אמא מותשת

אנונימי

דפים למעקב ב-מה חדש:
שפה שסועה הסיפור של אלה

עירית_לוי

קודם כל

אז איך נטענים?
אני נמצאת בסיטואציה קצת אחרת, אבל אולי מה שעבד אצלי יעזור גם לך:

בשבועיים האחרונים אני נמצאת בסיטואציה של חוסר וודאות גדולה. יש לי (אולי) בעיה בריאותית לא ברורה שהכניסה אותי לפחד ומתח גדולים. תהליך האבחון יקח כמה שבועות, ולי קשה מאוד להיות כל כך הרבה זמן עם חוסר וודאות. מרוב המתח שלי בתי חלתה בשפעת. גם בנזוגי הושפע מזה והיה מתוח למדי.
נכנסתי ללופ של מתח שרק העצים את עצמו.

מה שהכי עזר לי זה להיות בקשר עם אנשים מחוץ למשפחה.
"לצאת מהראש שלי". לדבר.
בעיקר לקבל אהבה ולתת אהבה

. זה מה שהטעין אותי הכי הרבה. החזיר לי את האופטימיות ושמחת החיים.

אולי תתמקדי בזה, בלקבל אהבה, והאנרגיות לטפל בדברים האחרים כבר תגענה מעצמן?

_מה שהכי עזר לי זה להיות בקשר עם אנשים מחוץ למשפחה.
"לצאת מהראש שלי". לדבר.
בעיקר לקבל אהבה ולתת אהבה . זה מה שהטעין אותי הכי הרבה. החזיר לי את האופטימיות ושמחת החיים.
אולי תתמקדי בזה, בלקבל אהבה, והאנרגיות לטפל בדברים האחרים כבר תגענה מעצמן?_

תודה עירית לוי
לקבל אהבה זה באמת המון, אבל זה לא דבר שאפשר לבקש

וכשהערך העצמי שוכב על הרצפה אז קשה לצאת החוצה לאנשים אחרים. אני מרגישה כמו סמרטוט - לא ממש כייף להיות עם עצמי, או איתי.
וגם בעיה טכנית, אין כ"כ אנשים שאני בקשר איתם, די התבודדתי מאז שהפכתי לאם.

עירית_לוי

נכון, זה לא פשוט.
גמני התבודדתי אחרי הלידה (כולה לפני 7 חודשים) ורק בחודש האחרון התחלתי לצאת קצת לעולם.
מתוך מודעות ברורה לכך שההתבודדות מכניסה אותי לדכדוך, הכרחתי את עצמי לצאת ולפגוש גם אם לא התחשק לי, כדי לשבור את הלופ.
היום, חודש אחרי, אני כבר ממש רוצה ונהנית לצאת.

התחלתי גם לבוא למפגשים של ב"אופן" שלפני כן נמנעתי מהם. אולי תנסי גם את? אם לא מתאים לך לחדש את הקשרים הישנים, זו הזדמנות ליצור קשרים חדשים. זה יכול להיות גם כאן באתר. אני מאושרת מכמה קשרים חדשים שלי מפה.

לקבל אהבה זה באמת המון, אבל זה לא דבר שאפשר לבקש
טוב, לא באופן ישיר

, אבל אפשר לתת אהבה שבדרך כלל חוזרת אלייך בעוצמה גדולה יותר,
ואפשר לאפשר לאחרים להתקרב ולתת לך. גם אלו דרכים לבקש אהבה.

תנסי, אפילו בהתחלה ברמה של fake it until you make it.
מכירה את הביטוי? זה אומר לעשות בהתחלה באופן מכני גם אם לא בא לך או שאת חושבת שאת לא יודעת איך או לא יכולה, עד שזה הופך לטבעי.
אני יודעת שזה נראה שקל לדבר וקשה לעשות. אני מדברת אחרי שזה מה עשיתי ושהחזיר לי קצת את עצמי.

וחוצמיזה, הדפתמיכה הזה הוא רעיון טוב. אולי גם אני הייתי צריכה לאפשר לאחרים לתמוך בי.
כולכבוד.

והרבה אהבה

מותשת יקרה,

דבר ראשון - לנשום עמוק. ממש! לא באופן סמלי. ממש ממש לפתוח את הפה ולהשום עמוק. שלוש פעמים.

לקבל אהבה זה באמת המון, אבל זה לא דבר שאפשר לבקש
בטח שאפשר לבקש. למה לא?
תחשבי על זה שכשאת מבקשת אהבה, את צאפשרת למישהו לבטא ובכך לחוש את האהבה שלו, שבו.
ובכלל אהבה את יכולה לחוש רק מתוך עצמך.... כשאת אוהבת מישהו - את מבטאה את האבה שבך. שאת מרגישה שאוהבים אותך - שוב - את מתחברת לרגש האהבה שבתוכך. זה תמיד אצלך ולא מחוץ לך.

נראה לי שאת מדברת יותר על ציפיות שלא מתממשות שיש לך מבן זוגך. ועל זה צריך לדבר. מה צריך לקרות בשביל שאת תרגישי אהובה?
מה את צריכה בשביל לנוח ולהתמלא?

בכלל לא הסכימה אבא
מה זאת אומרת? זאת אומרת - אני מבינה מה זאת אומרת, גם אני אמא. אבל לפעמים מותר להגיד לקטנים - עכשיו אמא עייפה. וגם לאשר להם שאבא יודע לטפל ולאהוב בדיוק כמו אמא. (לפעמים גם אבא צריך לשמוע את זה).
וגם - יש משהו בזה שצריכים רק אותנו האמהות - שיש בו המון עוצמה. "אי אפשר בלעדי". נותן לנו הרבה חשיבות וכוח.

אני מציעה שתפרגני לעצמך זמן לעצמך. גם אם יופעלו עלייך מניפולציות מכול הכיוונים, כולל ממך עצמך. אבא שלה יכול בהחלט לטפל בה ולהרגיע אותה שעה שעתיים. והיא בהחלט יכולה ללמוד שטוב לה איתו. זו מתנה נפלאה למערכת היחסים שביניהם.

יש הרבה מה לעשות ברמת ה"קשר עם בן הזוג". האם הוא יודע מה ש"צריך" לעשות? מה שאת מצפה ממנו? לדבר, לדבר, לדבר. לא בכעס. לספר לו איך את מרגישה. לשתף אותו. גם בטיפול בילדה. שאלי את פיית צמר היא יכולה לספר לך על תהליך דומה.

שולחת לך הרבה אהבה - תנשמי עמוק ותכניסי את האהבה הזאת פנימה.

מותשת יקרה

הגעת למקום הנכון, המצברים כבר יכולים להתחיל להיטען מעצם הפניה שלך לכאן.
למה תמיד קוראים "אימאאאא" (בדיוק כמו בשניה זו - והפעם זה דווקא הבעל)....

גם אני חשבתי שאי אפשר בלעדי ושהבית יתפרק וכולם יהיו רעבים ומלוכלכים ועצבניים ומה לא אם אני אקום ואומר די, עכשיו מגיע גם לי, רוצה לנוח/לצאת/לישון/ללמוד/סתם לבהות בקיר/וכו'. אבל כן מגיע לי ולך ולכל אמא אחרת גם קצת בשביל עצמינו כדי שנוכל לצבור מטענים חדשים כדי שוב לחלק לכולם.

בכלל לא הסכימה אבא
ברוכה הבאה למועדון... אני וזוגי החלטנו יחד שעושים לה "סידרת חינוך - גם אבא יכול" וזו היתה מנטרה קבועה. הכל פעם ששהוא היה על ידה והיא רצתה לדוגמא " אמא אני צמאה" הגבתי ב"גם אבא יכול" בהתחלה זה היה קשה ולווה בבכי ובתסכול אבל היא התרגלה (נכון שגם היום יש עוד מקרים של רק אמא - אבל זו בעייני כבר פריבילגיה של להיות אמא.) כן גם לזוגי היה קשה בהתחלה, לא היה בטוח איך הוא יסתדר וזה קשה לו וכו' (אבל בדיעבד יודעת שחלק גדול מזה נבע מהעובדה שרצה אותי לידו). אבל המנטרה עזרה גם לו והיום הקשר בניהם חזק מתמיד.

גם מבחינת הקשר הזוגי כמו שטל כתבה צריך לדבר, צריך לא לפחד להגיד מה רוצים, למה מצפים. לי היה קשה מאוד בהתחלה לבוא ולבקש. ובעזרת נשמה אהובה שחיזקה ומחזקת אותי כל הזמן פשוט באתי ושיתפתי אותו ובקשתי עזרה . חשוב מאוד שתדעי בדיוק מה את רוצה.}

ושוב פעם "אמאאאא....."

תודה יקרות.
שאלה מאוד חשובה העלתה טל
מה צריך לקרות בשביל שאת תרגישי אהובה? מה את צריכה בשביל לנוח ולהתמלא?
העניין הוא מה אני צריכה! ולעיתים מתוך הנתינה והצורך להיות בסדר אני הולכת לאיבוד.
הבית מבולגן ומלוכלך, לא מגיעה לנקות והדברים אין להם מקום אז הם נערמים בכל מקום אפשרי, ומה שאני מגלה הוא שאני מתביישת בעצמי - איך אני לא מסתדרת?

אני מציעה שתפרגני לעצמך זמן לעצמך איך אני לא יודעת לפרגן לעצמי!
איך אני מרגישה עם עצמי זה חלק גדול מהעניין . בכלל לא אוהבת את מה שרואה במראה.

חשוב מאוד שתדעי בדיוק מה את רוצה. מילים כל כך חכמות כמו חיצים ישר ללב.
לא יודעת אם באמת יודעת מה רוצה כי יש כל כך הרבה חוסר סדר, והילדה לוקחת את רוב הזמן, ואני עייפה ואז מה שקורה - שפתאום יש לי זמן כמו היום למשל ( כי אבא כבר חזר לתמונה ובכך יש קצת הקלה ) אז אני מתיישבת כמו בטטה ולא יודעת מה קודם מרוב כל מה שהצטבר ויש לעשות.
וכך המעגל סובב וחוזר על עצמו, כי כל הזמן דברים מצטברים! ואני הולכת לאיבוד בכאוס הזה.

הלכתי לקרוא היום את flylady הבנתי שהיא עוזרת לעשות סדר, התחלתי קצת לקרוא ויש לה המון דרישות.
אמשיך מחר - יום חדש.

בהצלחה

ולעיתים מתוך הנתינה והצורך להיות בסדר אני הולכת לאיבוד.

בוודאי שאת הולכת לאיבוד. את מגדירה את עצמך על ידי אחרים. את "בסדר" אם את נותנת לאחרים. הצורך להיות בסדר - בעיני מי? מי אמר לך שאת לא "בסדר" אם הבית מבולגן? (האמת שזה הבית ש"לא בסדר" הוא בבלאגאן (-: ), אז אם הבסדריות שלך זקוקה לאישור מאחרים - מי ש את הלכה באמת לאיבוד.

ומה שאני מגלה הוא שאני מתביישת בעצמי - איך אני לא מסתדרת?
בושה הוא רגש ש"הושם" עלינו. לא נולדנו מתביישים. את את מתביישת היום, בעבר היה מי שבייש אותך. אני לא אומרת זאת בשביל שתלכי לחפש אשמים, רק בשביל שתביני, שהבושה הזאת היא לא משהו "שלך", זה של מישהו אחר שהניח זאת עלייך. ואת יכולה לוותר עליה.

מה זה בית "בסדר"? - יש לזה המון הגדרות. הבית של חמתי הוא מוזיאון לתפארת, ובקריטריונים שלה - הבית שלי ממש "לא בסדר". החדר של הבן שלי "ממש לא בסדר" אם תשאלי אותי. ו- כן, שיש קטנטנים - אז לפעמים הבית ומטלותיו קצת נגררים מאחור.
שוב - מי יכול לעזור? בטח יש מישהו או מישהי שאם רק תגידי ישמחו לעזור. אני בטוחה שאם תגידי איפה את נמצאת בארץ - אפילו מכאן ימצא מי שיהיה מוכן לעזור.

איך אני מרגישה עם עצמי זה חלק גדול מהעניין

זה ה עניין. בהא הידיעה. שם טמונה הבעיה, וגם פתרונה.

ושעייפים בסוף היום מותר לשבת כמו בטטה ושיסתובב כל הבית. אם תפרגני לעצמך זמן מנוחה - תוכלי לאגור כוחות ולטפל גם בבית. ראי זאת כשעורי בית: את חייבת זמן מנוחה. כשהוא בבית, כשאחת הסבתות / סבים נמצאים, או בזמן שהילדה ישנה - תישני איתה.

ולגבי פליי-ליידי - היא אומרת לעשות הכל בצעדים קטנים. לא את כל הדרישות בבת אחת.
לאט לאט. עם נשימה עמוקה.

כל הכבוד לך שנכנסת לכאן ובקשת עזרה. כולנו תומכים ונתמכים.
אני נמצאת במקום אחר בחיי אבל זוכרת כמה זה קשה לגדל תינוק ולגדל זוגיות.
מאחלת לך המון המון סבלנות, קבלה עצמית גם ברגעים הקשים והפחות יפים. מאחלת לך שתמשיכי לזכור כי כל זה זמני.

מבינה אותך.
ביתי היתה חולה ממש עכשיו, נצמדה אלי ממש חזק לא הסכימה אבא ולא עזרו הנסיונות. היה באמת קשה לנשום. לפעמים בזמנים שאנחנו הכי צרכים זמן לעצמנו דווקא אז נדבקים אלינו.
גם אני עייפה מאוד ןחשבתי עלייך בשעות האחרונות מאז נפתח הדף, וגם אשתף אותך במה שעשיתי אני לפני זמן קצר.
בשעה 21:45 למרות העייפות, התלבשתי ( יפה

) ויצאתי. לבד. חשבתי שאולי הסופר פתוח ואני רוצה כמה דברים שיהיו בבית, אבל הבנתי תוך כדי הליכה שזה סתם היה תירוץ ( הסופר היה סגור ) וגם הבנתי שהתנועה חשובה מאוד, ממש קריטית! זה בדיוק התשובה ל -
אני מתיישבת כמו בטטה ולא יודעת מה קודם מרוב כל מה שהצטבר ויש לעשות.
אין כמו תנועה בשביל להזיז דברים - בכל הרמות.
ואני ממש לא אוהבת ללכת. סתם הלכתי לי ברחוב ולא עשיתי זאת שנים ( טוב רק עכשיו חזרתי לעיר ) ונהיה לי המון מקום בראש, סדר, מחשבות באו - מה אני רוצה לעשות... ואיך כדאי....
כל תנועה - הליכה, יוגה, ריצה וכו'. זה עושה המון וגם מזיז את החומצה ( רעל ששכחתי כרגע את שמו ) שמצטברת בשרירים. מומלץ.

