אמאל'ה פיפי בלוג נטול חיתול

[אמאעדי*]

זאת אני, מהטוסטר

את כותבת מקסים!

[אמא_ל'ה*]

איך יודעים שהינוקא מאזין לשיחות (פרטיות!) שלי?
כשאני מסבירה לחברה איך אני מפשפשת אותו, וכשאני מגיעה לקטע של ה"פששש פששש פשששש", הוא משתין.

---

לפני מספר ימים נכחנו במפגש חברתי של כל הישוב ודודתו. אחרי שמיצה את המנשא, נלקח על ידי חברה לסיבוב דאווין. הוא בלי חיתולים!, היא השוויצה בפני כל מי שרצה לשמוע, ואז לחשה לי באוזן - הוא לא יעשה עליי פיפי, נכון? ?

אמאעדי - תודה! מי יתן וטוסטייך יהיו קלויים תמיד היטב.

[קלמנ_טינה*]

הוא לא יעשה עליי פיפי, נכון?
(-:
(מוכר! אצלי, כשאני מוסרת את העוללה לסיבוב, אני מדווחת: "היא לא השתינה מאז שהתעוררה" או "היא בטוחה, הרגע השתינה" (-: )

[קלמנ_טינה*]

אוי, ועוד משהו.
מאזין לשיחות (פרטיות!)
לפעמים אמא שלי מנסה להרדים את פוצ' בעזרת הקול הנחמד ששש.... ששש...
ואני מיד מזכירה לה שעם התינוקת הזאת עדיף להגיד שהההה.... או פשוט לחבק (ולמעשה, אם להודות באמת, פשוט להעביר לציצי של אמא)

[אמא_ללי*]

_מאתמול ינוקא מפספס ללא הרף. הייתי רוצה לומר שאני מפספסת, אבל אני קשובה להפליא, וממתינה ללא הועיל לסימן, ולו הזעיר ביותר. הוא הפסיק לסמן. לא שמעולם הסימנים היו ברורים לחלוטין, וכללו בעיקר רטינות שאיכשהו רק אני שמעתי, אבל עכשיו גם זה נעלם.
שביתת פשפושים? לא נכחיש זאת._
welcome to the club
ובאמת מזל שאין לכם שטיחים, כי אתמול שוב ניגבתי פעמיים קקי מהשטיח...
אין לי בשורות על מתי הסימנים יחזרו, אצלנו השביתה נמשכת ברמה כזאת או אחרת כבר די הרבה זמן. אין מה לעשות... (חוץ מלכבס ולנגב )

[אמא_ל'ה*]

לפעמים נדמה לי שהמשפחה המורחבת שלי, על כל שלוחותיה, היא כל שיכולתי לבקש. ואז אנחנו נפגשים ועובר לי.

ינוקא המתוק מתקרב בזחילת חמש אל יומולדת שבעה חודשים, וכבר (מזמן) עומד על דעתו - אף אחד לא יניח אותו היכן שלא מתאים לו (מיטה למשל. או כיסא אוכל. או שטיח בגוון שלא מתחרז עם צבע עיניו. זו לא גחמה, זה צורך!). במפגש המשפחתי האחרון, ינוקא הגיע כשהוא מצויד במצברוח מעונן היטב. ניסיתי להניח אותו על מזרן הפעילות שנפרש עבורו, והוא התחיל לצעוק שכל העניין הזה לא מתאים לו, ושאם אפשר שהאשה עם הציצי תרים אותו עכשיו, אם רוצים להימנע מסצינות מביכות שכוללות דם, יזע ופליטות. אז הרמתי. את לא יכולה להניח אותו? תקעה בי את עיניה קרובת-המשפחה-שתמיד-צודקת (להלן "קרובתמשפחה"). הוא רוצה שירימו אותו, הצטדקתי בטפשות. הוא לא מסכים להיות אפילו בלול? כמעט התעלפה ברוב מלודרמטיות, כאילו שמדובר היה במישהו שעבר בהצטיינות קורס במבוא למניפולציות. מדובר, אזכיר, בתינוק.

