על ידי צוויליך* » 15 אפריל 2014, 01:15
במקרה הגעתי אל ביצוע של Dance me to the end of love של הכהן הגדול.
זה
ביצוע מ93, לפני 21 שנה, ומשהו בו, איך לומר, הציק לי.
ולא ממש מצאתי מה.
מנסה לעשות שקט בנפשי רצתי להשוות
לביצוע מ2009, ממסע הקאמבק הגדול שלו (שהגיע גם לארץ).
וישר הסתדר לי.
סליחה - חג שמח לכולם.
אנחנו יודעים שבתקופת ההיעדרות שלפני החזרה להקלטות ולהופעות הכהן הגדול פרש קצת מהעולם, זן בודהיזם, רטריט, מדיטציה וכו'...
אני צופה בו ב93, לגמרי לא ילד, עשורים של שפשוף וליטוש בהופעות מול קהל, אבל יש שם אי שקט ואובדן שהוא לא יכול להסתיר. כמו חושש שוב ושוב, בכל רגע, אם ימשיכו לאהוב, להקשיב, להיות מוקסמים ממה שיש לו.
הפנים פחות מקומטים, אבל איה השמחה? נו, אני יודע? ככה זה ניראה לי....
הוא עבר את הפרסום, האהובות, ההערצה, שנות ה60-70-80, הלך וחזר ונעלם ושב.
והוא ניראה - - מאוכזב. מותש. בא לעבודה, מרגיש מחויב.
ואז הביצוע מלפני 5 שנים:
בן 75 הילד, לבוש כמו קברן מ"הסנדק".
והוא נולד חדש. פניקס שקם מהאפר של הסתמיות.
הוא קורן. הוא נותן. כולו נתינה. יש לו מה לתת והוא יודע שככל שיתן כך יהיה לו עוד לתת.
מראה לקהל בשמחה של ילדים כמה כיף לו עם נגנים כאלה, נותן תשומת לב להם ולקהל.
הוא השאיר מאחוריו את השאלות ונותר עם הפליאה.
את הטקסטים הקשים, הכבדים, הוא מתמיר כשהוא שר, כמו בתפילה, לסליחה ולבקשת סליחה.
הוא נע לאט, בקלילות, כמו שמאיר שלו ב"רומן רוסי" (?) מתאר אנשים זקנים שחוסכים בתנועות, הוא רוקד כשהוא שר, מחול מינימליסטי וקטן שנקודת המשען שלו היא המיקרופון. לא נדמיין אותו עם מיקרופון מדונה, נכון? יש לו שרביט קסמים ביד.
מאיש עם כאבים שבא להירפא הוא הפך לשאמאן שחזר להודיע לנו - אחרי כל הסבל, שלווה גדולה.
הצללים מתחת לגבות, בשקעי העיניים, הכפיפה אל המיקרופון והיד המורמת אל הקהל, פרושה כמבקשת לעצור לרגע, להקשיב.
השירים הם גם כאב, גם צרי, גם שעשוע: הנה, כאלה אנו.
וכאלה אנו.
צוויל
במקרה הגעתי אל ביצוע של Dance me to the end of love של הכהן הגדול.
זה [url=https://www.youtube.com/watch?v=ye6JssTdnvw]ביצוע מ93,[/url] לפני 21 שנה, ומשהו בו, איך לומר, הציק לי.
ולא ממש מצאתי מה.
מנסה לעשות שקט בנפשי רצתי להשוות [url=https://www.youtube.com/watch?v=hkVa8L8A0Q8]לביצוע מ2009,[/url] ממסע הקאמבק הגדול שלו (שהגיע גם לארץ).
וישר הסתדר לי.
סליחה - חג שמח לכולם.
אנחנו יודעים שבתקופת ההיעדרות שלפני החזרה להקלטות ולהופעות הכהן הגדול פרש קצת מהעולם, זן בודהיזם, רטריט, מדיטציה וכו'...
אני צופה בו ב93, לגמרי לא ילד, עשורים של שפשוף וליטוש בהופעות מול קהל, אבל יש שם אי שקט ואובדן שהוא לא יכול להסתיר. כמו חושש שוב ושוב, בכל רגע, אם ימשיכו לאהוב, להקשיב, להיות מוקסמים ממה שיש לו.
הפנים פחות מקומטים, אבל איה השמחה? נו, אני יודע? ככה זה ניראה לי....
הוא עבר את הפרסום, האהובות, ההערצה, שנות ה60-70-80, הלך וחזר ונעלם ושב.
והוא ניראה - - מאוכזב. מותש. בא לעבודה, מרגיש מחויב.
ואז הביצוע מלפני 5 שנים:
בן 75 הילד, לבוש כמו קברן מ"הסנדק".
והוא נולד חדש. פניקס שקם מהאפר של הסתמיות.
הוא קורן. הוא נותן. כולו נתינה. יש לו מה לתת והוא יודע שככל שיתן כך יהיה לו עוד לתת.
מראה לקהל בשמחה של ילדים כמה כיף לו עם נגנים כאלה, נותן תשומת לב להם ולקהל.
הוא השאיר מאחוריו את השאלות ונותר עם הפליאה.
את הטקסטים הקשים, הכבדים, הוא מתמיר כשהוא שר, כמו בתפילה, לסליחה ולבקשת סליחה.
הוא נע לאט, בקלילות, כמו שמאיר שלו ב"רומן רוסי" (?) מתאר אנשים זקנים שחוסכים בתנועות, הוא רוקד כשהוא שר, מחול מינימליסטי וקטן שנקודת המשען שלו היא המיקרופון. לא נדמיין אותו עם מיקרופון מדונה, נכון? יש לו שרביט קסמים ביד.
מאיש עם כאבים שבא להירפא הוא הפך לשאמאן שחזר להודיע לנו - אחרי כל הסבל, שלווה גדולה.
הצללים מתחת לגבות, בשקעי העיניים, הכפיפה אל המיקרופון והיד המורמת אל הקהל, פרושה כמבקשת לעצור לרגע, להקשיב.
השירים הם גם כאב, גם צרי, גם שעשוע: הנה, כאלה אנו.
וכאלה אנו.
צוויל