אמא נחה, קודם כל אני מבקשת להדגיש שכל דברי להלן נכתבו מתוך איכפתיות וב
אז מקווה שככה גם תקראי אותם.
קראתי בתשומת לב והקשבתי קודם כל לרגשות שלך:
אני מזמינה אותך לשים לב למה שקורה
לך.
את אומרת בעצם:
- הוא לא מקשיב לי
- הוא לא מבין אותי
- ההיגיון שלי לא עוזר
- כל מה שאני אומרת לא עוזר
- אני חסרת אונים
- אני לא מצליחה להבהיר את עצמי
- אני לא מצליחה להשפיע עליו
- אני לא מצליחה לגרום לו לפעול כמו שאני רוצה
כל הדברים האלה לא אומרים כלום עליו. הם אומרים משהו עלייך, ועל מה שעושה לך רע וגורם לך חוסר אונים. גורם לך להרגיש שלא רואים אותך ולא שומעים אותך.
עכשיו בואי נעבור לראות את הילד שלך. באמת
לראות אותו.
כי אולי הוא נעלב בדיוק ממה שמעליב אותך: שאת לא רואה אותו, כמו שהוא. לא מקבלת את הרגישויות שלו, כמו שהוא. נלחמת בו. מנסה לגרום לו להיות אחר.
יש איזה עיקרון שכדאי לצטט: "גרם של מניעה עדיף על קילו של ריפוי".
שתי הסיטואציות שתיארת, גם באמבטיה וגם עם החברות, הן סיטואציות חוזרות שניתנות למניעה.
בסיטואציה הראשונה:
את מתארת ילד, שלא יוצא כשאת רומזת לצאת. את לא מסבירה למה. את יודעת למה? זאת שאלה, לא קינטור.
יכול להיות שיעזור לך להבין אותו - לברר בעצם למה הוא לא יוצא כשאת מנסה כל מיני מניפולציות להוציא מהאמבטיה.
דבר שני, במקום מניפולציה, אולי כדאי להוציא אותו בצורה ישירה? אולי זה ידבר אליו?
את מתארת שתי מניפולציות:
א. שואלת "מי ייצא ראשון?" - הוא לא מגיב. לכן: זה לא עובד עליו.
ב. את אומרת שאת תקריאי סיפור ואם הוא לא יזדרז הוא יפסיד. איך הוא מגיב? מייד נכנס להיסטריה שהוא יפסיד. לפי מה שאת מתארת בהמשך, הוא באמת מפסיד. זה מה שהוא זוכר. הוא לא מקשר בין "לצאת מהאמבטיה" לבין "לשמוע את הסיפור בזמן". עובדה. לפי איך שהוא מגיב, משתמע שהקשר לא ברור לו. הוא ישר מבין שהוא מפסיד וישר רואה את עצמו כפגוע. הוא מרגיש שלא מתחשבים בו. מסקנה? המניפולציה השנייה עובדת
לרעה. היא רק מלחיצה אותו ומעליבה אותו.
הוא באמת נעלב בצדק: אחרי שעשית את זה פעם אחת, וראית שזה לא הביא את התוצאה המקווה, למה לעשות את זה שוב?
את המבוגר, לא ילד קטן בן שלוש.
ואם אמרת משהו כדי להוציא אותו מהאמבטיה, אבל במקום שהוא ייצא הוא מתחיל לבכות, למה את בכל זאת מקריאה את הסיפור ככה שהוא יפסיד? לי, מהצד, זה מרגיש כאילו הענשת אותו על משהו שהוא בכלל לא הבין. הוא לא הבין מה את רוצה, הוא רק הבין שבכוונה מקריאים סיפור בלעדיו.
עד כאן להציג את נקודת המבט שלו.
