אמאל'ה פיפי בלוג נטול חיתול

[אנונימי]

דף בלוג

[אמא_ל'ה*]

בכיור.
על השיחים בחצר.
על המגבת שאמאל'ה הניחה כדי שאם במקרה.
על אמאל'ה.
על הקיר שמעל לכיור.
על הרצפה שליד הכיור.

הינוקא כבר בן שלושה שבועות. אתמול התחלנו להתאמן ב"בלי חיתולים". קשב? מקשיבים. יש הרבה אהההההה, אע אע (גרוניות להפליא, למרות שלינוקא יש שורשים בעיקר בורשה רבתי) ו-ווואאאאאא, שכולם יכולים או לא לסמן או לא פיפי או לא. כלומר, יש סימן בדוק - אם אמאל'ה לוקחת את הינוקא לכיור ולוחשת לו "פששששש" ברוב מלודיה, זה לא פיפי. אם אמא מניחה שלא הבינה את הסימן ומניחה את האוצר הפועה על מזרן-הלא-מה-פתאום-הוא-לא-ישן-על-הבטן-גברת-אחות-טיפת-חלב-הנכבדת, הוא מיד משחרר קשת מרשימה שהיתה זוכה להרבה כבוד מכל מי שעשה אי פעם כיבוי צופי. אם אמאל'ה מחזיקה אותו בסבלנות מול הראי ושואלת שוב ושוב (ושוב!) - אתה צריך פיפי? זה לא פיפי. אם אמאל'ה מחליטה, אחרי דקה ארוכה ויבשה שכנראה היה נדמה לה ושהיונק הקטן בכלל לא שידר לה במורס שהוא צריך להשתין, והופכת אותו כשפניו אליה לתנוחת גירפוץ, זה סימן ודאי לכך שכמה שניות מאוחר יותר, החולצה, המכנסיים, הרצפה והשכנים ישכשכו בשלולית פיפי שקופה.

כל פיפי זוכה לצהלות "פיפי! אתה עושה פיפי!" גם אם הצוהל גילה שצג המחשב שלו לא ממש עמיד במים ושגם אין עליו אחריות. הינוקא, מצדו, מביע חוסר שביעות רצון כשאמאל'ה ואבאל'ה מפשיטים אותו ככה סתם מול הכיור כששלפוחיתו ריקה למשעי והוריו, מצדם, מקפידים לפרש את הרטינה כסימן(!) לכך ששווה להחזיק אותו עוד קצת, כי תיכף פשששששש, באמת!

[נ_ע_מ_ה*]

לא יכולתי לנסח זאת טוב יותר
גם אנחנו באותו שלב.

נעמה מזדהה ולא מבינה איך. איך?

ביום הראשון שהתחלנו היו שלוש פעמים שנענע למילותיי וזה הטעין אותי במלא מוטיבציה. זה היה מדהים אני אומרת פיפי והוא משתין,פעמיים. וגם שלוש פעמים קלענו בול את הקקי בכיור/בקערה. מאז אנחנו בנסיגה ובלבול.

איך?

[סוסת_פרא*]

מדליק !

גם לי יצא להיחשף לנושא לאחרונה. ועכשיו, יחד עם שירי, היולדת הטרייה, גם אני תוהה...
כתבת את זה כזה אמיתי ומצחיק, ונהניתי לקרוא.

מחכה להמשיך לקרוא חוויות, ואף לצחוק... (למרות שמאחלת פחות פספוסים... )
בהצלחה !

[אמא_ל'ה*]

בקצב של שלוש רביעיות.
אמאל'ה טופחת על גבו של הינוקא בתיכף לפנות בוקר.
המרדף אחר הגרעפס הלבן.
אמאל'ה כמעט נרדמת בגלל המקצב המטרונומי, והעולל, מצדו, מסרב לשחרר את הבועה התקועה בקיבתו. מניחה אותו. זעקות. מרימה. שקט. עדיין אין גרעפס.
פתאום התפתלויות. מתוך שינה אמאל'ה תוהה בקול אם אפקט הדופלר הזעיר צריך לבקר בכיור לצורך עשיית מה שהאנגלים מכנים, סלחו לי על הצרפתית, קקי. הקולות העולים מהחיתול (ח"פ! הביאוה אל המוקד!) ברורים כשמש שטרם התעוררה.
ועכשיו התלבטות.
ברור לי, שגם אם הייתי מגייסת את כל תעצומות הנפש בתוספת רזרבות שעות שינה שרכשתי בשוק האפור, הינוקא היה עושה פרצופי העלבות על כך שהערתי אותו כדי להציב את טוסיקו העוד-לא-עגלגל-אבל-עוד-חזון-למועד בסמוך לכיור.
מצד שני, התעלמתי מהסימנים הכי ברורים שלו.
מצד שלישי, חיתול מלא ומבט מלא סקרנות של היונק, הובילו אותי אל אותו הכיור דקה וחצי מאז הישמע הגונג בחיתול והוא השלים שם את מלאכת הפשפוש. אז גם הגיע הגרעפס בקול תרועה רמה.

ולפינת הטפיחה על השכם (כולל חיתול טטרה):
שעה לערך אחרי היקיצה וחמש דקות אחרי התחלת יניקה, הוא התחיל לקטר. הצעתי לינוקא להתפשפש. עמדתי איתו ליד הכיור כרבע דקה שקטה אך שחונה, ואז הנחתי שאין לו, והפכתי אותו לגרעפס. הוא התחיל לקטר שוב. הפכתי אותו שוב אל הכיור, והוא, למרבה האושר, השתין. הייתי גאה בעצמי שהבנתי שהוא צריך, ואפילו יותר בו, שהשכיל להבהיר לי מה הוא רוצה (פעמיים! אמא קשת תפיסה). אוי, איזו נחת - כמו שאומרים אצלנו בפולניה.

קראתי אתמול מישהי, ואני לא זוכרת מי, כי איבדתי את תאי הזיכרון האחרונים שלי בעקבות הלידה, וחברה של אמאל'ה טוענת שזו דרכו של הגוף האמהי להתרכז במה שחשוב, כלומר בתינוק, על חשבון דברים זניחים כמו היכולת לזכור לכבות את האש כשמסיימים לבשל, להפעיל מדיח אחרי שמכניסים אליו כלים ולהניח את המפתחות של האוטו במקום יותר הגיוני מאשר מגירת המגבות. בכל אופן, קראתי מישהי שכתבה שעדיף להפסיק לחפש סימנים, ופשוט להשתמש באינטואיציה, לא לנסות לקושש רמזים אלא לקחת אותו לפשפש כשמרגישים שהוא צריך, בלי להסתכל על השעון, בלי לחפש את המבט המתבונן פנימה של התינוק (אה?) שאמור לסמן את רצונו העז להשתין. תובנות - בהמשך.

פינת המישפוחע:
"טוב, היא בחופשת לידה, משעמם לה אז היא רוצה לרוץ איתו לשירותים כל חמש דקות" (הסבתא תומכת בבלי חיתולים)

[אמא_ל'ה*]

נעמה - גם אני שואלת איך? ומגדילה לשאול - איך???
נדמה לי שזה אמור להיות קל יותר ככל שמתרגלים יותר את העניין. בהצלחה גם לך

סוסת פרא - תודה!

[טלי_מא*]

אמאל'ה, את מצחיקה מאוד.


<נהנית לקרוא>

[אמא_ל'ה*]

טלי מא, תודה!
אם הייתי מבינה, מאותגרת אייקונים שכמוני, איך עושים פרח, הייתי שולחת לך בחזרה |זרפרחים|.

[יוחננ_ית*]

"טוב, היא בחופשת לידה, משעמם לה אז היא רוצה לרוץ איתו לשירותים כל חמש דקות"
אבל מצד שני, הם שואלים למה את לא רוחצת אותו אם כל-כך משעמם לך

[אמא_ל'ה*]

קצת רקע לפני ההמשך.
ינוקא, עד כמה שהוא ממלא את ימינו, ולא פחות את לילותינו, אינו העולל המשפחתי הראשון. ראשונה הגיעה הבכורה, כטיבם של בכורים (להלן: פרינציפטי), ואחרי שהבנו עד כמה כיף לא לישון בלילה, צירפנו אלינו גם את אחשלה (להלן: הרבעוף). פרינציפטי ורבעוף נולדו שניהם בלידות מבאסות וחותלו היטב עד גיל מי-זוכר-זה-היה-מזמן, ומי שהיה מציג בפני את הקונספט של הבלי חיתולים, ככל הנראה היה זוכה ממני למבטים תמהים.
עם ינוקא זה אחרת. אולי כי אני בשלה (דרך יופימיסטית לומר זקנה) יותר ואולי כי התחלתי לקרוא קצת מעבר למיינסטרים, אבל השורה התחתונה היא שמשהו שונה פה. מי תיאר לעצמו שאפשר ללדת איך שרוצים. בלי שמיילדת תנזוף בי שאני צריכה ללחוץ חזק ולא לצעוק (!!). בלי לקבל אותו עטוף כמו סנדוויץ' לטיול שנתי אחרי כמה שעות של בדיקות, שקילות ומדידות. בלי להסכים אוטומטית למה שהרופאים אומרים כי "זה לטובת התינוק". וגם, אם לנסות לדבוק בעניין שלשמו התכנסנו, בלי חיתולים.

