אלטר אגו

אנונימי

דף בית אישי

הולכת ו נ ע ל מ ת

בכל פעם שאני באה לפה, הדף יותר לבן. אין היסטוריה

. אבל למה? מי עשה שתרצי להיות ככה לבנה, תגידי לי אני אטפל בו?

דף הבית שלי הוא לא בלוג, ועדיין הוא עומד על תילו ולא מחקתי כלום. אבל אולי אצלך התפתחה רגישות יתר?

באסה עם הטחת הרפש. האמת היא, שעדיין לא קרה לי משהו כזה, ויש מקומות מסוימים ברשת, בעיקר קומונת אמהות אחת, בה פרושים חיי לעין כל, והמחשבה שמישהו עלול (ואלי מישהו כבר) לערוך חיפוש בסיסי ולמצוא אותם, יכולה להלחיץ לפעמים. נורא קל לפתח תחושה של בועה ברשת, למרות שבמציאות היא הכי לא בועה שאפשר.

בינתיים, איתך, ההפסד הוא כולו שלנו, כמובן.

אני גם חושבת שהפעילות המועטה ברשת כרגע היא הסיבה העיקרית לזה שלא מתייחסים אליך. סביר להניח שאני, למשל, אכנס לדף שבו ראיתי שהגבת

. אבל אני כמעט ולא פה כבר הרבה זמן.

מי עשה שתרצי להיות ככה לבנה, תגידי לי אני אטפל בו?
גם אני. ואני מאשדוד (במלעיל)

ההפסד הוא כולו שלנו, כמובן.

אני עדיין מסתכלת בכל דף שבו את כותבת, אולי אחלץ משם פרט על שלומך ומה מעשייך...
וזה למרות שיש לי את הטלפון שלך ואני יודעת איפה את גרה, כך שנגיד והייתי אמיצה ומשולחת רסן, יכולתי לצלצל לך באינטרקום כשאני עוברת ברחוב.
ובכלל... תדעי שאת עוברת במוחי לא מעט.
לפעמים אני חוששת שאת נעלמת מרצונך ונמנעת מליצור איתך קשר מחשש להציק....

_מי עשה שתרצי להיות ככה לבנה, תגידי לי אני אטפל בו?
גם אני. ואני מאשדוד (במלעיל)_
גם אני. ואני מנתניה במלרע. מל-רע מאוד...(-:

אולי נעשה צלצול בקרוב הא?

גם אני. ואני מאשדוד (במלעיל)

גם אני. ואני מנתניה במלרע. מל-רע מאוד...

ואני מחולון סיטי, עיר הפשע והרשע. אז אלטר, נראה לי שהגב שלך מסודר. רק תביאי שם, אחותי.

איזה מקסימות אתן. אוף.
מה שלומי?.. זה מסובך. אני אדע יותר טוב בעוד איזה שבוע-וקצת.
לפעמים אני חוששת שאת נעלמת מרצונך ונמנעת מליצור איתך קשר מחשש להציק לא לא. מאה אחוז נכות חברתית משובחת ואברז'ן לטלפון. נעשה צלצול וגם ניפגש.

נעשה צלצול וגם ניפגש.
ואו! אני כולי ציפיה (-:

אוף, סליחה אם לא היתה לך נעימה ההתנסחות שלי שם בדף. רציתי לדבר איתך על זה פה עוד טיפה אבל אני רואה שאולי לא מתאים?
אם הייתי יודעת שאת במצב רגיש לא הייתי מרשה לעצמי לכסח ככה עם המילים שם. (תמצית הויכוח שם, לא? "את לא יודעת באיזה מצב מישהו אז אל ת..." )
וידוי: הכינוי שלך תמיד נראה לי מין חזק כזה, לא יודעת למה. ולא סתם "נתקלנו" עכשיו- כבר כמה זמן אני רוצה להגיד לך, שפעם בבלוג שלי דיברנו על גלן גולד, זוכרת? וכתבת משהו מלומד כזה, ועניתי לך במין ניפנוף שחצני כזה, ואני מה זה מצטערת. רציתי כבר כ"כ הרבה זמן לכתוב לך שאני מצטערת. את גם מחקת את הקטע ההוא. אז הנה באה הזדמנות. (וגם אני גרושה, אז אם יורשה לי מצטרפת לעדר האמאזונות הפרועות שהתייצבו פה)

אני חננה מהמושב, אבל מוסיפה את עצמי לרשימה (אין לי מושג מה קרה)

אה! שיחות, לא ידעתי שזו היית את. אני מתייחסת לניקים בצורה מאד תמימה...
אני לפחות בחצי מהזמן באיזה "מצב רגיש" כזה או אחר. גם אז הייתי, נדמה לי (בימי גלן גולד). אז חשבתי שהתגובה-שלי-לתגובה-שלך בטח היתה מוגזמת. גם נגעת בנקודה קצת רגישה, אבל את זה באמת שלא יכולת לדעת. אז רק מחקתי וברחתי. אני מופתעת שאת זוכרת את זה בכלל. עשינו קלוז'ר? ובקשר לכיסוח מאתמול (אתמול? היום בבוקר? מתי זה היה?), אני תמיד קצת רגישה לניסוחים, זה בלי קשר למצב. אולי הביקורת שלך נכונה, אני לא חושבת שאני צודקת אבסולוטית (רק בדרך כלל