וכמובן אז הוא החליט שאין זמן ומקום מתאים יותר להשתין בלי לסמן או לרמוז, ושוב החלפתי מכנסיים, ושוב הוא הרטיב, ושוב תחתונים, ושוב פיפי לכל הכיוונים. נדמה שיש קשר ישיר בין היחס העוין של הצופים לרעיון הבלי-חיתולים לכמות המכנסיים הרטובים.

אבאל'ה טוען שזו דרכה להצדיק את העובדה שילדיה נותרו בחיתוליהם עד גיל שלוש לערך. אני טוענת שזו דרכה להראות לי שהיא לא סובלת אותי.
מעייפת כל המשפחתיות הזו, ותיכף החגים מתחילים, כולל המפגשים הדחוסים, המתנות המיותרות והיקרות והפרקטים שאינם סובלים רטיבות, וכן, מדובר גם בפיפי הספונטני של ינוקאל'ה.

[קלמנ_טינה*]

החגים
לא נורא, אחרי החגים זה יעבור.
ובינתיים, זה זמן טוב לשפר את היחסים עם המשפחה. כלומר, לא לפגוש את מי שלא רוצים ואת מי שלא כיף.
אנחנו נבלה את רוב החג אצל חברים. אצלם אין פרקט (-;

הפרקטים שאינם סובלים רטיבות
ופוצ' השתינה על הכאילו-פרקט בבית הספר למרבה המבוכה, אבל אחראית מרכז התנועה הרימה אותה ואמרה "לך מותר הההה-כל!"
(-:

כיף לקרוא אותך. כרגיל.

[ילדת_טבע*]

היא חזרה! היא חזרה! היא חזרה!
גם פה שביתה, אני חוששת שהיא הולכת להמשך עד גיל שנה וחצי לפחות. הפצפון עומד לו, זוחל לו ובקיצור בתנועה מתמדת אם עוצר ואני בסביבה כדי להראות לו בחביבות את הדרך לסיר-סבבה, אם הוא מגיע בעצמו לסיר ומבקש -צל"ש לגאונות (נדיר אבל קורה) לרוב אני שם כדי לתת לו חיתול טטרה לנגב אחריו את השלולית (במקום שיתבול בה את הידיים ויתרגל עקרון הרצף באומנות של ילדים). לפחות קקי הוא התחיל לעשות פעם אחת ביום (בחמש בבוקר!) במקום מליון. גמני מפחדת מהחגים אם כי אנחנו נהיה רק פעם אחת אצל משפוחה.
שנה טוב. ויבשה.

[אמא_ל'ה*]

לא נורא, אחרי החגים זה יעבור
במהרה בימינו, אמן.

אם הוא מגיע בעצמו לסיר ומבקש -צל"ש לגאונות
העיקר הכוונה, לא?

שנה טובה ומתוקה!

[אמא_ל'ה*]

על נהרות הפיפי, שם ישבנו גם בכינו

---

לפעמים אני שואלת את עצמי מתי מתחלפת השלווה בבאסה, והקבלה בייאוש.
משהו עובר על ינוקא, ואל תגידו שיניים, כי כבר חודשים ארוכים אנחנו מאשימים את השן המדוברת בכל דבר ועניין, החל ממזג האוויר וכלה במפולת בבורסות העולם, והיא עדיין לא צמחה. משהו עובר על ינוקא, וזה מתיש את הוריו, ובעיקר את אמאל'ה שלו, שמתבוססת בשלוליות פיפי עד המותניים.
לאחרונה הוא הפסיק לסמן. הוא משתין וזהו.
אם פעם סמכתי על המיה קצרה שמשמעותה היתה "קחו אותי לפני שאשתין לכם על הדיסקים", ולאחר מכן סמכתי בעיקר על האינטואיציה שלי, כעת שום דבר לא עובד - גם כשאני משוכנעת שיש לו (ויש לו!) הוא מסרב להתפשפש, מיישר רגליים וצועק כאילו הצעתי לו קצת מרור על הבננה המרוסקת שהוא נהנה לירוק. כמובן שרגע לאחר שאני מניחה אותו בסלון, הוא משתין בחדווה ולא מראה בכלל רצון להתרחק מהשלולית שהשאיר. כשמצאתי את עצמי מנגבת את השלוליות עם פיסת הבד הראשונה שמצאתי (חולצה שלי, דווקא נקיה למדי), הבנתי שהגיעו מים עד נפש וצפונה מכך.

