אנורקסי ה

אנונימי

דף שנגזר מ לואיז היי
ראו גם אנורקסיה בהתפתחות, אנורקסיה ובולמיה מתוך באופן 41

הי, חדשה כאן לא בטוחה שאני כותבת במקום הנכון..
אני בת25 ומעריצה את ההקפדה לתזונה נכונה.
הגעתי למצב שאיני מרשה לעצמי לאכול , וכשאני אוכלת אני מתמלאת רגשי אשם נוראיים.
הפנתי עורף לתפריט שכה הייתי גאה בו, 7 אבות המזון למהדרין ! תפריט נטול לחם לבן , בשר, שומן תעשייתי, סוכר ומלח לבנים מזוקקים ,שימורים ,מוצרים מוקפאים, אלכוהול , סיגריות ...
פעלתי על פי הנחת היסוד שהחיים משמרים את החיים, מזונות טבעיים אשר חבויים בהם מקורות בלתי נדלים של אנרגיה.
ועכשיו אני לא מסוגלת לאכול, זה התחיל ברצון לעיצוב הגוף (אני מטר 74 שוקלת 49) אולי אפילו פחות, כבר לא מודדת את עצמי זה רק יגרום לי לרצות לרדת יותר.
אני לא מצליחה להנות מארוחת בריאות, אפילו ירקות אני אוכלת עם רגשי אשם.
אני לא יודעת מה לעשות, כשאני אוכלת דבר מה (לחם מלא עם גבינה דיאטטית כלשהי אני לוקחת משלשלים כלשהם , על הקאה איני יכולה לסמוך כי איני מאמינה שהכל יצא, בנוסף אני מתאמנת שיש לי כוח, רצה וממשיכה עם תרגילי החיטוב, אבל תמיד תמיד- מאוכזבת מהמראה החיצוני שלי!
זה עינוי אמיתי כי אני מודעת היטב לחשיבות התזונה הנכונה, אני מודעת לנזק שאני גורמת לעצמי,ובכל זאת אני ממשיכה לטעות.
היה לי משקל קבוע של 53 קילו ואכלתי באופן בריא ומסודר בשילוב קבוע ומאוזן של כושר עם מאמן מוסמך.
אני לא לבד , יש לי משפחה נפלאה וחבר אוהב שאני אוהבת , ועם זאת אני מתמרנת את כולם לא לשים לב למשקל שלי.
אין הבדל כ"כ גדול במשקל בין אז להיום אבל אני לא יודעת איך להתמודד עם החשיבה הקלוקלת שהשתרשה בי.
למה אני לא מרשה לעצמי לאכול אוכל בריא אפילו?..ואיך איני מצליחה לשטות בשטות הגמורה הזו?
כולי תקווה למצוא תקווה לפתרון כלשהו.
ושוב אם כתבתי במקום הלא נכון אני מתנצלת מעומק הלב, פשוט עקבתי אחר הדף הזה שמאוד עניין אותי והתגובות של האנשים כאן לאחרים נתנה לי את הדחיפה לכתוב על הבעיה שלי.

מיקה שלום.

אני מברכת אותך על האומץ והפתיחות.

זה עינוי אמיתי כי אני מודעת היטב לחשיבות התזונה הנכונה, אני מודעת לנזק שאני גורמת לעצמי,ובכל זאת אני ממשיכה לטעות.

הידע הרב שיש לך בנושא תזונה אינו תורם לריפוי נפשך. הניחי לו בשלב זה.
נראה כי השתמשת במודעות לתזונה על מנת להתחיל תהליך של שליטה בגוף.

אינך באמת מעוניינת להיטיב עם גופך אלא להרע לו.
בנושא זה עלייך להעמיק ולבחון את עצמך:
מדוע אינך אוהבת את גופך?
מדוע אינך מקבלת את עצמך ואת נשיותך?

פיתחת מנגנון שליטה שאינו מאפשר לך לזרום באופן חופשי עם צרכייך ורצונותייך,
עד כדי כך שהפסקת להקשיב לגוף שלך. (כשהוא מבקש את מה שבסיסי לקיומו - אוכל)

הקשבה לגוף נדרשת במקביל להקשבה לנפש מעצם היותם באחדות.

הפני את תשומת לבך, בעזרת טיפול מקצועי, לרמת הנפש על מנת להגיע לתובנות בנוגע לדפוסים שפיתחת.
(אשמח להיות לך לעזר דרך דף הבית שלי.)

בהצלחה ואהבה.

מיקה, נשמע שכדאי שתלכי לטיפול אמיתי ולא באינטרנט, אבל אם את מתעקשת תנסי אולי להעתיק את מה שכתבת לדף ייעוץ:
מבט לחיים ייעוץ להתחלה של שינוי
או שתפתחי דף חדש בשם אנורקסי ה

(אשמח להיות לך לעזר דרך דף הבית שלי.)

הבהרה: אשמח לתמוך בך, לא כתחליף לטיפול אישי אלא במקביל.

ענת,
עם זאת אני בהחלט מאמינה שטיפול דרך האינטרנט הוא טיפול אמיתי (מנסיוני כמטופלת)

תודה לך ענת ותודה נעמי.
אין ספק שלפנות לעזרה מקצועית זה הדבר הנכון.
אך כמה קשה הוא לביצוע.
תודה על הנחמדות והיחס החם שלא דורש תמורה, זה כך כך מקסים בעיני.

מיקה,
סליחה שלקח לי הרבה זמן להתייחס - ימים דחוסים קצת...

אני מסכימה עם נעמי בן שיטרית ועם ענת שן לוי. ההתמקדות במיני מזונות אינה בריאה לך.
המשקל שלך נמוך מדי ויכול לגרום לנזקים
אנורקסיה צועקת מבין השורות, וחשוב שתגיעי לטיפול נכון בה.

האדם זקוק לכל מיני מזונות:

מזון פיזי - זה שאת מתמקדת בו

מזון רגשי

מזון רוחני

מזון תרבותי

מזון חברתי

מדבריך, את מנסה להשתמש במזון פיזי כדי להשתיק רעב רגשי או אחר.

גם אני ממליצה בחום על טיפול נפשי אנושי מתאים.

ועוד משהו.
למזון יש ערך תזונתי כזה או אחר.
מה הגוף מפיק ממנו? - זו כבר שאלה אחרת...
מזון צריך להיות מעורר תאווה, להיאכל בהנאה ולתת מענה גם למימדים אחרים שלו.
בעיות עיכול למשל, קשורות תכופות ליכולת לעכל את אירועי החיים.
מה הקושי? למה הוא שם? - כל אלו דברים שצריכים לקבל מענה הולם.

אני מודה למי שהתייחס להודעה שלי , ומעריכה זאת באמת ובתמים.
ואני מגיבה כאן , הרבה שאלות שהועלו שאין לי תשובות עליהן.
בעיני אכילה היא פעולה שהמניעה שלה תורמת לי הרבה יותר מקיומה.
לפני מספר ימים יצאתי עם מספר ידידים למסעדה, וסיכמתי עם עצמי שכן אוכל שם מנה כלשהי(מה שהכי פחות משמין )הרגשתי שמשום שהתנזרתי מספר ימים מאוכל אולי זה יהיה בסדר, מתחילת הארוחה סבלתי , רציתי לבכות בכל ביס, הרגשתי שרצחתי מישהו, יצאתי בתירוץ כלשהו מהמיסעדה וניסיתי להרגיע את עצמי שאני אגיע הביתה ואקיא את כל "הרעל".וכך עשיתי אבל זה לא עזר לרגשות האשמה הנוראיים ולקחתי כדורים משלשלים בנוסף.
איני נוהגת להקיא אני מעדיפה את הבטחון שבידיעה שלא אכלתי, שאני נקייה, מטוהרת ונטולת דאגות.
אני יודעת שזה נשמע אבסורד לחלוטין אבל ברגע האמת אני לא מסוגלת לנהוג אחרת.
אני כנראה באמת שונאת את הגוף שלי, הוא תמיד היה בעיני רק כמעט מצויין, הכמה קילו האחרונים שמונעים ממני להנות בחיים.
אני מקנאה מאוד באנשים שיש להם את ההנאה מהאוכל , חסרי דאגה.
אני נמצאת במקצוע שהצביעות היא הבסיס לקיומו, ראייה והתייחסות לאנשים כאילו היו אנשים מפלסטיק חסרי הבעה.
וההתייחסות הזו מקבלת לגיטימיות בינלאומית.
אני לא יודעת איך להתייחס לשאלה שאולי אני מנסה לכסות במזון פיזי על רעב רגשי כלשהו, יש לי אהבה, ואני כל הזמן שואלת את עצמי מה עשיתי שנמצאתי ראויה לאהבה הזו שהיא החבר שלי, שאוהב אותי באמת ובתמים.
אבל אני שמה חוצץ בין האהבה הזו לאובססיה שלי , להצליח כמה שיותר להתנזר ממזון.
אני לא רואה את עצמי בשלב הזה נפתחת בפני מישהו פנים מול פנים, אני יודעת שחלק מההודאה שיש בעיה זה כבר חצי פתרון אבל זה לא נראה לי כרגע ריאלי.
כי אני יודעת בוודאות שאני אמשיך להתנזר מאוכל ,זה מעסיק אותי מבוקר ועד ליל , כל יום שעובר בהצלחה(נטול אוכל) אני כמעט גאה בעצמי , ואני יודעת שהמצב שלי הוא בעצם גרוע.
אני רוצה להקשיב לגוף שלי אבל אני מאמינה שאם אצליח לרזות עוד קצת אז לבטח אחיה בשלום עם עצמי, גוף ונפש.
איך אוכל לחיות עם עצמי שאני כה מתביישת בגופי?
מחמאות לצורתי החיצונית נשמעות לי כמו מזימה להכשיל אותי, כמו עוד ניסיון הטעיה להוציא אותי מ"דרך הישר" ולגרום לי להשמין.
אני סומכת רק על עצמי, אם תשאלו אותי מה נורא בעיני ב"סיפור " הזה כמישהי שמתבוננת מהצד הייתי אומרת שלדעתי הדבר הנורא ביותר זה חוסר השליטה .
איני אדון לעצמי כי אני יודעת היטב שאשלם ביוקר על כל " ביס" התשלום מתבטא בסיכון הבריאותי שלי שכולל הכנסת רעלנים לגופי, כל מיני גלולות הרזיה עכשיו אני משתמשת בכמוסות הרזיה של אקסוליז, 4 כדורים ביום פעמיים כל פעם ואוכלת ירק או תפוח מידי פעם כי כתוב לקחת לפני אוכל.אני חוששת שדווקא אשמין מזה.
לפני זה לקחתי פורמולות טבעיות לזירוז פעילות מעיים.
למה אני מרגישה טוב שאני לא אוכלת?
למה התנזרות מאוכל מעניקה לי הרגשת רגיעה, גאווה וכוח להמשיך הלאה?
למה משהו שלילי מתורגם אצלי כל כך חזק כדבר חיובי שהוא בגדר חובה?
בתודה מראש, מיקה

מיקה שלום.
כל הכבוד שאת ממשיכה בתהליך הפתיחות שיוביל אותך לריפוי.
השאלות שלך טובות וממוקדות.

