אמא מותשת

[בשמת_א*]

לפני שבועיים בערך כתבתי לך על שיטת חותמ מרפא, ואני מוסיפה אותה לרשימה שבשמת כתבה עכשיו.
אם ככה אז גם בשמת מוסיפה לרשימה בהחלט את חותמרפא, וקודם כל, לפני החותמים הספציפיים, את ה"תהילה".

[עירית_לוי]

וקודם כל, לפני החותמים הספציפיים, את ה"תהילה".
כמובן...

[המותשת*]

_יש בך חורים כמו מסננת, שאת מאבדת דרכם בסיטונות את האנרגיה שלך.
ולקבל את לא יודעת. את פשוט לא יודעת.
את כל הזמן מבקרת את עצמך ומרגישה רע, ומתמרדת נגד הקול שאומר לך "מה לעשות", ומאבדת כוחות.
את לא אוהבת את עצמך._
ברשותכם, אני מנסה לחזור. רוצה להגיד תודה, ואכן אני מטפלת בעצמי, וגם קוראת ספרים אבל תהליכים לוקח להם זמן, וביומיום קשה. אז אני רוצה לשתף, ולקבל עצות ותמיכה.
איך אני לומדת להעריך את עצמי, אם אף פעם לא העריכו אותי? וגם הורי כנראה לא מאוד העריכו את עצמם.
מה לעשות עם הביקורת שיש לי כלפי עצמי, איך לאהוב אותי, את מי שאני בלי כיסוי ותחפושת.
מה שיש שם בפנים לא מרגיש אהוב.
אם אני לא מקבלת את עצמי, איך אקבל אחרים?

[חני_בונה*]

ההורים שלנו היו ההורים הטובים ביותר שהם ידעו להיות. וגם אנחנו כך. אנחנו עושים את כל מה שאנו יכולים.
איך לאהוב אותי, את מי שאני נראה שכבר התחלת תהליך @} מוזמנת ל תהליך החלמה משפחתי

[בשמת_א*]

מה לעשות עם הביקורת שיש לי כלפי עצמי, איך לאהוב אותי, את מי שאני בלי כיסוי ותחפושת.
יש הרבה שיטות שיכולות לעזור לך לפתח את האהבה העצמית, ולהחליף את הביקורת העצמית הבלתי פוסקת במסרים חיוביים.
ביניהן פרחי באך , לואיז היי , דיקור סיני ועוד ועוד.
כמו כן אפשר לפנות ל לבסוף מוצאים אהבה (שיטת אימאגו) ועוד.

[בשמת_א*]

והדבר הראשון:
להתחיל לשמוע את מה שאת אומרת לעצמך. להתחיל להיות מודעת כל פעם שאת מבקרת את עצמך, ולנסות להפסיק את זה.
ובאותו זמן לכתוב חמישה דברים (נגיד) חיוביים על עצמך, ולהגיד אותם לעצמך כל יום הרבה פעמים ביום.
כולל דברים כמו "אני אוהבת את עצמי בדיוק כמו שאני".
לא צריך להאמין בזה כדי לומר את זה בקול רם - צריך רק נכונות לעשות שינוי.
עם האמירה באה האמונה. המעשה קובע את המחשבה.

[עירית_לוי]

כמו כן אפשר לפנות ל לבסוף מוצאים אהבה (שיטת אימאגו)
אם בן זוגך יסכים להצטרף לתהליך, אני ממליצה בחום רב על הסדנא שמבוססת על הספר.
עושים אותה בזוגות. מנחה אותה זוג נשוי.
מקבלים גם היכרות מעמיקה עם התאוריה, וגם התנסות ותרגול מעשי בליווי ותמיכה של המנחים.
התאוריה והתרגילים מופיעים כמובן בספר. הערך המוסף של הסדנא הוא האימפקט החזק שלה עליכם כזוג, ועל כל אחד מכם בנפרד. היא אינטנסיבית ויכולה להרים אתכם ולדחוף קדימה.

