אלכוהול ורגשות

כבר כמה זמן שאני מתחבטת בשאלה כמה השפעה יש לאלכוהול על הרגשות שלנו?
בכל פעם זה קורה לי מחדש, רגשות מסויימים שנדמה ש"נרדמו" להם או התקהו, מתעוררים לתחיה כאשר אני שותה אלכוהול והעוצמה שלהם מאוד חזקה יחסית לזמנים שאני לא שותה אלכוהול.

מתי הרגשות הם אמיתיים?
האם האלכוהול "משקר" או שהוא "מוציא את האמת לאור"?
אשמח לשמוע דעות של "מנוסים" או לא מנוסים.

עירית_לוי

אולי כשאת שותה את לא בשליטה, ואז כל מה שניסית להדחיק צף ועולה על פני השטח.

ואז כל מה שניסית להדחיק צף ועולה על פני השטח
אז מה שאת אומרת זה שהאלכוהול "מוציא את האמת לאור"?
ולמה כוונה ב "לא בשליטה"? שאני לא שולטת ברגשות שלי?

עירית_לוי

ולמה כוונה ב "לא בשליטה"? שאני לא שולטת ברגשות שלי?
הכוונה שלי היתה שאולי כאשר את תחת השפעת אלכוהול, את יותר משוחררת, כלומר פחות בשליטה.
זה לא שאת לא שולטת ברגשות שלך, אלא שאם קיימים רגשות שאת דוחקת פנימה בהתנהלות היומיומית שלך (אולי כי לא נעים לפגוש אותם, אולי כי הם מכאיבים, אולי כי הם לא מקובלים חברתית וכו') - אז כאשר את תחת השפעת אלכוהול, השוטר הפנימי מפוטר ואז לכל מה שמודחק ביומיום יש אפשרות לצוף אל פני השטח.

אז מה שאת/ה אומר/ת זה שהאלכוהול "מוציא את האמת לאור"?
לתחושתי - כן.
כלומר זה לא שאת הוזה, כלומר את לא חווה רגשות שלא קיימים בך בכל מקרה.

אבל מצד שני (אני הולכת לסתור את עצמי) - אם להכנס יותר לעומק בהקשר של מה אמיתי ומה לא - אז הייתי אומרת שרגשות הם לא האמת.
אני אסביר למה אני מתכוונת: האלכוהול אמנם מאפשר לך להוציא לאור דברים שיש בתוכך ואת מכל מיני סיבות לא רוצה לפגוש,
אבל רגע אחד אחרי זה אפשר לשאול אם הרגש שעולה בך, נניח פחד, או כאב, או עלבון, עולה בך באמת בגלל הסיטואציה שבתוכה עלה אותו רגש, או שהוא עלה בך כי הוא פשוט אגור בתוכך, נמצא כמו פצע פתוח ולא מטופל שישנו בתוכך מימים ימימה, והסיטואציה מהווה טריגר עבורו.

מנקודת מבט כזאת אפשר לומר שהרגש איננו אמיתי, כלומר שאין באמת באמת קשר בין אותו רגש לבין הסיטואציה או האדם שמולו עלה הרגש.

את יכולה לתת דוגמא של רגש מסויים שעולה בך במצב של שכרות (או גם של פיכחון

), ואני אנסה להמחיש יותר למה אני מתכוונת כאן.

אפשר לשאול אם הרגש שעולה בך, נניח פחד, או כאב, או עלבון, עולה בך באמת בגלל הסיטואציה שבתוכה עלה אותו רגש, או שהוא עלה בך כי הוא פשוט אגור בתוכך, נמצא כמו פצע פתוח ולא מטופל שישנו בתוכך מימים ימימה, והסיטואציה מהווה טריגר עבורו.

אני לא חושבת שזה המקרה במקרה שלי, ז"א בדרך כלל הרגשות שעולים הם כעס, עלבון וכאב אבל זה לא קורה בכל סיטואציה, כבר קרה לא פעם שכעסתי/נפגעתי וזה עבר לי ולא עלה שוב כאשר הייתי במצב של שכרות, יש רק מקרים מסויימים מאוד שהרגשות שוב צפים כאשר אני תחת השפעת אלכוהול.

עירית_לוי

אוקיי.

האם בינתיים הצלחת לענות לעצמך על השאלה שלך האם הרגשות שעולים בך הם אמיתיים או שקריים?
.

אני הייתי מתייחסת למצב השכרות כאל מצב של שעון מעורר, או כאל הזדמנות לבוא במגע עם מה שיש בפנים.
השעון המעורר הזה, אגב, לא חייב להיות בהכרח אלכוהול. אצלי השעון יכול לבוא בדמות אירוע מטלטל במציאות, או בדמות תמצית צמחים שאני לוקחת במהלך טיפול כלשהו (שזו דוגמא מהשבוע הנוכחי), או הרבה דברים אחרים. כל דבר שיש ביכולתו למוטט ולו לרגע את חומת ההגנות.

אני רואה את זה ככה: יש בתוכי רגש מכאיב. רוב הזמן אני נמצאת במצב של אני לא-רוצה-להרגיש-את-זה-לא-רוצה-להרגיש-את-זה-לא-רוצה-להרגיש-את-זה, ואז מגיע שעון מעורר כלשהו שממוטט את החומה הבצורה של לא-רוצה-להרגיש-את-זה ומאלץ אותי כן להרגיש את זה. אפילו לרגעים ספורים.

וכאן נפתח לי חלון הזדמנויות - לבוא עם הרגש המכאיב במגע על מנת להשתחרר ממנו, או לא. אבל זה ממש לא פשוט, כי מאוד מאוד מאוד לא נעים (בלשון המעטה) לבוא איתו במגע. תת המודע שלי עושה הרבה מאוד על מנת שאני-לא-ארגיש-את-זה. כמו שאמרתי - חומה בצורה.

איפה את ביחס לכל זה?
מדבר/לא מדבר אלייך?

האם בינתיים הצלחת לענות לעצמך על השאלה שלך האם הרגשות שעולים בך הם אמיתיים או שקריים?
קשה לי לדעת, דווקא כשאני לא במצב של שכרות אז אני די מתעסקת ברגשות האלה, בוחנת אותם, מתחפרת בתוכם כדי לדעת מה אני באמת מרגישה ואני מגיעה למסקנה ש"זה עבר לי" זה כבר לא כואב/מכעיס אבל אז מגיע האלכוהול ואופס, זה כן כואב/מכעיס/מעליב וכו'

_איפה את ביחס לכל זה?
מדבר/לא מדבר אלייך?_
מדבר מאוד

נלחץ לי לפני שסיימתי
זה מדבר אליי מאוד כל מה שכתבת אבל הבעיה היא שנורא קשה לבוא במגע ולהשתחרר ממנו כשאני תחת השפעת אלכוהול, כי במצב הזה אני נורא מרחמת על עצמי, ונורא כועסת על כל העולם ואשתו, וכל ההיגיון שלי לוקח פסק זמן.

עירית_לוי

דווקא כשאני לא במצב של שכרות אז אני די מתעסקת ברגשות האלה, בוחנת אותם, מתחפרת בתוכם כדי לדעת מה אני באמת מרגישה ואני מגיעה למסקנה ש"זה עבר לי"
אני רוצה להציע שאולי מה שקורה במצב רגיל הוא שהמוח עושה רציונליזציה, כזו שעושה סדר, שמרגיעה, שמחזקת את התחושה של "העניינים בשליטה והכל בסדר". בחקירה של הדברים לעומק, כל עוד מי שמוביל את החקירה זה השכל ולא הרגש או התחושה - יש, לתפיסתי, אשלייה של שחרור ולא הדבר עצמו.

זו האשלייה שבבהירות. אני מאוד אוהבת מצבי בהירות. מאוד. ודי טובה בליצור אותם. לנתח, להבין, "לפצח" את המנגנון ולעשות סדר. לאחרונה גיליתי את האשלייה שטמונה בכל העסק הזה.
ההבנה אינה משחררת. היא נותנת תחושה טובה, נעימה. ושחרור - מה לעשות - כדי שהוא יתרחש נדרש לעבור דרך ה-לא נעים.

אבל אז מגיע האלכוהול ואופס, זה כן כואב/מכעיס/מעליב וכו'
אם להמשיך באותו קו - אז הנה ההתפכחות מהאשלייה שמתאפשרת כאשר המוח מרפה. הבהירות שנוצרה מתמוססת.

הבעיה היא שנורא קשה לבוא במגע ולהשתחרר ממנו כשאני תחת השפעת אלכוהול
אז אולי עבורך אלכוהול הוא רק החלון להציץ דרכו, ולא הדלת להכנס דרכה?

אני רוצה להציע שאולי מה שקורה במצב רגיל הוא שהמוח עושה רציונליזציה, כזו שעושה סדר, שמרגיעה, שמחזקת את התחושה של "העניינים בשליטה והכל בסדר". בחקירה של הדברים לעומק, כל עוד מי שמוביל את החקירה זה השכל ולא הרגש או התחושה - יש, לתפיסתי, אשלייה של שחרור ולא הדבר עצמו.
מסתבר שזה מה שקורה.

אז אולי עבורך אלכוהול הוא רק החלון להציץ דרכו, ולא הדלת להכנס דרכה?
אוקיי, אז איך ממשיכים הלאה?

אני שותה מדי פעם יין אדום (ישר מהבקבוק ) בצהריים כשאני מרגישה שאני עייפה והילדים דורשים ממני עוד ועוד.אני שותה בערך שני שלוקים לא משהו שהופך אותי לשיכורה אבל במקום במצב רגיל שאז אני חסרת סבלנות כשאני שותה אני פתאום נהיית יותר קלילה מצב רוחי משתפר ואז אני צוחקת עם הילדים ויש לי יותר סבלנות. בעלי קורא לי אלכוהוליסטית אבל מאז שגיליתי את הטיפה "המרה" המצב בבית יותר רגוע

ללא ספק אלכוהול הוא סוג של טריגר לשחרור של רגשות מודחקים, ולשחרור בכלל. זה פשוט סוג הפעולה הכימית שהאלכוהול עושה במוח.
הסכנה היא להתמכר ולאבד שליטה. זאת סכנה ידועה וקיימת, וצריך לקחת אותה בחשבון.
לכן אני חושבת שכדאי לנסות להגיע לשם בדרכים אחרות. יש דרכים אחרות!
מדיטציה היא סוג של פעולה רוחנית מאוד מטהרת ומשחררת. אני אישית לא עושה, אבל ממה ששמעתי ל-10 ימים רצופים של ויפסנה יש השפעה מדהימה של טיהור וזיכוך.
הדרך שבה אני משתמשת היא פשוטה יותר, אבל לא מתאימה לכל אחד. זה נקרא "כתיבה אוטומטית". אפשר לבצע על בסיס יומיומי, וזה גם טוב ליצירתיות באופן כללי, כמו גם לשחרור.
יושבים מול דף נייר ריק (או מסמך ריק של word ) וכותבים כל מה שעולה בראש. הכל. בלי לעצור לקרוא, בלי לנסות לכתוב בהגיון או בלי שגיאות. פשוט הכל, הכל. כמובן, אף פעם לא מספיקים לכתוב כל מה שעובר בראש. אבל כדאי לנסות לתפוס כמה שיותר. אפילו אם זה משהו כמו: "אנילא יודעת מה לכתוב מה זה התרגיל המטופש הזה אני לא יודעת נמאס לי מהשטויות האלה מה זה מה יצא לי מזה זה בכלל אוף אוף אוף נמאס לי" וכולי וכולי.
אפשר לא לשמור את המסמך, או לקרוע את הדף (לא חייבים). לעשות את זה במשך שבע דקות רצופות לפחות! (זה המון זמן, אני יודעת, אבל דברים עולים אחרי זמן...לוקח להם זמן לצאת).
זה משחרר את התודעה כמו אלכוהול, אבל בלי תופעות הלוואי המסוכנות.

