אמהות שואלות אמהות

אולי מפה תבוא הישועה.
יש לי בת כמעט שנתיים, שצריכה לקבל אנטיביוטיקה בשביל דלקת בדרכי השתן.
היא לא מוכנה בשום אופן וצורה לשתות את התרופה.
ניסינו להסביר, להדגים, במזרק, בכוס ובכפית. ניסינו לערבב עם מיץ, עם גלידה או עם עוגה.
ניסינו במנות קטנטנות או מהר בבת אחת.
מרגיש שניסינו הכל.
הייתי מוכנה אפילו לתת לה בכוח כי היא סובלת כל כך מהדלקת, אבל אם עושים את זה היא פשוט מקיאה הכל (מניסיוננו כשהייתה לה פעם דלקת ריאות. חוץ משתי הפעמים האלה לא מקבלת תרופות בכלל, זה גורם לה כזה סבל שמוצאים פתרונות אחרים. הפעם לא מצאנו).
נתנו הזדמנות לשתיה מרובה ומיץ חמוציות, לא עזר.

נתת הזדמנות לטיפול ברפואה סינית?
אישית לא הייתי נוגעת באנטיביוטיקה בשביל דלקת בדרכי השתן. זה רק מקבע את הדלקת והופך אותה לכרונית.

(פירטתי ומחקתי, TMI. יש הסבר למה שכתבתי, שקשור באוכלוסיות החיידקים והתנהגותן).
תנסי חליטת פטרוזיליה: לוקחים כמות נדיבה של פטרוזיליה (אורגנית! את ממש לא רוצה את כל חומרי ההדברה בטיפול רפואי...), שמים בקנקן, מוזגים מים רותחים, מחכה שיהיה פושר, שותים. זה מגעיל אב מאוד עוזר. יש עוד צמחים שעוזרים. אבל זה לא יום אחד, זה טיפול של הרבה ימים, ורצוי בשילוב עם משהו שעובד מהר, כמו דיקור או טווינא.
חוץ מזה, להלביש חם באיזור המותן, שהכליות שלה יהיו מחוממות. והמון המון אהבה. לתת לה לבטא פחד וכעס באופן מוגן ואוהב (אם זה עולה, לאפשר, לחבק, להכיל, להבין). ולהרחיק ממזגנים.

וואו, כמה מידע! תודה רבה, נתחיל לחשוב איך ליישם. דיקור יהיה פשוט,שתיית חליטת פטרוזיליה פחות (-;

חליטת פטרוזיליה אפשר לערבב עם מיץ חמוציות (שגם טוב לאותה מטרה), או עם נוזלים של מרק עוף עם ירקות.

_האם את עייפה יותר מהרגיל?
האם היא כבדה יותר לאחרונה?
חזייה שלוחצת?
את מיניקה בתנוחה לא נוחה לאחרונה?
סוחבת יותר משקל עלייך? (תיק, תינוקת במנשא וכדומה)
על פניו, נשמע כאילו משהו לוחץ על עצב. הכי מתאים טיפול שיאצו או טווינא, גם דיקור סיני. יש עוד אפשרויות._
תודה בשמת היקרה על התשובה @}
הרבה מן התשובות חיוביות, חזרנו משליחות בחו''ל ואנחנו נתונים למלא שינויים תוך זמן קצר...
ב''ה זה עבר לי לבד עוד לפני שהספקתי להרים טלפון למדקרת שלי.
חג שמח מועדים לשמחה (-:

איזה יופי (-:

התינוק שלי בן קצת פחות מיממה וחצי, ינק מעולה מרגע שיצא ולא הפסיק מאז...
בשעות האחרונות התחיל להיות לא רגוע, בוכה וסובל מאוד.
שתי לב שיש לו פלוצים מסריחים (עד כה עשה כבר מקוניום מעורבב בקקי רגיל), אני מקשרת את הסבל שלו לזה.
זה נורא מוזר לי שתינוק כזה קטנטן יש פלוצים מסריחים, האם מישהי יכולה לשפוך קצת אור על העניין?

ילדת בבית? בבית חולים? לידה טבעית או עם עירוי/זירוז/אפידורל/פיטוצין/אנטיביוטיקה?

תודה בשמת, הכל התבהר והסתדר.
בעודי סהרורית מהלידה (הטבעית, המהממת והכייפית), אכלתי מרק עדשים עם אורז (אייקון של ראש בקיר)... אוי...
זה עבר לו במהלך הלילה.
רק עכשיו, כשאני מסתכלת על היצור המתוק והרגוע הזה, אני מבינה כמה הוא סבל אתמול. מסכן.

אכלתי מרק עדשים עם אורז
מה זה רלבנטי? 0-:
החלב שלך הוא מוצר דם. הוא נוצר מהדם שלך. לא מהדברים שמתעכלים בקיבה שלך. גם אם עוברים אליו חלבונים מהדם שלך דרך החלב שלך לגוף שלו, זה לא סוג התגובות שהם מייצרים אם יש רגישות.

אז בעצם זה מיתוס שיש מזונות שגורמים לגזים לתינוק בהנקה?

בטח.

אבל צריך להבדיל בין שני דברים: אחד, המיתוס שמזונות שאולי גורמים לגזים לאמא יגרמו גזים לתינוק (נגיד, אמא אוכלת שעועית אז לתינוק יהיו גזים. מגוחך. זה כאילו תרומת דם שקיבלת תגרום לך גזים כי אותו אדם אכל שעועית לפני שתרם דם...).
השני, אכן יש חומרים שעוברים לדם האם וממנו לחלב ומהחלב לתינוק וגורמים לתינוק רגישות. בין החומרים האלה: הסוג הכי משמעותי הוא תרופות, ויטמינים וכימיקלים דומים (כל חומר שהאמא קיבלה תוך כדי הלידה, כמו כן ויטמינים או תרופות שהאמא נטלה ממש לפני הלידה או אחרי הלידה, כמו פרנטל או אנטיביוטיקה במקרה שנאלצה לקבל בלידה, וכן כל חומר שהתינוק עצמו קיבל דרך הפה מלבד חלב אם. למשל, אם נתנו לו מי סוכר בתינוקייה זה יוצר שינוי בפלורה של המעי שלו). הסוג השני הוא חלבונים שעוברים את כל הפילטרים ומגיעים עד התינוק, והוא מגיב אליהם אם הוא רגיש.

באופן כללי, לגבי פלורת המעיים של התינוק: כשהתינוק נולד, אם הוא נולד בלידה טבעית ועבר דרך תעלת הלידה והלידה היתה ללא חומרים, אז הגוף שלו מאוכלס בחיידקים שהגיעו דרך השיליה מהאם, בחיידקים שהגיעו ממי השפיר, ובחיידקים שהגיעו מתעלת הלידה.
לידה בניתוח קיסרי גורמת לכך שאוכלוסיות חיידקים חשובות שהיה אמור לקבל - לא באות איתו במגע, ולעומת זאת הוא מקבל אוכלוסיות חיידקים זרים ולרוב עוינים שלא היו אמורים להיות שם.

בהנקה, התברר שאחוז נכבד מחלב האם (למיטב זכרוני בין 20 ל-40 אחוזים, מקורות שונים כתבו מספרים שונים ואני לא בטוחה בנתון המדוייק) לא נועד כלל לתינוק, אלא ל"האכלת" חיידקי ביפידו ידידותיים, כדי שהם יהיו אלה שיאכלסו את מעי התינוק ויגנו עליו מהסכנות בסביבה.
אם התינוק מקבל הנקה בלבד, אז חיידקי הביפידו משגשגים במערכת העיכול שלו וריח היציאות נעים ואופייני לתינוק יונק.

לעומת זאת, תמ"ל משנה את הפלורה של המעיים לשלושה שבועות בערך (בקבוק אחד משפיע לשלושה שבועות, אבל אם ממשיכים לתת אז על כל בקבוק צריך לספור עוד פעם שלושה שבועות. אם נתנו רק בקבוק אחד או רק יום אחד ואחר כך התינוק חזר להנקה מלאה, אז אחרי שלושה שבועות בערך מערכת העיכול שלו תחזור להיות מאוכלסת בביפידו החביבים). זה משנה את הריח של היציאות וגם את מרקמן, לרוב לריח מסריח ולמרקם יותר מוצק.
תרופות או חומרים אחרים, משנים גם הם את הרכב החיידקים במעיים. זה גורם למשל לגזים, או לשינוי הריח של היציאות, או לסימפטומים נוספים.

אם תינוק רגיש למוצרי חלב שאמא שלו אוכלת, או ללחם שאמא שלו אוכלת - זה מפני שהחלבונים של החלב (הקזאין) ושל הלחם (גלוטן) עברו מהקיבה לדם שלה, מהדם שלה לחלב שלה, מהחלב לתינוק, וכשהגיעו למערכת של התינוק החלבונים האלה גרמו לריאקציה כלשהי. יש תינוקות שמגיבים לחלבונים של חלב, סויה, דגים, גלוטן, שקדים ואגוזים, ועוד.
עם זאת, גזים וריח מסריח אינם תגובות אופייניות של רגישות למזונות שהאם אכלה אלא דווקא לשינוי באוכלוסיית חיידקי המעיים של התינוק (ולכן - מכימיקלים או תרופות, או ממשהו שנתנו לו דרך הפה).

לי אישית שומדבר לא גורם לגזים.
היתה לנו כאמור לידה טבעית, לא אני ולא התינוק קיבלנו כימיקלים או תרופות, מלבד חומצה פולית שלקחתי לפני הלידה.
כנראה שהמקרה הזה ישאר בגדר תעלומה.
לי כבר לא אכפת, כי אני לא מתכננת שזה יקרה שוב.

כן, נראה שזה עבר בלי להשאיר עקבות.

בכל מקרה אני כותבת מידע לטובת כלל הקוראים ולא רק כתשובה למי שבדיוק שואלת (-:

שאחוז נכבד מחלב האם
לפי מה שאני קראתי - 20% מהסוכרים שבחלב האם.

לפי מה שאני קראתי
כן, יש לפחות מקור אחד שאומר "23%" אבל מקורות אחרים נותנים אחוזים אחרים, ולכן רשמתי טווח. בכל מקרה, זה אחוז נכבד ומדהים - שלא מיועד בכלל לתינוק אלא לחיידקים שחפצים ביקרם!
גם הסיפור על התגלית מעניין. המדען שגילה שהחומרים האלה "מאכילים" את חיידקי הביפידו בדק חיידק-חיידק במשך 11 שנה. לא מצא אף חיידק שניזון מהחומרים האלה בחלב האם. עד שהגיע (כעבור 11 שנות מחקר במעבדה) לביפידו, ו"בינגו"! הגיע לאוצר!
ואז - הלך לעשות חיפוש בגוגל, איפה עוד אפשר למצוא את חיידקי הביפידו האלה שלהם מיועד אחוז כה גבוה מחלב האם. ומה הוא גילה?
שהם מהווים מרכיב משמעותי בצואת תינוקות יונקים P-:

(המדענית שבי חושבת "לא עלה בדעתך להתחיל את החיפוש מהחיידקים שנמצאו בצואת תינוקות??? אולי היית חוסך עשר שנות מחקר עם תוצאות מייאשות???" אבל יש לה גם קולגה שטוענת כנגדה "אבל אז זה היה פחות משכנע מדעית, כי בדרך שלו, ברור שלא היתה שום הטייה, וגם ברור שאחרי שהוא שלל את כ---ל הסוגים האחרים, זה ממצא עוד יותר משמעותי").

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה בשמת על ההסבר המעניין.
אם כך יש יותר סבירות שלתינוקת יש גזים בגלל תוסף סידן ומגנזיום שלקחתי ולא בגלל מה שאכלתי אם הבנתי נכון?