[פלונית_אלמונית*]

שלום מותשת. אני קוראת את דבריך ואת תשובותיהן של עוזרותיך המדהימות בעיון רב. הגעתי לדף הנ"ל מתוך חיפוש על רקע אחר לחלוטין (!!), אבל מצאתי בו המון הזדהות והבנה אמיתית וכואבת של מה שאת ואני עוברות, תחת נסיבות אחרות לחלוטין. אינני נמצאת, עדין, בשלב של אמהות, אבל אני נאבקת בזמן + פרפקציוניזם מאז שאני זוכרת את עצמי. במקרה שלי "קוראים לילד" ADD - בעיית קשב וריכוז. אחת משלוחותיה היא בעיית ארגון הזמן. אין לי שום הכשרה רפואית על מנת לאבחן, אם את אחת מאלו שסובלים/ות מבעיית ADD, ושעדיין לא אובחנו, אבל חשבתי להציע לך, לגמרי בצניעות ולא מתוך מקום של התיימרות, לקרוא על ה"תופעה" ולנסות להבין אם את שייכת, אולי, למשפחת הסובלים מ- ADD. האם תמיד התקשית למצוא זמן לכל הדברים שרצית להספיק? האם תמיד התבלגנת עם הסביבה הפיזית שלך ועם חייך האישיים? האם הקשיים עליהם את מדברת ליוו אותך במהלך חייך, רק בעוצמות ובאופנים שונים? כנסי לאחד מאתרי האינטרנט בנושא ADD/ADHD ונסי להבין אם את שייכת לשם. אם כן, יש דרכים להקל על הבעייה. הנפוצה היא תרופה בשם ריטלין.
בהצלחה בכל דרך בה תבחרי על מנת להתארגן בקלות בחייך ובצלחה בהורות.

[עדית*]

את לבד!
למה את צריכה לפנות אלינו?
למה אף אחד לא בא לעזרתך?

את לוקחת המון על עצמך, והכל לבד. אף אחד לא משתף איתך פעולה.
וכל ה"המון" שאת לוקחת על עצמך מיועד לסיפוק אחרים.
איפה מה שעושה לך טוב.
אין ספק שאת לא מצליחה להתמלא- ממה תתמלאי?
את לא עושה שום דבר למענך- שום דבר שהוא כייפי בשבילך, ולכן את מותשת.

[פלונית_במלכוד*]

אני רואה שבדף הזה לא ביקרו הרבה זמן. תרשו לי חברות יקרות לנער ממנו את האבק כי אני משוועת לעזרתכן.
אני אמא מותשת.עייפה.מתוסכלת .עצובה.חסרת סבלנות.חסרת מנוחה.מרוקנת מאנרגיות ובודדה. מעולם אבל מעולם בחיי לא הייתי במצב כזה כמו עכשיו. אני מרגישה האדם הכי בודד ביקום. קצת רקע על עצמי: אני אמא לבני היקר והאהוב בן שנה ו7 חודשים.ואני איתו בבית.בהתחלה גרנו באיזה חור על הר בלי אוטו(לי)כי הוא צרח את נשמתו וקרביו בנסיעות אז לא נסעתי איתו. אבל במקום שבו גרנו זה העונה יפה להגדרת חור לא היו אמהות בבית (פרט לאחת עם 4 ילדים ועודלד שהצטרף ולא היה לה זמן לנשום)לא היו גני שעשועים,דשא,מקומות מוצלים לשבת לשחק שום כלום.הייתי לבד עם תינוק שעד גיל חצי שנה לא ישן במהלך היום ובלילה לא ישן לפני 23:30 לא נשמתי. לא אכלתי.