פיתחת מנגנון הגנה אנטי רגשי.
למרות שאת רגישה, פגיעה ועדינה, יצרת לעצמך מערכת הגנה חזקה שאינה מאפשרת לך להרגיש את עצמך.
בעזרת המערכת הזאת את מבטלת את רגשותייך, גופך ונפשך.
זהו מנגנון ביטול עצמי פנימי.
הרעבה עצמית תומכת במנגנון הזה ולכן את חשה שאת "מצליחה" במשימה כשאינך אוכלת.

את מונעת מהצורך לשלוט בחייך דרך שליטה בגופך ובהזנתו.
כמובן שזוהי אשלייה של שליטה כי למעשה את מאבדת שליטה על חייך כשאינך אוכלת.

את נמצאת כרגע בתהליך חדש של מודעות עצמית.
מודעות לגופך ונפשך.
מודעות זאת תחזיר לך את השליטה האמיתית על חייך.

אני חשה שאת מאוד רוצה להתפתח ולצמוח ואינך יודעת איך.
התשובות וההבנות יגיעו ככל שתפתחי ותתני מקום לרגשותייך.
התמקדי כרגע ברצון שלך. הוא הדלק המניע את השינוי שבדרך.
את נמצאת כרגע חרדה לעתידך.
נסי לשאוב כוח מהיותך בתהליך שאת באומץ ונחישות מתמידה בו.
תהליך הפתיחות שיוביל לריפוי.

מיקה, האם את יודעת מהי אנורקסיה? האם קראת על כך? אם תקראי כמה מאמרים תגלי שהתחושות שאת מתארת מוכרות וידועות כסימפטומים של אנורקסיה (התחושה שרק אם תרזי עוד תרגישי טוב, התמרון של הסביבה שלא תשים לב, הגועל מעצמך כשאת אוכלת, תחושת הטוהר כשהקיבה שלך ריקה לחלוטין ועוד), ויש נשים ונערות רבות במצבך. זו בעיה שמקורה לרוב נפשי, ו צריך לטפל בה- היא מסוכנת! עלולים להגרם לך נזקים בריאותיים בלתי הפיכים.
q]קישור טוב להתחיל ממנו חיפוש על אנורקסיה 061002 1[/po].htm

המודעות שלך, מהמעט שידוע לי בנושא, אכן משמעותית מאד לריפוי. אבל לדעתי את זקוקה לטיפול אינטנסיבי יותר מזה שאת יכולה לקבל דרך האינטרנט.
בהצלחה והרבה בריאות.

הי שוב,
קראתי וחשבתי היטב , קראתי גם בעיון רב את הקישורים בנושא האנורקסיה.
פעורת פה קראתי תגובות של נערות שהיו זהות כמעט לחלוטין לצורת מחשבתי, אבל חלק אחר מהתגובות עורר בי גל של מודעות לחזרה למוטב, לאכילה נכונה וליים נורמליים.
הסכמתי עם האמירה של אחת מקבוצות המחקר שגורסת שאין לייחס את המחלה לסיבה מסויימת ושיש לדבר על גורמי סיכון מרובים ולא ספציפיים.
במה אתחיל?...
נתחיל בזה שעברתי אונס לפני כמה שנים, ולא העזתי להודות בכך בפני עצמי, הדחקתי.....לא דיברתי עכשיו אני כן, אני כבר פה ואין לי מה להפסיד, זו הפעם הראשונה שאני קוראת לזה ככה, אונס.
מיותר לציין שהרגשות גועל וביטול עצמיות ליוו את החלטתי להתעלם ממה שקרה לי, לא יכולתי להתמודד, זה קרה לי בגיל 21 נכנסתי לדכאון ונמנעתי מאוכל ,ובעצם מכל דבר, לא מצאתי שום ערך לחיי.
הפכתי לצל של עצמי מלווה בחוסר בטחון מתמיד בכל מה שרק העזתי לעשות.אבל מאז התחזקתי.
התמקדתי בכל מיני פעילויות התנדבותיות או בכלל, זה חיזק אותי מבפנים לראות הוכחות שיש בי תועלת, כי עובדה שתרמתי להם.
למדתי ועבדתי , ונמנעתי מכל נסיון או קירבה אלי מהמין הגברי.
כל עולמי היה משפחתי, הערכתי את החיים , מהפרט הקטן ביותר ועד האחרון.
התחלתי לדגמן, ונכנסתי לעולם הבולימיה, דבר שנראה זניח ואפילו מחוייב מכורח המציאות בתחום הנ"ל.
יצאתי מהבולימיה שפגשתי את בן זוגי הנוכחי, 3 שנים ביחד, הוא חיזק אותי מההתחלה, בכל תחום.
הייתי מאושרת שיש לי אהבה ושכחתי מכל דבר רע שקרה לי לפני כן.
המשכתי לדגמן והחלפתי את "פתרון הבולימיה" בעשיית כושר תחת תפריט שהותאם לי אישית, ותוכנית אימונים מבוקרת.
כתוצאה מכך התחלתי לאכול מספר ארוחות ביום, נאמר לי שתזונה מסודרת של מספר ארוחות ביום יגדל קצב המטובוליזם בשילוב של פעילות ארובית ואנאירובית.עולים במשקל אבל נראים חטובים יותר שכאמור מסת שריר שוקלת יותר ממסת שומן, החלטתי לתת לזה סיכוי.
לא הצלחתי להחזיק מעמד הרבה זמן, ואז החלו מנקרים ועולים בי החששות, כמה אני אוכלת כמה מחוייבת אני לכמות האדירה של תפריט תזונה של מתאמנים 4-5 ארוחות.
הורדתי כמויות והמשכתי להתאמן, ראיתי שיפור אדיר למרות שהמשקל היה זהה ,אבל אז גופי בגד בי בחולשתו, והחלטתי להתאמן בבית, שבשעה שאעמוד להתעלף אף אחד לא יראה זאת ולא ינסה למנוע זאת.
וזאת עד למצבי הנוכחי.
עדיין עובדת , סימני הלוואי של חולשות סחרחורות וכ"ו מקובלות מאוד ביום צילומים ממוצע.
לגיטימיות מוחלטת למצבי, אישור שזה נורמלי.
ובכל זאת אני כאן כי אני לא מסכימה לביטול ערך האדם, לזלזול המפלצתי שנוהגים כלפי בנות כה רבות.
כל אחת מחליטה על פתרון קיצוני אחר, אחת בולמית אחת אנורסית, אחת מסוממת וכ"ו...וכולם כולן למרות העיוורון- הן עולם ומלואו!
אז אני כאן כי כן חשוב לי, להרגיש קיימת, תורמת וכן אפילו מאושרת.

מיקה,
קודם כל

כבר קודם נחשתי מדבריך שאת עובדת כדוגמנית. לעניות דעתי (חשוב לי להדגיש שאני מדברת מידע כללי ועל סמך דעותי האישיות בלבד) הסביבה שאת עובדת בה היא חלק מהותי מהבעיה. זו סביבה שנותנת לגיטימציה לפגיעה בבריאות הפיזית, ולא פחות מכך (ואולי אף יותר)- הנפשית, שלך ושל עמיתותיך.

כתבת: התחלתי לדגמן, ונכנסתי לעולם הבולימיה, דבר שנראה זניח ואפילו מחוייב מכורח המציאות בתחום הנ"ל. בולימיה אינה דבר זניח כלל וכלל. זוהי הפרעת אכילה חמורה הקשורה קשר הדוק לאנורקסיה.

וגם: סימני הלוואי של חולשות סחרחורות וכ"ו מקובלות מאוד ביום צילומים ממוצע. לגיטימיות מוחלטת למצבי, אישור שזה נורמלי. זה לחלוטין לא נורמלי! את נמצאת בסביבה שנותנת לגיטימציה לבעיה בריאותית חמורה, שיש לה השלכות קשות על מצבך הנפשי והפיזי, ועלולה לגרום לך לנזקים בריאותיים בלתי הפיכים. אני חושבת שלהתנתק, ולו לתקופה מסוימת, מהסביבה הזו יהיה צעד נכון, אם לא חיוני, בדרך להבראה. האם יש לך אפשרות לקחת חופשה ארוכה, או אולי אפילו להחליף עבודה?

דבר נוסף, האם נעזרת אי פעם במרכז סיוע לנפגעות אונס ותקיפה מינית ? עד כמה שידוע לי, אונס הוא אחד הטריגרים שיכולים לגרום לאנורקסיה. את יכולה להתקשר למוקד הטלפוני שלהן (1202) ולשוחח עם מתנדבת שתדע להפנות אותך לייעוץ וטיפול מתאים וגם יכולה להפגש אתך וללוות אותך פיזית.

אני רוצה להקשיב לגוף שלי אבל אני מאמינה שאם אצליח לרזות עוד קצת אז לבטח אחיה בשלום עם עצמי, גוף ונפש
אני רוצה לנסות להעמיד מראה מול פנייך. נראה אם אצליח.
לאיזה משקל בדיוק את רוצה להגיע? איזה משקל יתן לך לחיות בשלום עם גופך?
אני רוצה מספר. מדוייק. כמה את רוצה לשקול?

אה, ועוד משהו קטן בקשר ל עלולים להגרם לך נזקים בריאותיים בלתי הפיכים
כן. מוות הוא בלתי הפיך. וזה לא רחוק ממך לפי משקלך הנוכחי ביחס לגובה.
האם כפות ידייך כתומות?
האם הפסקת לקבל את המחזור?
האם כמעט ואין לך יציאות? (כשאת לא משתמשת משלשלים)

הי תזמורת הים , תודה שענית לי כ"כ מהר.
יש עלי הרבה לחץ בעבודה , הרבה ציפיות בלי להתחשב בי.
הפחתתי את המינון אבל יש עבודות שאת מתחייבת אליהן מראש אז אין ברירה, יכולים לתבוע אותי אם לא אכבד את החוזה.
אבל לגבי הצעות חדשות אני לא מתחייבת בינתיים.
כשכתבתי "התחלתי לדגמן, ונכנסתי לעולם הבולימיה, דבר שנראה זניח ואפילו מחוייב מכורח המציאות בתחום הנ"ל"
זה היה מתוך כאב, כי לצערי הרב זה היחס לבני אדם שם.
"סימני הלוואי של חולשות סחרחורות וכ"ו מקובלות מאוד ביום צילומים ממוצע. לגיטימיות מוחלטת למצבי, אישור שזה נורמלי" נאמר תוך שימוש מלא בסרקזם, לצערי.
בוודאי שאין זה נורמלי, אבל איך תעשייה שלמה בונה את עצמה על חשבון מליוני נערות(בעיקר בנות)? איך נותנים לזה לקרות, התחושה היא שאין על מי לסמוך, שהמבוגרים שעליהם סמכת , חיים בשלום לצד כל מה שהם שוללים בעצמם.

איך אנשים נורמלים שיכולים למחות עכשיו ולומר זה חמור זה עולם נוראי ,הם חוזרים לבית ורואים פרסומת בטלוויזיה , קולנוע או סתם ברחוב, ואומרים וואו איזה בחורה יפה, כששזו יכולה להיות בדיוק אותה נערה חולה, ריקה, ואומללה?
בלי לשים לב יש גיבוי מוחלט מכל שכבות האוכלוסיה, כמעט מכולם.
נכון שאי אפשר להכליל וישנן ברות מזל שלא מרשות לאף אחד להרוס אותן,וטוב שכך.
אבל הרוב חלש, וכ"כ קל להכניע אותו.