ונמאס לי לכבס. נמאס. סבתאל'ה אומרת - לכבס? זו המכונה שמכבסת! אין כמו עידוד ורשאי כדי לחרב לי את המצברוח סופית.
אני משתדלת לא לכבס מיד, אלא להניח ליבוש ורק אחרי שהמכנסיים מריחים כמו אלוהים-אדירים-למה-יש-פה-ריח-של-מפעל-אמוניה אני מעבירה אותם למכונה, ועדיין - כובסת אני וכובסת.

כששואלים אותי איך הולך עם הבלי-חיתולים, אני מתבאסת לומר שגרוע, זוועה, נורא ואיום. אז אני לא אומרת. אני אומרת שבסדר, לפעמים קשה אבל בסדר, ואני לא מספרת שלפעמים, כמו ברגעים קשים שהיו לי היום, בהם הוא נראה אומלל וכועס שאני לוקחת אותו להתפשפש, אני מתמלאת הרהורים שעיקרם בשביל-מה-אנחנו-עושים-את-זה. ועדיין, אני לא מעזה לחתל אותו סתם ככה.

ומי המציא את החגים האלה ואת האיסרו-חול-המועדים שלהם? עייפתי. אני מתגעגעת לשגרה, לשקט ולשלווה.

[ילדת_טבע*]

חייבת לעודד אותך שבסוף גם זה עובר. הנה גם אנחנו היינו באותה צרה רטובה לתקופה די ארוכה. העלם הפסיק לסמן כליל והרטיב לכל עבר כמעט (מלבד כשהוא על הידיים או במנשא או בעגלה). והנה פתאום אני שומעת צעקות משונות ולחוצות, בעודי מנסה לברר מה הפשר ו... הפתעה! העלם משחרר! גם בפעם השניה זה תפס אותי בהפתעה גמורה, כבר התרגלתי לנגב ודי. לפעמים הוא מגדיל לעשות וזוחל לסיר ומנסה להתישב עליו לבד או (הלהיט הכי שווה שלו) יוצא למרפסת יורד שתי מדרגות, משחרר וחוזר.
כשאני כמעט מתיאשת אני מזכירה לעצמי שהגדולה בגיל שנה וחצי כבר היתה יבשה רוב הזמן והלכה לבד לסיר, היא גדלה עם טיטולים (המותג) ובכל זאת היתה מחוברת להפרשות הגוף שלה, אז הוא, שלא ידע חיתול מה הוא שלא יבין? אצלנו זה לא עוד כל כך הרבה זמן (עוד שמונה חודשים? כשמזדקנים זה הופך ברגע לכלום זמן, נכון?).
לגבי הכביסה, מה בדבר ערומכו? האופנה הלוהטת אצלנו בבית כבר שלוש שנים ושלושה חודשים ברציפות.
אולי תקפצי אלינו שוב כדי לקבל עידוד? זה יכול להיות נחמד.

[קלמנ_טינה*]

ועדיין, אני לא מעזה לחתל אותו סתם ככה.

<קלמנ טינה כבר שוקלת ברצינות לחתל. אנחנו שתינו באותה בריכה>

[קלמנ_טינה*]

בסוף כתבתי תגובה מפורטת יותר בבלוג שלי.
אבל את יודעת, אני חושבת שהייתי קצת פסימית מדי.
בקרוב יקרה לך משהו טוב.