לא ישנתי.לא ביליתי זמן עם בעלי. לא פגשתי חברות.לא פגשתי אנשים. לא חייתי בכלל ואני לא מגזימה.כשהוא התחיל לישון ביום ניצלתי את הזמן לבשל ולנקות עד שהוא התעורר ושוב הכל בלוף. בגיל שנה אחרי שיחה עם מישהי שיצא לי להכיר הצלחתי בנועם הרבה סבלנות ואהבה ללמד את היקר הקטן שלי לישון בשבע ותודה לאל זה עבד(עכשיו כבר לא הולך לפני שמונה /וחצי/תשע אבל מקווה לשנות בחזרה כשיהיו לי קצת כוחות)אבל אני הפכתי לאדם עצבני מאוד.ממורמר מתוסכל מדוכא ועצוב כשהרגשתי שאני עוד רגע משתגעת עברנו משם קרוב להורים שלו ושלי וחשבתי שיהיה לי יותר טוב. אז נכון הרבה יותר טוב משם.אבל עדיין רע לי . אני לבד כל שעות היום איתו,הוא ישן שעה וחצי ביום ולפעמים גם לא ישן בכלל עד הערב.ובערב נרדם רק אצלי עם הרבה הנקות ושירים ואני מותשת! הבית שלי מבולגן לא מספיק נקי אין לי זמן לעצמי ב-כ-ל-ל.גורנישט נאדה. בעלי היקר עובד עד מאוחר.אמא שלו עוזרת לאחיות שלו שכולן מטופלות בקטנטנים ואין לה זמן אמא שלי עובדת והיא תמיד עייפה רק לעיתים רחוקות היא קופצת אליי להיות איתנו קצת וגם אז ל3 שעות ובסוף אני צריכה עוד להסיע אותה הביתה כי היא בלי רכב. אחים שלי לחלוטין לא זמינים.סבתא שלי הייתה שמחה לעזור אבל היא מבוגרת מדי וכבר אין לה כוח. אין לי נפש חיה בעולם שיכולה לעזור לי וזו תחושה קשה עד כאב. המחיר שאני משלמת כדי שבני יוכל להישאר איתי וכדי לא לשלוח אותו למעון הוא כבד מאוד ,לעיתים מנשוא. מצאתי קבוצת אמהות שנפגשת לפרקים אבל כמה שהיא קרובה יחסית היא עדיין רחוקה לי ועד שאני מתארגנת לצאת ומגיעה תוך שעה הוא כבר עצבני ועייף וצריך לחזור ואני לא בטוחה שזה שווה את כל הטרטור והנסיעה.(עכשיו תודה לאל אני עם רכב) בנוסף פגשתי לא מזמן במקרה אמא שגרה בישוב לידי מרחק של 10 דקות נסיעה שגם היא בבית.אבל זה מענה פחות מחלקי כי צריך לכל מקום לנסוע אין כאן כלום באזור.
הגעתי למסקנה שאני צריכה עזרה חיצונית -כלומר אדם שהוא חיצוני למשפחה.זר שיעזור לי לחלוק באופן כלשהו בנטל סוג של מטפלת .קשה לי עם זה כי קשה לי לסמוך שמישהו יטפל ויתייחס לבני טוב בהיעדרי.אני אבל מבינה שזה ממש מחויב המציאות -שאם לא כן איך אחרת אצליח לעשות דברים הכי בסיסיים כמוו בדיקות דם שאני דוחה חודשים,טיפול שיניים -יותר משנה,לקנות נעליים סגורות לחורף,לקפוץ לאוניברסיטה להוציא אישור וכו' ל-נש-ו-ם.