{{}}), רק הניסוח החריף הקפיץ אותי.
איזה כיף שיש לי עדר אמאזונות פרועות... עזבו, לא צריך להרביץ לאף אחד, כבר גרמתן לי להרגיש יותר טוב וזה מה שחשוב. נזכרתי למה אני אוהבת בלוג.
(אז אולי אני אחזור?.. אולי... לאט לאט).

(אז אולי אני אחזור?.. אולי... לאט לאט).
יששששששששששששששששששששש!
זהו כבר אבוד לך. יאללה בואי.
<אמרה הגבירה שכבר כמעט לא כותבת כלום בזמן האחרון...>

וגם... שבת היום כך שמשוטטת לרוב ברחבי האחוזה שלי ופנויה לשיחות עם בא לך (-;

ברחבי האחוזה שלי

הילדים קופצים לי על הראש, נראה אם תהיה לי הפוגה.

תגידי, האם היה משהו שלא נעם לך בהערת הביו-סנטר שלי, או שזו רק אני? נכנסתי לדף של עוברת והזדמן לי לקרוא את דברי שתינו שוב, ופתאום תהיתי אם לא נשתמעה איזו אי-נעימות מדברייך. לא התכוונתי להישמע חטטנית או משהו, איכשהו זכרתי את זה מדף אחר וזה שעשע אותי. אני בחורה (מעניין שבגיל 35, אני עדיין לא מרגישה 100% נוח לכתוב על עצמי "אישה") של דחפים קולינריים, ויכולתי להזדהות עמך בקלות.

מיצי, לא, לא הפריע לי בכלל. אני יודעת שהייתי קצת מצחיקה עם הקריז שלי לביוסנטר.

אני יודעת שהייתי קצת מצחיקה עם הקריז שלי לביוסנטר.
הגזמת, אני לגמרי מזדהה.
_{גם לא היה עדן, ניצה, אורגניק מרקט וכלווווםםם!!!! רציתי למות!!!!}

לא אמרתי שהייתי מוזרה או בלתי מובנת. הייתי מצחיקה! אני, אישית - צחקתי על עצמי.

אחת - בת השמונה שלי הולכת לחוג התעמלות. היא נהנית ופורחת וזורחת, תענוג לראות אותה, וגם מראה כישרון ניכר. המורה אמרה שהיתה ממליצה לה ללמוד התעמלות קרקע, אבל החוג פה בעיר צפוף והמוני, בלי יחס אישי. לדעתי זה חשוב בשבילה, שיהיה יחס אישי. וחוץ מזה, למה לקחת אותה ללמוד משהו שהמוקד בו על השגיות ולא על מה שטוב לגוף שלה? ומצד שני, היא יכולה כל כך להנות ולהיבנות מזה, מבחינת בטחון עצמי וכדומה. דילמה.
שתיים - אחרי שהחבר שלי קנה לי באמריקע את French Girl Knits גיליתי את נפלאות הקנייה און-ליין, ובקרוב צמר יפה יעשה את דרכו אלי ואני אתחיל לסרוג. נראה לי שזו שיטה טובה.
שלוש - השבוע המטרה שלי היא להיות במיטה עד שתיים-עשרה (מתוך כוונה להתקדם לשעות יותר מוקדמות בהמשך), אז לילה טוב!

(אני אתקן את השגיאה מחר)

לילה טוב מותק.
טוב לקרוא אותך!
למה לקחת אותה ללמוד משהו שהמוקד בו על השגיות ולא על מה שטוב לגוף שלה?
או אפילו הייתי שואלת למה לקחת אותה למשהו שישבור את הגוף שלה וייצור כזו שחיקה במפרקים ובעיות שונות מגיל כ"כ צעיר?
(מצטערת אם אני נשמעת קיצונית. רואה מקרים של מתעמלות קרקע שבגרו ובאה בעצמי מעולם לא שונה בהרבה...- מוזמנת להתעלם או למחוק)

את לא נשמעת קיצונית ביחס למקום שאני נמצאת בו. אז אני אשאל אותך, כמקצוענית בתחום: זה מחוייב המציאות? זה לא תלוי באיך מלמדים וכמה עושים? כי בכל זאת נראה לי שהיא יכולה לקבל הרבה מעצם העובדה שהיא מתמקדת במשהו שהיא טובה בו ומגיעה להשגים, וכל מה שקשור בתנועה ופעילות גופנית עושה לה כל כך טוב! היא יוצאת מהחוג כולה מרחפת מרוב שמחה והתלהבות, וזה בדרך כלל המצב הכי שמח שבו אני זוכה לראות אותה כל השבוע (ואחר-כך בדרך-כלל באה נפילה קשה).

