^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשרע לי אני פשוט משננת לעצמי מילים חיוביות על עצמי כמה אני יפה וחכמה ומדהימה ואז אני פשוט נרגעת...זה עובד

"כל הכועס - כל מיני גיהנם שולטין בו."
"וכאשר תנצל מן הכעס, תעלה על לבך מידת הענווה שהיא מדה טובה מכל המידות."
לקוח 'אגרת הרמב"ן'

אני אכן חושב שכשאנחנו כועסים. הכעס שולט בנו, קשה מאוד להתרכז בהשלכות המילים שיוצאות לנו מהפה, לכן אנו אומרים הרבה דברים עליהם נצטער מאוד.
וכאשר אנו משוחררים מהכעס, נוכל להיות ענווים ולהגיע לתוצאות הרבה יותר טובות ונעימות לכולם.
אני לא חושב שצריך להדחיק את הכעס, אלא לפרוק אותו בדרכים מועילות כמו לצאת לריצה, להרביץ למיטה וכו'

אולי היה לך צורך להיווכח בעצמך שגם אנשים טובים מפשלים לפעמים בגדול

אני יודעת את זה (לצערי) ... אני חושבת שלפעמים כשגדלים, עדיין סוחבים נטיות ילדותיות שפעם היו חלק מהאופי. עכשיו, זה איזשהו שריד לאופי ההוא. זה עדיין קיים, אבל לא באופן שוטף, אלא מבליח בצורה לא ממש רצונית (או אולי כן רצונית, אבל לא בוגרת) ברגעים "קיצוניים". כאילו, לתרגל את השריר הזה של הלשון החדה, את השנינות, הסקרזם וכל הבולשיט הזה, וזה ממש מיותר בעיקר כשזה מכוון למישהו שלא בקצב...

אני באמת מצטערת על זה.

התחלתי לפגוע בו בצורה מאוד מגעילה. בעצם, התנהגתי בצורה בוטה ומעליבה, התנהגות דומה לזו שכל כך נפגעתי ממנה. פשוט הייתי פוסטמה.

אולי היה לך צורך להיווכח בעצמך שגם אנשים טובים מפשלים לפעמים בגדול ?

היה בין בסדר גמור ועד לזוועה. באתי באמת אחרי שיום שלם פשוט לא עסקתי בזה. לא טיפחתי את הרגשות הקשים, ניסיתי לא להזין אותם אלא פשוט לתת להם להיות כמו שהם. ממש לפני היציאה גילינו עציץ יפהפה עם מילים יפות שהם השאירו על פתח הדלת. השיחה התחילה בזה שאני שטחתי את הרגשות והפגיעה שלי, בצורה כרונולוגית (היתה השתלשלות אירועים שבבסיסה אי הבנה). למעשה, החברה שלנו מאוד נפגעה ממשהו אחר (לא מאיתנו, אבל קשור לעשיה המשותפת) ובעלי שוחח איתה לפני סופשבוע שעבר ארוכות (אני הייתי עם הילדים). למחרת אני רציתי לבוא אליה ולתמוך בה ולהביא לה פרחים, אבל היא לא ענתה לטלפונים והנחנו שהיא רוצה שיניחו לה לסופשבוע (ולא בפעם הראשונה). למעשה, היא נזקקה מאוד לתמיכה שלנו ובעיקר שלי. ולכן כשביום ראשון התראינו התנהגו, היא ובעלה, מגעיל. רק שלי לא היה מושג על מה. חשבתי שאני מתחשבת בה כשאני עוזבת אותה לנפשה. בכל מקרה, הדיאלוג איתה היה טוב ואפילו טוב מאוד.

הבעיה היתה איתו. הוא אדם מאוד איטי שחוזר על אותם טיעונים לא רלוונטיים שוב ושוב (ושוב ושוב ושוב). ואיכשהו הוא כל הזמן ניסה להסביר לי שאני לא צריכה להיפגע ועסק במיליון השוואות מתישות למקרים כאלה ואחרים. עם פירוט של רשימות של מה הם עשו וכמה הפרוייקט שאנחנו עוסקים בו לוקח להם מהזמן (רשימות שהוא חוזר עליהם שוב ושוב ושוב בכל הזדמנות ופשוט נמאס לי כבר לשמוע את זה. ואני הרגשתי שאין מצידו הכרה בפגיעה שלי. אבל במקום לעזוב את זה ולהתקדם (מתוך הכרה בכך שהמקרה אבוד - הדיאלוג איתו לא היה פרודוקטיבי) - התחלתי לפגוע בו בצורה מאוד מגעילה. בעצם, התנהגתי בצורה בוטה ומעליבה, התנהגות דומה לזו שכל כך נפגעתי ממנה. פשוט הייתי פוסטמה.