עוד משהו שכדאי ומומלץ לעשות כדי לטפל ברגשות מודחקים (ואת זה לא אני המצאתי אלא איזה בחור די מוכשר ששמו הפרטי מתחיל בז' ושם משפחתו באות פ') הוא מייד כשקמים בבוקר לרשום את החלום שהיה. כדי לזכור חלום צריך ללכת לישון ולהגיד בקול רם- "אני אזכור בבוקר את מה שחלמתי!" לרוב זה מספיק. אם לא, סבלנות. בסוף יצוץ חלום. אחרי שרושמים את החלום כדאי לחשוב עליו, לנסות לשער מה האלמנטים בו מייצגים ואיך הוא קשור לחיים במציאות. שיטה נוספת- אחרי שרושמים את החלום להרגע, לעצום את העיניים ולרשום כ-10 אסוציאציות שהחלום מעורר. אחר כך לנסות לפרש את הסמלים בחלום לפי האסוציציות- להשתמש באסוציאציות כמו "מפתחות" לפירוש החלום.
אפשר ללמוד על זה יותר ולמצוא דוגמאות בספרי פסיכולוגיה ופסיכואנליזה שמסבירים את זה, וכמובן, הספר הראשון שצריך להתחיל איתו הוא פשר החלומות (מאת אותו בחור מוכשר שהזכרתי קודם).

תודה לכל המגיבות, אני רוצה לחדד משהו, כשאני שותה אלכוהול זה לא כדי לשחרר רגשות מודחקים וכואבים.
אני שותה יחד עם בן זוגי בשביל הכיף שלנו, זה משהו שאנחנו עושים פעם או פעמיים בשבוע כזוג. ואז עולים הרגשות שדיברתי עליהם.

אז אולי תעברו לג'וינטים?

טוב, הדף מקבל תפנית לא טובה מבחינתי.
רוזמרין, לא היית צריכה למחוק את התגובה שלך, מקווה שלא פגעתי בך ואם כן אז אני מתנצלת, פשוט היה נראה לי שהדף תופס כיוון שלא התכוונתי אליו.

זה בסדר. פשוט אישי מדי, זה הכל. ממשיכה לקרוא...

הממ. כנראה לא הגדרת מספיק טוב את הנושא של הדף.
אם את רוצה רק הזדהות בסגנון של "כן גם לי זה קורה" את יכולה לציין את זה בהודעה שלך, אין עם זה שום בעיה. זה גם סוג חשוב של פידבק.
אבל, שימי לב, נראה לי שמתעורר פה דיון פורה שמשלב הרבה אנשים עם הרבה רעיונות וכיוונים...אולי כדאי להפתח גם לדברים חדשים במקום לחפש את הדברים שמראש תכננת שיכתבו לך כאן?

שלום לשותה מדי פעם,
אני מבינה שאת שותה בשביל הכיף, מדי פעם, ושהשאלה שלך היא יותר בכיוון הפילוסופי
מתי הרגשות הם אמיתיים? תחת השפעת אלכוהול או כשאין השפעה.
לדעתי הרגשות תמיד אמיתיים, ומושפעים מהמון גורמים. אלכוהול זה רק אחד מהם. אפילו סתם עייפות או סרט שראית יכולים להשפיע על רגשותייך.

אני רואה את זה כמו בצל עם המון קליפות. איזו קליפה יותר אמיתית? - כולן אמיתיות, וביחד הן מרכיבות את הבצל.

אני חושבת שלא התכוונת לקבל עצות איך לפרוק רגשות או כאב, אלא להרהר במה שקורה לנו כשאנו שותים.

<גילוי נאות - אני לא שותה כמעט בכלל, כך שעבורי זה דיון תיאורטי בלבד>

אם אני לא בכיוון תרגישי נוח למחוק את הודעתי.

היו שנים שהשתמשתי באלכוהול באופן מודע כדי להוריד עכבות. אחר כך הייתי מתחרטת ימים. יש דברים שעשיתי בהשפעת אלכוהול שעד היום אני מתחרטת עליהם, לא כי הם היו כל כך נוראים, אלא כי בדיעבד אני מזהה את יצר ההרס העצמי המפותח שהיה לי אז, וזה מעציב אותי. כל זה נאמר לא בהתייחס למה שנכתב בדף עד כה, אלא בהתייחס לעצמי ולאסוציאציה הפרטית מאד שאני פוגשת שם.

היום אני באמת חושבת שבמינונים מסויימים יש משהו באלכוהול שבאמת פותח מעט. (רק שאני כל הזמן בהריון או הנקות כך שלא ממש יכולה ליהנות מזה..) אני מסכימה עם האומרות שאלו רגשות אמיתיים שעולים. מצד שני, זו לא הפתיחה האמיתית, האמיצה שלנו שחושפת אותם אלא משהו חיצוני, ולכן, כפי שהשער הזה נפתח כך הוא גם נסגר.
ואולי לזה התכוונה עירית כשהיא דיברה על כך שמצד אחד כן מדובר ברגשות אמיתיים שלנו ומצד שני לא, ואולי לכן גם המפגש האלכוהולי הזה עם הרגשות האלה לא עושה דבר מעבר ללחשוף אותם לכמה רגעים, כמו חלון שנפתח ונסגר, ועדיין אין לך מושג איך מגיעים למקום הזה, הרגשי, כי האלכוהול הוא רק חלון, אבל מה שבאמת צריך זה שביל גישה. כזה שאתה מסמן תוך כדי הליכה, בעירנות ומודעות מלאה.

האמת שאותו דבר נכון לדעתי גם לגבי החלומות. החלום הוא חסר משמעות אם הוא לא זוכה להתבוננות במסגרת תהליך עיבוד רגשי מקיף, שמתרחש בזמן העירות.
אני חושבת שבתור התחלה אפשר לנסות כן להציף את הרגשות האלה, לעורר אותם, באמצעות כתיבה או חשיבה מרוכזת.
כי האלכוהול חושף רגשות קיימים שכנראה הגישה אליהם לא מתאפשרת בגלל שהמפגש עם הרגשות האלה יעורר המון חרדה. (אני לא רוצה לכעוס ככה, כי אני פוחדת מהעוצמות של הכעס שלי ומהיכולת שלו להחריב עולמות, שלי ושל היקרים לי). מצד שני, נסיון עדין ועירני לשלוף את הרגשות האלו החוצה, אפילו לרשום את הסיטואציה שבתוכה הם התעוררו או לדמיין אותה חזק אולי יעלה את הרגשות האלו על פני השטח, ואז, ממקום מודע, לנסות להבין אותם. לשאול שאלות מנחות את עצמי- למה אני כועסת? ממה אני פוחדת? מה יקרה אם אני ארשה לעצמי לכעוס ככה באמת?
האמת שכשאני חושבת על זה, תמיד הרבה יותר מעניין להבין למה אני מונעת מעצמי גישה למחסני רגש מסויימים, מאשר להבין את התכולה שלהם.

@}

אז אולי תעברו לג'וינטים?
תודה על ההצעה אבל לא תודה

אלמונית על מונית
נועה הסבירה בצורה מדוייקת מה רציתי כשפתחתי את הדף הזה. תודה.

ואולי לכן גם המפגש האלכוהולי הזה עם הרגשות האלה לא עושה דבר מעבר ללחשוף אותם לכמה רגעים, כמו חלון שנפתח ונסגר, ועדיין אין לך מושג איך מגיעים למקום הזה, הרגשי, כי האלכוהול הוא רק חלון, אבל מה שבאמת צריך זה שביל גישה. כזה שאתה מסמן תוך כדי הליכה, בעירנות ומודעות מלאה.

זה בדיוק מה שקורה לי, הרגשות עולים בצורה כל כך חזקה אבל אחר כך כשהשפעת האלכוהול מתפוגגת אין לי מושג מה לעשות איתם.

אני חושבת שבתור התחלה אפשר לנסות כן להציף את הרגשות האלה, לעורר אותם, באמצעות כתיבה או חשיבה מרוכזת.
הממ, די מלחיץ העניין הזה, הרי בגלל כל ההדחקה הזאת הם צפים ועולים ביחד עם האלכוהול, אולי אני קודם כל צריכה ללמוד לא לפחד מהם כל כך.....

רוזמרין, אני שמחה שאת עדיין פה.

עירית_לוי

אז אולי עבורך אלכוהול הוא רק החלון להציץ דרכו, ולא הדלת להכנס דרכה?
אוקיי, אז איך ממשיכים הלאה?
אם האלכוהול הוא אכן רק חלון עבורך, ולא הדלת, הייתי מציעה לך קודם כל לבדוק האם את אכן רוצה להכנס בדלת הזאת.

השלב הזה חשוב משום שזה ממש לא מובן מאליו להסכים לפגוש באופן טוטאלי רגשות מכאיבים. ולהכנס בדלת הזאת, לדעתי, אי אפשר בכוח.
דפוסים שיושבים על רגשות מכאיבים אי אפשר לתלוש. לשחרר כן. לתלוש לא. את כן יכולה להיות נחושה או חדה או מאוד ברורה עם עצמך, אבל את לא יכולה בשום פנים לכופף לעצמך את היד מאחורי הגב ולדחוף את עצמך לשם. זה לא עובד.

כך שאם את קולטת שנדרש ממך להפעיל שם כוח, הייתי מציעה לך לשקול אם זה הזמן הנכון עבורך לגעת בזה. אם לא מתאים אז לא מתאים.

ואם כן, הייתי מתחילה ליצור מודעות הולכת וגוברת לבריחה שהזכרתי. מודעות בזמן אמת. זה הכלי הכי יעיל בעיני לשחרר דפוסים.
מודעות לכל רגע בו את נמנעת מלבוא במגע עם הרגשות הלא נעימים.
תשומת לב פשוטה, עניינית, נקייה מגינוי עצמי (זה קריטי כי גינוי עצמי זה כמו גול עצמי במקרה הזה).
רק להבחין, לציין לעצמך ש"הנה עכשיו הלכתי באופן אוטומטי, מתוך ההרגל, לניסיון לחקור ולהבין". ולא לעשות עם זה כלום. רק לשים לב.

כשהתחלתי לשים לב לבריחות שלי גיליתי שיש להן כל מיני ביטויים. קודם כל, כאמור, הבריחה לאשליה שביצירת בהירות, לחקור, להבין, לנתח. זה קרה לי גם בשיחות פנימיות שלי עם עצמי וגם בשיחות עם אחרים.
בריחה אחרת שלי היא לעשייה: פגישות, משימות, דברים שנדרש לעשות. כשהתחלתי להקשיב לזרם התת קרקעי של הכאב שרוחש בתוכי הבנתי שרוב הזמן אני עושה דברים במטרה לא מודעת להסיח את דעתי מאותו זרם. בריחות נוספות אפשריות הן : שיחות סרק תפלות, בידור לסוגיו, קולנוע נניח. אפילו קריאת ספרים יכולה להיות בריחה מלבוא במגע עם מה שרוחש בתוכי.

