רוויטל,
קשה לי לענות על שאלתך משום שהיא דורשת הכללה של "ציבור" משפחות החינוך הביתי, וזה דבר בלתי אפשרי,כי כל משפחה מאד שונה אחת מהשניה ואינני מתכוונת לייצג אף אחד.
אני כן יכולה לדבר רק בשם עצמי
אכתוב תשובה מפורטת לא רק למענך,אלא גם למען משפחות מקהילת
באופן טבעי שקוראות פה
ב"מקרה" הספציפי שלנו, היותנו משפחת אומנה הרבה שנים,היוותה חלק מהבחירה לגדל את ילדיי הביולוגיים בחינוך ביתי. מצאנו עצמנו משקיעים המון זמן ותשומת לב בלגדל ילדים של אחרים,(טוב,היה לי גם גן ילדים קטן...) בעוד ילדיינו שלנו יצאו (באופן חלקי)למסגרות חוץ ביתיות וקיבלו פחות תשומת לב הורית בתקופה זו.(כן קיבלו הרבה דברים אחרים חשובים!) כלומר: לא היינו בחינוך ביתי במהלך תקופת היותנו משפחת אומנה.
כיום,בתור אמא לארבעה ילדים בחינוך ביתי כבר 3 שנים,אני יכולה לומר שזו עבודה קשה קשה קשה ,אז כביכול-למה לנו להקשות על עצמנו עוד יותר?...מה אנחנו צריכים את זה?
ובכן,התשובה על כך איננה רציונלית.
הבחירה לפתוח את ביתך וליבך בפני ילדים בסיכון אינה רציונלית לדעתי (בלתי הגיונית בעליל יכול להיות ניסוח מתאים יותר.). יש כאן מגוון שיקולים אחרים שמשקלם מכריע את הבחירה,חלקם אינם מודעים אפילו.
לכל אחד מאיתנו יש איזו דרך שהוא צריך לעבור בעולם הזה,תיקון,שיעור ללמוד. עבור מי שבוחר לשמש הורה אומן ,אפילו לזמן קצר (אומנת קלט-חירום),העבודה הזו עם הילדים האלו,היא חלק מהייעוד שלנו.
מהיכרות עם כמה הורים בחינוך ביתי,אני יכולה לומר שרמת המודעות העצמית שלהם מאד גבוהה, ומי שמוכן לעבוד קשה כדי לפגוש חלקים בעצמו שזקוקים לריפוי,יהיה מוכן לעזור גם לילדים בסיכון לרפא את עצמם. זוהי למידה משותפת,במובן זה שגם ההורה האומן וגם הילד נועדו לתת ולקבל אחד מהשני. הכל אחד הרי. מה שאתה נותן-זה מה שאתה מקבל.
הורים בחינוך ביתי עשויים להיות קהל יעד מתאים גם משום שיש להם יותר סבלנות ויכולת לדחות סיפוקים- יכולות יקרות ערך כשמדובר בעבודה עם/מול ילדים בסיכון.(אולי נכון יותר לומר שהם מתרגלים את השימוש במיומויות האלו יותר בחיי היומיום ולכן "משופשפים"יותר. זו לא יכולת מולדת בהכרח,אלא ניתן לשפר אותה בהדרגה).
סדרי העדיפויות (להשקיע בחינוך הילדים,על פני העדפות אחרות כמו סדר וניקיון,קריירה,וכ"ו..) הן קרקע פוריה שתוכל לאפשר צמיחה הדדית של ההורה והילד האומנים יחד, כי יש יותר מוכנות לעבוד על הדברים החשובים באמת,בלי לתת לקשיים הקטנים לשבש לנו את ההליכה הבטוחה בדרך.
אהבה.קבלה הדדית. הכלה.הבנה.חום.
זה מה שהילדים האלו צריכים
ומה הפלא? גם אנחנו... בדיוק את אותם הדברים... גם בחיינו כבוגרים,עם/בלי קשר לרקע המשפחתי הקודם שלנו... כולנו בני אדם...
האומנה והחינוך הביתי עשויים להיטיב עם שני הצדדים,במיוחד כשהמשפחה קטנה. למשל: הורים לילד ראשון שמתקשים לצמצם את המירכוז הרב בילד ומבינים שאם תהיה עוד התרחשות בבית ,הוא ילמד (בעל כורחו...) להעסיק עצמו יותר בעצמו,ילמד להתחלק עם האחר,ילמד לקבל את השונה כחלק בלתי נפרד מעצמו,ממשפחתו.
ילדיי קיבלו שיעור חשוב מאד לחיים בנתינה. הם למדו שכל השפע שיש להם,הוא לא באמת שלהם,אלא הם רק זוכים להינות ממנו,ולכן ראוי שיתחלקו בו עם מי שחסרים את היציבות המשפחתית והאהבה ההורית ללא תנאי.
האומנה יכולה גם להתאים למשפחות דתיות שעבורם זו נחשבת "מצווה" גדולה. הרי כל המציל נפש אחת מישראל כאילו הציל עולם ומלואו
במונח "דתי" אינני מתכוונת רק לשומרי מצוות ע"פ ההלכה,אלא לכל מי שמחובר לרוח ויודע בתוכו פנימה,שיש משהו (ולא משנה אם קוראים לו אלוהים/הטבע/הייקום/יישות רוחנית/רוח גדולה) שגדול יותר,שמכוון,שמחבר,שמקשיב,שיוצר,שעוזר,שסולח...
לגבי "מה לעשות" כדי לשווק את הרעיון למשפחות חינוך ביתי - נדמה לי שהדף הזה הוא התחלה טובה
במידה ויעלה צורך של אנשים מתעניינים,אולי כדאי להזמין לכאן (לשיח הוירטואלי הזה) עובדת סוציאלית שתענה על שאלות
(האמת שאני עובדת סוציאלית במקצועי,אבל היות שאינני מזדהה עם הממסד,אינני יכולה לגשר בינו ובין הפרט),
אז עדיף מישהיא שעובדת בתחום ומעודכנת בנהלים
בעיה "קלה" שאולי עשויה לעכב מתן אישור אומנה למשפחות חינוך ביתי: לא בטוחה שברווחה יסכימו שילד אומנה יתחנך בבית. בדר"כ אלו ילדים שזקוקים לשייכות למסגרת נורמטיבית. אלא אם כן מדובר על אומנת חירום-קלט,ואז זה דווקא מאד מתאים.
לא יודעת. בקיצור-שווה בדיקה.
רוויטל,תבדקי את העניין הזה מול הרשויות
למרות שלדעתי- מי שרוצה להיות משפחה אומנת,רוצה באמת-שום נוהל לא יעצור אותו (בדיוק כפי שנהלי משרד החינוך לא מונעים מאיתנו לקחת אחריות על חינוך ילדינו)
תודה