פרינציפטי משתפת פעולה בענייני העולל הבלתי מחותל בטבעיות גמורה. אני מניפה אותו מעל הכיור, ומיד היא מתייצבת וכולה אומרת "פשששש". רבעוף מעדיף להתייצב בשירותים כשינוקא מפושפש, ולהכריז כי גם לו יש פיפי, כך שחדר השירותים אצלנו מהווה מקום מפגש משפחתי, ממש כמו המטבח בסיטקום הממוצע. לא שאני מרגישה "בבית" עם הבלי חיתולים, עדיין לא. אתמול הלכנו לכמה סידורים, פרינציפטי לצידי וינוקא במנשא. הפתעתי את עצמי והחלטתי ליטול את העולל הבלתי מחותל ולא לארוז אותו לקראת היציאה מהבית. כמובן שסמכתי על עצמי מאוד, ולכן לקחתי בתיק 6 זוגות רגליות, חולצה אחת, מגבת קטנה וחיתול טטרה. את המנשא ריפדתי במגבת, וכך, קלילים כטנק מרכבה סימן 3, יצאנו מהבית. הצעתי לו להתפשפש לפני אבל הוא סירב בנימוס (ווואאאאאאאאאה). "אמא, אם תרצי לפשפש אותו, תעשי את זה בצד, טוב?" ביקשה פרינציפטי המובכת בקלות. הסכמתי. קיוויתי שצדקו אלה שציינו כי תינוקות לא עושים פיפי תוך כדי תנועה, אז התחלתי לנוע. די מהר הוא נרדם. חצי שעה מאוחר יותר, הוא עדיין ישן והמנשא והאוחזת בו היו יבשים לחלוטין. בסיום הסידורים הארוכים מדי, חזרנו הביתה. עמדנו לחצות איזה כביש פעוט, והחזקתי בידיהם של רבעוף ופרינצ, כשהעולל תלוי עליי, וזו היתה הרגשה טובה כל כך, פשוט אושר מזוקק. הייתי דומעת משמחה, אבל הציצי שלי התחיל לטפטף. נראה לי שזה שווה ערך.

סיכום האתמול:
3 פיפי על אמאל'ה (תוך כדי יניקה)
מספר טפטופי קקי צהבהב (יורד בשמש)
הרבה בולפגיעה במטרה ("אמא, זה לא קצת מגעיל שהוא עושה קקי בכיור?")
המון כבוד לאינטואיציה האימהית.

[אמא_ל'ה*]

יוחננ ית, הפסקתי לספר להם על מיעוט האמבטיות הוא מריח טוב ממילא.

[יוחננ_ית*]

המון כבוד לאינטואיציה האימהית.
כל הכבוד לך! גאה בך מאוד, זה לא פשוט.

[אמא_ל'ה*]

ינוקא קם בחמש בבוקר, למרות שקשה לומר "קם" על מי שלא ממש טורח לישון במהלך הלילה, למרות החושך והשקט, ומיד דרש ציץ. תוך כדי יניקה הוא החל להתפתל בסגנון האומן 17. הניחוח הקל שעלה מהחיתולילה לא הותיר מקום לספק. אחרי עוד כמה שלוקים, ירק הקטון את הפיטמה מהפה, ואני מיהרתי לקחת אותו לכיור (תזכורת לעצמי: לקנות קערה), שם המשיך הינוקא במעשיו - קולות מאמץ עילאיים, כיווץ אגרופים ואגלי זיעה הנוטפים ממצחו הגברי, אשר מובילים לתוצרת רכה לחלוטין. כמה אנרגיה צריך להשקיע כדי ליצר קקי שאין נוזלי ממנו, ואילו קולות יעלו ממנו כשינוקא יאלץ להתמודד עם הבישול של אמאשלו?

אחרי הקקי במערכה הראשונה, באה שטיפת הטוסיק והלבשת המכנסיים. בדרך הלא ארוכה מהאמבטיה לחדר השינה, הרגשתי רטיבות מסוימת באיזור הטוסיק הארוז יפה. חזרתי לאמבטיה כדי לבדוק וגיליתי שהזעיק החרוץ רמז לי שאני חתמתי את עניין הכיור, אבל לו יש עוד מה לומר בנושא. הפשטתי. מכנסיים לכביסה. תנוחת קקי מעל הכיור. המתנה. שוב אגרופים, שוב נהמות מאמץ, שוב מעט קקי צהוב. ממתינה בכל הסבלנות שיכולה להיות למישהי ששתתה כל הלילה, לא הספיקה ללכת לשירותים ועשתה פשששששששש במשך כמה דקות. הינוקא שקט כדג זהב. סיימת לעשות? אני שואלת, מחפשת רמזים. הוא ממשיך לשתוק. מים, מגבת, מכנסיים חדשים. מניחה אותו ליד אבאשלו והולכת לשירותים בעצמי. 20 שניות מאוחר יותר, אני מוצאת אותו טובל בפליטה לבנבנה ובמכנסיים חרדליים. שוב חוזר הניגון. אגרופים, מאמץ, קקי צהוב, המתנה ארוכה מול הראי. הפעם אני מחזיקה, שנית מצדה לא תיפול ושלישית לא ישוחררו הפולקעס עד שאראה הוכחות, רצוי בכתב, שהינוקא מיצה את נושא הקקי לחמש הדקות הבאות. הינוקא מישיר אליי מבט דרך הראי, אין לי מושג אם הוא מזהה אותי, אבל הוא נראה משועמם מהתנוחה. עוד דקה של המתנה. סיימת? שתיקה כסוג של הודאה. מים, מגבת, מכנסיים, שמיכה ולמחשב עם אמאל'ה. ציצי לשמאל שור - ינוקא מתחבר ותוך שניות מתערפל לתוך תנומה. אחרי כמה דקות, הוא מחייך לעצמו והפיטמה נשמטת ממנו. אני מחבקת אותו בעדינות ומספרת לו שאני אוהבת אותו כל כך, ואז אני מרגישה בידי המלטפת את הכתם הצהוב שמתפשט במכנסיו (עוד תזכורת: לקנות מכנסיים צהובים).

[טלי_מא*]

ואני מיהרתי לקחת אותו לכיור
לי יש קערה בכל חדר בבית (עצלנית)

[אמא_ל'ה*]

לי יש קערה בכל חדר בבית (עצלנית)
בקרוב אצלי

[ילדת_טבע*]

מזל טוב על הבלוג בלי חיתולים האמיץ והקישוני משהו שלך. כייף לקרוא.
ממרומי גיל שלושה חודשים (איזה כייף לי להגיד את זה. איזה בעסה לך לשמוע את זה... אבל לא תאמיני זה עובר) ההשקעה משתלמת. וכן, לכי לקנות קערות, ככה לפחות את יכולה לשבת כשאת מחכה שהוד מעלתו יסיים את כל הקקי הצהוב שלו ולא לעמוד כמו פוץ מול כיור (ועוד אחרי לילה ללא שינה) ובכלל, בחדר השינה עדיף יותר גיגית אובלית ענקית ככה לא צריך לכוון בלילה ופשוט לקוות לטוב (כן, כן, לפעמים מכבה האש הגאה שלנו מנסה לכבות שרפות גם אצל השכנים...).
בהצלחה!

[אמא_ל'ה*]

את יכולה לשבת כשאת מחכה שהוד מעלתו יסיים את כל הקקי הצהוב שלו ולא לעמוד כמו פוץ מול כיור
את מציצה לי?

[טלי_מא*]

אחח... כמה טוב בנות...

[ילדת_טבע*]

את מציצה לי?
פככככ... מה חשבת שאת המצאת את זה? אני מההתחלה הבנתי שאין מצב לעמידה והכנתי קערה עוד בהריון! (היא היתה פה כל הזמן, בגינה וסונג'רה באושר לתפקיד, מיד אחרי שילדתי את השיליה לתוכה). הגיגית אגב, היתה האמבטיה של הגדולה שהכילה כביסה ולילה אחד המצוקה אמהית שימשה כשרותיםלמחרת קנינו לה גיגית חדשה, היא לא היתה מוכנה לחזור אליה, גם לא לאחר חיטוי...

[ניצן_אמ*]

זעיק?? גם את ברחבאליות?? פם פם פם פאאאאם...

[ניצן_אמ*]

בחדר השינה עדיף יותר גיגית אובלית ענקית ככה לא צריך לכוון בלילה
ממליצה לשים קצת מים בתחתית לפני שהולכים לישון, ואז זה לא מתייבש ונדבק ואפשר להשאיר את זה לבוקר...