נראה לי שאפשר להתחיל, ומקסימום להפסיק או לעבור חוג באותו תחום אם זה הופך לבעייתי.
מה שכן, להיות כל הזמן עם יד על הדופק. חוגים מביאים איתם כל הזמן דברים בלתי צפויים.
מהתבוננות בחוגי מחול ותנועה של ילדות כיום, בחלק מהם לפחות יש כיום יותר עירנות להשפעת התנועה על הגוף, אז צריך ללכת ולראות איך הם עובדים. זה לא רק ענין של דרך עבודה פיזית אלא גם דימוי הגוף שהם יוצרים/מחזקים, תחרותיות וכאלה.

הי אלטר.
זה שתנועה חשובה ומשמחת לגוף זה ברור ונפלא. וגם אצלי כילדה זה שיפר המון בעיות של חוסר ביטחון וביישנות קיצונית ופתאום קיבלתי במתנה משהו שאני טובה בו - בשביל זה לא צריך ללמוד התעמלות קרקע.
זה ברור שזה תלוי באיך מלמדים אבל הגישה הרווחת בתחום (ובעיקר זו הבאה מהתרבות הרוסית) שבלי לדחוק את הגוף לא מגיעים להישגים וזה אומר אימונים, וקיפולים של הגוף ממקומות שממש ממש לא נכון לו להתקפל בהם. וכשמה שחשוב זה ההישגים, והמורה נותן את הטון זה בעיני בעייתי (אותו הדבר עם מחול בשלב מסויים) אני חושבת שבהחלט אפשר למצוא חוג מחול או תנועה שבו מפתחים את היציבה, רוקדים, מניעים את הגוף ולקבל את אותה התוצאה של תחושה טובה וגאווה במשהו שאנחנו טובים בו...

כן כן. ברור שאני לא אשלח אותה לחוג בגישה הרוסית שתהיה נדיה קומנצ'י. אבל אני חושבת, שכמו שכתבה שמש בחורף{{}}, חוגי התעמלות לגיל הזה נעשים היום ביותר מודעות. בטח שהיא לא תדחוק בגוף שלה ותתאמן שעות, לא לי ולא לה יש זמן או סבלנות לזה.
דוקא עם מחול יש לי קושי גדול יותר, כיוון ששם עוסקים באסתטיקה של התנועה ואני ממש פוחדת שיכניסו לה לראש ש"צריך" להזיז את הגוף כך ולא אחרת - בזמן שהצורה שהיא מניעה את הגוף שלה היום היא יפהפיה, ואני בטוחה שגם בריאה. היא בעיני ילדה חיננית ביותר (ואני, כמובן, אובייקטיבית לגמרי.

{{}}).
אז למה צריך את זה בכלל? - כי זו מסגרת קבועה למשהו שמשמח אותה מאד, וכי, עם כל הרתיעה האישית שלי מהשגיות, אני חושבת שלהתאמץ ולהשיג משהו ולהצליח, יעשה לה טוב.
את ממליצה לי לקחת אותה ללמוד יוגה במקום? או שזו שאלה מיותרת?

את ממליצה לי לקחת אותה ללמוד יוגה במקום? או שזו שאלה מיותרת?

זו שאלה מיותרת (-: - זה יכול לעזור לה הרבה עם הנפילה שבאה אחרי הריחוף. זה מדהים מה שזה עושה להם. בגלל שהם (ילדים) יצורים כ"כ רגישים וסופגים, הם הופכים מרוכזים יותר ולומדים דרך גם להזיז את הגוף וגם למצוא שקט פנימי.
זה בכלל לא נראה לי סותר.

וגם אני חושבת שלהתאמץ ולהשיג משהו עושה טוב, לכולנו. אני חושבת שחוגי תנועה או מחול בגילאים האלה עובדים בעיקר על תנועה חופשית, ודווקא נראה לי שחוגי התעמלות (במיוחד התעמלות קרקע) למיניהם פועלים מתוך נוקשות מסויימת, והצורך במשמעת.
אבל כמובן שפשוט צריך למצוא את החוג המתאים שמשלב תנועה, יצירה וחופש (תנועה) כדי ליצור שחרור, הנאה וכלי ביטוי לילדים, ויש היום אכן המון כאלה.

כיוון ששם עוסקים באסתטיקה של התנועה
לפי החוגים שאני ראיתי, גם בהתעמלות עוסקים הרבה באסטתיקה של התנועה, ודוקא בצורה יותר קשוחה מבחוגי המחול שבהם ש יותר יצירה חופשית לפי מוזיקה או בנושא, יצירת רצפי תנועות בקבוצות קטנות ועוד (זה במודרני, קלאסי אני לא מכירה בגיל הזה). ההשגיות פחותה והדגש על התוצאות פחות חד.

