אני שונאת להיות בהריון

[הריונית_בהפרעה*]

חיפשתי דף מתאים. הייתכן שאין?
האם יכול להיות שאני היחידה בעולם שסובלת מכל רגע, מקללת את גורלי המר, מרחמת על עצמי ומשווה בין הסבל שאני עוברת לבין איזו מחלה סופנית??.

כבר עברתי את זה בהריון הקודם ובשניה שזה נגמר (בלידה שהיתה גם היא סיוט, אגב) והתינוקת היתה עלי, כאילו הכל נמחק לי. אני מאוהבת ומאושרת ביצור הקטן, כייף לי באימהות ואני נהנית מכל רגע. אבל להגיע לרגע הזה- פשוט גהינום!.

לפני ההריון הנוכחי עבדתי הרבה עם עצמי שהפעם יהיה אחרת. עבדתי עם מנטרות שונות ודמיון מודרך ואכן ההריון המיוחל הגיע ללא בחילות! הללויה! עברתי שבועיים ראשונים מצוינים וכבר דמיינתי איך אני עובדת את ההריון בהליכות, ביוגה, בשמחה ואופטימיות ... כן, בטח, המציאות היכתה על פני המיוזעות ומאז כבר ארבעה שבועות חזרתי לגהינום ! בחילות קשות 24 שעות ביממה, סחרחורות, עייפות מטורפת ושוב אני מקללת/ מרחמת/ סובלת .... ואני ברגשי אשם קשים עם עצמי והנסיון עם המנטרות נראה לי פתאום עצוב ופתטי. מה חשבתי לי ??

ופתאום אני חושבת לי: למה בעצם זה מין קונצזוס שההריון אמור להיות מדהים, אנחנו אמורות להיות ורודות לחיים, עומדות במטבח ואופות עוגיות? או דמויות וונדר וומן שצולחות את ההריון כאילו כלום תוך כדי גידול ילדים, ניהול עסק עצמאי מצליח וחיי זוגיות מדהימים ? ככה זה אצל כולן ואני החריגה? האם זה בסדר להיות חריגה בנושא כזה או ששחטתי פה איזו פרה קדושה? רק אצלי זה זמן מזעזע שנמתח כמו מסטיק ולא נגמר ואני שונאת כל שנייה ??

מותר לדבר על זה ??

[אשה*]

ברוררררררררררררר
ברור שזה קשה מאד להרבה מאד נשים. יש דברים שיכולים להקל כמו דיקור סיני(לי עזר מאד!!) אבל הריון זה קשה ומתיש. למה הפכו את זה למיתוס? כמו מיתוס אהבת אם
עשיתי חיפוש על "הריון" באתר וראיתי שיש כל כך הרבה דפים בנושא והרבה מהם מדברים על בעיות וכל מני עניינים . פשוט אף אחד לא בא ושם את הכותרת "סיוט" על התהליך הארוך הזה.
ואני? היו ימים שחשבתי שזה סיוט ויש ימים שחשבתי שזה נפלא ויש ימים שרק רציתי לישון.
אולי תקראי את זה
תיקון הריון

[ההולכת_באתרים*]

האם יכול להיות שאני היחידה בעולם שסובלת מכל רגע,
אני בטוחה שלא. אני די סבלתי בהיריון (לצערי הוא הסתיים בטרם עת).

[ההולכת_באתרים*]

ככה זה אצל כולן ואני החריגה?
מה פתאום חריגה? אני מבינה אותך מאוד.

[אורחת*]

זה כמו פעם שלא דברו על" הדכאון שאחרי הלידה", והיום יש הרבה יותר לגיטימציה, הרבה יותר מקום
לכל התחושות שקורות לנו שנייה אחרי הלידה.
אני חושבת שהמחשבות צריכות להתמקד באיך את הולכת לעזור לעצמך, וגם הרבה פעמים כל התופעות עוברות חולפות להן בתם החודש השלישי(את כבר אחרי?!)

ובלי להשמע מתנשאת חלילה,בסוף יש תינוק וזה הכי חשוב לא?!

תני מקום לרגשות שלך, תני מקום לעצמך!!! הכל בסדר, זה בהחלט לא הזמן לרגשות אשם...

[טרה_רוסה*]

חההה !
גם אני שונאת להיות בהריון ..... שונאת גם את ההמתנה הזאת. את ספירת החודשים-שבועות-ימים מורטת העצבים.

[אומה_לי*]

אשה יקרה לי מאוד סיפרה לי
האנתרופוסופים מדברים על כך שאשה שמתעברת,
גם צרכי גופה עוברים להיות שניים בסדר העדיפויות של גופה עצמה, שזה קשה בעצמו.
וגם הרמה הנשמתית צריכה לזוז הצידה כדי לתת מקום ולאפשר לגוף אחר, עם נשמה אחרת להתפתח ולהתקיים.
יש נשים ששני הרבדים וכן הרובד הרגשי המוצף ללא שליטה הם עומס רב עבורן.
אני אומרת, תרשי לעצמך להרגיש כל דבר שעולה בך.
אם את יכולה לא לשפוט את עצמך על הרגשות הכאילו לא לגיטימיים זה נהדר.
בכלל אני ממליצה להיות הרבה בתוך מים,
עכשיו זה ממש פשוט, ים בריכה , אמבטיה,טוש.
ואם תרצי עוד טיפים אני בדפבית.
נשיקות

[ההיפו*]

הי,
אני בהריון ראשון די בסופו (אמצע שמיני) חיכיתי להיריון הזה למעלה משנתיים, הריון ספונטני, בדיוק שכבר התייאשתי וחשבתי לפנות לטיפולים הורמולנים. הגיע הרגע. לכאורה, אני אמורה להיות הכי אבל הכי מאושרת בעולם, לאהוב את ההריון, את הגוף המופלא שלי שאחרי הכל הצליח לעשות זאת עם שינוי תזונתי בלבד וכו'. אבל אחרי השבועיים הראשונים של השמחה והשוק, הגיעה הרגשה מסויימת של מעין דכדוך שלקח לי קצת זמן לקלוט אותה ולהבין שאני אכן לא הכי מאושרת בעולם וזה בלי בחילות, בלי סחרחורות סך הכל רוב ההריון (חוץ מהחודש האחרון שיש לי צירים מוקדמים, אני נפוחה כמו בלון, אין לי אוויר ואני לא מוצאת שום תנוחה נוחה להיות בה) היה בלי תופעות קשות ובכל זאת. שמעתי שחלק מהתופעות של השליש הראשון הוא סוג של דכדוך כמו אחרי לידה, אולי זה מסביר לא יודעת. בכל מקרה היו לי עליות ומורדות, אני לא שונאת להיות בהריון אבל אני בהחלט מצפה להיות אחרי ומאוד מחכה לפגוש אותו כבר (בשאיפה בזמן ולא קודם). אני יכולה להוסיף שאני מאוד מזדהה עם התחושות שלך בעיקר עם הרגשה שלפחות אני הרגשתי שקיבלתי מהסביבה מעין ציפייה אני אמרוה להיות מאושרת לקבל את כל התופעות והמיחושים השונים בהבנה ולהנות (בטח ובטח אחרי שחיכיתי כל כך הרבה זמן אין לי זכות דיבור). אבל נראה לי שמותר לנו, גם לשנוא את זה וגם מאוד לרצות את התינוק. למרות שעבר לי חשש בראש שאולי זה אומר משהו גם על מה שיהיה אחרי, אני שמחה לשמוע שאצלך זה לא כך)
מקווה שישתפר לך קצת.

[מונו_נוקי*]

אני חושבת שזה מאד קשור בדרך בה אנחנו חוות הריון בחברה שלנו. תוך כדי עבודה במשרד(שנחשבת קלה פיזית אבל בהריון לעיתים לא נוח לשבת על כסא רגיל) , בחברה לא תומכת, בלי המון נשים קרובות אלינו שיטפלו בנו ויהיו קרובות אלינו. כל נושא הנשיות בעייתי ומעוות (דימוי גוף, וסת, תזונה )
אני חושבת שהריון מזמין אותי להתבוננות עמוקה של הצרכים שלי. אם באופן רגיל קל לי להתעלם מצרכים שנראים לי שאינם עולים בקנה אחד עם ה"נורמה" ומה ש"כולם עושים" הרי שבהריון יש זעקה של ממש לטפל בעצמינו, לדאוג.
אני חושבת שאם תטפלי במה שטעון טיפול זה יראה לך פחות סיוט. מה לטפל?תזונה ,עיסוי, טיפול פיזי או אחר, יותר עזרה .

