באופן טבעי

אכן...
ונראה שלא ייתכן.

והנה אני, ברגעי התעלות
של חיבוק עד אין קץ, והיזדקקות
ובשניה שזה תם, זה לגמרי ברור.
אין חיבור.

ועל מה בעצם? ולמה? ולאן?
ומי? ומה אני? ולמה אני כאן?

ואיך אני מפקפקת שוב
בכל מי ומה ולמה שחשוב,
והלכתי. ומן הסתם אשוב
כי ככה זה...

והאביב אבב, הקיץ קץ, והסתיו סתיו
ושוב, חורף עכשיו

ופעם נוספת, אני מקלפת מעצמי עוד עטיפה של מישהי שחשבתי שהיא אני,
ובתוך כך, מוצאת בעצמי עוד שכבה של עצמי הישנה/חדשה.
כמעט ארבע חמישיות של "אני" שבעצם אינן יותר.
בפעם הקודמת זה היה קרוב יותר לשליש..
וככה זה.
יום בהחלט מעניין.

ערב אני מציצה ובודקת
חושבת, כותבת, משנה ומוחקת
משייפת,
כמעט משתפת
מצטערת,
מוותרת

מספרים שכאלה גורמים לי לחשוב
זוכרת איך זה הרגיש, לאהוב.
וגם את השבירה, הכאב האיום...
ומי הייתי אז, ומי אני היום.

ונשאלתי היום
ונמנעתי מלהשיב.
ואין עם מי לחלוק
ואין מי שיקשיב.

במילואה, וענקית
קרןבה מתמיד,
ושוב אני בחוץ עם היין,
ובקצה השני
כמוני אני
אתה בטח מביט בשמיים...

ואני שוב שואלת,
היא שוב לא עונה
עגולה וגדולה ומאוד לבנה,
ואני ממתינה.

בעיניו - נהדרת,
יפה וזוהרת,
יכולה, מתגברת...
נחשקת, בוערת
מסעירה וסוערת...
מאמין שמבין
חושב שמוכרת...

אך אם יביט היטב מעבר לאדרת,
יבין שהיא מתפוררת.

חייכתיני, יולי, ועכשיו אני כבר לא זוכרת מה רציתי לכתוב...
תודה!

מעט צבע בעפעף ובריס
אודם כהה, בצבע מתריס,
חולצה חדשה, חיוך מלאכותי
והנה במראה מצאתי אותי,
ההיא של פעם, שנמחקה ואיננה,
מתברר שפועמת היא, ועודנה...
או שמא, בשני מימדים היא תשוב?
והנה לבלוב.

אך אם כל זה, זו אני -אז זה די עלוב.

מן התמכרות שכזו
משחקת באש
זה מתיש, ומוזר
ומעט מרגש
ומסוכן, ומסכן
את כל מה שיש..
.ועדיין

<r><PO><s>[po]</s>יולי קו<e>[/po]</e></PO>, חשבתי הרבה על הפוסט שלך. האם אני אהבת את המקום שאני נמצאת בו ומה נותנת לי התוגה. ובכל פעם שניסיתי לחשוב על זה התנגן בי השיר הנפלא של שלמה גרוניך: כולם רוצים שירים פשוטים... ובעיקר החלק של המילים "שלא אומרות לי שום דבר". אני לא נוגה תמי...

אוי, יולי, את כל כך נהדרת. אני שמחה כל כך שאת קוראת. תודה!.
מבטיחה לנסות להגיב לעומק בקרוב. .

ומה נשמע?
הכל נפלא!
השמיים כחולים,
האויר ורוד
המטר מוטר
והכל טוב מאוד

החיוך מתנוצץ
היום נהדר
ואני?
הכי לבד שרק אפשר.

והבנתי שיש דברים שאני לא מוכנה לגלות,
לא על עצמי,
וגם לא לעצמי.

וזה בסדר.

מקסים.
וכל כך טוב שקיים.
תודה!

או לשורר,
או לספר.

כך מתברר.

בין משבר למשבר
לא לוותר!
להמשיך ולחתור
לנסות... יעבור...
וחוזר ונשנה,
ואנ'לא מבינה,
מתענה.
ולמה?