[אמא_ל'ה*]

טלי מא, חבל שלא ידעתי את יתרונות העניין אז
ילדת טבע - תארי לעצמך את עוצמת הזעזוע של פרינציפטי, כשגילתה שיורש העצר מטיל את מימיו על אמאשלה.
ניצן - בהן צדק, הוא זועק! לגבי המים, ינוסה. תודה

[ילדת_טבע*]

תארי לעצמך את עוצמת הזעזוע של פרינציפטי, כשגילתה שיורש העצר מטיל את מימיו על אמאשלה
בדיוק כשסיימת לקרוא את המשפט הזה שבלולון חביב וחייכן דפק חירבון אקספרס על המכנסיים שלי, יחסית נדיר במחוזותינו. מכיוון שזה כבר ידוע לך שקקי בא בהמשכים אז סרתי לקערה שלמרגלותי להמשך. החיפושית (שנתיים ושמונה חודשים) יושבת פה לצידי וצופה בחתולים בצמרת תוך כדי בנית גן חיות מכריות כשהיא החיה שתהיה בתוכו, זו מיד קלטה את הצליל ואת הקפיצה של אמא לכיוון הקערה ובקשב מדהים שמתאים בדיוק לגיל שלה קראה "לא עושים פיפי על אמא!" ופנתה לחפש לי את הטטרה-ניגובים הקרוב. הרבה פיפי זרם בביתנו מאז עניין הגיגית, היא כבר חטפה גם פיפי (לאוזן) וגם קקי. "לא נורא אמא, זה עוד מעט יעבור" היא מנחמת את עצמה. אם כי כשזה קקי היא צורחת בהיסטריה כמה דקות לפני הנחמה.

[אמא_ל'ה*]

חלק גדול מחיי ביליתי בידיעה שיש דברים שלא מדברים עליהם עם אחרים, גם לא עם אנשים קרובים.
פתאום, באמצע החיים, גיליתי שמדובר בנושא מרתק, שלא רק אפשר לעסוק בו מדי פעם, אלא שווה להקדיש לו מילה או שתיים.
או בלוג שלם.
כשאני מנסה לאתר את הרגע בו הפרשות הפכו מטאבו לנושא עניין מרכזי, נראה לי שנקודת המפנה היתה הכניסה להריון, ואם לדייק אפילו יותר - בתקופה שקדמה לכניסה להריון, התקופה בה הוסת הופכת מצפירת הרגעה לאויב העם. אז, שיחות עם אחיות (וירטואליות ולא) למצב, כוללות דו"ח מפורט שנכנס, הכי תרתי משמע, לתחתונים: איזו הפרשה היתה ומתי, כמה זמן היא נמשכה והאם היא היתה יותר דביקה-נמתחת-לבנבנה או יותר נוזלית-שקופה-נמרחת. שיחות מתמלאות בתיאורים פלסטיים - לאחת יש הפרשה שנראית כמו נוזל זרע, לשנייה כמו נזלת, ולשלישית - כמו ארטיק לימון רגע אחרי שפגש את המדרכה.

גם אחרי הכניסה להריון, ממשיך כנס ההפרשות, עם הרצאות אורח בנושאים "יש לי הפרשה מוזרה עם ריח של צמיג חרוך, האם זה נורמלי?" ו"הפקק הרירי - קווים לדמותו", אבל זה באמת כסף קטן לעומת מה שמתרחש עם היוולדו של הרך-נולד, אז כולם זוכים לשיתוף (מרצונם או לא) במה בדיוק עשה התינוק, כמה פעמים הוא עשה את זה, ובאיזה צבע זה היה. שמתי לב שהשיחות האחרונות של אמאל'ה, ולא ממש משנה עם מי היא שוחחה, כללו תיאור מפורט של היציאות (המקסימות!) של ינוקא. פעם, מזמן (לפני שבוע), היה מדובר בהפתעה - פותחים את החיתול ו-טהדאאאאאאא, קקי! חרדלי! מנוקד! אבל עכשיו הכל גלוי לעין הבלתי מחותלת - מהתחלה (קולות רוטנים מאזורים שונים בגופו המתפתל) ועד הסוף ("קקי! עשית קקי!") בגיגית. ינוקא, מצדו, משתף פעולה ומשתין ומחרבן ללא הרף. די מוזר העניין הזה, הנחתי שהוא עושה פעמיים-שלוש ביום (כפי שקרא בחוברת ההפעלה של טיפת-חלב תחת הכותרת "כך תזהי האם תינוקך אוכל מספיק") אבל מסתבר שהוא פורק את התוצרת בערך 734 פעם, במנות קטנות אך מכתימות-מכנסיים, ואני מוצאת את עצמי מותירה אותו עטוף במגבת בפלג גופו התחתון לאחר ששטפתי, שטפתי ושטפתי שוב את טוסיקו הזעיר. בשמת א ו- קרוטונית מהמרק הגדול שלחו אותי לבדוק האם מדובר ברגישות לחלב (שאני אוכלת) אז עכשיו אני בוהה בשקיקה בקוטג' וממשיכה להעמיס מכונות כביסה במגבות מעוטרות בכתמים צהובים. מזל שיש שמש.

[אמא_ל'ה*]

היום הורדתי שיערות מהרגליים עם מכשיר שכמו בבדיחה על התנין, לא ברור אם הוא יותר כואב או יותר מרעיש. למה אני עוסקת בענייני קוסמטיקה מיותרים (כיוון שאני לא מתכוונת לחשוף את רגליי בקרוב או ברחוק)? זו שאלה מצוינת, שהתשובה המבישה אליה היא - אינרציה. כמו גלגל המתגלגל, יש דברים שמתנהלים כי כך היה קודם, וקודם לכן ועוד לפני כן, והחוק הראשון של ניוטון וכל היתר. הסיבה שאני מזכירה את רגליי הלבנבנות בבלוג היא אמא שלי, וליתר דיוק - המפגש הבליחיתולימי עם ינוקא חשוף הטוסיק.

בתחילה היה נדמה לי שאמאשלאמאל'ה מתעניינת בקונספט כמו גם בביצוע - היא שאלה מה ואיך עושים, סיפרה שפעם היו נגמלים מחיתולים בגיל צעיר, ולרגע היה נדמה לי שהדברים טובים מכדי להיות אמיתיים. מסתבר שהם אכן לא אמיתיים.

("אוי, אני רוצה להחזיק אותו! אבל תלבישי אותו קודם. גם עם חיתול". אמאשלאמאל'ה מבהירה עמדות)

מרפי המניאק, שתמיד מגיע כשמעדיפים שיילך, הקפיד שינוקא ישתין על עצמו, על אמאשלו, על המזרן שלו ומעבר לגיגית בקשת גדולה. הוא גם הדגים קקי מרשים על המכנסיים, ולקינוח - רטן ברגש והוביל את הוריו שוב ושוב אל הגיגית לשווא. זה ברור שכשרוצים להסביר עד כמה שיטה מסוימת היא הגיונית וטובה, הכל יתחרבן במובן הכי חרדלי של המילה. כמובן שזה גרם לסביו (לסבתו) לתהות למה זה טוב בכלל, למי יש כוח לזה, ולבקש שאם אפשר לחתל אותו כדי שאפשר יהיה להרים אותו בלי להסתכן בשפריץ. במקום לומר שהוא בלי חיתול וזהו, חיתלתי אותו (כי ממילא עמדנו ללכת) והגשתי אותו, עטוף ובטוח לפיפיפוביים. ולמה הזכרתי את האינרציה? כי גם כאן, כמו בתלישת השיערות, יש דברים שמתגלגלים ונמשכים לא מתוך מחשבה, אלא מכושר ההתמדה. כמו שיש דברים שתמיד העדפתי לא להסביר ולא להתמודד עם "מה יגידו", גם עכשיו בחרתי להניח לאחרים (מקירבה ראשונה!) לחשוב שנפלתי על הראש, שזה ג'וק שתיכף ייעלם, שאנחנו מציקים לינוקא או שכל התשובות נכונות. מבאס לא פחות מלמרוט שיערות ברגליים סתם.

[יוחננ_ית*]

קוראת אותך

[סוף_מעגל*]

קוראת אותך
גמני.

[אמא_ל'ה*]

תודה, יוחננ ית ו- סוף מעגל @} <מתלהבת מעצמי שהבנתי את עניין האייקונים>

ינוקא היום ביקר בטיפתחלביה המקומית. כאחד שרואה טיפת חלב ומיד רוצה את כל הציץ, הפליא העולל וכמעט שבר את המשקל (איפה הסבתות עם קריאות ה"בלי עין הרע"?) תוך שהוא מדלג על עקומות ומציג בגאווה את הסנטרכפול שהוא מטפח. בין לבין הצגתי בפני האחות את עניין הבלי-חיתולים, והיא - למרבה התדהמה - לא רק שלא התפלצה, אלא אף הפגינה התלהבות. "תספרי לי קצת על זה", היא תבעה, "זה נשמע מאוד מעניין".
שניה, הולכת לבדוק אם יש חמור לבן בחניה.

השיטה, אגב, מתקדמת מצוין. הוא משתין יפה (במגוון גיגיות, על הרצפה שליד הגיגית, על הקיר שליד הגיגית, במקלחת, על השיחים ליד הכניסה לבית וגם על אמא שלו).

פרינציפטי: אמא, יש לך קקי על החולצה!
אמאל'ה: כן, שמתי לב
פרינצ': אז תחליפי
אמאל'ה: בשביל מה, הוא תיכף יעשה עוד קצת

מעולם לא התייחסתי בכזה שיוויון נפש לפיפיקקי שנמרחו עליי.

[ילדת_טבע*]

מעולם לא התייחסתי בכזה שיוויון נפש לפיפיקקי שנמרחו עליי
תשואות רמות מהכיוון שלנו. זו הדרך! ובכלל, תמיד אפשר להעמיד פנים שבדיוק דפקת נקנקיה (מה יותר גרוע? נקנקיה לא?).
אגב טיפשת חלב, גם לנו היתה פעם אחות כזו וכשהיא עזבה גם אנחנו עזבנו ולא שבנו.