נכון.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה@}

בן שנתיים. אני מרגישה במלכוד לגבי שנת יום.
אם הזאטוט ישן בשעות הצהריים ומעלה, הערב אבוד. הוא לא ילך לישון לפני תשע-עשר. חוץ מזה שזה מאוד לא נוח לי, אני מרגישה שזה גם לא טבעי ולא בריא בשבילו.
אם אני רוצה ערב סביר, צריך לגרום לו שלא יישן בצהריים.
יש שתי דרכים להשאיר אותו ער בצהריים:
הדרך הראשונה - להיות צוות הוויי ובידור במשרה מלאה. לא לתת לו להשתעמם לרגע. לקחת לנדנדות ולהגיד שלום לחתולים ולדגדג ולעשות הצגה. לא לשטוף כלים, לא לעזור לאחים בשיעורי בית, לא לקחת ילדה לחוג (נסיעה זה הדבר הכי מרדים שיש!) - רק להעסיק אותו שלא יירדם. לפעמים זה עובד ולפעמים לא. (וכשזה לא עובד, הוא יירדם בסוף בחמש, יישן שעתיים-שלוש ויקום רענן. אללי.)
הדרך השנייה - להרדים אותו בכוח בבוקר. לתת הנקה של שעה בחדר חשוך עד שימות משעמום, להקיף את העיר בעגלה... עד שישתעמם מספיק כדי להירדם, אפילו שהוא לא עייף. ואז יישן טוב איזה שעה, ויחזיק מעמד יפה עד שמונה בערב.
מאיזה כיוון שאני בוחנת את זה, לא יוצא מוצלח.
אבל אולי אני מפספסת משהו? מה מציעות?

אם הוא ישן רק שעה אחרי ארוחת צהריים זה לא יוצא טוב? פשוט להעיר אחרי שעה או שעה וחצי. אולי הבעיה שכשהוא נרדם הוא ישן יותר מדי זמן כי אמרת שכשנרדם בחמש הוא ישן 2-3 שעות, זה משהו שלא הייתי מאפשרת בשעה הזאת. כלומר אם הגעתי למצב שהוא ממש היה גמור ונרדם בחמש אז אעיר אותו אחרי נגיד 45 דקות ולא מעבר כי כבר מאוחר.
באיזה שעה הוא הולך לישון בערב בדרך כלל?

אם הוא ישן רק שעה אחרי ארוחת צהריים זה לא יוצא טוב?{{}}
לא

אחרי שעה בצהריים, הוא לא ילך לישון בערב בשעה סבירה.
ואם אני מנסה להעיר אותו כבר אחרי חצי שעה, הוא עצבני מאוד ואומלל.

באיזה שעה הוא הולך לישון בערב בדרך כלל
בשאיפה - שמונה. בפועל זה יכול להגיע בערבים קשים עד עשר. כאמור - תלוי מאוד אם ישן ביום, ומתי.

אוקיי, אז אם ככה אני חושבת שבמקומך הייתי באמת מבטלת את שנת הצהריים ומקדימה את שעת ההשכבה. סביר שתוך כמה ימים או שבועות הוא יתרגל לסדר החדש. ממש לא הייתי מתעקשת על שנת בוקר בשלב הזה כי זה לא מתאים כבר בכלל ודורש מאמץ לא הגיוני. תשכיבי אותו בסביבות שש וחצי ותאחרי את שעת ההשכבה בעשר דקות כל יום. או שתשכיבי בשש וחצי עד שתראי שהוא פחות עייף אחה"צ ואז תתחילי לאחר את שעת ההשכבה בהדרגה.

אם יש לכם טקס השכבה כלשהו (לא בהכרח משהו מסובך אבל סדר מסוים של דברים שעושים לפני השינה) חשוב כמובן לעשות הכל אותו דבר עד כמה שאפשר, פשוט מוקדם יותר.

גם אנחנו שם, זה פשוט גיל בעייתי עם השנ"צ וההרדמות בערב.
אצלי הפיתרון הוא להעיר אחרי רבע שעה - עשרים דקות.
חצי שעה זה בדרך כלל כבר יותר מדי.
זה לא פיתרון פלאים, כי כמו שאמרת, היא מתעוררת עצבנית ואומללה (אבל זה עובר), וגם, אני מאוד נהנית בזמן שהיא ישנה... ולעיתים מושכת עוד חמש דקות, ועוד חמש... ואז יוצא שהיא כן ישנה יותר מדי.

אתמול הלכה לישון ביחד איתי בעשר בלילה, אחרי שהציקה לאחותה הגדולה והעייפה שניסתה נואשות להרדם... מעצבן מאוד.

אני קצת מופתעת בכל זאת כי חשבתי שרוב הילדים עדיין זקוקים לשנת צהריים עד גיל 3 לפחות. אולי הם לא מוציאים מספיק אנרגיה במהלך היום ולא מספיק מתעייפים?

יש ילדים שזקוקים לשנ״צ אפילו עד גיל 4. הילדים שלי סירבו מגיל שנה לישון. הם נרדמו בצהרים רק בנסיעה באוטו (כשהיה צורך לנסוע). בני הדודים ישנו לפחות עד גיל 4, וגם הלכו לישון מוקדם בערב (וצמחו לגובה יפה יפה, לעומת הילדים שלי).

הפיתרון שהיה בעבר היה, מנוחת צהריים מוקדמת לתינוק (בן שנתיים! הוא זקוק ליותר שינה), ואחרי זה לצאת החוצה ולאפשר לו להוציא המון אנרגיה. להשתולל, לרוץ, לקפוץ, באוויר הצח.
כמו כן, שעה קבועה לארוחת ערב ומקלחת. מוקדמת מאוד.
כמו כן, לכבות אורות בבית, להדליק נרות, לעשות אווירה של ערב-לילה-שינה.
במקום זה, בהרבה בתים יש טלביזיה פתוחה, אורות דלוקים, וכל אלה מעכבים את הפרשת המלטונין שנחוצה לשינה וכך אנו בעצמינו במו ידינו גורמים לאיחור בשעות השינה של הקטנים.

היי, גם אצלנו זו היתה סאגה קשה
הבת שלי היתה במעון כך שלא היתה לי בחירה לגבי זה, פשוט השלמתי עם זה שלפעמים קשה לה להירדם
היינו נכנסות למיטה בערך ב-8 (עם סימני עייפות כמובן) ויוצאות ממנה אחרי שעה, גם אם לא נרדמה.
זה לא היה לי הכי נוח אבל זה מה יש.

עכשיו היא בת שלוש, בגן עירוני, אין מזרונים בצהרון.
היא עיפה הרבה יותר מוקדם, וגם כמה יותר מוקדם
חופשי היא יכולה להירדם בשש או בשש וחצי, למרות שלי יותר נוח ברור הימים שהיא תלך לישון וגם תקום סביב 7.

מה שמדהים, שגם אז וגם עכשיו היא די מאופסת על 12 שעות שינה.
כשהיתה נרדמת ב-10 היתה מתעוררת בסביבות 9.5 +-
ועכשיו כשנרדמת ב-6 היא גם בערך קמה ב-6.

אין לי משהו חכם לומר
רק שאני מבינה אותך
וגם לי היה ממש קשה כשהיה חוסר וודאות לגבי ההרדמה
ועכשיו אני ממש מרגישה גאולה כשאני יודעת מתי היא צפויה ללכת לישון
@}

תודה לכן, חכמות. אחשוב על כל מה שהצעתן.
לגבי אולי הם לא מוציאים מספיק אנרגיה במהלך היום ולא מספיק מתעייפים_ (שקטה) ו{{}}_לצאת החוצה ולאפשר לו להוציא המון אנרגיה. להשתולל, לרוץ, לקפוץ, באוויר הצח (בשמת) - אתן כנראה צודקות, וזו נקודה כאובה. הוא לא מוציא הרבה אנרגיה. לא בבית ולא בחוץ (יש לו נטייה לטפס עליי ולבקש הנקה אחרי חמש דקות בפארק). אני מרגישה מצד אחד אשמה שאני לא מפעילה אותו (בבית - בעיסוקיי, בחוץ - רוצה רק לשבת על הספסל), ומצד שני מרגישה שזה לא הוגן - אם הדבר הטבעי והבריא לפעוטות הוא להתרוצץ, למה זה לא פשוט קורה? למה זאת משימה שצריכה להיות מוטלת עליי, האמא העסוקה והיגעה?

זה לא פשוט קורה כי אתם גרים בבית וכי זה סיפור לצאת החוצה.
אילו היית גרה במקום על קרקע עם יציאה לגינה ענקית עם דברים מעניינים והיא פתחים בבית שפתוחים כל היום החוצה, ככה שיש זרימה פנימה והחוצה וגם את היית נגיד יוצאת לגינה לתלות כביסה בחוץ על המתקן, ויוצאת לגינה לקטוף כמה עלים לסלט, או לקטוף פרי מאיזה עץ שלכם,
או שהייתם גרים במשהו כמו פארק הירדן באוהלים וכולם בחוץ כל היום, כל הילדים, והחוץ מלא אקשן -
אז זה היה טבעי לפעוט שלך להתרוצץ.

במקום זה, הוא גדל בדירה, עם "אמא עסוקה ויגעה", והטבעי בשבילו הוא להיצמד לאמא.

עוד שני ניחושים:

הוא היפוטוני או משהו כזה?
משהו בפארק גורם לו עומס יתר והוא זקוק להתחבר אלייך כדי לטעון את הסוללה שלו, ו/או להתחבא מהעולם, ו/או לקבל ממך תשומת לב שאין לו בדרך כלל כי את אולי עסוקה ומתפזרת על מיליון דברים והוא מרגיש חסך בתשומת לב מלאה שלך?

שני אלה יכולים להיות לא נכונים ויכולות להיות עוד המון סיבות. סתם זרקתי ניחושים כדי שתתחילי לחשוב, מה עובר עליו ומה הצורך שלו.

מה שכן, את מדברת על תינוק בן שנתיים. זה לא גיל שבו תינוק נורמלי יתחיל לשחק בעצמו בפארק בלי אמא. ברור שהכל בליווי שלך. מה שאת קוראת "צוות הווי ובידור" זה מה שמפתח את המוח של תינוק נורמלי. הוא לא אמור לגדול ללא מגע יד אדם. הוא זקוק לתיווך של העולם, שיסבירו לו, שידברו איתו, שישירו לו, שיקראו לכל דבר בשם, זה חתול וזו נדנדה והציפור מצייצת והחתול מיילל ואנחנו מסתובבים או מתנדנדים או מחליקים במגלשה. מי אמור ללמד אותו? לא את? ומתי? לא בגיל שנתיים?

אז מה באמת יש בפארק הזה?
האם אפשר לקחת כדור?
האם יש לו בימבה או משהו כזה?

את אומרת שיש אחים גדולים - יותר חשוב גם לאחים הגדולים ללכת לפארק ולהתרוצץ עם האח הקטן שם, לשחק תופסת ומחבואים וסתם לרוץ ולדגדג ולשחק במתקנים, מאשר לעשות שיעורים. כמו כן, אפשר לקחת את האחים עם השיעורים לפארק. לעזור להם בשיעורים בחוץ, כשהם גם משחקים וגם עושים קצת שיעורים.

(אם הם צריכים עזרה בשיעורי הבית, סימן שאלה אחים ביסודי ולא בתיכון. גם כן המצאה. "שיעורי בית" להורים מסכנים. בחיי שהייתי שולחת את הילדים לבית הספר כל יום עם פתק "אתמול היה לנו אירוע משפחתי ויוסי לא הספיק לעשות שיעורים, בהסכמתנו ובידיעתנו". ככה כל יום. גם ככה הם יותר מדי שעות בבית הספר. זה באופן טבעי פה, העמדה שלנו כלפי מערכת החינוך כוללת הרבה ספק וסימני שאלה.)

הסעות לחוגים זו באמת בעיה. הייתי עושה הכל כדי לארגן שמישהו אחר יטפל בהסעות, או אולי עדיף בכלל לוותר על חוגים בגילאים האלה (במיוחד על חוגים שדורשים הסעות, כי אילו הייתם הולכים ברגל לחוג ובחזרה, זו היתה יופי של פעילות גופנית לבן השנתיים והוא היה חוזר עייף בעייפות בריאה וטובה!).

בעיקרון, את לא חייבת דווקא ללכת לפארק. גם ללכת ברגל לסידורים בשכונה, כמו לכספומט להוציא כסף, לדואר להוציא חבילה, לחנות קרובה (יש לכם דברים כאלה?), בלי עגלה אלא ברגל, הלוך ושוב - זה לא פארק, זה לא צוות הווי ובידור במתקנים, אבל זה כן תשומת לב מלאה לילד להסביר על כל מה שרואים בדרך, וזה כן הליכה ממוקדת מטרה (יש מקום שצריך להגיע אליו, ואז חוזרים הביתה).
אני מבינה שהילד מכיר בעיקר את האוטו, ופחות הולכים ברגל. אז את צריכה להתחיל מטווחים ממש קרובים, אחרת יהיה לך ילד שקשה לו ללכת כל כך הרבה כי אין לו כושר, ולא תהיה ברירה אלא לקחת על הידיים.
אבל מציעה לך ממש להתחיל לחשוב על כל הסידורים שאפשר לעשות ברגל בסביבת הבית, ביחד איתו.