בנוסף, כתוצאה מכלל הסיפור הזה אני ובעלי כל הזמן בריבים ומתחים.אני זקוקה לעזרתו.הוא מצידו חייב לעבוד ולפרנס אותנו יש לו מחויבויות .אני מאמינה בדרך שאני הולכת בה על אף שקשה לי ברמות ואני בוכה בפנים כמעט כל יום הוא מצידו היה רושם אותו למעון וסוגר עניין.
עד עכשיו הוא היה נלחם איתי על העניין הזה כל הזמן עד שלפני כחודש וחצי (אני מקצרת...) החלטנו בעצתו של אדם קרוב שהוא סומך עליי בעניין החינוך לפחות לעת עתה.אבל אני כבר מרגישה סדקים... לא פשוט אני כל יום כל הזמן בהתמודדות.

אני מבקשת את עזרתכן.איך מוצאים מישהי שתעזור לי יום בשבוע לכמה שעות? ניסיתי לפרסם בכיכר שוק ולא חזרו אליי. למישהי יש עצה? רעיון? בבקשה אני ממש אשמח לכל מחשבה.

סליחה על האורך.השתדלתי מאוד לתמצת...

תודה לכולכם
לילה טוב!(-:

[פלונית_מחפר*]

פלונית יקרה, יכולה רק לספר לך שאני מרגישה הבנה עצומה למצבך. הייתי במצבים דומים. מה שאני גיליתי (וזה כמובן נכון לגבי, לא בהכרח נכון עבורך...) זה שלהזמין בייביסיטר נחמדה לשעתיים-שלוש ביום, אפילו רק 3-4 פעמים בשבוע, נותן אוויר מצד אחד, ולא קיצוני כמו מסגרת מצד שני. זא"מ, ברגע שהחלטתי לשחרר (הילדה הייתה בת שנה בערך) תליתי מודעה בשכונת המגורים שלנו (שהייתה די נידחת) וכתבתי שאני זקוקה למישהי אחרי תיכון שפנויה בבקרים - עבודה מצוינת לסטודנטיות, לדוגמה.
בפעמים הראשונות שהשארתי את הילדה עם הבחורה הנחמדה שפנתה אלינו, שאכן הייתה סטודנטית, הייתי בחרדה איומה. לא יכולתי להתרחק ורוב הזמן ישבתי באוטו ברחוב הסמוך. הייתי משותקת. אבל לאט לאט השתחררתי, ראיתי שהילדה שמחה לקבל את פניה של הבחורה בכל פעם שהגיעה, ושהיא אף פעם לא בוכה כשאני חוזרת. לא יכולה לתאר לך את השיפור באיכות החיים שהבחורה הזו הביאה לחיי. שלוש פעמים בשבוע יצאתי להתעמל ועוד פעם בשבוע בהתאם לצורך יצאתי לסידורים (רופאים, בנקים, קניית נעליים, את יודעת...). המחיר הכספי היה סביר והחינוך הביתי לא הופסק.
בשלב הבא אותה בחורה הייתה לוקחת את הילדה לגינה או אליה הביתה כדי שאני אוכל לנקות את הבית בשקט (ופעם אחת אפילו סגרתי את כל הבית טובטוב והלכתי לישון, סתם לישון...אל תגלו לאף אחד....)
לא יכולה לחשוב על מישהו מהמשפחה שהיה יכול לספק לי את ההקלה הזו. כשזה מישהו מהמשפחה אני תמיד מרגישה אסירות תודה, חובה להשיב טובה, צורך למהר ולחזור כדי לשחרר אותם לענייניהם.
למדתי שמעדיפה לשלם ולמצוא לעצמי את העזרה שהכי מתאימה לי באותו רגע.

[או_רורה*]

מבינה אותך.
בגלל זה החלטתי גם כם להיעזר בשירותי מטפלת לשלוש ארבע שעות פעמיים שלוש בשבוע.
יש לי בן כמעט ארבע שבגן עד הצהרייים, ובן שנה ועשר שכרגע אני מחפשת לו מטפלת מתאימה.
יו, כמה קשה לי, למרות שברור לי שאין ברירה.
אכן, בן הזוג חייב לעבוד. לא קל.

[עצם_מעצמי*]

קהילה

לאחרונה אני מפנימה יותר ויותר את רעיון חיי הקהילה כדרך חיים שמאפשרת להתחלק בנטל הדאגה לגידול הילדים/משימות הבית/טרדות החיים...
לא יודעת אם הקהילה שאני מפנטזת עליה קיימת במציאות הנוכחית. אולי אני צריכה ליצור אותה יש מאין בעצמי
אבל מתבהרת לי יותר ויותר תמונה של איך יהיה לי יותר נכון לחיות בשנים הבאות (אם אני גם אם חד הורית לארבעה ילדים בחינוך ביתי וגם חשוב לי ללמוד ולהתפתח רוחנית וגם להיות בקשר עם ההורים שלי,בלי לוותר על מי שאני נועדתי להיות, ו.. בקיצור-לחיות ולנשום
בלי לשלם כסף למטפלות בשכר,בלי לצפות מהאבא שיעזור-ולהתאכזב,בלי להעמיס על עצמך רגשות אשמה וייסורי מצפון

ולא,כרגע אני לא חיה בקהילה האוטופית שאני מפנטזת עליה
אבל מאמינה

את מוזמנת לעבור לגור בדירה מולי
לפחות נוכל לצחוק ולבכות יחד...וגם הילדים...

[פלונית_במלכוד*]