[נ_ע_מ_ה*]

מזדהה.נחמד שמישהוא עובר את אותן החוויות כמונו,באותו שלב...
תגידי,לא קראנו פה איפהשהוא שאחרי שבועיים זה מתחיל להיות יותר טוב?
מרגיש לי כאילו כבר שנה אנחנו בעסק הזה. טוב שאין לי יומן...

ובכלל,
הקטנה שלנו,בת שנתיים וחצי נכנסה לתקופת רגרסיה כך שגם הקקי-פיפי שלה מרוח בכל פינה בבית. אוייש...כמה שזה מסריח לעומת הקקי של התינוקי . זה מדהים איך ככל שאנחנו ניזונים מיותר זבל,כך הקקי שלנו מסריח יותר. לעומת שלה,הקקי של התינוק הוא שום דבר

[אמא_ל'ה*]

מניקה את ינוקא
הוא מעיף את הפיטמה <סימן ברור לפיפי>
מזנקת לגיגית
אחרי 2 דקות מוותרת
הוא משתין בדרך ליניקה
רבעוף תובע אוכל, רצוי ממתק
פרינציפטי מתעניינת במצב ארוחת הצהריים
אני מניחה את ינוקא על המזרן בסלון
בדרך למטבח הוא זועק
אני מרימה, שותק
מניחה, צועק
<דפוס>
דוחפת למנשא, מתחילה להכין סלט
ינוקא נרדם
מסיימת עם הסלט ומתחילה עם השניצלים
ינוקא נוחר קלות
מתגנבת למזרן. מתכופפת. מניחה. ינוקא לא ממצמץ.
מגיעה למחבת. צווחות.
מחממת את השמן תוך הסבר לינוקא שלא קורא את המלצות "בטרם" שאסור לבשל עם תינוק במנשא.
ינוקא מתעקש.
מרימה. מפשפשת. כלום.
השמן צועק.
רבעוף מתיישב על הרצפה במטבח ותוהה האם העיטור החום על כף רגלו הוא בוץ או קקי של כלב.
ינוקא צועק.
מניחה את השניצלים במחבת ומוציאה את תפוחי האדמה מהתנור.
רבעוף: אני לא אוהב את זה!
אמאל'ה: אז אל תאכל.
מרימה את ינוקא ומנסה לפשפש. הוא צועק "אין!" (בחיי)
אם אין אז אין. מניחה על הכתף ומורידה כוסות מהארון.
צריך להפוך את השניצלים, לפני שהם יזעיקו כבאית.
בודקת את מפלס הפיפי. אין.
מניחה את ינוקא על המזרן.
הופכת את השניצלים.
מגלה את ינוקא שוכב בתוך שלולית.

איך זה שכשהכל נראה מצוין, ומשוויצים שהכל אחלה (אפילו בשקט, בלב, שמרפי לא ישמע), פתאום הכל הופך לקשה, מבאס, מטריד או סתם מתיש?
איך זה שלפני כמה ימים הסתובבתי במבט של הכל-קטן-עליי-איך-לא-גיליתי-את-זה-קודם והיום אני מעוכה כערימת פירה?
איך זה שכבר איפסנתי את כל הבגדים שנסגרים במפשעה עם תיקתקים והיום אני מהרהרת ביחסינו לאן עם הקשב?

אני יודעת שכשמגיעים לשלב יאוש (ורצוי קודם לכך), כדאי לנוח קצת עם איזה חיתול, שהרי לא יקרה שום דבר רע מכמה שעות חד פעמיות, אבל לא יכולתי להביא את עצמי לחתל אותו, זה נראה לי מיותר, כי הרי קודם היה טוב וקל ופשוט. אני צריכה כמה שנות שינה.

[נ_ע_מ_ה*]

אוי...אוי... הוצאת לי את המילים מהפה...כל משפט כאילו מצוטט מהלכי הרוח שלי
הייתי מעתיקה את התיאור שלך ישר לבלוג שלי ואף אחד לא היה שם לב שזה לא אנחנו.(אפילו לא אני...)

[אמא_ל'ה*]

תודה נ ע מ ה @} מקווה שישתפר אצל שתינו.

[אמא_ל'ה*]

דפיקה בדלת.
הנחתי את ינוקא על המזרן ופניתי אל הדלת.
הצצה בעינית גילתה את השכנה ההריונית הכוסית, זו שנראית כאילו גירדו אותה מתוך חוברת של רמי-לי, כולל הפוטושופ.
אני, לעומת זאת, עטופה בגופיה ספוגה פליטות וטפטופי ציצי, ו-10 קילו מיותרים, שיער קשור ופרוע בו זמנית, ושקיות של איקאה מתחת לעיניים.
פתחתי.
ינוקא התחיל לרטון, אבל לא היה לי נעים (למה?) להסביר את עניין הבלי חיתולים ולפשפש אותן, תוך ידיעה שככל הנראה הוא יצעק "אין" ולא יעשה.
המשכתי לדבר איתה.
בתוך שניות ראיתי שלולית מתפשטת מתחת לינוקא.
הרמתי אותו והחזקתי צמוד אליי, תוך שאני ממשיכה לדבר איתה.
אחרי חמש דקות הרגשתי חמימות מחודשת. כן כן, הוא השתין שוב.
לא הזזתי עפעף. לא כי זה לא הפריע לי אלא כי (ועכשיו כל הפולנים ביחד) לא היה לי נעים(!).
אין לי אפילו כוח לנתח את הסיטואציה, אבל אני מרגישה שמנה, מוזנחת ומג'ויפת.
ועכשיו, as we speak, ינוקא קינח בשפיץ חרדלי.
<מסך יורד>

[ניצן_אמ*]

אני יודעת שזה לא בהכרח עוזר, אבל כל כך הצחקת אותי עכשיו...
את מותק, ומושלמת ויפהפייה... וכל כך מוכשרת!
והיא, בטח היא סבבה לגמרי, אבל בואי נזכור לרגע שרוב האנשים המושלמים האלה, הם לא מאד מושלמים בעיני עצמם והם בד"כ לא עשו הרבה בעצמם כדי לקבל את הגנים האלה, וגם לא ברור שהם שיפוטיים כלפייך כמו שאת כלפי עצמך, וגם אם כן, זו בעיה שלהם
אנא המשיכי לעדכן. קוראת כל מילה.

[קלמנ_טינה*]

לרגל עליית הטמפרטורות והסלידה המובהקת של פוצ'קה מחיתולים, הצטרפנו לחגיגת ההשפרצות.
ואכן, הכתיבה שלך ממש קולעת (לכיור?)!
חוויות שלנו מהניסוי עד כה:

• <הרהור 1: הו! הנה מכנסיים עם כפתור שהתחבאו בארון מאז ההריון! הבה נמדוד אותם...
• פוצ'קה בת החודשיים (בתרגום חופשי): אמאאאא... את עדיין כאן?

<הרהור 2: זו טעות ללכת אליה עם מכנסיים כל כך טובים>

• פוצ'קה (בתרגום עילג): מה עם איזה חיבוק?

הרהור 3: לא נורא, חם היום. והפיפי הצפוי הוא נוזל תמים ושקוף
פוצ'קה: תני שלוק. את יודת מה, קחי משהו מגניב ורך בצבע כורכום
הרהור 4 (בדרך לכיור): נו שוין, לפחות אני יודעת שהמכנסיים שוב טובים עלי...

[בזמן הקלדת הקטע הזה נרשמו שני פספוסים על חיתול הטטרה הממוגן שלי: אחד רך ומגניב ואחד שקוף. אמא צוהלת: "עשית פיפי!"}

[אמא_ל'ה*]

כבר חודש, לא להאמין, שאנחנו נטולי חיתול. לא בלילות, לא בנסיעות ולא כשהסבתא מתחננת שבבקשה תכסו אותו שלא יעשה עליי פיפי, אבל נטולי.
הינוקא מפנים היטב את הרעיון שמאחורי הבלי חיתולים, ואני חושדת שהוא קורא פה באתר כשאני מגרפצת אותו מול המחשב.

כשאני לוקחת אותו להתפשפש למרות שכביכול אין שום סיבה לעניין, רק כי אני מרגישה שהוא צריך, והוא מתיז פיפי בקשת גדולה, אני מאושרת. מוזר שאני מאושרת בגלל פיפי, אבל זה רק בגלל שבסקס והעיר פמפמו שהכי לגיטימי להיות מאושרת בגלל נעלי ג'מי שו ולא בגלל סיר גדוש.

אה, עברנו לסיר. אני והינוקא זאתומרת, אבאל'ה מתמיד עם הגיגית, אבל שרירי הידיים החלושים שלי בתוספת גיד רעוע בכף היד הימנית, הפכו את הפשפוש למשהו שקשה להתמודד איתו מבחינת משקל, ויש משקל.

