_חפצים "דוממים" רק מעמידים פנים שהם דוממים.
יש להם רצון משלהם, והם מחליטים בעצמם מתי והיכן להיעלם או להתגלות._
מעבר לזה שברור שגם זה
סוג של אמונה,
אני מנסה להבין למה את מתכוונת כשאת אומרת שהם מחליטים אם להיעלם או להתגלות:
האם את חושבת שהחפצים ה'דוממים' נודדים בכוחות עצמם ממקום למקום? כלומר, כשלא רוצים שנראה אותם הם הולכים ומתחבאים איפשהו ואח"כ הולכים חזרה למקום שבו אפשר לראות אותם?
או שאולי את חושבת שיש להם כוחות 'דנידין' - שהם הופכים לרואים ואינם נראים ואח"כ שוב לנראים?
כמובן ששתי האפשרויות שציינתי נשמעות קצת מוזרות. האם חפצים יכולים ללכת? (אולי, תגידי לי את). האם חפצים יכולים לגרום לעצמם להיות בלתי נראים? (שוב, זאת נראית לי אפשרות לא סבירה, אבל אולי, אני לא יודעת...)
אני חושבת שיותר הגיוני לחשוב שיש דברים שעומדים מול עינינו ואנחנו פשוט לא רואים אותם, ולא כי הם לא שם, או 'עושים את עצמם' כאילו הם לא שם.
אלא מתוך
מגבלה שלנו. (לא בהכרח מגבלת ראייה פיזית, אלא מגבלה פסיכולוגית)
*****************
אני אתן דוגמא למשהו שהוא מגבלת ראייה פסיכולוגית, שבגללו לא ראיתי משהו:
לפני כמה שנים עבדתי בבייביסיטר, והאבא היה אמור לתת לי 50 ש"ח.
אמרתי לו 'מה עם הכסף', הוא אמר לי 'נתתי לך לפני כמה דקות'.
אני לא זכרתי בבירור, כיוון שהיינו באמצע לדבר. חיפשתי בארנק את השטר של ה50 ואין 50.
אני אומרת לו 'אין לי, אתה בטוח שנתת'. הוא 'אני בטוח'.
לא נעים לי. אני לא מוצאת את הכסף והוא אומר שהוא נתן.
טוב, עשיתי 'רבי מאיר'.
רגע אח"כ אני נזכרת שהוא בעצם נתן לי את זה במטבעות.
כל הבעיה הייתה שאני חיפשתי שטר.
אז זהו, לפעמים יש משהו שאנחנו לא רואים למרות שהוא קיים שם.
לא יכולה לומר בוודאות שה'רבי מאיר' זה מה שעזר, אבל העובדה היא שבינתי שבה אליי רגע אחרי שעשיתי את זה
.
_חפצים "דוממים" רק מעמידים פנים שהם דוממים.
יש להם רצון משלהם, והם מחליטים בעצמם מתי והיכן להיעלם או להתגלות._
מעבר לזה שברור שגם זה [u]סוג של אמונה[/u],
אני מנסה להבין למה את מתכוונת כשאת אומרת שהם מחליטים אם להיעלם או להתגלות:
האם את חושבת שהחפצים ה'דוממים' נודדים בכוחות עצמם ממקום למקום? כלומר, כשלא רוצים שנראה אותם הם הולכים ומתחבאים איפשהו ואח"כ הולכים חזרה למקום שבו אפשר לראות אותם?
או שאולי את חושבת שיש להם כוחות 'דנידין' - שהם הופכים לרואים ואינם נראים ואח"כ שוב לנראים?
כמובן ששתי האפשרויות שציינתי נשמעות קצת מוזרות. האם חפצים יכולים ללכת? (אולי, תגידי לי את). האם חפצים יכולים לגרום לעצמם להיות בלתי נראים? (שוב, זאת נראית לי אפשרות לא סבירה, אבל אולי, אני לא יודעת...)
אני חושבת שיותר הגיוני לחשוב שיש דברים שעומדים מול עינינו ואנחנו פשוט לא רואים אותם, ולא כי הם לא שם, או 'עושים את עצמם' כאילו הם לא שם.
אלא מתוך [b]מגבלה שלנו[/b]. (לא בהכרח מגבלת ראייה פיזית, אלא מגבלה פסיכולוגית)
*****************
אני אתן דוגמא למשהו שהוא מגבלת ראייה פסיכולוגית, שבגללו לא ראיתי משהו:
לפני כמה שנים עבדתי בבייביסיטר, והאבא היה אמור לתת לי 50 ש"ח.
אמרתי לו 'מה עם הכסף', הוא אמר לי 'נתתי לך לפני כמה דקות'.
אני לא זכרתי בבירור, כיוון שהיינו באמצע לדבר. חיפשתי בארנק את השטר של ה50 ואין 50.
אני אומרת לו 'אין לי, אתה בטוח שנתת'. הוא 'אני בטוח'.
לא נעים לי. אני לא מוצאת את הכסף והוא אומר שהוא נתן.
טוב, עשיתי 'רבי מאיר'.
רגע אח"כ אני נזכרת שהוא בעצם נתן לי את זה במטבעות. :-)
כל הבעיה הייתה שאני חיפשתי שטר.
אז זהו, לפעמים יש משהו שאנחנו לא רואים למרות שהוא קיים שם.
לא יכולה לומר בוודאות שה'רבי מאיר' זה מה שעזר, אבל העובדה היא שבינתי שבה אליי רגע אחרי שעשיתי את זה :-).