לשאלתך, לא נעזרתי בעזרה מקצועית במרכזי הסיוע לאונס וכ"ו.
רק כאן לראשונה אני מודה שהסיטואציה שבחרתי להמציא בשבילה כ"כ הרבה תירוצים היא באמת ובתמים אונס.
למען האמת, איני יודעת איזו תועלת אפשר למצוא עכשיו בעזרה מהסוג הזה, עבר כ"כ הרבה זמן, וטוב לי לשכוח חוויות רעות.
עצם העובדה שקראתי לילד בשמו מספיקה לי, זה אומר לי שנכון אני נפלתי אבל עכשיו יש לי מצבור כפול של כוח, כי אני לא מפחדת לומר את האמת .

הי שרון ג
אני רוצה להגיב למה ששאלת ,
אני רוצה להורידעוד 4 מקסימום 5 קילו.
במקור תכננתי תפריט שיכלול :ירקות, פירות,מידי פעם לחם מלא, טונה במים, מוצרי חלב אמנם דיאטטים , מוצרי סויה, ושומן בריא מפירות יבשים לפעמים.אני כמובן מרבה בשתיית מים (כשאני לא עובדת.)
מדובר בכמויות קטנות אבל אני מנסה כמיטב יכולתי, אם אמלא אחר התפריט הזה במלואו אני מסודרת מבחינת תפריט מאוזן.
הגוף לא זקוק לשאר, עכשיו רק נותר לי לעבוד על הכמויות.
לא הפסיק לי המחזור, ולא הבחנתי שיש צבע שונה בכפות ידיי.
אני משתמשת במשלשים רק אם אכלתי משהו מעבר לכמות שהתרתי לי.
אפילו שקלתי להפסיק עם כדורי ההרזיה, שהם כמוסות תמצית קמילה סיננזיס, עד שאחקור מה זה בדיוק,ובנוסף זה אמור ללכת בד בבד עם אוכל ולא נראה לי שהכמות למנה שלהם זהה לשלי אז ייתכן ואותר על זה.
וכשאיני משתמשת במשלשלים , כמעט ואין לי יציאות.

מיקה,
אני מבטיחה לך שכשאני מסתכלת על דוגמניות על שלטי חוצות אני ממש לא אומרת "וואו איזה בחורה יפה". אני חושבת: איזה בחורה מסכנה. היא מורעבת, היא אומללה, עצמות הלחיים שלה שקועות, העצמות שלה בולטות.
אני אולי במיעוט, אבל אני בטוחה שאני לא היחידה שחושבת כך.
אני שמחה שכתבת בסרקזם שחולשות וסחרחורות יומיומיות זה נורמלי.

לגבי הפנייה לעזרה במרכזי הסיוע לאונס. ככל הידוע לי אף פעם לא מאוחר לעבד חוויות קשות. מעבר לכך, כמו שכתבתי קודם, את זקוקה לטיפול באנורקסיה. יתכן שאת סובלת היום מאנורקסיה כתוצאה, ישירה או בעקיפין, של האונס שעברת. אם זה כך, יתכן מאד שכדי להחלים מהאנורקסיה תצטרכי בין השאר להתעמת עם חווית האונס, ולהבין את ההשפעה שלה על חייך מאז. המתנדבות במרכז לסיוע יכולות להפנות אותך לטיפול מתאים.
שוב, אני מדגישה שאני לא אשת מקצוע בתחום. אני חושבת שאת צריכה לפנות לאנשי מקצוע ולא להסתפק בדעות של אנשים באינטרנט. המתנדבות של המרכז לסיוע מנוסות בהגשת עזרה לנשים במצבך. הן ידעו גם לתת לך את האמפתיה והתמיכה שאת צריכה, לכן זו נראית לי כתובת טובה להתחיל בה.
את יכולה גם לשוחח עם רופא המשפחה שלך, או עם פסיכולוג. בכל מקרה חשוב שתפני לטיפול.

עכשיו יש לי מצבור כפול של כוח
טוב שכך את מרגישה. אבל זה לא מספיק. את צריכה לאכול. הגוף שלך זקוק למזון. האם יש לך מספיק כוח כדי להתחיל לאכול?

זה קרה לי בגיל 21 נכנסתי לדכאון ונמנעתי מאוכל ,ובעצם מכל דבר, לא מצאתי שום ערך לחיי.
תורמת משהו מהתפיסה של יעוץ ביוגרפי למה שאת עוברת: בגיל 21 ה"אני" של האדם, החלק הגבוה שלו, הנצחי, נולד אל תוך גופנו ונפשנו ומתחיל את המסע שלו עלי אדמות. תחילת המסע שלך מלווה באירוע טראומתי של אונס. כדי לאנוס מישהו, הצד התוקפן חייב להפוך אותו ללא-אדם, למשהו נמוך, עבור ה"אני" הצעיר שלך שזה עתה נולד לעולם, זו היתה קבלת פנים איומה, ששלחה אותך למחוזות הדיכאון וההמנעות מאוכל. אכילה היא דרכנו הראשונית "לקחת את העולם פנימה". במעשייך את אומרת - איני רוצה להיות חלק ממה שמתרחש כאן, אני מורעלת, מטומאת ומיוסרת מהצורך להיות חלק מעולם זה.
כשה"אני" אינו יכול למצוא בית בגוף ובעולם, הגוף הוא בית כלא אכזרי.
יש לך דרך מיוחדת, ארוכה וקשה להתגשם כאן על פני האדמה. אני מעיזה לומר שאת ישות רוחנית מאד, שמבינה לעומק הרבה דברים ודווקא מתוך הערות הזאת, קשה לך להתגשם כאן. מטרתך היא למצוא קשר רוחני, משמעות להיותך כאן עכשיו. עניין כלשהו שהגעת לעשותו, לתת ולקבל כאן. עליך לגלות את העניין הזה במלא המרץ ככוח נגד מול אותה החוויה של ההזרה, של הטראומה שהתרחשה עם לידת האני שלך.
בהצלחה

יכול להיות שאת צודקת אורית, אבל אני לא מסוגלת לפתוח את זה.
זה עושה לי רע, רע מידי.
זה מחליש , זה מעורר בי חלחלה ומחדש את יצר הנקם, לא רוצה לטבוע בים של רגשות שליליים מחדש.

זה כמו גלגל, אם אוכל ארגיש רע , אם לא אוכל אזיק לבריאותי.
אני עובדת על זה , אני מסוגלת להרשות לעצמי לפעמים דגני ברנפלקס, כוס וחצי בלי לקחת משלשל ובלי להקיא וכמעט ללא רגשי אשם.
זה הדבר היחיד שאני אוכלת בלי לשלם ביוקר.
כל השאר קשה לי אבל כפי שאמרתי לשרון ג התפריט שתכננתי לעצמי בשלבי בנייה, אני יודעת שחשוב לאכול בריא.
תודה שאתן עונות לי, אני מעריכה ומוקירה את התגובות שלכן.

עוד הצעה. קראי פה באתר דפים על תזונה. תמצאי אותם ב-מדור תזונה טבעית. אולי הם ימחישו לך את ההבדל בין התזונה שלך ותזונה באמת נכונה. יש פה גם אנשי מקצוע בתחום התזונה שיכולים לומר לך מה וכמה כדאי לבחורה בגילך לאכול. את יכולה לפנות למשל ל-ורד לב ב-שאלות ותשובות בנושא תזונה לפי נושאים.

ואומרים וואו איזה בחורה יפה,
גם אני לא אומרת ככה. נהפוך הוא. זה מפחיד אותי. נראות כמו רוחות רפאים. בגלל זה לא יכולתי לראות אלי מקביל אף פעם. תמיד כשהייתי מסתכלת עליה היה בא לי חשק לדחוף לה זונדה עם איזוקל באף.

אף פעם לא מאוחר לעבד חוויות קשות.
מסכימה בהחלט.

יתכן שאת סובלת היום מאנורקסיה כתוצאה, ישירה או בעקיפין, של האונס שעברת.
ייתכן מאד. אחד הדברים שמאד אופיניים לאנורקטיות הוא שהן בנות מאד אינטליגנטיות והישגיות, שמסוגלות לתעתע בסביבה (כמו שאת מתעתעת בנו עכשיו ומספרת לנו שאת כן אוכלת. לא מאמינה לך. סליחה. מכל הלב. כבר ראיתי נערות אנורקטיות. זה בבירור מנגון שבא להרדים אותנו ולא לצעוק עלייך שתתחילי לאכול. ואת כל זה אני אומרת בחיוך, בחיבה, מתוך ידיעה והכרה שאת פשוט חולה ואינך יכולה אחרת). בנות מתוחכמות.
האנורקסיה עוזרת להן להשאר בעולם של נעורים לנצח. המשקל שלהן הוא כמו של ילדה קטנה, הן מפסיקות לקבל וסת (את מקבלת וסת סדירה במשקל כזה? מוזר מאד) - הן מפסיקות להיות נשים קטנות וחוזרות להיות ילדות.
הן גם מאד נקיות, טהורות. אין להן קקי בגלל זה. רק הרבה פיפי שיוצא זך כמו מים.
אין לי ספק שהאונס שפגע בנשיותך שזה אך התחילה להתפתח, היה בעל משקל עז ביצירת מצבך הנוכחי בו את מבטלת את קיומך כאישה בעולם שלנו, ובקרוב מבטלת את קיומך כלל.
אינך מבינה? מה שאת עושה היום שקול לנסיון אובדני. לא את צריכה למות! הוא צריך למות! ובייסורים!
את טובה, טובה טובה, את לא אשמה בכלום. את לא רצית את זה, את התנגדת - ואפילו אם לא הצלחת להוציא את המילה לא מפיך. כל יישותך התנגדה ונכנעה לכוח שבא ממולך.
את אישה, ועלייך להמשיך ולהיות אישה. בזה שאת לא אוכלת את ממשיכה לבטל את עצמך, את מקבעת את מעשה האונס.
תני לו לצאת ממך. זה הוא שנותן לך להרגיש כה טמאה.
תני לו לצאת!
את נקיה טהורה וברה, גם כשאת אוכלת, גם כשאת מחרבנת. הגוף שלך הוא הדבר הכי יפה בעולם, ותמיד היה. ואת כבודו, שחולל, את יכולה להחזיר לעצמך, לו רק תתחילי לאכול. תני למכונה שלך שמן ודלק. היא נואקת וצועקת. את לא שומעת. את לא מרגישה.
תני למכונה שלך שמן ודלק לפני שתיעצר.
מה שאת עושה עכשיו זה התאבדות. איטית, אמנם, אבל התאבדות.
את טובה. את נקיה. כולנו אוהבים אותך, ונאהב אותך יותר אם נראה אותך מדלגת מעל המשוכה הזאת וחוזרת לעצמך. חזקה מתמיד.
השארי איתנו. אנחנו לא רוצים שתמותי.
בבקשה.

את חייבת לגשת לטיפול מקצועי! מצבך הנוכחי מסוכן לחייך! בבקשה!
אשמח לעזור לך בזה, חביבתי. רק תבטיחי שתשארי איתנו.