עכשיו מה אני מציעה להבא, כדי למנוע:
א. במקום לשחק משחק שהוא לא מבין ולא פועל עליו ("מי יוצא ראשון?") - אתם ההורים תקבעו מי יוצא וגמרנו. בלי מניפולציה. בצורה ברורה וישרה. אפשר להוציא לפי התור: היום הבכור ייצא ראשון, מחר הצעיר ייצא ראשון, ולהגיד "אתמול א יצא ראשון, אז היום תור ב לצאת ראשון" וככה ללמד תורות. אפשר להוציא לפי סדר קבוע: "א הוא הבכור, הוא הכי גדול, לכן הוא ייצא ראשון" או "א אוהב להיות יותר זמן באמבטיה, לכן ב ייצא ראשון. א, תיכף תורך לצאת". לא חשוב מה אתם קובעים (אם כי לא מזיק להתאים את השיטה שלכם להעדפות של הילדים (-; ), חשוב שתגידו את זה יום יום בצורה מאוד ברורה ותבצעו מיידית.
ב. בגילו, הוא צעיר מכדי להבין שרשרת של פעולות בנוסח "אם תעשה X יהיה Y". לכן, את לא מעמיסה עליו את זה.
את מוציאה אותו לפי סדר קבוע: 1. נגיד, מוציאים את אחיו ואומרים, "עכשיו אחיך יוצא, תיכף נוציא גם אותך". 2. באים אליו עם המגבת, "אחיך כבר בחוץ, עכשיו תורך לצאת", ועוזרים לו לצאת לפי הסדר שחשוב לו (אולי הוא רוצה לשים צעצוע במקום לפי שהוא יוצא? משהו אחר?). 3. מוציאים. 4. אומרים "יופי, יצאנו מהאמבטיה. עכשיו סיפור". 5. סיפור.
לאט לאט הוא מפנים שזה סדר קבוע.
זה עוזר לו להתגבר על היציאה מהאמבטיה, שכנראה קשה לו, כי בהדרגה הוא יקלוט שהפריט הבא בסדר הדברים גם הוא אהוב, ויתחיל לצפות לו. זה תהליך הדרגתי. ייקח לו זמן לעשות את הקישור.
אותו דבר לגבי המשחק עם החברות.
מניעה, במקום מה שנתפס בעיניו כעונש.
קודם כל הוא בן. יותר משתי מלים ברציפות זה כבר מלל מיותר בשבילו.
שנית, את לא "מסבירה" לו. את נוזפת בו וחושבת שהוא טיפש. אני שומעת את זה ברור מאוד מתוך מה שאת מתארת - גם הוא. הוא שומע את הרגשות שלך האמיתיים, לא את המלים היפות.
מלקרוא לו בכיין אבל עמוק עמוק בתוכי אני כן חושבת את זה.....) - הוא מאוד רגיש וסף הבכי שלו מאוד נמוך...... ילד אומר לו: "זוז מכאן" - בכי קורע לב, אבא אומר לו: "ההתנהגות שלך היתה ממש לא חברותית!!!" (אחרי שהרס בניין קוביות שמישהו בנה)- בכי קורע לב "אבא העליב אותי", והוא ממש בוכה כאילו לפחות הרסו לו את הבניין קוביות. ממש קשה לכעוס עליו/להעיר לו/לנזוף בו - זה ישר מלווה בבכי..... אני בשום פנים לא מוכנה למתן את הביקורת שלי
אלה דוגמאות לרגשות אמיתיים.
ואם כבר, הוא צודק לגמרי: אבא העליב אותו. למה צריך לכנות בשמות את ההתנהגות שלו?
אפשר להגיד לו משהו קונקרטי: "כשהרסת ליוסי את בניין הקוביות שלו, זה היה לא נעים ליוסי. יוסי נעלב מאוד".
אם אומרים ככה, זה לא מעליב.
זה אולי יגרום לו להבין את יוסי, ואולי יבחר לא להרוס.
או, אפשר להבין שהוא אוהב להפיל מגדלי קוביות, ואז אבא ואמא יכולים לבנות בשבילו מגדלי קוביות שהוא יהרוס, וליהנות מאוד - ולמנוע ממנו להרוס מגדלי קוביות של ילדים.
