על ידי תמרוש_רוש » 10 אוקטובר 2009, 14:53
לימור,
תפרטי. מדוע לא?
בהכשרה המקצועית הראשונה שלי, פגשתי מרפאה בעיסוק בלתי נשכחת, שאמרה לי חד וחלק:
לכל טיפול יש מחיר.
מחיר זעיר, גדול או בינוני, מחיר בזמן או בכסף, או בתחושת ערך עצמי, או בלהיות שונה, או בכימיה גרועה עם המטפלת, או 101 השלכות אפשריות אחרות.
החוכמה במקצוע, היא לנסות לאתר את המחיר, להבין אותו, ולהעריך האם התועלת מהטיפול עולה על המחיר.
יש מקרים שבהם זה ברור כשמש שהתועלת עולה על המחיר בהרבה, במקרים אחרים - זה קשה וחמקמק. אבל צריך לעשות את הניסיון.
אני מאמינה בעיסוקים שהחיים מזמנים לכל אחד ואחד מאיתנו.
גם אני
לב הליבה של המקצוע שלנו, זה הרעיון של "עיסוק משמעותי".
איתור העיסוק או העיסוקים שמשמעותיים לבנאדם, שחשובים לו, שמגייסים אותו, שהוא חושק בהם.
העבודה בריפוי בעיסוק אמורה לשפר את יכולתו של הבנאדם לעסוק בעיסוק המשמעותי לו.
אבל העיסוק אינו רק המטרה, הרבה פעמים הוא הכלי, כלי העבודה הטיפולי. לקחת איזה עיסוק שמשמעותי לאדם, ולהשתמש בו כדי לשפר את רמת התפקוד שלו, כדי לזרז החלמה.
ידיד של קולגה שלי נפצע פעם והגיע לבית חולים ולמחלקת שיקום. הוא היה צלם. אז בזמן השיקום עלה הרעיון שהוא יארגן חוג צילום קטן במחלקה. הוא נורא התלהב, הרים את החוג, אנשים באו, השתתפו, למדו על צילום, היתה תערוכה, היה יופי. הוא בא לחברה שלי עם הראש בעננים, סיפר לה על החוג ואמר לה: "את יודעת, אני עושה לאנשים שם במחלקה ריפוי בעיסוק". והיא נדה בראשה ואמרה לו: "אה-אה. עושים
לך ריפוי בעיסוק".
האנשים האחרים הרוויחו מזה, על הדרך, אבל אתה היית המטרה העיקרית.
זה האידיאל.
בפועל...
לפעמים אנחנו כן נותנים למטופלים תרגילים משעממים, שלא מחוברים ישירות לעיסוק משמעותי.
לפעמים צריך לעבוד שבועות, או חודשים, כדי להבין מה בכלל משמעותי למטופל, ואיך להשתמש בעיסוק הזה. לצאת מתוך הדעה הפרטית שלנו על "משמעות", ולחוות את המשמעות דרך עיני המטופל.
ולפעמים פשוט אין לנו את הזמן הזה, כי יש קיצוצים בתקציב ומספר מוגבל של שעות, וקייס-לואוד ענק...
בייחוד עם ילדים, אנחנו מתפקדות לפעמים כסוכנות של החברה, ומתמקדות בעיסוקים שאמורים להיות משמעותיים לילד - לדעת ההורים שלו, המורים שלו והחברה בכלל.
כתיבה, למשל.
אני שונאת לעבוד עם ילדים על כתיבה, כי בדרך כלל גם הם לא אוהבים את זה. לא מעניין אותם, לא מגייס אותם.
אני מוצאת את עצמי מתחילה להווכח עם ילד, או לשכנע אותו, או לעטוף את הכתיבה בבצק-סוכר של משחקים "מגניבים", ושואלת את עצמי מה אני עושה פה? למען השם, מה אני עושה פה?
(מתפטרת, והולכת לעבוד עם ילדים בגיל הרך, בתקווה שאתם תהיה לי יותר גמישות בבחירת המטרות. נראה אם זה יעבוד
)
אם אני לא עוסקת עם המטופל בעיסוק משמעותי, או בהליך שיביא אותו לעיסוק משמעותי, אז מה הטעם בכלל? תנו לו מורה שתעבוד אתו על כתיבה ואל תבלבלו לי את המוח. לא בשביל זה הגעתי למקצוע. לא בשביל זה למדתי שלוש שנים, ולא בשביל זה עבדתי בשכר רעב.
יש מרפאות בעיסוק שרואות את הדברים אחרת. שאומרות, שאם זה משמעותי להורים, אז זה משמעותי לילד, נקודה. או שאם זה נחוץ בבית הספר, אז זה נחוץ. אין הרהור ואין פקפוק.
ויש בזה משהו. כי זו נקודה עדינה, הרבה אפור, מעט שחור ולבן.
ומי בכלל הקליינט שלנו, הילד או ההורים שלו?
אהההה...
בקיצור, זה חתיכת נושא זה.