ככל שאני רוכשת יותר ניסיון, כך יותר ברור לי שיש הרבה יותר נזק מתועלת בדברים כמו "שיעורי בית" או "חוגים" לילדים קטנים.
ובמיוחד אם מדובר במשפחה עם כמה ילדים, שבמקום לשחק ולהיות ביחד, ובמיוחד להיות ביחד בחוץ, באוויר הצח, רצים ומשתוללים ומשחקים בגני שעשועים - הם תקועים בתוך מבנים בתאורה מלאכותית בפעילות לא-חופשית S-:

תודה מקרב לב על הפוסט הארוך והמושקע @}
ואני צריכה קצת להתנצל... כשאני כותבת על המשפחה שלי, אני תמיד משנה קצת את הפרטים, כדי שמי שמכיר לא יזהה יותר מדי בקלות. אני משתדלת לשנות פרטים שנראים לי חסרי משמעות לעניין שלשמו אני כותבת, אבל תמיד יכול לקרות מצב שלמי שמגיבה הפרטים האלה נראים בעלי משמעות גדולה, וככה חלק מהכיוונים שמוּצעים לי לא באמת קשורים למציאות חיינו.
אני רוצה לעבור על חלק מהזוטות האלה במקרה הנוכחי, כי מטריד אותי שהובנתי לא נכון:

אני מבינה שהילד מכיר בעיקר את האוטו - זה רחוק מאוד מהמציאות שלנו. בכלל בכלל לא כך. אמנם הזכרתי נסיעות לחוג, אבל האמת היא שהילד 'נוסע' לשם בעגלה או במנשא (וזה מרדים לא פחות מאוטו!). לחוג באמת המרחק לא סביר להליכה עבורו, אבל לפארק אכן הולכים ברגל. ברור לי שזה חשוב.

מה שאת קוראת "צוות הווי ובידור" זה מה שמפתח את המוח של תינוק נורמלי. הוא לא אמור לגדול ללא מגע יד אדם
מה פתאום ללא מגע יד אדם 0-: אין לי שום שאיפה כזאת. הוא לגמרי לגמרי מוזמן להתלוות אליי מתי שהוא רק רוצה. לקפל איתי כביסה ולבשל איתי ולצאת איתי לזרוק את הפח ולסידורים - לגמרי. בעיניי, זה מה שמפתח את המוח של תינוק נורמלי. וודאי שבזמנים האלה גם עולות בטבעיות שיחות על מה זה ולמה זה, ואני נענית בשמחה. לזה אני לא קוראת צוות הוויי ובידור. צוות הוויי ובידור זה כשאני חסומה מלעשות את כל הדברים השגרתיים האלה, ואמורה לעסוק באופן אקטיבי ומכוון בהפעלת הילד שלי. וגם זה בסדר גמור ואפילו מצוין בעיניי, במינון מסוים. הכי כיף בעולם להתכרבל מדי פעם על הספה ביחד ולספר סיפור. הכי כיף לעשות אחרי האמבטיה הנפות ודגדוגים. אבל לא טבעי ולא רצוי בעיניי למקד את תשומת הלב והפעילות שלי רק בילדון למשכי זמן ארוכים, ולשמור את הפעילויות שלא נוגעות אליו ל'אחרי שיישן' או לאאוטסורסינג. באופן מאוד עמוק, לא נכון בעיניי לגדל כך ילדים.

גם כן המצאה. "שיעורי בית" להורים מסכנים. בחיי שהייתי שולחת את הילדים לבית הספר כל יום עם פתק "אתמול היה לנו אירוע משפחתי ויוסי לא הספיק לעשות שיעורים, בהסכמתנו ובידיעתנו". ככה כל יום. גם ככה הם יותר מדי שעות בבית הספר. זה באופן טבעי פה, העמדה שלנו כלפי מערכת החינוך כוללת הרבה ספק וסימני שאלה
סליחה, לא בהכרח דייקתי. עזבי שיעורי בית. בואי נניח שאני עוזרת להם לכתוב סיפור לעיתון. בואי נגיד שהם בכלל בחינוך ביתי ואני עוזרת להם לתכנן ניסוי מדעי. או שהם רוצים שאני אשחק איתם שחמט. או שהם קוראים סיפור של הזז ועצרו לשאול אותי מה זה ציקוריה, ואני נכנסתי משם לדיון איתם על איך ומתי הגיע העולש לצפון אירופה, ואילו תכונות מרפא ייחסו לו בסין העממית. לא משנה. הנקודה היא שגם לילדים הגדולים מגיע זמן אמא, ולא הוגן כלפיהם שאני אהיה רק מסביב לקטן. וכן, למרבה השמחה יש להם זמנים שהם משתובבים איתו. אבל הם גדולים יותר ויש בעולם שלהם יותר צרכים שקשורים לפיתוח חשיבה אינטלקטואלית, צרכים שכשאנחנו עוסקים בהם זה מאוד משעמם בשביל הקטן.

_ככל שאני רוכשת יותר ניסיון, כך יותר ברור לי שיש הרבה יותר נזק מתועלת בדברים כמו "שיעורי בית" או "חוגים" לילדים קטנים.
ובמיוחד אם מדובר במשפחה עם כמה ילדים, שבמקום לשחק ולהיות ביחד, ובמיוחד להיות ביחד בחוץ, באוויר הצח, רצים ומשתוללים ומשחקים בגני שעשועים - הם תקועים בתוך מבנים בתאורה מלאכותית בפעילות לא-חופשית_
נכון. יש מחירים. אבל בשקלול הכולל אני בספק רב אם אמנם יש הרבה יותר נזק מתועלת, או להפך.
אפשר לאתגר אותך? נדמה לי שבחיי הבת שלך, הפסנתר תופס (או תפס) מקום חשוב ויקר, נכון? היית מוותרת על זה? היית אומרת שבמקום ללמוד לנגן לאורך כל השנים שרצתה בכך ונמשכה בכך, היה עדיף להגיד לה שתרוץ באוויר הצח?
יש לילדים משיכה ושקיקה לתחום מסוים, אני מרגישה שמגיע להם שאאפשר את זה, שעה בשבוע. שזה שווה את המחירים. אבל אפשר לחלוק עליי ואני אטה אוזן קשבת (-:

מי אמור ללמד אותו? לא את? ומתי? לא בגיל שנתיים?{{}}
את מגיבה לגבי הטענה שלי שאני לא אמורה להפעיל אותו? (לא ברור לי, כי כתבת על ללמד, אבל לא על זה דיברתי - אלא אם כן את מתכוונת שאני אמורה ללמד אותו להתרוצץ)
טוב, אני כותבת בהנחה שהגבת לחוסר הרצון שלי להפעיל אותו שיוציא אנרגיה.
אז... העניין הוא שיש הרבה דברים שאני יודעת שטובים לו ובריאים לו, ואני פועלת בהם תחת ההנחה שבגלל שהם כל כך חשובים, התפקיד שלי הוא לאפשר אותם.
למשל - אני מכירה בכך שחשוב להתפתחותו לשבור ביצים. לכן אני לא אומרת לא לא אל תיגע. אני מאפשרת לו לגרור את השרפרף ולהתייצב לידי ולהשתתף איתי, ומוכנה בלב חפץ לשלם את מחיר הניקיונות של החלמונים הדביקים האלה מהשיש.
אבל אם בגלל שזה חשוב להתפתחותו היה מצופה ממני ליזום את זה ולקרוא לו ולעודד אותו שישבור ביצים - אז הייתי מתמרדת. זה התפקיד של האבולוציה ללמד אותו מה חשוב לו, לא שלי.
או למשל - אני מכירה בכך שחשוב להתפתחותו להתכנס אליי להנקה מעת לעת. הוא מטפס עליי, ואני מאפשרת, בחפץ לב.
אבל אם היה מצופה ממני ליזום בעצמי הנקות - הייתי מתמרדת. שוב - שהאבולוציה לא תטיל עליי את המשימות שלה.
אז גם בעניין התרוצצות - ההנחה הבסיסית שלי הייתה שהתפקיד שלי הוא לאפשר. לא להגיד לו די, אתה לא יכול לשבת דקה בשקט, אתה עושה לי חור בראש. יודעת מה? אולי זה לא נחשב לאפשר כשאנחנו בתוך הבית. אז אפילו לצאת איתו וללכת לגינה. אבל משם - יאללה, אני לא אמורה להמציא לו משחקים כדי לגרום לו שיטפס למגלשה או שיקיף אותה בריצה וגלגולים. הוא אמור להימשך מעצמו להתרוצץ לכל עבר, כי הוא פעוט וזה מה שטבעי לו. לא? זו הנקודה שגורמת לי להתמרמר.(קראתי שוב את מה שכתבתי ומוסיפה הבהרה - ודאי שאני אעזור לו להשתמש בנדנדה ובמגלשה בכל דבר שלא לפי יכולותיו, אבל העניין הוא שלתפיסתי, המוטיבציה אמורה לבוא ממנו ואני באזור כדי לעזור במה שצריך; אם כדי שהוא יטפס או ירוץ קצת מסביב אני נדרשת לטריקים ותכסיסים שיפתו אותו לנוע, אני מרגישה זו כבר עסקה לא הוגנת. דבר שהוא עד כדי כך חשוב וחיוני בשבילו, אמורה להיות בו משיכה כלשהי אליו.)

זה לא פשוט קורה כי אתם גרים בבית וכי זה סיפור לצאת החוצה
הסיפור העיקרי הוא המכוניות, כמובן. ועוברי האורח, שאין לי הבטחה שכולם שוחרי טוב - ומהבחינה הזאת זה היה אותו דבר גם אם הייתי גרה באוהל בפארק הירדן. מכל בחינה אחרת קל ופשוט מאוד לפתוח את הדלת ולהיות בחוץ, ויש לנו יופי של בחוץ. אבל אין לי כל כך איך לצמצם את הסכנות האלה, לדעתי

והן מצריכות שמישהו (אבא, אמא, אח, אחות) יהיה פנוי להיות איתו בחוץ ולהשגיח עליו. משתדלים למצוא לזה את הזמנים... בזכותך גם עלה בדעתי הערב שאני יכולה לקחת איתי החוצה את ערימת הבגדים לתיקון ולתפור שם. היה נחמד. לא שהוא היה הרבה בתנועה (יותר בצפייה), אבל הוא תמיד שמח כשמאפשרים לו לצאת.

אבל העניין הוא שלתפיסתי, המוטיבציה אמורה לבוא ממנו ואני באזור כדי לעזור במה שצריך; אם כדי שהוא יטפס או ירוץ קצת מסביב אני נדרשת לטריקים ותכסיסים שיפתו אותו לנוע, אני מרגישה זו כבר עסקה לא הוגנת. דבר שהוא עד כדי כך חשוב וחיוני בשבילו, אמורה להיות בו משיכה כלשהי אליו.)

דפנה אני ממש ממש מבינה את מה שאת אומרת, מתוך חוויה אישית דומה.
אני יכולה לומר שלגבי עצמי והילדים שלי (אחד מהם ליתר דיוק) הדבר היחיד שהוציא אותי מההתמרמרות/התמרדות הזו היא ההבנה שלפעמים מתקיים פער בין התיאוריה למציאות. ובתיאוריה את צודקת לגמרי, אבל במציאות יש לך ילד שמסיבות שלא נהירות לנו, לא מתרוצץ, וזקוק כנראה להפעלה מסוימת.
אפשר לשער כל מיני השערות על למה זה קורה, את כולן כנראה אפשר להכניס לאותו סל של "החיים המודרניים"... אבל זה לא משנה (-: מה שמשנה הוא שכשמה שאמור לקרות לא קורה, אנחנו יכולים או להשלים עם זה ועם המחירים שנלווים לזה (בהקשר של הדיון כאן, אולי עייפות בשעה מאוחרת יותר של הילד, אם כי כמובן שזה לא היתרון היחיד של התרוצצות) או לבצע התערבות "מלאכותית" לתיקון המצב.
יכול להיות שאחרי כמה חודשים שבהם תדרבני אותו לזוז, הוא יתחיל לעשות את זה לבד. יכול להיות שהוא תמיד יהיה ילד כזה שנוטה למנוחה...

אין לי הרבה חוכמה להוסיף כאן, אולי רק יעזור לך לשמוע שגם לבן שלי היו תקופות שלא רצה לשחק בפארק כמעט בכלל, היה עולה בחזרה לעגלה ורוצה רק לנסוע או לחזור הבייתה (היה קטן יותר ועוד לא ממש דיבר אז לא היה ברור מה בדיוק רצה/הפריע לו).