אז קנינו סיר. סירסירון קטון עם מקום לטוסיק זעיר, עם כפתור (שנוטרל באדיבות רבעוף ששמח לתקן את התקלה) שמנגן מוזיקה מרגיזה ועם לא מספיק מקום לבולבולו של העולל, מה שמקנה לנו הרגשה של ללכת בלי (חיתולים) ולהרגיש עם (פיפי על הרצפה). אבל יש סיר, וינוקא יושב עליו באדיקות, כשהוא מנסה ללכוד את מבטו של כלב הבית, שמצדו מקפיד להתעלם ממנו כל עוד אין לו משהו טעים ביד.

פינת הפולניה:
המגירות של שידת ה(אין)החתלה מלאות בבגדי גוף ואוברולים שאין להם דורש, ואני לא מעזה לתרום כי מי יודע מה יהיה בהמשך. תסמונת המשך ל"אני עוד אחזור למשקל הזה מתישהו, חבל למסור בגדים טובים"?

ולמה כששואלים אותי למה ינוקא בלי חיתולים, הדבר הכי טוב שאני מצליחה להוציא מהפה הוא "יש לו עור רגיש וחיתולים גורמים לו פריחה"?

פינת המשפוחה:
"נראה כמה זמן יהיה לך כוח לזה" (מילים חמות של החמות)

[נעמה_סלע*]

גם לחמות יש תקווה.
הפילפילון שלי בן חצי שנה עכשיו, בלי חיתולים עם חיתולים וסבתא, שגרה במקום הכי חם כנראה בארץ, דווקא מעדיפה שיהיה עם תחתוני גמילה אבל עדיין ממש חושבת שאנחנו מתעללים בו ובעצמנו.
בכל זאת, אתמול הלכה אתו לטיול בעגלה וכשחזרה, לפני שנכנסה הביתה, פעם ראשונה הורידה לו את התחתונים ונסתה לפשפש אותו. יש תקווה באופק.

[ילדת_טבע*]

ולמה כששואלים אותי למה ינוקא בלי חיתולים, הדבר הכי טוב שאני מצליחה להוציא מהפה הוא "יש לו עור רגיש וחיתולים גורמים לו פריחה"?
תנסי תשובה הרבה יותר קלה-"כי הוא בלי חיתול." מסתבר שהליין הזה גורם לאנשים האלו שפשוט לא חושבים להתחיל לחשוב ולא תאמיני לאיזה מסקנות הם מגיעים לגמרי לבד!
אגב, תנוחות שלא מכאיבות, נצלם ונמיילל לך.

[אמא_ללי*]

כשאני לוקחת אותו להתפשפש למרות שכביכול אין שום סיבה לעניין, רק כי אני מרגישה שהוא צריך, והוא מתיז פיפי בקשת גדולה, אני מאושרת.
לגמרי. כיף לקרוא אותך.

[קלמנ_טינה*]

אכן
כיף לקרוא אותך.

ובעניין החמות: היום היינו אצל סבתא שלי (שתומכת בחיתולים, מוצצים ובעיקר ובמיוחד עגלות), ופוצ'קה שוב עם פיפי על הרצפה.
מיהרתי אל הכיור הקרוב, אבל סבתא נזעקה (לא תאמיני): "מה, תני לה לגמור!"
(-:

[יוחננ_ית*]

ולמה כששואלים אותי למה ינוקא בלי חיתולים, הדבר הכי טוב שאני מצליחה להוציא מהפה הוא "יש לו עור רגיש וחיתולים גורמים לו פריחה"?
את ממש לא חייבת הסברים לכל העולם.
אם זה מוסיף לך סטרס, אז לא צריך.
למרות שידעתי שאני אלד בבית, שוב, לא סיפרתי לאנשים שלא תמכו בזה, ועניתי שאני מתכננת לידה בפוריה. כי זה הקל עלי, וכי לא היו לי כוחות להתמודד עם הסברים/הצדקות וכו'.

[אמא_ל'ה*]

לפני כמה ימים היה לנו יום מצוין בלי חיתולים. הוא שידר ואני קלטתי, הוא אמר ואני הבנתי, הוא מיצמץ ואני מיהרתי לפשפש.החלפתי לו רק שני זוגות מכנסיים באותו יום. הייתי כל כך מרוצה מעצמי, חילקתי לי מחמאות, השווצתי לאבאל'ה. בחיי, במצעד הגאים-גאות השנתי היתה פחות גאווה.
וכגודל היוהרה, עומק הנפילה.
ביומיים האחרונים הינוקא לא חדל מלהרטיב כל מקום ואתר. ובהזדמנות זו - מי שאמר לי שפיפי של תינוק יונק הוא כמו מים, מוזמן לרחרח את שמיכות הפליס של היונק הזערורי. אבל לא רק בנוזלים מדובר. כל הבית מנוקד בכתמים צהבהבים. הרצפה, הסדינים, הבגדים, הכיורים. רק החיתולים צחים ולבנים, שם הוא לא עושה קקי.
הוא מביט בי במבט של "אם לא תקחי אותי מיד להשתין, אני לא אחראי לתקינות הלוח-אם שלך". אני לוקחת. הוא ממאן. "אתה לא צריך?" אני תמהה, אבל הוא מתעקש. אין. חצי דקה מאוחר יותר הוא משקה את החולצה שלי וגם המכנסיים לא יוצאים מקופחים. היום, למשל, נספרו פעמיים של פיפי בול-פגיעה ומספר עצום של פספוסים, הפתעות או כל דרך פוליטיקלי קורקטית לכנות מקווי פיפי קטנים שפשטו בבית כשלוליות אחרי הגשם. שביתת פשפושים או שזו סתם דרכו המעודנת לומר שקר לו בלי מכנסיים? ינוקא ממלא פיו חלב ומסרב לגלות.

התחזית לימים הבאים: רטוב.

[קלמנ_טינה*]

D-:
את גדולה!!
<מוסיפה מיד ללקסיקון את כל הביטויים שטבעת כאן>

[אמא_ל'ה*]

תודה!
<מכורה למחמאות>

[אמא_ל'ה*]

מי משתין רחוק יותר ממני?
מי מרטיב אותך כשאת יבשה?

ינוקא, תבוא הברכה על ראשו, מבקר בסיר באופן שוטף, פרט למקרים בהם אמאל'ה מחליטה לקושש אומץ ולבקר בביתה של חברה טובה. או, זו כבר סיבה מצוינת להראות לכולם מאיפה משתין הינוקא.
ביקור של חצי שעה - שלוש פעמים פיפי במכנסיים (+ בונוס! פיפי שנוזל לתוך התחתונים של אמאל'ה! רק היום!).
החברה, כמובן, הביעה תמיכה. "אולי תשימי לו חיתול?".


תזכורת לעצמי - ילדים וכלבים גונבים את ההצגה, וינוקות משתינים מעולה מול קהל.

[אמא_ללי*]

_מי משתין רחוק יותר ממני?
מי מרטיב אותך כשאת יבשה?_
D-: הרגת אותי
מזדהה מאד.....

[אמא_ל'ה*]

הרבה מים עברו בסיר מאז שכתבתי לאחרונה.

יש ימים נפלאים, בהם התקשורת בינינו נפלאה - הוא מסמן ואני מבינה, אני מציעה והוא עושה (או שלא).
אבל, כמו תמיד, יום עסל ויום בסל, יום טוב ויום רטוב.

היום, למשל, התחיל די נחמד. אבאל'ה היה ממונה על ינוקא הבוקר, כשאמאל'ה ניסתה לקושש עוד שעת שינה אחת ודי.
הוא תיפעל יפה את התארגנויות הבוקר, כולל ה"אני לא מוצא את הנעלים שלי!!! ווואאאאאאאהההההההההה" של רבעוף, וה"אוף! תפסיק לגעת בי, אבאאאא הוא מתנדנד עליי!!!" של פרינציפטי, תוך כדי פשפושים מוצלחים של היונק הקטן. ואז, כמו בשיר, אבא הלך לעבודה, ועד שיביא משם מתנה (תלוש משכורת?), נשארתי עם הינוקא הזעיר שהתעקש לא לסמן. כשלקחתי אותו הוא השתין במרץ, אבל כשחיכיתי שיודיע לי שהוא מעוניין להתפשפש, הוא העדיף לקצר תהליכים ולהשתין עצמית, דבר שהוכח כבעייתי מכיוון שהוא עדיין לא התמקצע בהליכה (תיכף בן שלושה חודשים).

מילא, כשהוא שוכב על הבטן והפיפי נספג בסדין, זה איכשהו הגיוני, אבל כשהוא שוכב על הגב והפיפי עף לו ישר על הפרצוף והוא לא רוטן ולא מיילל? לא מפריע לו להיות מעוטר בטפטופי שתן? לא מציק לו להיות רטוב? זה לא מנוגד לתפישה שלא נעים לתינוקות לעשות את צרכיהם על עצמם? אני מגדלת אנרכיסט ככל הנראה.

[ילדת_טבע*]

לא מפריע לו להיות מעוטר בטפטופי שתן? לא מציק לו להיות רטוב? זה לא מנוגד לתפישה שלא נעים לתינוקות לעשות את צרכיהם על עצמם? אני מגדלת אנרכיסט ככל הנראה
מוכר... גם אצלנו משום מה הרבה יותר מעליב להיות עם תחתונים רטובות או לשכב על משטח רטוב מאשר לחטוף אותה ישר לפנים. בדרך כלל זה אפילו מצחיק אותו. היש מצב שלאחר שהפיפי בילה כמה שברירי שניה באויר הוא הופך לידיד שובב? לכי תביני אנשים...