ובינוי לביני, כי דבר לא נותר
ואני מתמודדת כמה שאפשר
עם מה שרצוי ומה שצריך
ולמה בכלל שארצה להמשיך!?

לזכור. לזכור. לזכור.
לכאוב ולא לשכוח

ולא מוצאת תשובה.
ולא מוצאת מנוח.
ולא מצליחה לעצמי לסלוח.

אין לי אויר, ואין לי רצון
ואין לי כח.

עמדה וושאלה..
למה.

!?

הבילבול חוסר האונים
והרגש שכלוא בפנים...
הכמיהה, הגעגוע,
שאט הנפש המודחקת...
כלל לא מפתיע
שאני מתפרקת.

ואני טובה לך. ואתה טוב לי..
ומה זה בעצם אומר?
שזה לעולם לעולם, ואף פעם
לא ייגמר?

ואני יודעת שתקשיב
או שלפחות תעמיד פנים..
ועדיין. זה לא יכול לצאת. .
זה תקוע בי בפנים

וכשאני רוצה להתבכיין שנורא לי ועצוב
הגישה שלי עצמי, תוקעת אותי בכלוב...

אז לפעמים אני רוצה לברוחלצרוחלשכוח.ואז אני מגלה,
שלזאת אין לי כוח...

במה מתבטא יאוש רב שנים?
כשהחיוך כבר לא בא מבפנים
אלא מצוייר, בעוות הפנים,
בלחות של העין כששירים מתנגנים
בגדיעת השמחה, בתחושת מוזרה
שכל מה שקורה נהיה לזרא
בריחוק, בניכור,
כשכל כה כעור
ועגום.
וכאילו כלום.

<t>ושוב הגזעים פשוטי העבים שעמדו באונם בקפאון והחזיקו מעמד למרות הלבד מלבלבים ופורחים בהמון. ועזים הצבעים, משמחים, זועקים האביב מתפרץ, השחקים שוחקים ונושאים אילנות את ראשם בגאון כי צלחו את החורף, צלחו, אך לשוא פעימה, נשימה, וכבר ...

בימים של מצב רוח עגמומי
אני חושבת עם ועל ואת ולעצמי...
השפעות וברירות, אפשרויות ובחירות,
ומה שאולי עוד יכולתי להיות...
וכמו העברית של ההוא, ההוזה
שאת עצמה לא זיהתה עם בוא
כן אני בזמן ההוא והזה
כך אני לי, עם יש, ואם לא.

כך מתברר.

נשמע לי קצת כמו כרובי... ההוא מהרחוב הקסום.
זה שרוצה להיות שם, אבל הוא תמיד... כאן...

ודאי שיש...
כתב אותו שלום צבר, והלחין אבי סינוואני.
נראה לך שיוציאו ככה שיר לרדיו בלי שם?!

וברדיו -ברשת השלישית
זאת שמתזכרת נפשית, רגשית
שיר של סינואני, מפתיע במזרחית
על ההיא
שלא פחות
ולא יותר,
נשואה לאחר...

אזכור זאת.

אזכור זאת.

תודה!
אני צריכה חיבוק.
תמיד.

שותקת ..
משותקת...
מתרוצצת...
מתרצת.

<t>ושוב היא כאן לא בשליטה והמוח -חביתה... והגוף רוצה סוכר שלא בריא, ולא מותר... הגוף רוצה מתוק ואני רוצה לצעוק רק לטעום, לצחוק, לשתוק יודעת שמחר אצטער, כי אי אפשר, ויהיה כבר מאוחר... ןהנזק נעשה... אז מה אם כך אני רוצה להתמכרות לא נכנעי...

ודי לי

די לי בזה.

מי אני היום?
ומה אני?

ארץ זו...
ודרכים...
וסוף העולם.

בסוף העולם
בקצהו ממש
עומד ילדה
וברוך חלש
שואלת..

התשמע?

עוד שנה,
אני מונה.
וממתינה

וכבר
תריסר...
והעבר, בעבר
נאלם,נאסר...
ובכן מה?
עוד שנה
לא משנה...

כשלבד לי וטוב לי - רע לי.
כשטוב לי ולבד לי, רע לי.
כשרע לי, וכשטוב לי, לבד לי.
אותו הדבר, אבל לא...