אחר כך היו תקופות שהיה בעיקר משחק בישיבה במקום בלהעביר אדמה ועלים ממקום למקום, כאלה. עכשיו הוא דווקא בתקופה שיותר כיפית לנו כי הוא כן מתרוצץ ועושה מה ש"מתאים" לעשות בפארק כמו לטפס,להתנדנד וכו'. הוא מתאמן כרגע בעיקר על עלייה וירידה עצמאית במדרגות.
מה שכן, אנחנו מוציאים אותו כל בוקר וכל אחה"צ, בין אם הוא בתקופה יותר מכונסת ובין אם לאו.
ייתכן שאצלך זו פשוט תקופה כזו שאולי תעבור? עכשיו כשאני חושבת על זה נדמה לי שהתקופות הפחות מוצלחות מבחינת משחק בחוץ היו כשהייתי בהריון וייתכן שיש קשר. הוא רצה אז בעיקר לשבת איתי ולשמוע סיפור אחרי סיפור. אולי כי הוא הרגיש שמשהו הולך להשתנות וזה נתן לו ביטחון.

געש, תודה מקרב לב על ההבנה והתמיכה. משהו בכתיבה שלך מאוד מחזק.
שקטה, נתת לי נקודות טובות למחשבה. תודה תודה גם לך.

בשמחה@}

האתר היה חסום לי אז נהדר, כי בינתיים הוסיפו לך דברים חשובים. אנסה להתייחס גם אני:

א. יופי שהוספת מידע. זה עוזר.

ב. לגבי האוטו: קודם כל אני שמחה שאנחנו חושבות דומה. אז הייתי מדגישה עם הילד הזה - להפחית עגלה, להוסיף הליכה. כמה שיותר. להגדיל את טווח ההליכה שלו ברגל, עוד ועוד, לעשות כל מאמץ לצאת בלי עגלה בכלל. מנשא לא הייתי מפחיתה, כי יש לו יתרונות מאוד חשובים עבור הילד.

ג. לא התכוונתי שהילד אכן גדל ללא מגע יד אדם, חס וחלילה. ואני גם לחלוטין דוגלת כמוך בגישה שצריך לעשות את פעילויות הבית איתו וכל מה שכתבת. פשוט היתה לי הרגשה ממה שכתבת, שמפריע לך ומרגיז אותך שצריך להיות "צוות הווי ובידור" במקומות שהיית רוצה שהוא יותר "יעסיק את עצמו", ואני פשוט חוששת שזו ציפייה לא ריאלית. רק את זה ניסיתי להדגיש. אני פשוט מציעה לוותר לגמרי על ציפיות לא ריאליות. להסתכל עליו מתוך הבנה שהוא לא עושה מניפולציות: יש סיבה לכל מה שהוא עושה או נמנע מלעשות. אם הוא לא עושה - זה מפני שיש קושי. אז להתחיל לטפל בקושי, לחזק מה שחלש, לעודד בכיוון. נכון, דורש מאמץ מההורים. אבל מה לעשות... הוא תינוק, הוא לא יכול להתמודד בעצמו עם הקשיים שלו... וגם, מה לעשות שעם תינוק בן שנתיים לא תמיד הולך לשלב אותו בפעילויות שלנו, וצריך לפעמים המון יצירתיות וגם פשוט - לזהות צרכים. למשל, אולי הוא פשוט עייף או רעב ולא זיהינו בזמן. אז לא שצריך להעסיק אותו או להתרכז בו, אלא הוא בעצם הגיע להתנהגויות לא נעימות כי היה רעב כבר לפני חצי שעה ועכשיו הוא כבר נורא רעב ועצבני...

ד. מסכימה שיש התנגשות בין הצרכים של הילדים בגילאים השונים. מה לעשות. אבל בעיני זה משהו שצריך להיפתר נקודתית. וגם בחלוקת זמן. כלומר, הקטן כרגע בגיל שצריך לצאת איתו יום יום החוצה. זה לא חייב להיות להרבה זמן, במיוחד אם תצליחי לעייף אותו בסך הכל להליכה הלוך ושוב ברגל לחנות בלי עגלה (שעה?). וכן, אם יש כמה ילדים, אז כשחלק מהם בגילאים מאוד תלויים, שזקוקים לאמא ממש המון, הילדים הפחות-תלויים יסבלו ממחסור זמן אמא. ועדיין אני מחזיקה בדיעה, שלכל הילדים עדיף זמן-חוץ מכל הבחינות גם על חיפוש מידע וגם על יצירת עיתון... אבל "משעמם לקטן" זו עוד בעיה. כלומר, ממש בסדר שהקטן ישתעמם, אפשר להציע לו חיבוק תוך כדי שעסוקים במה ש"משעמם" אותו, ואפשר להציע לו להשתתף בפעילות בדרכו שלו (שיגזור מעיתונים ציורים ותמונות שהוא רוצה להדביק בדף מיוחד שלו בעיתון שהילדים הגדולים יוצרים?) ואפשר להגיד לו שמותר לו להשתעמם, כי כרגע "אני עוזרת לרותי ואחר כך אעזור לך. עכשיו תור רותי".

ה. לא פסנתר (-: אין מקום פה ב-49 מ"ר לפסנתר. חליל צד (-: דווקא חליל או לרוץ בחוץ זו לא המשוואה המתאימה בעיני. כי אולי היא ניגנה שעה ביום? שעה וחצי ביום? מה עשתה בשאר השעות? אם שאר השעות עברו בישיבה בבית עם איזה ספר, אז יאללה, לצאת החוצה לרוץ! האמת, שהחליל עודד: 1. יציאה מהבית לקונסרבטוריון כמה פעמים בשבוע. 2. יותר קשר עם אנשים. 3. פעילות פיזית (נגינה היא פעילות פיזית, ונגינה על כלי נשיפה עוד יותר. יש פה המון תנועה ונשימה).
אז כמו שלא הייתי מורידה זמן מנשא לטובת הליכה ברגל אלא זמן עגלה - כך לא הייתי מורידה את הנגינה לטובת התרוצצות בחוץ אלא פעילות אחרת. וכן, זה לגמרי דרש השקעה פיזית שלי, על חשבון דברים אחרים. אחד הדברים שעשיתי היה ללמד אותה לרכב על אופניים בגיל 8, לקנות לה ולי אופניים (לי עם כסא לקטן), ולרכב לקונסרבטוריון על אופניים, כשהקטן מאחורי באוויר הצח, והיא ואני רוכבות בדרך אל ומהקונסרבטוריון (גם כושר, גם אוויר צח, חצי מהדרך עברה בפארק הירקון).
קניית האופניים היתה מכוונת, והיה ברור שלא יעזור לקנות רק לה. לאן אפשר לשלוח ילדה בת 8? לשום מקום, אם זה בלעדיי. וגם האח הקטן הרוויח מזה בכמה מובנים. שלא לדבר על זה, שבאוטו הם אף פעם לא מסתכלים החוצה, עד עצם היום הזה, אבל באופניים, מי שרוכבת חייבת להסתכל סביבה וגם זאטוט בכסא אחורי מסתכל יותר סביבו מאשר אותו זאטוט בכסא בטיחות באוטו.

ו. מסכימה עם געש. אולי הוא "אמור" לרצות להתרוצץ לבד. אבל זה לא קורה. החשיבה שלי אומרת: יש פה מגבלה. זה לא בא לו בקלות. אז מה לעשות? לעזור לו. ככה אני רואה את זה. אני מבינה לגמרי כמה זה מעצבן וגם קשה. אבל אני אפילו לא בטוחה עד הסוף שהוא "אמור" לרצות להתרוצץ מעצמו בגילו. זה יכול להיות בסך הכל מפני שהוא באמת עדיין תינוק או תינוקי, את מבינה? אבל כך או כך, בין אם יש איזו בעייה (שבגללה את צריכה להשקיע יותר כדי לעודד אותו להגיע למצב צבירה של פעוט "נורמלי") ובין אם אין בעיה והוא בסך הכל בטווח הנורמלי של תינוקות בגילו (ואז אלה היכולות הטבעיות והנטיות הטבעיות שלו, וזה דבר טוב ונכון לעודד אותו לתגבר אותן) - זה "נופל" עלייך... נו מה לעשות... אני מבינה שהאבא, אם קיים, לא זמין בשעות אחרי הצהריים להוציא את התינוק למרעה... פה ממש היו עוזרים סבתא או סבא שנהנים לקחת נכדים קטנים לגן השעשועים וגרים קרוב... זה לא דורש כישורים מופלגים - רק אהבה לילד, הנאה מלחוות איתו את הפארק, אישיות תומכת ואחריות בטיחותית. (כלומר, מבוגר מהסוג שמלא באיסורים ובנזיפות לא הייתי שולחת עם הילד לשום גן שעשועים...)

ז. אכן בדיוק זה היה אחד הטריקים שלי. בגדים לתיקון למשל. הייתי לוקחת איתי להמתנה בקונסרבטוריון כל דבר שאפשר לעשות גם מחוץ לבית. כי ממילא הייתי חייבת להמתין שם. ועוד עם הילד הקטן... אז פיתחתי שפע של טריקים לקחת דברים החוצה. גם אם הוא עומד לידך בפארק ומתבונן בתפירה, עדיין 1. הלכתם ברגל לפארק ובחזרה. 2. הוא באוויר הצח.
יש לך אפשרות לקחת כדור, ולזרוק לו שיביא? כמו עם כלב? FETCH?

תודה מקרב לב על המענה המפורט, על השקעת הזמן והלב. מעריכה מאוד.

האמת, שהחליל עודד: 1. יציאה מהבית לקונסרבטוריון כמה פעמים בשבוע. 2. יותר קשר עם אנשים. 3. פעילות פיזית
זהו, לכן התקוממתי קצת כשקראתי למעלה שאת מייחסת לחוגים יותר נזק מתועלת. נעלבתי בשמם (-; כי אלה יתרונות מעולים שיש לכל החוגים שאני מכירה, פחות או יותר (-: יציאה מהבית, חברה נעימה, פעילות פיזית (נגינה זו פעילות פיזית, תיאטרון זו פעילות פיזית, יוגה זו פעילות פיזית, סיירות זו פעילות פיזית, קרמיקה זו פעילות פיזית...). לכן בעיניי זה שווה את המחירים.
ואני יודעת שכל זה לא ממש מקדם את ההתייעצות שלי, ואולי אפילו סתם קטנוני, אבל לפעמים יש צורך בוער להגיב

התיאור עם האופניים ממש עושה תיאבון.

הממממ האמת שמעולם לא התייחסתי ללימודי נגינה כאל "חוג".
גם לא למפגשי חינוך ביתי או לסיורים הלימודיים.
אבל כל אלה היו באמת עדיפים גם לקטן, כי הם הוציאו את כולנו מהבית.

אני חושבת שזה כן מקדם את ההתייעצות. התפיסה שלי היא שכל דיון פה עושה שני דברים: 1. מגדיל את היצירתיות והתוצאה היא שעולים רעיונות חדשים שמשפרים את המצב, גם אם אני אעלה 20 רעיונות שכולם גרועים - הם יגרמו אצלך לרעיון ה-21 שלא חשבתי עליו ויהיה מוצלח!

כל דיון בבאופן משנה משהו באנרגיות ומשהו בבית משתנה. לא יודעת למה או איך, זה מין קסם כזה. לכן תמיד כדאי לדון, גם ובמיוחד אם נראה כאילו הדיון מפליג למחוזות רחוקים.

כל דיון בבאופן משנה משהו באנרגיות ומשהו בבית משתנה.
וואו, לגמרי!

באה להתייעץ כאן לגבי הנקה בלילה.
הבת שלי בת 5 חודשים, יונקת יעילה ועניינית במשך היום: הרבה פעמים קורה שאני מציעה לה הנקה ולא ממש מעניין אותה באותו רגע. אני מציינת את זה מכיוון שלדעתי אין לה "סנטימנטים" מוגזמים לגבי ההנקה, היא מאוד קשורה אלי אבל לא בהכרח לשד כשלעצמו. היא עולה יפה במשקל וגדולה לגילה.