חוץ מזה כתבו לך כאן המון דברים חכמים. נכון זה קל להגיד וקשה לעשות. אין ספק שהכתיבה פה היא חשובה מאוד. ראיתי בהרבה דפים שמתוך המצוקה ודרך הכתיבה, השיתוף, הפתיחות והרצון לשינוי זזים דברים בכיוון חיובי. אז תמשיכי לכתוב כי זה כשלעצמו תהליך של ריפוי. ואנחנו נחבק אותך וננסה לתמוך.

מותשת - ראי גם דף זמן לעצמי בחינוך ביתי .

נועה - תנועה - נפלא.
שימי דיסק אהוב וריקדי ......

כל תנועה - הליכה, יוגה, ריצה וכו'. זה עושה המון וגם מזיז את החומצה ( רעל ששכחתי כרגע את שמו ) שמצטברת בשרירים. מומלץ.

חומצת חלב - כמה סמלי.....

הלכתי לקרוא היום את flylady הבנתי שהיא עוזרת לעשות סדר, התחלתי קצת לקרוא ויש לה המון דרישות.
לא, זו טעות אופטית.
היא אומרת:
צעדים של תינוק.
להתחיל בקטן.
נותנת קצה חוט לצאת מהבלגן.
למשל:
כל פעם שאת רוצה לסדר ולא יודעת איפה להתחיל - תתחילי מלהבריק את כיור המטבח.

כמה עצות חשובות לאמא מותשת:
א. ללכת לישון מוקדם מאוד (פויה לי, תראי מה השעה). 8 וחצי, תשע בערב.
ב. לקום-להתרחץ-להתלבש כל בוקר.
ג. לסדר את המיטה.

עוד דבר שעוזר:
לשים שעון על כל דבר.
למשל, התיישבת ליד המחשב? שימי שעון על עשר דקות. כשהוא מצלצל - קומי לעשות משהו בבית.

עוד דבר:
מה החדר שהכי מדכא אותך?

תעשי מכל הערימות שבו ערימה אחת.
כל יום תשימי שעון על חמש דקות ותעברי על הערימה. תזרקי כל מה שאפשר, תשימי במקום כל מה שאפשר. אפשר יותר מפעם ביום.
כל יום תשימי שעון על 5 דקות, ותשמרי בקנאות על כל שאר המשטחים בחדר, שלא תצטבר עליהם ערימה.
כל יום תזרקי את דואר הזבל וכל זבל אחר לפח.

ככה את שומרת שבהדרגה - בהדרגה - תקטן הערימה לטיפול, ולא יצטברו ערימות חדשות.

ונכון:
להיות בחוץ
ללכת
תנועה
ושינה בצהרים אם רק אפשר, או סתם לשכב.

מרגישה שמעבירה את הזמן סתם וזה בכלל לא מתאים לי.

המלצה קטנטנה, לא משהו מהותי שישנה את החיים, אבל אולי יכול לעזור קצת: תסתכלי על הסביבה הקרובה שלך, אני חושבת שלכל אחת מאיתנו יש לפחות חברה/שכנה/מכרה/אחות אחת כזו: עליצה, מלאת שמחת חיים ומרץ, תמיד רואה את חצי הכוס המלאה, מפטפטת (בכיף, לא בטרחנות), בקיצור - עושה טוב על הנשמה.

תזמיני אותה אליך לעתים קרובות, וכשהיא אצלך תעשי דברים תוך כדי (לבשל, לנקות, לסדר וכו'). יש לי חברה כזו, וכל פעם אחרי שהיא הולכת אני כולי סיפוק: האנרגטיות החיובית שלה גורמת לי לפעלתנות מדהימה! תוך כדי קפה ופטפוטים אני עושה מדיח, שתי מכונות כביסה, מסדרת את הסלון, עושה ערימת עיתונים לזריקה, מברישה את הכלבה ועוד ועוד. כל זה כמובן לא מפריע לחברתי. נהפוכו, היא מסתובבת אחרי בכיף בכל הבית, רק תני לה להיות בתנועה...

תתחילי מלהבריק את כיור המטבח.
למה דווקא הכיור? מה כל כך חשוב בכיור מבריק? ממש לא הצלחתי להבין את זה! וגם את הנעליים עם השרוכים!

_כל יום תשימי שעון על 5 דקות, ותשמרי בקנאות על כל שאר המשטחים בחדר, שלא תצטבר עליהם ערימה.
כל יום תזרקי את דואר הזבל וכל זבל אחר לפח._
מבטיחה לנסות. זה באמת נראה לי קריטי.

לפעמים בזמנים שאנחנו הכי צרכים זמן לעצמנו דווקא אז נדבקים אלינו.
אוי אוי כמה נכון. כעס נדבק לכעס, ושמחה לשמחה. ומה שקורה בפועל הוא שאם אני לא מנסה להדוף אלא נענית מיד אז הכי מהר אפשר לעבור את "המשבר" ולעבור הלאה. אם אני מתעקשת שעכשיו אני לעצמי אז ההצמדות היא כבר בעוצמה גבוהה יותר כדי להבהיר את הצורך.

טל טיבי, את נוגעת בנקודות החשובות
אם הבסדריות שלך זקוקה לאישור מאחרים - מי שאת הלכה באמת לאיבוד
אני מרגישה שהלכתי לאיבוד. משהו בבטחון העצמי או בערך העצמי התערער, או אולי תמיד הוא היה שם עם כל הבעייתיות ועם כיסוי יפה ועכשיו כבר פשוט הכיסוי לא מתאים! רוצה לרדת, רוצה להיעלם ולהביא איתו משהו חדש, שינוי. אך בזמן זה חושף את עורי ופרצופי האמיתי, וכמו שכבר אמרתי - לא נעים לי בכלל להסתכל במראה.

אז אני מתביישת, ומרגישה לא מספיק טובה, טיפשה ולא יפה ועוד ועוד. כל הג'יפה עולה למעלה. הביוב מציף!
את אומרת
שהבושה הזאת היא לא משהו "שלך", זה של מישהו אחר שהניח זאת עלייך. ואת יכולה לוותר עליה.
בטח שאפשר לוותר, בשמחה אעשה זאת אבל אין לי כלים ןכוחות. לא יודעת איך להחזיר לעצמי את האהבה.

איך אני מרגישה עם עצמי זה חלק גדול מהעניין זה ה עניין. בהא הידיעה. שם טמונה הבעיה, וגם פתרונה
הגעתי כנראה לבעיה - איך להחזיר לעצמי את האהבה!

בנתיים אנסה לטפח את הבית, הילדה ואפילו הזוגיות. הכל נראה קל יותר מלאהוב את עצמי. זה באמת מתיש.

יש לי חברה כזו,_ _האנרגטיות החיובית שלה גורמת לי לפעלתנות מדהימה!
אמא אופטימית , אפשר להכיר את החברה?

בשמחה אעשה זאת אבל אין לי כלים ןכוחות. לא יודעת איך להחזיר לעצמי את האהבה.

כן. זה קשה מאד.
לפעמים צריך עזרה.
האהבה - קיימת שם כל הזמן - היא רק חבויה כעת מעינייך.
התחילי בלהגיד לעצמך: "אני אוהבת ומקבלת את עצמי כמו שאני" - זה יראה לך מאד מזוייף בהתחלה, אבל לאט לאט, את תרגישי בשינוי.
אפשר לוותר על הבושה - את יכולה להעיזר ב פרחי באך , וגם ב נשימה מעגלית
ואפשר ללכת לטיפול.
אנסה להרחיב מאוחר יותר.
חייבת לטוס עכשיו.

אמא מותשת יקרה, אני כל כך מבינה, אני באותו המצב...
מאז הלידה, כבר 11 חודשים שלא התאוששתי. לא עיכלתי את הטראומה הנוראית וההשפלה. אף אחד לא סיפר לי שזה כל כך קשה להיות אמא. אנחנו גרים רחוק מאוד מהמשפחה, ומחברים לא נעים לי לבקש עזרה. אין לנו כסף לעזרה בתשלום...אני מרגישה מוזנחת, מבולבלת ומשהו בי כבה. כמו זקנה, אין לי כח ואני מלאת רגשות אשם שאני לא משקיעה בה מספיק, לא מתפקדת כרעיה וכאם. לא למדתי לתמרן בין הדברים. אוכל נורמלי אני מבשלת רק בסופי שבוע, לא תמיד יש את כל המצרכים בבית - כי אני לא תמיד זוכרת... וזה לא מתאים לי, תמיד הייתי טיפוס מסודר עד כדי כפייה, מאורגן ומדוייק.. בעבודה אני הסמרטוט של הבוסועכשיו קיבלתי הצעה להוראה במכללה שלוש שעות בשבוע ואני מתלבטת אם לקחת את זה על עצמי. מצד אחד אני רוצה להוכיח לעצמי שאני שווה משהו, ומצד שני - מתי מספיקים את הכל?דיברתם כאן על אהבה, בן הזוג כל הזמן מדגיש הוא אוהב וקשה לו עם השקיעות שלי - אבל קשה לי להתפס בזה. עד היום כואב לי שכולם רמסו את הרגשות שלי אחרי הלידה ואף אחד לא נתן להם לגיטימיציה. כולם ציפו ואמרו במפורש שעכשיו ילדת וזוה, אין מקום לצער, לכאב ולקושי. חלקם, בפרט החותנת בכל פעם ששמעה אותי מדברת עם מישהו על הלידה מייד שיסעה אותי ולעגה לי על כך שאני מקטרת לדבריה. כשהם באים לביקור אני צריכה לטרוח ולהגיש לה ותמיד יש בקורת על האמהות שלי ועליי (עד היום היא לא יודעת אם לבלוע או להקיא אותי). דווקא בגלל שאני פרפקציוניסטית קשה לי כל כך עם הכל, קשה לגוף שלי.

בנתיים אנסה לטפח את הבית, הילדה ואפילו הזוגיות. הכל נראה קל יותר מלאהוב את עצמי. זה באמת מתיש.
לא לא לא.
העצות שלי לא מכוונות "לטפח את הבית".
אני באמת ממליצה לקרוא את פלייליידי בעיון.
יש לה הסבר למה הכיור ולמה השרוכים, אבל תעזבי בינתיים: תביני שזה פשוט אחד מהדברים האלה שעובדים.

הקטע עם הערימות מתעסק בעצם ברגשי אשמה ובערך עצמי נמוך.

הנה כמה "עובדות" עלייך (איך אני יודעת? קראתי את דברייך):
הבית הוא את.
כשהבית מבולגן ומלוכלך, את מדוכאת. לא טוב לך שם.
את מצפה מעצמך להיות מושלמת, ומרגישה אפס גמור כי את לא מצליחה.
את מנסה לעשות הכל ומתישה את עצמך ואיכשהו נדמה שלא עשית כלום.

כל ה"זבל" שבחדר הוא רגשי האשמה שלך.
נגיד, חוברת "לאשה" שאת שומרת בשביל איזה מתכון נפלא שאת מוכרחה לעשות - מסתכלת עלייך ואומרת: "את לא בסדר, כבר מזמן היית צריכה לעשות אותי".
השטיח, שאת בכלל לא אוהבת, מתלונן עלייך: "את לא בסדר, את צריכה לשאוב אותי".
הבלגן אומר: "את לא בסדר, תראי איך הבית נראה!"
כל אלה ממלאים אותך רגשי אשמה.
האשמה מורידה את ערכך בעיני עצמך וגורמת לך דיכאון.

אז ממה נתחיל:
א. שינה. בלי מנוחה מספקת לא יוצאים משום תשישות.
ב. שיגרה יומית מינימלית, שתתן לך תחושת הישג.
ג. להתלבש כמו בן אדם בבוקר. נותן תחושה של אנרגיה.
ד. כיור מטבח מבריק נותן תחושת הישג.
ה. משטחים פנויים בלי ערימות נותנים תחושה של נקיון והישג.

עכשיו:
איך נתחיל?
או! הרי הרעיון הוא לא להתחיל להתיש אותך שוב.
הרעיון הוא לעשות טיפ-טיפה אבל כבר לראות תוצאות שישמחו אותך, ושיתנו לך הרגשה ש"את עושה משהו".
לכן: חמש דקות של פינוי המשטחים. רק חמש דקות. לשים שעון. לא לרמות. חמש דקות.
לכן: לעשות מכל הערימות הקיימות ערימה אחת בלבד (כדי שכל שאר המשטחים יהיו פנויים, וכדי שלא תכניסי לך לראש שאת כל הבלגן הזה צריך לפנות ולמיין בבת אחת, הרי זה שיגעון).
לכן: להקדיש חמש דקות, רק חמש דקות (מותר יותר מפעם ביום) בשביל לעבור גם על הערימה הגדולה.
בהתחלה לא נוגעים במה שצריך "לטפל". רק שולפים את מה שאפשר לזרוק או לשים במקום.

מחמש דקות פה וחמש דקות שם אפשר תוך שבוע להגיע למשהו ממש סביר.
לקחת בחשבון שאת הערימה ייקח חודשים להעלים. זה בסדר. אבל את עושה משהו פרודוקטיבי כל יום - ולא צריך יותר!

עוד דבר שכדאי להקדיש לו חמש דקות כל יום:
להעיף מהבית כל מה שאת לא צריכה ולא אוהבת. ספרים, כלי מטבח, כלי מיטה, מגבות, בגדים, רהיטים, קישוטים, הכל.
פלייליידי מתרכזת כל שבוע באיזור אחד בבית. באותו איזור את יכולה להקדיש כל יום חמש דקות לבדוק: מה אפשר להעיף מהבית?
ככל שיש פחות דברים מיותרים בבית - יש פחות רגשי אשמה.
ככל שאת מוקפת רק בדברים שאת אוהבת ומשתמשת בהם - את יותר שמחה.
ככל שיש פחות דברים - יותר קל לנקות P-:

אה, החוברת מהדוגמא שלי?
תחשבי באופן ריאלי: מה הסיכוי שבאמת תעשי את המתכון הזה בשנתיים הקרובות? נכון אפס בריבוע?
אז לזרוק אותה! שתפסיק להסתכל בך במבט המאשים הזה! (המתכון באמת אלוהי? טוב, תגזרי רק אותו, תכניסי לספר בישול שלך, תזרקי את החוברת, ויום אחד תפתחי את ספר הבישול ותמצאי אותו שם ותנסי)
השטיח? את שונאת אותו? אולי תתרמי אותו לאחרים? אין שטיח, לא צריך לנקות אותו...
הבלגן? תגידי לו: אני מעיפה אותך חמש דקות ביום. כל יום חמש דקות, ועוד מעט אתה עף מכאן.

