על ידי בשמת_א* » 29 ספטמבר 2004, 12:11
חגית, כתבת:
הוא האמין באמת ובתמים שאלוהים - [...] אפשר לסמוך עליו
תתעמקי קצת בזה לרגע: לסמוך עליו במה? לסמוך עליו שמה?
הרי זו בדיוק הטענה של יעל אשת חבר: הוא סמך על אלוהים. הוא האמין בו. זה היה חשוב יותר מיצחק.
כי מה את אומרת? את מאמינה שהעובדה שאברהם סמך על אלוהים פירושה היה שהוא סמך על אלוהים שלמרות הדרישה שלו הברורה להקריב את יצחק לעולה, אז הוא בכל זאת יציל את יצחק איכשהו?
זאת תפיסה מערבית מודרנית וגם נאיבית, לחשוב שהאמונה של אברהם היתה כרוכה באמונה שבנו יינצל.
יש לה קשר ליותר מדי סרטים הוליוודיים (-;
אם מסתכלים באברהם ובמעשהו לא במבט אנאכרוניסטי, ולא בידיעה מראש של התוצאה (מהפך מפתיע, מבחינת אברהם ותרבותו כאחת), רואים שהקרבת הבן הבכור למולך היתה מעשה מקובל ביותר בחברה של אברהם ובתרבויות שהקיפו אותו. זה היה מקובל ומובן מאליו, ולא מפתיע כלל. אברהם כלל לא התפלא על הדרישה. הוא קיבל אותה. אברהם האמין במילוי הפקודות של האלוהות שהתגלתה אליו.
כלומר: היתה לו נכונות מלאה ושלמה להרוג את בנו היחיד, האהוב, שציפה לו כל כך הרבה שנים - עקב דרישת אלוהים.
הנכונות הזאת לא באה בשום צורה עם אמונה שיצחק יינצל מההקרבה. הוא לא ידע שזה "רק מבחן אמונה" ושאלוהים יעצור את ידו האוחזת במאכלת.
אילו היה יודע - זה לא היה מבחן אמונה.
כל הסיפור התנ"כי מבוסס על העובדה, שאברהם היה נכון בלב שלם להרוג את בנו למען אלוהים.
אם זה לא סדר עדיפויות, אז אני לא יודעת מה זה סדר עדיפויות.
אברהם אכן סמך על אלוהים. אבל זה לא סותר את העובדה שהוא העדיף את אלוהים על יצחק, אלא תומך בעובדה זו. הוא סמך על אלוהים ש"יש לו תוכנית" ושהוא יודע מה הוא עושה. שיש סיבה מאחורי כל דרישה של אלוהים, אבל שאברהם לא בהכרח יודע אותה.
אילו היה מסרב לעקוד את יצחק, זו לא היתה הוכחה שהוא לא סומך על אלוהים. אין לזה קשר. אולי אפילו להיפך: הוא סמך על אלוהים שאלוהים מתכוון לכל מלה שלו, ושאם הוא מבקש להעלות את יצחק לעולה - אז הוא מתכוון שיצחק יועלה לעולה. אברהם לא דמיין במוחו אלוהים ש"מתבדח" איתו ו"משחק" בו כדי לבדוק אותו.
אילו אברהם היה מסרב לעקוד את יצחק, זו כן היתה הוכחה שהוא אוהב את בנו יותר מאשר את אלוהים, ולא מוכן להרוג אותו כדי לשמור על אהבתו של אלוהים אליו.
אברהם כן התפלא על משהו: הרי אלוהים הבטיח לו שזרעו ימלא את כל הארץ, כפי שהבטיח לו בן. אז איך אלוהים ימלא את ההבטחה הזאת אם אברהם יהיה שוב חסוך בנים (ישמעאל לא היה חלק מההבטחה ולא נחשב לצורך ההבטחה)?
פה הוא היה צריך לסמוך על אלוהים, שימצא דרך לקיים את הבטחותיו גם אחרי מות יצחק. לא מן הנמנע שאברהם האמין בשלב זה, שאולי אלוהים ייתן לו בן אחר תחת יצחק, אם הוא היה מסוגל לגרום לשרה בת התשעים ללדת.
אבל על יצחק עצמו, על הילד האמיתי והחי - הוא היה מוכן לוותר. אולי בלב כבד, אבל בלב שלם.
מסקנה:
הוא אהב את אלוהים יותר מאשר את יצחק.
הוא העדיף את יחסיו עם אלוהים על פני יחסיו עם יצחק.
כדי לשמור על האחד הוא היה מוכן להרוג את השני. את בנו הוא היה מוכן להרוג, לא את אלוהים ולא את יראת אלוהים שלו.
מ.ש.ל: "מה שצריך להוכיח".