[קלמנ_טינה*]

קוראת באדיקות (כתמיד)

הפעם אין לי מה לתרום - יש לי בת. הפיצ'ר הייחודי שלה הוא דווקא החזות היבשה מעל השלולית המוסתרת שנקוותה מתחתיה. ערמומי במיוחד בלילה, כשהיד שלי מגששת מתוך שרעפי שינה בחיתול הטטרה שמכסה אותה מלמעלה, שעה שלמעשה הפורענות חבויה בחלק התחתון של החיתול.. P-:

[אמא_ל'ה*]

היש מצב שלאחר שהפיפי בילה כמה שברירי שניה באויר הוא הופך לידיד שובב?
כשהוא צונח הוא אכן חמים ונעים אבל אחרי כמה שניות הוא לא הופך למציק? ואולי זו דרכו של ינוקא למחות על חסרונו של מזגן?

למעשה הפורענות חבויה בחלק התחתון של החיתול
אצלנו זה גם וגם, במיוחד בנסיעות באוטו.
<שוקלת לרכוש מפעל לשעווניות>

[יוחננ_ית*]

מאוד התרשמתי לראות את הסבלנות שלכם ואת ההתגייסות שלכם למטרה.
זה שגם את וגם אבאלה מאמינים בשיטה ומעוניינים בה בטח נותן לך המון כוחות להמשיך, גם כשקשה ויש פיספוסים.
אתמול הבנתי שבשיטת הבלי חיתולים התינוקי החמודי מקבל המון תשומת לב והמון חיבוקים וחום גוף מההורים שלו בזכות השיטה, וזה כמובן דבר נפלא!

[נ_ע_מ_ה*]

קוראת ומזדהה
קצת מקנאה אולי,שאצלכם גם הבעל נרתם לרעיון. אצלנו טרם קרה הנס. אני מחכה.
אם יש לי סבלנות כדי לחטוף שתינות בכל הבית,אז לא תהיה לי סבלנות לחכות לבעלי עד שישלים עם המציאות החדשה ויעיז גם הוא לפשפש אותו?!....

[אמא_ל'ה*]

יוחננ ית - תודה!
יש מי שיכול לראות בזה עניין מעיק ("שוב הוא בידיים? תניחי אותו קצת, לא נורא שיבכה") אבל הוא אכן הרבה בידיים. אם אבאל'ה לא היה בעניין, היה לי הרבה יותר קשה, ללא ספק.

נ ע מ ה, מאחלת לכם פישפוש משפחתי. נתת לו לקרוא בנושא?

[אמא_ל'ה*]

זה נראה כמו המון טרחה בשבילכם, אמר הדוד-יודע-כל במפגש המשפחתי האחרון.

אתם מתעסקים עם זה המון, ראיתי. אתם כל הזמן מסתובבים סביב הסיר. זה מאוד מעייף. בשביל מה.


כן, כאלה אנחנו - פיפיהוליקים. אנחנו מתים על פיפי, סירים וקערות. אנחנו אוהבים להתעסק עם זה כל היום.
בעצם, אנחנו עושים את זה רק כדי להטריד אחרים במראה הקערת-פיפי שלו, כי צקצוקי הנו-די-עם-השטויות נעימים לנו כמזגן בפול ווליום באמצע יוני.
סתם. אנחנו מפשפשים אותו רק כדי שיהיו לנו נושאי שיחה, כי כמה כבר אפשר לדבר על אולמרט.
האמת היא שנעימים לנו גילויי האהבה בדמות אמירות ה-עזבו-זה-קשה-ומעייף-יש-מבצע-של-פמפרס-בסופרפארם.

[אמא_ללי*]

אתם מתעסקים עם זה המון, ראיתי. אתם כל הזמן מסתובבים סביב הסיר. זה מאוד מעייף. בשביל מה.
נו.
תמיד רק מלדמיין את האמירות האלה אני בונה בראש תלי תלים של תגובות ארסיות... ואז מבינה שאין בכלל טעם.
בקיצור, אין לי מילים כל כך. רק

[אמא_ל'ה*]

מאז שהיה בן שלושה שבועות אנחנו מפשפשים וכאילו כך היה מאז ומעולם, למרות שעברו מאז פחות משלושה חודשים.

ינוקא, עושה רושם, הפנים לחלוטין את עניין הבלי חיתולים ומנסה להבהיר להוריו הסתומים לעתים, שאני-צועק-חזק-כי-זה-לא-גרעפס-קחו-אותי-לסיר-ומיד.
גם היציאות (לא קקי-פיפי, יציאות מהבית) הפכו לידידותיות יותר, וכוללות ינוקא נטול חיתול תחוב במנשא, חיתול בד מתנופף ותו לא. אין חיתול ספייר, אין מכנסיים נוספים רק ליתר בטחון. מה כבר יכול לקרות - הוא ירטיב קצת? גם ככה חם, כמו שאומרת פרינציפטי.

המשפחה הגרעינית לוקחת בקלות את העניין, כולל החתול פזור השיער שחטף שפריץ כשהעז לעבור בקו האש כשינוקא פשפש בדשא. המשפחה המורחבת, ובכן, ככה וככה יכול להיות תיאור מדויק למדי. לפעמים אני מופתעת מאמירות תומכות ("לא האמנתי שזה יכול להיות מוצלח כל כך" - אמאשלי, "זה נהדר, איפה למדת על זה" - מישהי שאני בכלל לא מכירה ופגשתי ברחוב) ולפעמים מופתעת מתגובות נרתעות (קצרה יריעת הפיקסלים). נראה לי שהטבעיות בה אנו מתייחסים לינוקא המפושפש והרוגע שאנחנו מפגינים קשורים לא רק למידת פספוסי הפיפי, אלא גם לתגובות הסביבה (שכמובן לא כוללת צד מסוים במשפחה שתמיד יודע הכי טוב ותמיד צודק).

שאלו אותי מהי המטרה של הבלי חיתולים. הסברתי שזו לא המטרה, אנחנו פה בשביל הדרך.

[קלמנ_טינה*]

אנחנו פה בשביל הדרך
(-:

אין חיתול ספייר, אין מכנסיים נוספים רק ליתר בטחון.
איזה כיף לכם! אני לא מעזה לצאת מהבית בלי חיתול ספייר (וכבר קרה שהייתי צריכה - בעיקר בנסיעה באוטו), ובכלל לא מוכנה לצאת בלי ריפוד.
וכשיצאתי בלי, פוצ' בדיוק חלתה ועשתה קקי במנשא (!!), באמצע חנות. מאז אני בטראומה כנראה.

הטבעיות בה אנו מתייחסים לינוקא המפושפש
אחיה הגדול של פוצ' מספר לחבריו על מנהגיה מעל הקערה בטבעיות, בלי לשים לב שהם לא מבינים במה מדובר... D-:
והתגובות שאני מקבלת ברחוב תמיד חיוביות (אם כי מלוות בהרמת גבה).

בקיצור, אמא'לה, את על הגל
המשיכי לדווח!

[אמא_ל'ה*]

בקיצור, אמא'לה, את על הגל
בשקט, שמרפי לא ישמע

[ניצן_אמ*]

אוי מותק. אני כל כך מזדהה...
גם אנחנו היינו שם...,
אני יכולה רק לעודד שבאיזשהו שלב זה נהיה מקור לגאווה בלתי נדלית של כל הקונבנציונאלים. מרגע שהתינוק יכול להזיז את עצמו ממקום למקום, או מרגע שהוא יושב על סיר, הם איכשהו מתייחסים לזה כאל נצחון בתחרות איות בגיל שנתיים. הילד פרודיג'י!!!
אבאשלי סיפר בעבודה שהנכדה שלו בלי חיתול! הסבתא (זו שלא חושבת שאני חלק מקונספירציה לקחת לה את הילדים שהולדתי בשבילה ומי אני בכלל) מפשפשת בעצמה מגיל די מוקדם.
בקיצור, הנג אין ד'ר. אוטוטו את נחה על זרי הדפנה @} (מכל הסיבות הלא נכונות, אבל עדיין זרי דפנה. )

[קלמנ_טינה*]

תשמעי, בעקבות הדיווחים שלך החלטתי לאזור עוז ולהפסיק לרפד מחוץ לבית. וראה זה פלא - הכל כשורה.
יותר משורה, ממש מסדר צבאי. (-:
(ומדובר בתנאים מאתגרים - חזרתי כמתנדבת ליומיים בבית הספר הדמוקרטי שבו עבדתי לפני הלידה. תארי לך - מוקפת ילדים וילדות שתובעים יחס מיד, ובכל זאת מפשפשת בהנאה. והבנות נהנו לטפל בה ולשעשע אותה כשניסתה לזחול על הרצפה לידי - ממש עיקרון הרצף!)
(עכשיו הפספוסים מוזמנים לבוא. מה אכפת לי, אני את היומיים שלי קיבלתי!)
תודה!