זה בכלל לא נראה לי סותר.
זה סותר רק כי יש לנו זמן מוגבל - אנחנו הרי לא בחינוך ביתי, אלא בחינוך מוסדי פלוס צהרון, ופעם בשבוע היא אצל אבא שלה, ויש שיעורי בית ויש גם כינור ומקהלה ועוד לא אמרנו שאנחנו עוזבים את חוג ההתעמלות הנוכחי! - שהוא כנראה יותר טוב בשבילה מאשר התעמלות קרקע, והיא רוצה לפעמים ללכת לבקר את התאומה הסיאמית המאומצת שלה, ולפעמים גם חברות אחרות... (עכשיו פתאום עלתה לי תמונה של תרגילי קרקע מתחרויות, או מילדה שלמדה איתי בחטיבת הביניים ולמדה התעמלות קרקע, ואני מבינה שמה שכתבתי על מחול נכון גם לגבי התעמלות קרקע. ממש עד הרגע היתה לי בראש תמונה של הילדה עושה עמידות ידיים וגלגלונים).
אבל כמובן שפשוט צריך למצוא את החוג המתאים שמשלב תנועה, יצירה וחופש (תנועה) כדי ליצור שחרור
כן, וזה כנראה פשוט החוג הנוכחי. הבעיה היחידה היא אולי שהוא לא מספיק מאתגר בשבילה. אבל אולי זה לא נורא (כלומר, נורא זה בטח לא, השאלה היא כמה זה פחות טוב מהאלטרנטיבה האידאלית המדומיינת, של חוג שהוא כן מאתגר, אבל גם משחרר, מהנה, לא מלחיץ, עם יחס אישי, ועם מודעות להשלכות ארוכות הטווח על הגוף).
לפי החוגים שאני ראיתי, גם בהתעמלות עוסקים הרבה באסטתיקה של התנועה
אוי, כן, כתבתי את מה שכתבתי למעלה לפני שקראתי את זה. דרך אגב, בבית הספר היא משתתפת בשיעור ספורט, וגם בשיעור מחול, שהוא בדיוק מהסוג המשוחרר והיצירתי, וגם מזה היא נהנית מאד.

(מחרתיים אני מתאחדת עם הצמר החדש שלי ומתחילה לסרוג!)
(עוד החלטה נפלה: מחרתיים, או בשבת, אני גם חוזרת לרוץ. לא ארבעים קילומטרים בשבוע כמו פעם, אבל קצת, מדי פעם, כמה שאני יכולה).

איך עושים אייקון של מחיאות כפיים סוערות כשהקהל עומד על רגליו ומריע? (-:

רגע, ננסה:
|כפיים|
או
/0\ /0\ /0\
(סתם)