[גם_למבי*]

מתי מתחלפת השלווה בבאסה, והקבלה בייאוש כל הזמן. ואז זה מתהפך בחזרה. נראה שהבאסה והייאוש הם הקצרים והחולפים, בכל אופן, כך זה היה עד עכשיו.
מחזקת אותך ומתחזקת איתך.
בסוף כתבתי תגובה מפורטת יותר בבלוג שלי. גם אני - בבלוג שלה

[אמא_ל'ה*]

ילדת טבע, זה מקסים איך שהוא גדל כל כך! לצערי, נסיעות הן עוד נקודה רגישה עכשיו - הוא צורח ברגע שהוא מבין שהוא קשור במכונית - אז אנחנו נוסעים את המינימום ההכרחי. אני מקווה שכשהשלב הזה (זה שלב, נכון?) יעבור - נבוא

קלמנטינה - הבריכה שלי רדודה וחמימה, לפחות זה. הולכת לקרוא אצלך.

גם למבי, מחזקת אותך בחזרה ומעלה בפיפי אחד. הולכת לקרוא גם אותך

[ילדת_טבע*]

אני מקווה שכשהשלב הזה (זה שלב, נכון?)
אוף אנחנו בדיוק שם גם.. אצלנו זה לא רק צרחות זה גם הקאות. אם אני לא מסתכלת על פרצופו הצורח שניה כדי לתפוס את הרגע של הגגינג ולעשות לו פו על הפנים הוא מיד מחזיר לי את כל מה שאכל וטרם יצא מלמטה.
כן, זה עובר... בערך בגיל שנתיים וחצי... תתנחמי שעל זה אני צריכה להוסיף "אצלנו לפחות" מי יתן ולך זה יהיה יותר קל ויעבור מהר יותר (ושהפצפון שלוקח את השנאה לנסיעות אצלי לאקסטרים גם ימצא את העסק מוקדם יותר מאחותו כי לי כבר ממש, אבל ממש נמאס, מתחילה לחשוב שללגדל ילדים בעגלה יכול להיות דווקא שימושי לפעמים, אני בטוחה שאלו שחנוטים בעגלה מהשניה שנולדו מקבלים את עניין החנוטים בכסא בטיחות בהרבה יותר שלוות נפש, אותו משקל לגבי פיפי במיטה בלילה... גם בחיתול בד הוא מתעורר רטוב וצורח וגם בלי חיתול בכלל על חד"פ אני לא מוכנה לשמוע ובינתיים, עד שהוא יגיע למסקנה שהוא יכול גם להעיר אותי לפני שהוא רטוב באיזור המצח-עדיין לא יודע לכוון מתוך שינה-הוא מתעורר נעלב כל שעה בערך ולא מוכן להתפשפש בסיר בלילה).
אגב, עוד משהו, אם הבחור שלך כבר יודע לשבת ויושב לו על הסיר אז אצלנו מאוד מאוד עובד ללכת עם אמא לשרותים. אני יושבת על השרותים שלי והוא על שלו ופתאום הוא לא מתנגד בכלל וסבבה לו לשבת ולהתפשפש והוא גם מוחא (איך כותבים את זה?) לעצמו כפיים בשמחה. זה עד כדי כך מותנה אצלו שאם הלכתי ולא הושבתי הוא מגיע אלי ועושה על הרצפה. גם עם אחותו היו קטעים כאלו ויציאות כאלו משביתות. מה שצריך זה לשתות הרבה מים כדי שיהיה הרבה פיפי לעשות (להדביק את הקצב של השלפוחית הזעירה שלהם...). זה תהליך בעבודה.

[קלמנ_טינה*]

אני יושבת על השרותים שלי והוא על שלו
רעיון גדול!!!
ילדת טבע, אני רצה לנסות (מחר על הבוקר!)