חשוב לי להדגיש – זה לא שהבריחות אינן לגיטימיות. הן מה שיש במצב הנתון הנוכחי. הן חלק מהחיים בגוף. הן הדבר הכי אנושי שיש.
זה לא שעכשיו אני אמורה להפסיק לצפות בסרטים או להפסיק את ההתנהלות היומיומית שלי בתוך החיים.
השאלה היא מאיזה מקום אני עושה את כל אותם דברים, ומהי מידת המודעות שאני שואפת אליה.

מנגד, אל מול הבריחות, יכולה להיות גם הזדהות יתר. גם לזה כדאי לשים לב.
הזדהות יתר היא למשל להיות מסכנה ביחס לכאב, לסבול ממנו, להיות קורבן שלו או של האדם או הסיטואציה שגרמו לו.
בעיקר חשוב לי לחדד שכאשר אני אומרת לבוא במגע עם הכאב – אני לא מתכוונת ללהפוך לקורבן שלו. גם זה עלול להיות סוג של גול עצמי.

אז כאמור, זה לא שאת אמורה להפסיק לעשות את כל הדברים האלה, אבל את כן יכולה למקד את תשומת לבך לאלמנט הבריחה שקיים בהם.
ויש סיכוי טוב, שיגיע הרגע שבו ייפול אצלך אסימון לגבי דבר אחד, או שניים, או יותר. עשוי להגיע הרגע בו תגלי למשל שאת כבר לא בורחת לאשלייה שבלהבין.
אבל זה דורש את הנחישות שלך למקד לשם את תשומת הלב. לראות כשזה כן קורה.

זה ענה לך? זה שביל גישה שמדבר אלייך?

(ואני אשמח בכל זאת להבהרה שלך לגבי מה את רוצה מהדף הזה, ומהם הצרכים שלך ממנו, כך שגם אם הדיון יתפוס עוד כיוונים, וסביר שהוא יתפוס כי זה מה שבדרך כלל קורה לדיונים

, עדיין את תוכלי לקבל מענה לצורך המדוייק שלך.
כי אני מודה שקצת התבלבלתי והתלבטתי אם לענות לשאלה הנ"ל. אמרת שנועה הסבירה בצורה מדוייקת מה רצית, והיא כתבה שלא התכוונת לקבל עצות איך לפרוק רגשות או כאב, אלא להרהר במה שקורה לנו כשאנו שותים. - ואילו את שואלת, גם עכשיו וגם אתמול - איך).

(ואני אשמח בכל זאת להבהרה שלך לגבי מה את רוצה מהדף הזה, ומהם הצרכים שלך ממנו
טוב, כנראה שבאמת לא הייתי כל כך ברורה.
פשוט פתאום נראה לי שמי שקרא את הדף חשב ששתיית האלכוהול שלי נובעת מזה שאני רוצה לשחרר רגשות מודחקים, כאילו אני משתמשת באלכוהול כדי להתחבר לרגשות שלי, וזה לא המקרה, הלחיץ אותי שזה מה שהובן מהכתיבה שלי.

אז בהתחלה רציתי לדעת באמת אם הרגשות תחת השפעת האלכוהול אמיתיים או לא ואחרי שהבנתי שכן עכשיו אני רוצה לדעת איך לפרוק אותם אבל עצה כמו אז אולי תעברו לג'וינטים? שאין לי מושג אם נכתבה בצחוק/ציניות/רצינות די עצבנה אותי.

והאזהרה של אלמונית על מונית (שאני בטוחה שנכתבה מתוך אכפתיות אמיתית) ש הסכנה היא להתמכר ולאבד שליטה
גרמו לי להידחק לפינה ולהתגונן.

ועכשיו את מדברת על בריחות ושוב אני צריכה להסביר שאני לא שותה כדי לברוח (אני בורחת בצורה אחרת) אני שותה כי זה משהו שאנחנו עושים פעם או פעמיים בשבוע כזוג.

אני מקווה שיצאתי מובנת.
בקשר לכל הדברים האחרים שכתבת, אני צריכה עוד לחשוב עליהם.

עירית_לוי

ועכשיו את מדברת על בריחות ושוב אני צריכה להסביר שאני לא שותה כדי לברוח
לא דיברתי על בריחות אל מצב של שכרות. דיברתי על בריחות במצב רגיל. כמו למשל בריחה לניסיון להבין וכו'.
הרי אמרנו שעוזבים את החלון ועוברים לדלת... לא ככה?

אני מקווה שיצאתי מובנת.
אכן.
תודה.

לא דיברתי על בריחות אל מצב של שכרות. דיברתי על בריחות במצב רגיל. כמו למשל בריחה לניסיון להבין וכו'.
אוקיי הבנתי, תודה על ההבהרה. ואני שמחה שיצאתי מובנת.

כבר נורא מאוחר ואני כל כך עייפה, אבל אני לא מצליחה להרדם בגלל המחשבות על הדף הזה....

את אומרת שאת לא שותה בשביל... אבל זה קורה תוך כדי, נכון?
מה שמחקתי היה סיפור איך גיליתי במקרה שכאב שישב ולא נתתי לא לצאת- יצא שם ואת המסקנה שלי בעקבות זה. והאמת היא שאני לא מעיזה להתקרב לשיכרות בגלל הפחד מ"תגליות". כמו שעירית אמרה- ביומיום אני בורחת מהיתקלות.
בעצם, השכרות היא כמו לרשום חלום. נפתח לך חלון, תרשמי מהר ואחר-כך תוכלי להרהר במה שמצאת.

מנגד, אל מול הבריחות, יכולה להיות גם הזדהות יתר. גם לזה כדאי לשים לב.
רק כשקראתי את זה שמתי לב שזה מה שאני עושה, מתנדנדת בין בריחה להזדהות יתר, הזדהות היתר (כמו שאת מתארת אותה) באה כשנמאס לי מאיך שאני מרגישה, אני מתעצבנת על עצמי שאני נותנת לרגשות להשתלט עליי בצורה כזאת ולא מצליחה להשתחרר מהם (וכל זה קורה כשאני לא תחת השפעת אלכוהול) אז כדי להצדיק את מה שאני מרגישה אני נורא מתמסכנת ומרחמת על עצמי ומספרת לעצמי כמה הוא לא בסדר וכמה היא לא בסדר וכמה כל העולם לא בסדר כי הם עשו לי ושתו לי ואכלו לי ואז אני מרגישה יותר טוב (עד הפעם הבאה).
הבריחה אצלי מתבטאת בסדר יום עמוס מאוד שלא משאיר לי אויר לנשימה או זמן למחשבה, ואז אני מרגישה הכי טוב בעולם, גם "הספקתי לעשות המון דברים" וגם הרגשות המגעילים לא הציקו לי כל היום.

אחרי ההתפכחות מהאלכוהול אני פתאום לא מבינה למה עשיתי מזבוב פיל, אני זוכרת איך הרגשתי תחת השפעת האלכוהול ועוצמת הרגשות נראית לי טיפשית לגמרי.

את אומרת שאת לא שותה בשביל... אבל זה קורה תוך כדי, נכון?
נכון.

והאמת היא שאני לא מעיזה להתקרב לשיכרות בגלל הפחד מ"תגליות".
בגלל העוצמה שבה הרגשות עלו בפעם האחרונה ששתיתי, בימים האחרונים אני די מפחדת להתקרב שוב לאלכוהול.

עירית_לוי

רק כשקראתי את זה שמתי לב שזה מה שאני עושה, מתנדנדת בין בריחה להזדהות יתר
זה מה שכולנו עושים, רוב הזמן,
וזו הבנה שלדעתי חשוב להתעורר אליה

.

האתגר הוא להצליח לשמור על קו האמצע, זה שבין הבריחה וההזדהות. קו אמצע דק וחמקמק.

תתחילי מלהיות בקו האמצע לשנייה אחת או שתיים, ולאט לאט זה יתרחב.
והדרך להיות בו היא, כאמור, להבחין בכל פעם שאת לא שם, לא בקו האמצע. זה יותר מעשי בעיני מאשר לקחת את עצמך אל קו האמצע. את סוטה ימינה ושמה לב, ואז סוטה שמאלה ושוב שמה לב, ושוב ושוב ושוב.

קו האמצע הזה הוא-הוא הנוכחות.
בהקשר של שחרור, מה שהנוכחות הזאת מאפשרת היא לעבור דרך או בתוך אותו רגש, נניח כאב. ורק המעבר דרכו מאפשר להשתחרר ממנו.
והשחרור, אפרופו נושא הבריחות – הוא לא בהכרח דבר נעים.
אבל הוא משחרר

.

אחרי ההתפכחות מהאלכוהול אני פתאום לא מבינה למה עשיתי מזבוב פיל, אני זוכרת איך הרגשתי תחת השפעת האלכוהול ועוצמת הרגשות נראית לי טיפשית לגמרי.
זה הרציונל!
זה בדיוק המנגנון שיוצר עבורך את האשליה הנעימה של "הכל בסדר, אני בסדר, לא קרה שום דבר, הכל תחת שליטה".
זו בריחה שכל מה שנדרש זה להבחין בה ככזאת.
ויגיע הרגע שבו מסה מספיק גדולה של מודעות תמוטט את כל מגדל הקלפים עליו יושבת האשליה.

בגלל העוצמה שבה הרגשות עלו בפעם האחרונה ששתיתי, בימים האחרונים אני די מפחדת להתקרב שוב לאלכוהול.
גם זה סוג של בריחה. סוג אחר, אבל גם כאן יש הימנעות ממפגש עם הלא נעים.
זה לא שאת צריכה עכשיו לרוץ ולהשתכר כדי לא לברוח. רק להבחין וגו'.

תתחילי מלהיות בקו האמצע לשנייה אחת או שתיים, ולאט לאט זה יתרחב
הייתי שם כבר לזמן קצר מאוד, כי פתאום הרגשתי מין גוש גדול של כאב בתוך הבטן ונראה כאילו הוא עוד רגע מתפוצץ וזה הפחיד מאוד כי נראה לי שעוד רגע
מסה מספיק גדולה של מודעות תמוטט את כל מגדל הקלפים עליו יושבת האשליה.
ואז אני לא אצליח להתאושש מזה.

זה לא שאת צריכה עכשיו לרוץ ולהשתכר כדי לא לברוח. רק להבחין וגו'._
D-:

האמת שכשאני חושבת על זה, תמיד הרבה יותר מעניין להבין למה אני מונעת מעצמי גישה למחסני רגש מסויימים, מאשר להבין את התכולה שלהם.
(מיטה מתקפלת)

טוב אני כבר יודעת למה אני מונעת מעצמי את הגישה לרגשות האלו, כי פתאום אני מתגלה כחלשה, קטנה, חסרת אונים ולא בשליטה פתאום דברים לא הולכים כמו שאני רוצה, כמעט אף פעם לא חוויתי רגשות כאלו, אני לא אוהבת את עצמי בצורה הזו, אני "החזקה, שיודעת תמיד מה לעשות, שאף פעם לא מאבדת שליטה, זו שכמעט תמיד יש לה פתרון לכל בעיה" פתאום מתגלה במלוא מערומיי....