לא מספיק טובה, טיפשה ולא יפה
זו השאיפה למושלמות.

_תתחילי מלהבריק את כיור המטבח.
למה דווקא הכיור?_
שכחתי נקודה:
העצה הזאת, את לא חייבת ליישם אותה כל יום. היא רק התשובה לשאלה:
כשכל הבית מבולגן - ממה מתחילים .
מזה תתחילי.
אחרי שנתת את החמש דקות שלך לפנות את המשטחים בחדר שבחרת בו משטחים פנויים, ואחרי שנתת את החמש דקות לעבור על הערימה הגדולה. אם יש לך עוד חמש דקות אז למצוא משהו לסלק מהבית באחד החדרים. ואם הצלחת לעשות את כל זה ביום אחד - אז לעבור לכיור.

וכשאמרתי "שיגרה יומית מינימלית" התכוונתי רק ל:

לקום בבוקר ולהתרחץ-להתלבש עד הנעליים.
לסדר את המיטה. (לא להאמין איך כל חדר השינה נראה מסודר כשהמיטה מסודרת. ואני בסך הכל מקפלת את השמיכה ומיישרת וזהו.)

הרעיון הוא להפסיק לשאוף למושלמות,
אבל להפסיק להיות משותקת מרוב דברים לעשות וחוסר כוחות.

בשביל לצאת מהשאיפה המחורבנת שלנו למושלמות, אני ממליצה לקרוא את פלייליידי טוב טוב.
ולזכור: חמש דקות! לא "הכל" , לא "לגמור את כל העבודה" , לא "לזרוק תוך שבוע את כל הדברים המיותרים מהבית" - רק לשים שעון על חמש דקות, וכשהוא מצלצל - לנוח! וגם לעשות משהו עם הילדה
(גם כן לשים שעון על רבע שעה ולעשות משהו יחד. כשמצלצל - ללכת עם הילדה לעשות משהו בבית, כמו למיין כביסה או לקפל. לשים שעון גם לזה לפי הסבלנות שלה - נגיד, חמש דקות מקפלות כביסה יחד עד שהשעון מצלצל, ואחר כך קוראות סיפור עשר דקות, וכן הלאה. לא להאמין איזה יום ממוקד ונעים יוצא ככה. ואיזה תחושת הישג ואנרגיה נשארת בסוף היום. ולא לשכוח כל שעה לדחוף 15 דקות שבהן נחים ומקשיבים למוסיקה או משהו, או עושים עמידת נר יחד, או משהו כזה נעים ונינוח. בסופו של יום כזה את תרגישי אמא כיפית, ואדם מוצלח. בדוק - 250,000 נשים מספרות את זה לפלייליידי, ובדקתי בעצמי).

יש סיבה לכך שהוא לוקח על עצמו יותר עבודה
שווה לדבר על כך

שלמה - למה אתה מתכוון.
זאת אומרת - ספר על מתי אתה לוקח על עצמך יותר עבודה.
ככה קל להתייחס, וזה לא דברים בעלמא....

יש סיבה לכך שהוא לוקח על עצמו יותר עבודה (shlomo)

די ברור מה שלמה מנסה לומר. לבן זוגה של ה'מותשת' לא טוב בבית, אז הוא מחפש תירוצים להיות בעבודה כמה שיותר. לצערי, אני מכירה הרבה משפחות במצב הזה: אמא בבית קורסת תחת הנטל, מותשת ועייפה. לאבא לא כל כך כיף להיות איתה בבית כשהיא ככה, אז הוא פשוט בדיוק חייב לעבוד נורא קשה, ומגיע אחרי שהילדים כבר מקולחים וישנים. עצוב.

גם בלי להכיר ולקרוא על פליילידי (רק מהדף הזה בכלל נחשפתי אליו) לא הולכת לישון (כמעט אף פעם )כשהכיור המטבח מלא, זה נורא לקום כך בבוקר. ושיטת הערימות עובדת ועוד איך!!!
מאז שזוכרת את עצמי כ"סדרנית של הבית", תמיד ערמתי הכל לערימה אחת באמצא החדר ומשם התחלתי, אחרת הולכים לאיבוד.
העבודה לעולם לא תסתיים, אז צריך באמת ללכת בצעדים קטנים ולתקוף כל פעם פינה אחרת, וכשכבר עושים זאת אז גם להוקיר עצמינו על ההישג ולא מייד לבטל אותו כי יש עוד הרבה דברים אחרים שלא נעשו.

יש לי חברה כזו, האנרגטיות החיובית שלה גורמת לי לפעלתנות מדהימה גם לי יש אחת כזאת ואולי בעצם שתיים שלא ממש אכפת להן שבזמן שהן אצלי אני מבשלת, מקפלת, מסדרת, ומה לא וגם אני כזאת.

ולילה טוב

אמא מותשת נוספת,
קצת באיחור, מקווה שתראי את דברי.
עד היום כואב לי שכולם רמסו את הרגשות שלי אחרי הלידה ואף אחד לא נתן להם לגיטימיציה. כולם ציפו ואמרו במפורש שעכשיו ילדת וזוה, אין מקום לצער, לכאב ולקושי. חלקם, בפרט החותנת בכל פעם ששמעה אותי מדברת עם מישהו על הלידה מייד שיסעה אותי ולעגה לי על כך שאני מקטרת לדבריה.

אף פעם לא מאוחר מדי. אני מרגישה שאת עדיין כואבת את מה שקרה. בטאי עכשיו את הרגשות שלך.
את יכולה כאן באתר לפתוח דף ולכתוב את סיפור הלידה שלך, ולתאר את רגשותייך.
את יכולה לדבר על זה שוב ושוב עם כל מי שמוכן לשמוע - אמא, חברות, בעל, אחיות - עד שתוציאי הכל החוצה ותרגישי שביטאת סוף סוף את הצער, הכאב והקושי. אם יהיה צורך, אפשר ליזום מפגש של משתתפים מהאתר, בו תוכלי לתאר ולספר את מה שעברת ולקטר כמה שאת צריכה.
מחכה לשמוע ממך.

לגבי החותנת - יש אנשים דפוקים בעולם הזה. לא משנה מה הסיבה שהם כאלה. אל תתני להם להגדיר את החיים שלך.
@}

האהבה - קיימת שם כל הזמן - היא רק חבויה כעת מעינייך. התחילי בלהגיד לעצמך: "אני אוהבת ומקבלת את עצמי כמו שאני"
מקובל עלי. התחלה טובה, רק צריך לזכור את התרגיל הזה ( שיקופית כל כמה דקות? כמו שהציעו בדף אחר)
טיפול את מציעה ( טל ) אני חושבת גם שצריך. פרחי באך נראה לי. נשימה מעגלית עוד לא הספקתי לקרוא אבל אעשה זאת בקרוב!

יש סיבה לכך שהוא לוקח על עצמו יותר עבודה
נכון, גם נוח לו להיות רחוק, יש פחות דרישות ממנו כשהוא לא בבית, וכשהוא בבית אז לא הכל נוטף דבש.
וגם יש לחץ כלכלי ועל שעות נוספות משלמים לא רע. שילוב קטלני.
אבל יאמר לזכותו שהוא מנסה לעזור, פשוט הוא לא כ"כ יודע איך ומה צריך וכל הזמן להגיד לו מה לעשות - אחרי שני דברים זה מתחיל כבר להישמע רע! כמו אימא שלו, ובעיקר זה מיד נשמע כמו ביקורת ( אני יודעת יותר טוב איך לעשות את זה )
> נו יופי, אז תעשי כבר לבד... כעס, ברוגז ועלבון <

בשמת, תודה שהערת נקודות כ"כ חשובות והחזרת לי את החשק להכיר את הפליילידי, הבעיה ( שאני מתביישת בה גם כך שטוב שפה אני בעילום שם ) היא שאני ממש לא יכולה לקרוא אנגלית.

את מצפה מעצמך להיות מושלמת, ומרגישה אפס גמור כי את לא מצליחה. את מנסה לעשות הכל ומתישה את עצמך ואיכשהו נדמה שלא עשית כלום נו, זו אני. ובטח עוד רבות כמוני!

_הבלגן אומר: "את לא בסדר, תראי איך הבית נראה!"
כל אלה ממלאים אותך רגשי אשמה. האשמה מורידה את ערכך בעיני עצמך וגורמת לך דיכאון._
המושלמת צריכה גם להרגיש אשמה! אחרת לא תוכל כל הזמן להמשיך ולשאוף למושלמות.

הרעיון הוא להפסיק לשאוף למושלמות כן,כן. זהו עצם העניין. וזה מחזיר אותי לנקודה הקריטית
איך להחזיר לעצמי את האהבה - לקבל את עצמי הלא מושלמת?
או כמו שטל אומרת להגיד - אני אוהבת את עצמי כמו שאני.

היה לבקי דף מפטרת את עצמי מתפקיד המושלמת, או משהו כזה.

היא שאני ממש לא יכולה לקרוא אנגלית
לא נורא.
יש פה שני דפים באתר שבהם יש הרבה חומר.
וגם - למשך כמה שבועות, מה שניסחתי לך פה מספיק לגמרי...

הדרך להפסיק את המירוץ המתיש למושלמות היא לעשות משהו, ולהגיד יופי, זה מספיק, עשיתי את מה שצריך להיום, אני בסדר.
כל יום לחזור על זה. בסוף זה יתפוס...

עירית_לוי

אמא מותשת נוספת,
מסכימה עם כל מילה של טרה רוסה, מצטרפת להצעות שלה למצוא מקורות תמיכה,
ובנוסף - מציעה לך ליצור קשר עם מירי או קרן מפרוייקט תמיכה באמהות טריות. למרות שאת לא ממש ממש אחרי לידה, אני חושבת שאולי תוכלי להיעזר בהן. אם רק הייתי יודעת עליהן כשהייתי צריכה אותן...

אני חושבת שנקודת המוצא שלך צריכה להיות ב לקלוט באמת שזה כל כך כל כך בסדר להרגיש ככה אחרי לידה!!! זה ב-ס-ד-ר!!!
לי לקח כמה חודשים להפנים שאני כבר לא כמו פעם, שהחיים שלי השתנו, ובעיקר שככה זה.
לא כולם אהבו את זה. מה לעשות? אני זוכרת שיחה עם חברה קרובה שממש ממש כעסה (!!) עלי שהשתניתי, ושיחסים שלנו השתנו.
בהתחלה ניסיתי להצטדק, לבקש אישור ולגיטימציה לכך מאחרים, לחפש הוכחות ודוגמאות של נשים נוספות אחרי לידה שקשה להן. אבל למה? מה פיתאום!
כל מי שיש לו בעיה עם זה, החותנת ושות' - (סליחה) - שיקפצו לך! באמת.

אם זה יהיה בסדר בעינייך שככה את עכשיו וזהו זה, יכולים לקרות שני דברים טובים:

קודם כל פחות יכאב לך לשמוע הערות גועליות (הרי כואב לנו כשלוחצים לנו על הנקודות הרגישות שלנו),
ובנוסף תתפננה לך אנרגיות לעשות בשביל עצמך, להתארגן לאט לאט על החיים בקצב שיתאים לך.

בקיצור - את הלגיטימציה שאת מחפשת מבחוץ, תני לעצמך קודם מבפנים.

אמא, לקבל את עצמי הלא מושלמת
האם ראית את הדף להיות לא מושלם ?

מותשת, אני דווקא מציעה לך לא להילחם בזה. ברגע שנלחמים במשהו - כל דבר - זה נותן כוח לדבר שנלחמים בו. אל תילחמי. קבלי את עצמך ותראי שפתאום זה לא כל כך נורא אם יש בלגן בבית. אם את מרגישה סחוטה. תני לגיטימציה לעצמך להרגיש מה שאת מרגישה, בלי להלקות את עצמך. מותר לך להרגיש בדיוק כמו שאת מרגישה, והידיעה שכל זה זמני בוודאי תעזור לך. כולנו יודעות, הרי, שערימות הכביסה והכלים פנויות רק לזמן קצר אחרי שניקינו, ועד מהרה הן גובהות שוב. אז מה יקרה אם הן יהיו קצת יותר גבוהות למשך זמן מה, עד שאת תהיי פחות מותשת? אבל תעשי את זה בהרגשה של קבלה עצמית. לא של הלקאה עצמית. תצאי יותר מהבית, ככה גם תראי פחות ערימות ויותר חיים שוקקים.
המצב שלך מוכר לי ולרבות אחרות. את לא לבד בעניין הזה. וכשהמצב שלך קשה, גם התקשורת עם בן הזוג כמעט תמיד נפגעת. תסתכלי במראה ותזכירי לעצמך לא לקחת את עצמך כל כך ברצינות. אף אחד לא רודף אחרייך. זה הבית שלך וזכותך להשאיר אותו מבולגן לכמה זמן. רק את עצמך אל תזניחי. שולחת לך אהבה.

הי
איך שראיתי את מה שכתבת למעלה אמרתי לעצמי פליי ליידי אני מרגישה שהשיטה הזאת הוציאה אותי מכזה מצב מעוך. ואז ראיתי שאת לא קוראת אנגלית . ולכן אני מחליטה בזאת על תרגום יומי מתוך האתר שלה לפחות כמה שורות אני אשים אותן בדף הבית שלי נראה לי אלא אם למישהי יש רעיון אחר
תרגישי טוב

יש כבר דף כזה: תרגומי Fly lady

תודה ל אילה ארז @} מכל הלב. תכתבי לאיזה דף את מתרגמת שאדע להיכנס.
אני עוקבת אחרי מה שנכתב בדף הזה, ומאז שפתחתי אותו קורים לי כל מיני דברים שעליהם אספר בקרוב
בנתיים עדיין רודפת קצת אחרי הזמן.

אילה,
זה יהיה נהדר אם תוכלי לכתוב לדף תרגומי Fly lady . בדיוק השבוע שלחנו עוד אמא מותשת לשם

אני מוצאת את עצמי חושבת על המותשת מה שלומה ומתי היא תכתוב שוב כי הנושא נראה לי משותף לנשים רבות וההתמודדות היומיומית לא פשוטה.
נכון שדיון על 'מקרה חם' הוא לא כמו מקרה תיאורטי, אז אביא את עצמי ואת שאלותי כדי להחיות את הדף הזה.
אשמח מאוד אם תצטרפו.

הנה זה קרה לי ! הגעתי כבר למחלה, מה אפשר לעשות? אני נותנת ונותנת וכנראה לא מצליחה להתמלא
אלו השורות הראשונות של הדף.