בלילה היא מתעוררת בזמן האחרון בערך 2-4 פעמים ובכל פעם אני מניקה אותה כיוון שאחרת היא לא נרגעת וחוזרת לישון, ואני מפחדת שתעיר את אחיה הגדול.
העניין הוא שנראה לי שדי הרגלתי אותה לחזור לישון אחרי הנקה בלילה וזה מפריע לי. עם הבן שלי בזמנו גם היה הרגל כזה והייתי מותשת כי היה מתעורר כמה פעמים כל לילה כדי לינוק. היא גם הצליחה לישון יותר שעות רצוף בעבר אבל בשבועות האחרונים פחות.

ברור לי שהיא לא באמת צריכה את זה לתזונה בשלב הזה, או שמספיקה פעם אחת בשביל זה ואין לה צורך אמיתי בחלב כמה פעמים בלילה. ניסיתי רק להחזיק ולחבק או רק לשכב לחיבוק כמו להנקה אבל זה לא עובד.
אשמח לרעיונות ועצות.

את מדברת על תינוקת בת 5 חודשים, נכון? לא טעיתי בגיל?
אם אין פה טעות לגבי הגיל שלה, אז ממש לא "הרגלת אותה לחזור לישון אחרי הנקה".
ראשית, כי ההנקה בלילה היא צורך ביולוגי של תינוקות. למעשה ההנקה הכי חשובה היא במשך הלילה, יותר מההנקות במשך היום, אם אפשר בכלל להשוות. לא את הרגלת. היא נולדה ככה.
בוודאי שהיא באמת צריכה את זה לתזונה בשלב הזה!
בוודאי שלא מספיקה פעם אחת בשביל זה! אם היא צריכה שוב, סימן שפעם אחת לא הספיקה... את גם לא יכולה להכתיב כמה פעמים היא צריכה פיפי ביום P-: אם היא עושה פיפי סימן שהיתה צריכה P-: ככה זה עובד...
בוודאי שיש לה צורך אמיתי בחלב בגיל הזה!
בגיל 5 חודשים כל ההנקות חשובות. עד גיל חצי שנה היא אמורה להכיר רק הנקה.
אחרי גיל חצי שנה - בהתאם לסימנים של מוכנות להנקה, רק אחרי שהופיעו - מתחילים לעניין במזון מוצק, בהתחלה טעימות ולאט לאט יותר ויותר, ועדיין ההנקה היא העיקר עד גיל שנה. לפחות. גם משרד הבריאות וגם אירגון הבריאות העולמי וגם אירגוני בריאות אחרים בעולם מסכימים על זה לגמרי: בשום אופן לא מומלץ לגמול מהנקה בלילה לפני גיל שנה כי זה עלול לפגוע בבריאות התינוק.

(לרוב גם לא מומלץ לגמול בלילה אחרי גיל שנה, אין שום גיל שבו מומלץ להרעיב תינוקות בלילה. אבל אחרי גיל שנה גם אפשר לתת משקה בכוס בלילה. אם כי לא תמיד זה יספיק כדי לעזור לחזור לישון, גם אם סיבת ההתעוררות היתה רעב וגם אם מה שניתן לאכול בלילה השביע את הרעב. אגב פה יש עוד אספקט, שרק חלב אם בלילה מכיל חומרים שמגינים על השיניים, בעוד שכל משקה או מאכל אחר מכיל חומרים הפוגעים בשיניים בלילה).

רוב התינוקות זקוקים להנקה בלילה עד גיל שנתיים ואם הם כבר לא יונקים (לא מבחירה שלהם, בגיל הזה), אז הם עדיין יזדקקו לאוכל אחר בלילה כי זה ביולוגי והם יהיו רעבים גם אם אכלו מספיק במשך היום.

עכשיו - אם התינוקת מתעוררת, וזה לא מפני שהיא זקוקה להנקה, אז ההנקה היא הדרך הטובה ביותר, הבריאה ביותר והמהירה ביותר להרדים חזרה.
זה לא "הרגל". זה מהרחם.

כמו כן, ההנקה איננה "רק אוכל" אלא עוד המון דברים שאי אפשר להפריד: חום, קירבה, אהבה, נוגדנים עבור מערכת החיסון, שתייה לצמא, סיפוק צורך המציצה ועוד ועוד. בגיל 5 חודשים מאוד הגיוני שהיא מתעוררת הרבה כי כאבי השיניים הכי מציקים בלילה. כמו כן, אם היא מפתחת איזה מחלה, היא תרצה לינוק הרבה פעמים וזה טוב, כי בכל הנקה היא מקבלת ממך מנת נוגדנים למה שנדבקה ממנו וככה היא תעבור את זה יותר בקלות (הרבה פעמים - אפילו בלי שתדעי שהיא מפתחת משהו, כי הנקת והעברת לה נוגדנים והיא עברה את זה בלי להראות סימני מחלה יותר משמעותיים, רק אי נחת בלילה).

עוד סוגייה היא, שחלב האם מכיל חומרים מרדימים. למעשה, ההנקה משחררת גם לדם של האם וגם לתינוקת דרך החלב חומרים מרדימים. ההנקה היא הדרך הביולוגית הטובה ביותר להרדים בלילה גם את האמא העייפה וגם את התינוקות.

אבל יש פה גם העניין, שגם אם היא מתעוררת כי חם לה מדי/קר לה מדי/היה לה חלום רע/מציקות לה השיניים שכבר מגרדות בתוך החניכיים/כל סיבה אחרת - ההנקה היא הדרך הביולוגית הטבעית והטובה ביותר להרדים חזרה. ממש לא "הרגל רע" וממש לא משהו שאת יכולה להרגיל אליו. ככה מתוכנתים תינוקות אנושיים מהרחם (שם הם מחוברים באופן רציף לאמא דרך חבל הטבור ללא כל הפסקות), והדבר היחיד שמשתנה בין התינוקות הוא הקצב שבו הם מאבדים עניין בהנקה בלילה או פחות זקוקים לסיוע להירדם בלילה.

למעשה, "שינה רציפה בלילה" היא משהו שאצל רוב הילדים מגיע עם בית הספר (כשהם ממש הרוסים מעייפות והכי הכי - לא מסוגלים לקום בבוקר...).
גם ילדי גן שישנים בחדר משלהם ומזמן לא יונקים מגיעים ברובם כל לילה למיטת ההורים...
ולכן הכי טוב לישון עם התינוקות ולהרדים בהנקה.

מקווה שכיסיתי את כל האספקטים של נושא ההרדמה בלילה בהנקה לתינוקות עד גיל שנה... אבל אם פספסתי משהו, את מוזמנת לשאול.

אה, ומה אפשר לעשות?
לסדר שיהיה לך הכי נוח, שהיא תהיה קרובה, שאת תירדמי כמה שיותר מהר בהנקה, ושאם את עייפה - תוסיפי מנוחה במשך היום, תלכי לישון עם הילדים מוקדם יותר, יש כל מיני פטנטים לשפר את שעות השינה של האמא. עוד טריק הוא להקפיד לשתות מספיק מים במשך היום (יש אמהות שגילו שאם הן לא שותות מספיק מים, התינוקות מתעוררים יותר בלילה משום מה). אבל התינוקת בסדר.

תודה רבה בשמת על התשובה המושקעת והמפורטת. אני חושבת שמה שמפתיע אותי כאן הוא שכשהייתה קטנה יותר היא כן הצליחה לישון יותר זמן ברצף בלילה.
בכל אופן אנסה את עניין המים, באמת שתיתי קצת פחות לאחרונה.

שקטה, זה קרה לי מלא עם שני הילדים - יש שיפור ברצף של השינה ואז יש "הדרדרות" ואז משתפר, ואז מדרדר... זה דפוס נורמלי.

ועכשיו למשהו שאני הסתבכתי איתו (-:
קטנה בת שנתיים, ישנה לידי במיטה מאז שנולדה.
לפני כמה חודשים הכנסנו מיטת קומותיים לחדר שלה ושל אחיה (הוא היה צריך מיטה גדולה יותר, ולא רצינו לקנות מיטת יחיד כי צפינו שבעוד שנה-שנתיים היא תעבור לישון איתו בחדר. והוא מבקש מיטת קומותיים בערך מאז שהייתי בהיריון).
מפה לשם, היא התלהבה מהמיטה מאוד, וביקשה להירדם שם בערב. לא הייתה לי התנגדות (מאז ומעולם נרדמה בכל מיני דרכים ולא רק במיטה) ואחרי שנרדמה הייתי מעבירה אותה למיטה שלנו.
אבל - לאט לאט המיטה שלה מצאה חן בעיניה יותר ויותר, כמו גם הרעיון של לישון בחדר עם אחיה, ועכשיו היא לא מסכימה לעבור אלינו למיטה יותר מצד אחד, אבל ממשיכה לקום בלילה מצד שני )-:
בהתחלה זה לא היה נורא ואילו קצת נוח, כי היא קמה פעם אחרת וחזרה לישון מייד. אבל עכשיו היא שוב מתעוררת הרבה (אהמ אהמ שקטה) וזה הפך להיות סיוט...
אם אני מעבירה אותה אליי והיא מגלה את זה באחת ההתעוררויות בלילה היא חוטפת עצבים מטורפים ודורשת לחזור למיטה שלה. ולפעמים זה אפילו מעיר אותה כל כך שהיא לא חוזרת לישון למשך יותר משעה.
דיברתי איתה על כך שאני לא יכולה לישון לידה במיטה הקטנה, אלא רק במיטה הגדולה. היא אמרה בפירוש שהיא מעדיפה לישון לבד במיטה הקטנה. אבל בפועל, כשהיא מתעוררת, מן הסתם היא עדיין קוראת לי וצריכה עזרה לחזור לישון.
רעיונות?

מסכימה עם געש. יש דפוס כזה שבגיל 3 חודשים הם פתאום ישנים "טוב" ואז לקראת גיל חצי שנה הם פתאום מפסיקים לישון "טוב".
זה בדיוק לפי הספר... מה לעשות.
ככה רוב התינוקות... זה הטבעי והנורמלי. הם לא התקלקלו ולא עשית שום דבר רע.

געש, הקטנה ישנה במיטה התחתונה?
אני הייתי מסדרת לה איזו מדרגה (מכריות? משמיכות?) שאם היא מתעוררת בלילה היא יורדת במדרגה ומגיעה אליכם למיטה.
לתת לה עצמאות ולעודד אותה להגיע אלייך.
אם היא מספיק גדולה לישון לבד במיטה שלה בחדר עם אחיה, אז היא מספיק גדולה להגיע אלייך בלילה כשהיא רוצה אותך. ואז, שהיא תעשה את הטיול חמש פעמים בלילה... וגם תחזור בעצמה למיטה שלה...
אפשר גם לומר לה, שהיא יכולה לחזור להירדם לבד. לא צריכה עזרה. זה בסדר שזה ייקח זמן. אבל כן הייתי מוסיפה לה בובות פרוותיות נעימות לחיבוק בלילה? שהיא יכולה לעזור להן להירדם?

אני קוראת פה תגר על כמה רעיונות, תראי מה את חושבת על זה:

שהיא חייבת "עזרה להירדם". למה? מי אמר? ברור לגמרי שהיא תירדם שוב. אז מה אם היא התעוררה? היא יכולה לשתות מבקבוק מים שהכנתם ליד המיטה שלה, לחבק וללטף את הבובה האהובה שישנה איתה, ופשוט לעצום עיניים ולחכות עד שתירדם. זה לא דבר מדאיג ומותר שזה ייקח זמן.
שאת חייבת לבוא אליה. אם היא רוצה לישון איתך, יופי - ברוכה הבאה. אבל היא גם רוצה לישון בחדר אחר וגם רוצה להקפיץ אותך לשם כמה פעמים בלילה? גם את ישנה! גם את עייפה! זה קשה לך. הבחירה היא: או לישון במיטה שלך ואם את מתעוררת, לא לדאוג, תעצמי את העיניים ותוך זמן קצר תירדמי שוב. או לישון במיטה שלנו/לבוא למיטה שלנו, ואז תירדמי איתנו בחיבוק במיטה שלנו.