הנה גם עושים לי "גל":
~~~
עוד יום אחד לצמר! אני נרגשת וחסרת סבלנות! אני קוראת את הספר שוב ושוב, מכריכה לכריכה, כאילו היה פרוזה (טוב, בערך). אני מדמיינת את עצמי סורגת את זה, ואז את זה, ואז את ההוא. אני חושבת באילו הזדמנויות אלבש כל בגד - חולצה ליום-יום, ז'קט למזגן, בגד חגיגי לערב (שהרי אני יוצאת בערב. כמעט כל ערב! פעמיים בערב!). אני יוצאת מדעתי!.. החבר שלי לא רגיל שכל-כך שמחים לקראתו כשהוא חוזר מחוץ-לארץ! (ולא שאני לא שמחה לקראתו כשהוא חוזר בדרך-כלל).

אתמול בשש בערב, אני, חמש ושמונה הולכים ברחוב (והנה גם אני כותבת בזמן הווה במקום עבר. תחרות הסיפור הקצר של "הארץ"). אני ושמונה הולכות לנו, שקועות בשיחה (ההיטק הישראלי - שקיעת האלים או משבר חולף). חמש, כדרכו, משתרך לו כמה צעדים מאחורינו, שקוע בהרהורים (קונג-פו פנדה: האם מטפורה למצב האנושי?). אנחנו הולכות, פונות לנו, בטוחות שהוא מאחורינו. הוא מגיע לפנייה, פונה כה וכה, אין אמא ואין שמונה. יש פנייה ויש מעבר חצייה. מה הגיוני לעשות?.. חוצה את הכביש. ממשיך הלאה. מגיע לעוד התפצלות. המממם... לחצות כבר חצינו, עכשיו אולי נפנה. פונה. אין אמא. אין שמונה. מה לעשות? יושב על מדרגות, חוכך בדעתו אם לבכות או לא.
בינתיים אני ושמונה מגיעות למעבר חצייה נוסף, ועומדות לחכות לו, ואין חמש. חוזרות אחורה - אין חמש. מגיעות לפנייה - ואין. חוזרות עוד אחורה, אולי הוא התיישב איפשהו - ואין. חוצות את הכביש ומחפשות קצת הלאה, אבל חוששות להתרחק מהפנייה הקודמת. שואלות אנשים אם הם ראו ילד. לא ראו.
אני אומרת: אני לא יודעת מה לעשות עכשיו.
שמונה: נלחצת.
אני: אנחנו לא יכולות למצוא אותו רק שתינו. נצטרך להתקשר למשטרה.
שמונה: שומעת "משטרה", נלחצת עוד יותר.
אני מתקשרת למשטרה. אומרים לי לעמוד בפינת הרחוב ולחכות. אנחנו עומדות ומחכות. בינתיים שמונה לחוצה ודואגת. אני: המשטרה תמצא אותו, הוא יחזור אלינו בניידת, יהיה לו סיפור לספר מחר בגן. שמונה: אבל אנחנו כבר רגילים לנסוע בניידת, נסענו בניידת של א (אשתו של אבא שלהם, קצינה במג"ב). אני: אה, נכון. אז לא שווה לו ללכת לאיבוד.
מגיע שוטר. שואל אותי מה לבש, מה נעל. מדבר בקשר: הילד נמצא, בואו אחרי.
הילד נמצא ברחוב המקביל על-ידי כמה נשים, ששאלו אותו אם הוא הלך לאיבוד, ואיפה אמא, ואיך קוראים לה, ושם משפחה (הוא אוהב לספר לכולם מה שמות המשפחה השונים של כולנו ולהפליג בהיסטוריה המשפחתית). גם הם התקשרו למשטרה.

(יותר השוטר דבר לא דיבר .
הרים אותי על הזרוע גבוה גבוה
והלכנו .
היו לשוטר רגליים מהים ועד ירושלים .
ואני בכיתי .
ושפם לא היה לו.)

שהרי אני יוצאת בערב. כמעט כל ערב! פעמיים בערב!
D-:

ואי איזה סיפור!
אני כבר מזמן הייתי מתיישבת על המדרגות ומתחילה לבכות (-:

_ואי איזה סיפור!
אני כבר מזמן הייתי מתיישבת על המדרגות ומתחילה לבכות_ גם אני.

איזה יופי על הצמר, והריצה!

המון תודה על החיזוקים לכך שאני לא לבד במצוקת המעבר בין הממשקים<נוקיה-סמסונג...> (-: @}

והשוטר? הלך!
והחתול? ברח!
ודי, הלכנו הביתה.

נשמע שלא נלחצת. סחה. וחמש -- נלחץ?

ואני סורגת במסרגה אחת כיסוי מיטה מחוטי כותנה. גראני סקוורס. בטח ייקח לי איזה שנתיים.

_והשוטר? הלך!
והחתול? ברח!
ודי, הלכנו הביתה._
בדיוק.
יחסית לא נלחצתי. עברו לי תסריטים מפחידים בראש, ברור, אבל רציונלית ידעתי בדיוק מה קרה, אני מכירה את הפרחח שלי. וחוץ מזה, היתה לי עוד ילדה שבעצמה כל הזמן הסתכלה עלי לבדוק אם מוצדק להתפרק.
הצמר שלי, ואיתו הגבר שלי, נמצאים ברגעים אלה ממש במונית משדה התעופה לבית שלו, והגיע הזמן שגם אני אתחיל בתנועה מכיוון ההפוך לאותה נקודה. שבת שלום יקירותי! כיף לי פה אתכן!