עירית_לוי

_הייתי שם כבר לזמן קצר מאוד, כי פתאום הרגשתי מין גוש גדול של כאב בתוך הבטן ונראה כאילו הוא עוד רגע מתפוצץ וזה הפחיד מאוד כי נראה לי שעוד רגע
מסה מספיק גדולה של מודעות תמוטט את כל מגדל הקלפים עליו יושבת האשליה.
ואז אני לא אצליח להתאושש מזה._
בפעם הבאה את יכולה לנסות להתמקד בגוש הכאב בבטן, לעצום עיניים, לנשום אליו. כמה נשימות ולהרפות.
לנשום אליו זה להחזיק אותו ולהכיל אותו במקום להתנגד אליו. כרגע, מרוב פחד, כל כולך התנגדות לגוש הכאב הזה בבטן.
באופן הזה את תראי שמפעם לפעם את מצליחה להגדיל את משך המפגש עם הכאב.

מה שאת מתארת הוא אולי לא נעים, אבל מנקודת מבט חיצונית נראה לי שאת נוגעת בדבר האמיתי.
(התגובה הראשונית האינסטינקטיבית לתיאור שלך היתה: "יופי! מעולה!" אבל הרגעתי כי בכל זאת את פוגשת פצע מכאיב בטירוף ואני בתגובה פותחת בקבוק שמפניה

. אבל רק שתדעי שמפרספקטיבה של התפתחות זה באמת מעולה. וזה ממש לא מובן מאליו לחוות את הרובד הפיזי של הרגש. אני אישית עבדתי לא מעט עד שהגעתי לשכבה הזאת).
בכל אופן - את נוגעת בכאב ברמה הפיזית המוחשית שלו, שזה ממש לגעת בפצע, בחומר הגלם ממנו עשוי הרגש, לגעת בַאמת.
וזאת - על פני לברוח או להזדהות. זוהי הנוכחות הטוטאלית עם מה שיש, מה שיש ברמה הכי בסיסית ופשוטה.

לגבי הפחד מהמפגש עם הכאב ומכך שלא תצליחי להתאושש - אני יכולה לספר לך שמסתבר שהפחד הזה לא מוצדק. המפלצת הרבה יותר קטנה ממה שאת עושה ממנה בתוך ראש שלך.
הפחד מהמפגש עם הכאב הוא הרבה יותר גדול מהכאב עצמו, וכבר מקבל חיים משל עצמו בתוך הראש שלנו.
בפועל את עשויה לגלות שהשד לא נורא כל כך.
לי ההבנה הזאת עוזרת להתכוונן למפגש עם הכאב ולהסכים לפגוש אותו. בלי ההסכמה הזאת ישנה התנגדות גדולה שלא מאפשרת לך לפגוש את הכאב ליותר מרגעים ספורים או שניות.

מציעה לך, אם את מרגישה מוכנות לעניין הזה, לכוון את עצמך לשם.

טוב אני כבר יודעת למה אני מונעת מעצמי את הגישה לרגשות האלו, כי פתאום אני מתגלה כחלשה, קטנה, חסרת אונים ולא בשליטה פתאום דברים לא הולכים כמו שאני רוצה, כמעט אף פעם לא חוויתי רגשות כאלו, אני לא אוהבת את עצמי בצורה הזו, אני "החזקה, שיודעת תמיד מה לעשות, שאף פעם לא מאבדת שליטה, זו שכמעט תמיד יש לה פתרון לכל בעיה" פתאום מתגלה במלוא מערומיי....
זו ההתנגדות המאוד טבעית להיות עם ה-לא נעים. לא נעים לפגוש בַאמת.
גם מה שאת מתארת - תחושת חוסר אונים, תחושת קטנוּת הם רגשות (שקיימים מתחת לרגשות הראשוניים שאת נמנעת מלפגוש).
את יכולה להתייחס אליהם בדיוק בדרך שתיארתי קודם (תשומת לב לבריחה ולהזדהות וכו').

פתאום מתגלה במלוא מערומיי....
לתחושות כאלה כמו חוסר אונים, קטנוּת, אני מתייחסת כמו אל דפוסים שבהחלט ניתן לשחרר מהמערכת. זו בעצם מהות השחרור. להיות חופשייה מכל מה שגורם לך לסבל.
ההסכמה לפגוש את עצמך במערומייך היא-היא המפתח לשחרור אותן תחושות, אותם דפוסים. ההסכמה הזאת היא התעוררות מהאשליה ומפגש אמיץ עם האמת.

_והאזהרה של אלמונית על מונית (שאני בטוחה שנכתבה מתוך אכפתיות אמיתית) ש הסכנה היא להתמכר ולאבד שליטה
גרמו לי להידחק לפינה ולהתגונן._
מרשה לי לקחת את זה עוד צעד קדימה?

(אם לא מתאים תגידי ואמחק).
אני רוצה להציע לך לבדוק שאולי מה שגרם לך להתגונן זה לא האזהרה של אלמונית על מונית, כלומר זה בכלל לא קשור אליה. אלא זה לגמרי הפצע הפתוח והמכאיב שלך של תחושת חוסר האונים והקטנוּת.
לא האזהרה שלה גרמה לך. הפצע שלך גרם לך. ההבדל הוא לא סמנטי אלא מהותי. לדעתי.

_בפעם הבאה את יכולה לנסות להתמקד בגוש הכאב בבטן, לעצום עיניים, לנשום אליו. כמה נשימות ולהרפות.
לנשום אליו זה להחזיק אותו ולהכיל אותו במקום להתנגד אליו._

טוב, את זה אני עושה כבר עם המטפלת שלי, זה עדיין קשה ורוב הפעמים אני עדיין מתנגדת לזה, אבל כשאני מקבלת ומשתחררת יש תחושת הקלה אדירה.
את נוגעת בכאב ברמה הפיזית המוחשית שלו, שזה ממש לגעת בפצע,
אני באמת מרגישה את זה באופן פיזי, ממש!

אני יכולה לספר לך שמסתבר שהפחד הזה לא מוצדק. המפלצת הרבה יותר קטנה ממה שאת עושה ממנה בתוך ראש שלך
אוף, אני יודעת את זה (בראש) כבר הרבה הרבה זמן, אבל בכל זאת אני עדיין נמנעת.
ההסכמה לפגוש את עצמך במערומייך היא-היא המפתח לשחרור אותן תחושות, אותם דפוסים. ההסכמה הזאת היא התעוררות מהאשליה ומפגש אמיץ עם האמת.
אני מבינה למה את מתכוונת, אבל זה נורא קשה לפגוש חלקים כאלו אחרי שנים שלא חשבתי שהם קיימים בכלל.

אני רוצה להציע לך לבדוק שאולי מה שגרם לך להתגונן זה לא האזהרה של אלמונית על מונית, כלומר זה בכלל לא קשור אליה. אלא זה לגמרי הפצע הפתוח והמכאיב שלך של תחושת חוסר האונים והקטנוּת.
לא הבנתי את הקשר.

עוד משהו שרציתי להוסיף, בדרך כלל הרגשות שמציפים אותי כשאני תחת השפעת אלכוהול הם במקרים בהם אני מרגישה "שלא אמרתי את כל מה שיש לי לומר", אז יש לי את "האומץ" לומר אותם אבל אני לא עושה את זה משתי סיבות:
האחת היא שאני יודעת שאני אתחרט על זה אחר כך.
והשניה היא שזה פשוט להעביר את האחריות לבן אדם שמולי במקום להתמודד עם זה בעצמי (למרות שאני יודעת שאני "צודקת" ).

לי נדמה שאת יודעת כבר כל מה שאפשר על הנושא שפתחת...
הידע שלך על עצמך והבטחון בו, מצויים באותו מקום עצמו שנמצאים הרגשות שאת לא רוצה להרגיש.
לי זה נראה שאת בוחרת (בדף הזה) בעמדה של ילדה שמבקשת אישור וחיזוק למשהו שהיא לגמרי מבינה, באינטואיציה, ובוחרת לעמעם את ההבנה.
כמו שאת בוחרת לעמעם את הרגשות דרך האלכוהול.
זה בסדר גמור, להיות ילדה, לפעמים.

הייתי שואלת אותך- מה את צריכה? מה הילדה שבך צריכה כדי להרגיש בטוחה להרגיש?
מה האשה שאת, צריכה, באופן ספציפי וקונקרטי, כרגע בחיים שלך, כדי להיות יותר בטוב עם עצמה, בלי להצטרך פילטר אלכוהולי למציאות?
בלי לשפוט את הצרכים האלה בכלל.
(נגיד דברים כמו: יש לי צורך להיות משוחררת מאחריות לאנשים אחרים במשך זמן מה, כאילו שאני בחופש או- יש לי צורך לבטא את היכולות שלי ולקבל עליהן פידבקים מאנשים מבוגרים, או- אני צריכה שיטפלו בי יותר ביומיום) דברים שנראים מופרכים ולא מוסריים אפילו .
רק להגיד אותם.
(אחר כך לבדוק האם אפשר שיום בשבוע משהו מזה יוכל להתממש...)

בעיני, ההתנגדות לרגשות בואריציות שונות (אחת מהן היא השתיה) היא עבורך כמו ההתנגדות לעצמך. ואת מתנגדת לעצמך מבפנים. את יוצרת מבפנים אקלים מאוד ביקורתי כלפי רגשות. ואז את חווה מאבק ופחד והתנגדות.
כשתוכלי להיות קצת יותר בעדך, ותוכיחי לעצמך את זה באקטים של אהבה וטיפול, תחזרי לחוויה שבה עצב הוא רק עצוב. ולא גם זועם ונחנק.

דיברתי יותר מדי? תרגישי חופשי למחוק.

דיברתי יותר מדי?
גרמת לי לבכות.
מה את צריכה? מה הילדה שבך צריכה כדי להרגיש בטוחה להרגיש?
בקושי רב אמרתי את זה לעצמי, אז שאני אגיד את זה "קבל עם ואינטרנט"?

גרמת לי לבכות.
כשאת בוכה את הכי יפה.

עירית_לוי

_אני רוצה להציע לך לבדוק שאולי מה שגרם לך להתגונן זה לא האזהרה של אלמונית על מונית, כלומר זה בכלל לא קשור אליה. אלא זה לגמרי הפצע הפתוח והמכאיב שלך של תחושת חוסר האונים והקטנוּת.
לא הבנתי את הקשר._
אני אנסה להסביר.
(בבקשה לקרוא הכל מנקודת מבט אוהבת ומקבלת!

).

אחד הדפוסים שתיארת הוא של תחושת קטנוּת ושל חוסר אונים.
יש לך פצע לא מטופל מהעבר שגורם לך באופן מתמשך ולא מודע לתפוס את עצמך ככזאת, ולקפוץ בכל פעם שמשהו במציאות החיצונית נוגע בפצע הזה. כי מה לעשות, פצע לא מטופל, כשנוגעים בו הוא מאוד כואב.