לא הבהרתי מספיק.
התייחסתי לדברייך:
"קוראת לי וצריכה עזרה לחזור לישון" - קוראת לך, זה משהו שכדאי לדסקס לפני השינה. במשך היום. להגיד, הנה סידרתי לך מדרגה, אם את מתעוררת בלילה וצריכה אותי, תבואי אלי. אל תקראי לי. אני עייפה וישנה ולא נעים לי שמעירים אותי.
"צריכה עזרה לחזור לישון" - מי אמר? אפשר לתקן אצלה את התפיסות השגויות שהשתרשו. זו ילדה שהיא מספיק גדולה להחליט לישון במיטה שלה, בחדר נפרד, ולהתעצבן אם העברת אותה. הו הו! גדולה ועצמאית.
זה לא אומר שתתני לה לבכות בלילה.
אבל כן כדאי לעשות עבודת הכנה. ראשית לסדר אמצעי להגיע אליכם בלילה. שנית להגיד במפורש, אם התעוררת ואת צריכה אותי אז תבואי, הנה סידרתי לך מדרגה. שלישית אפשר להדריך "להירדם לבד". למשל, אם את עדיין מגיעה, את אומרת לה, הנה תראי מה אנחנו עושים כשאנחנו מתעוררים בלילה. אנחנו עוצמים שוב את העיניים, ואומרים לעצמנו "לילה טוב! אני עכשיו רוצה לישון. להתראות בבוקר!" או כל שיטה שמתאימה לך, להכניס לה לראש את הרעיון החדש, שלא צריך שום עזרה להירדם מחדש. זה לא תינוק בן חודש שהתעורר וצורח וצריך להרגיע אותו.

ואפשר כמובן לחבק, לנשק, וכשהיא עוצמת עיניים להגיד, לילה טוב, גם אני עייפה, גם אני רוצה לישון שוב, להתראות בבוקר! וללכת למיטה.

קצת מוגזם לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה...P-:

היא רוצה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
ואז היא מתעוררת משינה, אפופה כולה, רדומה, לא מבינה למה היא כאן. לא כאן היא הייתה אמורה להיות!
אני מנחשת שזה יקרה בין אם היא תגיע בעצמה למיטה ובין אם אתם תאספו אותה אליכם כשהיא תתעורר ותבקש את קרבתכם. ככה או ככה, כשהיא מתעוררת היא בטח כבר לא זוכרת מה היה קודם, ומבולבלת, ומתוסכלת שהיא לא במקום שבו ציפתה להתעורר.
אני מרגישה שזה מהמצבים שבהם אין לנו איך לפתור להם את זה. ואין לנו אלא להיות איתם בתסכולם. להבין כמה שזה מרגיז בשבילה. להמהם קולות של הבנה מעומקא דליבא. ולקבל את זה שהיא כועסת ומתוסכלת ולא נרדמת. ככה זה. יעבור בסוף...

הממממ (חושבת בקול רם) בכל הרעיונות שהצעתי, התאמצתי לעקוף בדיוק את המצב שבו היא תתעורר שלא מרצונה במיטה שלכם. כי לדעתי חייבים לכבד את זה, שהיא לא מסכימה לזה. כל ההצעות שהצעתי דורשות הסכמה, וכרוכות בשינוי מחשבתי: להכניס לה לראש בעדינות את הרעיונות החדשים,
א. שהיא בוחרת (היא בחרה לישון במיטה שלה בחדר שלה, הבחירה הזאת מובילה לעוד כמה דברים, למשל שהיא לא מסכימה שתקחי אותה למיטתכם מתוך שינה, או למשל שהיא מעירה אותך בלילה כמה פעמים וזה ממש קשה לך ומעייף אותך)
וב. שהיא הרבה יותר עצמאית ממה שהיא חושבת (וזה דורש גם שינוי מחשבתי אצלך, לכיוון ההבנה שאין צורך "לעזור להירדם" כי היא לגמרי יכולה להירדם בעצמה, וזה בסדר שזה ייקח כמה שזה ייקח, הירדמות כשעייפים היא משהו טבעי, ומותר להתעורר באמצע הלילה ופשוט לחזור לישון).

זה לא אומר שמשאירים אותה לבכות או משהו, ברור שאם משהו הפחיד אותה או התעוררה מחלום רע וכדומה אז את שם. ובהחלט יכול להיות שהפנמת הרעיונות החדשים תקח קצת זמן. אבל אני בעד הדרכה של עצמך ושלה להפנים רעיונות חדשים ויותר אקולוגיים לכולכם...

בשמת תודה! באמת שווה לנסות ולא עלה בדעתי בכלל שהיא גדולה מספיק.
יש כמה בעיות אפשריות שאני צופה, אולי גם עליהן יהיו לך דברי חוכמה (-:
אחת, זה שבהיגיון של גיל שנתיים, אפשר לאכול את העוגה וגם להשאיר אותה שלמה. למעשה, זה די מוטיב חוזר לאחרונה. נגיד, היא רוצה להיות לבושה אבל לא רוצה את פעולת ההתלבשות. במשך היום אני פשוט מנחמת אותה במקרים האלה עד שהיא לבסוף מצליחה להיפרד מאחת האופציות. אבל בלילה אני רוצה לישון... ובכל מקרה אם היא מגיעה לבכי ותסכול אני אבוא אליה, ואז בעצם פתרתי לה את הבעיה והיא עדיין לא מגיעה להשלמה עם זה שאי אפשר שאהיה לידה כל הזמן במיטה שלה.
ושתיים, שבאמצע הלילה היא מתעוררת באמת אפופה, משהו כנראה הציק לה והעיר אותה, אבל היא לא ממש מבינה מה. לפעמים היא עוד יונקת בלילה, לפעמים היא צריכה להתכסות, לפעמים מים, לפעמים משהו מגרד לה... יש לי הרגשה שזה עדיין גדול עליה לעשות את כל הדברים האלו בעצמה. אולי אני לא נותנת לה מספיק קרדיט? מצד שני, למרות שהיוזמה לעבור חדר ומיטה באה ממנה, יש לי הרגשה שחלק גדול מהעניין הוא הרצון שלה לעשות את מה שאחיה הגדול עושה, ולא בהכרח בשלות מלאה שלה.
בכל אופן, לגמרי שווה לנסות.
דפנה, אכן ככה בדיוק זה קורה. ניסינו לגלות הבנה, אבל זה לא עובר אלא חוזר כל לילה. וגם אני בתחושה שצריך לכבד את הרצון שלה במיטה משלה, וגם, זה תסכול שהיא יכולה לבכות ממנו חצי שעה הצרחות ואז להתעורר לגמרי. באמצע הלילה, כל לילה. ויש כאן גם עוד ילד שצריך לישון... אם זה יהיה ככה גם כשהיא עוברת אלינו מיוזמתה, אני מתפטרת (-:

געש, אני איתך (-: ברור שהיא רוצה גם וגם P-:
אפשר פשוט לקבל את זה שהשינוי יכול לקחת זמן. את מטפטפת טיפה ועוד טיפה ועוד טיפה, כמה שאת יותר סגורה על זה מבפנים (למשל, על ההבנה שבעצם אפשר "להירדם בחזרה לבד", זה לא משהו בלתי אפשרי או שלילי) ככה גם היא תפנים יותר מהר.
ועדיין יהיו דברים, שיהיה גדול עליה להתמודד איתם בעצמה. עדיין, אם את מתמללת לה "אה, נפלה לך השמיכה, הנה, תמשכי אותה עלייך", או "הכנתי לך פה בקבוק מים, אם תתעוררי צמאה תזכרי שאת יכולה לשתות ממנו", האפשרויות לאט לאט ייכנסו לתודעה ומתישהו היא תגלה שהיא יכולה לדאוג לעצמה.
זה בסדר שזה ייקח זמן. העיקר שהתהליך ברור, ושאת יודעת שאת מדריכה ומכוונת באהבה לכיוון הבריא, שלאט לאט גם יקל עלייך (במקום פשוט להגיב נקודתית, מה שיכול להשאיר אותה הרבה זמן "זקוקה לעזרה בלילה").

תודה! זה באמת שינוי מחשבתי אצלי (-:

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בן שנתיים אוהב מאוד ללכת עם אבא לסופר. כמה דקות לפני שאבא צריך לצאת, אנחנו ניגשים לארגן את הזאטוט ליציאה - מעיל, נעליים וכיו"ב. בחצי מהפעמים הוא משתף פעולה בשמחה, ובחצי מהפעמים הוא מכריז שלא, היום הוא לא רוצה ללכת עם אבא לסופר. אז עוזבים אותו לנפשו, וכמה דקות אחר כך אבא פונה לצאת, ואז (ולפעמים רק דקה אחר כך, כשהוא כבר מתניע) הוא צועק: רוצה ללכת עם אבא!!! ואז, או שאבא יחזור (וזה מאוד לא נוח לו, מרגיז אותו עקרונית, מעכב אותו) - או שזו תהיה טרגדיה קשה, והילד יהיה אומלל ומבואס עד עמקי נשמתו.
מתלבטים איך כדאי להתייחס.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(תוך כדי שניסחתי את השאלה עלה בדעתי שאבא יכול לעשות הצגה כאילו הוא יוצא כמה דקות לפני הזמן, מתוך כוונה ומוכנות להיות מוזעק בחזרה לארגן את הילד ואז לצאת באמת - אבל הפתרון הזה לא מוצא חן בעיניי, אנחנו לא אוהבים לעשות הצגות.)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ומוסיפה עוד נקודה - ההתארגנות עצמה לא מציקה לו, לא זה העניין. אני לא יודעת אם באותו רגע הוא באמת ובתמים חושב שלא ירצה ללכת היום, ורק כשהוא רואה שאבא יוצא הוא קולט שהוא כן רוצה - או שהוא נהנה מהמשחק. כך או כך, אני בטוחה שלא מדובר ברתיעה מההתלבשות.

היי יונה, אולי מה שאגיד לא ימצא חן בעיני הקוראות כאן אבל אישית אני מאמינה גדולה בלתת לילד ללמוד מהניסיון. כלומר לנסות לעזור לו להתמודד עם הסיטואציה על ידי כך שתציעי ותעזרי להתארגן, תזכירי לו כמה הוא אוהב ללכת עם אבא לסופר וכדומה, אבל אם ברגע האחרון הוא עדיין מתעקש על ה"לא" אז ממש לא נורא בעיניי שאבא כן יילך אפילו אם הוא יבכה ויתאכזב. זה חלק מהלמידה שלו לגבי השלכות של מעשים ובחירות וסבבה לגמרי בעיניי. אפשר לנחם ולהסביר שאבא לא יכול לחכות יותר מדי זמן ושהוא אמר שהוא לא רוצה לבוא אז אבא הלך. עם הזמן המסר ייקלט והוא יבין. כי מה האלטרנטיבה? שכולם יתאימו את עצמם אליו ולחשקים הרגעיים שלו? יש הרבה הגיון בכך שהוא יראה בעצמו שמה שהוא מחליט לעשות או לא ברגע נתון משפיע על הסיטואציה, לטוב ולרע. זה בדיוק הגיל להתחיל להבין וללמד את זה. אז ממש לא הייתי מתרגשת מסצינה ובכי אלא מנחמת ומסבירה ברוגע ונותנת לו להתמודד עם התיסכול ולהסיק מסקנות.

כך שלמעשה בכלל לא הייתי רואה בזה סיטואציה בעייתית אלא הזדמנות ללמידה.

תודה רבה שקטה @}

אני מסכימה עם שקטה, אבל בגיל גדול יותר.
בגיל שנתיים סביר להניח שהוא אכן לא מבין שכשהוא יראה את אבא הולך הוא גם ירצה.
אם זה ממש מציק לאבא שהוא צריך לחזור אחרי שיצא, לגיטימי גם שלא יחזור ותהיה אכזבה, ואת תנחמי את הילד. אבל זה מתוך התחשבות באבא, אני לא חושבת שיש בזה ערך חינוכי. אבל אולי אם האבא יבין שיש פה מגבלה קוגניטיבית בגלל הגיל ולא סתם קפריזיות, זה גם פחות יעצבן אותו.

גיבשתי מסקנה.
קרה לנו שאבא יצא, בדיוק כשאני הייתי בקומה העליונה, בהתארגנויות משלי. למטה היה הילדון עם עוד אחים. הילדון אמר לאבא בהחלטיות שהוא לא רוצה לצאת, והיה שקוע כולו במשחק עם האחים, כך שאבא הניח שלא תיווצר הפעם שום בעיה - יצא ומיד נסע. ואחרי דקה הילדון קלט את זה, ופצח בצעקות שבר. רק אז ירדתי והבנתי שאבא יצא. ומאוחר מדי, כבר אי אפשר לקרוא לו.
גם כשכתבתי פה את הבעיה לפני כמה ימים, לא תיארתי לעצמי את ממדי המשבר. הילד היה כל כך כל כך שבור מזה. הוא בכה בהפסקות במשך שעות, גם אחרי שאבא כבר חזר. וגם אחרי שנרגע לגמרי ועברו עוד כמה שעות, לא שכח. כשהלך לישון בערב שוב סיפר על זה בקול אומלל.
אמרתי לעצמי שאולי המציאות הלא מתוכננת גרמה לו ללמוד, להבין, להפנים. אולי בפעם הבאה כבר נראה שהוא אומר מראש שהוא רוצה לצאת. אולי עכשיו הוא יסיק מסקנות.
אז מסתבר שהוא לא. עברו עוד כמה ימים, ושוב הוא הכריז שהוא לא רוצה ללכת עם אבא.
מבחינתי זה אומר שהוא עוד לא בשל ללמוד את ההשלכה של הבחירה שלו. אם הוא לקח את זה כל כך כל כך קשה - ואחרי יומיים שוב חוזר על הטעות - אז הוא לא בשל להבין, לקשר בין הדברים.
לעת עתה אנחנו מקבלים את העצה של געש.