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אולי חסר לך ברזל?
לי חוסר ברזל גורם לתופעות ריגשיות קשות...

[ההולכת_באתרים*]

שונאת גם את ההמתנה הזאת. את ספירת החודשים-שבועות-ימים מורטת העצבים.
ב ו ל!!!
גם צרכי גופה עוברים להיות שניים בסדר העדיפויות של גופה עצמה, שזה קשה בעצמו.
בדיוק ככה הרגשתי, היה לי קשה.
אני בהריון ראשון די בסופו (אמצע שמיני)
שיהיה לכם במזל טוב ולידה קלה
נראה לי שמותר לנו, גם לשנוא את זה וגם מאוד לרצות את התינוק.
אתן כותבות בדיוק מה שהרגשתי, כנראה שזה משהו אוניברסלי.

[הריונית_בהפרעה*]

וואו לא ציפיתי לכ"כ הרבה תגובות, איזה כייף!

אז נתחיל ...


_אולי תקראי את זה
תיקון הריון_
קראתי את כל הדף אבל לא כ"כ קשור למה שהתכוונתי, שם היתה התמרמרות וכאב מתגובת הבעל והמשפחה.
אני די סבלתי בהיריון (לצערי הוא הסתיים בטרם עת). משתתפת בצערך ... לא יודעת מה לומר... ואגב ברגעים קשים אני מנסה להזכיר לעצמי שנשים שלא מצליחות להיכנס להריון היו שמחות להתחלף איתי ולסבול ואולי אני סתם כפויית טובה כלפי היקום.
אומה לי , תודה על דברייך החכמים. האמת שאלה דברים שכבר חשבתי עליהם אבל כשאת נמצאת, מבחינתך, בתחתית השאול (ואני לא מגזימה) מאוד קשה להתחבר לזה.

היפו יקרה, קודם כל אני שמחה בשבילך על ההריון המיוחל. דווקא הענין החיצוני של המשקל והבטן לא מפריע לי (להיפך, הרבה טענות שהיו לי כלפי הבטן הלא שטוחה שלי כל החיים הסתדרו עם ההריון. בטן, איבר מופלא בעיני, החזיקה את התינוקת המהממת שלי תשעה חודשים). הבעסה היא ממש ברובד הבסיסי של הרגשה פיזית נוראית, בחילות קשות, סחרחורות וכל מה שתיארתי למעלה...

נראה לי שמותר לנו, גם לשנוא את זה וגם מאוד לרצות את התינוק תודה לך. משפט מנצח!

מונו נוקי , באמת קלעת פה למשהו. אני מרגישה רגשי אשם שקשה לי עם הילדה שלי כי אני מרגישה כ"כ לא טוב ואין לי כוח, שאני מזניחה את הבית, שאין לי סבלנות לכלום, שאני מחכה שיעבור חודש חודשיים ואולי ארגיש פיזית יותר טוב.


אולי חסר לך ברזל? לא חסר לי ברזל ושוב, אני בתופעות רגשיות שקשורות למצבי הפיזי. אם לא היו בחילות וכל שאר האיכס לא היה לי כל הקושי הזה.

[טלי_מא*]

אני בתופעות רגשיות שקשורות למצבי הפיזי. אם לא היו בחילות וכל שאר האיכס לא היה לי כל הקושי הזה.
אז אולי שינוי תזונתי?
גם מבחינת ההרגשה שמותר לך להקשיב ל{{}}זעקה של ממש לטפל בעצמינו, לדאוג...

[מנג_בין*]

ואת יודעת מה? לפעמים רק מלדבר על זה כבר מרגישים יותר טוב.
(או לפתוח דף ולכתוב... )
כשאת יודעת שיש עוד נשים כמוך שלא אוהבות להיות בהריון, שקשה להן ריגשית עם כל השינויים (הורמונלים,פיזיים ונפשיים) והן מתמקדות יותר פנימה ופחות החוצה - ישנה תחושת הקלה. תחושת "נירמול", אני נורמלית וזה בסדר.
שימי לב כמה תגובות קיבלת. אפילו את לא ציפית שיהיו כל-כך הרבה!
תני לרגשות לעלות, תתבונני, תשאלי את עצמך למה לדעתך הן עולות עכשיו.
תאווררי את כל רגשות האשמה, התיסכולים והחששות.
מאחלת לך המשך הריון טוב!

[אינדי_אנית*]

וגם אל תצפי מעצמך להיות מאושרת מההריון. כשמרגישים פיזית לא טוב מאוד קשה לשמוח נפשית. זה מטריד כל הזמן ולא עוזב.
אולי תנסי לטפל בדברים הפיזיים אחד אחד כדי שיהיה לך קל יותר.
סתם דוגמא- לקנות כרית הנקה כדי שיהיה נוח בלילה וכאלה. לסלק את המטרידים הפיזיים..
בקטנה לנקות חלקים בבית שרק מלראות אותם כבר נהיה לך יותר רע (אני יודעת שקשה לך אבל מעצמי יודעת שככל שהבלגן גדול יותר נהיה לי רע יותר מלראות אותו ואם אני שניה אאאסוף את עצמי ואטפל אפילו בלכלוך שעל הדלת של המקרר כבר אני ארגיש יותר טוב- כמובן שאם זה לא מדבר אליך תרגישי חופשי להתעלם).

[אורגנית_מתחילה*]

הריונית יקרה,

בשתי הפעמים שילדתי, מיד אחרי הלידה, אמרתי ש"עכשיו אני מוכנה ללדת שוב - אבל עוד הריון - בשום פנים ואופן לא...."

מרגישה הזדהות רבה עם מה שכתבת במיוחד עם זה.
למה בעצם זה מין קונצזוס שההריון אמור להיות מדהים, אנחנו אמורות להיות ורודות לחיים, עומדות במטבח ואופות עוגיות? או דמויות וונדר וומן שצולחות את ההריון כאילו כלום תוך כדי גידול ילדים, ניהול עסק עצמאי מצליח וחיי זוגיות מדהימים ? ככה זה אצל כולן ואני החריגה? האם זה בסדר להיות חריגה בנושא כזה או ששחטתי פה איזו פרה קדושה? רק אצלי זה זמן מזעזע שנמתח כמו מסטיק ולא נגמר ואני שונאת כל שנייה ??
ברור לי שהתשובה היא לא. לא. לא. לא ולא.

ואת לא חריגה. וזה גם בכלל לא משנה אם את כן חריגה או לא חריגה, כי איך שאת עוברת את ההריון זה לא כמו שאף אחת אחרת עוברת אותו, לטוב ולרע , בקשיים ובדברים הקלים.

אני מקווה שתצלחי את התקופה הקשה (מקווה בשבילך שלא כל ההריון את מובחלת ומסוחררת) ובעיקר שתפרגני לעצמך
כמה שאפשר, ואיפה שאפשר להקל על עצמך, פשוט תקלי.
אולי עזרה בחלק מהדברים תוכל להועיל לך?

ובנתיים שולחת לך

[נתי_של_דוגי*]

נשמע קשה ומוכר

עד שבוע 20 היה ממש ממש ממש סיוט - בחילות אינסופיות , חוסר תאבון , חולשה , חוסר יכול לתפקד ממש ואוניברסיטה מעצבנת אחת שהכריחה אותי לעשות עבודה משעממת כדי לסיים קורס כשאני רציתי בעיקר למות...
אח"כ נהיה יותר טוב ואפילו מעולה לפרקים עד סוף ההריון שהיה מייגע וכואב ורק רציתי שיגמר כבר (אבל גיליתי שהחודש וחצי הראשונים אחרי הלידה יותר גרועים...).
עכשיו אני ממש מפחדת להיות שוב בהריון ואעשה הכל כדי שהבחילות האלו לא יחזרו - דיאטה מיוחדת , דיקור , התעמלות ומצידי גם לעמוד על הראש ולשיר התקווה אם צריך

[הריונית_בהפרעה*]

הישועה באופק או ששוב אני נסחפת לאופטימיות שלא במקום ?!

חברה המליצה לי לפני כמה ימים על רמדי הומאופטי שאפשר לקנות בבית מרקחת ואמור להקל על בחילות. שלושה ימים ראשונים לגמתי כל שעתיים ועברתי ייסורי גהינום לשמור ולא להוציא מהיום הרביעי "רק" שלוש פעמים ביום. וההקלה הגיעה!! אמנם הבחילות ממשיכות 24 שעות ביממה אבל העוצמה שלהן בפירוש פחתה ואני מוצאת את עצמי טיפה יותר סבלנית אל העולם !
נראה איך זה ימשיך בימים הקרובים ....