בנות יקרות תודה לכן!אמש כשכתבתי את הדברים הייתי אחרי ויכוח לא נעים עם בעלי. עוד אחד. הייתי מותשת אחרי שקמתי בשבע ועבדתי נון סטופ עם הבן והבית והבעל והמטלות שאין להן סוף. הרגשתי שאני מאבדת את זה שלא ייתכן שאני בבית 24 שעות ביממה ולא הוא לא מצליח להתחייב לי על אפילו יום אחד בשבוע של לחזור בשעה מוקדמת וקבועה.הבן שלינו עדיין יונק ומתעורר כמה פעמים בלילה לפעמים לינוק ולפעמים לא ברור למה, מה שכן ברור זה שאדם זר לא יצליח להרדים אותו בחזרה בקושי אבא שלו מצליח אז זה אומר שאני גם בערב לא יכולה לצאת לשום מקום למרות שאני משתוקקת לצאת להתעמלות פעמיים בשבוע...
אני פשוט לא מצליחה להבין איך אנשים עושים את זה.באמת. איך? איך מגדלים בבית ילד או יותר מכך שניים שלושה בלי עזרה בכלל? איך?
ולא הזכרתי אפילו את הסוגיות שיש לי עם עצמי. פיזית ונפשית.
לפני שנכנסתי להריון עבדתי בעבודה שווה.כסף טוב.אנשים מכל העולם.תמיד מטופחת .נוסעת רואה עולם .מרגישה חופשייה . מאז ההריון(שהיה זוועת עולם שלא נדע) אני לא יודעת מי זאת הבחורה שהשתלטה לי על החיים אני לא מכירה אותה והבבואה שנשקפת לי מהמראה לא מוצאת חן בעיניי. אני רואה בחורה עייפה עם שקיות מתחת לעיניים ועור דהוי. שיער חסר חיים שאסוף כל הזמן .לא מאופרת (לרוב) .לא חזרה לגזרה שלה(כי אין לה מתי להתעמל). ועצוב לי וכואב לי על עצמי.
לא חשבתי שאמהות היא "צלילי המוסיקה" אבל גם לא העליתי על דעתי בחלומותיי הפרועים שזה כל כך תובעני.וכל כך קשה ולפעמים בא לי להפסיק הכל .פוס ולברוח. כשאני מסתכלת על אמהות מסביבי זה לא נראה כך. ואם ילדיהן במעון אז בכלל זה מבחינתי פסגת החופש שהן אפילו לא מבינות...
איפה אני טועה. איך אני יכולה להקל על עצמי . מה אתן עושות ספרו לי בבקשה אני מרגישה כל כך במלכוד כל כך במצוקה.
אני מרגישה שאני כל הזמן במלחמה מול כל העולם. כי כשרואים כמה קשה לי כולם אומרים לי "אז שימי אותו במעון ויהיה לך המון זמן,לו יהיה טוב וגם לך" "זאת בחירה שלך,את מביאה זאת על עצמך" וכך במקום לשמוע דברי עידוד במקום לקבל תמיכה ופרגון אני צריכה גם להתמודד עםם הביקורת של כולם כאילו שיש לי אנרגיות מיותרות.אבל מה שהם לא מבינים הוא שזו לא באמת בחירה שלי . לפני שבני נולד חשבתי שאני חוזרת לעבודה תוך שלושה חודשים ,שאני לא מניקה כמעט, שאני ישר ממשיכה לתואר שני .והנה החיים הראו לי אחרת. הילד הזה עשה לי הכרות עם הבטן הרכה שלי עם האני החבוי שלי . אם אשלח אותו למסגרת אעשה שקר בנפשי ואהיה אומללה מאין כמותה. אני אוהבת להיות איתו בבית . לחיות לצידו לראות אותו גדל כל יום מתפתח צוחק שר לומד מסתקרן לנשק אותו כשהוא נופל ובוכה לחייך אליו וכשהוא קוורא לי בעליצות שמצא חיפושית ואני יכולה להמשיך כך שעות... מי יתייחס אליו כמו שאני? מי יהיה סבלני רך מלא חמלה אהבה שמחה כלפיו כמוני?מי יחליף לו ברגע שהוא עשה וישטוף לו את הטוסיק כל פעם ויעשה את זה בכיף ותוך כדי משחק? אף אחד.
לא רוצה אדם זר שיגדל לי את הילד ש-ל-י. אני רוצה לגדל אותו .א-נ-י. אני רק צריכה להבין איך לעשות זאת כך שאני לא אסבול כל כך שיהיה לי יותר איזון זאת מילת המפתח בעצם א-י-ז-ו-ן. ולא הזכרתי שאני כבר רוצה עוד אחד...(אם כבר בבית אז זה הזמן ואני גם לא ילדונת....(-:)
אז אל תחסכו במילים ספרו לי מנסיונכן מה עבד בשבילכן.אני כאן מחכה . ותודה רבה !

[עצם_מעצמי*]

לי עזר ותמיד עוזר: להתפקס על הדברים החשובים באמת,ואז כל התפאורה מקבלת משמעות של תפאורה-שולית,ברקע
ניקיון וסדר-עבורי רלוונטים רק במידה שמספיקה כדי לתפקד בבית,במינימום. כי בשביל מה להשקיע כל כך הרבה זמן ואנרגיות לנקות משהו שממילא עוד 2 דקות יתלכלך.
שחררי.
זה גם עוזר לדעתי לגוף להתחסן כשיש חשיפה טבעית לחיידקים ביומיום
פיפי זה סטרילי למשל,את מודעת למשמעות של זה? ניקיון בסיסי אחרי שהילד שלך משתין על הרצפה מספיק. לא חייבים לעשות ספונגה רצינית
אני מנקה רק עם סמרטוט לח. זהו. (מעט,כי זה לא אקולוגי לבזבז הרבה מים...)
ניקיון קצת יותר נורמלי אני עושה רק כשיש לי מחזור (ובשנים של הריונות ולידות ברצף,לא קיבלתי...)