חזרנו מאוחר בלילה. דיברנו על זה. כתבתי לו מייל התנצלות.

אגב, אם כן להתמקד רגע בתכלס, הסיפור עם החברים-שותפים (מבקשת, האם את עוד פה?) - להגיע עם לב פתוח מצד אחד ולהיות צודקת ואסרטיבית מצד שני - לא סותרים זה את זה!

רוצה להבהיר: לא הצעתי להדחיק את הכעס, אבל גם לא להתמקד בו, לא להזין אותו. במקומו פשוט להזין את הלב במחשבות טובות ופותחות.

זו זכותנו וחובתנו לחוות כל רגש באופן המלא ביותר
זכותנו - בוודאי! חובתנו - אני לא בטוחה. מניסיון יש רגשות שמוטב להניח להם ולתת להם להשתחרר, פשוט ע"י אי-חיטוט בהם והתמקדות במקבילה ההפוכה שלהם. בעיקר רגשות שמזוהים על-ידִי ככאלה שחוסמים אותי, מעכבים אותי בחיים, מיותרים לקיום שלי.

מבקשת ביקשה עזרה בהרחבת הלב. למדתי ונוכחתי לדעת שכל עוד חווים כעס, הלב לא יתרחב ולא ייפתח, וזו תחושה מבאסת, כי הלב מעצם מהותו אוהב ומבקש להיות פתוח ונותן ואוהב. זו המהות שלו - אהבה.

נכון, מוטב לקבל את הכעס ולא להדחיק אותו. לקבל שהוא שם, ולשחרר אותו בלי "להתבוסס" בו.

תודה. אנחנו עוד מעט הולכים לפגישה. לא דיברתי על כל העניין הזה כל היום, למרות שהייתי כל אחה"צ אצל חברה טובה. החלטתי לא לעסוק בזה ולראות מה יצא באופן יותר ספונטני. מה יצא? אני עדיין לא יודעת. מתחברת להמלצה להיות "אני"... (אבל איזה אני?)

נורא מעניין שאת מעלה את השאלה הזו בדיוק ביום שגם לי יש המון מחשבות עליה.
איך מרחיבים את הלב?- נותנים לכל המטען שנמצא בו לצאת לאור, המטען הזה כולל בדרך כלל המון דברים. אני לא יודעת אם את דומה לי בחשיבה ובהתנהגות אבל כשאני מלאת כעס/ עלבון/ תסכול אני בדרך כלל משננת לעצמי את כל אותם משפטים יפים ונכונים אך כשהכעס שם, הוא לא מתפוגג כל כך בקלות הוא רק משחק "מחבואים" והמקומות בהם הוא מתחבא הם עמוקים הרבה יותר אם דחינו את הוצאתו לאויר העולם.
אני לא מסכימה עם יעלי לה בעניין הכעס המרחיק, זו זכותנו וחובתנו לחוות כל רגש באופן המלא ביותר בלי לנסות להדחיק ואולי מכיוון שכך באמת עדיף לדחות את הפגישה, לחוות את הכעס עד תומו ולהגיע אליה עם תובנות ה"אחרי".

איך מרחיבים את הלב ? איך מתגברים על העלבון ? איך באים פתוחים ולא סגורים לשיחה כזאת?

אני לא חושבת שצריך להתגבר על העלבון לפני שיחה כזו, רק לנסות לבוא פתוחה לשמוע מה יש להם להגיד. לומר להם בתחילת השיחה שמאוד פגעו בך, שאת מרגישה שהאמון שלך בהם נשבר והיית רוצה לשמוע איך הם מסבירים את ההתנהגות שלהם על רקע החברות ביניכם.

חברה שלי ג. סיפרה לי פעם על משהו שקרה בינה לבין הפסיכולוגית שלה ע.. ערב אחד ג. התקשרה לבית של ע. במצב רוח משברי. השעה הייתה מאוחרת, זו לא הייתה השיחה הראשונה באותו שבוע, וע. ענתה לה בקרירות וקוצר רוח מופגן. בפגישה שלאחר מכן, ג. שטחה בפני ע. את עלבונה העמוק.
ע. אמרה: "נכון. פישלתי."
"אז מה את מציעה עכשיו?"
"אני לא חושבת שיש הצדקה למה שעשיתי. כנראה שזה פשוט יצטרך לעמוד בינינו מכאן והלאה".