האם ייתכן שהוא נעלב או נלחץ מזה שאבא פתאום קצת נעלם, כלומר יצא יותר מדי בדיסקרטיות מבלי להיפרד כמו שצריך? אולי יעזור שאבא יגיד ממש בקול רם ומודגש ביי ביי, אני יוצא, נתראה יותר מאוחר. כך שלא ייתכן מצב שהיציאה מתפספסת או שלא ברור לו בדיוק מתי אבא יוצא. או אולי הוא בכה הפעם מאוד כי חשב שגם את לא נמצאת? אצלנו יש רק קומה ובכל זאת הבן שלי שכבר כמעט בן שנתיים וחצי נלחץ לפעמים כשאני עוברת מחדר לחדר כי חושב שאני הולכת או מסתגרת בחדר אחר ולא אהיה זמינה לו (באמת קורה לפעמים מאז שנולדה לו אחות).
כך שאולי זה היה קשור גם לכך שאת לא היית נוכחת בדיוק באותו רגע.
הייתי גם בודקת אם חסר לו קצת זמן אבא ומה קורה בזמן שהם כן ביחד (האם יש תמיד עוד אחים בסביבה או שיש לו לפעמים זמן רק איתו לבד), אולי זה ביטוי לכך שהוא היה רוצה להיות איתו יותר.

שוב הוא הכריז שהוא לא רוצה ללכת עם אבא, ואמרתם לו "אתה בטוח? כי גם בפעם שעברה אמרת לאבא שאתה לא רוצה לבוא איתו, אבל כשאבא הלך בכית מאוד וכן רצית ללכת"? או שלא הזכרתם בכלל את האירוע הקודם ולא הזהרתם אותו?
לא ברור לי מהתיאורים שלך מה בדיוק קורה.
גם אני חושדת, כמו שקטה, שאולי אבא שואל, מקבל לא, ומסתלק כשהילדון שקוע במשחק במקום להבין שצריך לעשות טקס פרידה שלם, "ביי ביי, אני הולך עכשיו! אני אחזור אחר כך!" נשיקות וחיבוקים ולפתוח את הדלת ולהגיד שוב שלום ולהתחיל לסגור את הדלת לאט ככה שהילדון יראה ויחווה את הפרידה ויוכל לשנות את דעתו.

האם ייתכן שהוא נעלב או נלחץ מזה שאבא פתאום קצת נעלם, כלומר יצא יותר מדי בדיסקרטיות מבלי להיפרד כמו שצריך
ייתכן, כמובן. לא הייתי שם ולא ראיתי את הסיטואציה.
אבל העניין הוא שהתוצאה הייתה כל כך קשה לילד, שאנחנו לא רוצים כרגע לעשות על זה עוד ניסיונות ובדיקות.

הייתי גם בודקת אם חסר לו קצת זמן אבא ומה קורה בזמן שהם כן ביחד
הו, בגזרת האבא, הילדוני הזה הרוויח בגדול

שוב תודה על הנכונות לעזור @}

בינתיים נוספה עוד הודעה לדף.
כן, בשמת, אבא נפרד ממנו בצורה מאוד ברורה, לא חומק ונעלם.
ובהחלט גם מזכיר לו ושואל אותו.
ולרוב זה גם עוזר. אבל לפעמים לא...
תודה.

ולפתוח את הדלת ולהגיד שוב שלום ולהתחיל לסגור את הדלת לאט
שלב הדלת הוא אכן השלב שהאסימון נופל, לרוב. כשפתחתי את ההתייעצות לפני כמה ימים, זה נבע מהרצון שנצליח להלביש את הילד ולהכין אותו ליציאה מראש, ולא רק כשאבא כבר פונה לצאת (וגם לא לעשות הצגה שאבא עומד לצאת חמש דקות לפני הזמן). כרגע אני מבינה שזה לא ריאלי בשלב הזה.
ספציפית, בפעם המשברית שסיפרתי עליה קודם, אולי היציאה באמת לא הייתה מורגשת מספיק (אבא באמת לא חשב שהבילד צפוי להתחרט במקרה הזה). אבל בעקבות התגובה הקשה, לא נעשה עוד ניסויים...

כן, אני מסכימה עם כל המסקנות שלך, שצריך להפוך את היציאה למשהו מאוד "נוכח" וברור בשביל הילד הזה, כי הוא לא באמת קולט עד שזה לא "אמיתי". צריך להפוך לו את זה למאוד "אמיתי" כדי לתת לו מספיק הזדמנות להפנים מה הולך לקרות ולשנות את דעתו.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תודה רבה!

סיפרתי לילדים פרק מההוביט לפני השינה. משפט אחד שעשע אותם והם התחילו להריץ דאחקות. חיכיתי דקה שימצו את ההנאה, וחזרתי להקריא, אבל הבת הייתה חייבת-חייבת להשחיל עוד בדיחה משלה. הבנתי את זה, עצרתי שוב, נתתי לה להשלים משפט, ואז באופן מאוד מודגש חזרתי להקריא. אבל הגדול גבר עליי בקולו והחזיר לה שטות ברוח דומה. סגרתי את הספר, אמרתי להם בנחת לילה טוב, ויצאתי מהחדר.אחרי דקה הבן הגדול בא לסלון, ובקול עלוב ונעלב ביקש ממני שבפעם הבאה אזהיר מראש.לא יודע, הבקשה הזאת קוממה אותי. נראתה לי לא בסדר.לא ממש עניתי לו. אשמח לתובנות.

אני לא זוכר בדיוק אם ניסיתי לחזור לקרוא פעמיים או שלוש, אז בבקשה לא להיתפס לקטנות. תודה רבה מראש על העזרה.

געגועים לבשמת

תובנות - הבן שלך מקסים וחכם שיצא להגיד לך מה שהעליב אותו.

אני חושבת שנעלבת בצדק, אבל שהיית צריך להגיד שזה מעליב וגם להגיד שיחליטו אם הם רוצים סיפור. אם כן--אז בדיחות אחר כך. ואם לא, אז אין בעיה ולילה טוב וחיבוק.

אחרת זאת תגובה קצת קריזית... אם אתה נעלב, אז אתה הולך. זה קצת כמו לטרוק טלפון אם מעליבים אותך. וזה, שוב, לא אומר שמה שהם עשו לא היה מעליב.

אני מתחברת מאוד למשפט "אין מענישין לפני שמזהירין"
לדעתי כן צריך להאמר משהו בסגנון - חבר'ה, אני רוצה להמשיך לקרוא את הסיפור/ילדים זה לא נעים שאני מנסה להמשיך להקריא את הסיפור ואתם מתעלמים ממני/ אם אתם לא מעוניינים בהמשך הספר אני קם והולך או בכיוון אחר לגמרה - לתת להם לשחרר את הצחוקים החוצה ותוך כדי לעדכן אותם שאתה ממתין וכשמיצו להמשיך.

בגדול, לא משנה מה, העיקר לתת שם ומקום למה שאתה מרגיש ולמה שאתה מצפה מהם בהתאם לגילם ולמטרה שאתה רוצה (לתת לצחוק/לחתוך את הצחוק/לקום וללכת).

אנחנו כל הזמן מצפים מהסביבה שתשים לב אם פוגעים בנו או משהו מפריע לנו או אנחנו רוצים משהו וזה לא קורה אבל לא תמיד מי שסביבנו באמת קולט את זה כי הוא מרוכז בעצמו/ ילד שלא מסוגל עדיין להבין כל סיטואציה חברתית או מיליון סיבות אחרות.
לכן חשוב ללמד את עצמנו וגם את הילדים כמובן להגיד בבירור לסביבתנו מה פוגע בנו ומה אנחנו רוצים (בטאקט כמובן

)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, הסכמה מקיר לקיר.
מעניין. צריך לחשוב.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

(רק להבהיר קצת יותר את הסיטואציה - לא כעסתי ולא נעלבתי ובתפיסה שלי גם הענשתי. זה היה משהו אחר.)

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

התכוונתי לא הענשתי

יואב,
מה הכותרת והמטרות של פרק הזמן הזה מבחינתך?
אם מדובר בזמן שמיועד להקראה בלבד, והילדים יודעים זאת - אתה צודק בכך שקטעת את ההקראה לאחר כמה הפרעות.
אבל אם ההקראה היא רק צורה אחת של זמן איכות עם הילדים - אני יכולה להבין את הקושי ואת חוסר הסבלנות שלך לעבור לפעילות אחרת על חשבון מה שתכננת ושנראה לך מהנה/ מעשיר/ חשוב/ יפה, אבל בתכל'ס זהו שיעור עבורך בגמישות: בואו נצחק יחד; בואו נזרום עם האסוציאציות שלנו. ועבור הילדים יש המחשה לא מודעת של "אבא קשוב למה שמעניין אותנו; אבא שם לב מתי המנה שהוא מנסה להאכיל אותנו בה כבר לא מתאימה". הרי אם הם היו "אוספים את עצמם" ומקשיבים לך מתוך תחושה של חובה להתאפק, ההאזנה והפנמת התכנים וההנאה לא היו שלמות כמו במקרה של הקשבה מתוך רצון ספונטני.
ומה שאני מנסה "לרמוז" כאן הוא שכדאי לנו ההורים להתגמש במקרים כאלה ולא להתקבע על "זמן שמיועד להקראה בלבד"... אבל בהחלט מבינה את הקושי אחרי יום מעייף או בכלל לחרוג מהתכנון שכלל פעילות יפה שנבחרה מתוך התאמה לילדים והם אפילו גילו בה עניין. כלומר, אל תהיה קשה עם עצמך. הסיטואציה מצריכה סוויץ' מחשבתי רציני. אפשר גם בדיעבד לומר לילדים: "סליחה שאתמול הפסקתי לשבת איתכם. ציפיתי שתקשיבו לי בסבלנות, ובעצם אחר כך חשבתי והבנתי שהעיקר שיהיה לנו כיף יחד, ושמותר בשביל זה לעצור קצת את ההקראה או אפילו להפסיק אותה".
@}

אה, לשאלה מה המטרות של פרק הזמן הזה -- מטרות אגואיסטיות לגמרי. אני ממש אוהב לגרור אותם לעולם של טולקין. האושר בחיי.
אבל בחיים אני לא אכריח אותם. אני אוהב גם דברים אחרים שאני יודע שאין מצב שהם יתנו לי לגרור אותם אליהם, כי זה לגמרי לא מעניין אותם, זכותם. וממילא לגרור אותם בלי עניין שלהם מוציא את כל הכיף מהעניין. אבל כשיש משהו שגם הם רוצים וגם אני, זה win win. כולם מאושרים. ואם אני רואה שנגמר להם מזה והספיק להם לבינתיים והם מעדיפים הנאות אחרות - שלום ותודה. בשביל לצחוק הם לא צריכים אותי... הם מצחיקים זה את זה, וההומור שלהם זה לא ההומור שלי, ואם אני אשתדל להישאר שם בשביל זמן איכות זה יהיה סתם מאולץ ומעצבן.

בינתיים חשבתי על זה עוד, ואולי קלטתי מה הרגיז אותי בבקשה של הילד. נדמה לי שאם אנחנו מסכימים שאני נותן לו אזהרה לפני שאני הולך מסיטואציה כזאת, אני כאילו נותן לו בזה צ'ק פתוח לא לשים לב לבחירות שלו ולמשמעות שלהן עד האזהרה. לא לקחת אחריות על החלק שלו באינטרקציה. כאילו, בהקצנה - תגיב לכל דבר איך שבא לך, אל תקדיש מחשבה למה שהשני ירגיש, ורק אם זה עומד לחזור אליך באיזו שהיא דרך, אז תקבל איתות שהגיע הזמן לעצור ולחשוב אם כדאי. אולי אני טועה לגמרי בכיוון, אבל זה מה שהרגיז אותי.
ואני לא אומר פה שזה היה מעשה רע מצידם להפסיק להקשיב לסיפור ולהתבדח. אבל נראה לי סביר ולגיטימי שבשלב מסוים אני אוותר על התוכנית המקורית שהייתה לנו ואלך, לא? לא בא לי לתת לו פטור מלקחת השלכות מעין אלו בחשבון.
אני נשמע אולי החלטי אבל אני כן פתוח לשמוע.