אמא נותנת ונותנת, מה היא צריכה כדי להתמלא?
גם אני חוויתי לא מעט פעמים את תחושת המותשת. זאת שרודפת אחרי המטלות שלקחה על עצמה ולא מצליחה לנשום ולהתפעל מהיופי שיצרה לעצמה, שישנו סביבה. כי כל הזמן יש עוד! יש עוד מה לעשות - עם עצמנו, בטח ובטח עם הילדים והזוגיות והבית. התחושה הזו שאין לזה סוף כ"כ מוכרת. ובאמת מאוד מתישה.

_הנה כמה "עובדות" עלייך (איך אני יודעת? קראתי את דברייך):
הבית הוא את.
כשהבית מבולגן ומלוכלך, את מדוכאת. לא טוב לך שם.
את מצפה מעצמך להיות מושלמת, ומרגישה אפס גמור כי את לא מצליחה.
את מנסה לעשות הכל ומתישה את עצמך ואיכשהו נדמה שלא עשית כלום._
כנראה ציטוט של הזבובה ( מפי בשמת א ) שבאמת עוזרת הרבה ( עוד לא הגעתי לקרוא הרבה ממנה )
בענייני הבית, אבל ...
הקשרים - עם הילדים, עם הבעל והמשפחה, הכל משתנה לאחר הלידה, את משתנה - אני השתנתי, והפער הזה שנפער כשאת הופכת מילדה ( שרק רוצה לקבל ) לאישה ואם שבתפקיד הנותנת (שאומנם מקבלת אבל לא ישירות) - אולי הפער הזה הוא המתיש?
כי הילדה הזו שהיתה שם הרי לא מתה, להיפך, היא חיה ונושמת ובועטת כי היא רוצה לצאת.
ואומרת המותשת איך להחזיר לעצמי את האהבה , אולי בעצם קצת כמו מה קרה שם עם הילדה שהייתי?

כנראה ציטוט של הזבובה
לא, במקרה לא. אבל את צודקת שאת זה
_את מצפה מעצמך להיות מושלמת, ומרגישה אפס גמור כי את לא מצליחה.
את מנסה לעשות הכל ומתישה את עצמך ואיכשהו נדמה שלא עשית כלום_
הבנתי בזכות החומר הרב של הזבובית (אבל לא רק).

_שבאמת עוזרת הרבה ( עוד לא הגעתי לקרוא הרבה ממנה )
בענייני הבית, אבל ..._
ממליצה לך לקרוא עוד.
הבית הוא רק הדרך, או האמצעי, או הביטוי החיצוני. מה שהיא באמת עובדת עליו הוא השקט הפנימי, הערך העצמי, האהבה העצמית וההיפטרות מהרדיפה המזיקה אחרי ה"מושלמות".

תודה, באמת כדאי שאקרא עוד. זה מאוד מעניין שכל מה שקראתי עד עכשיו לא נתן רמז לכך.
מה שהיא באמת עובדת עליו הוא השקט הפנימי, הערך העצמי, האהבה העצמית
מעניין ומסקרן.

> מצטערת שהחלפתי אותך עם הזבובה.. <

זה מאוד מעניין שכל מה שקראתי עד עכשיו לא נתן רמז לכך
אני חושבת שזה הכי עולה מהמכתבים שלה, שהיא שולחת באי מייל כש"חותמים" (חינם) על רשימת התפוצה שלה.
אבל אפילו באתר יש המכתבים שהיא שולחת למנויים חדשים, וגם שם לדעתי זה כתוב. שימי לב גם לאלה:
Fly = Finally Loving Yourself
לא במקור (כי מקור השימוש בזה בא כאמור מאחד ממקצועותיה, דייג בזבובים), אבל היא אימצה את זה בחום והפכה את זה לעיקר.
וכן: Peace - I want you to have what I have now, Peace זה אחד המשפטים האהובים עליה.
חפשי גם ההתייחסויות לפרפקציוניזם, ויש המון.
עוד דבר חשוב ועקרוני שהיא עובדת עליו הוא לשנות את הגישה שלנו מגישת ה"קורבן" (שהיא קוראת לה לעתים קרובות "הקדושה המעונה" the Martyr) שבה אנחנו מרגישות דברים כמו "למה תמיד רק אני מנקה בבית הזה", "למה אף אחד לא עוזר לי", "רק ניקיתי וכבר כולם בילגנו את הבית!", "למה אף אחד לא שם שום דבר במקום" (-; וכן הלאה. היא מתווה את הדרך איך להפסיק עם הגישה הזאת של תלונות וקיטורים על האחרים כל הזמן (No Whining זה אחד הכללים שלה) ושוב ושוב מופיעות עדויות של כאלה שהתחילו לשנות את הגישה ומספרות שמרגע שעשו שינוי אמיתי והתחילו בעצמן להתנהג אחרת בבית - פתאום מתרחשים ניסים וכל ה"מבלגנים" ש"אף פעם לא עוזרים בבית" מתחילים לשמור גם הם ולהתנהג לפי הדוגמא שלהן.

בקיצור, כל הדברים שהיא אומרת ממש רלבנטיים לאמהות מותשות. שוב ושוב כותבות לה אמהות מותשות, שנמאס להן לחיות בתוך בלגן ולהרגיש "משרתות" של כולם, והיא מדריכה אותן.

אה, ושכחתי עוד דבר חשוב, כי קשה לי לתרגם אותו: היא מדברת על מהפך בתפיסה שלנו, מלשרת ל"לברך". אנחנו לא מנקות את הבית, אנחנו מברכות אותו (זה כמובן נוצרי מאוד, ולקוח מעולם המושגים של כומר המברך את הקהילה שלו וכדומה, אבל אפשר, אם רוצים, להיזכר שגם ביהדות - מה זה גם, אנחנו המקור וההשראה - התפילות מכילות בעיקר ברכות , כך שלמשפחה דתית לא תהיה שום בעיה לשלב את תפיסת הברכות של פלייליידי בסדר היום של הברכות על האוכל, על נטילת ידיים, על הדלקת נרות וכן הלאה).

אז אני לא משרתת את בעלי כשאני מחזירה את הנעליים שהשאיר בסלון למקומן בספסל הנעליים. אני מברכת אותו.
אני לא משרתת אף אחד כשאני שוטפת את הבית. אני מברכת את הבית.
אני לא עושה טובה לילד סורר כשאני לוקחת את הבגד שהוא השאיר לא במלוכלכים - לכביסה. אני מברכת אותו.
כשאנחנו הופכות מקדושות מעונות מותשות ומנוצלות - לכוהנות הגדולות המברכות את ביתנו, את משפחתנו ומעל לכל את עצמנו (ומותר לברך גם את עולמנו וגם את אלוהים), חל שינוי.

כוהנות הגדולות המברכות את ביתנו, את משפחתנו ומעל לכל את עצמנו

בשמת,
בהמשך לדברייך......
זכורה לי - הרבה לפני שהכרתי את האתר הזה ודרכו גם את הזבובית-הדייגית,
באחת מהתקפות הקיטורים הפנימיות שלי על "למה רק אני" וכו',
ברגע של הארה, נקרא לזה, נזכרתי בספרים כשהייתי קטנה, והשפה היתה מעט אחרת. שם ואז, כשרצו לתאר את ניקיון הבית, השתמשו במילה "לכבד".
"היא כיבדה את הרצפות"......
ההיזכרות הזו היתה עבורי ממש נקודת מפנה ביחס שלי לנקיון הבית.....
וגם יש את כל העניין של ההקבלה בין הבית לגוף, שגם לכאן התחבר לי עניין הכבוד.
@}

חזרתי.
קראתי שוב את הדף המבורך הזה שנתן לי כוח בזמנו. וכעת זקוקה לו שוב.

מעבר להתארגנות בית יש לי קושי עצום למצוא כוחות להצליח לממש את מה שאני רוצה. ושלא תבינו אותי לא נכון.. אין לי דרישות גבוהות.
אני רוצה שיהיה בבית אוכל מבושל ובריא
אני רוצה זמן להיות עם ביתי
אני צריכה זמן לעבוד - כ- 10 שעות בשבוע
אני רוצה בית מסודר וגם נקי
אני רוצה שיהיו לי כמה רגעים לנוח, אולי לקרוא משהו או לבהות במחשב על מה חדש.
אני רוצה זמן עם בן זוגי.

איך? איך? איך זה אפשרי בלי ליפול בפח הציפיות והאכזבו. בפח של הגברת המושלמת?

ניסיתי לעשות לי מערכת שעות. מתי עובדת, מתי בית. וכו'. עבד אולי יומיים, ושוב חזר הבלאגן.
אני לא מספיקה כלום וכל הזמן מוצאת את עצמי לא מרוצה! כמה חבל!
כמעט לא מצליחה לצאת מהמצב הלא מסופק.
והכי קשה לי - הבנתי שאני זקוקה לזמן המנוחה שלי בצהריים. חייבת.
ולמה זה קשה? כי אני דורשת מביתי לתת לי, וזה לא אפשרי לדרוש זאת מבת שנה וחצי.
אותי הכריחו לישון בצהריים שהייתי קטנה... זה נורא.

בגלל המצב שלי, הלא מסופק, זה שחייב לעשות... שרשימת הצריך עולה לו מעל הראש ומטביעה אותו -
קורה לי הדבר הכי מעצבן - כשכבר יש לי זמן לעשות....... נורא קשה לי.
אז לא יודעת מה קודם, מה יותר חשוב ממה, מה מתחשק לי. ובעיקר יודעת מה לא מתחשק

אוף! וכשזה קורה בזמן שיש לי עזרה עם הילדה, שזה הזמן הכי "יקר", זה ממש ממש ממש בלתי נסבל.
ואני נתקעת על שטויות ומבזבזת את האפשרות שניתנה לי, או שלקחתי לעצמי, ואז אני גם יורדת על עצמי כמה אני לא מוצלחת.
בקיצור, מצב נאחס.
לכן חזרתי... ולכן חברותי אני מחכה. תודה

ושכחתי דבר אחד. כותבת בשמת לשים שעון על 5 דקות וכל פעם לעשות קצת.
בשביל זה צריך לדעת מה הולכים לעשות! צריך שיגרה, או תוכנית יומית.
אני כל כך לא מאורגנת שקשה לי להחליט מה לעשות עכשיו.

אני כל כך מבינה על מה את מדברת

הנה הדרך לצאת מההיתקעות:
תעתיקי לך את מה שאני ארשום לך.

תוכנית בוקר:

לקום מהמיטה ולסדר את המיטה (אם הקטנה עוד ישנה בה - לסדר אחרי שהיא יוצאת ממנה, בהזדמנות הראשונה).
אחרי שמורידים את המים בשירותים - להעביר מברשת עם קצת חומר ניקוי (לא חשוב מה, אפשר להשתמש בסבון נוזלי או שמפו ישנים שיש לך באמבטיה כי את לא אוהבת אותם, אפשר לשים ליד האסלה בקבוק של חומר ניקוי, אפשר לשים קצת חומר ניקוי בדלי של המברשת) ולנגב את המושב בקצת נייר טואלט (אפשר ברטוב ואחר כך ביבש). סך הכל שלושים שניות על השעון לפני שאת רוחצת ידיים.
לרחוץ פנים, להתלבש, להסתרק, לנעול נעליים - קומפלט.
לאכול ארוחת בוקר.

בתקציר:

לקום מהמיטה
לסדר את המיטה
שירותים + ניקוי זריז
להתרחץ + להסתרק + להתלבש + לנעול נעליים
ארוחת בוקר

לתלות עותקים של הרשימה בכל מקום: על השידה ליד המיטה, בשירותים לאיפה שהעין מסתכלת כשאת יושבת, בצלוטייפ על הראי באמבטיה, על ארון הבגדים וכדומה. ללכת לפי הרשימה.
אם הילדה מעכבת איזה שלב - לשמור על הפוקוס ולחזור אליו ברגע שהתאפשר (לזכור שאת באמצע משימה ואת לא ממשיכה לשום מקום לפני שאת גומרת את הרשימה).

עוד רשימה:

5 דקות ביום לעבור על הערימה (ההיא) ולזרוק או לשים במקום כל מה שאפשר. להפסיק כשהשעון מצלצל.
5 דקות ביום לחפש בארון הבגדים/בארונות המטבח/בסלון דברים שאת לא צריכה ולא אוהבת ולהוציא מהבית (לתרום, לשים ברחוב שמישהו ייקח).

לסמן "וי" כל יום אחרי שעשית.

אם יש לך עוד חשק לעשות משהו אחרי שעשית את שיגרת הבוקר, וזרקת דברים מהערימה ומאחד החדרים בבית - לכי תבריקי את הכיור.
זהו.

לגבי העבודה: 10 שעות בשבוע כשאת עם הילדה? או שיש מישהו שבא לעשות בייביסיטר כדי שתוכלי לעבוד? העבודה היא משהו ברור, או משהו שאת צריכה ליזום בו את הכל?
אם תפרטי אוכל לעזור יותר.
אבל תתחילי משיגרת הבוקר ועוד מפעמיים חמש דקות של לזרוק דברים מהבית, וכיור נקי.
זה עוזר לצלל את הראש, להרגיש יותר מפוקסת, להרגיש יותר טוב עם עצמך, לצאת מהבילבול.

עוד הצעה: את לוקחת כל יום תוסף ברזל ומולטיויטמין? אם לא, תתחילי מייד. תנסי גם גינקו בילובה, לפחות קופסא אחת עד שתיגמר.
ועוד הצעה: את אוכלת בצקים ופחמימות בבוקר? תשתדלי לדחות אותם לערב, ובבוקר לאכול פירות ושקדים ואגוזים, או חלבונים (ביצה וגבינה, נגיד) וירקות. יש אפשרות שהפחמימות גורמות לך לטישטוש ולחוסר מיקוד, להרגשה של התפזרות, התערפלות וקצת דיכאון.

עוד דבר שעוזר למקד:
כל יום לקחת את הילדה, לרדת למטה, עם שעון עצר. לשים על 7 דקות. ללכת בכיוון כלשהו בקצב מהיר עד שהשעון מצלצל, ואז להסתובב ולחזור הביתה.

שנת צהריים:
בגיל שנה וחצי, סביר שגם הילדה זקוקה לה. באיזו שעה היא ישנה צהריים?

שליחה על ידי חוה_ש* » 11 מרץ 2005, 22:45

אני רוצה בית מסודר
הבית שלי לא ממש מסודר, אבל הבלאגן הוא כזה שאפשר להכיל אותו. החוק שלי הוא לא ללכת בבית בידיים ריקות. אם הלכתי מהסל כביסה למכונה, כשאני חוזרת אני אוספת בדרך צעצועים שניכרו בדרכי. אם הלכתי מהסלון למטבח לשתות כוס מים אני לוקחת בדרך את הכוס קפה שלי ממקודם. לוקח קצת זמן להתרגל אבל הרבה דברים חוזרים למקומם תוך כדי התנועה שלי בבית.