[אמא_ל'ה*]

יא אללה, כמה זמן שלא עדכנתי.
טוב, יש לי תירוץ טוב. זכינו בלוטו וטסנו מסביב לעולם בלי מקלדת עברית!
טוב נו, סתם חטפתי עצלות בלוגים, וגם לאתר לא נכנסתי יותר מדי.
|מלקות יבשות|
אבל ככה זה בבית, מקבלים אותך גם אם נעדרת למלאאאאאאן זמן, ואפילו לא אומרים לך בפולנית "טוב שבאת", כלומר - באמת יפה שנזכרת בנו.


בכלופן, ינוקאל'ה הזעיר כבר בן שנה וחודשיים תיכף, וידוע בישוב בו אני גרה כ"אההה, זה התינוק בלי חיתולים! תגידי, איך את יודעת מתי הוא צריך?", ולו מפני שאני מפשפשת אותו בכל מקום - אם יש שם עץ, או שאפשר לשתול שם עץ, זה לגיטימי לגמרי.
והוא התחיל ללכת. בעצם, המילה ללכת היא מוגזמת. מדובר בצעדים מהוססים ופרועים כאחד, מלווים בידיים פרושות ששזורה בהן פרוות כלבים. לעמוד, מצד שני, הוא פחות מחבב, ולכן הוא גם לא מעריך את הנסיונות שלי ללמד אותו להשתין בעמידה. מבחינתו, התנוחה האידיאלית היא על הידיים של אמא שלו, רצוי עם מטאטא או זנב חתול ביד.
אגב:
יש אגרונומים בקהל? האם העובדה שזעירא עושה קקי על החול ליד השיחים ואני מכסה ומספרת לעצמי שזה דשן מעולה - נכונה? ואם לא - האם יצמח לנו בקרוב עץ קקי בחצר?

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מזל שחזרת לכתוב, אחרת - איך הייתי מגלה את הבלוג המ-ש-ו-ב-ח שלך?

[אמא_ל'ה*]

הו, תודה!
<מכורה למחמאות>

[קלמנ_טינה*]

ברוכה השבה!!!!

[קלמנ_טינה*]

ואחרי שרצתי לגריין אותך, אני מעמיקה
וגם לאתר לא נכנסתי יותר מדי
זה כמובן סימן טוב, לא?
נשמע כאילו יש לך חיים אמיתיים (-;

(ואני לא נוטה לעשות את זה בדרך כלל, אבל הפעם המרגיעון שלי הוא "כל גיל והשמחה שלו", שמתאים פה כמו כפפה ליד. ברכות לזעירא ההולך!)

[אמא_ל'ה*]

קלמנטינה
כן, חיים אמיתיים שלא מותירים לי זמן לקצת אסקפיזם-באופני. לפחות התחלתי לאכול קינואה אורגנית, זה בטח משהו

[אמאל'ה*]

יא אללה, כמה זמן שלא עדכנתי.
ובכן, יא אללה באמת.

ושוב הראששנה ממשמש ושוב ינוקא מתפשפש, אבל איזה הבדל, אחחח! קראתי שוב את כל הבלוג לא רק כי אני אולטרא-נוסטלגית אלא כי רציתי לראות איך היה פעם, ואל תגידו שזה אותו דבר. אוקיי, אולי זה כן. בכל אופן, קראתי ובהן צדק שלא זכרתי עד כמה רטוב היה בהתחלה. לא שהיום הוא מסתובב בחולצה ומכנסיים תואמים (טוב, זהבגלל חוש האופנה הבלתי מפותח של אמשלו) ולא שהיום אין פספוסים. יש ויש ועוד קצת יש, אבל זה אחרת. הוא מבקש (בצעקות) שיקחו אותו לשירותים, שם הוא עומד ומדגמן גבריות מתפרצת. כלומר, אם אני לא בסביבה. אם אני בסביבה, הוא פשוט מניח שאני אקח אותו מתישהו, ואם אני לא, אז מגיע לי עונש יצירתי שכולל אבקת כביסה ותוכנית בארבעים מעלות. ברור שלרגל ביקור הדוד היודע כל בעל הפרקט, ינוקא יגייס את כל מלאי הפיפי שאגר לצורך שלולית מרהיבה, אבל דיה לצרה בשעתה, וטובה ציפור אחת ביד משתי כנפיים במרק.