חגית, כתבת:
[u]הוא האמין באמת ובתמים שאלוהים - [...] אפשר לסמוך עליו[/u]
תתעמקי קצת בזה לרגע: לסמוך עליו במה? לסמוך עליו שמה?
הרי זו בדיוק הטענה של יעל אשת חבר: הוא סמך על אלוהים. הוא האמין בו. זה היה חשוב יותר מיצחק.
כי מה את אומרת? את מאמינה שהעובדה שאברהם סמך על אלוהים פירושה היה שהוא סמך על אלוהים שלמרות הדרישה שלו הברורה להקריב את יצחק לעולה, אז הוא בכל זאת יציל את יצחק איכשהו?
זאת תפיסה מערבית מודרנית וגם נאיבית, לחשוב שהאמונה של אברהם היתה כרוכה באמונה שבנו יינצל.
יש לה קשר ליותר מדי סרטים הוליוודיים (-;
אם מסתכלים באברהם ובמעשהו לא במבט אנאכרוניסטי, ולא בידיעה מראש של התוצאה (מהפך מפתיע, מבחינת אברהם ותרבותו כאחת), רואים שהקרבת הבן הבכור למולך היתה מעשה מקובל ביותר בחברה של אברהם ובתרבויות שהקיפו אותו. זה היה מקובל ומובן מאליו, ולא מפתיע כלל. אברהם כלל לא התפלא על הדרישה. הוא קיבל אותה. אברהם האמין במילוי הפקודות של האלוהות שהתגלתה אליו.
כלומר: היתה לו נכונות מלאה ושלמה להרוג את בנו היחיד, האהוב, שציפה לו כל כך הרבה שנים - עקב דרישת אלוהים.
הנכונות הזאת לא באה בשום צורה עם אמונה שיצחק יינצל מההקרבה. הוא לא ידע שזה "רק מבחן אמונה" ושאלוהים יעצור את ידו האוחזת במאכלת.
אילו היה יודע - זה לא היה מבחן אמונה.
כל הסיפור התנ"כי מבוסס על העובדה, שאברהם היה נכון [b]בלב שלם[/b] להרוג את בנו למען אלוהים.
אם זה לא סדר עדיפויות, אז אני לא יודעת מה זה סדר עדיפויות.
אברהם אכן סמך על אלוהים. אבל זה לא סותר את העובדה שהוא העדיף את אלוהים על יצחק, אלא תומך בעובדה זו. הוא סמך על אלוהים ש"יש לו תוכנית" ושהוא יודע מה הוא עושה. שיש סיבה מאחורי כל דרישה של אלוהים, אבל שאברהם לא בהכרח יודע אותה.
אילו היה מסרב לעקוד את יצחק, זו לא היתה הוכחה שהוא לא סומך על אלוהים. אין לזה קשר. אולי אפילו להיפך: הוא סמך על אלוהים שאלוהים מתכוון לכל מלה שלו, ושאם הוא מבקש להעלות את יצחק לעולה - אז הוא מתכוון שיצחק יועלה לעולה. אברהם לא דמיין במוחו אלוהים ש"מתבדח" איתו ו"משחק" בו כדי לבדוק אותו.
אילו אברהם היה מסרב לעקוד את יצחק, זו כן היתה הוכחה שהוא אוהב את בנו יותר מאשר את אלוהים, ולא מוכן להרוג אותו כדי לשמור על אהבתו של אלוהים אליו.
אברהם כן התפלא על משהו: הרי אלוהים הבטיח לו שזרעו ימלא את כל הארץ, כפי שהבטיח לו בן. אז איך אלוהים ימלא את ההבטחה הזאת אם אברהם יהיה שוב חסוך בנים (ישמעאל לא היה חלק מההבטחה ולא נחשב לצורך ההבטחה)?
פה הוא היה צריך לסמוך על אלוהים, שימצא דרך לקיים את הבטחותיו גם אחרי מות יצחק. לא מן הנמנע שאברהם האמין בשלב זה, שאולי אלוהים ייתן לו בן אחר תחת יצחק, אם הוא היה מסוגל לגרום לשרה בת התשעים ללדת.
אבל על יצחק עצמו, על הילד האמיתי והחי - הוא היה מוכן לוותר. אולי בלב כבד, אבל בלב שלם.
מסקנה:
הוא אהב את אלוהים יותר מאשר את יצחק.
הוא העדיף את יחסיו עם אלוהים על פני יחסיו עם יצחק.
כדי לשמור על האחד הוא היה מוכן להרוג את השני. את בנו הוא היה מוכן להרוג, לא את אלוהים ולא את יראת אלוהים שלו.
מ.ש.ל: "מה שצריך להוכיח".