אני רוצה זמן להיות עם ביתי
אני מסדרת את הבית יחד עם בת השנה וארבע שלי. זה זמן איכותי יחד ואני הרבה יותר נהנית מסידור הבית ככה. אני נותנת לה משימות פשוטות כמו שימי את זה בכביסה או תני את זה לאבא וכל פעם מחדש אני מתרגשת לראות איך היא מריחה את הבגדים - כדי לדעת האם לזרוק אותם לכביסה או לקפל (ממי היא למדה את התנועה הזאת

)

נשמע לא קל. אין לי כרגע מילים חכמות רק הזדהות מסויימת. המצב אצלי לעיתים דומה.
תודה על הדף הזה @}

תודה לכולן.
באמת זה עוזר. עוד לא חודר לשיגרת היום אבל להרגיש את התמיכה מיד נותן כוח.
יש משהו בבסיס שלי שלא מאפשר לטוב להיכנס אני דוחה כל דבר טוב ... אח"כ.
אז אני לא מתלבשת מיד, ונשארת שעות עם הפיזמה.
הכיור מלא כלים, הבית מפוזר.
והכי נורא, זה כאילו לא מפריע לי שהבית ככה, אבל זה כן. זה תוקע אותי במקום הלא מרוצה ואני לא מצליחה לצאת משם, יש משהו שמזין את עצמו ולא רוצה להישתפר.
יש לי מים מולי ואני לא שותה, יש לי ויטמינים - ואני לא לוקחת... מבינים את העיניין?

אני מסדרת את הבית בסוף, גם עם הקטנה. אני מתלבשת בסוף, הדברים קורים אבל לא טוב לי עם עצמי ולא מצליחה לשנות את הרע הזה. הולכת נגד עצמי ולא מבינה למה.

לעבודה אני לוקחת עזרה, אבל צריכה גם זמן כדי להכין את עצמי בבית, להכין ניירת, לכתוב, להתכונן לפגישה, לקרוא. חלק מהזמן הזה אני מנצלת בצהריים שהקטנה ישנה.
ויש גבול כמה עזרה אני יכולה לקחת שזה לא עול כלכלי. גם הבחורה שבאה לא פנויה בכל השעות.
לפעמים שהמצב מאוד קשה לוקחת גם מנקה לבית, כי יודעת שזה למען השפיות שלי שווה את הכל.

בד"כ הקטנה ישנה בצהריים, אבל לא תמיד זה נותן לי מספיק זמן. תלוי איך וכמה היא ישנה... ואם זה לא מספיק לי אז ממש קשה לי. ( אם למשל היא נרדמת בחוץ ולא הספקנו להגיע הביתה... הלכה המנוחה שלי! )
הצהריים זה השקט שלי, הזמן לעצמי, וגם שם אני לא מאורגנת.. רוצה להספיק הכל. לנוח. לעבוד. לבשל. לקרוא.

נועה בר טוב לדעת שאני לא לגמרי לבד.

החוק שלי הוא לא ללכת בבית בידיים ריקות.
אני יכולה להחליט החלטות יפות אבל לא מצליחה לקיים אותן

בסוף מוצאת את עצמי יושבת ו מתמכרת למה חדש .

כמה דברים שלי עוזרים:
בסופשבוע, כשהבןזוג בבית, לשלוח אותם לבלות יחד ולקחת זמן לעצמך, לבית. זה יום שיחסית יותר קל להתמקד בו כי לא צריך "לעבוד" ( מפחית את רשימת הצריך ).
לפנק את עצמך. תעשי רשימה של הדברים שאת רוצה לעצמך ( אילו היה לך זמן פנוי ) ואת הרשימה הזו תתלי
לעצמך. ומשם תתחילי. יש לך זמן - תני לעצמך קודם כל משהו.
נשמע שאת זקוקה לעשות למען עצמך, שאת נותנת ונותנת ולא מתמלאת.
אני יודעת שכשאני נותנת לעצמי משהו, אח"כ קל לי יותר לעשות גם את מה שפחות מתחשק, וכשאני מתחילה.. זה סוחף אותי באנרגיה טובה.
עוד דבר בנוגע ל -5 דקות, אם יש משהו שאת לא אוהבת אבל צריכה לעשות, לי עוזר שאני יודעת שאני מקדישה לזה רק 5 דקות, שמה שעון. זה עובר כ"כ מהר, שבדרך כלל לא איכפת לי להמשיך עוד קצת ( כי הקושי הוא בעיקר להתחיל ) אבל אם לא בא לי להמשיך, עוזבת מייד. יותר טוב מכלום, ובכל זאת משהו "שצריך" נעשה.

(בשמת, מתי תפתחי כבר את אתר הזבובית הישראלית)

מותשת,
_זה תוקע אותי במקום הלא מרוצה ואני לא מצליחה לצאת משם, יש משהו שמזין את עצמו ולא רוצה להישתפר.
יש לי מים מולי ואני לא שותה, יש לי ויטמינים - ואני לא לוקחת... מבינים את העיניין?_
מאוד מבינה,

אני רואה שקיבלת כבר רשימה סופר מסודרת שיכולה לעזור לך להתחיל להתארגן,
למקרה שאת לא מצליחה להניע גם את זה, הייתי רוצה להציע לך עוד משהו קטן.

בואי קחי לך פגרה של שבועיים מהלקאה עצמית!
הסירי מעצמך כל ציפיה, אכזבה ייסורים....
לרגע אחד תני לעצמך לגיטימציה להיות מה שאת ולהאמין שככה זה עכשיו, וזה בסדר.
שחררי.......ובלי שום תנאים בסגנון "אני משחררת עכשיו ואח"כ אהיה יותר טובה"....
שחררי לגמרי,
העמידי פנים.

תתחילי מיום יומיים כאלה, ובואי לכאן לדווח.

http://www.makom.org.il/beofen/article/3/
http://ootips.org/horut/power-supply.html
http://ootips.org/horut/messy.html

עירית_לוי

שלום מותשת

עלו לי כמה דברים:

דבר ראשון: לא כתבת על זה עכשיו במפורש, אבל הזכרת את זה אז כשפתחת את הדף. אם אני טועה - דלגי הלאה.
יש לי תחושה שאת לבד, ושהלבד הזה הוא מלכודת בשבילך.
יכול להיות שהנסיון להשתלט על הבלאגן, להספיק הכל, לצאת מהלופ, גורם לך "להשתבלל". כי איך אחרי כל זה עוד ישארו לך כוחות לאנשים אחרים?

כשאני נמצאת הרבה זמן בעיקר רק עם עצמי, עם השיחות בראש שלי עם עצמי, ולא רואה אנשים, אני שוקעת.
מפגשים עם אנשים מכניסים לי לחיים אנרגיות אחרות, וזה משפיע על כל התחומים. אפילו על קצב ההתארגנות שלי בבוקר.
את יכולה להקדיש לזה אפילו רק יום אחד בשבוע, חצי יום, שעתיים, אמא אחת, כמה אמהות יחד, מה שאת הכי אוהבת - ותראי מה זה יעשה לך.
מעבר לאנרגיות שזה נותן - עצם המפגש/ים מכניס אותך לאיזושהי "מסגרת", מה שקראת לו מערכת שעות.
(אגב - אני לא "מחשיבה" את האנשים שאת נפגשת איתם במסגרת עשר שעות העבודה שלך).

מעבר להתארגנות בית יש לי קושי עצום למצוא כוחות להצליח לממש את מה שאני רוצה. ושלא תבינו אותי לא נכון.. אין לי דרישות גבוהות.
אני חושבת שדוקא יש לך דרישות גבוהות.
נראה לי שלנסות להשתלט בבת אחת על כל התחומים שפירטת, וליצור שינוי כל כך מהותי בבת אחת בשישה-שבעה ערוצים שונים הוא בלתי אפשרי.

הנה עצה:
את יכולה לבחור תחום אחד שהכי חשוב לך כרגע, למשל - שיהיה בבית אוכל מבושל ובריא, ושימי את הפוקוס שלך רק עליו.
בינתיים עזבי את כל השאר , בעיקר מבחינת הציפיות שלך מעצמך.
נניח שאכן החלטת להתמקד בבישול מושקע ובריא. תשקיעי, תתמסרי: תקני מצרכים איכותיים, תחפשי מתכונים טובים, שתפי את בתך בהכנות, שבו לאכול בשקט ובכיף וכו'.

אני מאמינה שיהיה לך קל יותר לגייס אנרגיות לתחום אחד,
ושאחרי שתתחילי לזרום, נניח עם העניין של הבישול, תהיי כל כך מרוצה מעצמך, שזה בעצמו יספק אנרגיות גבוהות.

אני יודעת על עצמי בזמנים שאני "נופלת", שהתמסרות כזו לדבר אחד יכולה "להרים" אותי. אני מרגישה שיש בזה משהו מאוד מתגמל מבחינת האנרגיות שזה נותן.

אם החלטת להתמקד בתחום אחד בלבד, תשקלי ללכת על מה שקראת לו זמן עם בן זוגי.
אני יודעת על עצמי שכשיש ילדה קטנה, וקצת עבודה, ובית לתחזק, ההשקעה בזוגיות נתפסת כ"מותרות". כדבר האחרון שמשקיעים בו.
תנסו ליצור משהו חדש ביחסים שלכם. הדגש הוא על החדש. לא משנה מה: ספר על זוגיות שתקראו יחד, תחום חדש שתלמדו ביחד, סדנא שמעניינת את שניכם שתלכו אליה פעם בשבוע, משהו.
מה שאני משתדלת לעשות, זה לחבר את בנזוגי לפחות לדבר אחד שמאוד מעניין אותי בזמן מסויים. לפעמים זה מצליח למרות שלא תמיד זה מדבר אליו. אני יכולה לתת לך שתי דוגמאות מהזמן האחרון: אחד, השתתפנו בסדנא שנקראת 'אימגו' ומבוססת על הספר לבסוף מוצאים אהבה. שתיים, התחלתי לקרוא את הספרים של דני לסרי. נתתי לו לקרוא קטע שידעתי שמאוד ידבר אליו, ושבאמת "תפס" אותו, והוא התחיל לקרוא עוד. דיברנו המון על הספרים, הלכנו יחד לשמוע הרצאה של דני לסרי. עכשיו אני מחפשת משהו חדש...

אפשר להפוך את הזוגיות מלהיות התחום הכי מוזנח, למקום שנותן לך כוחות, התרגשות ואנרגיות לכל שאר הדברים.

הולכת נגד עצמי ולא מבינה למה.

אני מבינה למה.
את מתמרדת.
את מתמרדת נגד ה"סמכות" ש"אומרת לך מה לעשות".
טוב, מי זאת שמתמרדת? זאת את? כן, אבל את קטנה יותר.
מי זאת הסמכות? זאת את. כן, את של היום.
יוצא שהמרד הזה יוצא נגדך, נגד עצמך.
תשבי בשקט איזה יום, מול כסא או כורסא אצלך בבית, תעצמי עיניים, תנסי להתחבר להרגשה של "לא רוצה לעשות כלום עכשיו! לא רוצה לעשות את מה שאני יודעת שאני צריכה!", תתחברי להרגשה הזאת שכל פעם שעולה אצלך ההלחצה "צריך" את מייד נעשית משותקת, ותנסי לזהות בת כמה את שאומרת "לא'צה לא'צה".
כשתגלי אותך הקטנה שמתמרדת לך, תדברי איתה.
תשאלי אותה: מה את באמת רוצה? מה כן היית רוצה לעשות? למה את מתנגדת כל כך?
ותקשיבי לה, בשקט ובסבלנות. תקשיבי לה מדברת. תתני לה להגיד לך עד הסוף מה היא מרגישה, נגד מה ונגד מי היא מתמרדת, מה לא טוב לה, מה היא רוצה.
אחרי שתקשיבי לה, תגידי לה שעכשיו אין "אחרים", "הורים" וכאלה.
עכשיו היא מתמרדת נגדך, וזה כבר פוגע בך. לא טוב לך עם זה. את כן רוצה לעשות כמה דברים.
או שלא תגידי לה. תחליטי בעצמך לפי השיחה, אם מספיק רק להקשיב לה וללכת לחשוב על הדברים, או שכדאי גם לספר לה מה את, זאת שבגילך, אמא לילדה, רוצה.

יש מישהו שאת יכולה לגייס שיעזור לך לעשות רק דבר אחד? רק להתרחץ-להתלבש על הבוקר?
אפילו חברה שמוכנה להתקשר אלייך כל בוקר בשעה קבועה כדי ללוות אותך בזה טלפונית?

_בשמת, מתי תפתחי כבר את אתר הזבובית הישראלית
זה לא, כי זה לא אתי. אבל אני ארצה עליה ועל שיטתה בכנס שיתקיים בחודש מאי השנה.

_אין לי כרגע מילים חכמות רק הזדהות מסויימת. המצב אצלי לעיתים דומה.
תודה על הדף הזה_@}

_את מתמרדת.
את מתמרדת נגד ה"סמכות" ש"אומרת לך מה לעשות".
טוב, מי זאת שמתמרדת? זאת את? כן, אבל את קטנה יותר.
מי זאת הסמכות? זאת את. כן, את של היום.
יוצא שהמרד הזה יוצא נגדך, נגד עצמך._
כל-כך נכון! מרדנית ידועה בציבור מזה שנים. וגם מפונקת לאללה, יעני, לא אוהבת להתאמץ.
(רוצה שיהיה יפה ומסודר וגם אוכל טעים, אבל שמישהו אחר יטרח)
טוב, קצת הגזמתי אבל לא הרבה. אוהבת מאוד לתת מעצמי, אבל איבדתי את הכוחות. מותשת.

הצלחתי הבוקר די יפה, אבל מה, בקלות גולשת "ומגזימה".

בקלות גולשת "ומגזימה".
בשביל זה הטיימר: מעמידים אותו על חמש דקות, וכשהוא מצלצל - די! גמרנו!
ואם לא עשינו משהו היום - גמרנו! מחר יום חדש! לא "משלימים"!
ההגזמות - זה מה שהורג אותנו. לכן חשוב: לעשות רק קצת! ולהרגיש טוב עם זה - "הייתי בסדר היום, עשיתי את החמש דקות שלי!"
לא לעשות "הרבה", כי "יותר" = יותר מדי.