שרון מור מרפאה בעיסוק מצויינת עובדת גם עם קופת חולים

מכירים אולי מרפא/ה בעיסוק טוב/ה באזור רעננה?
נסי את יעל גילוץ 052-8354154

מרפאה בעיסוק, שירה דוד 09-7749028 מאוד עזרה לחברה שלי.

תודה!

אני קצת בלחץ לקראת מחר, אבל לא רוצה לספר כרגע למה (אספר מחר, כשיעבור). אפשר בבקשה קצת תמיכה "על עיוור" ומחשבות חיוביות וככה?..

אני כל הזמן חושבת לעצמי: זה כבר היה? זה לא היה?
לשאול? לא לשאול?
חמודה, אני שולחת לך מסרים במוח מאז שיחתנו
ועוד

(ברבים) ושקט נפשי עד מחר.
בהצלחה מותק

זהו, אפשר לעזוב אצבעות.
הלכתי לבדוק עניין רפואי מדאיג, והתברר ש{{}}כלום{{}}. וזה מצויין, כי יש לי 459 פריטים בתור ברייבלרי, ולא מסתדר לי בתוכניות לגסוס כרגע.

גדול.
בסופ"ש אני לא במחשב אז כמעט לא הספקתי לתמוך באופן כללי כמו שביקשת.
לתמוך בדיעבד זה אחלה. כי רגועים.

תמיכה בדיעבד מתקבלת בשמחה!
נכון, לתמוך בדיעבד זה הכי כיף. אני אפילו אספר עכשיו לילדים שלי, אולי אפילו להורים שלי מה היה - לא סיפרתי להם בינתיים כי רציתי לחסוך להם דאגה, אבל עכשיו אני יכולה להקפיץ אותם ישר למשבצת של ההקלה.

והצמר???

הו, הצמר! Rowan Kidsilk Aura, שבעים אחוז מוהייר ושלושים אחוז משי - כמו קצפת! אה, אורגנית! מקשיו!
יש לך כבר אינרנט? ניסיתי להתשר אליך לפני כמה שעות.

מצטופפת בשמחה במשבצת ההקלה הבדיעבדית, ושולחת הרבה כוחות לפריטים שבתור. @}

תודה!

נדמה לי שהחברה המשותפת שלנו שילדיך לומדים עם ילדיה תדע להמליץ על מרפאה בעיסוק.

ובלי קשר, אנחנו עדיין שובתים ההנהלה לא עושה צעדים בכיוון של פתרוון - כנראה מנסה למשוך אחרי ה 1/5 שאנשים יקבלו שכר חלקי וישברו

ליהיא

מגניב!! אכן משובח ביותר (ויקר זוועה. אבל שווה כל אגורה!) מה סורגת איתו?
אני התאחדתי עם הצמר. לא אראה לך ולא אספר לך שמא תמותי במקום ירוקה מקנאה

ואז יהיה לי עצוב ולבד, אז החלטתי שעדיף שלא. מתועלתנות בלבד

אין אינטרנט. אצל ההורים ליומעצמאות. אוטוטו נגמרת החגיגה.

נדברה מאוחר יותר?

מצטופפת בשמחה במשבצת ההקלה הבדיעבדית, ושולחת הרבה כוחות לפריטים שבתור

ליהיא תודה, באמת עמדתי לשאול אותה אבל בינתיים קיבלתי החלטה.
קשה להילחם בענקים... אבל לפעמים מצליחים!

ניצן, יש לי את הספר French Girl Knits ואני פשוט מכוונת לעבור דוגמה-דוגמה ולסרוג את כולן (חוץ משלוש. ברצינות). french]הפרוייקט הראשון girl knits 1[/po].gif כרגע ב-blocking ואני עומדת להזמין צמר לשני. ובאשר למחיר - הוא משמעותית זול יותר מהשייפר אצל אורלי, אז אני בכלל מרגישה ששיחקתי אותה.
דבר נדברה! את בלי סלולרי?

שמונה מנגנת היום במצעד יום העצמאות.
שמונה: מה אני צריכה ללבוש?
אני: ג'ינס וחולצה לבנה.
חמש: מה אני צריך ללבוש?
אני: מה שאתה רוצה.
ולעצמי חושבת: אתה יכול מצידי ללכת ערום.
ומוסיפה: ולנופף בגאון בעורלה העברית.

עולם, תודה רטרואקטיבית על התמיכה בדיעבד!

עדיין בהודיה גדולה על הבריאות שלי, על הילדים שלי, על החבר שלי, על ההורים והאחים שלי, על פרנסה, על דירה, על החיים הטובים שלי. יה אללה בכמה טוב זכיתי.

נכון שזה גם מדהים וגם די אבסורדי שאנחנו צריכים קצת פחד מוות כדי שזה יקרה לנו? גם אנחנו ככה עכשיו -- מרגישים בני מזל ואסירי תודה, ועם זאת גם קצת מתירים רסן: זוללים שטויות בלי הבחנה, שותים איזו כוסית בערב, מעשנים (זו ממש הידרדרות חמורה, אבל זה תמיד קורה לנו אחרי חופשים, ואחר כך שוב מפסיקים).

אני רק חגגתי בצלחת עוגיות מאפה בית (שנשרפו קצת, בהיותי העילוי המטבחי שאני). וכן, זה קצת אבסורדי. אבל הפעם נזכור, נכון? הפעם נקח איתנו את ההודיה הזאת הלאה ונזכור כמה שהחיים שלנו יפים.

יש ימים שבהם אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ כל שנייה, מהבוקר עד הלילה.