למה לך.
אם את כל כך מודעת.
או שתפני לטיפול או שפשוט תפסיקי.
זה ממכר. בהתחלה עוד אפשר להפסיק, אח"כ הגוף כבר מתרגל ועושה בעיות.
פשוט תתפסי את עצמך בידיים.
תעשי דברים שאת אוהבת ופשוט תפסיקי עם זה בלי להתלבט.

לא מזדהה כרגע.
רק רציתי לומר שהתחושות שלך מאד מוכרות לי, אבל מגיל צעיר יותר ,לא 25.
התחושה שאת בהמית אם רק תאכלי משהו. שאת כל כך נקייה וזכה כשאת טהורה ממזון (בזמנו היתה לי פילוסופיית חיים שאמרה שלו היצורים החיים לא היו זקוקים למזון המצב הכללי בעולם היה הרבה יותר טוב). הנעימות שבקיבה ריקה ונקייה, הגילוי המדהים שאפשר לשלוט בתחושת הרעב... אגב, הטריק שלי היה ירידה כל כך הדרגתית ואיטית, שרק מי שלא ראה אותי הרבה זמן יכול היה לשים לב שמשהו בכלל קורה. גם לא הקאתי (איכס) ולא השתמשתי במשלשלים ובתרופות הרזייה (הם נראו לי פשוט לכלוך מסוג אחר, וחוץ מזה אמא שלי הרי היתה מגלה אותם מייד).

לכלל הגדרה של אנורקסיה לא הגעתי, כי האל-וסת שלי היה רק לחודשיים וחצי ולא לשלושה (דרישת "מגדיר-מחלות-הנפש" האמריקאי - ה DSM). וכשמחזור שדפק היטב קודם התחיל לזייף, התחלתי להיבהל. איכשהו, גם בתוך כל סערת הנפש והבלבול והטמטום של אז, ידעתי שאני רוצה ילדים.

חזרתי לאכול. לאט לאט. דווקא לא עליתי הרבה במשקל - למעשה, אני לא חושבת שהוספתי מאז ועד היום יותר מקילו או שניים. למשקלי שלפני הטירוף כנראה לא חזרתי עד היום, יותר מעשר שנים אחר כך (ולא שהוא היה גבוה גם קודם), אבל הצבע בפנים חזר, ואיתו גם המחזור הסדיר.
אני זוכרת טיול של החברה להגנת הטבע, לנגב, לחמישה ימים בשק"ש ובהליכה מרובה ומאומצת במשך היום, שעשה שינוי גדול. פתאום היה לי ממש תיאבון. פתאום הייתי נינוחה. פתאום אוכל לא עשה אותי חזירה וארצית בעיני עצמי. חזרתי אחרת. אני לא יודעת מה היה בסיטואציה הזו שאפשר שינוי כזה, אז אני לא יודעת על מה להמליץ, אבל זה עזר לי מאד.

היום אני מאד אוהבת לבשל ולאכול טוב. ואני עדיין רזה (כן, עלייה הדרגתית בכמות המזון במצב הזה כנראה לא גורמת להעלאת משקל, כי הגוף שיוצא ממשטר הרעב מגביר את המטבוליזם שלו), אבל איזה הבדל מבחינת תחושת הגוף והתפיסה העצמית שלי.

אני מצטרפת לקודמותי ומתחננת לפנייך לעשות שינוי (סביבת העבודה שאת מתארת אינה אלא המשך ישיר של האונס שעברת). אני מצטמררת היום מהמחשבה על מה שיכולתי להפסיד אילו המשכתי לדהור במדרון ההוא. נראה לי שאז הכחשתי את הסכנה עמוק בפנים, אף על פי שרציונלית הייתי מודעת בהחלט לקיומה. קיימות כל מיני רמות של מודעות, ולכן אני מבינה שאי אפשר פשוט "להפסיק" כשהמודעות היא רק ברמה של השכל. אבל, בכל זאת, זו נקודה טובה להתחיל בה.

אנא, אם המחזור שלך עדיין סדיר (אני מצטרפת לתמהות. אלא אם כן "סדיר" זה פעם בחודשיים או שלושה באופן קבוע), אל תחכי שלא יהיה (ואין לך עוד הרבה עד שם, תאמיני לי). לפעול עכשיו. היום. אתמול. טיפול - ומייד.

מיקה,
ממליצה לך בחום לקרא את הספרים של טובי בראונינג "עוצמת הרכות" ו "איך הפכה האישה לגבר" (את השני אם תרצי אשמח לשלוח לך בדואר- מתנה).
הקישור ל עוצמת הרכות לא עובד כרגע אבל אני מניחה שזו תקלה זמנית.

המטפלת שלי בעוצמת הרכות היתה פעם ב'סרט' דומה מאוד לשלך.
היא תמיד שמחה לשתף מנסיונה, ובעצמה ניצלה בעזרת עוצמת הרכות.
היא אמנם עברה לצפון ואני מנחשת שאת מאיזור המרכז,
אבל ידוע לי שעוצמת הרכות כבר רכשה נסיון רב בטיפול וסיוע ל'נפגעי הפרעות אכילה'.
הקסם שבטיפול הזה הוא התענוג הגופני. כל מה שעולה בעקבותיו עולה מתוך תחושה של הנאה ושיחרור.
את רק צריכה להיות שם (עם בגדים!) ולתת ל אישה טובה לערסל אותך.

איך אנשים נורמלים שיכולים למחות עכשיו ולומר זה חמור זה עולם נוראי, הם חוזרים לבית ורואים פרסומת בטלוויזיה, קולנוע או סתם ברחוב, ואומרים וואו איזה בחורה יפה, כשזו יכולה להיות בדיוק אותה נערה חולה, ריקה, ואומללה?
אולי גם אני לא נורמלית, אבל לי הן לא נראות יפות ולא נשיות. בי הן מעוררות רחמים. הן מזכירות לי מוזלמאנים (אנשים שיצאו ממחנות ריכוז).

הי מיקה
קראת את הספר של מעיין קרת?

אולי את שואלת את עצמך למה כדאי לצאת מזה אם בכלל? איך אפשר לצאת מזה - כשלצאת מזה פירושו להעלות במשקל?
אז לא.
לצאת מזה פירושו להשתחרר מהמחשבות הטורדניות על אוכל. אדם רגיל לא עסוק בטרדות אוכל כל היום.
לצאת מזה פירושו להגן על הגוף שלך מתזונה שמזיקה לו. להגן על עצמך מפגיעה בשרירים ובלב.
לצאת מזה פירושו להיות שלמה עם עצמך ולהרגיש טוב
לצאת מזה פירושו שהשליטה על גופך באה ממקום פנימי ובטוח ולא מהתעסקות באוכל
לצאת מזה פירושו שיהיו לך אנרגיות להתעסק בדברים שמעניינים אותך, להיפגש עם אנשים
לצאת מזה פירושו ללמוד להינות מגופך ולהרגיש את העוצמה שבו ללא מלחמה מתמדת
אם נכנסים לזה בגיל מאוחר יחסית(כמוך) קל יותר לצאת.

הי, תודה על התגובות שלכן , מעריכה את זה.
היה לי קשה לקלוט פתאום שאנשים שאיני מכירה מנתחים לפתע נקודות רעות בחיי ומקשרים אותם למצבי הנוכחי.

שוב, אני מודעת שאין ספק בצדק התשובות שלכם.
גם ההורים שלי צודקים גם החבר שלי בעצם כו-לם צודקים.
ואני טועה.
יש לי מחזור כי עד עכשיו אכלתי דברים בריאים , אפילו שזה בכמויות קטנות.
רק אולי החודש האחרון זלזלתי, אבל זרקתי את הכדורים בצד.
אני שואפת לאכול עם תוכנית לאימון גופני.
אני עובדת על זה, אני אדם אנרגטי, אני אוהבת לבלות ולצחוק ואני לא רוצה לוותר על זה.
זה מתחיל במשהו קטן שאני אוכלת שאני לא ממהרת להוציא ממני כמו : דגני בוקר /תפוח/ ירקות, אני לא מוציאה את זה.
על השאר אעבוד.
אני עדיין לא מרוצה מהגוף שלי, אני יודעת שאני רזה אבל כנראה לא מספיק.
הייתי רוצה לחשוב על להרזות בצורה מבוקרת גם אם התהליך יהיה איטי, אבל שיבטיח לי תוצאות.
פשוט זה כ"כ לא הוגן שנשים מלאות הרבה יותר יורדות בכיף 7 קילו לפחות תוך כמה שבועות או פחות ואני צריכה להילחם בשיניים על 4-5 קילו אומללים.
כל מה שקשור לאונס מחליא אותי , וחבל שהזכרתי את זה, סתם גרם לי להתמלא ברחמים עצמיים, זה הופך אותי לחלשה אוטומטית .
אני עושה "לו" כבוד בזה שאני מבזבזת עליו אותיות או כל מחשבה הכי קטנה.
זה קרה וזה עבר והוא יקבל את שלו כי הגלגל מסתובב, זה צורת המחשבה שלי שמרגיעה אותי.
אני שמחה לשמוע שאתן מגיבות אחרת למראה מישהי אנורקטית בטלוויזיה, אני אומרת מהלב שלי תודה שיש אנשים כאלו.
אין לכן מושג כמה שמחתי לשמוע את זה.
מתחברים לי עכשיו דברים, כמו לדוגמה למה אני כ"כ מתנגדת לחתונה,להביא ילדים וכ"ו
החבר שלי חושב שזה עניין של זמן, אבל זה נראה לי כמו חלום בלהות לגלות שאת נשואה או להביא ילדים לעולם רע כ"כ.
כרגע אין לי כוח לכלום, אבל יש לי תוכניות.

מיקה.
מצטרפת לקוראות לך טיפול ועכשיו !!!!!!!
מרכז לנפגעות תקיפה מינית 1202 וכן יש מה לדבר איתן גם אחרי שעבר זמן. את אפילו תהיי כמו רבות אחרות שם שלוקח זמן לפתוח את העניין.

אנא, אנא, רדי ממסלול המוות שאת צועדת בו.
ובעניין הדוגמניות ויופין -
אולי גם אני לא נורמלית, אבל לי הן לא נראות יפות ולא נשיות. בי הן מעוררות רחמים. הן מזכירות לי מוזלמאנים (אנשים שיצאו ממחנות ריכוז).
גם לי - במיוחד אלו של ערוץ האופנה נראות לי כמו מוזלמנים מאופרים בגרוטסקיות. מנותקות (ראיתן את המבט שלהן - בוהה) מנותקות מגופן, מנותקות מהאנשים שצופים בעירומן בעיני זה ממש דוחה.

פשוט זה כ"כ לא הוגן שנשים מלאות הרבה יותר יורדות בכיף 7 קילו לפחות תוך כמה שבועות או פחות
מתוקה!נשים מלאות יורדות מהר כי יש להן עודפים להוריד מהם. לך לא, הגוף שלך מאט את חילוף החומרים כדי שלא תרדי במשקל.
אני עדיין לא מרוצה מהגוף שלי, אני יודעת שאני רזה אבל כנראה לא מספיק
את לא מרוצה מהגוף שלך בגלל חוסר אהבה עצמית. לא בגלל שאת לא מספיק רזה.