מכונה מתנפחת שמעסה את רגליי
חברים שעוזרים וממלאים את ימיי
לכל יש תחליף. לבשר, לחלב,,
ורכשתי כרית שתחבק לי את הגב...

לפעמים, ללא שום כוונה
אני הורסת בבעיטה את כל מה שאני בונה.

רק עכשיו, כשמצאתי את עצמי מסבירה כמה עוצמה יש בחולשה,
הבנתי כמה הייתי טפשה.

<t>בכל טיול בגשם שלא טיילנו מדרון של חול בו לא התגלגלנו גלגלון בשלג שלא הסכמת לצלם בכי לא בכוי שלא ניסית לנחם התרחקתי מעט. בכל התכנסות שלא היית בילוי עם חברים שלא בילית בכל יום שלא התעניינת תחושת בדידות שלא הבנת נאטמתי עוד קצת... בכל התרג...

<t>אל תיחת נא, חבר אל תירא, אל מגור, אני כאן בסביבה, לרפא כל מזור, להקשיב ולתמוך לחלוק בכאב ולהחזיר אותך הביתה למקום שאתה אוהב. למקום שבנית, ועכשיו הוא שלך. עמלת, יצרת, כתבת בדמך עיצבת התעצבת בנית בדמותך כעת, תיהנה מפירות עמלך. אז הסר דאגה מלבך, אל חשש מח...

לא.
לא בודדה,
לא אבודה....
לא גלמודה, אבודה, מנודה...
רק לבדה.

בארץ ענקית
בבית ענקי
בחדר ענק
גרה לה נפש.
לבדה.

יוליקו, אני חושבת שאת בהחלט מבינה נכון.
לא שחברוח מהמציאות זה רע, אבל זה פשוט לא כל כך פרודוקטיבי. לא?
ופלוני - זו גם אפשרות...

אני מניחה שהבנת שזו בעצם מטאפורה.... כן ?

כי זה לא באמת מוביל לשום מקום...
לא?

<t>כשאני מטיילת, או נוסעת לי סתם אני מסתכלת, פוגשת עולם עיירות מקסימות, שופעות מעש וחיים קהילות, רעיונות, אנשים, מעשים בניינים רבי קומות, בתים מושקעים כפרים רחוקים, צריפים מוזנחים סירות דייגים, ובתי כלונסאות ובכולם אני רוצה להיות כמה ימים, שבוע, שנה כי בכ...

וכשהדמיון
משתגע (במידה)
ומבטיח תשוקה, אהבה וליבלוב...
בא ההיגיון
ובאבחה חדה
מחזיר אותי לכלוב.

מחובקת, נחשקת, אהובה
לפעמים אפילו שלווה
חכמה, סקרנית, די שווה
ועדיין, לרוב, עצובה...

תמימה ופשוטה, עייפה חלשה
כחוזה שהלך וברח בלי בושה
מתעטפת היטב
מכבה את הלב
ושבה להיות עצמי הנחושה.

נמושה.

ושוב שגרה
חשוב שגרה
והגיגים למגירה
וטוב ורע,
ולא נורא

כשאני מסתכלת על עצמי מהצד, דרך עיניים של מישהו אחר
אני אוהבת את עצמי, הרבה הרבה, הרבה הרבה יותר.

בתוך הסבך
הצקתי כל כך
ונעקצתי.
והיד מתנפחת
לא נסגרת, לא נפתחת,
צבה ורותחת.
והבנתי
כשזה יעבור
היא תחזור...
לא תהיינה לי אצבעות ארוכות
ציפורניים חזקות
ויד חלקה למשעי
אבל תשוב ותהיה לי
היד המוכרת שלי.

תובנות על תובנות
ועוד רעיונות
ושיחות, וסכנות
כוונות על כוונות
ומוסר.
ולכן אי אפשר.

מילים שיצאו לאור יקבלו מחשבות ודמיון
יכולות להאיר את היום, וגם להוביל לאסון
יכולות לשחרר לחופשי, וגם לקעקע יסוד
וגרוע מן המילים - הרצון להמשיך ולחמוד.

בלב היער, אל מול האגם
על הספסל שניצב לו שם
מולי אנפה אפורה אצילית
עומדת עם רגל אחת בשלולית
ואני מבינה, אילו חיי
ולפעמים זה מספק, ונחמד ודי.