(הולכת להעמיד טיימר ולעשות משהו בבית)

שלום יקרות.
באתי להגיב קצת, סוף סוף מצאתי לי זמן ( מנוחה

)

כשהבןזוג בבית, לשלוח אותם לבלות יחד ולקחת זמן לעצמך, לבית.
אכן, יודעת וטוב שהזכרת לי, סופי שבוע יכולים להיות כ"כ מתישים עם מפגשים משפחתיים, בעיקר עם גרים רחוק זה לוקח את כל היום. וזה באמת יום טוב שאפשר למלא בו חסרים.
לפנק את עצמך. תעשי רשימה של הדברים שאת רוצה לעצמך ( אילו היה לך זמן פנוי )
זהו, שפתאום שאת נותנת ונותנת מעצמך את שוכחת מה חשוב לך.
קצת מבטלת את עצמך.

_יש לי תחושה שאת לבד, ושהלבד הזה הוא מלכודת בשבילך.
יכול להיות שהנסיון להשתלט על הבלאגן, להספיק הכל, לצאת מהלופ, גורם לך "להשתבלל". כי איך אחרי כל זה עוד ישארו לך כוחות לאנשים אחרים?_
נכון, אין לי הרבה חברות, אבל אני דואגת לצאת, גם סתם לטייל עם הילדה, גם לקניות, או מפגשים עם חברות.
איך שהזמן מאפשר.

_אני חושבת שדוקא יש לך דרישות גבוהות.
נראה לי שלנסות להשתלט בבת אחת על כל התחומים שפירטת, וליצור שינוי כל כך מהותי בבת אחת בשישה-שבעה ערוצים שונים הוא בלתי אפשרי._

טוב, נטיה להגזמה. זה ברור. לכן הגעתי למצב המותש.

_אם החלטת להתמקד בתחום אחד בלבד, תשקלי ללכת על מה שקראת לו זמן עם בן זוגי.
אני יודעת על עצמי שכשיש ילדה קטנה, וקצת עבודה, ובית לתחזק, ההשקעה בזוגיות נתפסת כ"מותרות". כדבר האחרון שמשקיעים בו._
אוי, נקודה רגישה, פצועה וכואבת מאוד.
מה אני אגיד לך עירית לוי, לא יודעת איך עושים את זה.

מרגישה כאילו כבר אין זוגיות ולכן כל כך קשה לשים את כל הביצים בסל הזה.
אני לא מקבלת מספיק עזרה, הבנה, חום והזדהות עם הקשיים שלי, זה עושה מרחק בנינו.
אפשר להפוך את הזוגיות מלהיות התחום הכי מוזנח, למקום שנותן לך כוחות, התרגשות ואנרגיות לכל שאר הדברים.
נכון, נכון. (שווה לגריין את המשפט הזה.)
רק צריך המון כוחות לזה.

_בקלות גולשת "ומגזימה".
בשביל זה הטיימר: מעמידים אותו על חמש דקות, וכשהוא מצלצל - די! גמרנו!
ואם לא עשינו משהו היום - גמרנו! מחר יום חדש! לא "משלימים"!_
לא מצליחה לשים טיימר, אבל מצד שני, לא מגזימה הרבה, כך שמאוד מרוצה מעצמי - בגדול.
מספיקה יותר ממקודם, והבית יותר שמור ומתוחזק. יש אוכל. הקטנה מקסימה, ואני חושבת שהתחזקתי קצת.

לעשות רק קצת! ולהרגיש טוב עם זה - "הייתי בסדר היום, עשיתי את החמש דקות שלי!"
גם אם זה יותר מחמש דקות, התוצאה עבורי היא החשובה, אני מרוצה יותר מעצמי. אני זזה יותר. אבל עדיין לא מספיק ממוקדת.
כתבתי למעלה:
_לשים שעון על 5 דקות וכל פעם לעשות קצת.
בשביל זה צריך לדעת מה הולכים לעשות! צריך שיגרה, או תוכנית יומית.
אני כל כך לא מאורגנת שקשה לי להחליט מה לעשות עכשיו._
זה עדיין קשה לי אבל פחות.
_עוד דבר שעוזר למקד:
כל יום לקחת את הילדה, לרדת למטה, עם שעון עצר. לשים על 7 דקות. ללכת בכיוון כלשהו בקצב מהיר עד שהשעון מצלצל, ואז להסתובב ולחזור הביתה._
מבינה את הכוונה שלך, בשמת, אבל הבעיה היא שהקטנה כ"כ אוהבת לצאת שלחזור הביתה קשה לה.

אני מאוד מודה לכן על התמיכה, יש לי דרך לעשות, ללמוד לארגן את חיי, לחזור להיות גם אישה ולא רק אימא ועקרת בית. מאוד עוזר לי שאתן כותבות.

שהקטנה כ"כ אוהבת לצאת שלחזור הביתה קשה לה
אכן, זה ברור.
ואיך את? כלומר, האם גם את מרגישה טוב בחוץ? האם את יכולה לקחת אוכל לשתיכן (פירות, פירות יבשים, אטריות שהכנת כפול ושמת בקופסא במקרר - דברים שקל לתפוס ולנייד) ולצאת ולהישאר בחוץ אחרי ה-15 דקות הליכה שלך?
כי גם לנו האוויר הצח עושה טוב, ולצאת מארבעת הקירות הכולאים ומהאויר המחניק - עוזר גם לנו.

לגבי הטיימר:
אני גיליתי שההבדל ענקי (גם אני כמוך התחלתי בלי טיימר וחשבתי שזה בסדר).
שוב, יש לנו נטייה לעשות יותר מדי ולהתיש את עצמנו.
זה גם גורם לנו להרגיש שוב כקורבן (ואז גם בן הזוג שלנו "אוכל" אותה כי אנחנו כועסות עליו).

תראי, פליי ליידי אומרת "חמש עשרה דקות". לך אמרתי לעשות רק חמש דקות. יש לזה סיבה: כדי לעצור את הנטייה שלך להגזמה ואת הנטייה שלך להתיש את עצמך, ובמקום השלישי אבל הלא פחות חשוב: את הנטייה שלך לפרפקציוניזם.
את עוברת מדי בקלות את הגבול, ואת לא מרגישה. לכן את מותשת.
מאוד חשוב להחזיר לך את הכוחות שלך.
לכן, אני מדגישה שוב:

תעשי לך רשימה של הדברים שהצעתי (השיגרה הקטנטנה של הבוקר, והחמש דקות שהצעתי). תדפיס במחשב, למשל, שאפשר להוציא כמה וכל יום לסמן על חדש, או דף נייר כדי לא לטרוח, אפשר לסמן בעיפרון וכל ערב למחוק את הסימנים של היום, מה שאת רוצה - העיקר: שתהיה כל בוקר רשימה שאפשר לעשות על מה שעשית.
תשימי שעון, לא איכפת לי איך - טיימר, אורך של שיר בדיסק שאת יודעת שהוא 5 דקות, לא משנה איזה טריק, אבל כשהטיימר מצלצל או השיר נגמר - זהו! את חייבת להפסיק! את את בודקת איזה מדף ומוציאה ממנו דברים לתרום לאחרים - נגמרו חמש הדקות, גמרת! ואז את הולכת לסמן על הרשימה שלך ומרגישה מרוצה !

בערב את אמורה לראות איך סימנת

וכמה היית מצויינת היום. ואם לא הצלחת לסמן על הכל - לא נורא, מחר יום חדש ומתחילים את הספירה מחדש.
אבל לא לעשות יותר מחמש דקות! זה ממש קריטי בשבילך.
המטרה היא לעשות טיפונת אבל להרגיש טוב עם זה .
תאמיני לי (אני מקווה שאת קצת בוטחת בי (-; ) - אם תעשי את מה שאני מציעה (ותימנעי מהגזמות בכל כיוון כמו מפני אש!) אז גם הזוגיות שלך תשתפר.
עוד שתי נקודות סופר-חשובות:

את זוכרת שכל מה שאת עושה הוא למען עצמך (את לא קורבן! את עושה את החיים שלך יותר יפים ויותר נעימים! את לא מבריקה את הכיור בשביל בעלך, אלא בשביל שאת תרגישי נפלאה, את לא מסלקת דברים מיותרים מהבית בשביל בתך, אלא בשביל שאת תוכלי לנשום לרווחה וגם יהיה פחות מה לנקות...).
בהחלט נורא חשוב לעשות כל יום משהו כיפי למען עצמך. לפנק את עצמך. כל יום. שימי לב שלהתרחץ-להתלבש כל בוקר זה משהו שאת עושה למען עצמך: כדי להרגיש יפה וממוקדת, כדי להרגיש טוב עם עצמך. הכל מתחיל מזה. להרגיש טוב עם עצמך. הכל מתחיל להשתנות מזה: ככל שתרגישי יותר ויותר טוב עם עצמך, ככה יהיה לך יותר טוב באמהות, בזוגיות, בחיים.

בשמת, את מקסימה. בוטחת בך מאוד!
אני מבינה לגמרי מה את אומרת. תודה

ואני מבטיחה לעדכן איך הולך.
רוצה מאוד לנסות ולהצליח בזה. מאמינה לך לגמרי שאת צודקת ואף מדברת מנסיון.

בהקשר לנושא של להיפרד מדברים ולמסור, מודה שקשה לי. לא כי לא אוהבת לתת אלא כי אוהבת לשמור.
מין נוסטלגיה מגעילה ( אותי ). ואולי פעם אצטרך, ואני אוהבת את זה מאוד, וזה עלה המון כסף..... ועוד

_בהקשר לנושא של להיפרד מדברים ולמסור, מודה שקשה לי. לא כי לא אוהבת לתת אלא כי אוהבת לשמור.
מין נוסטלגיה מגעילה ( אותי ). ואולי פעם אצטרך, ואני אוהבת את זה מאוד, וזה עלה המון כסף....._
לזה פליי ליידי מקדישה הרבה מאוד דיבורים:
כל מה שאת מתארת הוא פשוט פחד, למעט "אני אוהבת את זה".
מה שאת אוהבת - צריך להיות סביבך.
מה שצריך להיות סביבך - רק מה שגורם לך אושר, ומשמש אותך.
אבל לשמור דברים שאת לא צריכה ולא אוהבת כי "אולי פעם אצטרך" ו"זה עלה המון כסף" - זה רעל לחיים.
הדבר הכי חשוב בשיטה של פליי ליידי הוא להוציא מהבית כל דבר שלא משתמשים בו ולא אוהבים אותו.
את לא חייבת תיכף להתחיל מהדברים שממש קשה לך להיפרד מהם,
אבל תתחילי במשהו.
זה לא ייאמן כמה אנרגיה שלנו הולכת אל החפצים המיותרים בבית. את תרגישי את ההקלה ככל שתוציאי ותתני. היום את לא מרגישה, אבל חלק מהעומס שאת מרגישה בא מאותם חפצים מיותרים.
תתחילי מהדברים שהכי קלים לך: אם זה בגדים שאת כבר לא לובשת מזמן (שנתיים זה מדד) וסתם תופסים מקום בארון, אם זה כלי מטבח ששמורים במדף למעלה ובעצם את לא אוהבת אותם ואין לך מה לעשות בהם, ואם אלה תיקים שלא יתפסו אותך הולכת בהם היום, או נעליים שקטנות עלייך או כבר לא אופנתיות, עיתונים שלא קראת ולא תקראי, דואר זבל ופרסומות שלא תעשי איתם כלום, חפצים שממש עושים לך רע על הלב כשאת רואה אותם, בגדים של הילדה שקיבלת אבל את אף פעם לא מלבישה לה כי את לא אוהבת אותם או שהם לא נוחים - תתחילי מזה.
ושוב, לא הכל בבת אחת: כל יום חמש דקות. רק חמש דקות כדי להוציא מהבית דברים שלא צריך.
ולעשות כל מאמץ לא לקנות שום דבר שלא ממש חיוני.
אגב, אם יש לך שמפו-ים וסבונים שקנית אבל את לא אוהבת - אפשר להשתמש בהם כחומרי ניקוי, וכך את חוסכת קנייה של חומרי ניקוי...
תחשבי כמה טוב לשים בחוץ בצורה מסודרת דברים שאצלך סתם תופסים מקום - ומישהו אחר יכול ממש ליהנות מהם!
הבלגן שלך יכול לברך בתים אחרים

אז תתחילי בקטן, בשולי, במה שפחות קשה לך, ותתאמני בלהוציא מהבית. עם האימון באה ההרגשה הטובה, ולאט לאט את ממש מתחילה לחפש ממה "להיפטר"... (-:

תעשי לך רשימה של הדברים שהצעתי (השיגרה הקטנטנה של הבוקר, והחמש דקות שהצעתי). תדפיס במחשב, למשל, שאפשר להוציא כמה וכל יום לסמן על חדש, או דף נייר כדי לא לטרוח, אפשר לסמן בעיפרון וכל ערב למחוק את הסימנים של היום, מה שאת רוצה - העיקר: שתהיה כל בוקר רשימה שאפשר לעשות

על מה שעשית.
לא מצליחה להזיז את עצמי! הבית כבר קצת יותר מאורגן, יחסית. אך עדיין, ערמות של צריך רודפות אחרי.
זה יותר מידי שגם כשיש זמן אני לא מצליחה לזוז. יש יותר מידי פינות לא מטופלות בבית, וגם אנשים שלא מספיק מטופלים. אני לא יודעת איך להתארגן כך שגם כשיש זמן הוא ינוצל.
ניירת לסידור, אפילו באופן טבעי האחרונים, שום דבר אין לו מקום. אני מוצאת את עצמי פתאום מאבדת דברים חשובים, ניירת, צ'קים של שכירות, זה נורא! אני מרגישה כל כך רע מזה, זה גומר אותי.

אם אצטרך לעשות רשימה של מה שאפשר לעשות אני לעולם לא אדע מאיפה להתחיל.

ערמות של צריך רודפות אחרי
את לא יכולה להוריד את הצריכים האלה?
כמה מהם באמת חשובים?

זה יותר מידי שגם כשיש זמן אני לא מצליחה לזוז
בדיוק. זה משתק אותך ומוציא ממך את כל הכוח.

יש יותר מידי פינות לא מטופלות בבית
למה? למה???? בואי תראי, יקירתי, איך את שוב קופצת לפרפקציוניזם: אני לא אמרתי לך לבחור חדר אחד בבית, ובו לעשות מכל הערימות ערימה אחת (שייראה מסודר וייתן כבר הרגשה טובה) ולעבוד כל יום חמש דקות לזרוק ולפנות מהערימה הזאת?
תעזבי את כל ה"פינות" האלה. הן יחכו. תגידי לעצמך: יש סדר. קודם החדר האחד ההוא, זה שהכי מציק לי, עם הערימה האחת שלו. כל השאר - לא בבית ספרנו.
אם ממש בא לך ויש לך כוח לעשות עוד משהו - אז הכיור.
אבל אין עוד "פינות לא מטופלות". רק החדר הזה. כל השאר - לא ברשימה שלך, ותורידי ממנו את רגשי האשמה. צעדים של תינוק! קטנים-קטנטנים, עם זכות ליפול! לא לעשות "יותר מדי" ובלי ציפיות גבוהות.