היי יואב, נדמה לי ששורש העניין נעוץ במה שכתבת כאן: לשאלה מה המטרות של פרק הזמן הזה – מטרות אגואיסטיות לגמרי. אני ממש אוהב לגרור אותם לעולם של טולקין. האושר בחיי.

אני שומעת דרך הדברים שלך את ה passion שיש לך לספרים האלה ולעולם הזה, ונשמע לי כאילו הרצת הדאחקות פגעה לך בציפור הנפש הזאת.

אני מכירה את זה מעצמי, יש דברים שנורא חשובים לי (ספרים מסויימים בעיקר) ואני לוקחת אותם נורא ברצינות. קשה לי אם מישהו שקרוב אלי יורד עליהם או צוחק עליהם או לא מספיק "מכבד" אותם וכדומה. אני מנחשת שאם היית מקריא ספר שלא ממש חשוב לך אותה סיטואציה לא הייתה מפריעה לך כלל או שהייתה מפריעה הרבה פחות. בסיטואציה שתיארת זה כנראה הרגיש כאילו אתה חולק איתם משהו שמאוד חשוב לך ושאתה מרגיש שהוא ממש חלק ממך ולא מתייחסים לזה מספיק ברצינות או בכבוד.

אולי אני טועה אבל ככה זה נשמע לי, אולי כי גם אני "כזאת";)

נדמה לי שאם אנחנו מסכימים שאני נותן לו אזהרה לפני שאני הולך מסיטואציה כזאת, אני כאילו נותן לו בזה צ'ק פתוח לא לשים לב לבחירות שלו ולמשמעות שלהן עד האזהרה. לא לקחת אחריות על החלק שלו באינטרקציה. כאילו, בהקצנה - תגיב לכל דבר איך שבא לך, אל תקדיש מחשבה למה שהשני ירגיש, ורק אם זה עומד לחזור אליך באיזו שהיא דרך, אז תקבל איתות שהגיע הזמן לעצור ולחשוב אם כדאי.
הפוך, גוטה, הפוך!

כשאתה נותן לו אזהרה, אתה מלמד אותו על הסיטואציה.
אתה מסביר לו שהתנהגויות מסוימות שלו יוצרות אפקט שלילי עליך.
באותה הזדמנות, אתה גם יכול להסביר לו למה יש להתנהגויות האלה את האפקט הזה, איך מרגיש האדם השני, מה הוא חושב, איך אנשים מפרשים התנהגויות מסוימות, למה הם מגיבים, מה הקונטקסט.
ואתה עוזר לו לזהות מתי הוא מתנהג כך - כשאתה נותן את האזהרה - ואז נותן לו צ'אנס להשתנות להתנהגות יותר אדפטיבית.
וזה בדיוק התהליך של חינוך, של הקניית מיומנויות בין-אישיות.

לעומת זאת,
חיכיתי דקה שימצו את ההנאה, וחזרתי להקריא, אבל הבת הייתה חייבת-חייבת להשחיל עוד בדיחה משלה. הבנתי את זה, עצרתי שוב, נתתי לה להשלים משפט, ואז באופן מאוד מודגש חזרתי להקריא. אבל הגדול גבר עליי בקולו והחזיר לה שטות ברוח דומה. סגרתי את הספר, אמרתי להם בנחת לילה טוב, ויצאתי מהחדר.אחרי דקה הבן הגדול בא לסלון, ובקול עלוב ונעלב ביקש ממני שבפעם הבאה אזהיר מראש.
מה שקרה כאן, לכל אורך הדרך, הוא שלא הסברת מה בעצם דורך עליך בסיטואציה הזאת.
נתת להם להמשיך בשלהם בלי לתת פידבק ("שמת לב שקטעת אותי באמצע המשפט?"), וכשהדברים הגיעו מעבר לסף שלך, קמת והלכת, אמנם בשקט ובלי כעס (נניח), אבל גם בלי הסבר, בלי פידבק, בלי לתת להם צ'אנס להתבונן על עצמם מבחוץ ולהבין מה בעצם הם עשו, מה ההשלכות של מה שעשו, מה היו אמורים לעשות ומה היו יכולים לעשות.

היוצא מזה, שהמסר שלך בסיטואציה היה "אתם הייתם לא בסדר. למה ומה אפשר לעשות בעניין? לא אגיד לכם".
ואם כך, לא פלא שהילד הרגיש עלוב. הוא תקוע עכשיו עם "אוי, משהו (מכל מה שעשיתי, ולך תדע מה בדיוק) היה לא בסדר, ואני לא יודע מה לעשות..."

יש לי תחושה שאתה מצפה מהילדים שכבר יידעו את הדברים האלה:
אני כאילו נותן לו בזה צ'ק פתוח לא לשים לב לבחירות שלו ולמשמעות שלהן עד האזהרה. לא לקחת אחריות על החלק שלו באינטרקציה. כאילו, בהקצנה - תגיב לכל דבר איך שבא לך, אל תקדיש מחשבה למה שהשני ירגיש
כלומר, מבחינתך הילד אמור לקחת אחריות על הדאחקות שלו ולדעת שיש בזה משהו שמפריע לך / מסכסך את שטף הקריאה / מעייף את הגרון כי אתה מנסה לקרוא מעל הצחוקים / מעייף מבחינה קוגניטיבית כי אתה מאבד את הריכוז / מהווה חוסר כבוד לפועלו של טולקין / נותן לך הרגשה שאתה מיותר / אנא אערף. הנה, תראה, אני עצמי לא 100% בטוחה מה חרה לך בסיטואציה! אז איך הילד יידע?

ואילו הנחת היסוד שלי היא שילדים ככלל הם יצורים אגואיסטיים להפליא שלא רואים את הזולת ממטר בערך 80% מהזמן, אם לא יותר. כאלה הם וזה טבעם. אין מה להתרגש מזה ברמת ה"אוי ואבוי", אבל יש הרבה מה לעשות בעניין. ותפקידי המתמשך כאמא הוא לחנוך אותם וללמד אותם, סיטואציה אחר סיטואציה, פירור אחרי פירור, איך לשים לב לזולת, לרגשותיו, לרצונותיו ולצרכיו.

ואני מניחה - אולי בטעות - שבאותו ערב הילדים שלך בכלל לא שמו לב, בכלל לא נרשם אצלם בתודעה שהם עשו משהו לא בסדר. הם היו שקועים בצחוקים שלהם כמו ילדים נורמלים, ולא יכלו להתרומם בכוחות עצמם מעל הפוקוס שלהם על עצמם - ולראות אותך.
עד שקמת והלכת, ואז כבר היה מאוחר מדי

אז כדי שמישהו יוכל לקחת אחריות למעשיו, קודם כל הוא צריך להיות מודע אליהם.
והמודעות מתפתחת הכי טוב כשאתה תופס אותם ומאיר על ההתנהגות שלהם בפנס קטן ברגע האמת: הנה! עכשיו אתה עושה כך-וכך. ברגע זה, אני התחלתי שוב להקריא ואתה נכנסת לדברי וקטעת אותי עם עוד בדיחה. שמת לב לזה? זה נראה לך בסדר? מזכיר לך את עיקרון ההתנהגות שדיברנו עליו אתמול? אז מה תעשה עכשיו?

לחנוך, ללמד, לתרגל ולשנן. לא סתם לקום וללכת.

אבל, למען ההגינות ייאמר, ייתכן שכבר עברתם את השלב הזה של לימוד ותרגול בסיטואציות דומות (לפחות 10 פעמים בעבר הלא-רחוק), ובכל זאת באותו יום הבן שלך שוב קטע אותך באמצע משפט. ואז, התגובה הזאת שלך היא כמעט לגמרי מוצדקת. ואז, אם הוא בא אליך עלוב, אתה יכול להגיד לו בבטחון מלא ובמצפון נקי "אני כבר נתתי לך הרבה אזהרות בעבר. כבר עברנו על הנושא כמה וכמה פעמים. עכשיו אני מצפה ממך לדעת - וליישם. בלי הנחות".
ולמה "כמעט לגמרי מוצדקת"? כי עדיין, היית צריך להגיד לו. "קטעת אותי שוב פעם. זה לא מקובל עלי, אני הולך". אפשר להגיד תוך כדי תנועה. אבל לקום ולצאת בלי להגיד למה אתה הולך, בעיני זה פשוט לא הוגן.

ליידע את הזולת הקטן במדויק איזו התנהגות שלו חצתה לך את הקו, זה אלמנטרי. תמיד תמיד תמיד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש היגיון במה שאתם אומרים...

תראו, כשהייתי ילד לא סבלתי שמתקנים לי על כל שעל. נגיד אני הולך לפתוח את מגירת הסכום בבית של סבא וסבתא, ומיד אומרים לי לא, זו המגירה של הכוסות. כאילו, ראבאק, חכו עשר שניות אני אגלה את זה לבד. או אני מתבלבל בחישוב וישר אומרים לי לא, השליש של 18 זה 6. יאללה, תנו לי, אני אראה לבד שהתרגיל לא מסתדר טוב ואעצור לבדוק מה לא היה בסדר. לילדים שלי אני מקפיד לא להתפרץ עם התוצאה מראש. הילד חושב שהענף שאסף בדרך ארוך מדי, ומנסה לגזור אותו במספריים? אני לא אגיד לו שמספריים לא מספיק חזקים לגזור עץ. שינסה לגזור ויגלה לבד מה קורה. אז אולי לקחתי את זה קצת רחוק מדי. כאילו, נסו לבד לקטוע אותי שוב ושוב ותראו מה קורה.

תראו, כשהייתי ילד לא סבלתי שמתקנים לי על כל שעל. נגיד אני הולך לפתוח את מגירת הסכום בבית של סבא וסבתא, ומיד אומרים לי לא, זו המגירה של הכוסות. כאילו, ראבאק, חכו עשר שניות אני אגלה את זה לבד.

יש הבדל גדול מאוד בין ניסיון לאלף אותך, לבין ניהול יחסים וחינוך להתייחסות מכובדת לזולת. אלא ממש תחומים שונים והפוכים. בראשון חובה לתת לילד לגלות לבד דברים וזה מעצים את הרגשת היכולת שלו. בשני, חובה לחשוף בפני הילד את הבעיות מיד, ורק זה מעצים את תחושת היכולת שלו. לעומת זאת אם יוצאים מהחדר זה רק מחליש אותו והוא לא מבין.

מרגשים הדברים שכתבת !
הפגיעה נוכחת וגם אולי ההזדמנות לצאת ממנה מול ילדך.
הצחוק נשמע מלא חום
צחוק שאפשר להניח שילדים שמחים לחלוק עם ההורה.

אני חושבת קצת אחרת.
למה קצת? כי זה תלוי בגיל הילדים ובניסיון שלהם עם סיטואציות כאלה בעבר.
אבל, מעל גיל מסוים, ובהינתן שזה לא לגמרי חדש להם, אני דווקא מבינה היטב מה מפריע בבקשה הזו ואפילו הייתה לי שיחה על משהו דומה לאחרונה עם הבן שלי.
אצלנו זה היה על רקע נטיה הולכת וגוברת למתוח גבולות עוד ועוד מתוך ידיעה שלפני שתהיה להזהר ממש השלכה שלילית, הוא יקבל אזהרה או אפילו כמה.
אני הסברתי לו שלפעמים קורים דברים בלי אזהרה - למשל, בדיחה אחת יותר מדי הוציאה לי את החשק לקרוא עוד, ולא תמיד אני יודעת שניה לפני שזה הולך לקרות בדיוק עכשיו, או שלא מספיקה להגיד או כל סיבה אחרת.
בגיל יותר קטן אולי הייתי מתגברת בבאסה על חוסר החשק לטובת הסבר ו"אזהרה" אבל זה לא נראה לי משהו שאמור להימשך כל החיים.
כן הייתי מסבירה שזה לא עונש ואתה לא כועס, פשוט הרגשת שכבר לא מתאים להמשיך לקרוא ותוכלו להמשיך מחר (בהנחה שהבנתי נכון).