מצטרפת לכל הדברים חכמים שכתבו חברותי למעלה
_אני שמחה לשמוע שאתן מגיבות אחרת למראה מישהי אנורקטית בטלוויזיה, אני אומרת מהלב שלי תודה שיש אנשים כאלו.
אין לכן מושג כמה שמחתי לשמוע את זה._
אני רוצה להמשיך ולשמח אותך: גם אני לא נהנית בכלל לראות שחקניות שדופות. מוניקה מ"חברים" ואלי מקביל (לדוגמה) פשוט דוחות בעיני. הן שלדים, הן חיות-מתות, וכשהן מתנדנדות על עקבי 10 ס"מ שלהן הן מודל של נשיות חלשה ומעוותת.

גם אני הייתי בצעירותי רזה מאד, וגם אם לא הגעתי לאנורקסיה, ההתעסקות שלי באוכל היתה מאד דומה לשלך. אני זוכרת את עצמי פעם, במהלך העליה מעלה מן הבור שהייתי בו, שוכבת במיטה עם קרקר ותפוח, ומאכילה את עצמי, למרות שממש לא רציתי לאכול, כי היה בי כבר חלק חזק שהאכיל את החלק החלש, ממש כמו תינוקת. זה היה לפני הרבה שנים, ומאז אני כבר אמא, ולא נותר זכר להפרעת האכילה ההיא.

כולנו כאן איתך! המשיכי לכתוב לנו!

הי ,
אכלתי , ואני מדוכאת.
אני לא אוציא את זה , בעיקר כי התחלתי היום טיפול אנטיביוטי לדלקת שהתפתחה לי כי לא טיפלתי בזמן.
אין לי כוח לשרוף את זה אפילו דרך כושר.
אני מרגישה שיש לי כוויה בבטן מרוב צער.
לא יודעת מה יותר גרוע, להשמין או להרגיש רגשי אשם כאלו.

ללמוד איך לטפל בעצמך כדי לא להרגיש רע כשאת אוכלת.

מה יכול לעודד כשמעלים את הסיכוי לעלות במשקל?

את לא מרוצה מהגוף שלך בגלל חוסר אהבה עצמית. לא בגלל שאת לא מספיק רזה.
המשפט הזה נשמע לי מאוד מאוד מאוד נכון.
ממליצה לחשוב עליו קצת.
מה דעתך עליו?

מה שבעצם מנסים כאן רבים לומר, זה שבאמצעות טיפול את תגיעי למקום עם עצמך שבו תאהבי את מי שאת כמו שאת. בלי קשר לכמה את שוקלת. כמה את שוקלת לא יהיה בכלל עניין לחשוב עליו.
את טובה. את ראויה לטוב. את ראויה לאהבה. ויותר מכל, את ראויה להרגיש טוב עם עצמך ולאהוב את עצמך.
אנא, גשי לטיפול בהקדם.

מה יכול לעודד כשמעלים את הסיכוי לעלות במשקל?

אולי מחשבה חדשה בראש? מחשבה שאומרת: אני רוצה להרגיש אחרת.
איך זה נשמע לך?

אוי, מתוקה, עלו לי דמעות בעיניים מלקרוא את הדף הזה.
במשך כמה חודשים התינוק שלי היה מטופל בשניידר, במחלקת אישפוז יום, בימים של הפרעות האכילה. הוא - בגלל שהוא הפסיק לגדול בגלל אלרגיות חמורות. לא יכול היה לאכול כלום כמעט חוץ מהחלב שלי, ואני לא יכולתי לאכול כלום כמעט כי הוא שלשל דם אם אני אכלתי משהו שהוא היה אלרגי אליו.
הייתי רואה את הבנות שהיו מטופלות במקביל באנורקסיה, ונשבר לי הלב.
הבן שלי רוצה לאכול אבל אסור לו - והן, מתלוננות שהן צריכות לאכול.
בחיים לא אשכח את אחת הנערות עומדת במסדרון וצורחת ובוכה על האחות: "למה דווקא לי נתת הכי הרבה? לי נתת יותר פירה מאשר להן! זה לא פר!"
והרגשתי איך היא לא שומעת את מה שהיא אומרת, נערה כל כך מתוקה, ורוצה למות.

אני בעצמי היה לי, או יש לי, או היה לי, לא יודעת איך להגדיר את זה, איזה קטע עם אוכל. אוף, אני כותבת ומוחקת.
שורה תחתונה: חל אצלי שיפור גדול בנושא האוכל בעזרת שיטת אייפק . זו שיטה לא פולשנית שמטפלת באלרגיות, וגם בעוד דברים. זה נראה כמו וודו כזה, או כמו הילינג, אי אפשר להסביר, אבל זה עובד - מופלא. אולי זה ידבר אלייך יותר מאשר לפנות לטיפול יותר "קונבנציונאלי".
אני מאוד מקווה שאת חשובה לעצמך מספיק בשביל להציל את עצמך.

"את לא מרוצה מהגוף שלך בגלל חוסר אהבה עצמית"
חשבתי על זה ואני לא מסכימה עם זה, בגלל שאני יודעת שאני יכולה להיראות יותר טוב ולהרגיש יותר טוב,אני שואפת לרזות.
למה אני צריכה להסכים לחיות עם גוף שגורם לי סבל כל פעם שאני מביטה במראה?שלא נותן לי לרזות רק עוד קצת?
לרדת במשקל מבחינתי הוא האמצעי למעט נחת שהיא המטרה.
אני רוצה להרגיש אחרת , לא להתענות אבל לא על חשבון לעלות במשקל.
בשמת א אני מבינה את מה שסיפרת, אני מבינה שקשה להבין איך אחד נאבק לחיות והשני נאבק לזרוק את חייו מעליו, אבל זה לא פשוט, אני מבינה את אותה נערה שהתלוננה ש"דפקו" אותה במנת אוכל גדולה יותר, אבל מצד שני יכול להיות שהייתי משנה את דעתי ולא ממהרת להבין אותי אם הייתי רואה אותה בעיניים והייתי יודעת כמה היא שוקלת, אולי כי ה היה מגעיל אותי לראות שלד.
אני לא נראית שלד, אני עדיין מלאה ולכן אני לא נגעלת מעצמי.
בכל מקרה עובדה אכלתי היום , והאוכל מתעכל לו בדרכים טבעיות.
רק לשלב אימון גופני מבוקר, ויהיה לי קל לצאת מגל רגשות האשם.

יקירתי, את לא צריכה להתרכז בלהעלות במשקל. את לא צריכה להתעסק במשקל שלך בכלל.
את צריכה להתרכז בריפוי מה שכואב לך שגורם לך להביט במראה ולהרגיש סבל.
את צעירה עדיין. תארי לך שאשה זקנה(אני..) נותנת לך שתי אופציות. ללכת בדרך בריאה ושפויה, ומאושרת, אולי תרצי גם משפחה יום אחד, או דרך אחרת, אפלה והרסנית של חוסר אהבה והרס עצמי? במה תבחרי?

מיקה - לטפל בעצמך אין פירושו להעלות במשקל. פירושו רק לטפל בגורמים שמביאים אותך להרס עצמי. הציעו לך כאן טלפונים לפנות אליהם. מה יגרום לך להתקשר ולהתמודד עם זה?

מיקה.
נשמע מדברייך כי אינך פונה לטיפול נפשי מכיוון שאינך מבינה כי את חולה.
את עדיין חושבת כי הרצון שלך לרזות הוא בריא.
את מתעסקת באופן אובססיבי במשקל גופך, בהגבלת התזונה, בשריפת קלוריות, ובעיצוב גוף המתאים לדוגמנית.
עיסוק אובססיבי זה נראה לך בגדר הנורמה. את מקבלת חיזוקים לכך מעולם הדוגמנות.

המסר החשוב שמועבר אלייך בדף זה הוא שהרצון שלך לרזות נובע מהיותך חולה.
הוא נובע מדחיית הגוף, דחיית הנשיות וביטול עצמי רגשי.
כשאת אומרת שאת תאהבי את עצמך אם תרזי, למעשה את אומרת שאת לא אוהבת ולא מקבלת את עצמך כפי שאת.
אהבתך את עצמך תלוייה בנסיבות חיצוניות כמו מראה גוף. זו אינה אהבה עצמית.
כשאת מתארת שאת מרגישה לא נקייה את למעשה אומרת שאת מתעבת את גופך ואת נפשך.
האונס שחווית מסביר הרבה מאוד מתחושות אלה, אך תבדקי את אהבת העצמי שלך לפני המקרה.
תבדקי איך התפתחה מערכת היחסים שלך עם גופך מילדות.

את מתקשה לסבול את מראה גופך ואת עצמך.
מיקה, אינך מאושרת ואינך אוהבת את עצמך.
ככל שתקדימי להכיר שזו הבעייה, ולא 4 קילו עודפים, כך תקדימי לבקש ריפוי לנפשך הפגועה.

אני לא נראית שלד, אני עדיין מלאה ולכן אני לא נגעלת מעצמי.
דימוי הגוף שלך פגוע, יקירתי.
אין לך אפשרות לראות בעיניים אובייקטיביות את עצמך.
את רואה את עצמך דרך מראה מגדילה ומעוותת, ולא כמו שאת נראית במציאות.
זכרי זאת.