שום דבר אין לו מקום.
בטח, כי יש יותר מדי דברים.
כשאת מרגישה אבודה, תחפשי משהו לזרוק מהבית.
אתם גרים במקום שאם תשימי משהו ברחוב יקחו אותו? אז שימי דברים טובים ברחוב. דברים שלא טובים לך, יהיו טובים למישהו אחר.

איזו עזרה את צריכה? להתייעץ איתנו לגבי צריכים? להתייעץ איתנו לגבי מה לזרוק? רק תגידי. אני מוכנה להיות קבוצת תמיכה וירטואלית.
אבל אני שוב מזכירה לך: תורידי ציפיות. את לא "צריכה" לעשות "הכל".
אבל כמה שתוציאי מביתך - תרגישי יותר טוב. הדברים המיותרים הורגים אותך.
תגידי, את קוראת את גליונות "באופן" הישנים? או שבחיים לא פתחת גיליון קודם ואין לך זמן לזה?
אז אולי את רוצה לתרום אותם או למכור אותם, במקום לאכסן בבית?
תפעילי את החשיבה הזאת על כל דבר שיש בבית ואת מגלה שהוא סתם תופס מקום.

תגידי, איך את אוכלת? את דואגת לעצמך? את אוכלת אוכל בריא, ושותה מים? את לוקחת ויטמינים כל יום? אני מרגישה שאת גם בדיכאון וזה קשור לכעס שלך, אבל יש דברים פיזיים בסיסיים שתורמים לזה.
את לא מטפלת בעצמך, ומי שלא מטפלת בעצמה לא יכולה לטפל באחרים.
אגב, "אנשים שלא מטופלים" - מיהם? רק בילדים מותר לך לטפל. שהמבוגרים יטפלו בעצמם. את אומרת שאת "לא מרגישה טוב" ו"פשוט לא יכולה". וגם את הילדים אפשר לגייס לעזרה: אפילו קטנטנים יכולים למצוא דברים לתת או לזרוק בין הצעצועים שלהם, למשל.

עירית_לוי

_מה אני אגיד לך עירית לוי, לא יודעת איך עושים את זה.
מרגישה כאילו כבר אין זוגיות ולכן כל כך קשה לשים את כל הביצים בסל הזה._

<מצטערת שרק עכשיו מגיבה>

תראי, יש המון דברים שאפשר לעשות, ואני אשמח מאוד להרחיב,
אבל במחשבה שניה אולי כדאי לך קודם כל להטעין את הבטריות שלך, ורק אז להתפנות ולהקדיש לזוגיות את תשומת הלב המלאה (אבל להקדיש! לא לשים בסוף סדר העדיפויות. אני מאמינה ב לשים_ הרבה _ביצים בסל הזה

).

מה שבשמת כותבת לך נראה כמו ממלא מצברים מצויין. תתחילי מזה.

איזו עזרה את צריכה? להתייעץ איתנו לגבי צריכים? להתייעץ איתנו לגבי מה לזרוק? רק תגידי.
תודה בלי סוף בשמת א ו עירית לוי.

אני חושבת שהניירת של הבית היא הכי חשובה שיהיה בה סדר.
לא יודעת מה חשוב לשמור, הרי הכל "היסטוריה", כמו למשל:
תעודות אחריות של דברים שקנינו
מכתבים מהבנק כולל פנקסי צקים ישנים וחיש-בנקים
פרוספקטים שונים של דברים שמעניינים אותי
ניירת של עבודה
חשבונות ששולמו
מסמכים רפואיים.
ואולי יש עוד נושאים...... וגם, בעלי הוא כזה שלא זורק כלום מההיסטוריה שלו ( עוד מלפני שנפגשנו ) אפילו שלפעמים שהוא לא נמצא אני הייתי מסלקת חלק. הוא לא מודע בכלל למה שיש, לא מתעניין בסדר בכלל ולא יודע איפה הדברים נמצאים ( זו הסיבה ששומר הכל

)

אני לא יודעת איך לתייק או להפריד, איך לסמן כך שאדע למצוא משהו חשוב.
זה בעיקר.
חוץ מזה בחדר השינה יש בגדים כאלו שזרוקים כי לבשנו פעם אחת וזה עדיין לא לכביסה, ואולי נלבש שוב.....
אז זה כך זרוק ובסוף כמובן מתלכלך, או נלבש.
אבל זו מין ערמה כזו שלא יודעת איך להתייחס אליה.

אולי אזכר בעוד דברים "שיושבים עלי", כרגע לא עולה לי. בכל אופן אני יודעת שהדברים האלו מושכים אותי למטה, אחורה. לא מאפשרים לי להתקדם ולהיות "חופשיה" בהווה.
שוב תודה גדולה

.

לגבי ניירת
אני צברנית מאורגנת יחסית, לכן יש לי קלסרים - כאלו של סטודנטים : בנק, תעודות אחריות, מנהלות שקשורות באונ', קלסר משכורות, בריאות, - שווה לקנות כמה כאלו (מהגדולים "גב 8" מה שנקרא) וככה הכל מתוייק בהם. בתוך כל קלסר אני שומרת דברים שבטח כבר אפשר לזרוק אבל זה כבר "סדר למתקדמים" (-; (למשל גיליתי שיש לי טפסים של אשראי מראשית ימי כ. האשראי שלי (16 שנה ~ )... לפחות אין ערמה ענקית של נירות.

אמא שלי שהיא הרבה פחות מאורגנת, אוספת את כל הניירות הללו בתוך קופסא - קניתי לה כזו קופסה יפה בחנויות למוצרי נייר (יקר...) וזה לפחות ריכז את כל הבלאגן באותו מקום (שוב בתור שלב ראשון... ככה לפחות נעים יותר בעין ולסדר נהיה פחות מאיים) מידי כמה זמן היא מסדרת את הקופסא.- זורקת מה שהזדקן.

לגבי בגדים שנלבשו אבל הם לא לכביסה - בעיה מוכרת... אצלנו הם עומדים על קולב "עץ בגדים" מידי פעם הוא עולה על גדותיו (בעלי צוחק - הפירות הבשילו ונושרים" - החלטתי שמה שנלבש וכבר התאורר אני מחזירה לארון כשהוא הפוך - התפר החוצה, ככה אני יודעת שזה כבר נלבש, ולפני איפסון החורף / קיץ זקוק לכביסה אבל בנתיים זה לא מתקמט ולא מתלכלך (הרי כביסות מרובות הורסות את הבגדים).

ואני חוזרת לשני טיפים שבשמת כתבה לך כאן - שטיפת כלים בכיור בערב, וסידור המיטה בבוקר שני אלו עושים ממש מהפך הכל מרגיש יותר נקי מסודר וחיוני. ולוקח יחסית מעט זמן.

ולגבי פרוספקטים שונים של דברים שמעניינים אותי אני ממש מבינה על מה את מדברת גם אני שמרתי המון כאלו ואפילו היה להם קלסר לאחרונה הצלחתי להתגבר עליו... החלטתי שאם לא נסעתי לצימר שהתלהבתי ממנו ב 98 אני יכולה לזרוק... ושאם ארצה חופשה אדע למצוא צימר (גם אם זה לא ההוא..) בקיצור - את אלו אפילו אני הצברנית הצלחתי להשליך (דרך טובה לזרוק אותם היא לא לבדוק מה יש בהם.... כי אז זה נראה כאילו זה כן חשוב אבל אם מצליחים לעשות את הסוויץ - מבינים שבעצם שום דבר שם לא באמת חשוב לשמור (-:)

ורק דעי שאני מאוד מתחברת לתחושותיך, אצלי כשהבלאגן מתרבה, אני נהיית לחוצה ואי שקט וכל מיני רגשות לא נעימים.

שלום לך @}
אני לא יודעת איך לתייק או להפריד, איך לסמן כך שאדע למצוא משהו חשוב.
אחותי נעזרה בשירותיה של בחורה מקסימה שזה מה שהיא עושה לפרנסתה. סדר גם נותנת רעיונות מה לעשות וגם עושה את זה יחד איתך.
מתאים לך?

אחותי נעזרה בשירותיה של בחורה מקסימה שזה מה שהיא עושה לפרנסתה
גם חשבתי להציע משהו כזה. אם יש לך אפשרות לקחת חופש מכולם, להיות לבד (או עם הבןזוג) בבית ולהביא מישהו/מישהי שעושים את זה בתור עבודה, ויש להם את השיטה שלהם, זה עוזר. לא תצליחו להשתלט על כל הבית, אבל לתייק את כל הניירת ולבחור עוד חדר או שניים לסדר, ולא תאמיני איזה הבדל זה עושה. אחד הדברים שעושים האנשים האלה, זה לעזור לך לזרוק הרבה דברים שיש בבית שאת לא צריכה, זה מאוד תורם לאפשרות לשמור על סדר.
אחרי התחלה כזו (זה לא בהכרח זול, אבל זו השקעה לטווח ארוך ולצורך שקט נפשי), השיטות שנתנו לך כאן נכנסות לפעולה. ההתחלה נותנת לך "דף חלק" להתחיל איתו, והשיטות בסגנון fly lady הן לצורך תחזוקה שוטפת.
ואם את רוצה להתחיל לבד, אפילו את הפרוייקט של הניירת, השיטה של Pלונית היא גם השיטה שלי. תקני שלושה קלסרים שחור לבן פשוטים, חוצצים ומחורר. אצלי הניירת מחולקת לקלסר כסף (משכורות, כרטיסי אשראי, פלאפון וכו'), קלסר בית (משכנתא, תעודות אחריות, חוזה דירה וכו') וקלסר חשבונות (מים, חשמל, גז וכו'). בעקרון יש דברים שצריך לשמור יותר שנים, ויש דברים שאחרי שנתיים שלוש אפשר לזרוק.

ורק דעי שאני מאוד מתחברת לתחושותיך, אצלי כשהבלאגן מתרבה, אני נהיית לחוצה ואי שקט וכל מיני רגשות לא נעימים
מוכר מאוד, גם בלאגן וגם לכלוך. השנה החלטתי שאני מביאה לפני פסח מישהו שיעשה לי נקיון יסודי, כולל תנור, חלונות, מאחורי המקרר וכו', כי ברור לי שלבד אני לא אצליח. זה עושה הבדל עצום!

איזה טיפים טובים קיבלת!
גם אני בעד לזרוק מייד
פרוספקטים שונים של דברים שמעניינים אותי
כי בסוף לא עושים איתם כלום, זה רק רובץ על הלב...

חשבונות - אפשר להכניס את כל מה שקשור לכסף לקופסא אחת, ורק מרגע זה והלאה להתחיל לתייק בקלסר.
חיש בנק? את מתכוונת להודעות על מה שכבר הכנסת? אם זה כבר הופיע בדף חשבון אז זורקים.
חשבונות חשמל וטלפון - אם זה משולם בהוראת קבע אז שומרים רק שנה אחורה. מ-2003 ואחורה אפשר לזרוק הכל.
מסמכים רפואיים - אני לא יודעת מה להגיד לך, זה תלוי מה. הרבה אפשר לזרוק.

לגבי החשבונות:
יש לי תיק קרטון שבו כל החשבונות האקטואליים (שנה אחרונה ונוכחית):
ערימה נפרדת לחשבונות הטלפון
ערימה נפרדת לחשבונות החשמל
ארנונה ומים
כרטיסי האשראי
מכתבים והודעות מהבנק
דפי חשבון
ועד בית
אגרת טלביזיה
פנקסי צ'קים ישנים

כל הדפים עם פירוט החשבון בכרטיסי האשראי - גם אפשר לזרוק אחרי שנה (לפעמים צריך לבדוק משהו בחשבון מלפני חודשיים או חמישה).
אבל בעיקר תתחילי מלאסוף את כל הניירת ולרכז במקום אחד. שוב פטנט הערימה האחת.

שליחה על ידי מ_י* » 29 מרץ 2005, 05:14

אחותי נעזרה בשירותיה של בחורה מקסימה שזה מה שהיא עושה לפרנסתה
מי זאת ואיפה משיגים אותה. והשאלה הכי גדולה: האם היא מסוגלת להתמודד עם בלגן למתקדמים.

יש לי תיק קרטון שבו כל החשבונות האקטואליים (שנה אחרונה ונוכחית):
אוי את גאון.
אנחנו עמדים ומחוררים הכל, ולכן עושים מבצע אחת לכמה שבועות.
הולכת לקנות קרטוניה-גרמושקה.

מיואשת,
אני פה על תקן לא-פליי ליידי. אימצתי לי כמה עקרונות שלה, אבל אני לא אדוקה (כי גם להיות בול כמו שהיא אומרת זה עודף-פרפקציוניזם בשבילי, ואני לא מצליחה).
מה אני עושה?
בכל פעם שבא לי לסדר קצת, אני מסדרת קצת. זורקת משהו, שמה כמה דברים במקומם, מפנה מעט דברים מפה לשם (למשל - אוספת את הצעצועים שלא צריכים להיות בסלון לערמה שהולכת לחדר ילדים, בלי למיין אותה שם. ביום אחר נאי ממינת בחדר ילדים). מפעילה מכונה אחת. לא מבצעים. אפילו לנקות - מותר את המטבח בלי הסלון.
בקטנות, ובשיפוע מאוד מאוד מתון, הבית שלנו משתפר לאט לאט.
ומשהו אחר - אחרי שהעוזרת הקודמת שלי גרמה לפיטוריה, התחלתי להעזר בחברה (בתשלום). יום ניקיון - כמו עם עוזרת, אבל מנקות יחד (הילדים מסתפקים באוכל קל להכנה

). היא גם נתנה לי דרייב, וגם נהיתה מסגרת של "יום ניקיון". בגלל שזו חברה, לפעמים היינו משתלטות על איזה ארון במקום לנקות - כולל עזרה מורלית לזרוק.

לגבי בגדים שנלבשו אבל הם לא לכביסה - בעיה מוכרת... אצלנו הם עומדים על קולב "עץ בגדים"
אצלינו בסלסלה.

ובעוד אני משיאה עיצות.... ה"חדר בלאגן" הולך ומתבלגן ועולה על גדותיו ואיני נלחצת - מתעצבנת מזה ולא מצליחה לעשות משימות אחרות כי חייבים לסדר אותו (זה בשלב שסגירת הדלת כבר לא יעילה....)