ובאמת, הפשלה הזו עמדה ביניהן לאיזו תקופה, עד שהתמסמסה לאיטה בזרם של הַקֶשר. מה אני מנסה לומר כאן? אולי שגם אנשים טובים מפשלים לפעמים בגדול, ואולי שיש מקרים שבהם רק הזמן והפרספקטיבה נותנים לאירוע מסוים את משקלו האמיתי ביחסים.

בהצלחה הערב. ספרי איך היה @}.

אני חושבת שחשוב מאוד לתת מקום לכל רגש שעולה בך.
נדמה לי, מדברייך שעד היום לא ממש נתת מקום לרגשות שליליים.
ולכן גם לדעתי מותר לך לכעוס
ומותר לך - לא רק מותר - רצוי! שתבטאי את עצמך.

אחרי שתבטאי את עצמך, ותוציאי את כל מה שאת מרגישה ותניחי אותו על השולחן (תפרגני לעצמך את זה), ייתכן שתרגישי קלה יותר, משוחררת יותר, ואולי אז, מאליו הלב ייפתח, ותוכלי להקשיב ולשמוע את הצד השני.

ואגב,
לא חייבים מיד לסדר את כל העניינים - אפשר לקחת פסק זמן ולומר שאת צריכה לחשוב על הדברים. אפשר לומר את שעל ליבך, להקשיב לצד השני ולבקש זמן לחשוב. את לא חייבת לקבל החלטות מתוך לחץ. ובטח ובטח שלא להדחיק את מה שאת מרגישה או לבטל את מה שאת מרגישה.

פרגני לעצמך את עצמך האמיתית.

בהצלחה.

היי, את נשמעת מאוד מאוד פגועה וכעוסה . אך לדעתי מצב זה יכול להימשך המון זמן אם לא תשבי ותשוחחי עם חברייך ותאמרי להם את מה שאת חושבת. אם הם חברים קרובים שלך ועד עכשיו היה לך טוב במחיצתם אז כדאי ללבן את העניין ביניכם כי חבל על החברות. את שואלת בעצמך איך להרחיב את הלב כנראה שבתוכך זה מה שאת רוצה: להרחיב את הלב ולנסות להמשיך הלאה.אז בהצלחה @}

לחזור ולשנן את המשפטים הבנאליים משהו:
כל דבר מזמן לנו שיעור בחיים.
לקבל הכל באהבה.
זאת החולשה שלהם שהם מתנהגים בעויינות מגעילה.
להתעלות מהפגיעה הנקודתית ולהסתכל על המכלול.
אולי משהו בהתנהגות שלי הביא את התגובה.
ועוד...

מניסיון: שינויים כמו להפוך מקורבן לריבון נעשים ביעילות גדולה יותר כשהלב פתוח.
מותר לך לכעוס
בוודאי שמותר. השאלה מה את רוצה. אם לפתוח את הלב, הרי התמקדות בכעס רק תרחיק את זה.

מצד אחד אני מסכימה ומזדהה עם יעלי _לה,
מצד שני יש לי הרגשה שכל הסיפור הזה בכלל קשור לשיעור של להיות ראשונה בסדר עדיפויות שלי.
את אומרת: אני בדרך כלל חושבת קודם על האחרים.
ואני אומרת אולי הגיע הזמן לחשוב קודם על עצמך?
ואני לא מתכוונת על הזווית האגואיסטית של העניין,
אלא על כך שכדי להתפתח ולגדול עליי לאהוב את עצמי ולהפוך מקורבן לריבון.
רק אחרי שלמדתי לאהוב , לקבל ולתת לעצמי אני יכולה לתת לאחרים.
אחרת אני "מוצאת" את עצמי בסיטואציות בהן " מקרבנים" אותי.
ומותר לך לכעוס!!!!!!!!!
גם עליהם בפניהם. אבל עם לקיחת אחריות: זה מה שאני מרגישה.
יכול להיו שצריך אש- כעס כדי לפתוח את ה" מצב".
בכל מקרה אני הייתי נשארת אני . בלי להיות סינטטית או מרוחקת .
הרי ברור לך שאת לא.
זה שיעור בלגדול ולגדול זה טרנספורמציה.
שולחת לך הרבה אור

אני רוצה להתייחס נקודתית לשאלה איך מרחיבים את הלב ? איך מתגברים על העלבון ? (איזו שאלה גדולה! זה פשוט תפס את תשומת לבי) בלי להיכנס לסיפור שמסביב, שאני לא מבינה כ"כ.