[אילה_א*]

אחלה בלוג קראתי בשקיקה
אני מפשפשת רק קקי בנתיים אבל כן עם חיתול
יכולה לקרוא על זה בבלוג אילה א-אמא

[אמאל'ה*]

השנה מתחילה באמצע ספטמבר, אבל כמה חגים, כמה. רק עכשיו התיישרנו על איזושהי שגרה מבורכת, שכוללת השכמה בשעות הבוקר המוקדמות (ולא ב-11, אההמ, פרינציפטי), הליכה לבית הספר ולגן והמון אמאאאא אני-לא-מבין-את-השאלות-תעזרי-לי-מה-זאת-אומרת-שאת-לא-זוכרת-מי-אמר-למי-ובאילו-נסיבות. סבבה, או כמו שאומר הינוקא - אבבה.

ולעניינים בוערים יותר -
אני כמעט בטוחה שקראתי אצל כמה וכמה מהמפשפשות באתר, שמתישהו זה שינה צורה, הפך למשהו אחר, יבש יותר. מצחיק מאוד, שלא לומר - פחחחח.
הוא משתין איפה שבא לו אם בדיוק יש לו ושכחתי להציע. נכון שהוא מחזיק מעמד יותר בלי להתפשפש, אבל זה גורם לו לרטון ולבעוט כשמישהו מנסה לקחת אותו להשתין והוא החליט שלא מתאים לו. ללכת עצמאית? לא ולא. כלומר כן, אם הוא ערום ובחצר. אחרת זה גורם לבית להריח כמו משתנה ציבורית ביום רע במיוחד.
לא נראה שמפריע לו להיות עם מכנסיים רטובים. לפני חודש בערך הוא הודיע שהוא צריך שיקחו אותו, עכשיו גם זה לא.
סוג של יאוש.

ועכשיו - כביסה לבנה.

[קלמנ_טינה*]

שניייים שלא הייתי בבאופן, והנה אני חוזרת ורואה אותך כאן.
אז מתברר ששוב אנחנו באותה הסירה. אחרי כמה חודשי אופוריה, שבהם הכרזתי שבתי גמולה לגמרי, היא שבה והראתה לי מאיפה משתין התינוק.
גם בלילה, אם אני מנומנמת מדי.

וזה מוזר, כי אין סיבה ברורה לרגרסיה הזאת (חוץ משיעור בענווה שקיבלתי מהיקום). מצב רוחה מרומם, היא שמחה ומשתפת פעולה בכל עניין אחר, לא בוכה ובריאה, ברוך השם. אז מה קרה? ולמה לפעמים היא כן אומרת? לבשמת פתרונים (-;

העניין הוא, שעד שהכרתי במצב לאשורו כבר יצאתי מהמצב התודעתי המיוחד של אמא מפשפשת וציפיתי שהיא תודיע בבירור או תתיישב בעצמה על הסיר. לא פשוט לחזור לשם.
וכעת, מלפני שבועיים בערך, אני מרכינה את ראשי בענווה נוכח המציאות, ומציעה לה. לרוב היא מסכימה ומשתפת פעולה. לפעמים היא מסרבת ואז שנייה לאחר מכן מרטיבה את המכנסיים. ולפעמים היא משחקת ליד הסיר ובכל זאת משתינה בעמידה, ואז הולכת על קצות האצבעות, כמו בלרינה קטנה, ואומרת לי: "אמא, אוק!" (אוק = פיפי, קקי, סיר).