אבל אני באמת לא רזה, הגוף שלי מטעה, הוא רק נראה רזה עם בגדים מתאימים .
מה רע בלהרגיש חופשיה ושלמה עם גופי?...לא להיכנס לדכאון לשמע המילה בגד ים, להפסיק להתבייש בחלקים מסויימים שבגוף שלי?
אף אחד לא ירצה ללכת ב דרך אחרת, אפלה והרסנית של חוסר אהבה והרס עצמי_.
גם אני רוצה ללכת בדרך בריאה ושפויה כמו שאמרת מונו נוקי, איזה טיפול יעזור לי להפסיק לחשוש שהשמנתי?קיים טיפול כזה?
מה יהיה שהקיץ מתקרב ויחד איתו בגדי הים וכל מה שמתלווה להם?
אתמול אכלתי וגם היום, היום עם פחות רגשי אשם, רק חבל לי שאין לי כוח לעשות ספורט.
זו התקדמות.
אהבה עצמית בעיני היא גם לדעת שהגוף שלי הוא לא פח זבל ולא מגרסה, וזה לא יותר חמור מאנשים שמלעיטים לגופם כמויות ענק של אוכל שהורס אותם מבפנים.
החבר שלי לא נגעל מהגוף שלי ולא אומר שאני שלד,לדעתו יש לי גוף יפה וכשאני אומרת לו שאני צריכה לרזות אז הוא אומר אם לרזות אז זה רק דרך מכון כושר עם 4-5 ארוחות. לרוב זו אמא שלי שלא מחמיאה לי.
אני לא מרעיבה את עצמי, כל יום אני אוכלת משהו. אפילו 2 ארוחות ביום.
זה לא שאני לא מאושרת אני כן פשוט יש לי דרישות מעצמי.
הדרך לאושר מלאה בקוצים ודרדרים.
והאושר שלי מורכב מהרבה דברים ולא רק מלעמוד בסטנדרטיים במשקל גוף מסויים.
חשוב לי ואני מעריכה את האהבה שיש לי בחיים, מעריכה ואומרת תודה שיש לי משפחה שדואגת ואוהבת אותי, מעריכה ידידי אמת שיש לי, שנמצאים לידי בטוב וברע, אני מעריכה ידע, ואני אוהבת ללמוד כל יום דבר חדש, אני מעריכה את החיים , את הבריאות, ומכריחה את עצמי להקפיד,לא לקבל כמובן מאליו שום דבר בחיי, אוהבת לתת מעצמי לאחרים ומתענגת על ההרגשה שעשיתי טוב למישהו, כמעט כמו שיכורה. חולמת על עולם שאין בו רע, בלי זיקנה ובלי לתת לאף אחד למות.
לשאלה שלך נעמי בן שיטרית איך התפתחה מערכת היחסים שלך עם גופך מילדות ,
שאלתי את אמא שלי היא אמרה שהייתי בעייתית באוכל כתינוקת אבל מאז שגדלתי אכלתי בערך כרגיל , הייתה לי אהבה עצומה לממתקים,וכל דבר בריא של "המבוגרים"(ירקות ,פירות ,בשר, עוף....וכ"ו) שנאתי אבל אכלתי כי לא הייתה לי ברירה.
לא זכורה לי התייחסות מסויימת או יוצאת דופן לצורת גופי בילדותי.
תמיד נתנו לי להרגיש שאני ברת מזל שאני יכולה לאכול כאוות נפשי ולהישאר חטובה.
אבל מאז המילה "חטובה" קיבלה פרשנות שונה , מסתבר.
דימוי הגוף שלי לא פגוע, כי אני נגד להראות שלדית, זה לא נשי בעיני, ולא יפה.
אני בעד לחשוב אחרת, באופן בריא, ואין לי ספק שהתשובה טמונה בחזרה לכושר ,לא בבית אלא במכון כושר עם מאמן מוסמך, אני אסכים לאכול יותר ממה שאני אוכלת היום, כי אדע שלא אשמין.
לא יכולה להימנע מלהרגיש שאני חוזרת על עצמי כמו תקליט שרוט, אבל אני באמת לא במצב רע, אני אוכלת באמת.
אני לא אסכן את עצמי למוות, אני יודעת להבדיל בין טוב לרע, בגלל זה כתבתי כאן כי ידעתי שלהרגיש רגשי אשם אחרי ארוחה זה דבר לא נורמלי ולא בריא, אז רציתי לעצור את הנפילה שלי במדרון הזה, ושתיתי בצמא את התשובות שלכם.
אתן מקסימות , תודה לכן!

הבעיה מתוקה לא אם את אוכלת באמת או לא אלא היחס שלך לאוכל והרצון שלך לרזות עוד ועוד. חוסר האהבה לגוף. הנקודה היא לא אם את צריכה לרזות או להשמין אלה איך לחיות טוב עם הגוף שלך כמו שכתבתי למעלה.
יש טיפולים שיפסיקו לגרום לך לחשוב שהשמנת או רזית, אלא להתרכז בעצמך, במיקה, במי שאת . את מבינה שההתעסקות שלך במזון היא מתוך הרס עצמי. זה לא קשור במזון בכלל אלא מתוך זה שמשום מה את לא אוהבת בעצמך. את מנסה לפגוע בילדה שבך. למה?
אם אני אתן לך טלפון של פסיכולוגית טובה תתקשרי?
האם את רוצה לקום יום אחד בבוקר ופשוט להיות מאושרת ולהפסיק להיות טרודה כל הזמן. רק לחיות את חייך כפי שאשה צעירה בגילך שכל חייה לפניה יכולה להיות? האם יש לך את האנרגיות לחשוב שמותר לך להיות מאושרת?

לא, אני לא רוצה לדבר עם פסיכולוג/ית.
אני אצא מזה לבד.

אבל אני באמת לא במצב רע

אני מטר 74 שוקלת 49

שני המשפטים הללו סותרים אחד את השני.

למרות שעכשיו, משהו כאן מתמיה אותי. לא מסתדר לי.
אנורקטיות לרוב מאד מתביישות במשקלן ולא נוטות לפרסמו.
את לא עובדת עלינו, נכון?

אני אצא מזה לבד
כן, בארון מתים.
סליחה.

בפעם האחרונה שנשקלתי זה היה 49 .
נכון לעכשיו אני לא יודעת כמה אני שוקלת אבל אני מבטיחה לומר כשאשקל,אני מקווה שהצלחתי לרדת ,ואם ירדתי מאז אני לא אתבייש בזה, להיפך אני אתגאה.
הרי כל האנרגיה הזאת היא בשביל להצליח לרדת.
אני לא אצא בארון מתים, אני אשלב אוכל עם פעילות גופנית וזהו .

בעבודה שלי ישמחו בשבילי בוודאות.
ברור שהורים משפחה וחברים לא נוטים להבין את זה, אז מלכתחילה נמנעים.
חשוב להדגיש שאף אחד לא יעדיף לשקר כשהוא יודע שיוכלו להבין אותו, זה מחוסר ברירה.

איזה טיפול יעזור לי להפסיק לחשוש שהשמנתי?קיים טיפול כזה?

רובנו חוששות במידה זו או אחרת שנשמין, רובנו רוצות להראות טוב בבגד ים או בבגדים שיש לנו בארון,
רובנו רוצות להוריד את עודפי המשקל שהוספנו בהריון, רובנו רוצות להיות בריאות וחטובות.
זה נפלא שאת רוצה להראות טוב. אין צורך שתפסיקי לרצות להראות טוב.
הבעייה היא שעל פי הנתונים הפיסים של גופך והדרך שבה את מתארת אותו את נמצאת במלחמה נגדו.
הגוף שלך מסרב להגיע או להשאר במשקל שאת רוצה עבורו ואת נאבקת בו.
לפי מה שתארת את סובלת ממה שאת רואה במראה. את חיה במצב תמידי של חוסר אהבת הגוף.
זה מתיש, מעייף ומתסכל. במלחמה הזאת יש נפגעים.
מדוע תרצי להמשיך כך?

ולשאלך: בעזרת טיפול נפשי תפסיקי לחשוש שהשמנת מכיוון שתתחילי לאהוב את הגוף שלך כפי שהוא.

החליטי האם את רוצה ללמוד לאהוב את הגוף שלך כפי שהוא או שאת מעדיפה להמשיך להלחם בו.
כשתרצי לחיות בהרמוניה, איזון ובריאות עם גופך, תוכלי לבחור בכל דרך שהציעו לך כאן.
דרך הריפוי תתחיל ביום שבו תסכימי להקשיב לגופך.
על פי מה שתארת הוא כבר צועק הצילו.

בעבודה שלי ישמחו בשבילי בוודאות.
בעבודה שלך לא אכפת לאף אחד אם את מתעלפת כל יום, אם אין לך ווסת או אם המעיים שלך אינם מסוגלים לתפקד. בעבודה שלך חושבים שאשה צריכה להראות כמו שלד ולהיות מדוכאת, כחושה וחולנית, העיקר שהיא תתאים לקונספט של הצלם או המעצב.

הייתה לי אהבה עצומה לממתקים
זה מעיד על השערתי הקודמת, שכבר אז לא התעניינת כל כך בלהכניס את העולם לתוכך. האהבה לממקים מעידה על החיפוש שלך לעולם הרוח.
איך לדעת אם את רזה מידי? מכיוון שאני סובת מהבעיה ההפוכה (כשאני מסתכלת במראה אני נראית לעצמי ממש במשקל תקין, מה שרחוק מאד מהמציאות לכיוון השני) כשאני ממש רוצה לדעת את האמת, אני מודדת את זה לפני המדדים המקובלים ולפי זה אני יוצאת בעודף משקל. לפי הנתונים שמסרת את נמצאת בתת משקל חמור, משקלך המומלץ צריך להיות 58 - 76

בוקר טוב נועה ברקת
תסבירי לי בבקשה,מה זה אומר שאני מחפשת את עולם הרוח?..
שאני לא רוצה להכיל את החיים בתוכי באופן "נורמלי"...?

שאני לא רוצה להכיל את החיים בתוכי באופן "נורמלי"...?
חס וחלילה... ישות מלאכית ורוחנית לא זקוקה לאוכל ולחומרים פיזיים בשביל לגדול ולהתפתח. זהו קיום שכולו רוחני. אני חושבת שאולי את מתגעגעת לעולם הזה שממנו באת ושקשה לך למצוא קשר לעולם החומרי, קשר שיש בו משמעות ואתגר...
באופן פרדכסולי, ההתעסקות שלך היא בגוף, למרות שאני חושבת (זו רק דעתי הבלתי מבוססת) שמה שאת כמהה לו זה למצוא דרך לעולם הרוח (שאינה מוות כמובן) ודרך כזו אפשרית בהחלט.
בהצלחה
חבל שאנחנו לא יכולות להחליף קילוגרמים....

ישות מלאכית ורוחנית לא זקוקה לאוכל ולחומרים פיזיים בשביל לגדול ולהתפתח. זהו קיום שכולו רוחני
נשמע מצויין

בתחילת הדף את פנית בבקשת עזרה:
הגעתי למצב שאיני מרשה לעצמי לאכול , וכשאני אוכלת אני מתמלאת רגשי אשם נוראיים.
אני לא מצליחה להנות מארוחת בריאות, אפילו ירקות אני אוכלת עם רגשי אשם.

נראה לי שאת מסרבת להכיר בכך שהבעיה שלך הגיעה למצב של בעיה רפואית שמזיקה לך. אפילו שם הדף, אנורקסי ה, כאילו מרחף ברקע, אבל לא נדבק.
שרון ג היא רופאה, והייתי רוצה שתקראי את דבריה, שאולי לא נעימים לך, באור הידע המקצועי שלה.

מעבר למה שאנחנו כותבות כאן, איזו עזרה היית רוצה לקבל? וממי היית רוצה לקבל את העזרה הזו?

ישנן קבוצות תמיכה שאינן עולות כסף. הטיפול הוא לא פסיכולוגי OA אני מכירה רבות שתוכנית פשוטה זו עזרה להן בנושא של הפרעות אכילה מכל הסוגים. אם זה מעניין אותך כיתבי, ואשמח לתת לך את הטלפון שלי.

מעניין אותי מאוד הדברים של נועה ברקת.
ואחפש פרטים על זה.
אני לא רוצה למצוא את עצמי כחלק מקבוצה שהמכנה המשותף שלה ,היא הפרעות אכילה/תקיפה מינית
ולא רוצה שיקשרו ביני לבינהן.לכל אחת יש סיבות משלה,לאן היא הגיעה ואיך.
אני גם לא חלק מזה, לא כשיש לי מחזור וארוחה ביום לפחות!.
תודה על ההפניות לכל מיני אגודות וכ"ו אבל אני לא בשלב הזה שארצה ללכת.
זה חזק ממני כי אני יודעת שאני אצליח לרדת ולא לסכן את הבריאות שלי, אני לוקחת גלולות ועד עכשיו יש לי מחזור.
אני יודעת היטב מה משמעות דף האינטרנט הזה.
לשאלה שלך עין הסערה ביקשתי עזרה כי כאן יכולתי להיפתח ולא להסתיר דברים, כי אני לא יכולה לדבר על זה בדיוק עם מי שיתחשק לי, כי לא יבינו אותי.
יכול להיות שזה בצדק במקרה אחר, אבל במקרה שלי, אני עושה דברים עם מינימום סיכון.