אני חושבת שעצם השאלה שלך מעידה שאת רוצה שהלב שלך ייפתח. וזה כבר חלק עצום מהעניין.
דבר שמאוד עוזר לי לעשות את זה: ההבנה שכשהלב סגור, הכל סגור. זו חסימה שמעכבת אותי בחיים, גם אם זה כביכול נקודתי, גם אם אני "צודקת". המהות של הלב היא להיפתח, הלב רוצה להיפתח.
נסי לדבר על לבו של לבך ולהזין אותו בהבנות האלה.

אהלן. לא קל לך ונראה לי שהשיחה פשוט מקדימה את זמנה. גם לבן אדם החיובי ביותר מותר 'לקחת את הזמן' שלו בשביל להירגע. את פשוט מוצפת ואין לך עדיין את היכולת באמת לראות את הדברים מהצד שלהם. היה יותר טוב באמת לא להיפגש עדיין. זה כן נכון להיפגש אבל היה עדיף לחכות עם זה קצת.
אבל, אם בכל זאת את נפגשת היום אז לדעתי אל תתאמצי לעשות שום דבר- לא בכוח ולא במוח.
פשוט תעשי היום דברים שאת אוהבת ומרגיעים אותך. תביאי את עצמך פיזית למפגש ללא שום התחייבות וציפייה . תנסי להיות שם ללא שליטה במה שקורה. ממילא, הנזק נגרם. ז"א עכשיו מנסים לתקן או ליצור מציאות חדשה. אל תחשבי גם על הציפיות של האחרים ממך. היום תתני לעצמך את החופש פשוט 'להיות'. אפילו אם מבחינתם זה יֳרָאה כאילו לא 'סיפקת את הסחורה'.
בנוסף, במהלך היום תיתני לעצמך המון חיזוקים חיוביים על הצלחות מהעבר (כל מיני מתחים שנוצרו וכן הצלחת להתגבר עליהם, חברויות שהתחדשו, מצבי לחץ מכל מיני סוגים שהתגברת עליהם וכו') וגם חיזוקים חיוביים על התכונות הטובות שיש בך. ללא חובת ההוכחה.
בהצלחה

אשמח לשמוע מילים ומחשבות עד היום בערב...

אלה הדברים:

חברים טובים מאוד פגעו בי (גם מאוד טובים, וגם מאוד פגעו). לצערי, אנחנו גם שותפים לאיזשהו פרוייקט שאפשר לכנות אותו "עסקי".

הייתה התנהגות ששברה בי איזשהו אמון בחברות ובאנשים. לא משהו גדול. משהו שמבוסס על אי הבנה בתום לב ומתוך רצון להתחשב, שהם בחרו להגיב אליה בצורה של התנהגות עוינת ומגעילה, שמאוד העליבה אותי (בנוסף שלא ידעתי למה מתנהגים אלי ככה).

מאז חתכתי לכמה ימים מהבית עם הילדים, כדי לעשות קצת כיף וגם להתאוורר מהקטע הזה. בעלי נפגש איתם שמע את הצד שלהם (באופן חלקי נפתרה התעלומה למה בחרו להתנהג אלי מגעיל). הוא יותר "רחב לב" ממני. הוא לא עסוק ב"צדק" וב"עלבון" כמוני.

אבל אני מרגישה עם לב צר. עולה רצון מצדם לשבת ולדבר, ובעצם קבענו (עם הרבה חוסר חשק מצדי) להיום בערב. אני בדרך כלל מצוידת בהרבה מאוד חשיבה חיובית ואופטימית. מאמינה גדולה בקלישאה "רק אהבה מביאה אהבה". אבל אני לא מרגישה ככה היום. בא לי לחשוב רק על עצמי הפעם. בדרך כלל אני זאת שחושבת קודם על אחרים.

הבעל אומר שמכיוון שאני לא מראה סימנים של לצאת מזה (מצב מקובע של כעס ועלבון) וכבר חלפו כמה ימים, וגם יש השלכות על הפרוייקט המשותף, אין מה לחכות ועדיף לדבר כשהמקום עדיין חשוף. שלכל הפחות אני חייבת לפתוח את הלב ולהקשיב. אני יודעת שהוא צודק. אני יודעת שזה מה שכביכול נכון. אבל כמו שמפסיקים פתאום לאהוב מישהו, אני קצת במצב הזה – אין לי את המקום הזה.

איך מרחיבים את הלב ? איך מתגברים על העלבון ? איך באים פתוחים ולא סגורים לשיחה כזאת?

<סליחה על האנונימיות, אני לא מתביישת בדברים והייתי בשמחה כותבת בשמי, אבל יש לזה השלכות אז בחרתי להיעזר ככה>