אז עכשיו אני הולכת להתקלח ולישון ושלא ידברו איתי עד מחר.
(אה, הודיה. הודיה, הודיה, הם ילדים נחמדים באמת-באמת, ובריאים, וחבר שנוסע חוזר בסוף, ומביא צמר, ובעבודה הולך טוב, ואני בריאה, ובכלל היה יכול להיות כל כך הרבה יותר גרוע).

יש ימים שבהם אני מרגישה כאילו אני עומדת להתפוצץ כל שנייה, מהבוקר עד הלילה.
יש ימים שפשוט צריכים להיגמר כבר. זה היעוד שלהם מההתחלה (-:
לילה טוב

זה היעוד שלהם מההתחלה מדוייק! הנה, היום כבר יותר טוב.

זה היעוד שלהם מההתחלה
לעומת זאת... במחשבה שניה זאת אומרת....
לפעמים אני חושבת שאלה בעצם אנחנו שחורצים את דינם של ימים כאלה ומכריזים מההתחלה "היום זה לא היום שלי, לא יעזור כלום!" ואכן כמו נבואה שמגשימה את עצמה כלום לא הולך בהם. בזמן האחרון אני מתחילה לחוש שיש לנו תפקיד חשוב דווקא בימים האלה, שכאילו נדמה שיש משהו חיצוני כזה, כאילו השמיים כבדים יותר בהם, דווקא בימים האלה צריך להיות מאוד חדי אבחנה, לראות האם צריך להיכנע להם, פשוט לצוף על פני הגלים שלהם ולמזער ציפיות מהם למינימום שבמינימום או אולי דווקא לעשות משהו אקטיבי שפשוט יוצר איזו מן טרנספורמציה אלכימית כזאת שמשנה את התרכובת... או אולי לצלול עמוק למטה.... לא יודעת..
אחרי שכל הליחה יוצאת עכשיו החוצה מהמוח שלי, פתאום התפנה לי מקום למחשבות על הבוקר... לכי תביני (-:
ובכל מקרה, שמחה מאוד לשמוע שהיום כבר יותר טוב @}

אני מבינה מדבריך שגם את מבריאה?
זה היה יום של מזעור נזקים, לא יותר מזה. הייתי בעיקר עייפה.

מרפאה בעיסוק מעולה מרעננה: מישל שפירא 050-2008762
מומחית בעיקר בנושאי בעיות בויסות חושי.

תודה!

פישקין-שמונה אליזבתה השלישית חוגגת יום הולדת, והשנה זה פסטיבל תלת-ארועי: עם המשפחה, בבית-הספר, ולראשונה השנה - בלהזמין הביתה את כל החטיבה.
ליום ההולדת המשפחתי יש מסורת קבועה. הוא מתמקד באוכל, כי זה מה שאנחנו באמת אוהבים לעשות. חוץ מזה, שרים קצת, המבוגרים מפטפטים והילדים משחקים והכל טוב.
האוכל מתחלק לכיבוד קל, ארוחה, קפה-ועוגה, ואום מצמודת הקנה. אין טעם לערער על זה, זו מסורת שהתגבשה בתהליך אבולוציוני שנמשך חמש-עשרה שנים (רגע... שיט, שש-עשרה. מי הרשה להם לגדול ככה?). הכיבוד הקל יכלול מבחר אגוזים, ירקות חתוכים, עגבניות שרי וזיתים. הארוחה תכלול כדורי בשר, עוף (עוד לא החלטתי איזה), אורז, תפוחי אדמה בתנור, פשטידת תירס, פשטידת בצל, סלט גדול בנוסח התק"ם וסלט קטן בנוסח אלטר אגו (אחרי שניסיון העבר הראה שההיפך לא עובד; אחרי הכל, אלטר אגו תהיה שם אחת, וקיבוציקים וקבל"שים - תשעה). הקפה-ועוגה יכלול עוגת אבטיח: פשטידת יום הולדת (2009-04-29T14:52:27) , עוגיות שרופות, סלט פירות וגרנולה ביתית. אולי גם תותים ושמנת. שתיה-שאינה-מים תהיה, לצערי אפילו "דיאט" (הסוכרתיות במשפחה דורשות את זה), אבל לא שתייה מוגזת, עד כאן.
לבית הספר צריך להביא עוגה ופעילות. בתור עוגה אני זוממת גם הפעם להביא עוגת אבטיח (הא! הראיתי לכם מה זה!). בתור פעילות, אין לי מושג. רעיונות?..
המסיבה בלהזמין-את-כל-החטיבה היא אתגר אמיתי. ראשית, בחיים לא עשיתי את זה. שנית, אני אהיה המבוגר היחיד. שלישית נובעת ממנה, זה חייב להיות בבית ולא בחוץ. זה בסדר, הסלון שלי גדול. אני לא מזמינה מפעיל, אני חושבת להציע פינת יצירה עשירה ופינת משחקי שולחן, ומי שלא רוצה לא את זה ולא את זה, יצטרך פשוט לשבור מנורות או ללכת מכות. וצריך גם לחשוב במה להאכיל אותם, במיוחד אם כבר בזבזתי את השוס של האבטיח. בקיצור, אין לי מושג איך עושים את זה...