[ההולכת_באתרים*]

ואגב ברגעים קשים אני מנסה להזכיר לעצמי שנשים שלא מצליחות להיכנס להריון היו שמחות להתחלף איתי ולסבול ואולי אני סתם כפויית טובה כלפי היקום.
אל תחשבי ככה. זה לא קשור, לכל אחד המזל שלו והמסלול שלו בחיים. מותר לך להתלונן. זה בסדר. משום מה יש איזה קונצנזוס חברתי שהיריון זה כיף. זה כיף בקטע שיהיה לך ילד, לא בקטע של לעבור 9 חודשים לא קלים.

[אלונ_צ'יק*]

בשתי הפעמים שילדתי, מיד אחרי הלידה, אמרתי ש"עכשיו אני מוכנה ללדת שוב - אבל עוד הריון - בשום פנים ואופן לא...."


כל כך נכון. כשאני חושבת עם עצמי למה אני לא רוצה ילד נוסף, כשמסביבי לידות ותינוקות... חלק גדול בזה זה שפשוט שנאתי את ההריון. מוכנה ללדת בכל עת!
אבל ההריון היה סיוט, פרט לימים בודדים בשליש השלישי שנהנתי מהלוק וקצת מתחושת "עוד מעט זה נגמר" , לא נהנתי מכלום.

אין לזה שום קשר לאימהות, שאגב, גם ממנה בעיני אפשר לא להנות בהתחלה.

[הריונית_בהפרעה*]

חלפו שבועיים ?!
כבר שבועיים ?!
רק שבועיים ?!

עם הרמדי ההומאופטי הפסקתי ממש מהר. מסתבר שבמינון רגיל הוא לא משפיע עלי בכלל, רק אם אני לוקחת כל שעתיים במשך כל היום וזה נשמע לי מוגזם.

וההקאות הגיעו, והצרבות, והקריזות, וחם לי ואני שונאת את העולם ומרחמת על עצמי.
כל בוקר פוקחת את העינים (בדר"כ אחרי לילה ללא שינה כי אני אף פעם לא מוצאת את התנוחה שתקל עלי את בחילות הלילה) וחושבת מתי היום הזה, שבקושי התחיל, כבר ייגמר.

כבר יום חמישי ברציפות לא אוכלת מוצקים. להקיא נוזלים יותר קל. אני בשבוע שעלק לפי הספרים אמורה להיות בו הקלה, אבל כנראה שהגוף שלי פיספס את הפרק הזה בספר
ועדיין, קרן אור קטנטנה, הייתי באולטרסאונד לפני יומיים כי היו לי בלילה כאבי בטן חזקים, ועל המסך ראינו את המישמיש שוחה לו, מתערסל ובועט (או היא) והיה רגע של אושר שהזכיר לי למה אני כל כך סובלת.

[מיצי_החתולה*]

אוי . יש לי חברה בהריון ראשון, שלא מספיקה להקיא לכל אורכו, והיא מדרגת את איכות המזונות לפי כמה קל להקיא אותם אחר כך. לא יודעת אם או )-:. אני שמחה לפחות שהיא לא איבדה את חוש ההומר שלה.
מקווה שיעבור לכן מהר ושישתפר כבר.

[הריונית_הורמונאלית*]

לא שונאת להיות בהריון, בעיקר בשל העובדה שהקודם (הראשון) היה דיי נעים ורגוע.
אבל..
הפעם קשה מנשוא.
היו בחילות אין סופיות (עד שבוע 15) וכשרק התחלתי לברך ולהעריך את חסרונן הגיעה צרה חדשה ומפתיעה-
כמה שבועות (אני בשבוע 20) שאני מתהלכת לי עם דכדוך / עצב קיומי / דכאון?
כשהכל מסביבי נהדר- בן זוג תומך, ילד בכור מקסים ואוהב, בית נחמד, מצב כלכלי נחמד, משפחה מורחבת בסדר, עבודה חביבה..
מכירה את עצמי אופטימית וגם אם היו אפיזודות דכאוניות בעבר (כן, גם היה דכאון אחרי לידה, זה לא ממש מפתיע..) אבל רוב שנותי כאדם בוגר הן כאדם חזק ושמח.
יש רגעים ביום שאני מאושרת ורגועה (לכן לא מגדירה את זה כדיכאון- יודעת מה זה כשזה זה!) אבל רוב הזמן חשה עצב, חוסר כוחות, מתח, חולי, חוסר מוטיבציה, עצבנות..בוכה..
גם אין לי כח לעשות משהו שיוציא אותי מזה (רעיונות דוקא יש):
יוגה בהריון, לפתוח קבוצת תמיכה הריונית נשית, לצעוד כל ערב, ללכת לטיפול, לשנות את התזונה, לפנק את עצמי, למצוא זמן בלי הקטנצ'יק...
לאחר הדכאון שלאחר הלידה נעזרתי בפרוזאק אך כבר שנתיים שאני בלעדיו בשמחה ואני לא רוצה לחזור לזה בהריון כי יש סיכוי לפגיעה בעובר או ש"רק" יוולד עם תסמיני גמילה- רק המחשבה יכולה לגרום לי לדכאון.
מודעת לזה שיש לי סיכוי לעוד דכאון אחרי הלידה אבל לכך אני מוכנה. בפעם הקודמת הכדורים עזרו ואף הנקתי עמם והם מוכנים (+ פסיכיאטרית טובה בכוננות) למצב חירום.

אשמח לשמוע על הריוניות נוספות הלוקות בהורמונאליות יתר (לא אשמח מזה שיש עוד סובלות P-: אלא מזה שאני לא לבד)
איך אצלכן? מה אתן עושות?
@}

[נהלל_במעגל*]

הריונית הורמונאלית, את בהחלט לא לבד,אומנם אצלי זה קצת שונה אבל הרקע ההורמונלי(הריון!),מה שהוא עושה...
אני בשבוע 39 מחרתיים ומטפסת על הקירות. היום הגדרתי בדיוק את מצבי כמצב של "מוח ריק".שום פעולה שמצריכה חשיבה לא עוברת את סף "ביתי".
אז נכון שזה ככל הנראה הסוף,הפיינל של כל תשעת החודשים שכווצו להם לשניים שלושה שבועות,אבל בהחלט המערכת שלי השתבשה כפי שלא השתבשה מעודה.
אני רוטנת,כואבת בכל הגוף,נרגנת,עצובה,מפוחדת,מתכננת תוכניות, משנה אותן כל 5 דק' והיד עוד נטויה.(עוד לא החלטתי היכן אני רוצה ללדת,כל רגע זה מקום אחר מזל שבעלי עתיר סבלנות)
העניין הוא גם ששום דבר לא מושך אותי,לא גורם לי לרצות לצאת מהבית.לא קפה עם חברות,לא ארוחה משפחתית.רוצה רק ללדת!
והיום בדיוק אחותי התקשרה להגיד שנראה לה (היתה לה מן אינטואיציה כזו הבוקר) שזה יקרה בקרוב. מצד אחד שמחתי על העידוד שזה נתן לי מצד שני,הנבואה לא ניתנת לידיעה ומתי שתינוקון יחליט לצאת הוא ייצא.
אז נורא נחמד וכיף שהיא התקשרה להגיד,אך נראה שאאמץ את משפטו של האיש שלי שלוחש לי כל הזמן-"תחשבי שהוא יוולד ביום האחרון של שבוע 42,קחי נשימה עמוקה וחישבי מה את עושה עד אז"
ובכן מה אני עושה עד אז? משתגעת.
זה הימים האחרונים אני יודעת,אבל המערכות אצלי בשיגעון,ואין לי שום יכולת לגשת לזה בכלל.אני כנראה פשוט אתן לזה להיות.
חזק ואמץ

[הריונית_הורמונאלית*]

תודה לך נהלל

רוטנת,כואבת בכל הגוף,נרגנת,עצובה,מפוחדת
מזל שבעלי עתיר סבלנות

כל כך דומה...
מאחלת לך לידה בקרוב קרוב, מהירה וקלה.
בינתיים מוזמנת לכתוב (לרטון ) כאן ברגעים הקשים שנותרו.

[ברוריה*]

ואו זו ממש אני. שבוע 34 ומרגישה ממש רע. בוכה או על סף בכי רוב הזמן. משגעת את כולם.
מרגישה נפשית רע ופיזית מאוד רע כל הזמן.
ההורמונים אולי עושים את זה ואולי גם המתח מסביב שאני נתונה בו.