לעשות דברים שאת אוהבת למען עצמך: תצטרכי להפנים את המחשבה של לעשות אותם עם הילד שלך. את עשויה לגלות שזה אפילו כייף
לכי,צאי לעולם,לכי לים,לטבע,ליער,טיילי,תיפגשי עם אנשים שמעניינים לך. הילדים כבר ימצאו את עצמם משתלבים בסדרי העדיפויות שלך
על המושג good enouth mother של וויניקוט,שמעת? מושג מהפכני. שווה להפנים.

וגם,להבדיל: יש איזו ססמא שרצה כאן באתר ב"מחכימון": כשאת לא יכולה יותר להכיל,אל תכילי
תעשי פוס,תני לעצמך לשחרר הכל,להוציא אוויר,לנשום,לעצור, גם אם אין שם אף מבוגר אחר שלוקח אחריות במקומך
אם תחשבי ותתכנני את זה מראש-זה ירפה את ידייך,רק המחשבה על זה נחווית כאסון בלתי מתקבל על הדעת
פשוט שחררי,הכל
נוחי על הספה/הספסל בגינה עם הרגליים למעלה ותגלי: הפלא זה פלא: העולם לא קורס!
אז לא עשית אפילו רבע מהמשימות ואת נראיית מוזנחת לשכנה ממול
אבל בפנים-תרגישי מלכה
יש לך ממלכה שלמה-את וילדייך,משפחתך, ממלכה שלמה, והיא מושלמת . לא כי היא נראיית מושלמת אלא כי את שלמה איתה. את שלמה עם הבחירות שלך-להקדים את מימוש היצר האימהי שלך לעיצוב תפאורה חומרית שתיראה נורמאלית לסביבה הנורמטיבית
צאי מזה, מי נורמלי,תגידי לי? מה אכפת לי בכלל מהנורמה? שתלך לחפש את החברים שלה
אני עכשיו עם הרגליים למעלה,מחבקת את הילד האהוב שלי,מדגדגת אותו וצוחקת על העולם

ובלילה,אחרי שתשני כמה שעות,אם אפשר,כמה... אז תקומי לארגן קצת את הבית לקראת מחר,כי בכל זאת,יש מחר...

[עולם_חדש_מופלא*]

איך אני יכולה להקל על עצמי
ברוח דבריה של עצם מעצמי - תעשי התאמת ציפיות חדשה למצב.
אם עד היום חשבת שתהיי כזו שלומדת+מגדלת+עובדת+מבלה (וכיוב'), תתחילי להפנים שמה שנכון לך הוא קצב יותר איטי, והתמקדות במעט דברים. (זו כמובן הצעה, את יכולה לא להסכים).

הניסיון שלי באימהות הוא די מצומצם (7 שבועות), ובינתיים גיליתי שאם אני מנסה להיות "רק" אימא, ולא עוד מליון דברים- אני עומדת בציפיות שלי בעצמי, וטוב לי (ברגע שאצליח לישון 3 שעות רצוף- החיים יהיו מושלמים...).

[עצם_מעצמי*]

עוד דבר, בקשר ללהתעמל
נראה אותך תופסת ספרינט בעלייה עם העגלה ואח"כ נשפכת על הדשא בגן השעשועים ללא ניע
מבט לשמיים
ונשימה

ולהרים את הילד ב "אווירון" או "עולם הפוך" : אחלה ספורט שבעולם. יותר כייף מחדרי כושר (וידוי: מעולם לא הייתי בכזה)
(ועוד וידוי: איך שאני נראיית,לא כדאי ללמוד ממני על ספורט...)
קבלה

[מיכל*]