ואז, כשמישהו אחר אומר משהו שעלול להתפרש (אני מדגישה: רק להתפרש) באופן שעשוי (רק עשוי) להציג אותך ככקטנה וחסרת אונים, זה נוגע, וזה מכאיב, ואת קופצת, באופן מאוד טבעי ומובן.
פלונית הציעה להזהר מהתמכרות ומאיבוד שליטה בהקשר של שתיית אלכוהול. היא לא אמרה שאת קטנה או חסרת אחריות או שאי אפשר לסמוך עלייך שלא תאבדי שליטה או שום דבר בכיוון הזה. היא פשוט אמרה את מה שהיא אמרה, ומאהבה.

עכשיו, להגיד שמה שגרם לך להתגונן זה המילים של אלמונית על מונית (אפילו כשאת מסייגת ואומרת שאת יודעת שכוונתה היתה טובה, ואפילו כשאת יודעת שזה "שלך") - עצם השימוש בשפה, במילים של "גרם לי" הוא לא לקחת אחריות על העובדה שמי שהצית את השריפה, שמי שגרם לכאב - זה הפצע שלך. זה נראה רק טרמינולוגיה אבל זה לא. זו תפיסת עולם.

ואם לא המילים שלה יציפו היום את הכאב, אז משהו אחר במציאות יציף אותו. זה ממש לא משנה מי ומה ולמה. משנה שיש פצע, ומשנה שאין קשר בין הכאב שלך ממנו לבין אירועים במציאות.
זה נראה כאילו יש, אבל אין. אף פעם אין.

הצלחתי להסביר?

עירית_לוי

וחוץ מזה -

הצלחתי להסביר?
לגמרי, (כמה הבהרות והסתייגויות P-: ) תודה.

כי מה לעשות, פצע לא מטופל, כשנוגעים בו הוא מאוד כואב.
נראה שלא משנה מה אני עושה אני לא מצליחה לטפל בפצע הזה.

טוב, במחשבה שניה, מה שאת אומרת זה שבכל פעם שאני נפגעת ממישהו זה בגלל פצע ילדות שלא טופל?
כי את יודעת יש אנשים מגעילים, או פשוט לא רגישים במיוחד, או אפילו מקסימים אבל בכל זאת הם פוגעים (בכוונה או שלא בכוונה).

עירית_לוי

טוב, במחשבה שניה, מה שאת אומרת זה שבכל פעם שאני נפגעת ממישהו זה בגלל פצע ילדות שלא טופל?
כן.

^{(לא אומרת שבהכרח פצע-ילדות, אבל כן פצע כלשהו, כאב, שריטה, זיכרון, משהו).}

כי את יודעת יש אנשים מגעילים, או פשוט לא רגישים במיוחד, או אפילו מקסימים אבל בכל זאת הם פוגעים (בכוונה או שלא בכוונה).
לדעתי זו אשליה.
אין דבר כזה "פוגעים".
יש דבר כזה: קורה ככה וככה במציאות. במקביל, לי יש את ההתניה הזאת והזאת, כלומר פצע מסויים והרגל לחוות את העולם מהמשקפיים של הפצע הזה (פצע= למשל "אני דחויה", "אני נחותה", "אני לא קיימת" וכו'), ולכן דברים מסויימים נחווים אצלי כמכאיבים לי ומתפרשים על ידי בצורה מאוד מסויימת. אין דבר כזה "הם פוגעים בי". זה נראה כאילו יש. זה נראה מאוד אמיתי. אבל זו אשליה.

ומזווית אחרת: כל עוד את אוחזת בתפיסה שהאושר שלך או שהסבל שלך (הצד השני של אותו המטבע) תלוי במשהו שהוא חיצוני לך (אדם, מצב, אירוע) - לתפיסתי את במילכוד.
כי איך בדיוק את יכולה לשנות את המצב? איך בדיוק את יכולה להגיע למצב של אושר-שלווה-סיפוק פנימיים כל עוד את נזקקת לכך שמשהו יקרה בחוץ כדי שאת תחושי טוב?

אז השאלה היא בעצם מה את רוצה? מה עומד לנגד עינייך? אני לא רוצה לנסות לשכנע בכלום. אני כותבת כאן מנקודת המבט הפרטית שלי שצמחה מכמיהה גדולה לשחרר אחיזה בכל מה שגורם לי סבל, ולחוות שמחה שלא תלויה בשום דבר חיצוני. מה שאני מנסה לומר בעצם זה שאין כאן נכון או לא נכון. תבדקי מה נכון לך. מה את רוצה.

אז השאלה היא בעצם מה את רוצה?
אני יודעת מה אני לא רוצה, אני לא רוצה
שהאושר שלי או שהסבל שלי (הצד השני של אותו המטבע) תלוי במשהו שהוא חיצוני לי (אדם, מצב, אירוע)

אבל זה נראה כמו משהו בלתי ניתן להשיג.
ובמחשבה שניה נגיד שאני מצליחה, זה לא לחיות פשוט כמו רובוט? אם שום דבר לא יכול לחדור אליי או להשפיע על המצב רוח שלי, נראה לי כמו נכות רגשית.
אני עדיין לא יודעת אם מתאים לי או לא (חלק מהעניין אני יודעת שכן מתאים לי)
(אני לא כותבת את זה כדי שתשכנעי אותי אני פשוט רוצה להבין)

עירית_לוי

ובמחשבה שניה נגיד שאני מצליחה, זה לא לחיות פשוט כמו רובוט? אם שום דבר לא יכול לחדור אליי או להשפיע על המצב רוח שלי, נראה לי כמו נכות רגשית.
זו שאלה מעניינת.
והתשובה, לדעתי, היא - לא. לא נראה לי.

חוויית השחרור איננה מנתקת את האדם מעולם הרגש.
רגשות זה לא כפתור שניתן לכבות כל עוד את בגוף. כשהכפתור של הגוף יכבה, גם המערך הרגשי שלך יכבה.

אני מניחה שכאשר את משוחררת, את פחות ופחות מנוהלת על ידי הרגשות האפלים שלך, ולעומת זאת מצליחה יותר ויותר לחוות את הרגשות המוארים שלך, הרגשות האמיתיים שלך.

זה כאילו עכשיו את הולכת עם שק ענקי של כאבים, וזה מה שאת בעיקר מרגישה, וזוהי חוויית החיים שאת רגילה לחוות, ומפחדת שאם יקחו לך את זה תפסיקי להרגיש. אני מניחה שמשם נובעת השאלה שלך. אבל את בסך הכל תשתחררי משק של כאבים, ותתפני לפגוש את הרגשות האמיתיים שעולים.

כרגע מה שאת חווה, למרות שהוא נראה אמיתי, הם בעיקר רגשות לא אמיתיים. זו האשליה שדיברתי עליה. את לא באמת פוגשת את המציאות, את לא חווה את מה שמופיע מולך. את חווה את הזכרונות שלך שאגורים בתוכך בדמות פצעים.

למשל - נניח שבן זוגך אומר לך משהו מתוך דאגה ואהבה, ואת לא מצליחה לחוות את האהבה ביניכם כי מה שמפעיל אותך זה פצע ישן פתוח של קטנוּת. ואז את חווה עלבון. העלבון זה רגש לא אמיתי, הוא פרי דמיונך שניזון מהפצע. האהבה שישנה ביניכם, ושאת לא יכולה בכלל לבוא איתה במגע במצב כזה, היא רגש אמיתי. היא מה שיש שם נטו.

אז זו לא נראית לי רובוטיות, או נכות רגשית, אלא יכולת להיות נטו מול החיים, להיות נוכחת מול החיים עצמם, ולחוות את מה שהם באמת מזמנים לך.

אגב, אם תסתכלי, את תראי שלמרות שעוד לא חווית שחרור מלא, את כן חווית מצבים בהם פגשת וחווית את החיים עצמם, כלומר טעמת כבר מה"נכות הרגשית" הזאת

.

הצלחתי להבהיר?

ותתפני לפגוש את הרגשות האמיתיים שעולים.
אז מה הם הרגשות האמיתיים? האם עכשיו כשאני נזכרת בילדות שלי ובכל מה שלא היה לי וכל כך כואב לי ואני כל כך כל כך רוצה לקבל עכשיו את מה שלא קיבלתי אז, אז איזה רגשות אלו?

את כן חווית מצבים בהם פגשת וחווית את החיים עצמם, כלומר טעמת כבר מה"נכות הרגשית" הזאת .
בטיפות קטנות

עירית_לוי

אז מה הם הרגשות האמיתיים?
לפי הבחנה שהצעתי, אז רגש אמיתי הוא רגש שאת חווה כתוצאה עם מפגש עם המציאות העכשווית, ואילו רגש לא אמיתי הוא זיכרון של תחושה, זיכרון שמשהו במציאות העכשווית מציף אותו.
גם רגש שאני קוראת לו "לא אמיתי" נחווה באופן אמיתי מאוד. הוא נראה ומרגיש מאוד אמיתי, והוא יושב על צורך אמיתי, שהוא למעשה צורך בריפוי הפצע הכואב.

האם עכשיו כשאני נזכרת בילדות שלי ובכל מה שלא היה לי וכל כך כואב לי ואני כל כך כל כך רוצה לקבל עכשיו את מה שלא קיבלתי אז, אז איזה רגשות אלו?
את מדברת כאן על היזכרות מודעת, וזה טיפה שונה מרגש לא אמיתי שיושב על זיכרון מכאיב ולא מודע.

בכל אופן, אלו הם רגשות שאת פוגשת עכשיו, אבל כמו שאמרת - הם זיכרונות.
זיכרונות מכאיבים שנדרש, שאפשר לרפא אותם.
את לא חווה עכשיו את החוויה. את נזכרת בה ומה שמכאיב כרגע זה הפצע הפתוח שנשאר לא מטופל מאז, ולא עצם החוויה.

אני אנסה להמחיש את זה עם משהו יותר פיזי. בואי נניח שחטפת עכשיו (טפו) מכה ממש ממש מכאיבה בברך מהשולחן בסלון. מה את עושה בתגובה? את מגיבה מיד לחוויה שהתרחשה במציאות העכשווית, נכון? את לוחצת על הברך, נוגעת בה, אולי מורחת משחה. זה לא שעכשיו את נזכרת בכל הפעמים בחייך בהם קיבלת מכה כזאת מכאיבה, ואוי איזו מסכנה אני, ולמה זה מגיע לי, או בהקצנה - למה הוא (השולחן) עושה לי את זה? נכון? את מגיבה עניינית ובאופן נקי ונטול עבר וזיכרונות לחוויית החיים שהתרחשה כרגע. את פשוט כואבת. זו המקבילה הפיזית של מה שהגדרתי כרגש אמיתי.

תודה
לוקחת את הזמן לחשוב על הכל.

בס"ד

היו שלושה דברים שהוא אהב:
מוזיקה שקטה וטווסים לבנים
ומפה עתיקה של אמריקה.
הוא שנא ילדים שבוכים
ותה שמוגש עם ריבת פטל בתחתית.
הוא שנא נשים היסטריות
והוא התחתן איתי

אני שותה לזכר חורבות חיינו
וכאב החיים לא איתך.
אני שותה לבדידות שחילקנו בינינו
יקירי, אני שותה לכבודך.

אני שותה לפה הגדול שבגד בנו,
לעניים המשקרות ולמבט המעונה
אני שותה לעולם הנורא שבו גרנו
ולאלוקים שאף פעם לא עונה

מהעיתון..