אני תוהה אם זו עילה מתאימה לשמירת הריון.
עבודה ממש לא בראשי כרגע. מוח אטום לחלוטין. כולם מעצבנים אותי מסביב.
אני רבה עם כולם.

אני אומרת לבעלי שעד שיגיע הברית כבר לא יהיה לי את מי להזמין. ממש ניתקתי קשרים עם העולם. הסתגרתי בפני העולם.

[הריונית_הורמונאלית*]

טוב, חזרתי כדי לספר שמאז שכתבתי מרגישה הרבה יותר טוב.
מצב הרוח הטוב חזר ואפילו הלכתי לשיעור יוגה להריון וזה עזר לי
אז יש תקווה!
נפלאות הכתיבה, נפלאות ההורמונים...
החיים דינאמיים

ובכל זאת מזמינה את עצמי
לכתוב (לרטון ) כאן ברגעים הקשים
ומחבקת בהבנה גם אותך ברוריה

[יאמי*]

ממש ניתקתי קשרים עם העולם. הסתגרתי בפני העולם.

גם אני ככה...
כל פעולה או יוזמה הכי קטנה דורשת תעצומות נפש
אין לי כוח להיות בקשר עם אף אחד..
אין לי סבלנות לאף אחד
לפחות עכשיו (שבוע 23) הבחילות וההקאות חלפו
אני באמת שונאת להיות בהריון!!
עד כדי כך שמאוד חששתי להתחיל את ההריון הזה
ואני בספק אם ארצה גם הריון שלישי (דווקא את התוצרים אני מאוד מאוד אוהבת..(-: )
@}

[פלונית*]

אין שנאה להריון פשוט אין סבלנות לחכות הרבה זמן. אין מה לעשות ככה הטבע עושה את שלו

[בנתיים....*]

ההתחלה קשה.מחודש רביעי חמישי עד אמצע שביעי אני אוהבת להיות בהריון.מאוד!משם והלאה........אחרי הלידה השניה הצהרתי שאני מוכנה עכשיו עוד שלוש לידות כאלה ולא חודש תשיעי אחד כמו שעבר עלי....עכשיו לקראת חודש שמיני וכבר מלאה חוסר סבלנות להיות כבר אחרי.אני די סובלת:-(

[איילת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם שונאת כרגע כל מיני תופעות בהיריון.
אני לא שונאת את ההיריון, אני ממש מודה עליו, ואפילו רוב ההיריון היה יחסית ממש קל.
לא היו לי בחילות, הקאות, אולי קצת עצירות וגם זה רק במשך כחודש באמצע ההיריון.
הקיבה עובדת פחות טוב, אבל לא משהו שמתבטא בסבל משמעותי.
חחחח התכוונתי להתבכיין ואני מוצאת את עצמי מספרת דווקא רק דברים טובים:).
קיצר, כל ההיריון היה יחסית ממש קל, אני אפילו מטלטלת בדרכים 4-6 שעות ביום, סטודנטית במקום רחוק מהבית, וגם את זה ב"ה הצלחתי להמשיך לעשות.
תואר ריאלי ותובעני ואני עדיין המשכתי.
האמת, ב"ה אין לי זכות לדבר.
כשאני חושבת על זה..
אבל אני חודש אחרון ועכשיו התחיל להיות קצת יותר קשה ואני מפילה את זה על בעלי..
ככה שאני חייבת לשפוך. לחסוך את זה לבעלי (הלואי! לא נעים לי ממנו..!).
זה התחיל ברגליים שהתחילו לכאוב בעמידה.
סימני מתיחה שפתאום הופיעו (ואז באמת התחרפנתי לגמרי, עד עכשיו זה מעלה בי זעם וחוסר אונים - אני שונאת אותם!!!).
והרגליים כבר יותר נפוחות.
בידיים איבדתי הרבה מהתחושה, האצבעות התנפחו, והורידים בולטים (אני רזה וזה נראה גרוע).
הבטן, מבטיחה לכם, הולכת להתפוצץ לי!! אני מרגישה את זה!
וכל תנועה שלו כבר מכאיבה יותר.
וגם אין לי מושג איך כל הגודל הזה הולך לצאת החוצה (היריון ראשון).
קיצר, חודש תשיעי סיוט!!
אני מתה לישון כל הזמן - לא מעייפות, מהקושי.
בא לי רק לנוח. ואי אפשר. אנחנו תמיד בבית, ככה שתמיד יש לנקות, לבשל וכו' (מכל מיני סיבות, אין מי שיעזור לי, ובעלי משתדל לתמוך בי כמה שהוא יכול).
ולישון זה גם לא בא בכיף כבר..

קיצר, הלואי שייגמר כבר..וייגמר טוב, אמן!!

[הריונית_לקראת_הסוף*]

הא, הנה דף ששווה לעורר לחיים...
אוי, כמה שאני שונאת להיות בהריון.
לפחות, בהריון הזה (לא אישי, תינוק מתוק שלי, אני אוהבת אותך שממש לא נעים לי להגיד בקול שאני מתה שההריון הזה כבר יסתיים..)
ההריון הראשון- חלום.
וזה? אוי, איזה סיוט.
זה שאני בוכה מכל שטות-מילא.
אבל הסחרחורות.
אלוהים ישמור, והפחדים המתלווים אליהם.
על כל שבוע ששרדתי בלי להתעלף אני מאושרת (כבר שבוע 37 פלוס)
ולמי יש עוד כוח ללידה אחרי כל זה??

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אהההההההההה
אני לא מאמינה שמצאתי דף כזה!
חשבתי שאני לבד!
אני מתה מתה מתה, אני מעולפת, עייפה, עצבנית, מקיאה, בוכה, מסוחררת, מלאת בחילות, לחץ באוזניים, לא ישנה בלילות לא מרגישה טוב בכלל ולא מוצאת שום רגע להנות ממשהו - זה הריון ראשון כולה שבוע 9 אבל לא רואה את עצמי שורדת ככה עוד חודשים

[ליאת*]

אני בהריון ראשון שלי חודש רביעי מרוב סבל לא מצליחה להרגיש אושר וזה עצוב רע לי קשה לי ולא טוב לי הכל נראה לי מעצבן קשה ומגעיל פשוט לטא קל להיות בהריון לא יודעת מה יהיה בהמשך ומקווה שיותר טוב למרות שלא נראה לי זה רק מחמיר בטח אם הזמן אני קצת בדיכאון וגם הכל מעצבן מה יהיה???מתי הרגיש טוב...

[פלוני_אלמונית*]

הריון שלישי הולכת למות מבחילות וחוסר תאבוו כאבי ראש מה אפשר לעשות זה לא נורמלי שבוע 8

[פלוני_אלמונית*]

איזה נחמד לדעת שאני לא לבד.. כרגע כל המעגל דלי די מיואש ממני אך מסתיר זאת היטב, אני מרירה כעוסה על העולם לא נעימה כלל לאף אחד.. מקיאה כל הזמן הבחילות הכי רעות שיש זה אצלי וככה 24/7 ולנסות לתפקד עלייך אה ולמה לא מרחת לק? או לפחות הורדת את הישן? סתם כי אין לי חשק להתעורר בבוקר לעולם כי ההקאות נתפסות בי עד סוף היום וחוזרות גם בלילה .. סיוט מתמשך אני לגמריי יכולה להבין את מי שחשה שזו מחלה אף עלפי שזה הדבר הכי יפה בטבע נפלאות הבריאה.. אבל למה ככה לסבול למה?!!!?

[מבוחלת_128549*]

שבוע 15 הבחילות מתחילות להרגע אבל עדיין מצב נוראי מפחדת לאכול יש לי מלא ריר צריכה כל הזמן דלי וטישוי ליידי ליריקות, מלא ליחה מגעילה שמחמירה את הבחילה ועושה רפלקס הקאה
מצב פשוט מדכא
אבל כמה טיפים לסובלות כמוני להקלה:
דיקלקטין- לבקש מרשם מרופאת הנשים זה b2 ועוד משהו ממש מפחית את הבחילות וכמעט ולא הקאתי מאז שהתחלתי לקחת
אם ההקאה מגיעה- לשתות מהר מים קרים ואז ההקאה פחות סמיכה
לבקש עזרה מחברות בעל משפחה לא להתבייש ולא לחשוב שאני אמורה להיות גיבורה ולהתמודד! לקחת מנקה לבקש אוכל
להרים דגל לבן !
הסחות דעת- סרטים סדרות מאוד עזרו לי במצבים קשים ממליצה על הסרט ״הבכי הראשון״ נותן כוח לסבול כדי להגיע לרגע הזה
בהצלחה לנו!!