אתמול בלילה עמדתי מול הראי עם מספרים וסיפרתי את עצמי. לא משהו דרמטי, אותו ג'ונגל פרוע מקודם, רק קצת יותר קצר. היה נורא כיף. הבן שלי נוהג לעשות את זה לפעמים, רק קצת פחות בדחילו ורחימו, ו(אפילו) קצת פחות ישר. לבת שלי עשיתי לאחרונה קארה מדורג חינני ביותר. לעצמי לא היה לי אומץ - עד אתמול.
עכשיו נורא כיף לי: בלי זנבות, העורף נושם, לא מדגדג לי בפנים, יש תחושה של הישג.
ואף אחד לא שם לב!

וכשעליתי על משכבי חשבתי פתאום, שאפשר לעשות משחק נחמד של חפש-את-המטמון בספרים. להטמין בכל מיני ספרים רמזים שמובילים לספרים אחרים. וחוץ מזה חשבתי שפשטידת התירס שלי תמיד היתה הצלחה גדולה גם בקרב ילדים.

בקיצור, אין לי מושג איך עושים את זה...
תתקשרי.
אנחנו מפעילנים מנוסים של חטיבות צעירות, כולל זו המדוברת

כיבוד לצעירים, כולל התחשבות בבריאות ועלויות, ומנסיון, מתקבל בשמחה:
פופקורן. הרבה פופקורן (מטאטא יש לך בבית

)
נאצ'וס - חטיפי תירס יחסית בריאים. יש סוג אפוי ולא מטוגן. אפשר ליד זה סלסת עגבניות טריות ופרוסות אבוקדו
פירות חתוכים: אבטיח, מלון, תפוחים, אגסים, בננות
מקלות גזר ומלפפון. ומלפפון חמוץ.
כדורי תמרים-אגוזים מרוסקים
לימונדה ביתית או תה-פירות קר אדום

אנחנו תמיד מארגנים ותמיד נשאר ללא שימוש כמעט - חצאי פיתות עם חומוס עם ובלי מלפפון חמוץ. אבל בדרך כלל הם כל כך נסתמים מהשאר, שאין ביקוש. אבל אנחנו פולנים. אז מכינים...

_תתקשרי.
אנחנו מפעילנים מנוסים של חטיבות צעירות, כולל זו המדוברת_
אתקשר. עם בנות אני עוד יודעת מה לעשות (בעיקר יצירה מכל מיני סוגים), אבל עם הבנים אני מסתבכת. בפרט שאני לבד איתם...
פופקורן
ואללה. לא חשבתי על זה.
כדורי תמרים-אגוזים מרוסקים באמת? חשבתי שזה בקטגורית המאכלים שילדים לא אוכלים.

פיצה. ואת יכולה לשלב בפינת היצירה מריחת רוטב עגבניות וזריית גבינה.
פירות חתוכים שווים, ויש כבר פירות קיץ שווים לאללה, נקטרינות ואפרסקים ואבטיחים.
ואנימ ממליצה לך בחום לארגן מבוגר נוסף.

ומזל טוב!

ואנימ ממליצה לך בחום לארגן מבוגר נוסף.
כן, זה היה פותר לי הרבה בעיות. באסה, אין בן אדם נוסף בר-ארגון. ככה נראים החיים שלי.

עוד צמר, ואיתו אותו הגבר, שוב על מטוס בדרך אלי.
אני עייפה ואין לי כוח ללכת לישון.
הייתי רוצה להיות יותר סבלנית כלפי הילדים שלי, שיהיה לי יותר כוח "לעשות דברים" יחד איתם, להקשיב להם הקשבה מלאה, לשוחח באמת. אני עובדת על לשבור את מעגל העייפות, אבל זה לא פשוט, טכנית ורגשית.
עבודה קשה, החיים האלה.
אני מחפשת משהו שכתבתי פעם.

הנה, מצאתי:

המאמץ המתמיד להשתפר
המאמץ המתמיד לא להשתפר יותר מדי
עוגיה אחת עם הקפה, לא יותר
הרגל לרכוש והרגל להיפטר
להעלות את הקניות ומיד לסדר
לזרוק את הפח, לחייך לשומר
בימי שישי לוותר
אילו אפשר היה קצת לשחרר
קצת לשחרר

עובדת על לשבור את מעגל העייפות
וכרגע אני ממש לא מצליחה.

אני אתייק את זה תחת המאמץ המתמיד לא להשתפר יותר מדי{{}}...
אני לא רוצה ללכת לישון עכשיו. אני רוצה לשבת מול המחשב ולכתוב. התנהגתי די יפה כל השבוע, שגרות ומשימות והכל, הלכתי לישון באחת-עשרה וחצי, אכלתי סביר, הייתי אמא ויניקוט-סטייל והודיתי על הטוב והשפע!

הצלחתי לעייף את עצמי.

(מסוגלת להפוך כל דבר לסוג של נצחון) לילה טוב!

http://www.mouse.co.il/CM.[po]articles item[/po],607,209,35753,.aspx "סוזן וגה מופיעה בארץ!"

כן! (אני למעלה)

ראשית: יש! יש! ישישישישיש!

שנית: תודה! @}
שלישית: עם מי יש לי הכבוד?..

המכבס. שיואו, אני כזה זקן. איפשהו, על קלטת סוני בצבע כחול, יש לי הקלטה ביתית מהרדיו של ההופעה שלה ששודרה בשידור חי בגלי צה"ל מתישהו ב 88 או 89.

המאמץ המתמיד להשתפר
מקסים! @}

המכבס.
ככה חשבתי. אז קבל גם

(לא כל אחד מקבל!).

מארז, תודה!

[h=4]

היי אלטר אגו.מה שלומך[/h4]

[h=4]

את זוכרת אותי?[/h4]