באמת תודה על כל הטיפים, זה מאוד עוזר. כאילו יש לי חברה טובה איתי והיא נותנת לי כיוון ומוטיבציה מאיפה להתחיל.
הקושי שלי הוא קודם כל למצוא את הזמן לכל השיגרה + הסדר הנוסף שיושב ומחכה.
אתן עושות לי חשק כבר להיות שם וזה מדרבן אותי להתחיל.
אני מוצאת שאני לא יודעת מתי ואיך לבקש עזרה. למשל בעלי לקח על עצמו לדאוג לכלים ( לא לכיור

) אז אני משאירה לו לעשות את זה אבל לא תמיד הוא עושה...... אז אני לא יודעת אם להגיב לזה כי זה לא שהוא "התחייב" לי.
כנ"ל עם הקניות. דיברנו שהוא עושה לפחות פעם בשבוע, אבל אם הוא לא עם האוטו אז קשה לו לסחוב וגם הקניות לא מאורגנות ( כי בעלת הבית לא מאורגנת ) ויוצא שצריך המון 'השלמות' לפעמים כמעט כל יום.
האירגון של הזמן, הוא הנושא הקריטי שלי. מה עושה ומתי. אולי באמת כשאין סדר בראש, צריך משהו, או מישהו שיעשה סדר.

_אחותי נעזרה בשירותיה של בחורה מקסימה שזה מה שהיא עושה לפרנסתה
מי זאת ואיפה משיגים אותה._
וכמה זה עולה. אולי תוכלי לפרסם כאן את הפרטים? ואז יוכלו גם אחרות להנות .

_אחותי נעזרה בשירותיה של בחורה מקסימה שזה מה שהיא עושה לפרנסתה
מי זאת ואיפה משיגים אותה._

שמה שולי והטלפון שלה: 0546-690222

_אחותי נעזרה בשירותיה של בחורה מקסימה שזה מה שהיא עושה לפרנסתה
מי זאת ואיפה משיגים אותה._
אני גם מכירה מישהו שעושה את זה. אני לא רוצה לכתוב את הפרטים שלו כאן, אז אם תרצי, תכתבי לי בדף הבית, ואני אכתוב לך מייל.

_בכל פעם שבא לי לסדר קצת, אני מסדרת קצת. זורקת משהו, שמה כמה דברים במקומם, מפנה מעט דברים מפה לשם (למשל - אוספת את הצעצועים שלא צריכים להיות בסלון לערמה שהולכת לחדר ילדים, בלי למיין אותה שם. ביום אחר נאי ממינת בחדר ילדים). מפעילה מכונה אחת. לא מבצעים. אפילו לנקות - מותר את המטבח בלי הסלון.
בקטנות, ובשיפוע מאוד מאוד מתון, הבית שלנו משתפר לאט לאט._
גילה, זה חד משמעית פליי ליידי, לידיעתך. לא "כאילו" ולא "לא אדוקה".

האירגון של הזמן, הוא הנושא הקריטי שלי. מה עושה ומתי
אכן, בזה פליי ליידי מטפלת על ידי הכנסת הנושא של יומן/לוח שנה, וכן הכנה חד פעמית של רשימת קניות קבועה (למטבח, לאמבטיה ולכביסה) כאשר היא תלויה על המקרר, נניח, ומסמנים עליה מה שחסר, ואיתה הולכים לקניות.
אני עוד לא מאורגנת עם רשימת הקניות הקבועה. כבר יש לי חלקים, אבל עוד לא ממש עשיתי אותה.
לאט לאט.
קשה לי (אף על פי שזה משהו שבעבר הייתי מגדירה אותו כ"בדיוק אני" - והנה, עכשיו קשה לי לאסוף את עצמי מהשלולית שעל הרצפה ולהכין סוף סוף כמו שצריך את הרשימה, וגם להחזיק אותה ביד כשאני מזמינה את המשלוח, ושהיא תהיה בצורה שיעיל לי לרשום בה מה חסר, ושנרשום כל אחד מאיתנו כשמתגלה שמשהו הולך להיגמר).
אז אני סולחת לעצמי.
אני חוזרת על המנטרה של פליי ליידי: baby steps, צעדים של תינוק, קטנטנים כאלה. או בתורכית: פרה פרה כל העדר.
לפי הכוחות שלי, עוד שלב ועוד שלב ובסוף גם זה יגיע. מחודש לחודש אני יותר מאורגנת, יש פחות קפיצות להשלמות.

וזו דרך אגב הערה לכל מי שחושב שאם אני מבינה את השיטה של פלייליידי ויודעת להדריך בה, זה אומר שאני עושה הכל-הכל והבית שלי טיפ-טופ P-:
הנה, חשבתי שכבר אין לי דברים להוציא מהבית (לא ייאמן כמה מעט בגדים נשארו לי), והבוקר פתאום תפסתי ששוכבת אצלי בארון ומחכה ל"אחרי ההנקה" שמלת סרפן קייצית חמודה שממש לא מתאימה לי כבר (מראה ילדותי מדי). עוד משהו לשקיות שהולכות ביום שישי זה ליד שניה בקיבוץ...
לפעמים אלה הדברים שאנחנו כל כך רגילים אליהם, עד שפתאום תופסים: מה זה עושה אצלי? למה זה תופס מקום? הרי אני לא משתמשת בזה, וגם לא אשתמש בזה. ביי ביי! לשחרר, לברך מישהו אחר!

**תראי, פליי ליידי אומרת "חמש עשרה דקות". לך אמרתי לעשות רק חמש דקות. יש לזה סיבה: כדי לעצור את הנטייה שלך להגזמה ואת הנטייה שלך להתיש את עצמך, ובמקום השלישי אבל הלא פחות חשוב: את הנטייה שלך לפרפקציוניזם.
את עוברת מדי בקלות את הגבול, ואת לא מרגישה. לכן את מותשת**
פליי ליידי
בשמת, זה איזה שהוא ספר? אשמח מאוד אם כן לקרוא אותו. כי אני עוקבת מאוד בעניין אחרי הדף הזה. אבל לא הייתי רוצה להתחיל להלאות בבעיותיי הספציפיות, שבאופן לא ספציפי הן כמו הרבה אימהות/נשים/סופרוומן אחרות...

שליחה על ידי יעל_צ* » 30 מרץ 2005, 08:45

בשמת, זה איזה שהוא ספר?
אלמונית, FLYLADY זה לא ספר, זה אתר אינטרנט (באנגלית).
כנסי לקישור הזה FLYLADY ותראי.
כנסי גם כאן באתר לדף פליי ליידי ותוכלי לקבל מושג כללי איך זה עובד.
בהצלחה!

שליחה על ידי איילת* » 30 מרץ 2005, 08:50

קראתי בעניין את הדף, וגם ניסיתי לקחת לעצמי. אני חייבת לציין שאני יחסית מאוד מאורגנת בבית, אני אלופה בלהוציא דברים ולסדר, למצוא מקום לכל דבר וכו', חברים מזמינים אותי לארגן להם את הארונות בבית ואפילו חשבתי לעסוק בזה בתור קריירה. שמחתי והופתעתי לקרוא שיש כבר כאלו...אבל יזמית גדולה אני לא, אז שוב אני שכירה.
אבל למרות כל מה שציינתי, גם אני על סף התמוטטות ואף פעם לא מרוצה, כי תמיד יש מקום ליותר. ומה שהכי מפריע לי בכל הנקרא כאן למעלה ובביתי שלי גם, זה היכן בני הזוג בסיפור הזה?

זה היכן בני הזוג בסיפור הזה
יש קצת על זה בדף על פליי ליידי, או תרגומי פליי ליידי. תקראי. היא מתייחסת לזה מדי פעם.
שורה תחתונה: אין קשר לבני הזוג, כי מדובר לא ב"בית" כשלעצמו, אלא בך.

גם אני על סף התמוטטות ואף פעם לא מרוצה, כי תמיד יש מקום ליותר
בזה צריך לטפל. זו בעיה שלך (פרפקציוניזם מוגזם) ולא בן הזוג. הבהרתי? בזה פליי ליידי מטפלת.

שליחה על ידי איילת* » 31 מרץ 2005, 09:44

או תרגומי פליי ליידי

היכן אפשר למצאם? אשמח לקרוא. נכנסתי אתמול לאתר שלה והתחלתי לקרוא, יותר מידי מלל, יותר מידי מיילים. אנגלית לוקח לי יותר זמן לקרוא מעברית והרבה זמן צריך רק לסנן את הכל, אשמח לקחת טיפים מסויימים, אבל באמת שאין לי צורך בכל מה שיש שם כי בעייתי כאמור היא קצת הפוכה... היכן להרפות...

תרגומי fly lady

כי בעייתי כאמור היא קצת הפוכה... היכן להרפות...
זו בדיוק הבעיה שבה מטפלת פליי ליידי.

היכן בני הזוג בסיפור הזה
אני מנסה להזכיר לעצמי שלי זה חשוב, שכך לי טוב אם הבית מסודר ונקי, וזו הבחירה שלי.
הוא? מבחינתו זה ממש לא חשוב אם מסודר או מבולגן.

ואני שואלת את עצמי, ואתכן, האם זה לא עניין של "אופי" להיות מסודר, מאורגן? משהו שבא מהבית?

זה בהחלט עניין של אופי לדעתי אבל גם של למידה. אני לדעתי "בהפוך על הפוך" - באופיי, בבסיס שלי, לא מאורגנת, די מבולבלת וטיפוס מאוד מאוד לחוץ באופן כללי. כדי לצאת מיזה ולהיות בשליטה - הפכתי להיות עם השנים לאוהבת סדר ומאורגנת. אחרת אני לא מצליחה להשתלט על כלום ומרגישה שהכל מתפרק לי ובורח בין האצבעות. סדר מתקשר אצלי לניקיון - אני למשל מאוד אוהבת לזרוק דברים, למיין. לפעמים אני קיצונית וזורקת גם בטעות דברים חשובים. אני לא יכולה לסבול ערמות, הצטברות של דברים. אני מרגישה שזה מצטבר לי על הנשמה. דברים שלא משתמשים בהם צוברים אבק ולכלוך. אני אוהבת סדר וניקיון, מרגישה יותר נקיה מבפנים ככה. שמעתי שגם "הפנג שוואי" ממליצים על הוצאת דברים מהבית, אני מאוד מתחברת לזה, מרגישה שזה מכניס אוויר ומרענן.

אבא שלי מאוד מסודר - יקה, ואימא שלי מאוד מבולגנת. אני אמצע. רוצה מאוד סדר אבל לא כ"כ יודעת איך להיסתדר, יש מקומות בהם יותר מדוייקת ומקפידה ומקומות בהם הכל רופף.
כל הזמן יש לי בראש את הקול של אבא - שיהיה מסודר! וכל הזמן אני בעצם רוצה שיעזבו אותי במנוחה, שיהיה סדר אבל זה לא באנרגיה שלי להגיע אליו.

רוצה לגעת בנושא מאוד כאוב שעלה אצלי בשבוע האחרון. הזוגיות. כתבה על כך בעבר עירית לוי, להשקיע, שם
להתאמץ. אבל אין לי כוחות. מרגישה שאבד לי הרגש אליו. כאילו התייבשתי, אבל בעצם זו גם הרבה פגיעות, וכעס, על כך שהוא לא מספיק שותף, שהוא לא מספיק מעריך אותי ובנוסף עוד 'דורש' ממני לתת גם לו.
כאילו אני באר שהכל שואב ממנה, והיא לא מקבלת חזרה. התייבשתי.
אני מרגישה קפואה אליו, רוצה לבוא לחבק ולא מצליחה לעשות את זה. רוצה לספר לו איזה כייף היה, אבל לא עושה את זה, חסומה.
כאילו משהו בקשר נשבר, היה הרבה כאב, הלב קפא. כשהו מחבק אותי אני נענית, וזה קצת ממיס אותי אבל זה לא מתפתח לכלום, ואני לא מצליחה להביא את עצמי לתת לו. כמה שזה נשמע אנוכי, זו האמת.

אם במקרה הוא עושה עוד לכלוך בבית, אז בכלל הכעס מציף. הוא עוד מוסיף לי עבודה!
מרגישה רעה. רוצה לאהוב ( כמו בסרטים..... ) לאפשר, לזרום, להרגע, לתת. ולא מצליחה.
שוב פרפקיוניסטית? רוצה הכל, ואז לא קורה כלום.

כאילו אני באר שהכל שואב ממנה, והיא לא מקבלת חזרה. התייבשתי.
בדיוק. שימי לב למלות המפתח שלך.
את חייבת להבין שאת עושה את זה לעצמך, לא הוא. זאת נקודת ההתחלה לשינוי.
יש בך חורים כמו מסננת, שאת מאבדת דרכם בסיטונות את האנרגיה שלך.
ולקבל את לא יודעת. את פשוט לא יודעת.
את כל הזמן מבקרת את עצמך ומרגישה רע, ומתמרדת נגד הקול שאומר לך "מה לעשות", ומאבדת כוחות.
את לא אוהבת את עצמך.
אני מרגישה שלא מספיק להיעזר דרך האינטרנט. את צריכה למצוא לך תמיכה פיזית בתהליך: טיפול סיני, שיטת אייפק, ייעוץ זוגי פילוסופי (קודם כל לעצמך, אחר כך זוגי), הומיאופתיה, שיטת BAT , לא חשוב מה, אבל תמיכה פיזית שתעזור לך לקום על הרגליים.
האם את מקפידה לאכול ולשתות כמו שצריך, ללכת לישון בשעה מוקדמת ולא לעשות שום דבר שלא חיוני שתעשי אותו?
האם את אוהבת את עצמך מספיק בשביל לא להכביד על עצמך, ולדאוג לצרכים הכי בסיסיים שלך?

את לא אוהבת את עצמך.
חזרתי לנקודה הבסיסית אליה הגעתי "בסיבוב הקודם", כאן למעלה.
בשמת, תודה.

עירית_לוי

רוצה לגעת בנושא מאוד כאוב שעלה אצלי בשבוע האחרון. הזוגיות. כתבה על כך בעבר עירית לוי, להשקיע, שם להתאמץ. אבל אין לי כוחות. מרגישה שאבד לי הרגש אליו. כאילו התייבשתי, אבל בעצם זו גם הרבה פגיעות, וכעס, על כך שהוא לא מספיק שותף, שהוא לא מספיק מעריך אותי ובנוסף עוד 'דורש' ממני לתת גם לו.

קודם כל אני מצטרפת להצעתה של בשמת ולהיעזר במשהו/מישהו חיצוני כדי להיטען בשלב הראשון.
לפני שבועיים בערך כתבתי לך על שיטת חותמ מרפא, ואני מוסיפה אותה לרשימה שבשמת כתבה עכשיו. יש שני חותמים ספציפיים לזוגיות.

יש לי שאלה כדי להמשיך לכתוב: דיברת איתו על זה? מה דעתו על כל העניין? איך זה נראה מהצד שלו?