על ידי משה_אלבאום* » 26 ינואר 2008, 19:12
נושא התרופות לילדים בניויורק, אינו דומה בכלל למצב בישראל. ההורים כאן קפדנים הרבה יותר, חסרי סבלנות הרבה יותר, בעליי צורך בשליטה מוחלטת בתגובות הילדים הרבה יותר. מסיבה זו, תרופות נוירולוגיות ופסיכיאטריות נפוצות הרבה יותר. מתוך עשרים ילדים שאני עובד איתם, 16 עם תרופות פסיכיאטריות שונות, כולל ריטלין קונצרטה, זולופט ועוד. חלק גדול מההורים יעשו הכל על מנת שהילד לא יפריע להם. המירוץ המטורף כאן, אינו מאפשר לילדים את הצ'נס להיות ילדים כבישראל. הצורך של הילדים לעמוד במשימות בתי הספר הפרטיים כל כך מעיק, ההורים שמים זאת כמטרה ראשונית, ביחד זה גורם לילדים להאמין שללא תרופות הם לא יכולים.
נתקלתי בילדים שטענו שהתרופות מאוד טובות להם, ונתקלתי בהפך. אני מאמין שהקלות שהפסיכיאטרים נותנים כאן תרופות, גובלת בחוסר מקצועיות וחוסר אחריות.
יצא לי לראות ילדים ההולכים לפגישתם החודשית עם הפסיכיאטר ללא ליווי הורים, והפסיכיאטר העלה את המינון על סמך מה שילד בן 9 אמר. ללא התחשבות בכלל בכך שהילד בעל צורך עצום ביצירת מצבי לחץ ועל כן מספר סיפורים שאינם במציאות בכלל. כמובן שהוא נכנס למצב גופני קשה. כשהגיע אליי לא היה עם מי לדבר. לקח שבוע לאזן אותו מחדש.
התעשיה הזו מפותחת מאוד כאן "ילד המעוניין להיות ילד עצמאי,חזק, יצירתי בדרכו, ולא כל כך אוהב להקשיב או להימצא במסגרת = תרופות פסיכיאטריות" כמובן שלא כל ההורים כאלו למזלי הרב. אך התרבות כאן היא כזו. ילד אמור להקשיב, להגיב, לקבל, לבצע. נכון שילדים חייבים הנחייה והדרכה, חייבים מסגרות ברורות. אך מה הקשר בין זה לדרך בה מתייחסים כאן לתרופות??
כמובן שהתחרות של ההורים והנערים על המקומות הבודדים במכללות הטובות ביותר, גורם לנערים להכניס עצמם לאטרף לימודים, שבישראל לא מוכר בכלל גם לא בבתי הספר הטובים ביותר.
עבדתי עם נערים שכל שבת ראשון לאורך חלק גדול מהשנה, מוקדש ללימודי בחינות מעבר למכללות לפחות שש שעות ליום. מגיל שש עשרה שבע עשרה, הלחץ בלתי נסבל ממש.
כל ילד שאני מכיר כאן, מקבל לפחות שעתיים שיעורים פרטיים בשבוע. ישנם גם כאלו המקבלים שש שעות ויותר. זאת מעבר לחוגים השונים.
הפסיכיאטריה חוגגת על זה.
נושא התרופות לילדים בניויורק, אינו דומה בכלל למצב בישראל. ההורים כאן קפדנים הרבה יותר, חסרי סבלנות הרבה יותר, בעליי צורך בשליטה מוחלטת בתגובות הילדים הרבה יותר. מסיבה זו, תרופות נוירולוגיות ופסיכיאטריות נפוצות הרבה יותר. מתוך עשרים ילדים שאני עובד איתם, 16 עם תרופות פסיכיאטריות שונות, כולל ריטלין קונצרטה, זולופט ועוד. חלק גדול מההורים יעשו הכל על מנת שהילד לא יפריע להם. המירוץ המטורף כאן, אינו מאפשר לילדים את הצ'נס להיות ילדים כבישראל. הצורך של הילדים לעמוד במשימות בתי הספר הפרטיים כל כך מעיק, ההורים שמים זאת כמטרה ראשונית, ביחד זה גורם לילדים להאמין שללא תרופות הם לא יכולים.
נתקלתי בילדים שטענו שהתרופות מאוד טובות להם, ונתקלתי בהפך. אני מאמין שהקלות שהפסיכיאטרים נותנים כאן תרופות, גובלת בחוסר מקצועיות וחוסר אחריות.
יצא לי לראות ילדים ההולכים לפגישתם החודשית עם הפסיכיאטר ללא ליווי הורים, והפסיכיאטר העלה את המינון על סמך מה שילד בן 9 אמר. ללא התחשבות בכלל בכך שהילד בעל צורך עצום ביצירת מצבי לחץ ועל כן מספר סיפורים שאינם במציאות בכלל. כמובן שהוא נכנס למצב גופני קשה. כשהגיע אליי לא היה עם מי לדבר. לקח שבוע לאזן אותו מחדש.
התעשיה הזו מפותחת מאוד כאן "ילד המעוניין להיות ילד עצמאי,חזק, יצירתי בדרכו, ולא כל כך אוהב להקשיב או להימצא במסגרת = תרופות פסיכיאטריות" כמובן שלא כל ההורים כאלו למזלי הרב. אך התרבות כאן היא כזו. ילד אמור להקשיב, להגיב, לקבל, לבצע. נכון שילדים חייבים הנחייה והדרכה, חייבים מסגרות ברורות. אך מה הקשר בין זה לדרך בה מתייחסים כאן לתרופות??
כמובן שהתחרות של ההורים והנערים על המקומות הבודדים במכללות הטובות ביותר, גורם לנערים להכניס עצמם לאטרף לימודים, שבישראל לא מוכר בכלל גם לא בבתי הספר הטובים ביותר.
עבדתי עם נערים שכל שבת ראשון לאורך חלק גדול מהשנה, מוקדש ללימודי בחינות מעבר למכללות לפחות שש שעות ליום. מגיל שש עשרה שבע עשרה, הלחץ בלתי נסבל ממש.
כל ילד שאני מכיר כאן, מקבל לפחות שעתיים שיעורים פרטיים בשבוע. ישנם גם כאלו המקבלים שש שעות ויותר. זאת מעבר לחוגים השונים.
הפסיכיאטריה חוגגת על זה.