מנכשת עשבים בבוקר קריר
וחולפת שעה בקצב מהיר
ומתחיל לו היום
ולפתע פתאום
נותרתי לי שוב בלי אויר

לא לקמץ בחיוכים?

לפעמים מספיק חיוך.

העלה של עשב חד?
והחץ?
ל.

ולפעמים,
כשהעננים עבים,
והכוכבים כבים,
וחשיכה מדכאת את האור,
אני מקווה לי מחשבה
ואותות בתגובה
ומאפשרת לאור לחזור.

תודה.

שאפו. לשניכם

אני יודעת.
לפעמים אני אומרת מילים קשות נורא
אולי כדי לוודא שלא תהיה לי כל ברירה
ואמשיך
עם מה ועם איך שצריך
בלי שתהיה לי דרך חזרה.

חד.
נכון, כואב ..
בול.
כמו חץ ללב

גם זה נכון.
וחד.

עצלנות עצלנות לא קונים בשום חנות.
אה... נו...

אם לא היום אז אולי מחר....

זו אותה השאלה, שוב ושוב, יולי קו.
וזו שאלה מצויינת.
ובזמן שאני חושבת על הפתרון - החיים חולפים להם.
לפחות החרוזים יפים.

ופלוני - נכון...
אולי מחר...

ובכל זאת.

<t>כי אשמיע קולי לאותו איש רחוק, הממלא מחשבתי בדמע ושחוק? ואדע שהוא שם, ושולח ידו ואזכור. אין הוא נמצא לבדו. ואניח לרגע לחמוק ואבחר להמשיך ולשתוק. כי משחק שכזה, לא נאה, לא ישר כי אני כבר בחרתי, והוא כבר בחר. ואפשר. ודאי שאפשר. לעולם...

תודה!
אזכור

תודה!
אזכור

תודה!
ובתמורה, האם תבקש את התינוק הראשון שאלד?

>בומבה בגילה המופלג, כבר הבינה שאין מתנות חינם...<

מקל, מקל, ודאי שלא מכביד
כזעקת רחל השוקקת ליד אחות..
בקבוצה נראה שהחושך פחות מפחיד
ולעיתים
גם הבדידות היא קצת פחות...

אז אני מתכנסת
ושוב מתכנסת
מתחת לכסת
מרגישה מבואסת
ולא עוזר מאום.

ואני לא שמחה או עליזה או צוחקת.
כדי לא לזעוק בקול, אני שותקת.
זה לא מועיל או מקדם, ולא עוזר
וזה אפילו טיפה לא משחרר
והכל - כלום.

וכשהכל עגום ושחור ואפל
אני לא מצליחה לראות את האור
רק את הצל.
וכל מי שדואג, ובודק ושואל
כאילו בא לברך, אך יצא מקלל.
והכל עקום

כשהבדידות היא מבפנים,
מהלמטה של הלב,
מהולה בכל עצב ונים,
גם חיבוק אמיתי, ממישהו אוהב
לא מחמם ולא תמיד נעים.

יולי קו, אני חושבת שאני צריכה זמן להפנמה...
פלוני, לונדון לא מחכה לי.... וכל הרעיון הוא להשתדל שלא להיות לבד...

כשלפעמים, מבליחה לה קרן של אור
במקום להאחז בה, ולצמוח
אני בוחרת להשאר בתוך הבור השחור
איפה שעצוב לי, ולבד לי, ונוח.

11 שנה.
וחודש...
תראה מה זה....

<t>עלי מוהר נהדר כמובן, אבל ללאה גולדברג אני מתחברת באמת. הבדידות. ההבנה המדויקת, והשפה המדויקת אף יותר. אולם בעיקר, ההבנה כי למרות כל השגיה, ועיטוריה, ויכולותיה... למרות כל זאת, היא לא מצליחה להתגבר על תחושת ההחמצה. וההבנה, שזו תמיד אותה התחנה.... ואין איש. כל שנה...

כשאהיה לזכרון עמום
ויכלו הדמעות ושברון הלב,
ישוב העולם למסלולו העגום
ועמו רזיי שהוטמנו היטב.

ובעוד כיובל איש לא יתעניין
כי מי שסובל - כבר נשכח הוא, ואין.

החיפוש הניב 462 תוצאות