[פלוני_אלמונית*]

הריון שלישי שבוע שמונה..מרגישה פשוט נורא..בחילות..הקאות..סחרחורות..בכי בלתי נשלט..לוקחת דיקלקטין שלא עוזר..פשוט רוצה כבר שיעבור הזמן ולהרגיש כבר טוב...

[מיואשת_מרוגשת*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חווה את אותן הרגשות.. אני בהריון שלישי שבוע 31, בזמן האחרון מתחילה להרגיש איך מצבי הרוח שלי משתנים, עיקר התסכול מופנה לבעלי, שלא מבין את שעובר עלי. רואה אותו שותה קפה עם העיתון בכיף ואני בהיסטריית מקלחות של שני הקטנטנים על מנת להגיע לרגע הנכסף, מקלחת חמה של סוף היום שקצת תפחית את המתחים והכאבים שכל הגוף שלי חווה. וכשאני נכנסת למיטה אני מקבלת ממנו הערה: "את לא מתייחסת אלי"... הלו, אני זו שצריכה את היחס... מבינה שאתה לא חש את מה שאני חשה ומה שהגוף שלי מרגיש, מבחינתך שום דבר לא השתנה בי מלבד זה שהתווסף לי כדורגל מתחת לחולצה שבטח זה מכל הזלילות שלי, אתה לא מרגיש את הבעיטות המתלוות, את ההתקשויות של הבטן שלעיתים תופסות אותי איך שאני חוגרת את הילדים במושב הבטיחות בבוקר או באמצע הליכה. כאב הכתפיים התמידי רק מזכיר לי כמה מוטל עלי, ולראות את הבית מבולגן ולא נקי מוציא אותי מדעתי ומתסכל... ומצד שני מהי התמיכה שאני מצפה לקבל ממך? אולי הציפיות לא ריאליות? אולי כל ההריוניות לא מקבלות כל תמיכה מהבעל? עולם כמנהגו נוהג? האם דברים משתנים אצלכם בזמן הריון מבחינת חלוקת התפקידים? האם הבעל לקוח על עצמו יותר ? מקלח? מסדר? לוקח אחריות על הילדים יותר? האם הציפיות שלי ממנו גבוהות מידי? HELP

[הגעתי_הביתה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קוראת את כל התגובות בדף הזה עם דמעות בעיניים
שבוע 22 הריון ראשון שונאת כל רגע וכל מה שאני שומעת סביבי זה כמה כולן נהנו ואף אחת לא מבינה מה אני עושה כזה סיפור
משבוע 5 עד 15 הקאתי בלי הפסקה יום לילה כל הזמן אז גיליתי את הדיקלקטין מציל נפשות הכדור הזה .. אז הפסקתי להקיא עדיין קצת בחילות אבל בקטנה..
בינתיים נמתחת לי הבטן כואב לי בצלעות פשוט לא כיף לי !!!!
התחושה הזאת שהריון זה דבר קסום ואני צריכה לשמוח שאני מגדלת עובר בריא בתוכי לא מדברת אליי בכלל.
אני בטוחה שכשהוא יגיע אוהב אותו מאוד ולרגעים נדירים מאוד אני מצליחה לאהוב אותו גם עכשיו .. אבל ברוב הגדול של הזמן זה סיוט שלא נגמר .. אפס שליטה על הגוף שלי תופעות חדשות כל יומיים תשישות שלא נגמרת למרות שאני ישנה מספיק .. חלאס!!!
חייבת להודות שצרת רבים בהחלט מנחמת אותי כרגע לא כי אני שמחה שיש עוד שסובלות ושונאות להיות בהריון אלא בעיקר כי סוף סוף מצאתי מקום של בנות שלא מייפות את המציאות ומרגישות ואומרות בדיוק את כל מה שאני מרגישה.. איזה כיף שמצאתי אתכן

[תמרוש_רוש]

אני אישית לא סבלתי בהריונות שלי, אבל לחלוטין מסכימה אתך בכל מה שכתבת.
מקווה שדברים יהיו קלים יותר בהמשך @}

[שואלת*]

אני בטוחה שכשהוא יגיע אוהב אותו מאוד ולרגעים נדירים מאוד אני מצליחה לאהוב אותו גם עכשיו .. אבל ברוב הגדול של הזמן זה סיוט שלא נגמר .. אפס שליטה על הגוף שלי תופעות חדשות כל יומיים תשישות שלא נגמרת למרות שאני ישנה מספיק .. חלאס!!!

יקירתי, רוב הנשים לא טוב להן בהריון, מעט מאוד עוברות אותו בנחת או בשמחה.
אולי את מוקפת בכאלה שמדברות על זה בחיוך, או שציפית שתעברי את זה בקלות ואת מופתעת ממה שקורה לך- אבל הריון זו אחת החוויות הכי מאתגרות שיש.

אני סבלתי רוב ההריון, אושפזתי כמה פעמים, הייתי בשמירה, חרדות מזה שאני הייתי בסיכון וכך גם ההריון, לחץ שההריון יהיה תקין ושאני עושה הכל בסדר, ושאני לא מזיקה, הקאות בחילות, לא יכולתי לאכול כמעט שום דבר וכשיכולתי פתאום אובחנתי עם סכרת ואחר כך אנמיה על סף התעלפויות, צירים מוקדמים, דימומים, כאבי תופת מכל מיני סיבוכים, הייתי ענקית, היה לי קשה לנשום, לאכול, לזוז, הושבתתי כמעט לחלוטין מהחיים הקודמים שלי, לא הלכתי לעבודה מההתחלה כמעט (קיבלתי שמירה) הפכתי תלויה באחרים. ההורמונים... נפגעתי מכולם בסביבה שלי יחד ולחוד. ציפיתי ליותר עזרה ממה שקיבלתי והרגשתי בדידות גדולה. בכיתי, כאבתי, נכנסתי ללחץ מהרבה דברים.

ההריון הוא חוויה פיזית שעוברת על נשים שונות באופן שונה, זה פשוט עניין של מזל. רק מזל. והמקום שלך מאוד קטן ביכולת לשנות מה קורה, אלא רק בלקבל את זה ולנסות להקל על עצמך כמה שאפשר. לארגן לך כריות מיוחדות לישון טוב יותר או בזוויות שונות כשיתקדם ההריון, משכחי כאבים, תזונה- לשנות המ שאפשר, לנשום אוויר צח, לאכול מה שעושה לך טוב (נאמ רלבחילות הרבה מוצצות ארטיק קרח בטעם לימון או מלפפונים או אוכלות ג'לי כדי לקבל נוזלים אם קשה לשתות מים) וזה עוזר להתלונן ועוזר להצטרף לכל פורום שיש בו נשים שמשתפות כמוך.
זה גם לא אומר שכל ההריונות שלך יהיו כאלה.
וכמובן שאין קשר לכמה תאהבי את הקטן, שום קשר.

אני רק יכולה להגיד לך משהו ששמעתי מכמה נשים- זה עובר מהר, גם אם נראה שכרגע לא, אבל יום אחד יגיע ותהיי מאחורי זה. יום אחרי יום, ועוברים דרך.
שנית, בדרך כלל המחצית השנייה יש לה את ההצקות שלה, אבל בדר"כ היא יותר קלה מההתחלה, כי ההקאות והבחילות נעלמים, הלחץ יורד, מתרגלים, וכבר רואים את הסוף.
שלישית- מרגע הלידה- תחושי הקלה בבת אחת, בבת אחת רוב הבעיות הפיזיות תעלמנה ותישארי עם פיצי מתוק ואהוב ועם אתגרים חדשים (וקלים יותר לדעתי, כי הגוף שלך חוזר למצב הרגיל שאת מכירה אותו ועם פחות הפתעות). היתרון בהריון כזה הוא שאחר כך את מעריכה כל רגע שגופך רגוע ושאת לא סובלת.

שיהיה המשך קל יותר הלוואי ובשעה טובה.