כשהקטן שלי היה בגיל הזה, בנינו לו במיוחד מגדלים להרוס, והיינו קוראים לו: "שי, בוא! בנינו לך מגדל! בוא תפיל!" והיינו נהנים וצוחקים כל כך מהמשחק, שאפילו הגדולה, שקודם נעלבה ובכתה מזה שהוא הרס לה מגדל קוביות, גילתה את חדוות הבנייה-כדי-לקרוא-לו-להפיל ואת חדוות הבנייה מחדש.
ככה מטפלים בצרכים שלו, בלי להעליב אותו.
עוד מניעה:
ברגע שהוא מנסה לתקשר ולא הולך לו, או מתחיל להציק - מייד לבוא לעזרתו.
זה התפקיד של ההורים.
אם הוא לא רואה שהוא מכניס את עצמו למבוי סתום, ולא בא אליכם לעזרה - אז אתם אלה שתצילו אותו ממבוי סתום, ואתם אלה שתיחלצו לעזרה.
ברגע שהוא מתחיל להציק - אז לבוא, להגיד לו בצורה קצרה מאוד: "זה לא נעים לרינה שאתה עושה X" ועוזרים לו לתקשר איתן בצורה טובה, או לוקחים והולכים הביתה, או עוזרים לו למצוא משחק אחר.
מונעים את ההצקות בצורה אוהבת ועדינה כלפי כל הילדים, לא מפקירים אותו לפעול בצורה שפוגעת באחרים ובו - רק בשביל לחכות לתוצאות לא טובות (שאתם המבוגרים יודעים מראש) ולנזוף בו אחר כך.
במיוחד לא כדאי לנזוף ולהטיף אחר כך אחרי שכבר ראיתם שהילד רגיש, והשיטה הזאת לא מביאה לשום תוצאות.
את רוצה שהוא ילמד לקח.
מה שהוא לומד זה, שאמא ואבא מעליבים אותו, לא עוזרים לו, לא מבינים אותו, ואין מה ללמוד מהם.
הוא לא מבין את ה"לקח" שלך.
זה משהו תיאורטי מדי בשבילו.
זה לא מלמד אותו
איך להתנהג.
בשביל ללמד איך להתנהג, צריך להיות שם לידו ולהדריך אותו בזמן אמת, להראות לו במלים קונקרטיות מה כדאי ומה לא כדאי, ומה ההשפעה שלו בעולם:
"עכשיו א יוצא מהאמבטיה. בוא, א, הגיע תורך לצאת!"
(ישיר, פשוט, ברור)
"בוא נלך לשמוע סיפור"
(בלי "אתה תפסיד", בלי "תזדרז או ש...", בלי "אם אז")
"אוי, הרסת את המגדל של יוסי ויוסי נעלב מאוד. בוא נעזור ליוסי לבנות מחדש"
"אוי, הרסת את המגדל של יוסי ויוסי נעלב. סליחה יוסי, א לא ידע שתיעלב, הוא לא התכוון להעליב אותך. בוא, א, אני אבנה לך מגדל אחר שיהיה לך כיף להפיל, אבל לא נהרוס ליוסי, טוב?"
"משכת בצמה של נועה, זה כאב לנועה, זה לא נעים לנועה. נועה נעלבה וכואב לה. סליחה נועה, א לא רצה להכאיב לך, הוא רוצה לשחק איתך".
(כשאומרים סליחה במקום הילד, זה עוזר בכמה דרכים: 1. הילד שפגעו בו זוכה להכרה בעוול ולהתנצלות הראויה. 2. אתם לא מעליבים ומלחיצים את הילד שלכם בפקודות לבקש סליחה. 3. הילד שלכם מקשיב לכם, ולומד מתוך הדוגמא שאתם נותנים איך להתנהג כשיגדל. 4. הילד שלכם מקשיב לכם ומרגיש מוגן ומובן. הוא מרגיש שיש לו הורים ששומרים עליו ומטפלים בו, שיודעים מה צריך לעשות ועושים אותו, שנותנים לו גב, שמאפשרים לו ללמוד בלי להיות חשוף, מופקר ומבוייש).
זהו בינתיים.
מקווה שרעיונותי יתקבלו ברוח שבה נכתבו - באהדה ובאמפתיה לכל הצדדים.