עד לפני חודש, כל מה שרציתי היה ללכת לים לבד ולקרוא ספר בשקט...הרגשתי שאין לי מקום- לא להכיל כלום- ויש לי 2 קטנטנים בבית...פיניתי לי זמן, ולא יודעת מאיפה- אבל מצאתי לי מטפלת מופלאה...יש לי שעת חסד אחת בשבוע, ואני בוחרת להקדיש אותה רק לעצמי- אח"כ פתאום מתפנה מקום גם לאחרים...
אני עדיין בתהליך, אבל ממליצה לך לחשוב מה הדבר שיעשה לך הכי טוב- למצוא סידור- ולעשות אותו...
בהצלחה

[ר_ו_ת_ה*]

אני בגיל הזה הייתי לוקחת איתי את הילדון כמעט לכל מקום, גם לטסט לאוטו וגם לדאר/בנק וכו'.
בשבילו זו היתה הרפתקה, ואני פשוט לקחתי בחשבון שהכל יקרה הרבה יותר ל-א-ט, אבל זה בסדר.
חוץ מזה, נשמע שאת צריכה לראות אנשים- חברות שלך, אימהות נוספות, עם ילדים או בלי
גם ברמת העזרה- למשל חברה שבאה ומשעשעת את הילד ואותך כשאת שוטפת כלים, או ילדים נוספים שיסתובבו בבית, זה מכניס עניין
אחרי זה הוא ישן יותר טוב, וגם את תרגישי פחות מבודדת
אל תזלזלי בצורך שלך להיות בין אנשים.
במקומך הייתי עושה מאמץ מוגבר בשני כיוונים- אחד, בייביסיטר, כמו שהמליצו לך פה. שעות ספורות בשבוע עושות הבדל עצום
ושתיים- למצוא לך ולו חברה. זה יטיב עם שניכם
בהצלחה
@}

[פלונית_במלכוד*]

כל כך תודה לכן עצם מעצמי היקרה, עולם חדש מופלא,מיכל. תודה. אני כבר מרגישה יותר טוב.(-: כיף לשפוך את הלב כאן זה כל כך בית.

[פלוני_אלמונית*]

_מי יתייחס אליו כמו שאני? מי יהיה סבלני רך מלא חמלה אהבה שמחה כלפיו כמוני?מי יחליף לו ברגע שהוא עשה וישטוף לו את הטוסיק כל פעם ויעשה את זה בכיף ותוך כדי משחק? אף אחד.
לא רוצה אדם זר שיגדל לי את הילד ש-ל-י._
רק התיחסות קטנה לחלק קטן מדברייך: אדם זר, אחרי שאת מכירה אותו וילדך מכיר אותו, אינו זר עוד..
זה באפשרויות שלך למצוא אדם נפלא, מעורר השראה, עם לב גדול ואוהב, שפשוט יאהב את ילדך ויעשיר את עולמו.
הוא לא יגדל אותו, הוא פשוט יבלה איתו מספר שעות ביום. זה טוב לילד לבלות זמן עם אנשים שונים ממך וטוב גם לך ללמוד לסמוך ולשחרר.
וברור שכרגע ילדך מקבל אמא מותשת, מתוסכלת, עצובה, ושזה לא הכי טוב לו..

[או_רורה*]

מסכימה.
לא סוף העולם בשבילי שילדי הגדול בגן 4 שעות ביום. אבל, מאידך, הוא גדול.
עם הקטן אני בבעיה דומה - מחפשת, מתייאשת, בעצם מבינה שלא ממש חיפשתי מטפלת כי ראיתי רק את הפגמים שלה וכ"ו... באמת קשה לי שקשה לי כל כך.
לפעמים אני מסתכלת על חברותיי ששולחות לגן גג בגיל שנה מ7 עד 4 וחצי ולפעמים.. מקנאה...
אבל זה מה יש.
אני לא כזו, אני אחרת, ולהתכחש לעצמי לא יביא אותי לשום מקום טוב.
בקיצור, אני עדיין מתבחבשת במקומות שלך, על אף שאני עם שניים...

בקשר להתעמלות - אני עושה התעמלות פעמיים בשבוע בעזרת הבעל - פשוט - אחד השיעורים בשמונה וחצי, והשני בשש וחצי.
נכון, קשה ומעצבן ללכת להתעמל בשמונה וחצי בערב - אבל עדיף מכלום...