[שירקי*]

הריון ראשון עבר זוועה ונגמר בניתוח שלפחות הוא היה מנחם היה לי קל להתאושש ולא חשבתי שאי פעם אוכל לעבור עוד הריון כזה הקאות עד הלידה ממש בחילות כאבים ופשוט יצאתי בטראומה אחרי שנתיים שוב הריון ואם אמרתי שלא יכיל להיות יותר קשה מהראשון אז הוא כן עם בחילות כל היום, הקאות מצב רוח נורא עייפות וחולשה נכנסתי להריון במשקל 44 בערך ועכשיו אני לא יודעת כמה ירדתי אני פוט נראית כמו אנורקסית לפני כמה שבועות רק הפסקתי הנקה אז כן גמאני מחכה לעבור את ההריון הזה אני פשוע ונאת את המצב הזה להקיא כמו דרקון יורק אש ולסבול מעצירות המחשבה שיבוא תינוק חמוד נורא לא מצליחה לנחם אותי כי זה עדיין רחוק... והמצב הנפשי שלי גם לא משהו מרגישה סמרטוט שרק נסחט ונסחט אפילו להתייחס לילד שכבר יש לי אני לא מצליחה.... ככ מזדהה עם כולכן ... הלוואי שזה יעהור מהק לכולנו♥

[הולכת_והרוח_בפניי*]

אוי איזה כיף שמצאתי את הדף הזה, איזה כיף, איזה כיף. איך נשים בחברות שבטיות עושות את זה? יש להן הורמונים אחרים? אין דכדוך? אין סימני מתיחה?

[אישה_במסע*]

איך נשים בחברות שבטיות עושות את זה?
את חושבת שנשים בחברות שבטיות אף פעם לא סובלות מלהיות בהריון? לא מאמינה.

[מחפשת_לצמוח*]

בכל התרבויות זה קיים, גם אם לא מדברים על זה... כולנו בני אדם...

[פלוני_אלמונית*]

אני שונאת להיות בהריון!
נמצאת בהריון רביעי, מנסה להיזכר איך שרדתי את השלושה הקודמים.
לא מצליחה להיזכר! הסבל אוי הסבל בעלי כבר חסר מילים, אני לא סובלת את עצמי.
אני רק שבוע 7!!!!
ההתחלה הכי קשה לי, אני לא מתפקדת לא מבשלת לילדים הכל מגעיל ותחושת רעל זורם בגופי 24/7.
אין לי כבר למי לפרוק. אני כל הזמן מתלוננת וקשה לי בטירוף! אני מרגישה פגומה בכך שאני סובלת בצורה קיצונית וחברותיי לעומתי עוברות או עברו הריונות קלים.
מה לא טוב בי??? למה אני מדוכדכת , מקיאה, מריחה את העולם כמו גיהנום!!!
אני מרגישה כאילו אני חודשים בהריון ורק שבוע 7
מייחלת ומחכה לרגע בו הכל יהיה מאחוריי. ועם כמה שחשבתי שאני גיבורה! לא אחזור על זה לעולם!!!@
אין לי כוח סבל.
אני לא בנויה לזה .... מחזקת אתכן ומתחזקת מכן

[שירקי*]

פלוני אלמונית אני ככ מבינה אותך אני שבוע 8 בערך ומרגישה שהזמן לא זז שאני שנים תקועה בהריון הזה מקיאה כל שניה כבר הקאתי דם מרוב שנפצע לי שם.. דיי אין לי כוח יותר אני רוצה שזה יעבור... קשה לי וכן לשמוע שכולם סביבך עברו הריונות קלים ברוך ה׳ שיזכו כולם להריונות קלים אבל זה קשה שרק את לא כאילו את שונה.. אבל יש עוד הרבה כמוך וכמוני שסובלות והלוואי שנעבור את זה מהר כבר כי די אני שבורה כבר וגם לי אין יותר למי להתלונן

[יעל*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו, קראתי את כל הדף, מ 2007,איזה כיף לקרוא שאני לא היחידה...! השליש הראשון היה לי לא פשוט בכלל, בעיקר נפשית אבל גם הבחילות והדכדוך התמידי. אני חושבת שהייתי ממש משוגעת ובלתי נסבלת. לא הקאתי בכלל, ופתאום בערך בשבוע 16 התחלתי להקיא ואני שונאת את חוסר השליטה הזאת! למזלי עוד לא קרה לי בעבודה, אני אמות אם זה יקרה לי מול כולם שם. חוץ מזה, אני מרגישה פיזית די טוב, רק שבא לי כל הזמן בורקסים:) ויש עוד משהו שמציק לי ואף אחד לא מבין אותי... ממש קשה לי עם השינוי הפיזי. אני יודעת שתגידו שזה מטופש ושאין מה לעשות, אבל מבאס אותי נורא לא להיות בחורה רזה ומושכת יותר. שהחלק הזה בחיי הסתיים וזהו. מעכשיו אני אישה בהריון ואז אהיה אמא ולעולם לא אהיה יותר חופשייה ואטרקטיבית. חברות שלי מבטלות אותי כל פעם שאני אומרת משהו וכולם אומרים שזה שטויות ואלה החיים, אבל מעניין אותי אם עוד מישהי מתעסקת בזה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני ממש מזדהה.
כל כך קשה להיות בהריון
מילא לילד שלי. אבל ממש לא מבינה נשים שמתנדבות להיות פונדקאית וללדת ילד שלא שלה.

[סמדר_נ*]

מבאס אותי נורא לא להיות בחורה רזה ומושכת יותר. שהחלק הזה בחיי הסתיים וזהו. מעכשיו אני אישה בהריון ואז אהיה אמא ולעולם לא אהיה יותר חופשייה ואטרקטיבית.
זה, עובדתית, פשוט לא נכון (מתייחסת לחלק הפיזי בלבד). זה ייקח זמן, נכון. אני מצאתי את הגוף הקודם שלי בחודשים האחרונים, אפילו בגרסה משודרגת, שלוש שנים אחרי הלידה האחרונה שלי -- והיו לי ארבע, ועברתי כבר את גיל 40.
ובכל מקרה, גם בתור אשה הרה ואמא תהיי אטרקטיבית. אטרקטיביות זו לא רק גזרה.

[גוונים*]

ני מצאתי את הגוף הקודם שלי בחודשים האחרונים, אפילו בגרסה משודרגת, שלוש שנים אחרי הלידה האחרונה שלי – והיו לי ארבע, ועברתי כבר את גיל 40.
וואו כמה שהמשפט הזה עודד אותי פתאום. תודה:-)

[ריקי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו איזה כיף לקרוא את זה!
כן גם אני שונאת הריונות. יש לי 3 ילדים מקסימים בבית ואחרי 6 שנים שוב בהריון חוויתי דיכאון אחרי הלידה השלישית ולא רציתי עוד ילדים לתקופה ארוכה. מרוגשת מההריון אבל מלאת פחדים. בעבר חוויתי 2 הפלות ובהריונות האלה הרגשתי פחות בחילות וכו ובהריונות התקינים ממש סבלתי. בשבוע 5 ורק התחילו בחילות ומצבי רוח דיכאוניים וכאב בחזה ובבטן למטה כאב כמו מתיחות.אבל בהריונות הקודמים הקאתי מלא ולא זוכרת בדיוק מאיזה שבוע. אין עוד הקאות ומלאת פחדים אולי זה הריון לא תקין. מחכה בקוצר רוח לאולטרסאונד לבדיקת דופק בשבוע הבא. אשמח לשמוע איך זה אצלכן ואם זה נורמלי

[ריקי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואצלי בהריונות ב3 חודשים הראשונים יש לי מתנה של בחילות והקאות ודיכאונות. ממש שונאת את הזמן הזה. רק בחודש רביעי מתחילה להנות יותר אבל אז יש אצלי תופעות לוואי אחרות מטרידות. הריונות מבחינתי זה לא חוויה נעימה בכלל. ואין בושה להודות בזה. מאוהבת בילדיי ולא הייתי מוותרת על אף הריון אבל זה בהחלט קשה

[גלי*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני גם מאודדד מדוכאת לא יכולה לתפקד ולטפל בילדה שלי. אני בתחילת ההריון כל היום יש לי טעם מר מר מר בפה. לא עוזר מסטיקים וסוכריות. אפשר להשתגע מהטעם הזה בפה. בנוסף בחילות נוראיות. לא ישנה טוב בלילה וחייבת לקום לעבודה כאילו הכל בסדר. מקווה שכל הבדיקות תאצנה תקינות אני די מבוגרת.
שאלוהים יעזור אמן

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו אני זוכרת את ההרגשה הקשה... זה אולי נשמע מעצבן אבל תזכרו שזו תקופה של כמה חודשים קשים, אצלי עד החודש הרביעי יש בחילות איומות לאחר כך זה עובר עם הבטן התופחת.... @

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

וואו לגמרי שונאת להיות בהריון!! הריון שני, הראשון היה לפני שש שנים.. אני סובלת כל כךךךך שעכשיו אני מבינה למה חיכיתי כל כך הרבה זמן. אני בכלל לא זוכרת שאני בהריון מרוב שאני מעולפת 24/7. חלשה בטירוף מסוחררת ועם קוצר נשימה שלא עוזב אותי. וזה רק שבוע9!!! מרגיש לי שבעלי בכלל לא מבין אותי ובטוח שאני מתפנקת אבל אלוהים אני מרגישה איום ונורא ולא מצליחה לתפקד!