[אמא_ל'ה*]

- מוקפת ילדים וילדות שתובעים יחס מיד, ובכל זאת מפשפשת בהנאה. והבנות נהנו לטפל בה ולשעשע אותה כשניסתה לזחול על הרצפה לידי - ממש עיקרון הרצף!
מקסים @} תארי לעצמך איזו השפעה חיובית יש לפשפושים האלה על הילדים והילדות הללו

[בשמת_א*]

תשמעי, רק עכשיו גיליתי את הבלוג שלך. קראתי את כולו בשקיקה (חוץ מזה ). את פשוט נהדרת! (-:

[אמא_ל'ה*]

בשמת א - תודה!
בהשראתך התחלתי עם זה, אז תודה פעמיים

[גם_למבי*]

הבלוג שלך גדול!!!!!! נהנית!!! מפסיקה רק כי העיניים מתחילות למצמץ לי בצורה לא-רצונית. לילה טוב.

[אמא_ל'ה*]

גם למבי - תודה @}
_

בוקר. ילדי החינוך הלא-ביתי מתכוננים ליציאה מהבית. רבעוף מחזיק בהתרגשות רבה את ההזמנות ליום הולדתו שהוא מתכוון לחלק לחבר'ה. אמאל'ה בודקת, רק ליתר ביטחון, שיש הזמנות לכולם. אין. ינוקא מסמן שהוא צריך להתפשפש. אמאל'ה מחזיקה את הקטון מעל הגיגית, ביד השלישית מדפדפת ברשימת ילדי הכיתה וביד רביעית בודקת את ההזמנות. חסרה עוד יד אחת לכתיבת הזמנות נוספות. מניחה את ינוקא על המזרן. הוא עושה קולות מצוקה. מרימה. פשש פששש. לא עושה. מניחה על המזרן. אחרי שתיקה קצרה הוא ממשיך לפעות קלות. מרימה. הוא משחרר פיפי קטן לגיגית.

הו, מרוצה האמא-שלא-ישנה-כמו-שצריך-כבר-יותר-מדי-זמן, זה מה שהוא רצה. מניחה על המזרן. בהזמנה של יובל הבת צליל שאי אפשר לטעות בו ואפשר רק לתאר אותו כפפפפפפפפפפפפכככככככככככככככככככככככככככככך עולה מכיוון הינוקא. כן, שלולית קקי בגובה שהכנרת יכולה רק להתקנא בו, במרכזה מונח לו עולל חמוש במבטי אמא-לא-מבינה-אותי. הרמתי בזריזות את החבילה הצהובה והצבתי אותו מעל הגיגית, שם הוא השלים את המלאכה.

ככה זה כשלא נמצאים בחינוך ביתי

[קלמנ_טינה*]

עולל חמוש במבטי אמא-לא-מבינה-אותי
D-:

[אמא_ל'ה*]

המקום: גינה ציבורית מלאה בציבורים קטנים-מתרוצצים ואמהותיהם
הזמן: אחר צהריים בניחוח אוגוסט

אמאל'ה עומדת ומשוחחת עם אמא של חברה של פרינציפטי. תני, תני להחזיק אותו, מפצירה זו.
אני מגישה לה את ינוקא, לבוש בתחתונים.
אה?! כמעט שומטת אותו האם מרוב תדהמה, הוא בלי חיתול?!
אני מאשרת.
תוך שניות ציפור קטנה לוחשת (ממתי ציפורים לוחשות?) לכל האמהות ברדיוס של מאתיים מטר שדייייייייייייייי-אין-לו-חיתול-בין-כמה-הוא-בכלל-איך-זה-יכול-להיות. אני מסבירה למי שמתעניינת, למרות שיש לי תחושה של האשה עם הזקן בקרקס למרות שנדמה לי שהתגלחתי לא מזמן.
זוכרים את השכנה ההריונית הכוסית כולל הפוטושופ? גם היא היתה שם, כמה נחמד.
למה הוא בלי חיתול? היא חקרה.
כי הוא בלי חיתול, עניתי בלי למצמץ למרות השמש, כעצת ילדת טבע.
אבל למה?! היא לא ויתרה.
זה טוב לאיכות הסביבה, התערבה אמא אחרת, וזה בטח טוב לו לטוסיק.
אז זו הסיבה שיש לך כל הזמן המון כביסות, חתמה ההריונית המתוקה שכנראה עוקבת אחרי או שיש לה פטיש מוזר לכביסות של אחרים.
לא עניתי.
בהתחלה סיפרתי לעצמי שזה בגלל שלא ירדתי לרמה שלה, אבל ייתכן שלא עניתי כי לא הצלחתי לחשוב על תשובה שנונה מספיק.
הולכת לעשות כביסה.

[ילדת_טבע*]

אני מסבירה למי שמתעניינת, למרות שיש לי תחושה של האשה עם הזקן בקרקס למרות שנדמה לי שהתגלחתי לא מזמן.
גמני, גמני הייתי בדיוק שם היום!
<ילדת טבע מרשה לעצמה להדחף בעיקר כי הזכרת את שמי>
לפני שבוע גילינו שיש חוג תנועה ומוסיקה לתינוקות ופעוטות בקניון של חדרה, כזה חוג כזה כמו של דיאדה בדיוק אבל בחינם (אותה מנחה בדיוק) מאוד שמחנו והתייצבנו חיפושית ביאמו והשבלולון בריקודים והנפות ובעיקר בפוזיצית "אמא אולי תפסיקי לנענע אותי אני רוצה לזחול ולטעום את כפות הרגליים של כל הדודות האלו כאן! בחייאת אמא, לכי לחדר כושר תעזבי אותי אני לא משקולת! נו אמא די!!! תני לזחול כבר !!!" (ומילותית זה נשמע ככה "אדדדדה דה!!" בקולי קולות) וכמובן בתחתונים (עם סיר בבגז' של העגלה).
אז כשכבר ישבנו לאיזה קטע רגוע ולא אירובי הוא החליט להתאמן בעמידה על המעקה של המשחקיה, נחמד, אבל בזמן האחרון, בעידוד אבא שלו הוא נהנה מאוד מלהשתין בעמידה... ככה עליו עלי שהבן שלי ללא חיתול. הסביבה הקרובה העלימה עין. השלולית נוגבה בהצלחה והשיעור המשיך.
עם תום השיעור והתקפלות מידית של כל הנוגעים עד כדי השארת משחקיה ריקה תוך שניות עטו עלינו שתי אמהות.
"שמנו עליך עין" אחת מהן אומרת
ואני "עשיתי משהו לא בסדר?" במבט חושש וקול רועד.
"ראינו שהתינוק בלי חיתול. איך זה?" באמת איך... לא ממש מוצלח, אני חייבת לאמר, אנחנו בדיוק בעיצומה של שביתת פשפושים מטורפת שמתחוללת בעיקר בלילה תוסיפו לזה את עניין השיניים ושפתאום הוא התחיל לפספס גם קקי-במיטה של אחותו ותקבלו לא להיט היסטרי אבל אני סבבה עם כל זה...
ואז הן שאלו אותי איך אני יודעת שהוא צריך ואני נתקעתי עם "אמ...... ממממ....." וזה כל מה שיכולתי להגיד כי ככה, כי לפעמים אני יודעת ולפעמים לא ומה שהכי חשוב לי זה שהוא פשוט בלי חיתול וממש לא אכפת לי אם הוא עושה על הרצפה.
אז הן שואלות אותי "את בטח מחליפה לו בגדים כל היום" (שווה ערך לעניין הכביסה של השכנה שלך) והתשובה שלי היא "ממש לא, הוא כל היום עירום"
אני חושבת שלא ממש עשיתי עידוד מרשים לגישה שלי אבל שויין, לפחות אחת מהן תיכנס לבאופן ותקבל פרספקטיבה פחות איזוטרית לנושא.

<נ.ב ד"ש מהחיפושית ששבה לחרוש על הדב שלך>

[קלמנ_טינה*]

גם אני! גם אני!!
כשאני מפשפשת בציבור אנשים מתקהלים כדי לראות אם זה עובד ובכלל לראות את הפלא
וכמובן יש את השאלה המטרידה לעתים, כשאני חוזרת מהעץ הקרוב: "נו, היא עשתה??"

[אמא_ללי*]

קוראת אתכן בקנאה...
לא מעזה לצאת איתה מהבית לא מחותלת, מסתבכת מאד מאד עם לפשפש אותה בחוץ.
אבל כיף לקרוא!

[אמא_ל'ה*]

אמא ללי - תעשי את זה לאט לאט ועם מנשא. מקסימום, כמו שאומרת יורשת העצר, יהיה קצת פיפי - וזה מתייבש מהר.
קלמנ טינה - נו, היא עשתה?? תמיד כשמתעניינים הוא לא עושה. דווקא. ואז הוא עושה עליי, רצוי בהפגנתיות.
ילדת טבע - כמעט בכיתי מרוב צחוק (או ההיפך). קניונים עושים לי פריחה וקוצר נשימה. איפה מפשפשים תינוק בקניון? אני גרועה בלכוון לשירותים.
אנחנו בדיוק בעיצומה של שביתת פשפושים מטורפת שמתחוללת בעיקר בלילה תוסיפו לזה את עניין השיניים ושפתאום הוא התחיל לפספס גם קקי-במיטה של אחותו ותקבלו לא להיט היסטרי אבל אני סבבה עם כל זה.
בקטע הזה היו עונים לי "אז בשביל מה את צריכה את כל הבלאגן הזה?" ותוקעים בי מבט ששמור למאושפזים במצב פסיכי אך יציב, ולי לא היה מה לומר.