זה הפצע הפתוח שנשאר לא מטופל מאז, ולא עצם החוויה
אז איך מטפלים בפצע הזה? מה עושים?
כי נראה שהוא פשוט משתלט לי על כל החיים.

בן עמי
תודה על הציטוט המקסים.

עירית_לוי

_אז איך מטפלים בפצע הזה? מה עושים?
כי נראה שהוא פשוט משתלט לי על כל החיים._
מתחילים מ-להיות איתו,
ואת זה עושים על ידי זיהוי בזמן אמת של כל הפעמים בהן את נמנעת מלהיות איתו: או בורחת ממנו או מזדהה איתו. קו האמצע וכו'.
(וזה כי את לא יכולה לגרור את עצמך בכוח ל-להיות איתו, אבל כן יכולה לזהות את מה שיש, להתחיל לעבוד עם מה שכן יש, כלומר ההימנעות. כשתפתחי מודעות הולכת וגוברת להימנעות - תוכלי יותר ויותר להיות עם הפצע).

תטפסי קצת אחורה בדף לשלב מוקדם יותר בשיחה שלנו. החל מהודעתי ב- (25.02.2008 00:18) יש תיאור מפורט של הרעיון הזה ושל הדרך ליישם אותו.

חוזרת שוב לעניין האלכוהול
עוד דבר ששמתי לב אליו, כשאני תחת השפעת אלכוהול יש לי את "האומץ" לומר את מה שבאמת יושב לי בתוך הגוש הזה בבטן, אני נמנעת מלעשות את זה כי אני מפחדת שההשפעה תפוג אז אני אתחרט על זה.
שתי שאלות:
האם כדאי לעשות את זה? ז"א לומר את מה שיש תחת השפעת אלכוהול אם כן או לא אז למה?
מה קורה תחת השפעת האלכוהול שנותן את "האומץ" הזה?

בס"ד
האם כדאי לעשות את זה? ז"א לומר את מה שיש תחת השפעת אלכוהול אם כן או לא אז למה?
אולי כדאי לרשום בזמן השתיה מה את רוצה להגיד ולמי, לקרא שוב כשאת לא תחת השפעה,
ואז לחשוב אם כדאי בפעם הבאה "שיהיה לך עומץ" להגיד את זה ולמי.
כדי שבאמת לא תתחרטי אחר כך.

אולי כדאי לרשום בזמן השתיה מה את רוצה להגיד ולמי, לקרא שוב כשאת לא תחת השפעה,
אני לא צריכה לרשום, אני זוכרת, ואני יודעת שאם הייתי אומרת את מה שיש לי לומר הייתי מתחרטת, מצד שני זה באמת מה שאני מרגישה וחושבת אז מה לעשות?
כי את הדברים שבאמת יש לי לומר אין לי את האומץ לומר בלי האלכוהול אז אני מרגישה "תקועה".

עירית_לוי

האם כדאי לעשות את זה? ז"א לומר את מה שיש תחת השפעת אלכוהול אם כן או לא אז למה?
הייתי מתחילה בלשאול את עצמך שאלה -
האם כאשר את תחת השפעת האלכוהול את בעצם מסירה מעצמך אחריות למסר שאת רוצה להעביר (כלומר - זה לא אני זה האלכוהול דיבר מפי) או לא?

אם את עומדת מאחורי המסר גם כשאת במצב מפוכח, ונזקקת לאלכוהול רק בשביל להרגיש משוחררת להעביר את המסר (או כמו שאמרה בן עמי: לא תתחרטי) זה דבר אחד,
ואם את נזקקת לאלכוהול בשביל לזרוק עליו את האחריות (בינך לבין עצמך, לא מול אף שוטר חיצוני) זה דבר אחר.

הייתי מתחילה משם.

מה קורה תחת השפעת האלכוהול שנותן את "האומץ" הזה?
אולי השחרור שדיברנו עליו בתחילת הדף? השוטר הפנימי שמפוטר?

אם את עומדת מאחורי המסר גם כשאת במצב מפוכח, ונזקקת לאלכוהול רק בשביל להרגיש משוחררת להעביר את המסר (או כמו שאמרה בן עמי: לא תתחרטי) זה דבר אחד,
זאת הבעיה, כשאני לא תחת השפעת אלכוהול אני עדיין מרגישה את אותו הדבר אבל אני יודעת שיהיה לי קשה לעמוד מול מה שהבן אדם מולי יגיד לי בתגובה, ואני יודעת מה הוא יגיד (או שאני חושבת שאני יודעת)

עירית_לוי

אני יודעת שיהיה לי קשה לעמוד מול מה שהבן אדם מולי יגיד לי בתגובה, ואני יודעת מה הוא יגיד (או שאני חושבת שאני יודעת)
תבדקי רגע אחד בלי קשר לאדם שמולך - האם בינך לבין עצמך את עומדת מאחורי הדברים? כלומר לוקחת עליהם אחריות מלאה? שלמה איתם, לגמרי?

האם בינך לבין עצמך את עומדת מאחורי הדברים? כלומר לוקחת עליהם אחריות מלאה? שלמה איתם, לגמרי?
זאת שאלה קצת קשה כי מה שיש לי לומר בדרך כלל קשור למה ש אני מרגישה ואיך אפשר לא לעמוד מול ולהיות שלמה עם מה שאני מרגישה?

עירית_לוי

נכון, אבל גם כשזה מגיע לרגשות, אפשר לומר את מה שאת מרגישה תוך אי-לקיחת אחריות ("אני כועסת עליך מאוד כי אתה מתעלם ממני"),
או תוך כדי לקיחת אחריות ("בכל פעם שאתה מתכנס בתוך עצמך ולא מתייחס אלי אני כואבת כי זה נוגע בנקודה רגישה שלי. אתה מוכן לתת לי בבקשה היום קצת יותר תשומת לב מהרגיל?

").

אני כבר יודעת איך לומר את מה שאני מרגישה בדרך שלא תאשים את הצד השני, (כי אני יודעת שזה"שלי") אבל בכל זאת מלחיצה אותי התגובה של האדם שממולי, מפחיד אותי להיפגע שוב.

שותה מדי פעם ו עירית לוי אני מתחבר למה שאתן אומרות.
אני חושב שאלכוהול מוריד מאיתנו לזמן מסוים את השיפוטיות העצמית ומנגנוני ההגנה הטיפשיים יותר/פחות/בכלל-לא שפיתחנו במשך השנים,
ואז תחת השפעת האלכוהול אנחנו מרשים לעצמנו יותר מאשר בלי האלכוהול כי הוא מוריד אותם לפרק זמן מסוים.
כמובן אפשר להוריד את השיפוטיות העצמית, לפתח את הקבלה של עצמנו בפני עצמנו איך שאנחנו, לשחרר את עצמנו מכל מיני מועקות וכו', בלי קשר לאלכוהול.

היי אלון
מסכימה איתך בקשר לזה:
_אני חושב שאלכוהול מוריד מאיתנו לזמן מסוים את השיפוטיות העצמית ומנגנוני ההגנה הטיפשיים יותר/פחות/בכלל-לא שפיתחנו במשך השנים,
ואז תחת השפעת האלכוהול אנחנו מרשים לעצמנו יותר מאשר בלי האלכוהול כי הוא מוריד אותם לפרק זמן מסוים._

אבל לפעמים כל זה עדיין לא מספיק, ה"אבן" שיושבת בתוך הלב עדיין נמצאת שם אלא אם כן "מורידים" אותה (אצלי בכל אופן זה מתבטא (יתבטא) בלומר את מה שאני מרגישה וגם אז זה לא בטוח שזה יעזור)

עירית_לוי

אני כבר יודעת איך לומר את מה שאני מרגישה בדרך שלא תאשים את הצד השני, (כי אני יודעת שזה"שלי") אבל בכל זאת מלחיצה אותי התגובה של האדם שממולי, מפחיד אותי להיפגע שוב.
אני רוצה להציע לך לבחון שתי שאלות:

האחת - האם את יודעת באופן טכני לומר את הדברים בדרך שלוקחת אחריות, או באמת באמת לוקחת אחריות באופן מלא ובמובן המהותי?
כלומר במי שאת - ולא רק בדרך שבה את מתנסחת. כי הרי אפשר לנסח משפט יפהפה שלוקח אחריות, אבל בהוויה הפנימית, במהות שלך, במי שאת, לא לקחת אחריות עד הסוף.
האם את באמת לא מאשימה או רק יודעת לומר את הדברים בדרך לא מאשימה? האם את חיה את העובדה שזה שלך, או מבינה באופן רציונאלי שזה "שלך" כמו שקראת לזה?

השאלה השניה היא - אם את באמת לוקחת אחריות על הדברים, כיצד את יכולה להפגע? כיצד מישהו אחר יכול לפגוע בך?
אני אסביר: אם התגובה של מי שמולך עלולה לפגוע בך, וזה מה שעוצר אותך מלהתבטא, את נמצאת במצב בו האדם שמולך, על פי תפיסתך, אחראי לשמחה שלך, לשלווה, לתחושת הביטחון.
ואז, כיצד את יכולה גם להיות במצב בו את לוקחת אחריות מלאה על עצמך - ובו זמנית גם לצפות שמשהו חיצוני ירגיע, ייתן מנוח, כלומר לצפות שמשהו שיקרה בעולם שמחוצה לך ישחרר אותך מהדבר שמעיק עלייך?

וביחס לדברים שכתבת ל-אלון (הי אלון

):
אבל לפעמים כל זה עדיין לא מספיק, ה"אבן" שיושבת בתוך הלב עדיין נמצאת שם אלא אם כן "מורידים" אותה (אצלי בכל אופן זה מתבטא (יתבטא) בלומר את מה שאני מרגישה וגם אז זה לא בטוח שזה יעזור)
למה זה בכלל אמור לעזור?
כיצד ולמה "לזרוק" על מישהו משהו שלך אמור לעזור לך?
האם שחרור שלך ממשהו יכול להיות תלוי במישהו חיצוני לך?
של מי ה"אבן" הזאת? מי אחראי לה?

האם את באמת לא מאשימה או רק יודעת לומר את הדברים בדרך לא מאשימה? האם את חיה את העובדה שזה שלך, או מבינה באופן רציונאלי שזה "שלך" כמו שקראת לזה?
או, חשבתי הרבה על השאלה הזאת שלך, אני לא מאשימה, אני יודעת שזה שלי ואני בכל זאת נפגעת, אבל פתאום את כותבת את זה:
אם את באמת לוקחת אחריות על הדברים, כיצד את יכולה להפגע? כיצד מישהו אחר יכול לפגוע בך?
ואני כבר לא יודעת.

כשאני נפגעת ממישהו (הבן זוג לדוגמה) אז כשאני אומרת לו שנפגעתי מ X או Y שהוא עשה, אני מצפה שהוא יעשה משהו בקשר לזה, שבפעם הבאה אם נגיע לסיטואציה דומה אז הוא יתנהג אחרת.

בס"ד
שבפעם הבאה אם נגיע לסיטואציה דומה אז הוא יתנהג אחרת
את מבקשת דבר לא פשוט, ניסית פעם "להתנהג אחרת" בעצמך?
לשנות התנהגות ותגובות אצל מבוגר זה לא קל, אנחנו לרוב מתנהגים "אוטומטית", עם תגובות שחוזרות על עצמם שנים.
אפשר לשנות, אבל אולי את צריכה להגיד לו את זה ישירות, בפעם הבאה שתגיעו לסיטואציה דומה.

ה"אבן" שיושבת בתוך הלב עדיין נמצאת שם אלא אם כן "מורידים" אותה
לאלכוהול כמובן השפעה זמנית, והוא לא ה תרופה!
אבל אלכוהול הוא בהחלט חלק מהשפע הקיים בעולם, כך שהוא יכול לשמש חלק בתהליך הסרת מועקות.

אבן שיושבת על הלב אינה קיימת בפועל, הכוונה אני מבין למועקות,
שימוש בדימויים ובדמיון אלו כלים חזקים מאוד להתקשרות עם העולם הפנימי,
ספיציפית הדימוי שלך, נראה לי בעייתי, לשחרר אבן שבלב,
שווה לשקול דימויים הרבה יותר קלים/נעימים/אפשריים להתמודדות עם מועקות.
לדמות את המועקות ל משהו שבאמת אפשר לטפל בו זה מעולה. (משהו כמו צמח, תינוק, קוץ..)

את מבקשת דבר לא פשוט
אני יודעת P-:
אבל אולי את צריכה להגיד לו את זה ישירות, בפעם הבאה שתגיעו לסיטואציה דומה
עם הבן זוג אין לי בעיה כזאת, (נתתי אותו רק בתור דוגמה) אני אומרת לו וזה עובד, הבעיה היא בתקשורת עם אנשים אחרים שמהם אני לא מרגישה חופשיה לבקש דבר כזה.

הכוונה אני מבין למועקות
נכון.
לדמות את המועקות ל משהו שבאמת אפשר לטפל בו זה מעולה. (משהו כמו צמח, תינוק, קוץ..)
אלון, אני מבינה את הכוונה שלך אבל מה לעשות שמה שיש לי בלב ממש מרגיש לי כמו אבן?!

עירית_לוי

כשאני נפגעת ממישהו (הבן זוג לדוגמה) אז כשאני אומרת לו שנפגעתי מ X או Y שהוא עשה, אני מצפה שהוא יעשה משהו בקשר לזה, שבפעם הבאה אם נגיע לסיטואציה דומה אז הוא יתנהג אחרת.
בואי נניח שאת מבקשת, והוא מתוך אהבה עמוקה אלייך והמון כוונה טובה באמת רוצה לעשות את זה אחרת בפעם הבאה.
אז בפעם הבאה הוא מחזיק את עצמו או משתדל ואת באמת לא נפגעת, ונורא שמחה ומרגישה ממש טוב שהוא מקשיב לך ומצליח לגרום לך להרגיש טוב (לעומת לפגוע בך).
אבל בפעמים שלאחר מכן זה כבר זה לא מצליח לו. האפקט של השיחה שעשית איתו התמסמס והוא חוזר להגיב אלייך מתוך המנגנון האוטומטי שלו (שפוגע בך).

אז מה בעצם יש פה?
יש פה תלות שלך, של כל המערך הרגשי שלך, במישהו אחר שהוא לא את. אם הוא מצליח להיענות לך את שמחה, ואם הוא לא מצליח אז את סובלת.
המקור לשמחה שלך הוא לא פנימי אלא חיצוני.

כיצד העובדה שאת משאירה את השמחה שלך בידי גורם חיצוני כלשהו, כלומר באחריותו, מסתדרת לך עם האמירה שזה "שלך" ? איך זה יכול להיות בו זמנית גם שלך וגם באחריות מישהו אחר, או נתון לגחמותיו, או למנגנונים האוטומטיים של מישהו אחר?

אני חשה שאת מחפשת הקלה מהסבל (שזה הדבר הכי מובן בעולם), אבל מחפשת אותה בחוץ, אצל מישהו אחר, או לקבל אותה מידיו של מישהו אחר.
אף אחד אף אחד אף אחד אף אחד בעולם מלבדך, לא יכול לשחרר אותך ולספק לך את ההקלה הזאת. רק את.
לא מטפלים, לא בני זוג, לא הורים, לא ילדים. רק את.

[כשההבנה הזאת היכתה בי בפעם הראשונה היא השאירה אותי עם תחושת חוסר אונים גדולה ("רק אני??? איך?? הצילו!"). אחר כך לאט לאט היא התחילה לספק תחושה של הקלה ("זהו. זה רק אני. זה פה, זה לא שם בחוץ"). הקלה משום שהמרדף חסר התוחלת אחרי משהו שלכאורה נמצא שם בחוץ - הסתיים].

את אומרת ש- תחת השפעת אלכוהול יהיה לך אומץ לומר משהו למישהו, ויש לך ציפייה שהאמירה הזאת תשחרר אותך, או שלחילופין התגובה שלו לאמירה שלך תכווץ אותך -
וכאן ניתן לשאול: היכן את מצפה למצוא את השחרור שלך מהסבל, מגוש האבן שאת מרגישה בלב? בחוץ או בפנים? מי אחראי לו?

בואי נקצין את זה קצת. בואי נניח שהמישהו הזה שאת מצפה ממנו למשהו (אני לא יודעת בדיוק ל-מה את מצפה. אם את רוצה תפרטי. לצורך הדוגמא בואי נגיד שאת מצפה שהוא יגיד: "יקירה, את כל כך צודקת, אני כל כך טעיתי, ואני מתנצל"), בקיצור, בואי נניח שהמישהו זה ימות מחר. מה תעשי אז? מה ישחרר אותך אז? האם לנצח תישארי עם גוש האבן הזה כי הגורם שבו השחרור של הגוש היה תלוי כבר לא איתנו? האם לנצח תישארי קורבן שלו?

אני חשה שאת מחפשת הקלה מהסבל (שזה הדבר הכי מובן בעולם), אבל מחפשת אותה בחוץ, אצל מישהו אחר, או לקבל אותה מידיו של מישהו אחר.

את חשה נכון, אני קוראת את מה שאת כותבת ואומרת לעצמי שאת כל כך צודקת אבל אני מרגישה "רק אני??? איך?? הצילו!

כיצד העובדה שאת משאירה את השמחה שלך בידי גורם חיצוני כלשהו, כלומר באחריותו, מסתדרת לך עם האמירה שזה "שלך" ? איך זה יכול להיות בו זמנית גם שלך וגם באחריות מישהו אחר, או נתון לגחמותיו, או למנגנונים האוטומטיים של מישהו אחר?

אני לא יודעת אם אני אצליח להסביר את עצמי אבל אני אנסה, לפעמים אני נפגעת ממישהו וכשאני מספרת את זה לגורם שלישי אז הוא לא מבין ממה נפגעתי, ז"א שאם זה היה קורה לו הוא לא היה נפגע, אז אני מבינה שזה "שלי".

בקיצור, בואי נניח שהמישהו זה ימות מחר.
(טפו! איך את מדברת?

)

מה תעשי אז? מה ישחרר אותך אז?
הבנתי את הנקודה, אין לי מושג מה אני אעשה (ונקווה שאני לא אצטרך לעמוד במצב הזה)

בואי נגיד שאת מצפה שהוא יגיד: "יקירה, את כל כך צודקת, אני כל כך טעיתי, ואני מתנצל"),
זה לא בדיוק מה שאני מצפה, לא רוצה התנצלויות, יותר נכון לומר שאני רוצה שיכירו בפגיעה שלי, את יודעת מה? אפילו אם כלום לא ישתנה, רק ההכרה וההבנה שנפגעתי תספיק לי.

עירית_לוי

אני לא יודעת אם אני אצליח להסביר את עצמי אבל אני אנסה, לפעמים אני נפגעת ממישהו וכשאני מספרת את זה לגורם שלישי אז הוא לא מבין ממה נפגעתי, ז"א שאם זה היה קורה לו הוא לא היה נפגע, אז אני מבינה שזה "שלי".
הצלחת להבהיר מצויין.
אז אם זה "שלך" כלומר אם פצע פתוח שלך קיבל זפטה ממשהו שמישהו אמר,
ואז את תופסת את המישהו הזה, מכריחה אותו להתנצל

, והוא אומר לך "את צודקת, אני מתנצל", ואת נמסה מאושר - אם את חושבת שזה מה שישחרר אותך, אז יקירתי, את טועה.
זה לא שחרור, זה עונג רגעי. זה פלסטר לפצע, זה ליטוף נעים ותו לא.

אז קודם היית בת ערובה של הסבל שלך. ועכשיו את בת ערובה של העונג שלך.
כי גם העונג שיש לך עכשיו בידיים בעקבות ההתנצלות שלו אינו תלוי בך. מישהו אחר ייצר לך אותו עבורך. הוא.
והעונג הזה הוא לגמרי זמני. הוא יסתיים ברגע שמישהו אחר יגיד משהו שיתן עוד חבטה לפצע שלך.
ואז שוב תחכי להקלה מבחוץ.
והיא תגיע.
ושוב תחטפי.
וחוזר חלילה.

זה נראה כאילו ההתנצלות שלו תעשה אותך שמחה. אבל זה לא אמיתי. כי אין דבר כזה.

הבנתי את הנקודה, אין לי מושג מה אני אעשה (ונקווה שאני לא אצטרך לעמוד במצב הזה)
העניין הוא לא אם תצטרכי לעמוד במצב כזה או לא.
העניין הוא להעמיד את עצמך עכשיו תאורטית מול השאלה הזאת.
זו שאלה חשובה להתעמת איתה מפני שהתשובה לה יכולה להראות לך אם את לוקחת אחריות מלאה על עצמך או זורקת אותה על האדם האחר.

עירית_לוי

אפילו אם כלום לא ישתנה, רק ההכרה וההבנה שנפגעתי תספיק לי.
מחזירה אותך שוב לשאלה התאורטית - ומה אם הוא ימות מחר בבוקר?
מה תעשי? תישארי קורבן למשך יתרת חייך? קורבן על כך שלא קיבלת הכרה והבנה ממנו?

מדוע הכרה והבנה שלך לעצמך לבדה איננה מספיקה?

_אם את חושבת שזה מה שישחרר אותך, אז יקירתי, את טועה.
זה לא שחרור, זה עונג רגעי. זה פלסטר לפצע, זה ליטוף נעים ותו לא._
אוףףף.

מדוע הכרה והבנה שלך לעצמך לבדה איננה מספיקה?
לא יודעת, אוף זה ממש מבאס כל העניין הזה, מה גם שיש אנשים ויש אנשים, יש כאלה שחשוב לי שיידעו שנפגעתי ויש כאלה שזה בכלל לא מזיז לי.

עירית_לוי

אוףףף.
מבינה אותך לגמרי.
(לפעמים בא לי לצרוח מתסכול מהדבר הזה).

מה גם שיש אנשים ויש אנשים, יש כאלה שחשוב לי שיידעו שנפגעתי ויש כאלה שזה בכלל לא מזיז לי.
משפט כזה שעולה במחשבה זו בריחה. זה הרציונאל שמנסה להרגיע ולתת תחושה טיפה יותר נעימה מהזוועה המתסכלת ההיא. בריחה אל: "זה לא תמיד, זה לא כל הזמן, זה לא תמיד קורה לי, הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר הכל בסדר...".

בא לי להעיף הכל לעזאזל ולהאשים את כל העולם ואישתו שאכלו לי ושתו לי, והוא לא רגיש והיא מגעילה והם סתם אטומים, זה הכי קל ופשוט ולפי מה שאני רואה שקורה סביבי זה דווקא עובד לא רע.

<רגע של משבר>

בחור די מוכשר ששמו הפרטי מתחיל בז' ושם משפחתו באות פ'
ממש א-מענטש, זלמן פודורובסקי D-:

מאד נהנה ברגעים הנכונים לפרגן לעצמי שוט של ברנדי סטוק 84 (מאיפה השמות האלה מאיפה), או בירה, או יין שנישאר מהבישול...
היו שנים שלא היו תופשים אותי בבית בלי בקבוק של סינגל מאלט פלצני בארון, היום אם לא תופשים אותי ככה זה כי אני רץ מהר.

מה זה עושה.
רוח הומוריסטית, חיוך נינוח, מבט אוהב אדם. פחות מיסטר ביקורת.
עבודות הבית הופכות לריקוד מדיטטיבי. מפעם לפעם יש רגע של לאות, אבל אם לא עוצרים אז בלי להרגיש עוברים מדבר לדבר ואפילו נהנים. לרוב גם יוצא שעשית הכל בפחות זמן משחשבת!
הילדה משתתפת. גובה שלוק או שניים מבקבוק בירה (לראשון קוראים "אחרון" , לשני "אחרון ודי") אך מהברנדי מספיק חכמה לא לנסות... יין גם לא. מה שכן, הקראת סיפורים (שאבא אוהב, כמו "חנן הגנן" ) הופכת לחגיגה.

סה"כ חיובי לגמרי. לסיכום: משחרר את השרירים הטבעתיים של פי-הדעת.

עבודות הבית הופכות לריקוד מדיטטיבי. מפעם לפעם יש רגע של לאות, אבל אם לא עוצרים אז בלי להרגיש עוברים מדבר לדבר ואפילו נהנים. לרוב גם יוצא שעשית הכל בפחות זמן משחשבת!
לגמרי!!!
הצחקת אותי, תודה!

בפעם האחרונה ששתיתי הרגשתי מבואסת לגמרי, מבואסת מזה שממש הבנתי שאני תלויה במישהו/משהו חיצוני כדי שאני אהיה מאושרת, (אני מדברת על מקרה מסויים ולא על החיים שלי באופן כללי) חיכיתי שמשהו מסויים יקרה כדי שאני ארגיש טוב, כדי שיהיה לי טוב, זה די מציק לי כל העניין הזה, לא יודעת מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה.

עירית_לוי

לא יודעת מה אפשר לעשות כדי לשנות את זה.
לא ברור לי לגמרי את מה את רוצה לשנות. תוכלי להסביר?

לשנות את ההרגשה שלי, (את המציאות?)
מקווה שאני מובנת כי השאלה שלך בלבלה אותי.

עירית_לוי

לשנות את ההרגשה שלי, (את המציאות?)
נותרתי לא מבינה.
את רוצה לשנות את ההרגשה המבואסת מהעובדה שאת תלויה בדברים חיצוניים?
או את רוצה לשנות את התלות בדברים חיצוניים?

אם אני אשנה את
התלות בדברים חיצוניים?

אז באופן אוטומטי אני אשתחרר מההרגשה המבואסת מהעובדה שאת תלויה בדברים חיצוניים?_
לא? (שוב מבולבלת)

עירית_לוי

לא יודעת.
אבל אני חושבת שאם את רוצה לשנות משהו, ושואלת מה אפשר לעשות כדי לשנות אותו, אז חשוב (עבור עצמך) שקודם כל תהיה לך בהירות לגבי מהו בדיוק הדבר הזה שאת רוצה לשנות.

עזבי רגע את הראש ותקשיבי ללב. מה הוא רוצה?

אגב, לגבי ההרגשה המבואסת מהעובדה שאת תלויה בדברים חיצוניים
אני רואה אותה כחלק טבעי מתהליך ההתעוררות אל שחרור התלות בדברים חיצוניים.
היא תחושה לא נעימה אבל היא חלק מהתעוררות שלך אל המציאות של עצמך.
זו בעיני המשמעות של לקלוט אותה.
(כשאני נוכחתי לכאב ולתסכול הגדולים של העובדה הזאת, התעורר בי הדחף המודע לשחרור. אולי הוא היה גם קודם, אבל התסכול הזה היה ועודנו טריגר מאוד חזק בשבילי).

כשאני נוכחתי לכאב ולתסכול הגדולים של העובדה הזאת, התעורר בי הדחף המודע לשחרור. אולי הוא היה גם קודם, אבל התסכול הזה היה ועודנו טריגר מאוד חזק בשבילי).

נו בדיוק על זה אני מדברת.

עזבי רגע את הראש ותקשיבי ללב. מה הוא רוצה?
אני רוצה לשנות את התלות בדברים חיצוניים.

עירית_לוי

אני רוצה לשנות את התלות בדברים חיצוניים.
תתחילי להגביר את המודעות לתלות הזאת.

שני דגשים:

אל תחכי לרגעים מקריים, למשל בזמן שתיית אלכוהול, בהם פתאום תהיי נוכחת לזה. תיצרי את הנוכחות של זה באופן מכוון.
זה שם כל הזמן. מה שאת צריכה ליצור זה את המודעות לזה בזמן שזה קורה. את תשומת הלב לזה בזמן אמת.

כלומר: "עכשיו אני נזקקת למשהו חיצוני: אני מחכה שהבן שלי יפסיק לצעוק כדי שאחוש שלווה, ועכשיו אני שוב נזקקת: אני רוצה שבן זוגי יכיר בכאב שלי, ועכשיו אני נזקקת לכך שאחותי תתנצל, ועכשיו אני נזקקת לזה שהפקק בכביש ישתחרר, ועכשיו אני נזקקת לזה שאמא שלי תעריך אותי, ועכשיו אני נזקקת... אאאאאאאאאההההה!!!". משהו כזה.

הפעם האחרונה בה שתית אלכוהול היה כמו חלון הצצה לדבר הזה, ועכשיו את תוספת טרמפ על הגל ההוא ומגבירה את הווליום של מה שהצצת אליו.

אזהרה: זה מתסכל. זה לא נעים לקלוט את זה.
אבל זה גם הטריגר. השעון המעורר שיאפשר לך לאט לאט להתחיל לשחרר את זה.
זה לא שהתסכול הוא המטרה, אבל המודעות (שהיא המטרה, כי היא המשחררת) יכולה לעורר תסכול.
הייתי מתחילה משם.

זה שם כל הזמן. מה שאת צריכה ליצור זה את המודעות לזה בזמן שזה קורה. את תשומת הלב לזה בזמן אמת.

זה קרה לי הבוקר, הבן זוג (שוב) לא מרגיש טוב, הוא היה נורא עצבני, ואני באופן אוטומטי נהייתי עצבנית גם כן ונורא כעסתי עליו "שבגללו גם אני עצבנית עכשיו" וחיכיתי שהוא יירגע כבר כדי שגם אני ארגע, פתאום הבנתי את זה, וקלטתי כמה שזה דבילי וברגע שהבנתי את זה נרגעתי, כל העצבים שלי נעלמו והמשכתי לתפקד כרגיל, הוא (כנראה בתגובה אליי, לא יודעת) פתאום נרגע גם כן והמשך היום היה פשוט נפלא.

אבל זה לא חוכמה, כי איתו (הבן זוג) תמיד קל לי יותר......

עירית_לוי

אבל זה לא חוכמה, כי איתו (הבן זוג) תמיד קל לי יותר......
זו כן חוכמה. וזה לא מובן מאליו.
אז אל תקטיני

פתאום הבנתי את זה, וקלטתי כמה שזה דבילי וברגע שהבנתי את זה נרגעתי
אחלה.
פשוט תמשיכי לשים לב.
לפעמים תשומת הלב תוביל מיידית למודעות שמחוברת פעולה (כמו לשחרר את הציפייה והכעס הבוקר), ולפעמים את רק תשימי לב ושחרור לא יופיע.
ככה נראה התהליך.

זה מעבר ממצב בו אין מודעות בכלל: כל הפעמים בהן את על אוטומט ומצפה, בלי להיות מודעת לזה, שמשהו יקרה במציאות החיצונית כדי שאת תרגישי טוב -
אל מצב בו את נוכחת לעובדה שאת אסירה של התלות וההזדקקות לדברים שיקרו שם בחוץ (ההתעוררות הראשונית) -
אל מצב בו את שמה לב שוב ושוב ושוב ושוב לעובדה הזאת (מכוונות לתשומת לב מתמשכת) -
אל מצב בו את שמה לב ומיד משחררת (מודעות שמחוברת לפעולה) -
אל מצב בו את כבר לא מצפה, לא מחכה, לא נזקקת. כבר לא מוקפצת. משוחררת.

וזה לא כזה סכמטי ונקי במציאות. אפשר לנוע אחורה וקדימה על הציר הזה עד שהשחרור מהתלות מתבסס לגמרי.

אוקיי, עכשיו כשאני מודעת לתלות שלי בדברים חיצוניים יש עוד משהו ששמתי לב אליו, שלפעמים מגיע משהו מבחוץ שעושה אותי ממש מאושרת, לא חיכיתי לו, לא ציפיתי לו ולא הייתי אומללה. רק שהוא הגיע שמתי לב כמה זה חסר לי וכמה הייתי צריכה אותו.
אני אפילו לא יודעת מה לשאול, ואיך אני מרגישה בקשר לזה.

עירית_לוי

אוקיי, עכשיו כשאני מודעת לתלות שלי בדברים חיצוניים יש עוד משהו ששמתי לב אליו, שלפעמים מגיע משהו מבחוץ שעושה אותי ממש מאושרת, לא חיכיתי לו, לא ציפיתי לו ולא הייתי אומללה. רק שהוא הגיע שמתי לב כמה זה חסר לי וכמה הייתי צריכה אותו.

זה נשמע כמו הצד השני של אותו המטבע, רק הצד הנעים שלו.
"המטבע" כאן הוא ההיאחזות בדברים חיצוניים על מנת להרגיש טוב.

אפשר להרגיש רע ואז לחפש מה במציאות החיצונית יאפשר לי לברוח מהתחושה הזאת ולהרגיש טוב,
או שאפשר להרגיש טוב כתוצאה ממשהו שקורה במציאות החיצונית (תשומת לב ממישהו, מחמאות, שוקולד, אלכוהול

), ואז לחפש מה יאפשר לי להמשיך להחזיק בדבר הזה שעושה לי כל כך נעים.

אין בדבר הזה טוב או רע. יש כאן מנגנון אנושי רגיל לגמרי.
אם מה שאת שואפת אליו, כפי שציינת, זה שחרור מתלות בדברים בעולם החיצוני, אז גם הצד הזה של המטבע הוא משהו שכדאי להתחיל לשים לב אליו, להתבונן עליו כשהוא מופיע. ותו לא.

זה מתחבר לך אל מה שתיארת?

זה מתחבר לך אל מה שתיארת?
מתחיל להתחבר
אבל יש משהו שאני עדיין לא מבינה, אם כל מה שדיברנו עליו זה משהו חיצוני, אז מה זה משהו פנימי?
את יכולה לתת דוגמה?