[הריון_רבעי*]

ואוו קראתי הכל ..ואני נורמלית:)
כלכך קשה לי אני בשבוע 15+ עם בחילות הקאות בכי חוסר מצב רוח יתר רוק (יורקת כל היום) טעם מר בקושי מתפקדת ושה' יעזור לי בהמשך.נותן כח לקרוא שאני לא לבד ושהכל עובר בסוף ויש מתנה שווה שתגיח לעולם בסוף
תודה על השיתוף ..

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הריון ראשון- עד חודש שביעי היה מהמם. עשיתי הכל, עבדתי, תיפקדתי, אפילו בחילות היו בקושי. ואז הכל התהפך. אושפזתי עקב כאבי תופת וגילו שיש לי בקע טבורי. אני בשבוע 34 , כבר חודש בבית, ללא יכולת ללכת מהכאבים של הבקע בנוסף לכאבי גב, כבדות , קושי לנשום וכל שאר הקסמים של הריון בחודש שמיני. אני מזדהה עם כל מה שכתבתן!! הבדידות, התלות באחרים, רגשות האשם על חוסר התפקוד והזנחת הבית, המצב רוח הירוד , הכאבים וחוסר הנוחות!!! סיוט מתמשך פשוט דיכאון. בעלי עוזר ותומך כל כך ולרגעים אני ממש מרחמת עליו שהכל נופל עליו סביב הבית..
עוברת מהמיטה לספה ונאנחת מכאבים נוראיים.
מנחם שיש פה עוד נשים שלא מייפות את המציאות ומספרות על הצד הפחות יפה של ההריון כפי שמציירים לנו..

[פלוני_אלמונית*]

הדף הזה ברובו, מתאר את תמצית הרגשתי בחודשיים האחרונים. הנה אני בשבוע ה - 13 והרי הבחילות לפני ומעלי ומתחתי ובתוכי, אך לחלוטין עוד לא מאחורי. כשהבנתי שהריוני הרביעי נכנס לתוקפו התכווצו כל איברי מפחד ואימה וכששבוע אחרי כן התחילו גם התחושות הפיזיות לבעבע ולרתוח הרגשתי שאני רוצה להיקבר מתחת לאדמה רק לא לחוות את זה שוב. יממה שלמה הייתי בהיסטריה, התפרצוית בכי והתבצרות במיטה. שכחתי כמה זה קשה. אני מסתכלת על בני יקירי שאיתו זה היה כמעט אחד על אחד ואני יודעת שזה היה שווה את זה. בהריון הנוכחי אני מגלה יותר הסכמה בתוכי לקום ולתפקד בתוך הבית פנימה, על כל פנים, כי אני מבינה שככל שהלכלוך חוגג, גם הסערה מבפנים מתגברת, והדכאון והיאוש והכעסים. וכן, אישי הטוב תומך ככל יכולתו. אבל יכולתו נותרת גברית גם כשאני בכזו מצוקה ועיניו אינן רואות את כל פרטי הפרטים שאותי כל כך מטרידים. אני צריכה לשחרר, אינסוף כלוא בתוכי. מנסה לחיות לרגעים, אבל מרגישה כמי שהושלכה על כל חלקיה הישר אל תוך הבור ובתוך הבור, סודות כמוסים, והיא שומעת ולא שומעת. תינוקי הרך, אני אוהבת אותך וקשה לי להקשיב עכשיו. אפילו לך. רק לשרוד את היום הזה, זה מה שאפשר.

[פלוני_אלמונית*]

איזה כיף למצוא את הדף הזה ולדעת שאני לא היחידה בעולם שמרגישה רעעעע , חושבת שזה קרוב למות
בחילה , כאבי ראש וחולשה תהומית
שבוע 9 , אני תוהה מתי זה יעבור
קשה לי לתת לעצמי להתפרק בעיקר מול הבן זוג שרגיל שיש אישה אנרגטית ומתפקדת מולו , הריון ראשון לפני שבע שנים עם בן זוג אחר ולא זכור לי הרגשה קשה עד כדי כך אולי הזמן הספיק לטשטש את הקושי

[הריון_ראשון*]

גם אני כמוך גיליתי שהריון זה סבל שפשוט לא נגמר. תמיד אומרים שגברים הפסידו את הנס הזה. אז לא ,הם פשוט ניצחו את המערכת. אני שבוע 19 והסבל פשוט לא נגמר . בחילות עיפות קיצון, לחץ וכאבי בטן. המערכת עיכול שלי פשוט לא מדברת איתי. שלא לדבר שנהייתי דוחה כי אני כל הזמן עם גרפסים וגזים. מה בדיוק מקסים בזה. בעיות שינה ומאדם ספורטיבי נהפכתי לאדם שהליכה מחדר לחדר מעייפת אותו. נורא לומר אבל הקורונה יצאה לי טוב , כי אין לי אנרגיה לכלום בטח לא לעבוד. מפלפלית הפכתי לבטטה . ולא זה לא השתפר אחרי שבוע 14 מה שיצר יותר תסכול. כל הזמן יש משהוא . כואב מהגב ומהבטן ואי אפשר להניח אף אחד מהם בצד לכמה שעות של חופש. אז כן מבינה לחלוטין וגם אני חטפתי שוק מכמה זאת חוויה קשה. וממש מבאס שכך . מאדם נעים לבריאות נהייתי עצבנית וממורמרת כי אין לי כוח לכלום. והקטע שגם כך החיים ישתנו שיגיע הילד אז זה כמו בין פטיש לסדן. זוועה לי עכשיו אבל מפחיד אותי מה יהיה כשיוולד הילד שזה המקום שאנשים כן משתפים שקשה . הקיצר אימלההה . מתגעגעת לעצמי , לגוף ולקלילות ולאנרגיה שהיתה לי ומתגעגת ללא לפחד מאוכל ולשינה טובה.

[פלונית*]

לא קראתי לעומק, ולא חוויתי על בשרי, ועדיין, נראה לי חשוב שיופיע פה המונח "הקאות יתר בהריון", למען נשים שעוד יקראו פה בעתיד. זה נדיר, אבל בשביל מי שבאמת סובלת ממצב כזה - חיוני ועוזר לדעת, ושזה לא סתם יותר נורא מאחרות, למרות שמסביב יגידו לך שזה קורה לכולן ויעבור מעצמו. חפשו בגוגל. אגב, קייט מידלטון עשתה יחסי ציבור לא רעים לעניין הזה. אם אפילו היא, אם כללל הפריבילגיות שבוודאי באפשרותה, גם היא הגיעה לאשפוז, הרי שכנראה מדובר במצב רציני וקשה ביותר. רפואה שלמה והריון קל יותר לכל הסובלות.

[פלוני_אלמונית*]

אני כל כך מזדהה עם כל מה שנאמר פה!! שבוע 15 ואין שינוי בהרגשה הנוראית הזו שלא עוברת! כל התופעות האפשריות! לא מתפקדת, כבר משבוע 6 במיטה כל היום! מרגישה שאני לא יכולה להמשיך ככה. אפילו הפסקת הריון עלתה לי לא פעם בראש.
זה הריון שני, כשההריון הראשון היה מלא באשפוזים וקושי מפרך ושלא נדבר על הלידה הקשה! לכן מהטראומה חיכינו כמעט 4 שנים להריון הזה. יש לי עודף רוק מטורף! כל היום יורקת לכוס-התופעה הכי נוראית שיש!! הצילו איך אני עוברת את כל הזמן הזה שנותר! מרגישה שהגוף שלי לא יעמוד בזה יותר

[פלוני*]

אם אני זוכרת נכון היו שדיווחו על הקלה משמעותית בסיוע טיפולים אנלטנטיבים (דיקור וכו)

[פלוני_אלמונית*]

תודה על הדף הזה!
מאוד מזדהה
אני שבוע 15. יש פעוט בן שנתיים ו3 חודשים.
נקלטתי יחסית מהר, אבל גם הפעמיים שקיבלתי וסת כשציפיתי היו קשות מאוד.
לגדל ולהיות עם הילד בזמן ההריון קשה לי. הוא מדהים לפעמים, ולפעמים נמאס לי.
אין לי מצב רוח וחשק לכלום כמעט. הבית הפוך. אין כח לכלום. מזל שיש סבתות.
אני בחרדה כלשהי מפחדת לצאת לבד החוצה. לא יודעת...לא עושה כמעט כלום שטוב לי...
מבחורה ספורטיבית ופעילה.
רק עובדת במינימום שיכולה ונמצאת עם הילד שלי, גם לפעמים ממש לא כמו שהייתי רוצה
עייפה מאוד, מצוברחת. ובודדה.
גם מעט החברים שיודעים על ההריון, כמו בהריון הקודם לא נותנים מספיק תשומת לב.
אין לי ריכוז לכלום. הרגשה של תקופה שרק תעבור, ובשביל מה? בשביל הסיוט של ההתחלה? אני מאוד טוטאלית ומאבדת את עצמי בהתחלה, ובשביל מה?
יש המון מצבים שקשה לי עם האמהות. ואני רק רוצה לבד

[יולי_קו]

אני מקשיבה לך.