אבל במקרה שלי, אני עושה דברים עם מינימום סיכון.
אבל את עושה דברים עם מקסימום סיכון...
את מרעיבה את עצמך )-:
מאחלת לך רפואה שלמה וכוח להכיר בהזדקקות שלך לעזרה.
איחולי החלמה

מיקה חמודה,
כולם כאן מנסים לומר לך משהו, אבל את מתכחשת לקול שבוקע מהדף הזה:

את חולה. ולא משנה כמה תספרי לנו איך ארוחה אחת ביום זה מספיק וזה שיש לך מחזור. לפי כל הנתונים שנתת - את חולה.

אז לפני - מה עושים עם זה - בואי קודם כל תכירי בזה.
וזו לא אשמתך, חמודה! את טובה!!! את פשוט חולה. ויש לזה טיפול, רק שצריך לרצות את הטיפול כדי להבריא.
כשתכירי בזה, כבר תדעי לאן לפנות.

כל עוד את טוענת שהכל בשליטה אצלך, ושאת בסדר ולא כמו אותן בנות - את נמצאת בהכחשה. הכחשה.

מצטערת לומר לך את זה ככה באופן בוטה וישיר - אבל אין ברירה. את חולה חמודה. חולה.
ויש הרבה מה לעשות בעניין. את רק צריכה לתת להכרה להתחיל לחלחל.
ואנחנו כאן יחד איתך ונתמוך בך בתהליך הזה.

אני שולחת לך כוח ואומץ להכיר באמת: את חולה.

תהיי בריאה חמודה.

מיקה, מאחר שאת מעוניינת להיות יפה, חשבתי שאולי יעניין אותך לדעת מה באמת נראה יפה בעיני גברים. אני מצרפת לך כמה תמונות של ונוס -- אלת האהבה, התשוקה והיופי -- להתרשמות:
תמונה

http://christina.tecinese.com/images/[po]botticelli birth venus[/po].jpg
תמונה

ולמי שרוצה לבחון את העניין יותר, הנה mcmanus]ונוס ממילו מכל הכיוונים images[/po]/venusmelos 2d.htm

איך תשכנעו מלאך שלא לאכול זו מחלה?
בהיגיון של מיקה, שיש לו ביסוס רוחני היא בריאה ומבריאה
בהיגיון של כדור הארץ היא חולה והולכת למות.
שני הדברים תקפים.
והשאלה היא איך לעזור למיקה בדרך שלה, למצוא את מקומה כאן עלי אדמות, בדרך הייחודית שלה, מהסיבה העמוקה שהיא באה לכאן. אז, כשהיא תמצא את דרכה ותקשור את עצמה עם גורלה ועם חייה, במילא תמצא לה חזרה הדרך אל הרוח ויימצא גם הרעב אל חיי החומר.

ויונת, תודה שהזכרת לי, איך נשים יפות באמת נראות...

וואלה, באמת חטובה כלבבי הונוס הזאתי...
עוד פחות 5-7 קג וגם אני ככה

היי,כמה דברים,
יונת שרון, עם כל הכבוד לוונוס

ועם כל הכבוד להכללה הגסה,מה גברים אוהבים באמת או לא אוהבים באמת כביכול, אני סקפטית,(בלשון המעטה).
באמת...מי שמע על גברים שמריירים על נשים רזות, הגזמה פרועה.
יש ויש מהכל.
ל- גאמה ול- Pלונית אחרת תודה על הכוונה הטובה ויחד עם זה אני לא רוצה להתווכח, אני באמת מודעת למעשיי,ומאמינה בי, וביכולתי להתאמץ ולהצליח גם אם זה יהיה לאט.
חולה היא מישהי שהמעט שנותר לה ,הוא לסמוך ולהיות תלויה באחרים כי היא איבדה את עצמה.

ל-נועה ברקת, את יודעת שכמה אנשים מכנים אותי ככה

אבל רובם הם גברים אז זה פחות נחשב.
ומה להתחיל לקרוא כדי לקבל פרטים על מה שאמרת?

חולה היא מישהי שהמעט שנותר לה ,הוא לסמוך ולהיות תלויה באחרים כי היא איבדה את עצמה.
מיקה - בתור מי שחלתה בסרטן (וגם החלימה) לא מקבלת את הגדרתך למצב החולי.
ואגב השענות על אחרים היא לא רעה כשלעצמה
אולי כדאי לך לקרוא את הבלוג של שיבולת שועל (בלוג אני אמא מבריאה), אולי תשתנה דעתך לגבי כוחה של אישה המבריאה ממחלה.
וזה לא קשור בכלל להסכמה או לא לגבי מצבך - זה משהו יותר רחב מזה לגבי תפיסות של חולי ובריאות.
אגב, הגליון הבא של באופן עוסק אא"ט בבריאות (יציאתו מתעקבת מעט בזכות לידתו של אור לחדווה ורני)
בכל מקרה בהצלחה ואושר בכל אשר תבחרי

בהצלחה מיקה! @}

זו לא הייתה כוונתי,
אין ספק שמי שהצליח/ה לצאת ולנצח מחלות ושאר עינויי תופת ומכות קשות היא גיבור/ה אמיתי/ת, ואף אחד לא יערער על זה אי פעם ולא מערער.
ועצם המאבק והנסיון בלי קשר לתוצאה מעורר כבוד והערצה.
אני שמחה בשבילך, ומאחלת לך להיבדל לחיים ארוכים בריאים ומאושרים.
ובכלל לכולכן.
ד.א-תודה רבה על האיחולים.

תודה רבה על האיחולים.
בבקשה בבקשה על לא דבר באמת מקרב לב מאחלת שתרגישי רק טוב - מגיע לך

אני לא רוצה למצוא את עצמי כחלק מקבוצה שהמכנה המשותף שלה ,היא הפרעות אכילה/תקיפה מינית

אני גם לא חלק מזה, לא כשיש לי מחזור וארוחה ביום לפחות!.

זה חזק ממני

אני יודעת שאני אצליח לרדת ולא לסכן את הבריאות שלי

אני עושה דברים עם מינימום סיכון.

הכל נשמע ומרגיש כל כך מפחיד, ילדה יקרה, את חייבת עזרה.

ומה להתחיל לקרוא כדי לקבל פרטים על מה שאמרת?
אוי מיקה התקלת אותי.. לדעתי אין חומר כתוב על זה. זה לקוח מלימודי היעוץ הביוגרפי שלי, ואין חומר כתוב עדיין, בוודאי לא על הנושא הזה ספציפי... אני אחרוש במחברותי ונראה מה ייצא.... או שתשאלי מה שמעניין אותך ואנסה לענות, או שאולי תגיעי ליעוץ. מוכנה לעזור לך למצוא יועצת טובה. אני כרגע מאד עמוסה.

מיקה שלום,
לא קראתי את כל התגובות אז אולי אני חוזרת על המלצה שכבר ניתנה לך.
אני חושבת שאת זקוקה לעוד מידע על מצבך, וממליצה לך בחום לקרוא את הספר "נשים אוכלות את עצמן".
אולי הקריאה וההבנה שבעקבותיה תפתח לך גם את האפשרות להרגיש שאת יכולה להעזר בטיפול.

נועה, את יכולה לספר קצת למיקה וגם לנו מה זה ייעוץ ביוגרפי, ובמה הייעוץ שונה מטיפול פסיכולוגי?

נועה, את יכולה לספר קצת למיקה וגם לנו מה זה ייעוץ ביוגרפי, ובמה הייעוץ שונה מטיפול פסיכולוגי?
ניסיתי, ראו: יעוץ ביוגרפי

מיקה,
הכחשה היא תמיד השלב הראשון של מחלה. בעיקר מכיוון שלמחלה יש ערך והיא ממלאת אצלך פונקציות. היא עוזרת לך להיות רזה ולדגמן. זה עוזר לך, אולי, להרגיש שאת לא צריכה טובות מאף אחד ואולי זה גם עוזר לך בימים שאת מרגישה כל כך רע עד שבא לך למות.
אבל תקשיבי לי ותקשיבי טוב, כי היתה לי אנורקסיה ואני יודעת בדיוק מה עובר עלייך:
יש לך הפרעת אכילה.
כנראה שיש לך אנורקסיה. המחזור הוא מצג שווא בגלל הגלולות. אין בגוף שלך מספיק שומן כדי שתהיי פורייה ותבייצי. הגוף שלך לא מסוגל לייצר לבד הורמונים. זה מלאכותי את לוקחת אותם מבחוץ. אם תפסיקי ליטול גלולות תראי את התמונה האמיתית - אל וסת.
את חייבת טיפול. אפשר להחלים ממנה אבל אי אפשר לעשות את זה לבד, לא בגיל 25. זה כבר מאוחר מדי.
20% מהחולות באנורקסיה ימותו. זו מחלת הנפש בעלת אחוז התמותה הגבוה ביותר.
אני ממליצה לך מאד על מוריה גולן ממרכז שחף. 08-9357035
www.shahaf-ltd.co.il
ראית את התוכנית של רפי גינת עם הפרק על האנורקסיה?
הראו שם נשים שנראות נורא. נשים בנות שלושים שנראות כמו בנות שבעים, מכוסות פלומת שיער, הולכות בקושי, ללא בן זוג, ללא ילדים משלהן, ללא עתיד.
תעשי טובה לעצמך ותרימי טלפון.
האנורקסיה היא לא החברה הכי טובה שלך. היא שטן בדמות פיה. היא תגרור אותך לאבדון.
את יכולה לצאת מזה, אבל לא לבד. תרימי טלפון.

פשוט זה כ"כ לא הוגן שנשים מלאות הרבה יותר יורדות בכיף 7 קילו לפחות תוך כמה שבועות או פחות ואני צריכה להילחם בשיניים על 4-5 קילו אומללים.

נשים מלאות הרבה יותר יכולות לרדת 7 ק"ג מבלי לסכן את חייהן.
את לעומת זאת, היית שנים במשקל 53ק"ג שהוא כנראה גבולי אך בהחלט אפשרי לגוף שלך להתקיים בו.
משהורדת 4 ק"ג והגעת למשקל של 49 ק"ג גופך נכנס למצב כוננות ספיגה והוא נלחם על חייו, למזלך יש לגופך הנהדר והמופלא יכולת מסויימת לשמר את עצמו. ולכן, כמו שאת משתמשת בטריקים למינהם בנסיון לרדת במשקל, הגוף שלך משתמש בטריקים משלו בנסיון להישאר במשקל הנוכחי.
המצב שקול למפקד בצבא שקיבל פקודה להסתער במצב בו יושמד כל הכוח והוא מנסה בדרכים לא דרכים לעכב את ביצועה.
האמת העצובה היא שברגע שאנורקסיות עוברות סף משקל מסויים סיכויי ההישרדות שלהן יורדים פלאים.
ה4-5 קילו האלה הם אומללים יותר ממה שאת מתארת לעצמך, אם גופך נלחם כל כך קשה לשמר אותם, כנראה שהם קו ההגנה האחרון שלו.
אני מאחלת לגופך שיצליח להחזיק מעמד עד שאת, המפקד העליון, תקלטי מה את עושה ותהיי מסוגלת להצטרף אליו במאבקו להישאר בחיים.
אני מאחלת לך כל טוב.