לימור,
תפרטי. מדוע לא?
בהכשרה המקצועית הראשונה שלי, פגשתי מרפאה בעיסוק בלתי נשכחת, שאמרה לי חד וחלק:
לכל טיפול יש מחיר.
מחיר זעיר, גדול או בינוני, מחיר בזמן או בכסף, או בתחושת ערך עצמי, או בלהיות שונה, או בכימיה גרועה עם המטפלת, או 101 השלכות אפשריות אחרות.
החוכמה במקצוע, היא לנסות לאתר את המחיר, להבין אותו, ולהעריך האם התועלת מהטיפול עולה על המחיר.
יש מקרים שבהם זה ברור כשמש שהתועלת עולה על המחיר בהרבה, במקרים אחרים - זה קשה וחמקמק. אבל צריך לעשות את הניסיון.
[u]אני מאמינה בעיסוקים שהחיים מזמנים לכל אחד ואחד מאיתנו.[/u]
גם אני :-)
לב הליבה של המקצוע שלנו, זה הרעיון של "עיסוק משמעותי".
איתור העיסוק או העיסוקים שמשמעותיים לבנאדם, שחשובים לו, שמגייסים אותו, שהוא חושק בהם.
העבודה בריפוי בעיסוק אמורה לשפר את יכולתו של הבנאדם לעסוק בעיסוק המשמעותי לו.
אבל העיסוק אינו רק המטרה, הרבה פעמים הוא הכלי, כלי העבודה הטיפולי. לקחת איזה עיסוק שמשמעותי לאדם, ולהשתמש בו כדי לשפר את רמת התפקוד שלו, כדי לזרז החלמה.
ידיד של קולגה שלי נפצע פעם והגיע לבית חולים ולמחלקת שיקום. הוא היה צלם. אז בזמן השיקום עלה הרעיון שהוא יארגן חוג צילום קטן במחלקה. הוא נורא התלהב, הרים את החוג, אנשים באו, השתתפו, למדו על צילום, היתה תערוכה, היה יופי. הוא בא לחברה שלי עם הראש בעננים, סיפר לה על החוג ואמר לה: "את יודעת, אני עושה לאנשים שם במחלקה ריפוי בעיסוק". והיא נדה בראשה ואמרה לו: "אה-אה. עושים [b]לך[/b] ריפוי בעיסוק".
האנשים האחרים הרוויחו מזה, על הדרך, אבל אתה היית המטרה העיקרית.
זה האידיאל.
בפועל...
לפעמים אנחנו כן נותנים למטופלים תרגילים משעממים, שלא מחוברים ישירות לעיסוק משמעותי.
לפעמים צריך לעבוד שבועות, או חודשים, כדי להבין מה בכלל משמעותי למטופל, ואיך להשתמש בעיסוק הזה. לצאת מתוך הדעה הפרטית שלנו על "משמעות", ולחוות את המשמעות דרך עיני המטופל.
ולפעמים פשוט אין לנו את הזמן הזה, כי יש קיצוצים בתקציב ומספר מוגבל של שעות, וקייס-לואוד ענק...
בייחוד עם ילדים, אנחנו מתפקדות לפעמים כסוכנות של החברה, ומתמקדות בעיסוקים שאמורים להיות משמעותיים לילד - לדעת ההורים שלו, המורים שלו והחברה בכלל.
כתיבה, למשל.
אני שונאת לעבוד עם ילדים על כתיבה, כי בדרך כלל גם הם לא אוהבים את זה. לא מעניין אותם, לא מגייס אותם.
אני מוצאת את עצמי מתחילה להווכח עם ילד, או לשכנע אותו, או לעטוף את הכתיבה בבצק-סוכר של משחקים "מגניבים", ושואלת את עצמי מה אני עושה פה? למען השם, מה אני עושה פה?
(מתפטרת, והולכת לעבוד עם ילדים בגיל הרך, בתקווה שאתם תהיה לי יותר גמישות בבחירת המטרות. נראה אם זה יעבוד ;-))
אם אני לא עוסקת עם המטופל בעיסוק משמעותי, או בהליך שיביא אותו לעיסוק משמעותי, אז מה הטעם בכלל? תנו לו מורה שתעבוד אתו על כתיבה ואל תבלבלו לי את המוח. לא בשביל זה הגעתי למקצוע. לא בשביל זה למדתי שלוש שנים, ולא בשביל זה עבדתי בשכר רעב.
יש מרפאות בעיסוק שרואות את הדברים אחרת. שאומרות, שאם זה משמעותי להורים, אז זה משמעותי לילד, נקודה. או שאם זה נחוץ בבית הספר, אז זה נחוץ. אין הרהור ואין פקפוק.
ויש בזה משהו. כי זו נקודה עדינה, הרבה אפור, מעט שחור ולבן.
ומי בכלל הקליינט שלנו, הילד או ההורים שלו?
אהההה...
בקיצור, זה חתיכת נושא זה.