[חמוצית*]

הי פלונית במילכוד
אנחנו באותה סירה
אני ב בלוג דיכאון אחרי לידה של חמוצית זה קורה עכשיו
אז כולן שם תומכות בי ואני רוצה לתמוך בך
ולהגיד לך שאת לא לבד
ושאני אוהבת אותך
הדברים כנראה מסתדרים מאד מאד לאט
אבל זה קורה
בטוחה שתמצאי את הדרך
למצוא ולקבל עזרה
להתאוורר
להיות קצת בחברותא

גם אני מחפשת את הדרך שלי

האימהות היא עסק מרתק ומטורף מאין כמוהו

בהצלחה

[אורנה_שפרון*]

פלונית,

אני מרגישה שאני כל הזמן במלחמה מול כל העולם.
מלחמה היא עניין מתיש ביותר. ואת אכן עייפה מאד, על פי דבריך.

הציעו לך כאן הרבה הצעות פרקטיות.

רוצה להציע משהו מכיוון אחר.
לא עשייה, אלא התבוננות.

לעיתים קרובות כשאנחנו נתקלים בביעה אנחנו מחפשים לה את הפיתרון הטכני.
לעניות דעתי, במקרים רבים הבעיה איננה טכנית ולכן פתרון רק ברמה הטכנית לא בהכרח יתן את התוצאה המקווה.

נסי להתבונן -
מה הם שדות הקרב שלך במלחמתך מול כל העולם?
הכיני רשימה של הזירות בהן את נלחמת.
כשאלו יהיו מונחות לפניך יתכן ותוכלי להעשות הערכה מחודשת ולבדוק אילו מהמלחומות מועילות והכרחיות ועל אילו מלחמות את מוכנה לוותר.

אני מאמינה שבכל מצב נתון - גרוע ככל שיהיה אפשר להרגיש קצת יותר טוב. כשאנחנו מתחילים להרגיש קצת יותר טוב, רמת האנרגיה שלנו יכולה לעלות, וכך גם רמת התפקוד שלנו, ויכולת הבחירה וקבלת ההחלטות.

יתכן וברור פנימי והתבוננות יעניקו לך את ההטבה הזעירה שתאפשר לך למצוא את דרכך ביתר בהירות.

אם דרך זו מתאימה בעבורך נוכל להמשיך מכאן.

[יוטי_בעיר*]

מה שכן ברור זה שאדם זר לא יצליח להרדים אותו בחזרה
ניסית מישהו אחר? בקבוק עם חלב שאוב לא עוזר?


ולא הזכרתי אפילו את הסוגיות שיש לי עם עצמי. פיזית ונפשית.
את נשמעת כמו מישהי עם דיכאון אחרי לידה (שסוחבת את זה כבר יותר משנה וחצי ).
את נשמעת כמו מישהי שלא מאמינה בכלל שאפשר לשנות את המצב שלה. כל דבר שאת כותבת עליו הוא מוחלט ואי אפשר אחרת כי ככה וככה.
לדעתי את צריכה עזרה מבחוץ, לר רק עם הילד והבית, עזרה בשבילך, בשביל ההרגשה שלך.

[יונת_שרון*]

פלונית במלכוד, מה את אוהבת לעשות?
לקרוא? לצייר? לדבר עם חברות? לשיר ולרקוד? לטפס על הרים? דברים אחרים לגמרי?
תעשי לך רשימה (אפשר רק בראש) של דברים שאת אוהבת.
עכשיו תעברי על הרשימה ותנסי לראות איך את יכולה להתארגן בשביל לעשות כל אחד מהדברים האלה: 1. עם הילד, 2. בלעדיו.
הנה משהו שכתבתי על זה פעם: כשאין לי כוח

[ב_עילום*]

את נשמעת כמו מישהי עם דיכאון אחרי לידה (שסוחבת את זה כבר יותר משנה וחצי ).

לדעתי את צריכה עזרה מבחוץ, לא רק עם הילד והבית, עזרה בשבילך, בשביל ההרגשה שלך.

מסכימה

כשאת נמצאת בבית עם תינוק, לבד, קשה למצוא ולגייס את המרחב שדרוש בשביל לחזור לעצמך ולכן עזרה מבחוץ (לא וירטואלית) יכולה מאד לעזור.

כשתתחזקי מבפנים, הכל יראה אחרת. אז גם תוכלי להחליט מה מתאים לך ומה לא מתאים במסגרת חייך ומשפחתך.

[פלוני_אלמונית*]

מרעננת לטובת אמהות /מותשות חדשות.
יופי של דף, עם תמיכה ועצות שעדיין עובדות.
מדברי המרגיעון- "כולנו זקוקים לחיבוק"- אכן.

[פלוני_אלמונית*]

תודה רבה, המון עיצות מעולות

[תמרוש_רוש]

@}