לשמוע וגם להקשיב,
אני לא מכחישה דבר, אני יודעת היטב שאני לא בסכנה, היטב!
אני לא דואגת למחזור שלי ולא לסכנת התעברותי בעתיד,( הייתי נותנת בלי קשר למצב עכשיו את המחזור שלי למישהי עקרה, ממזמן.)ולא להגיד לי שאני אצטער על זה אח"כ, אני לא.

ללא בן זוג, ללא ילדים משלהן, ללא עתיד. למה אין להן עתיד בגלל שאין להם בן זוג?? כי אין להם ילדים?
זו לא הרשימה שלי לאושר! ממש לא!
מי קבע שזה מה שצריך בחיים כדי להיחשב מאושר?.. לא להכליל אותי ולא לקחת בחשבון שגם אני "זקוקה" לרשימה הזו בשביל להיות עוד בורג מאושר.
אני מצטערת אבל זה מרתיח אותי.
זו הבעיה שרואים פרט כחלק מהכלל, אני אני את זו את והוא זה הוא וכל אחד עומד בפני עצמו, עולם ומלואו איך שוכחים את זה?
נוצה סגולה תודה מקרב לב על העצות החמות,טוב לדעת שיצאת מזה ושאת מאושרת, באמת.
פלוני אלמונית ,אני לא חושבת שיכולת לנסח את דברייך בצורה טובה יותר מזו. ואני מבינה בהחלט מה שכתבת, בשביל זה אני נוהגת אחרת ואוכלת מספיק בשביל מזון בכדי למנוע טעויות כאלו.
ושוב , להקשיב ולא רק לשמוע, ולזכור שכל מקרה לגופו.

.

דרך אגב,אני מצאתי משהו בנושא יעוץ ביוגרפי,קורס ללימודי יועצים ביוגרפיים,
העתקתי לכאן.
...המצוקה הנפשית בזמננו הולכת וגוברת. תשובות מן המוכן מאבדות את כוחן, ומוסכמות אין בכוחן לסייע. להיות נורמלי, מסתגל ומתפקד- הפסיקו להיות מטרה מספקת. יותר ויותר אנשים חווים את עצמם פוסעים בדרך, הולכים במסע, ראשיתו ואחריתו אינם ברורים, אך הסבל המצוקה והמשבר הם חלק ממנו. היעוץ הביוגרפי הוא הליכה משותפת של כברת דרך: נסיון לשפוך אור על הצללים שבדרך, ולחוות כי יש סיבה, יש תכלית, יש תקווה ויש משמעות. התהליך מוביל לעניין גובר באנשים ולידיעה כי רק ההבנה של האחר יכולה להוביל למפגש אמיתי עם עצמנו.

הקורס ליעוץ ביוגרפי הוא תהליך קבוצתי של שלוש שנים. זהו תהליך אינטנסיבי בו ניתנת לאדם הזדמנות לפגוש את המקומות האפלים בנפשו, את הדרך להתמודד איתם ואת האור החבוי בו השואף לצאת מן הכוח אל הפועל. השתתפות בקורס דורשת נכונות לפגישה בכנות ובאומץ עם החולשות והמגבלות של עצמנו ופיתוח של חמלה ועניין אמיתי באחר. הלומד בקורס ירכוש ידע על האדם דרכו והתפתחותו, וכלים לעבודה יעוצית. לימוד האנתרופוסופיה מיסודו של רודולף שטיינר הוא רכישת שפה המאפשרת הבנה עמוקה של האדם בזמננו. עיקר הקורס הוא דרכו האישית של התלמיד לידיעה עצמית אשר תבשיל יותר ויותר לרצון ויכולת לסייע לזולת.
הקורס מיועד לאנשים שעברו את גיל 28 וצברו נסיון חיים מסוים. נדרשת הכרות מוקדמת עם האנתרופוסופיה...

מעניין והגיוני, אבל לא פשוט בכלל.
נועה ברקת שאת כתבת על זה זה נשמע יותר כיף.

נועה ברקת שאת כתבת על זה זה נשמע יותר כיף.

)-:
אני שמחה שאת מתעניינת, אבל אני גם מודאגת שאת מפרשת את דברי כאישור למשקלך הנמוך מידי. תראי, מיקה, עיקרון הרוח פועל כך שהוא תמיד הורס את החומר. את הורסת את החומר שהוא גופך כדי לפנות מקום לרוחניות (כך אני חושבת), אבל א. אני לא קוראת בדברים שלך חיפוש מודע אחרי רוחניות. את שוללת את האושר כפי שהוא נתפס על ידי החברה, אבל לא שמה במקומו שום אידאל אחר... את עסוקה כל הזמן בחומריות: באוכל, במשקל, בגוף - הוא הפך למרכז העניינים שלך, בעוד שמה שאת מחפשת זה דרך רוחנית.
הפקירים ההודיים וגם סוג של נזירים היו נוהגים לענות כך את הגוף כדי להשיג הארה. הדרך הזו לא נכונה יותר לתקופה שלנו. ההארה היא מציאת טעם בחיים - מציאת משמעות, מציאת תכלית.
האם כל תכלית קיומך היא לרזות ארבעה קילו?
אני גם חושבת שאת זקוקה לעזרה, רוחנית לדעתי, אם כי לא יהיה די בכך בשלב הראשון. אשמח לדעת שאת מקבלת איזה שהוא סוג של יעוץ או טיפול. האינטרנט עם כל כבודו הוא לא כלי טיפולי בעיני.

מיקה,
כשכתבתי "ללא עתיד" התכוונתי לא רק להיעדר ילדים. (למרות שכשהאדם מזדקן ורוב מכריו הולכים לעולמם נשארים הילדים אבל עזבי) הן נשים שבקושי מסוגלות לעבוד ולהתפתח מקצועית ואישית. הן חלשות מכדי שיהיו להן אנרגיות לעשות את זה, כי ההתעסקות באוכל תופסת כל חלקה טובה במוח. הן לא יכולות לצאת מהבית, לא כל שכן להתפרנס. זה לא קורה מיד, זה תהליך אבל לזה מגיעים בסוף.
ממליצה לך לפחות לקרוא מה כתוב באתר שקישרתי לך אליו.
מאחלת לך כל טוב.
הנוצה.

נוצה סגולה, אני מבינה את הנקודה שלך, וגם תודה על הקישור שצירפת לעמותת שחף.
לגבייך נועה ברקת ,חבל לי שאת חושבת ככה,ודואגת.

עם כל הכבוד למשקל שלי יש לי עוד כמה דברים בראש, אבל דיי נמאס לי לחזור על עצמי, לא חטאתי כלפי אף אחד ואני בהחלט לא צריכה להצדיק את עצמי נון סטופ.
מלכתחילה לא הייתי צריכה להרשות לעצמי לכתוב משהו עלי,בדף נושא ששמו אנורקסיה.
אבל אני גם מבינה אתכם,כתבתי פה לראשונה שהרגשתי ממש רע וזה הרושם הראשוני שהתקבע, ובשל כך ישנו הקושי לראות אותי באור אחר.
בכל מקרה שיהיה סופ"ש נהדר .

אנורקסיה היא אנורקסיה היא אנורקסיה.
שם הדף לא משנה.

לא חטאתי כלפי אף אחד ואני בהחלט לא צריכה להצדיק את עצמי נון סטופ.
רק לעצמך.
וזה הרושם הראשוני שהתקבע, ובשל כך ישנו הקושי לראות אותי באור אחר.
הראשון והשני והשלישי.
מצטערת, אין שום צורך להוסיף מילים מעבר למילותיך.
את בסכנה, עדיין על הגבול הדק שבין קבלת המחלה ובין הכחשה גמורה.
השלב הבא הוא מסוכן, דורש אישפוז ולא תמיד יוצאים ממנו בשלום, לא רק מוות, לעתים מצב נפשי שמלווה בצורה זו או אחרת לתמיד.
את חייבת עזרה חיצונית, מקצועית ועכשיו הזמן הנכון.

את חייבת עזרה חיצונית, מקצועית ועכשיו הזמן הנכון.
אני איתך. אם זה משנה במשהו.
מיקה, את חיה בהכחשה.
מקווה שתתפכחי בקרוב.

מיקה - מי מודל היופי שלך? איזו דוגמנית מושלמת בעינייך (גוף)?

מיקה, רק עכשיו קראתי את הדף הזה. אני מקווה שתמשיכי לכתוב כאן.
אני מאוד בעד לחזור לתכנית אימונים מסודרת עם תפריט מבוקר של מתאמנים.

אוי מיקה, אני מקווה שלא תעלמי מפה....
אשמח אם תמשיכי לכתוב ולשתף
@}

גם אני
מאוד בעד לחזור לתכנית אימונים מסודרת עם תפריט מבוקר של מתאמנים.

גם אני רוצה לכתוב, אבל בעצם בשביל מה?
כדי לשמוע שוב "את חולה, את חיה בהכחשה"...,וחוזר חלילה... ?
אני לא מצפה למחיאות כפיים ולא מצפה שיאמרו לי כל הכבוד, ,"תסכני את עצמך לא נבקר אותך,נגיד לך רק מה שאת רוצה לשמוע",אני לא מצפה לזה, ממש לא, אוקי כבר ביקרתן אותי בשלל גווני הקשת, שמעתי וקראתי הכל.
ולא להעיר לי ולומר עכשיו רק תפנימי ותיישמי.

יופי שמתייחסים לרעיון שהעלתי ממזמן, תפריט שמותאם לתכנית אימונים.
אני מתאמנת , וקל לי יותר לאכול .פחות רגשי אשם.
מודל יופי בעיניי זה רוב הדוגמניות בחו"ל ב-ftv יש הרבה דוגמאות מצויינות.
בארץ רק מעטות מתאימות למודלים בינלאומיים.
נשקלתי אמנם הבטחתי להגיד כמה, אבל שוב תבקרו אותי.
אני רק אגיד שאני צריכה לעבוד קשה הרבה יותר ממה שחשבתי בשביל להיות מרוצה.
אני עדיין רחוקה ממה שהצבתי לי.

אופס, לרגע הפכתי לפלוני אלמוני, טעות זו עדיין אני----^

תפריט שמותאם לתכנית אימונים.
אז מה זה בעצם תפריט מותאם? מי מתאים לך אותו? מאמן הכושר שלך?
איך בנוי האימון שלך?

זהירות מהקאות מכוונות.
עלול לגרום לאולקוס
כתבת ששורף לך בבטן?
מה דעתך לנסות IPEC? ניקוי פיזי ריגשי (אנרגטי בלבד)
www.ipec.co.il

אני לא מקיאה, פסלתי את השיטה הזו.
שכתבתי ששורף לי בבטן זה היה בהקשר של דימוי רגשי האשם, לכאב של כוויה בבטן.
ולא פשוטו כמשמעו.
ש מים וארץ, אני נעזרת ביסודות של התפריט שקיבלתי בזמנו מהמאמן שלי.

אבל בעצם בשביל מה?
אני למשל, מתעניינת במה שחשוב לך בחיים בכלל, מעבר לעניין של הגוף. למה את שואפת? על מה את חולמת?
האם את רוצה להיות דוגמנית בינלאומית?