[ילדת_טבע*]

יש תקופות. בכלל אומרים שהסתיו על שעון החורף המעפאן שלו עושה שמות. מודה, גם אצלנו רטוב אבל יש לא מעט סיבות, גם קצת חולים, גם עוברים דירה, גם הג'טלג הזה של השעון חורף שגורם לנו לקום בין ארבע לחמש בבוקר, מספיק סיבות, לא? אז מצד אחד הוא מסמן כל כך יפה שכל אמא בפארק/ספריה/סופר נגנבת, פשוט מגיע אלי, מחזיק לי ביד אם אני לא בדיוק יוצרת איתו קשר עין ואומר באופן שלא משתמע לשני פנים "מאמא (או מאמי תלוי במצב רוח, יצא לי ילד אנגלי מסתבר), דודו" ואז מגיעים הביתה. לפעמים הוא הולך לבד לשרותים, עולה על השרפרף, מרים את הקרש כמו בן מחונך היטב ומכוון לתפראת ולפעמים פשוט עושה ואז ברור לי לחלוטין שהוא עושה בכוונה. פשוט לא אכפת לו ולא משנה לו ודי.
זה עובר... זה חוזר... נודד... החיפושית שלנו היתה יבשה מגיל שנתיים גם בלילות ואז כמעט ונולד לה אח, חודש לפני הלידה התחילה לפספס כמו שכתוב בספרים, לא ברור למה, אולי השינויים ברצפת האגן שלי השפיעו על שלה, גם זה עבר.
הכי מצחיק זה שכשאנחנו יוצאים מהבית אני מעזה ברוב חוצפתי להלביש לילד סרבלים ולפעמים אפילו לא לקחת בכלל מכנסיים להחלפה מרוב שאני יודעת שמחוץ לבית הוא מופת הבלי חיתולימים.

כייף לראות פה חברות משכבר הימים, יבש לי הבאופן...
יאלה, שיהיו רק שלוליות של אחרי הגשם עם שבלולים.
נתראה.

[אמאל'ה*]

קלמנ טינה - תודה על העידוד תמיד טוב לשמוע שאני לא לבד בתוך השלולית החמימה.

ילדת טבע -השבלולון שלך מדהים ביכולות שלו. הלוואי עלינו, ובקרוב, כי תיכף מגיע החורף ואיך, למען השם, איך נייבש את כל המכנסיים?

[ילדת_טבע*]

אל חשש, החורף לא מגיע כל כך מהר...

[שולה_חתולה*]

רק רציתי להגיד שקראתי את כל הבלוג שלך אתמול והיום ונשפכתי מצחוק! זה לא קורה לי הרבה אז תודה רבה לך. @}

וגם... לא מבינה את הקטע הזה שלהם של "עכשיו אני עושה איפה שבא לי ואת לא תגידי לי איפה זה אמור להתאים לי או לך או לשטיח, שמעת?". אני רק מתנחמת בכך שבאמת בסוף הם מפנימים וזה כבר לא אישיו... הגדול שלי בן שנה ו-10, מתפשפש מגיל חמישה שבועות עם חיתולי בד, מגיל אחרי-שנה-מתישהו עם שעות של בלי בכלל, ומגיל שנה ושמונה בלי וזהו. יבש רוב הזמן, גם בלילה, ומדהים את כל ההורים של הבני-שנתיים-ושלוש-ויואו-איך-הוא-כבר-בלי-חיתול-בגילו? אבל עדיין מייצר שלוליות ספונטניות כאוות נפשו ובלי קשר לנולד-לי-אח-קטן-לפני-שבועיים-אבל-אני-דווקא-אוהב-אותו כי זה היה ככה גם לפני זה... מצד שני, מעדיפה לכבס מכנסיים ותחתונים ע"פ חיתולי בד, וחוצמזה, בסוף הוא כן למד לא לשפוך את הכוס של המיץ בכוונה אלא לשתות אותה (בטעות?), אז גם את עניין הפיפי נראה לי שבסוף הוא יפנים. כשזה יתאים לו. עד אז, טוב שיש מנטרות (פיפי עושים בשירותים. בוא נלך לשירותים. באיזה שירותים אתה רוצה, בגדול שלנו? באמבטיה? בקטן שלך? אוי, עשית במכנסיים....").