[בלבוסטע*]

קשה הריון זה קשה
גם אני כשהייתי בהריון היה לי קשה
וגם האמהות - אני רוצה ממש לבד כמוךבהרבה מאוד רגעים.

כדאי להעזר כמה שאת יכולה ואם יש סבתות זמינות כמה כיף!
את כותבת שמאדם פעיל קרה משהו אחר.
אולי תרשמי לעצמך מה הדברים שאת יכולה לעשות כרגע שכן יתנו לך שמחה. סרט או לטייל במקום ממוזג, אמבטיה, גלידה, לפזר אותם על פני הזמן או כל דבר שיעשה לך טוב גם אם לרגעים.
לא הורות ולא הריון קלים. זה הכל מיתוס. לקחת כל יום ביומו. הגיוני להתעצבן ולכאוב ולהתאכזב וגם למצוא רגעים משמחים.

[לאורה*]

לא בהריון אבל סובלת מתסמונת התשישות הכרונית ולפי מה שאת מתארת יש הרבה דברים דומים... המעבר מבחורה ספורטיבית מאד לתשישות שאין לה סוף, הפחד לצאת החוצה, חוסר אנרגיה...
אז לדעתי, זה שאת יודעת שזה יעבור זה כבר מעודד בטירוף! כי יש לך מסגרת זמן ותאריך של מתי זה נגמר ויש לך גם בונוס בסוף. הלוואי שלי היה תאריך של מתי זה יגמר, זה היה הופך הכל להרבה יותר פשוט.
מה שעוזר לי להתמודד עם זה הוא פשוט להניח לכל מה שהייתי קודם ולציפיות שלי מעצמי ובאיזשהו אופן לקבל את עצמי כיצור חדש. כן, עכשיו אני חלשה וחסרת אנרגיות, ואינטרקציה עם החוץ הרבה יותר קשה ומורכבת לי. זו מי שאני. לקבל את זה, להכיל את זה באהבה. איך מפה אני עושה שיהיה לי טוב? איך מפה אני עוזרת לעצמי לחיות חיים טובים?
לשחרר את כל הביקורתיות הזו וההשוואה, כאילו הפכת להיות איזו נחותה. את לא. ברגע שתצליחי להסתכל לגרסה הזו שלך בעיניים באהבה שלמה, ברצון לעזור ולהיטיב, יהיה לך הרבה יותר קל. כי זה באמת קשה גופנית אבל הרבה מזה הוא גם בראש.

[לאורה*]

אגב, יכול להיות שחלק ממה שעובר עלייך הוא לא בהכרח קשור להריון? אולי יש לך חוסרים בברזל\B12\בלוטת התריס, אולי הסרוטונין שלך נמוך ואת סובלת מסוג של דיכאון? אם זה מדבר אלייך, יכול להיות שכדורים נגד דיכאון (אפילו בתת-מינון, למשל רבע או חצי כדור) יכולים להרים אותך לתקופה. ובכלל שווה לבדוק את כל המסביבים. אני יודעת שבהריון הרבה פעמים נהיית אנמיה.

[לאורה*]

וכמובן שמעבר לצד ה"חומרי" של תרופות ותוספים למיניהם נשמע שאת באמת בודדה וצריכה להיות מוקפת ביותר תמיכה ואהבה. אז באמת ליידע את כל מי שמקיף אותך שאת צריכה יותר תמיכה רגשית, יותר חברה, אפילו לקבוע ימים קבועים להיפגש עם חברות מסוימות או עם משפחה, שיבואו אלייך. אל תתביישי לבקש ולהגיד שאת צריכה, בלי האשמה. יש משהו קשה בציפיה הזו שישימו לב לבד ויתנו לך להרגיש יותר אהובה וזה יוצר תחושת קיפוח ובדידות. גם אני הרגשתי ככה בחודשים הראשונים של המחלה והיה לי מאד קשה להגיד לאנשים שאני בודדה, צריכה יותר תשומת לב מהם, שיהיו שם בשבילי, יתקשרו לשאול מה שלומי, יבואו לבקר אותי. אבל ברגע שהם הגיבו ונענו זה יצר אצלי הקלה ותיקון אדיר. גיליתי שהרבה מזה היה בתוכי, התחושה שאף אחד לא שם בשבילי, שלאף אחד לא אכפת.
ליצור בעצמך קשר לפעמים, להתקשר סתם לפטפט עשר דקות עם חברה, גם יכול מאד לחזק את הקשרים ואת הרווחה הנפשית.

[מיכל_בז*]

יו, גם אני שונאת. ההריון הנוכחי ממש מחסל אותי, איזה סבלללללללל

[פלונית*]

מיכל, איזה כיף לקרוא שאת בהריון! בשעה טובה!
מקווה שיעבור יותר בקלות

[אולי*]

נראה לי שהרבה נשים עושות ילדים כי צריך, בלי באמת לרצות, ואז בהריון עוד יותר קשה.
לא חובה להיות בהריון, זה גם פתרון

[פלונית*]

<דרך אגב, התכוונתי שהיה כיף לקרוא שמיכל בהריון כי זה היה אחרי שקראתי את יאללה בוא>

[מיכל_בז*]

הריון שלישי ומפתיע!

[בלבוסטע*]

וואו מיכל גם אני שמחה בשבילכם!!!

[קרן_שמש_מאוחרת*]

מזל טוב מיכל!

[הריונית*]

__נראה לי שהרבה נשים עושות ילדים כי צריך, בלי באמת לרצות, ואז בהריון עוד יותר קשה.
לא חובה להיות בהריון, זה גם פתרון

הו, וואו.
איך לגשת לזה בכלל...
יש לי תחושה עזה ממש שאתה גבר

ההריונות קשים יש לי, ממש.
היפרמזיס, סימפיזיוליזיס...שלא נדע, הכל עלי - וכל אחד מאלה רק מחמיר עם כל הריון

אבל זה הפיתרון שלך?
"לא חובה להיות בהריון"??
בא לי רק להגיד "אייכככסססס עליך, שב בצד"

שונננאאאת להיות בהריון
זה כואב, זה מזעזע, זה דורש ממני התאשפזויות ארוכות מועד בבית או בבי"ח
זה דורש מהגוף שלי כלכך הרבה אנרגיות, הרבה יותר מלנשים אחרות סביב

אבל במקביל ובכלל לא קשור - אני רוצה להיות אמא, אני אוהבת את ההורות שלי, את הילדים שלי
אז בגלל כמעט שנה מחורבנת אחת, למנוע ממני את ההורות שאני כ"כ נהנת ממנה?
אייייףףף

רק גבר יגיד דבר כזה, נשבעת

[עופרי*]

מסכימה שלא כל אחת חייבת להיות בהריון.
אבל זאת החלטה של האישה עצמה האם להיות בהריון או לא ושל הבן זוג שלה. ולא של מישהו מבחוץ.
אני סובלת בהריון, מאוד, היפרהמזיס ( הקאות יתר למי שלא מכיר), כרגע בהריון שני ובהחלט האחרון כי אני לא רוצה לסבול יותר. וגם ההחלטה להכנס להריון נוסף הגיעה אחרי זמן ומחשבה.

[עופרי*]

ורציתי להוסיף דבר אחד נוסף לעניין של לא להיות בהריון, אישית אליי , לשיקולים שלי.
אם לא היתה את התמיכה של המשפחה המדהימה שלי לא הייתי עושה את זה שוב. תמיכה נפשית אבל מה שבעיקר חשוב במצבי תמיכה פיזית. אז תודה למשפחה המקסימה שלי. וזה באמת יכול לעשות את כל ההבדל.