[קלמנ_טינה*]

ואז הוא עושה עליי, רצוי בהפגנתיות
בדיוק

[ילדת_טבע*]

איפה מפשפשים תינוק בקניון? אני גרועה בלכוון לשירותים
טכנית יש כאלה שמכוונים לשירותים אבל בני המושלם, ממש לא מוכן להתפשפש במקומות עם אורות ניאון וריח של אקונומיקה. אם נכנסים לשירותם אזי הגאון הקטן מתחיל לצרוח במצוקה איומה "אני צריך עץ!", אז אני לוקחת סיר אבל... הוא כמובן מעדיף להתפשפש בתחתונים בעמידה על הקיר של המשחקיה, אלא מה? כשאני הולכת לשם אני מחליפה לו בדרך כלל שלושה/ארבעה זוגות תחתונים בחצי שעה של פעילות. כנראה שגם לו הקניון עושה ויברציות שכאלה.

[אמא_ל'ה*]

כנראה שגם לו הקניון עושה ויברציות שכאלה.
ילדת טבע - אני מוחה על הרמיזה. מעולם לא השתנתי על קיר במשחקיה, ובטח שלא בעמידה
הוא יודע מה טוב, השבלולון. אין כמו עץ.
ואחרי שאת מחליפה לו בדרך כלל שלושה/ארבעה זוגות תחתונים בחצי שעה של פעילות אין מי שעוקבת אחרייך ובאה לברר בשביל מה את צריכה את הסיוט הרטוב הזה, או שרק לי זה קורה?

[ילדת_טבע*]

אני מוחה על הרמיזה
אבל תודי שהדחף הזה עלה בך לא פעם (או כמו שדודה זקנה אחת קראה לזה פעם, דווקא "גדולים" יותר באים בחשבון), הוא כיאה לתינוק משתמש בזכויות האיד שלו.
אין מי שעוקבת אחרייך ובאה לברר בשביל מה את צריכה את הסיוט הרטוב הזה
חכי חכי, רק התחלתי שם עם החוג הזה, בטוחה שבשבוע הבא הן כבר יספרו לי בעצמן כמה זוגות החלפנו בחצי שעה.

[קלמנ_טינה*]

נו...?
אני מחכה להתפתחויות בקוצר רוח!!

[בשמת_א*]

_ואז הוא עושה עליי, רצוי בהפגנתיות
בדיוק_
אין אין אין. זה כנראה הקטע של האגו. אני לא יודעת להסביר, אבל ברגע שהאגו שלנו מרים ראש עם הקטע הזה, ישר - ישר!!!! בדייקנות! הם מלמדים אותנו מאיפה משתין הדג P-:
רק שתבינו איזה חיישנים יש להם.
אצלנו, ליד הקניון יש שיחים ועצים. בהחלט היה לי מספיק זמן לקחת אותו על הידיים, לצאת מהקניון, לפשפש על עץ בתוך אדנית ענקית, ולחזור. זה נותן לפחות חצי שעה עד לפישפוש הבא. וכן, גם שלי (כמו אמא שלו כמובן) סלד מאז ומעולם משירותים ציבוריים. שביתה היסטרית, בשנים הראשונות.

[אמא_ל'ה*]

נכון שכשמתרגלים למשהו מסוים לא מבינים איך אפשר היה להיות אחרת קודם?
נכון שכשבטוחים בעצמך, הערות קטנוניות בנוגע למספר המכנסיים שינוקא החליף היום מצד שכנות חטטניות לא מזיזות בכלל?
נכון שזו הרגשה מדהימה כשלוקחים אותו התפשפש והוא עושה, ואפילו בלי לצעוק ולמתוח רגליים?
נכון שזה נפלא שחברות מסתכלות עליו ומקבלות חשק להוריד לילדים שלהם חיתול?
נכון שזה צפוי שאחרי שהן מורידות חיתול, הילד שלהן עושה פיפי בסלון והן מיד מחתלות שוב?
נכון שנעים יותר לזכור תגובות חיוביות מלשמור ולנטור תגובות מנמיכות ומעצבנות?
נכון שיש אנשים שכותבים רק כשהכל מסובך וכשהכל טוב כאילו אין סיבה לכתוב?
נכון שעכשיו מרפי יבוא ויארגן לי המון פוסטים?

[קלמנ_טינה*]

נכון, נכון ונכון!
(-: (-: (-:

רק על השאלה הלפני-אחרונה יש לי השגות. לפעמים אני קוראת פה בבאופן על אמהות שאני פשוט לא מבינה איך זה שהן עדיין חיות ולא מזמן גמרו את כל הגלגולים שלהן כי מה כבר יש להן ללמוד בעולם הזה. בקיצור - קדושות מושלמות. אז כנראה כותבים גם כשכיף.

טוב לשמוע שבסך הכל הולך טוב.
התגעגעתי

[אמא_ל'ה*]

התגעגעתי @}
גם אני!

[בשמת_א*]

בקיצור - קדושות מושלמות
מי? מי? אני לא זיהיתי אף אחת כזאת, אפילו לא אורנה שפרון!

[ילדת_טבע*]

איזה יופי לשמוע ממך! כבר חשבתי שטבעת בים הפיפי הגדול! שמחה לשמוע שגם את לא מפחדת ממרפי הבן ^%&%&^%$$ מי הוא חושב שהוא? אני לא מפחדת מפיפי וקקי של תינוקות אז שאני אפחד ממנו? פכככככ!!!!

[אמא_ל'ה*]

כבר חשבתי שטבעת בים הפיפי הגדול!

אני עדיין פה!

[אמא_ללי*]

נכון שעכשיו מרפי יבוא ויארגן לי המון פוסטים?
נראה לי שאת יכולה להיות רגועה, מרפי עובד אצלנו עכשיו במשרה מלאה פלוס פלוס. הבוקר אירגנתי לה חיתול "מוגלי" (גומי סביב הבטן וחיתול בד תקוע בתוכו) כדי לתפוס פספוסי פיפי והייתי מאד גאה ומבסוטה, רגע אחד הייתי עסוקה במשהו אחר ושוב היה קקי ענק על השטיח.
אבל תשתפי גם בפוסטים טובים, זה כיף לקרוא אותם...

[פלוני_אלמונית*]

ילד חוץ
ינוקא הקטון, שחגג כבר חמישה חודשים, ועומל במרץ על יומולדת החצי הממשמש, רוצה לעזוב את הבית, ובטח היה עושה את זה, אם היה מצליח לזחול. בינתיים, ובהיעדר אפשרות טובה יותר, הוא מקפיד להורות להוריו לקחת אותו מיד החוצה, אם הם מעונייינים לסיים את שביתת הפשפושים הביתית שלו. התינוקלה לא מסכים להשתין בתוך הבית, סוג של קלסטרופיפיפוביה, ככל הנראה. בבוקר, לא שכווי ולא שפן, אלא ינוקא מעיר את אמאשלו משנתה ורומז לה בעדינות יחסית, שכדאי לה ללבוש משהו ולקחת אותו החוצה להשתין, לפני שהוא יארגן הצפה בסדר גודל של אסון לאומי קטן וצהבהב, כי גיגית זה פאסה, סיר זה הכי חודש שעבר ועדיף להשקות איזה צמח. או חתול.

מכבסתולה
לפני חודש נגמרה החבילה של החיתולים הרב פעמיים (האקולוגיים!). באופן מכוון להפליא מצדי, לא קניתי עוד חבילה. יש לנו חיתולים רב פעמיים, ולא כתוב עליהם "לא לשימוש בלילה". בדקתי. אבאל'ה לא אהב את הרעיון. ומה, כך אמר לאחר מחשבה ממושכת, ומה אם נזדקק לחיתולים חד פעמיים? אהההה, השבתי לו, נזדקק להם. כן, הוא המשיך, אם לא יספיקו לנו החיתולים הרב פעמיים? נכבס, השבתי לו. ואם, אני לא יודע למה, נזדקק לעוד? אז נכבס עוד, עניתי. טוב, הוא אמר, אני אקנה מחר.
לא קנה.
מצחיק איך החיתולים הר"פ נראים לי כזה מיינסטרים פתאום.

[אמא_ל'ה*]

ככה זה כשעוברים מחשב. זו הייתי אני כמובן.

[קלמנ_טינה*]

מצחיק איך החיתולים הר"פ נראים לי כזה מיינסטרים פתאום.
D-:
גם לי!
<קלמנטינה בשביתה ומכבסת שלושה-ארבעה זוגות מכנסיים ביום...>

[אמא_ל'ה*]

מאתמול ינוקא מפספס ללא הרף. הייתי רוצה לומר שאני מפספסת, אבל אני קשובה להפליא, וממתינה ללא הועיל לסימן, ולו הזעיר ביותר. הוא הפסיק לסמן. לא שמעולם הסימנים היו ברורים לחלוטין, וכללו בעיקר רטינות שאיכשהו רק אני שמעתי, אבל עכשיו גם זה נעלם.
שביתת פשפושים? לא נכחיש זאת.
מזל שאין לנו שטיחים.

[קלמנ_טינה*]

אבוי, אנחנו מסונכרנות כנראה...
בהצלחה (-: