אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון

זה עלול לפרק אותה. זה עלול לשבור אותה.
אתם לא יודעים מה עובר עליה. יכול להיות שהיא לא חזקה כמו שהיא נראית.
יכול להיות שהיא לא בהריון כמו שהיא נראית.
יכול להיות שבדיוק הפילה.
יכול להיות שבטיפולים כבר שלוש שנים.
יכול להיות שאתם האדם השלישי ששאל אותה בשעתיים האחרונות.

אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון.

תתאפקו.

מה מטרת הדף? להגיד את זה.

שלומית, צר לי על כאבך.
אני חושבת שכאן, יותר מבהרבה מקומות אחרים, תמצאי אנשים המודעים לרגישות הנושא.
אישית, יצא לי לשאול פעם אחת, כשעמדנו להיפגש עם זוג חברים שהיה יסוד סביר להניח שהם מנסים, והתינוק שלונו היה מצונן ברמה שלא היתה מונעת מפגש בנסיבות רגילות, אך לא רציתי להיות אחראית לקרבו לאשה הרה. כמובן הבהרתי למה אני שואלת, והשאלה במקרה זה התקבלה בברכה (וסוף הסיפור: הם לא היו אז בהריון, וזמן קצר אחר כך החלו טיפולים. היום הם הורים לשני בני שנה)
יש כמה דפים העוסקים במה/איך/מתי ואם בכלל לשאול שאלות רגישות כאלה ואחרות. נדמה לי שהיה דף אולי לא יהיו לי עוד ילדים או משהו כזה.

זו באמת שאלה מעצבנת - אבל תלוי ממי.
אישה חסרת כישורים חברתיים תפסה אותי בשביל של הגן ואמרה לי "נו, את לא יכולה להסתיר יותר, את בהריון?!"
מאז התעלמתי ממנה.
אישה אחרת שאלה אותי באותו שביל אם אני בהריון ועניתי לה בשמחה. היא אמרה שהיא לא ידעה אם לשאול ואם זה לא במקום ואמרתי לה - תלוי מי שואל.

"נו, את לא יכולה להסתיר יותר, את בהריון?!"
לא הבנתי את הבעייתיות בצורת השאלה הזאת, ומה לא בסדר באיך שהיא שאלה?
ואם חברה טובה הייתה אומרת לך משפט כזה, זה גם היה מפריע לך? או שאולי הבעיה לא הייתה בצורה שהיא שאלה אלא שאת לא מחבבת אותה לכתחילה?
(מנסה להבין...)

גם אותי הרבה פעמים שואלים אם אני בהריון, כי הבטן שלי קצת בולטת (גם כשאני רזה, זה לא משנה).
לפעמים גם קמים לי באוטובוס.
אני לא מתקנת אותם כדי שלא יתפדחו. אז מה אני עושה? מתיישבת.

בכל מקרה, בלי קשר,
מבינה את מי שנושא ההריון רגיש אצלה.

פעם לימדתי קבוצה של נשים מבוגרות שבכל תחילת שיעור היו ממטירות עלי מבול ברכות ושאלות כמו "זה ילד ראשון?" או "באיזה חודש את", הן כלל לא העלו על דעתן שאולי אני לא בהריון (יש לי בטן קטנה).
אני מבינה יותר ויותר שהרבה אנשים לא רואים בכך שום רגישות מיוחדת או חטטנות ולכן משתדלת לענות לאנשים תשובה לקונית ולא לקחת ללב.
לפעמים אם אני במצב רוח מתאים לסרקסטיות אני עונה:"בסוף החלטנו שאנחנו לא בעניין" או משהו כזה, סטייל תגובות של אנשים לתינוק במנשא
דווקא עם אנשים קרובים זה קשה יותר, קשה לי פשוט לומר לא מבלי להסביר את סיפור הרקע.

לפעמים אני חושבת שמגיע לי, על כל הפעמים שלא התאפקתי, והסתכלתי על בטנים של נשים. כמעט אף פעם לא שאלתי (חוץ מבמקרים בודדים - אולי אפרט עוד מעט), אבל לא הצלחתי לא לשלוח מבט חטוף, בוחן, שמנסה לאבחן.

מגיע לי שאני חוטפת את זה עכשיו. סוג של קארמה.

לפני איזה שנתיים, אולי יותר, הגיע אלי מייל, אחת המצגות האלה עם אמרות/עצות חכמות לחיים.
אבל זה היה מהטובות שבהם.

אחת העצות היתה - לעולם! אל תשאל אישה אם היא בהריון, אלא אם אתה ממש רואה את התינוק יוצא מבין הרגליים שלה.
זה היה באנגלית, ונשמע אפילו יותר טוב, זה גם הצחיק אותי אז, וגם חשבתי שזה נכון, אבל לא הבנתי - עד כמה זה נכון.

תודה לסמדר על ההשתתפות, ולאחרות על השיתוף.

לא הבנתי את הבעייתיות בצורת השאלה הזאת, ומה לא בסדר באיך שהיא שאלה?
אהבת עולם, יכול להיות שזה לא עבר בכתב, אבל היא שאלה כאילו אני חייבת לה תשובה או הודעה מראש, וכאילו להסתיר הריון זה לא בסדר.
ואם חברה טובה הייתה אומרת לך משפט כזה, זה גם היה מפריע לך?
כן. כי זה משפט תוקפני.

כללית יש שאלות שאני לא שואלת אלא מחכה שיגידו אם רוצים בגלל שהן לא ענייני.
את בהריון?
למה מה עושה בעלך?
הוא לא אמור לדעת כבר ללכת בגיל שנתיים?
את נראית רע. קרה משהו?
למה אין לך חבר?
התגרשת ?
התחתנת?
את לסבית ?
עשית ניתוח פלסטי?
זה הצבע האמיתי של השיער שלך?

לפעמים נשאלות שאלות בתום לב,ולמי שנשאל,הן נשמעות כתוקפניות,בגלל רגישות שלנו ולאו דווקא בשל אי-רגישות השואל.
אולי אותה אישה,חשבה שהיא "סחבקית" איתך או משהו כזה,או שפשוט ככה היא מתקשרת.
לי פעם אמרה מישהי ימים בודדים אחרי שעברתי הפלה טבעית,שהייתה טראומטית ומפחידה-בואי נתערב שאת בהריון!
אמנם נראיתי רע וחווירת מה שבטח גרם לה לחשוב ככה,אבל היא המשיכה גם שאמרתי לה שאני יודעת בוודאות שאני לא ...הרגשתי נורא,ואני יכולה להזדהות איתך לגמרי עם הסלידה מהפלישה לפרטיות בנושא כל כך עדין.
מצד שני,לפני כמה ימים פגשתי מישהי שעובדת איתי(מקום חדש עבורי) ושאלתי אותה אם בנה הוא הבכור-או היחיד לא זוכרת את הניסוח המדויק,היא ענתה שכן ומאותו רגע השיחה פשוט לא זרמה.ממש עכשיו בחג במקרה שמעתי שלפני שלושה חודשים היא ילדה תינוק מת בדיוק בתאריך המשוער....לא על אף אחת.
אני בטוחה שהשאלה שלי הכאיבה לה,למרות שנשאלה בתום לב.

מאחלת לך שבפעם הבאה לא יהיה צורך לשאול - יהיה ברור שאת בהריון.

זה הצבע האמיתי של השיער שלך?
דווקא אני אוהבת ששואלים אותי. אני מרגישה שזה אומר שהצבע מיוחד.

אולי אותה אישה,חשבה שהיא "סחבקית" איתך או משהו כזה,או שפשוט ככה היא מתקשרת.
זה נכון, היא גם חשבה שהיא סחבקית איתי וזו גם הצורה שבה היא מתקשרת. בגלל ההריון הייתי רגישה יותר לכל דבר, במיוחד סוג האנרגיות שהיא מפיצה ולא היתה לי סבלנות להיות נחמדה (בסה"כ היא אישה קשה בגלל נסיבות חייה, היא לא רעה).
אבל אני מסכימה עם שלומית - לשאול אישה אם היא בהריון זה לא לעניין. אני לא אשאל גם אם הבטן שלה תתקע לי בעין והאישון שלי ירגיש תנועות עובר.

יש אנשים, כמוני , שטקט זה לא הצד החזק שלהם,
דפוסי תקשורת, אספרגר קל, וכדומה,
לקח לי עשרות שנים להודות בכך, ולהשתפר אם כי מדי פעם, לעיתים רחוקות, אני מפקששת,
והפה שאומר מה שהעיניים רואות בלי לחשוב על ההשלכות, מן סוג של הפרעה בתקשורת בין אישית,
בדרך כלל אני מאד רגישה אבל זה מן לפסוס כזה , ילדותי,
אז אם במקרה .... פגעתי.... סליחה באמת סליחה

אני הייתי בצד השואל-ורוצה-לתקוע-את-עצמו-עמוק-באדמה פעמיים השבוע. רקע: בנותי נולדו הרבה לפני הזמן, יצאו הביתה אחרי שהות ארוכה בפגיה, ועד שיצאו משלב הפעוטות נראו תמיד זעירות וצעירות לגילן. השבוע בסופר ראיתי אשה אחת עם תינוקי פצפון בסלקל ואמרתי בהתלהבות "אויש, איזה מתוק, הוא נראה בן יומיים". לא, הוא בן חודשיים. כאילו אני לא הייתי צריכה להסביר למה תינוקת יכולה לשקול שלושה קילו בגיל ארבעה חודשים ולא, היא לא רק נולדה.

היום ישבנו במסעדת איקאה, אני ושלוש חברות. חברה א' (בתה הבכורה נפטרה בלידה מסיבוך של חבל הטבור), חברה ב' (לבנה היה דימום מוחי לאחר הלידה, עברו פגיה וחודשים של דאגה אינסופית), וחברה ג' (שהצטרפה אלינו באקראי, אנחנו מכירות מבית הספר וקראנו לה להצטרף), שגם היא במועדון מורעלות ההריון, קיסרי חירום ולידה מוקדמת. לחברות ב' וג' וגם לי יש קשר מסוים לעולם הרפואה, ואמרתי משהו בסגנון "תמיד אצל פרסונל הכל מסובך יותר". חברה א' אמרה "לא, לא רק אצלם" ורציתי לתת לעצמי בעיטה גדולה בתחת.

אכן,הריון זה בדרך כלל הבטחה לתינוק מתוק ובריא, אך לא תמיד!
צריכה לזכור זאת! לפעמים העניינים עלולים להיות יותר מורכבים!
תגידו הייתי צריכה להבין את זה לפני גיל שישים (כמעט)?
נו שויין כבר אמרתי אספרגר קל...

אני חשדתי שחברה שלי בהריון, ואמרתי בסוד לבעלי, והילדה שמעה, והלכה לחברה ואמרה לה אבא ואמא אומרים שאת בהריון, זה נכון?

כמה שהדף הזה נחוץ. לי קרה פעם מקרה מביך למדי - מנהלת בית הספר לסיעוד שבו למדתי באה ואמרה לי - מזל טוב! את בהריון!
אמרתי לה - לא, אני לא. והיא התעקשה - כן, את בהריון! אל תתביישי. ואני בשלי - לא אני לא, בחיי. אני סתם שמנה. והיא - את כן!....
וככה נמשך כמה דקות ולבסוף נפרדנו כשהיא שולחת בי מבטים חשדניים... מרוב מבוכה כבר התחלתי לחשוד בעצמי...

אני בחיים לא אשאל מישהי אם היא בהריון. אם זו חברה טובה - היא תספר לי. ואם לא - אז זה ממש לא ענייני. אמנם היו מספר מקרים שבהם לא סיפרו לי עד שלבים מאוחרים למדי של ההריון ואח"כ מצאתי שקשה לי להתייחס להריון באופן מפורש משום שלא שאלתי ולא סיפרו לי, אבל זה היה עדיף על המבוכה שנוצרת אם טועים.

גם בעבודה שלי אני הרבה פעמים פוגשת נשים שטיפלתי בהן ועכשיו הן במחלקת יולדות, ולא תמיד רואים אם האשה כבר ילדה או לא, וגם אותן אני בחיים לא אשאל אלא אגיד משהו - מה שלומך? ואז האשה כבר תספר מה שתרצה. (אין דבר יותר מפדח מלהגיד לאשה - מה? עוד לא ילדת? והיא אומרת - דווקא כן...).

יש לי תקופות שאני קצת יותר מלאה.
ובטן יש לי בכל מקרה.
שאלו אותי לא מעט פעמים- את בהריון?
(פעם אפילו הייתי עם חמותי בבית קפה ונגשה אלינו חברה של חמותה שלא ראתה אותי מעולם ואמרה "בשעה טובה"

)

התשובה שלי- לא, אלה עוגיות.

אם כבר מביכים אותי, אז לפחות להשתעשע מהמבוכה שלהם...

דווקא בהריון לא תמיד קלטו שאני בהריון, ואני מאלה שהבטן יצאה החוצה יחד עם הידיעה על ההתעברות.

גם אצלי הבטן לא צריכה לצאת החוצה, היא תמיד בחוץ
המרצה לסטטיסטיקה באוניברסיטה אמרה לי מול כל הכיתה בשעה טובה... כשהייתי נשואה טרייה. גם אני עניתי כמו דנה ה במקרים כאלה שאני סתם שמנה. אבל נורא נעלבתי.
עכשיו אני חצי שנה אחרי לידת תינוק מת. 10 ק"ג יותר מהמשקל הטוב שלי (שגם הוא לא נושק לאנורקסיה בשום אופן) המצב הרבה יותר עדין. האנשים מהסביבה הקרובה יודעים למה יש לי בטן ולפחות לא מציקים. אבל כל שאלה מאנשים שלא יודעים מלווה בהמון כאב.
אני מכירה מישהי עם מבנה גוף דומה, שכל כך שמחה כשנכנסה להריון וסופסופ יכלה לענות לשאלה החטטנית בתשובה כן, כבר משבוע 4...
הכלל שלי הוא עד שאין צירים ורואים תינוק יוצא בין הרגליים אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון
ודרך אגב, יש כל כך הרבה שאלות שאני לא שואלת ושואלים אותי... כמו בת כמה את? איך המשכורת? וכו'
צריך אולי לפתוח דף גם לזה
(חוסר טקט באופן טבעי)

הקיבוצניקים אלופים בקטע הזה.
ניגש אלי פעם איש מבוגר ושואל אותי...אמרתי לו שאני סתם שמנה...שאל אותי למה אני לא עושה דיאטה...שאלתי אותו מתי לאחרונה הוא הסתכל בראי.
מקרה אחר- אישה מבוגרת תופסת אותי בחדר-אוכל באזור המרכזי (רחבת הגשת האוכל), מחבקת אותי, מלטפת לי את הבטן ואומרת לי "מזל טוב" בקול רם וצוהל.

לעומת זאת, חברה שגרה באנגליה כבר שנים והורידה השנה את רוב המשקל העודף סיפרה לי בביקורה בארץ ששם אף אחד לא אמר לה מילה על זה וכאן היא נהנית שכולם מחמיאים לה על השינוי. כמובן שכשהשמינה אז נהנתה שם כי לא העירו לה וכאן היא נתקלה בתגובות מזעזעות בגסותן.

ודרך אגב, יש כל כך הרבה שאלות שאני לא שואלת ושואלים אותי... כמו בת כמה את? איך המשכורת? וכו'

בקשר להריון - אני מבינה את הרגישות.
בעניין שאלות אחרות - תלוי בהקשר.

אני גם לא בעד זהירות יתר. אין לי בעיה לשאול 'בת כמה את' או 'אתה נמשך לגברים?' או כל מיני שאלות אחרות. אם, כמובן, זה בא בהקשר לשיחה, ומשיקול מהיר נראה לי שזה בסדר לשאול.
לרוב השאלות שלי נפגשות בהיענות.
אולי דווקא בגלל שזו ישירות שיש בה תמימות. זה קצת כמו שילדים שואלים שאלות (אבל לא לגמרי, כי אני כן מפעילה שיקול דעת מסוים, רק משתדלת לא לעצור את עצמי יותר מדי).
זה שונה מחוסר טקט לדעתי.

גם אין לי בעיה כששואלים אותי שאלות אישיות.
אם זה משהו שאני לא רוצה לענות - אני פשוט אומרת שלא נוח לי עם השאלה, או שאני מעדיפה לא לדבר על זה.
אבל זה בסדר בעיניי ששואלים.

יש נושאים מסוימים שכדאי להיזהר בהם יותר, כמו נושא הדף.
אבל בגדול, אובר-זהירות ואובר-נימוס הם דברים שאני לא מתחברת אליהם.

הוכחות לזה שאת בהריון, לדעתם של אנשים
(או – למה אנשים בטוחים שאת בהריון):

• את במצב רוח טוב (את קורנת)
• את במצב רוח רע
• את במצב רוח טוב במיוחד
• את במצב רוח רע במיוחד
• את מרגישה פיזית לא טוב
• את מרגישה מצויין
• בא לך לאכול כל הזמן
• לא בא לך לאכול
• השמנת
• רזית
• הורדת שעות בעבודה
• התחלת עבודה חדשה
• קנית מכנסיים/חולצה/שמלה שפעם נראו על אישה בהריון, או בגזרה נשית רכה
• הפסקת ללכת עם מכנסיים/חולצה/שמלה שפעם אהבת
• את עומדת להתחתן
• התחתנת ממש לא מזמן
• התחתנת כבר לפני שנתיים

_יש אנשים, כמוני , שטקט זה לא הצד החזק שלהם,
דפוסי תקשורת, אספרגר קל, וכדומה,
לקח לי עשרות שנים להודות בכך, ולהשתפר אם כי מדי פעם, לעיתים רחוקות , אני מפקששת,
והפה שאומר מה שהעיניים רואות בלי לחשוב על ההשלכות, מן סוג של הפרעה בתקשורת בין אישית,
בדרך כלל אני מאד רגישה אבל זה מן לפסוס כזה , ילדותי,
אז אם במקרה .... פגעתי.... סליחה באמת סליחה_

את הכלל הזה, של לא לשאול אישה אם היא בהריון, כבר הפנמתי. אפילו פעם שכנה שלי, דלת ליד, כל יום התראינו, הלכה ללדת ואז גיליתי שהיא בהריון

הבעיה היא שאנשים "כמוני" צריכים ללמוד כל חוק בפני עצמו, כי ההכללה שלנו לא עובדת. בדיוק לפני שבוע למדתי חוק חדש (עבור אחרים אולי זה ברור מאליו): אף פעם אל תפתח ביוזמתך בשיחה עם אמהות אודות הילד השונה שלהם :-\ היה שיעור נורא :-\

לרוב השאלות שלי נפגשות בהיענות.
זה לא אומר שזה משום שבאמת רוצים לענות לך. רוב הסיכויים שפשוט אין להם זמן ותושיה לשקול אם הם רוצים לענות, אז פשוט עונים, ואחר כך פעמים רבות מתחרטים.

אולי דווקא בגלל שזו ישירות שיש בה תמימות.
לדעתי, את פשוט נותנת לעצמך הנחות. את פשוט לא רוצה להבין שיש סיכוי גדול ששאילת שאלות מסוג זה פוגעת באנשים, גם אם זה בא בהקשר לשיחה

אני ממש לא אוהבת סודות, ואף פעם לא שמרתי סודות במיוחד. בשנים האחרונות עברתי כמה דברים קשים, וכל השאלות האלה, גם בהקשר לשיחה, פוצעות אותי ממש. לפעמים אני עוברת יום בלי לחשוב על הצרות, ואז איזו מישהי שחושבת שתמימות ישירה זה סבבה שואלת אותי איזו שאלה וזה הורס לי את היום.

אם זה משהו שאני לא רוצה לענות - אני פשוט אומרת שלא נוח לי עם השאלה, או שאני מעדיפה לא לדבר על זה.
אשרייך וטוב לך. אני בדרך כלל מוצאת את עצמי עונה מתוך איזושהי מבוכה או בגלל שתפסו אותי "לא מוכנה", וממש מתחרטת על זה אחר כך. זה קורה לי המון. ואם היית מכירה אותי, לא היית חושבת שאני בעלת הלך רוח כנוע שלא יודעת להגיד שאני לא רוצה לענות. פשוט, ברוב המצבים אנשים לא כל כך מרוכזים.

בקיצור, אם את רוצה, ספרי על עצמך לאנשים, ואל תגרמי להם לספק מידע שאולי הם לא רוצים לספק.

מסכימה שהדף הזה מאד נחוץ. גם אני למדתי על בשרי כמה קל לטעות (ולהכאיב) בנושאים האלה.

יחד עם זאת, השאלה "את בהיריון?" היא רק דוגמה בולטת לשאלות תמימות שעלולות להכאיב לנשאל/ת. "ילדה מקסימה. לא עושה לכם חשק לעוד?" (לאמא שעוברת גיהינום בטיפולי פוריות); "איזה חמוד! זה הנכד שלך?" (לאישה שילדה בגיל 45); "כמה אחים אתם?" (לאח שכול). כל אלה דוגמאות אמיתיות שנקלתי בהן באחרונה.
ובעצם, לא רק שאלות עשויות להכאיב. חברה שאני אוהבת מאד ופוגשת על בסיס יומיומי, מתייסרת בטיפולי פוריות שנשמרים בסוד. פעם אחת מצאתי את עצמי מנהלת בנוכחותה שיחת קיטורים עם חברה אחרת, על תלאות שקשורות במעקבי היריון. ראיתי אותה מתכווצת בכאב. התנצלתי. אחר כך מישהי בקבוצת היוגה שלנו נכנסה להיריון, והמורה לא הפסיקה להתמוגג מהיריונה. לחברה שלי זה הכאיב מאד: "הנושא הזה רודף אותי לכל מקום. אין לי מפלט ממנו". אחר כך אני עצמי נכנסתי להיריון והרגשתי שאני הולכת לידה על ביצים. לא התייחסתי להיריון מטוב ועד רע, כי להגיד שאני מאושרת זה חוסר רגישות משווע, ולקטר זה חוסר רגישות משווע עוד יותר. בשלב מסוים אפילו הרגשתי באופן אבסורדי שעצם העובדה שאני בהיריון היא הפגנה של חוסר רגישות.

מה שאני מנסה להגיד כאן הוא שטקט ורגישות הם תמיד מצרכים נחוצים, אבל כשאני מהצד הפגיע של המתרס, אני משתדלת בעיקר לעבוד על הפגיעות שלי, להגיע להשלמה עם נסיבות חיי כך שלא כל הערה מקרית תפגע בי עמוקות. אני מעדיפה לעבוד על הכיוון הזה, כדי לא להיות תלויה בחסדי הטקט של אנשים זרים.

שלומית, שולחת לך

.

ובעצם, לא רק שאלות עשויות להכאיב.
נכון. אבל יש הבדל בין שאלות, שזה בקשת מידע ללא צורך, לבין שיחה בנוכחות מישהי. בשיחה בנוכחות מישהי הרבה יותר קשה לשלוט, אבל משאלות בהחלט אפשר להימנע.

ואם מישהי חפצה באינטימיות, שתסתפק בלספר על עצמה. כך, אם הצד השני רוצה, הוא ישתתף, ואם לא, הוא לא ימצא עצמו מנדב מידע שהוא לא מעוניין בו.

לדעתי, את פשוט נותנת לעצמך הנחות. את פשוט לא רוצה להבין שיש סיכוי גדול ששאילת שאלות מסוג זה פוגעת באנשים

קוראת, אני לא מסכימה איתך.
לדעתי רוב הפעמים ששאלתי אנשים שאלות הם ענו לי ברצון רב.
אני לא חושבת שקרה כמעט שפגעתי באנשים עם השאלות שלי.

אני גם אומרת שאני מסכימה שהנושא של הריון עלול להיות רגיש.
אני מקבלת את זה שיש נושאים שכדאי להיזהר בהם.

יחד עם זאת, זה לא נכון בעיניי להיזהר כל הזמן.

אני חושבת שלפעמים כששואלים מישהו משהו בצורה פתוחה וכנה - זה עוזר לו לדבר בפתיחות ובטבעיות על הנושא.
למשל, בחור מסוים שפגשתי בריקודים וראיתי משהו ברגל שלו, שאלתי אותו 'מה קרה לך ברגל?'
והיה נראה שהוא שמח לשאלה, וסיפר לי על תאונה שעבר שגרמה לו לנכות.

יש מקרים שאני לא בטוחה אם הבן אדם רוצה שאשאל, אז אני שואלת אם זה בסדר לשאול...
(ויש כמובן מקרים שאני לא שואלת בכלל, תלוי בסיטואציה)

גם בקשר לעצמי, אני מעדיפה אנשים שלא זהירים איתי מדי.
דווקא המבוכה והזהירות של אנשים מלשאול אותי שאלות מכניסה אותי לתחושת מבוכה ואי נוחות.

(ושוב, מה שאני כותבת ממש לא ממעיט מהתחושות שמובאות כאן בדף.
אני הבעתי דעה כללית על הנושא באופן כללי. יש כמובן מקרים כאובים שבהם מה שכתבתי לא תופס...)

אני חושבת שאכן צריך להזהר בשאילת שאלות רגישות ויחד עם זה בחיים של אדם מתחוללים כל מיני דברים שאנחנו לא יודעים עליהם ולפעמים שאלה תמימה למדי עלולה לגעת בנקודות רגישות ולהעכיר את מצב הרוח.
יש נשים שגם להגיד להן "איזה יופי את נראית" יכול לערער בימים מסויימים וכל אדם צריך לזכור שבסוף זאת התמודדות שלו עם עצמו.
אז נכון, הרבה אנשים הם גם סתם חטטנים וחוצפנים אבל אם להעלב או לקחת ללב או לא להתייחס זאת כבר בחירה שלי.

_לדעתי רוב הפעמים ששאלתי אנשים שאלות הם ענו לי ברצון רב.
אני לא חושבת שקרה כמעט שפגעתי באנשים עם השאלות שלי._
זה בדיוק מה שאת לא יכולה לדעת. אנשים עונים גם כי תופסים אותם לא מוכנים. ואת בטח לא יכולה לדעת אם פגעת בהם. אף אחד לא יכול לשער עלי כמה השאלות פוגעות בי. אני הרי לא אחשוף מול מישהו לא קרוב אלי את הפגיעות שלי!! אני שומרת על ארשת פנים סבירה.

_למשל, בחור מסוים שפגשתי בריקודים וראיתי משהו ברגל שלו, שאלתי אותו 'מה קרה לך ברגל?'
והיה נראה שהוא שמח לשאלה, וסיפר לי על תאונה שעבר שגרמה לו לנכות._
באותה מידה היית יכולה להרוס לו את הערב, כי אולי הוא רצה פעם אחת לא לחשוב על זה ולא להיות "הזה עם הרגל".

סליחה שאני אומרת את זה, אבל בדרך כלל שאלות כאלה נובעות מחטטנות ברמה זו או אחרת.

אוי ה"פתיחות" הישראלית,
זה כל כך יפה להיות פתוח אבל כעם התבלבלנו בן פתיחות לגסות רוח ואני מדברת על עצמי כדוגמה חיה,
חוץ מזה זה גם נרקסיסטי לחטט כי העניין הוא לא באמת רק הזולת אלא היכולת שלנו להבחין לראות וכו,.... לי יש הנאה גדולה מלהיות מסוגלת להבחין בהריון כשהוא רק מתחיל....
אבל זה ממש לא לעניין ולא ענייני אם לא משתפים אותי ואת זה הילדותי שבי לא כל כך אוהב
מה זותומרת לא משתפים אני הרי רואה לא?! כמו טפיחה סחבקית על כתף כואבת,S-:

אני עם קוראת
לדעתי, את פשוט נותנת לעצמך הנחות. את פשוט לא רוצה להבין שיש סיכוי גדול ששאילת שאלות מסוג זה פוגעת באנשים, גם אם זה בא בהקשר לשיחה
כל כך הרבה פעמים שאלו אותי שאלות שלא הייתי מעוניינת להרחיב עליהן ועניתי עליהן משום מה. וזה לא היה נעים למרות ארשת פניי החייכנית והאדישה למראה.
אני משתדלת מצד אחד לא לשאול שאלות שעלולות להביך את הנשאל ומצד שני לנסות לענות בענייניות.
אני לא מתייחסת לשאלות כמו "זאת בטח הגדולה?" ששאלה אותי מכרה שלא ראתה אותי מאז לידת בתי. עניתי לה "זאת הגדולה, הבכורה, היחידה" והיא בכלל לא יודעת מה קרה לי... וכמה כאב ועוצמה נדרשו ממני לענות לה באגביות. אבל היא לא שאלה אותי אם אני בהריון ואם הרווח בין בתי לאחיה העתידיים לא גדול מדי ולא אם יש לי חשק לעוד ושאר שאלות שהן לדעתי כמעט באף מקרה לא קבילות.

_ובעצם, לא רק שאלות עשויות להכאיב.
נכון. אבל יש הבדל בין שאלות, שזה בקשת מידע ללא צורך, לבין שיחה בנוכחות מישהי. בשיחה בנוכחות מישהי הרבה יותר קשה לשלוט, אבל משאלות בהחלט אפשר להימנע._
נכון, אי אפשר להמנע משיחות על נושאי החיים.

יומיים אחרי שנפטר חמי (בגיל 52) נכנסנו לאיזו חנות ושאלנו אם ניתן להשיג משהו.
המוכר ענה שכבר לא מייצרים, וכשראה שאנחנו מצטערים על כך אמר: "כן, גם אנחנו באבל מזה".
אני כמעט בלעתי את לשוני, ואישי נראה כאילו חטף סטירה לפרצופו, אך לא הגיב.

צורות התנסחות שלרב אנחנו לא מודעים להם.

אבל שאלה ה"האם את בהריון" היא באמת מיותרת.

זה בדיוק מה שאת לא יכולה לדעת. אנשים עונים גם כי תופסים אותם לא מוכנים.
אבל אני יכולה לראות באיזו צורה הם עונים.
אם בעקבות השאלה שלי הם מתחילים לספר ולספר, אז אני יכולה לשער שהם רק חיכו שמישהו יתן להם הזדמנות לדבר על זה. (או יתייחס אליהם באופן טבעי, ולא יעשה כאילו הוא לא רואה).

הרבה פעמים אנשים (ואני ביניהם), מסיטים את המבט כשעובר מישהו בכיסא גלגלים, או מישהו בלי יד וכו'. אז מה, אם מסתכלים לצד השני זה לא קיים? לדעתי זה אפילו יותר פוגע.
דווקא כשפשוט מדברים עם הבן אדם, ואם מרגישים צורך אז שואלים אותו, זה הרבה יותר 'בגובה העיניים' לדעתי.

משהו שכתבתי בדף בושות של ילדים,
שכשאחותי הייתה קטנטונת היא הלכה עם הוריי לבקר מישהו בבית חולים. ושם הייתה אישה בכסא גלגלים בלי רגל, ואחותי הלכה ישר אליה, לפני שהוריי הספיקו לעצור בעדה, ושאלה אותה 'דודה, איפה הרגל שלך?'
ההורים שלי מאוד התפדחו, אבל היה נראה שהדודה דווקא התמוגגה מהפנייה של הקטנטונת ושיתפה פעולה.
אני כתבתי בדף ההוא שזאת הייתה פאדיחה, אבל בדף כתבו לי 'מה הבושה בזה? זה הכי טבעי בעולם'.

אז אני מנסה להבין מה ההבדל בין ילד קטן ששואל לבין מבוגר.
כשילד שואל, אז ברור שזה מכוונות טובות - ולכן מקבלים את זה באהבה.
אם היה ברור שגם כוונת המבוגר ששואל היא טובה ותמימה ולא שיפוטית - אני חושבת שהיה אפשר להתייחס לזה כמו שמתייחסים לשאלות של ילדים.

ולא רק זה, מה שיפה אצל ילדים - זה שהם שואלים בגובה העיניים.
הם לא מרגישים 'איזה מסכן ! לא נעים להגיד משהו !' וכו'.
כשהם שואלים הם פונים בפשטות ובישירות, הם לא משדרים 'אתה מסכן, אנחנו מרחמים עליך'. גם בגלל זה יותר קל לקבל את זה.
מה שקורה כשמבוגרים 'מתעלמים' ולא שואלים שאלות, זה הרבה פעמים בדיוק מה שזה משדר 'איזה מסכן, צריך ללכת איתו על ביצים'.

לכן יש מקרים שאני אעדיף את הגישה הטבעית והישירה.
(לא תמיד. יש פעמים שמרגיש לי לא נכון, או שאין לי את האומץ).

אבל בדרך כלל שאלות כאלה נובעות מחטטנות ברמה זו או אחרת.
לי אישית אין לי בעיה עם סקרנות וחטטנות של אנשים, כל זמן שהן לא באות ממקום שיפוטי.
כי סקרנות זו תכונה מאוד טבעית בעיניי, שהייתה לנו כילדים, ומאז היא דוכאה למדיי. בעיניי יש לה תפקיד חשוב.

אני לומדת על עצמי הרבה מדברים שאנשים מספרים על עצמם.
נדמה לי שזה בעצם הדחף העיקרי שלי לשמוע סיפורי חיים של אנשים.
(ולדעתי זה גם הרבה פעמים הסיבה לסקרנות וחטטנות של אנשים אחרים, גם אם הם לא מודעים לסיבה הזאת.)

***********

אבל שוב, זו ההתנסות האישית שלי. זה לא מוריד מרמת הכאב שאת מרגישה. ויכול להיות שאם היו קורים לי דברים מסוימים בחיים, הייתי חושבת אחרת.

כל כך הרבה פעמים שאלו אותי שאלות שלא הייתי מעוניינת להרחיב עליהן ועניתי עליהן משום מה. וזה לא היה נעים למרות ארשת פניי החייכנית והאדישה למראה.
זה בדיוק מה שתמיד קורה לי!! גם התשובה שאני לא מעוניינת לספק וגם ארשת פנים חייכנית שבכלל לא מתאימה למה שאני מרגישה!!

_זה כל כך יפה להיות פתוח אבל כעם התבלבלנו בן פתיחות לגסות רוח ואני מדברת על עצמי כדוגמה חיה,
חוץ מזה זה גם נרקסיסטי לחטט כי העניין הוא לא באמת רק הזולת אלא היכולת שלנו להבחין לראות וכו,...._
בדיוק!

אני מסכימה עם קוראת. יוצא לי לפעמים לענות לשאלות חטטניות ומיותרות רק מתוך נימוס ומתוך זה שהצד השני מאוד בוטה ואני מופתעת ולא מספיקה לחשוב אם זה מתאים לי לענות או לא.
אם אני ארצה לחלוק מידע אינטימי עם מישהו אין לי בעיה. אבל אני בוחרת עם מי לחלוק. מזכירה לעצמי...
תמימות ונאיביות אפשר לזהות ואם אהבת עולם את באמת כזאת, אני בטוחה שאנשים סביבך מגיבים בנועם. גם חטטנות וחוסר ביטחון אפשר לזהות בקלות ואני מוצאת שהרבה פעמים שואלים אותי שאלות לא בגלל שמתעניינים בי, אלא בגלל שרוצים לבדוק איפה האדם נמצא ביחס אלי, או שזה סתם תרוץ לדבר על עצמם...
גם אני כזאת לפעמים ולכן אם אני מזהה ששאלה מתוכי מגיעה מתוך חוסר ביטחון ולא התעניינות כנה - אני נמנעת מלשאול.
יוצא שאני שתקנית

גם מי ששואל שאלות מתוך דיסלקציה חברתית - אפשר לזהות ואני סלחנית כלפי כאלה (מחבריי הקרובים יש הרבה).

_אני לומדת על עצמי הרבה מדברים שאנשים מספרים על עצמם.
נדמה לי שזה בעצם הדחף העיקרי שלי לשמוע סיפורי חיים של אנשים.
(ולדעתי זה גם הרבה פעמים הסיבה לסקרנות וחטטנות של אנשים אחרים, גם אם הם לא מודעים לסיבה הזאת.)_
בדיוק אהבת עולם, ההתעניינות שלך לא כנה ואכפתית, אלא נועדה לשרת אותך. ואם היא נועדה לשרת אותך זה בסדר, אבל תודיעי מראש - "סליחה שאני מתערבת, הראש של הילד שלך קצת גדול, יש סיבה? פשוט לאחותי יש ראש גדול ואמרו לה שזה בגלל שהיא נולדה בשבוע 62..." אני משתטה אבל מקווה שהבנת.

יחד עם זאת, אני חושבת שיכול להיות שמטרת הדף האמיתית שפתחה שלומית, וכן הדברים שכתבו אחרות שחוו זאת באופן דומה -
היא להביע את הכאב ולקבל השתתפות בכאב,
ולאו דווקא לנהל דיון אם כדאי או לא כדאי לשאול.

אז אם הצורך האמיתי כאן הוא לשתף בכאב ולקבל אמפתיה,
אז הדברים שכתבתי לא רלוונטיים.
וסליחה אם לא התייחסתי לצורך האמיתי.

_היא להביע את הכאב ולקבל השתתפות בכאב,
ולאו דווקא לנהל דיון אם כדאי או לא כדאי לשאול._
ואללה.

בדיוק אהבת עולם, ההתעניינות שלך לא כנה ואכפתית, אלא נועדה לשרת אותך
זאת הסתכלות מאוד לא הוגנת על הדברים שאמרתי.

כתבתי שאני חושבת שזה מה שמניע את רוב האנשים כשהם שואלים שאלות.
פשוט יש מי שמודע לזה ויש מי שלא.
זה שאני מודעת לזה - לא הופך אותי ל'בן אדם קר וחסר אכפתיות שדואג רק לאינטרסים של עצמו'.

גם כשאני 'כנה ואכפתית' אפשר לומר שזה נועד לשרת אותי. שהרי, למה אני כנה ואכפתית? כי אני מבינה את הכאב.
למה אני מבינה את הכאב? כי אני מכירה כאב כזה או דומה לו בעצמי.
אז אפשר לומר שכשאני מגלה אכפתיות כלפי מישהו אחר - האכפתיות היא בעצם לכאב של עצמי.
אבל ככה כולנו מופעלים.
זה לא הופך את האכפתיות לפחות אמיתית.

ולא באמת אפשר לעשות הפרדה: עד כאן אני דואג לעצמי, מכאן אני דואג לאחר.
זה תמיד מעורבב ביחד.

נשאלת, אני מבינה שאת חווה כאב.
אבל נדמה לי שאת כותבת לי בטון ביקורתי, וזה לא נעים לי.

(אלא אם כן כתבת 'ואללה' באמיתיות כפי שחשבתי בקריאה ראשונה, ולא בציניות כמו שזה נשמע לי בקריאה שנייה).

בדיוק אהבת עולם, ההתעניינות שלך לא כנה ואכפתית, אלא נועדה לשרת אותך.
האמת היא שגם אני חושבת ככה...

זה יותר נשמע כאילו אנשים הם מעין תוכניות טלוויזיה בשבילך מאשר יצורים שיש לכבד את הפרטיות שלהם.

אשה של חבר מאוד טוב של אח שלי שאלה אותי אם אני בהריון (כשלא הייתי). אי אפשר לתאר כמה שזה היה לא לעניין. גם השמנתי וזה צברח אותי מאוד וגרם לי להרגיש מסורבלת, וגם אני מאוד רוצה עוד ילדים ואין לי אפשרות.

_אז אני מנסה להבין מה ההבדל בין ילד קטן ששואל לבין מבוגר.
כשילד שואל, אז ברור שזה מכוונות טובות - ולכן מקבלים את זה באהבה.
אם היה ברור שגם כוונת המבוגר ששואל היא טובה ותמימה ולא שיפוטית - אני חושבת שהיה אפשר להתייחס לזה כמו שמתייחסים לשאלות של ילדים._
אני ממש מלמדת את הבן שלי לא לחטט ולהימנע משאלות שפולשות לפרטיות. והוא ילד מאוד מאוד חופשי ומקבל חינוך ללא כפייה במידת האפשר. אבל חופש זה לא לחטט למישהו אחר בענייניו הפרטיים. וגם שאלות של ילדים לפעמים מכאיבות. ואת עוד מבוגרת...
הקיצר, אני ממש לא מתחברת לגישה שלך, אהבת עולם . ואם היית מכירה אותי היית רואה מישהי די "זרוקה" וממש לא מנומסת מדי או סגורה. אבל אני לא אקח צ'אנס שאפגע במישהו על ידי שאלות. וזה בכלל לא דומה ללהסב את המבט ממישהו נכה. מה הקשר?

ודבר נוסף בהקשר ל-ההתעניינות שלך לא כנה ואכפתית, אלא נועדה לשרת אותך.

ומי אמר שהקשבה כדי ללמוד נועדה באמת לשרת רק אותי?
יש בי דחף ללמוד דברים כדי להתפתח.
ולמה אני רוצה להתפתח?
כדי שאוכל לשרת את העולם יותר טוב.

אז זה מעגלי.

זה גם הכי אגואיסטי בעולם, וגם הכי לא אגואיסטי בעולם.
חבל להסתכל על הדברים ב'שחור-לבן'.

בלי לקרוא את הדיון כולו
אני רוצה להגיד שזה כל-כך כל-כך נכון !
כשאנחנו ניסינו להכנס להריון, זה לקח לנו בערך שנה. שנה קשה ומייסרת מאד עבורי. כל וסת הרגישה לי כמו הפלה. כל תא בגופי התאווה לתינוק.
במהלך השנה הזו באחד האירועים המשפחתיים לבשתי (בשוגג) שמלה עם גזרה כזו שקצת עושה בטן, כמה ימים אחרי כן גיסתי שאלה אותי אם אני בהריון , לא יכולתי לענות לה מרוב דמעות בגרון. אחר כך גם התברר לי שבמשך כל האירוע דיברו כולם מאחורי גבי שבטח אני בהריון.... זה היה נורא

אז בדיוק כפי ששלומית כתבה - גם אם מצידכם השאלה מגיעה מתוך רצון טוב , או מתוך תמימות וכוונות טהורות, זה יכול לפגוע מאד בצד השני.

אז בבקשה אני מפצירה בכם אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון

אלא אם כן כתבת 'ואלה' באמיתיות כפי שחשבתי בקריאה ראשונה, ולא בציניות כמו שזה נשמע לי בקריאה שנייה)
כתבתי כי את צודקת. אולי זה דף השתתפות ולא דף הבעת דעות. אני מעבירה את השאלה לשלומית שתענה.
זה בסדר שאת רוצה ללמוד ולהתפתח, אבל אני מעידה על עצמי שאם השאלה שלי היא לא מאה אחוז ממקום של "הי, אני רוצה לעזור, איך אפשר, או - אני רוצה לשמוח אתך ולשמח אותך, ספרי לי" אז אני לא שואלת.
ויש שאלות שאני לא שואלת נקודה. מי שרוצה את השתתפותי מגיע אלי, אני לרוב זמינה.

כתבתי כי את צודקת. אולי זה דף השתתפות ולא דף הבעת דעות. אני מעבירה את השאלה לשלומית שתענה.
אה, תודה.

שאם השאלה שלי היא לא מאה אחוז ממקום של "הי, אני רוצה לעזור, איך אפשר
את צודקת.
אבל הרי גם הרצון לעזור בא מתוך מניעים פנימיים.
זה תמיד מעגלי מבחוץ פנימה ומבפנים החוצה.

**********

חוצמזה, זה שכתבתי שזיהיתי את מקור הדחף לסקרנות,
זה לא אומר שזאת הסיבה שבאותו רגע אני שואלת.
אני מזהה את זה רק מהתבוננות יותר עמוקה, לאו דווקא באותו הרגע.

כמו שילדים משחקים בחול - פשוט בגלל שזה כיף להם.
אבל הטבע כיוון את זה שזה יהיה כיף להם בגלל שזה מפתח אותם.
לא תמיד הסיבה המיידית שאנחנו מזהים - זו הסיבה העמוקה שטבועה בנו ודוחפת אותנו.

אני לא שואלת כדי להתפתח. זו לא המטרה המודעת שלי באותו רגע. אני שואלת כי אני שואלת.
אלא שנראה לי שהטבע עשה אותי (וגם את האחרים) ככה כדי להתפתח מזה.

***********

ועוד חוצמזה,
שאילת שאלות מתוך סקרנות ממש לא סותרת אכפתיות אמיתית - בד בבד.

מה,
חסרים כאן דפים באתר על נושאים 'פיקנטיים' שאנשים נשאבים אליהם מתוך סקרנות, אבל באותו זמן רוצים באמ-ת לעזור, וגם עוזרים?

ויכול להיות שבאמת כל הדיון הזה לא שייך למטרה האמיתית של הדף הזה, ואפשר להעביר את זה לדף נפרד, אם שלומית תעדיף כך.

אני חושבת שיש מקום להבין שעצם זה שאת אוהבת ששואלים אותך שאלות, זה לא אומר שכולם אוהבים. זה שמישהו עונה בנימוס לשאלה חצופה, זה לא אומר שהשאלה לא חצופה - זה רק אומר שהוא מנומס.
אפשר לעשות שני דברים - להבין שיש אנשים שזה עלול לפגוע בהם ולכן לא לשאול
לחשוב שיש אנשים שישמחו ולכן לשאול.
אני מעדיפה להימנע, כמו לשבת בחדר עם חתול. אם אני אתנפל על החתול במישמושים הוא יברח, אם אני אמתין בסבלנות יש סיכוי שהוא יבוא אלי, ומערכת היחסים שלנו תהיה נעימה יותר. יש כיף גדול בלשבת ליד מישהו וסתם להיות, בלי לדעת מי הוא ולאן הוא הולך, בלי לדעת מה ההיסטוריה שלו או למה הוא כמו שהוא עכשיו. פשוט להיות ולראות מה קורה.

בהריון הראשון נכנסתי לחנות של בגדי הריון אז עוד קניתי.. ועמדה מולי מוכרת עגלגלה. התחלתי לדבר אתה ותוך כדי חוסר הטקט אני שואלת אותה את גם בהריון אז היא עונה לי לא אני סתם שמנה.... לא משנה שהיא נראתה שמנה יותר ממני שהייתי בסוף ההריון באותו רגע רציתי שהאדמה תפער את פיה ותבלע אותי מאותו יום אני לא שואלת ירצו יספרו לא שיהנו בשקט.

לגבי מטרת הדף - כמו שכתבתי בהתחלה,
להגיד את זה . בדיוק את זה - אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון .

אני שמחה על הדיון שהתפתח. זה משאיר את האמירה הזו נוכחת.

והכוונה שלי היא היא שכשהדיון הזה ידעך, להעלות את זה שוב, רק שיהיה בתודעה של אנשים.

כמו שכתבה כאן מישהי למעלה, יש אנשים שזה לא ברור להם שלא שואלים שאלות כאלה, וצריך להגיד להם את זה בצורה ברורה.
אז בשביל זה פתחתי את הדף הזה, להגיד בצורה ברורה, בשביל אלה שזקוקים לכך.
(ובמידה מסויימת, גם אני הייתי זקוקה לכך פעם)
שלעוד כמה אנשים יהיה ברור.

מטרה נוספת היא כמובן קצת לאוורר קצת את התסכולים שלי, אבל אני לא צריכה עכשיו יותר מדי ליטופים, רק מקום לצעוק (בשקט). כך שיש כאן מקום לדיונים שמתפתחים.

אהבת עולם - ייתכן שענו לך בנימוס. ייתכן שאחרי חצי שעה נשאלו את אותה שאלה, ואז ענו בקצת פחות נימוס. ייתכן שאחרי עוד שעה נשאלו את אותה שאלה שוב, ואז הלכו והתפרקו בבכי בצד. ייתכן גם שלא, וכל מי שאת שואלת אותו עונה לך בסבבה, ואת מספיק רגישה ושואלת רק כשזה מתאים. אבל אני חושבת שראוי לנהוג ביתר זהירות, ביתר יתר זהירות, ולקחת את מקדמי הזהירות (שוב) הגדול ביותר, ולהתאפק אם לא בטוחים לגמרי לגמרי לגמרי שזה מתאים. ומכיוון שאפשר תמיד לטעות, כי לכולנו יש נקודות עיוורון, אז טוב שיש קווים מנחים, שהם למשל - אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון (אלא אם כן צירים ותינוק יוצא מבין הרגליים וכו')

אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון

סייג:
אלא אם כן

היא חיה איתכם
היא עצבנית
היא ממלמלת משהו על איחור כבר שלושה שבועות

אז תשאלו ומהר

אבל חוצמזה מסכים, זה סופר רגיש ובעיקר
תלוי מי שואל.

(-:

צוויל

דיסלקציה חברתית,,,,,,או קיי ,,,יש מצב
אולי דיספאנקשן חברתי,,,,
שוב הבלבול המצוי בין אכפתיות לבולענות, ולפולשנות... לפחות אצלי
חוסר ההבנה שיש דבר כזה מרחב אישי , אולי עדיף על נימוס חיצוני ומאולץ,
הכרה במרחב באישי שלי, של ילדי, של בני ביתי, שכני, וכל השאר,
גם תינוקות חשים בו אם הם גדלים בסביבה המכבדת אותו
ובכל זאת נופלת שם לא מעט, מן הסתם ,ולא רק מול אשה בהריון (אולי)
אצל אשה הרה המרחב הזה מוגן אנרגטית פי כמה, יש התכנסות אנרגטית,
זה לא סתם שלא מטפלים בדרך כלל בתחילת ההריון, לא פותחים כי הכל מתבשל במקום הכי מוגן בעולם,ואם פולשים הפלישה מורגשת יותר,
אחרי הפדיחה האחרונה שהייתה לי אני כבר יודעת לשמור על הלשון טוב יותר. אז גם דיסלקציה חברתית ניתנת לשיפור רב.
חוצמזה אנחנו חיים בעידן שאפשר טכנולוגית לפלוש ופולשים בלי סוף אל הרחם,כל הסודות מתגלים כל הנעלם ידוע. גם זה משפיע

וגם אל תשאלו אף פעם "ילדת כבר?"
כי אולי היא בשבוע 62 מתענה שהעולל כבר יועיל בטובו לצאת, והבא שישאל את זה יקבל נבוט בראש

ואולי היא ילדה ילד מת (ולא עלינו זה קורה) ואני את פדיחת חיי בנושא כבר עשיתי. מנסה לחסוך את זה מאחרים.

וגם אל תשאלו אף פעם "ילדת כבר?"
וגם אל תשאלו אף פעם "נו, מה קורה? את כבר לא ילדה..." או "את כבר בהריון?" או "אתם כבר מנסים?" או "למה אתם מחכים?"
או עצות מסוג "כדאי לכם להזדרז, אחר כך זה לא נעשה פשוט יותר" או "זה בסדר לחכות, אבל לא יותר מדי, שלא תתעוררו מאוחר מדי..."
או אפילו בשיא הנימוס מחברות טובות: "נו, יש חדשות?"
אין חדשות. אם היו, הייתי מספרת. וזה כואב, כל שאלה כזו מכאיבה כל כך. וכן, אני עונה בנימוס, בנעימות, אפילו אומרת "זה בסדר" לכל מיני משפטים כמו "אני מקווה שזה בסדר שאני שואלת" או "זה מתוך דאגה לך כי חשבתי שאולי את לא יודעת, או שלא חשבת על זה..."
אז אני יודעת הכל. חשבתי על הכל. לא צריכה אף נשמה טובה שתאיר את דרכי ותפנה את תשומת ליבי. לא צריכה שתתעניינו בי ככה, שתדאגו לי ככה, שתשאלו אותי ככה. זה כואב ומייסר.
יש סיבה לזה שאני לא בהריון עכשיו, תחשבו קצת בעצמכם ותבינו, שלא יכול להיות מצב שבו השאלות האלה יהיו פשוטות ויעברו בקלות. שלא יכול להיות מצב שקל לי ונוח לי לדבר על זה, שלא יכול להיות מצב שזה לא נושא מורכב, קשה, גדול מבחינתי.
ועל אחת כמה וכמה כל מי שמכיר אותי טוב ויודע כמה הייתי רוצה להיות בהריון.
אז אני גם חושבת שצריך שיהיו קווים מנחים, ורגישות בסיסית, לא לכולם מתאים לשתף כל חברה וכל עוברת אורח בענינים פנימיים, רגישים, מסובכים. צריך לסמוך על האדם שאם הוא ירצה לשתף הוא ישתף ולא לכפות עליו דיון בנושא בלי לדעת בוודאות שזה בסדר מבחינתו לדבר על זה.
ואני חושבת שצריך להרחיב את הטווח מעבר ל אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון גם ל"אף פעם אל תשאלו אישה למה היא לא בהריון" "אף פעם אל תשאלו אשה מתי היא מתכוונת להיות בהריון" ובאופן כללי, אף פעם אל תתערבו בעניניו הפנימיים של אדם, בלי לדעת בוודאות מוחלטת שזה בסדר מבחינתו באופן כללי וגם ברגע הנתון של שאילת השאלה.
מבחינתי זה אלמנטרי, אולי אני פחות חבר'מנית, אולי בסוף יוצא שאני שתקנית אולי לוקח לי יותר זמן לפתח קשרים עם אנשים, אבל לפחות לא יוצא מצב שמישהו מדבר איתי על משהו בניגוד לרצונו.
והאמת, מתוך הנסיון שלי, דוקא להיות בשקט לצד מישהו, להיענות באמת לכל מה שבא ממנו, אבל לא להכנס לו לקרביים, להשתתף כשהוא רוצה לשתף, להיות הצד הפאסיבי בשיחות אבל תמיד להתענין ולהקשיב. כל אלה, יוצרים לרוב מצב שבו אנשים נפתחים אלי מיוזמתם, מספרים לי, חושבים שאני יודעת להקשיב טוב, מעריכים את האינטרקציה איתי ויוזמים קשר, שיחה, שיתוף.
תודה על הדף, על הדיון ועל העלאת הנושא @}

הבעל שלי, אמר לי בשמחה שבסופר שאלו אותו אם ילדתי כבר.
אין צורך לומר כמובן שאני לא בהריון.
)-:

אני עם אהבת עולם.
אני מבינה את העצב והכאב שהשואלת חווה בשאלות, אבל גם אם זה לוקח אותה למקומות של כאב, עדיין זה לא אומר שזה דבר לא טוב. אז היא בוכה וכואבת, אז אולי היא צריכה לשפוך קצת דמעות, להוציא כך את הכאב? חשבתם על זה?
אהבת עולם, את נראית לי רגישה מאוד ואמיתית.
שואלת, היית רוצה שיתעלמו ממך לגמרי ולא ישאלו? סקרנות היא טבעית, וגם בכי הוא דבר טוב וטבעי.

אז היא בוכה וכואבת, אז אולי היא צריכה לשפוך קצת דמעות, להוציא כך את הכאב? חשבתם על זה?
אני יכולה לענות בשם עצמי, אני בוכה וכואבת מספיק, וממש אין לי צורך שיעזרו לי להגיע למקומות של כאב. אני מצויה בהם מספיק.
אני הייתי רוצה שיתעלמו לגמרי ולא ישאלו. אני רוצה שתהיה לי זכות לבחור. לבחור מה אני רוצה לספר, מתי לספר ולמי לספר, אלה נושאים הכי רגישים ואישיים שלי ואני רוצה שכך הם ישארו.
שושי, היית רוצה שבאופן קבוע אנשים יתעלמו מפצע שיש לך ברגל, למרות שהם יודעים שהוא שם וידרכו לך עליה שוב ושוב רק מסקרנות לדעת אם הוא כבר עבר, מסקרנות לראות את התגובה שלך ומתוך הנחה שמקסימום יכאב לך ותבכי, כי לבכות זה דבר טוב וטבעי?
לא נשמע לי משהו שמישהו ירצה לעבור מרצונו החופשי...

שושי, תודה על התמיכה בדבריי, אבל בכל זאת זה לא בדיוק מה שהתכוונתי.
אני בכל זאת אמרתי שיש נושאים שאני נזהרת בהם.
ובמיוחד אחרי הדף הזה, אני מתארת לעצמי שאקח יותר לתשומת לבי כל מיני נושאים רגישים, במיוחד בנושא ההריון. (בכל מקרה, לא נראה לי שיצא לי אי פעם לשאול מישהי אם היא בהריון).

כשאני מרשה לעצמי לשאול דברים, זה רק כשאני חושבת שזה יתקבל בסדר. לא הייתי רוצה לדעת שמישהו בוכה בגלל השאלה שלי. גם אם לבכות זה טוב לפעמים.

***********

דרך אגב, בעניין הבחור ששאלתי אותו בריקודים מה קרה לו ברגל, אני ממש לא חושבת שעוד מישהו שאל אותו באותו יום לפניי או אחריי.
זה מסוג הדברים שאנשים לא מעזים לשאול. גם לא אנשים סקרנים וחטטנים.

אז חשבתי על זה. נראה לי שאולי אני איכשהו נוטה לשאול דווקא דברים שגם חטטנים לא מעזים לשאול. ופחות שואלת דברים שאנשים חטטנים שואלים.
ככה שהשאלה שלי לרוב לא מתקבלת כ'הנה עוד חטטנית אחת', ונותנים לה מקום, ולרוב עונים עליה בהרחבה.

נראה לי שהרעיון שעומד מאחורי זה, הוא שיש הרבה דברים שאנשים מתביישים בהם בחברה שלנו. דברים שלא בהכרח יש סיבה אמיתית להתבייש בהם. (למשל, בלהיות הומו. או כל מיני דברים אחרים. וחוצמזה מה הבושה הגדולה אם השיער צבוע? זה פשוט לא יאומן באיזה דברים החברה גורמת לאנשים להתבייש).
כשאני שואלת את זה בטבעיות ומתוך קבלה - אז נראה לי שיש עניין של הצד השני לשתף. נדמה לי שהגישה שלי מקלה, כי היא נותנת תחושה של טבעיות, לא של משהו ש'בושה אם מישהו יידע'.

שוב, אני לא מדברת דווקא על הנושאים ה'כבדים' (כמו הריון) שבהם אני מבינה שכדאי להיזהר יותר, כי הרגישות היא מעבר לסתם 'בושה'.

יש נושאים שאני חושבת שבהחלט כדאי לדבר עליהם בטבעיות.
ושמאוד היה כדאי שהיינו מתחילים להרגיש נוח לדבר עליהם.

אז היא בוכה וכואבת, אז אולי היא צריכה לשפוך קצת דמעות, להוציא כך את הכאב? חשבתם על זה?
אז זה התפקיד שלך לגרום לה לבכות? איזו גישה פטרונית. ואם היא לא צריכה להוציא את הכאב ופשוט גרמת לה כאב?

אותי שאלה איזו דודה רחוקה באירוע משפחתי: "משמינים, אה?", הייתי בשבוע רביעי,כך שעוד לא ראו כלום, וההורים אפילו לא ידעו, אז עניתי בנימוס מאולץ, "כן, תקופת מבחנים..." אבל זה היה מאוד מביך עבורי... לא שמעו על טקט בפולין?

כשאני שואלת את זה בטבעיות ומתוך קבלה
זו סתירה פנימית - אם את שואלת סימן שזה לא טבעי ולא מקבל אלא מוזר ומעניין.
לקבל זה פשוט להיות שם. בלי לשאול, בלי לרמוז, פשוט לשתוק.
הריון הוא דוגמה לנושא שגם אם הכל בסדר בו - אז הוא רגיש מעצם החוויה, אני בהריון הופכת רגישה יותר וסבלנית פחות לדברים שקודם החלקתי. תראי אהבת עולם, את יכולה לתת הרבה סיבות ללמה זה בסדר לשאול הכל, אבל יש עובדה בסיסית שאת מתעלמת ממנה והיא שאת לא יודעת מה הצד הנשאל חושב ומרגיש, והוא זה שיקבע עבור עצמו אם השאלה במקום או לא ואת רק תדעי בדיעבד.

אהבת עולם, נשמע שאת אדם סקרן וככזה שואפת לספק את סקרנותך. לפעמים ללא מחשבה טרם שאלה. יש בזה מן הילדותיות. ילד יבקש לספק סקרנותו, עבורו סקרנותו היא היא העניין החשוב והוא איננו מודע לרגישויות שעלולות להיות לאנשים. אצל אדם בוגר התכונה הזו איננה חיננית במיוחד. יש עניין של איפוק והתחשבות. נדמה לי שאת עוסקת כאן בפילוסופיה של הדבר, אולם במציאות זהו חיטוט. ישנם אנשים שאין להם עניין לשתפך, שיש להם רגישויות משל עצמם. העובדה שאת גלוית לב ומוכנה לחשוף את עצמך ונימי נימייך אינה אומרת שגם לאחרים יש את אותה השאיפה. מה כל כך קשה להבין?

גילוי נאות, הכותבת מצויה בעיצומם של טיפולי פוריות, ובפעם האחרונה שנשאלה אם היא בהריון, זאת עקב הבטן הנפוחה מכמויות הורמונים בלתי נגמרות, היא התמוטטה על הספה ולא יצאה מהבית יומיים.

גם אני סבורה שכל שאלה הקשורה בפיריון, הולדה וכו' אינה במקומה כלל וכלל.
גם לי היתה תקופה, בעיקר לאחר הלידה השנייה, ששאלו אותי בחינניות, מס' חודשים אחרי אם אני "מבשלת" משהו בבטן, גם עם אחד האחים של בעלי היה סשן כזה, שבו בכול פעם שנפגשנו הם שאלו אותי בקול רם ובפומבי, פעם אחת, לפני ארוחת החג ליד השולחן, פסח אם אינני טועה...או אולי ראש השנה שעבר. בעצם אני נזכרת, שעוד במחלקת יולדות, אורח של היולדת שליידי, איחל לי לידה קלה P-:
רק עכשיו, כמעט שנתיים אחרי, אני מרגישה שגופי מתחיל לחזור לעצמו, אחרי שני הריונות רצופים.

אני לא חושבת ש אהבת עולם מדברת על סיטואציות כאלה, והיא הסכימה יותר מפעם אחת שמה שהיא אומרת לא תקף לנושאים רגישים וכאובים כמו פיריון על הטיותיו השונות.
יש מקרים בהם יש התעלמות ממצב נוכח, וגם היא, לא מפאת רגישות לסובבים אותנו אלא בעיקר מפני שיש נושאים שלא נעים לנו לגעת בהם, כמו אבל, אובדנים למיניהם, דכאונות, מחלות, גם בגלל שזה מפחיד וגם בגלל שזה פשוט לא נעים, עדיף לשאול הכול בסדר? כשאלה רטורית לצאת לידי חובה.
אני מסכימה שחשוב להיות מאוד רגישים ולראות איך הבן אדם שמולך מגיב, וגם לא לפתוח נושאים שאין להם שום קשר למה שקורה, אם זה משתלב בסיטואציה, אפשר בשאלה מכוונת, ואם זה לא מתאים והבן אדם לא מעוניין, להתנצל בכנות.

בנושאי הריון, זה די פשוט, אין מה לשאול, אם לא מספרים לך אז או שזה לא הריון, או שלא רוצים לשתף מסיבה כלשהי. זהו. גם אם ניחנת בעיני נץ ואת יכולה לזהות מהשלבים הראשונים, אנא התאפק/י!

בנושאי הריון, זה די פשוט, אין מה לשאול, אם לא מספרים לך אז או שזה לא הריון, או שלא רוצים לשתף מסיבה כלשהי. זהו. גם אם ניחנת בעיני נץ ואת יכולה לזהות מהשלבים הראשונים, אנא התאפק/י!
בדיוק! תודה על הניסוח!

לא שמעו על טקט בפולין?
להיפך... טקט אסור בפולין...
אם יש טקט היא לא פולניה באמת!!

אני מבינה מכותרת הדף שרק שאלה על הריון אסורה. אני צודקת?
אנחנו צריכים להיות רגישים רק לזה? לאישה בטיפולי פוריות מותר לשאול אחרים שאלות חטטניות?

כי אם זו לא הכוונה אז אני מציעה לתת כותרת אחרת לדף ואז יבינו יותר אנשים שזה לא לגיטימי אף פעם.

רוזמרין,

אני פתחתי את הדף הזה מהמקום הכואב שלי, ו זו הצעקה שלי. זה מה שחשוב לי, מה שהייתי רוצה שכולם יידעו, יפנימו.

אם רוצים לפתוח דף על טקט, שאלות חטטניות ובקשה לרגישות, אשמח אם זה יהיה דף אחר.

כרגע. (באנה, עוד לא עברו שלושה ימים מאז שפתחתי אותו!)

[אבל כמובן שאין לי שליטה על מה שקורה בבאופן, ולאט שיתפתח הדיון, ומה שיוחלט - יוחלט]

רוזמרין, (שוב, בקריאה נוספת של מה שכתבת -)
מאיפה את מבינה מהכותרת ש"רק" שאלה על הריון אסורה?
האם כותרת הדף היא "לעולם אל תשאלו....בהריון, אבל כן תשאלו שאלות אחרות"?
זה שהדגשתי משהו, מייד אומר שאני פוסלת את כל השאר?
מה הקטע שלך?

הבעיה היא שאנשים "כמוני" צריכים ללמוד כל חוק בפני עצמו, כי ההכללה שלנו לא עובדת.
טליה, את כזאת חמודה.

נראה לי שצריך מדי פעם להקפיץ את הדף הזה למה חדש, שישמש כתזכורת בסגנון שתי כוס מים . אין הרבה מה להגיד בנושא, אבל מצוין להיזכר, כי הטאקט מנוגד לתנאי האקלים בישראל, וקשה לתחזק אותו וקצת עזרה בכלל לא מזיקה.

אף פעם אל תדברו סתם

אני ניסיתי פעם להסביר לידיד קרוב ואהוב למה יש שאלות שפשוט לא. הוא טען באופן סוחף - מה הבעיה לשאול, מי שלא רוצה לא יענה. אני לקחתי כדוגמא את השאלה - "האם את מוכנה בכסף?" - למישהי שמפלרטטים אתה. הוא לא הבין מה הבעיה - מכסימום תגיד לא, למה זה צריך לפגוע. אני לקחתי את חוסר ההבנה שלו עמוק פנימה, וניסיתי להבין. ומה שהבנתי היה, פשוטו כמשמעו, זה שהוא לא הבין.

כבר עלה פה בדף המושג "לקות חברתית". אני חושבת שיש כאלו, אנשים טובים ואוהבים ומלאי תכונות טובות והכל, וזה פשוט חסר להם. הטקט. ברמה זו או אחרת. ואולי, אם אפשר, פחות ניפגע, אם נחשוב על זה ככה. שיתכן שהאדם השואל - במומו שואל. ובלי שום כוונה להרע.

מעניין שיש פה כמעט קונצנזוס, שזה בקושי קורה בבאופן.

ניקוסיה,
אני חושבת שמדובר פה במשהו אחר. הפגיעה איננה כי נעלבתי מעצם השאלה, או כי הרגשתי מותקפת מאותו אדם. הפגיעה היא פשוט (כמו שפרח תיארה באופן נהדר) כמו דריכה כואבת על פצע פתוח ומדמם. גם אם זה נעשה בשוגג בגלל לקות חברתית כלשהי , גם אם זה מתוך כוונות טובות- זה עדיין כואב כל כך...

אהבת עולם
אני חושבת שאני מבינה את סוג השאלות שאת נוהגת לשאול, ולא נראה לי שהן נופלות לקטגוריה הזאת. אז את יכולה להרגיש בנוח להמשיך לפתח שיחות כנות ונעימות עם אנשים. רק בבקשה זהירות כשזה מגיע לנושאים כאלו.

ומה עושים עם שאלה כמו 'יש לך ילדים?'
זו שאלה מאוד פשוטה שיוצא לשאול אותה הרבה בכל מיני הקשרים.

הרי היא יכולה לגעת בדיוק באותן נקודות כואבות שאתן מדברות עליהן.
אז מה, גם את זה לא לשאול?

(אם תגידו שכן, אני אחשוב שאלו דרישות ממש בלתי אפשריות. אבל אני בכל זאת תוהה. כי גם זה יכול להיות רגיש הרי...)

אני רוצה להתייחס לנושא דרך סיפור קטן. לפני כמה זמן פגשתי בקורס הכנה ללידה בחור ערבי. שאלתי אותו אחרי 2 דקות של היכרות - "מאיפה אתה?". שאלה לא ממש בעייתית, אבל הבחור המבריק הזה הסביר לי במשך 15 דקות למה זו שאלה לא רלוונטית לכלום - רק שאלה שיש לה פוטנציאל לייצור דעות קדומות, או שמסתמכת על דעות קדומות או סתם שיחה בטלה. אחרי שסיים כבר ממש ביקשתי ממנו שלא יגיד מאיפה הוא והתחלנו פשוט לדבר כמו 2 בני אדם שנפגשים.

מה אני רוצה להגיד - יש כל כך הרבה דברים שאפשר לשאול אנשים, ומשום מה יש לנו נטייה לשאול דברים - במה בעלך עובד? כמה ילדים יש לך? איפה אתה גר? יש לך תואר מהאוניברסיטה.... שאלות שמיד ממקמות אותנו (לרוב) ברמה הכי שטחית שאפשר, ולפעמים גם יוצא שחודרות לפרטיות או פוגעות.

לפעמים אני חושבת שאלוהים מסתכל למטה ואומר לעצמו - אוף! אני בראתי אותם כדי שישאלו שאלות כמו - מה החלום שלך? מה הדבר הכי חשוב לך בחיים? קרה לך היום משהו מעניין? אילו שיעורים חשובים קיבלת בשנה האחרונה? אתה מרגיש שאתה מתפתח? .

זוהי תזכורת גם לעצמי, לשים לב מאיפה בתוכי באה השאלה? מתוך חטטנות ורצון לשמוע פרט בעל אופי רכילותי? (את לא בהריון? למה?....) ולזכור באיזה מיקום בתוכי אני רוצה להיות רוב הזמן. כמה מפתה לפעמים להישאר ברמת שיחת החולין וכמה קשה להעז לקפוץ למים העמוקים....

וכמובן, כמה חשוב לשמור על פרטיות האחר, קרוב לנו ככל שיהיה. כמה חשוב לבדוק לפני ששואלים, לשים לב לטון הדיבור, לשים לב אם שואלים או קובעים עובדה... פשוט לכבד את האדם השני באמת ולזכור את זה כל הזמן. לא קל.

הדף הזה השיג את מטרתו וגרם לי לחשוב.
באופן אישי לא אכפת לי כששואלים אותי אם אני בהריון, מעדיפה אותם על פני אלה שאומרים ש"חזרתי לעצמי" כשברור שאני לא מרזה אלא משמינה מאז הלידה. יש לי בטן ואני יודעת שהיא שם, שום שאלה או העדר שאלה לא ישנו את הבטן הזאת. (הלגיטימית, אגב. כולה בטן. ככה אני בהנקה.).ואני מעדיפה התייחסות לאמת מאשר זיופים לטובת הרגשתי הטובה.

מצד שני, במהלך הקריאה בדף הזה, הבני כמה עשרות פעמים שאלתי שאלות שלא הייתי צריכה לשאול.
אף פעם לא מאוחר לגדול.
תודה לכולן.

שלומית, הסבר קצר לתגובה שלי:
אם את רגישה כרגע לסוג השאלות החטטניות שקשורות להריון, האם זה גורם לך להיות רגישה גם לשאלות חטטניות בנושאים אחרים? (לא רק את- אני רואה פה בתגובות אחרות גם רגישות לפן אחד של הנושא).

האם, לדעתך, זה הגיוני יותר לפתוח דף על פן אחד של הבעיה או להציף את הנושא על כל גווניו?

דנה, דברים יפים כתבת. גרמת לי לחשוב.

אני חושבת שהשאלות הלא מועילות האלה הן לרב דרך להתחיל שיחה, ליצור קשר, לחפש איזושהי נקודת חיבור בשביל להמשיך ממנה (כמו ששואלים ילד "באיזו כיתה אתה" או "בן כמה אתה"). על הדרך הן מצמיחות לאותו בן שיחה עוד כמה תוי פנים שעוזרים לנו לצייר את דמותו מולנו.לרב תוי הפנים האלה לא ממש חיוניים (יותר דומים לקשקושי טושים).

(הלגיטימית, אגב. כולה בטן. ככה אני בהנקה.)
אולי הסיבה שלא אכפת לך ששואלים היא משום שיש לך תינוק חדש. השאלות בדרך כלל פוגעות כשהן מצביעות (לפעמים לא ביודעין) על דבר לא טוב שקרה, מזכירות אותו, הורסות את היום ויוצרות תחושת פלישה וחילול של החלל הפרטי.

ומה עושים עם שאלה כמו 'יש לך ילדים?'
אני משתדלת לא לשאול את השאלה הזו.
למה צריך לשאול את זה? הרי כמעט תמיד האינפורמציה הזו עולה בשיחה. כלומר אם יש לאדם ילדים המידע הזה מיד יגיע כי זה הרי פן כל כך משמעותי ואינטנסיבי בחייו שכמעט אי אפשר לדבר על כלום בלי שזה יעלה באיזשהו הקשר.
אם זה לא עולה בשיחה, מאד יכול להיות שאין לאדם ילדים, או שנושא הילדים הוא נושא רגיש אצלו מאיזושהי סיבה. אז אם הוא רוצה, הוא ידבר על זה ואם לא, סימן שהוא לא רוצה, אין כל סיבה שאני אעלה זאת.
_יש כל כך הרבה דברים שאפשר לשאול אנשים, ומשום מה יש לנו נטייה לשאול דברים - במה בעלך עובד? כמה ילדים יש לך? איפה אתה גר? יש לך תואר מהאוניברסיטה.... שאלות שמיד ממקמות אותנו (לרוב) ברמה הכי שטחית שאפשר, ולפעמים גם יוצא שחודרות לפרטיות או פוגעות.
לפעמים אני חושבת שאלוהים מסתכל למטה ואומר לעצמו - אוף! אני בראתי אותם כדי שישאלו שאלות כמו - מה החלום שלך? מה הדבר הכי חשוב לך בחיים? קרה לך היום משהו מעניין? אילו שיעורים חשובים קיבלת בשנה האחרונה? אתה מרגיש שאתה מתפתח? ._
זה כל כך נכון! היה יכול להיות כל כך הרבה יותר מעניין ומרגש ונכון אם השאלות הללו היו מחליפות את השאלות הממקמות והטכניות.
אני משתדלת להמנע משאלות ממקמות כאלה, זה לא פשוט, כי כמו שכתבה ה עוגיה זו דרך נפוצה ומקובלת ליצירת קשר ופתיחה בשיחה. אבל אני באמת משתדלת לתפוס את עצמי תוך כדי. השיחה יכולה לקלוח גם בלי חקירות אינקויזיציה ויכולה להתפתח שיחה מרתקת גם בלי לדעת את כל הפרטים הטכניים על חייו של אדם. לא אחת קרה לי שסיימתי שיחה ובדיעבד הבנתי שנוצרה קרבה בינינו בגלל נושאי שיחה מרתקים וגם אישיים שעלו והתגלגלו במהלך השיחה, אבל אני כלל לא יודעת איפה האדם גר, במה הוא עובד וכד'.
אני משתדלת לשאול שאלות כלליות. אני פוגשת אדם, בכל רמת היכרות, קרובה או רחוקה. אני שואלת אותו: מה שלומך? או 'מה שלומך בימים אלה'? או 'מה מעשיך בתקופה זו'? אלה שאלות כלליות, הוא יכול לבחור באיזו צורה לענות עליהן, באיזו רמת כנות. אני מביעה ענין אמיתי, מוכנה לקבל כל תשובה, לא רק 'הכל בסדר' או כל התשובות המקובלות והסתמיות. מה שבאמת יש לאדם להגיד. ואילו הוא יכול לבחור כיצד להמשיך מכאן.

לא קראתי את כל הדף. גם אני סובלת משאלות מציקות כאלו, במיוחד לפני זמן הוסת, שאז הבטן שלי באמת נראית הריונית. יש כאלה חסרי טאקט ששואלות אותי בסופר בקול רם ליד כולם, או ליד ההורים שמחכים מחוץ לחוג של הילדים. מביך.

היות שיש לי שלושה ילדים צפופים משהו זה נראה לאנשים גם לגיטימי לשאול אותי שאלות כמו: "נו, מתכננת עוד?", "מה עם הרביעי? את לא עומדת בקצב!!", "את בטח לא רוצה עוד ילדים, נכון?"

אני למדתי לא לשאול נשים שהיו הריוניות את השאלה: "ילדת?" מנסיון של מישהי שילדה בלידה מדהימה בחודש תשיעי תינוק. מת. אח"כ היא היתה צריכה להתמודד עם כל השאלות האלה, עוד חודשים רבים אחרי: "ילדת?!" "איפה הקטן?" ולפרוץ בבכי עם כל שאלה.

(דברתיה קוממי).

הכותבת מצויה בעיצומם של טיפולי פוריות, ובפעם האחרונה שנשאלה אם היא בהריון, זאת עקב הבטן הנפוחה מכמויות הורמונים בלתי נגמרות, היא התמוטטה על הספה ולא יצאה מהבית יומיים
<<<>>>
מחזיקה לך אצבעות!

כבר עלה פה בדף המושג "לקות חברתית". אני חושבת שיש כאלו, אנשים טובים ואוהבים ומלאי תכונות טובות והכל, וזה פשוט חסר להם. הטקט. ברמה זו או אחרת. ואולי, אם אפשר, פחות ניפגע, אם נחשוב על זה ככה. שיתכן שהאדם השואל - במומו שואל. ובלי שום כוונה להרע.

זאת אני.
בילדותי לא היה לזה שם ואני גדלתי עם כל המגושמות החברתית ואי הנעימויות שגרמתי לסובבים ושנגרמו לי.
היום יש מודעות ונגמרו התירוצים. גם בעלי 'לקות חברתית' (יענו, סמפטומים מהספקטרום) יכולים ללמוד את הכללים. גם מי שטאקט אינה תכונה מולדת אצלו יכול ללמוד בהוראה ישירה ש - "לעולם אל תשאלו אשה אם היא בהריון".
זו טעות שיכולה לקרות אבל לא צריכה לקרות אחרי שמסבירים למה לא (בהנחה שהצד הפוגע לא באמת התכוון לפגוע).

דף חשוב !

מחדד ומזכיר לי / לנו להיות יותר רגישים , גם אם אנחנו עם כוונות טובות .

תודה, ומזמינה להעלות את הדף הזה מדי פעם למודעות ולאתר .

תודה טלילה.

אם את רגישה כרגע לסוג השאלות החטטניות שקשורות להריון, האם זה גורם לך להיות רגישה גם לשאלות חטטניות בנושאים אחרים? (לא רק את- אני רואה פה בתגובות אחרות גם רגישות לפן אחד של הנושא)

אחד השיעורים החשובים שלמדתי בדרך של טיפולי הפוריות ,
מתוך הפגיעה והכאב שלי בסיטואציות מהסוג הזה,
היה לראות את האדם שמולי, ולחשוב, לפני שאני שואלת, לפני שאני מעירה, בכל תחום שהוא.
אני מקפידה מאז לשים את עצמי במקומו של האחר ולחשוב, האם היטבתי איתו. לא יותר מזה...זה מספיק.
ובכל תחום של החיים, לא רק הריון ולידה.

יש לא מעט שאלות שקשורות לנושאים האלה שגם הן מעצבנות.
אני הרגשתי בתחילת ההריון שבלי לשאול מכריחים אותי לספר.
למשל כשבנות דודה שלי ביקשו ממני לסחוב יחד איתן מכונת כביסה כבדה ואמרתי שאני לא יכולה, הן לא קיבלו את העוד ולחצו ולחצו עד שאמרתי למרות שממש לא התכוונתי לספר בשלב ההוא.
זה לא קשור ללשאול אבל זה כן קשור ללא לסמוך על זה שאם מישהי אומרת שלא מתאים לה לסחוב אז יש לכבד את זה גם אם סתם לא בא לה. נכון, יכולתי לשקר ולומר שנתפס לי הגב, אבל אני לא חושבת על לשקר, זו לא הבחירה הטבעית והאוטומטית שלי, למרות שזה ראוי בסיטואציה כזו בעיני.
איפה את מתכוונת ללדת היתה גם שאלה מעיקה מאנשים לא קרובים ואחרי שרוב ההריון מצאתי את עצמי מסבירה את עצמי בסופו כבר אמרתי תשובות שלא כללו את ה"אני מתכוונת ללדת בבית", מה שאכן לא קרה בסוף.
בכל אני לא מסמפטת שאלות אישיות כמו "בת כמה את?" ו"את מתכוונת לעשות לה אח או אחות?" וגם " היא הבכורה שלך?" , אני נוטה לספר מטבעי, אבל זה לא אומר שכשואלים אותי או כשאני מספרת מיוזמתי זה לא מכאיב ולכן אני מעדיפה שזה יגיע ממני ברגע שמתאים לי.
בדרך כלל גם מעדיפה לא לשאול, בטח לא אם מישהי בהריון, זה בכלל לא ענייני, אלא אם כן זו מישהי קרובה שבוחרת לספר, אני מכירה כל כך הרבה סיפורים כואבים. חוץ מזה בין האנשים הקרובים אלי יש כמה אנשים שבורכו בחוסר טקט משווע וראיתי וחוויתי יותר מדי מזה בחיי, כולל לראות איך זה נראה מהצד, ככה שאני מאד משתדלת לשמור על רמה של טקט סביר גם כשזה לא בא לי טבעי.

הדף הזה מאשר משהו שאני חושבת עליו הרבה - כשאנשים שומעים שאני מיילדת הם מתלהבים ואומרים: "איזה מקסים! המחלקה הכי מאושרת בבית חולים! אצלכם רק מביאים חיים..." ועוד שטויות מהסוג הזה. לכו תסבירו להם שברמות העמוקות כל כך הרבה נשים נושאות צלקות (או פצעים מדממים) בקשר להריונות, לידות, פוריות, זוגיות.... ודווקא בלידה הדברים הללו נוטים לעלות באופן הכי עוצמתי.
זה הופך, במקרים רבים, את סיטואציית הלידה לדבר ממש לא "מקסים" או רומנטי.

אף פעם אל תשאלו אישה אם היא בהריון

והמרגיעון: גם בצד השני יושב בנאדם

שליחה על ידי משהו* » 15 יוני 2010, 13:48

בן זוגי ואשתו לשעבר הלכו ליום הורים של הבת שלהם בכיתה א' (להבהיר: הם כבר היו גרושים והוא כבר היה בן זוגי). המחנכת - שלא הכירה אותם - העירה שהגיע הזמן לעשות עוד אחד.

שהגיע הזמן לעשות עוד אחד.
לפחות שאלו אותה -"להתגרש שוב?"

נכנסתי לפני שבוע לכתה לתת שיעור . אני לא מורה אלא נכנסת לבתי ספר שונים, כך שהתלמידים לא מכירים אותי.
אני שומעת לחישה (איזזזזזה שמנה) ומשתעשעת לעצמי. לילדים אנחנו סולחים הרבה יותר מהר מאשר למבוגרים.
האמת היא שהפעם יכולתי להבליג בקלות מתוך ידיעה ברורה שאני מאד רחוקה מלהיות שמנה כרגע. חודש 6 ובקושי העלתי 4 קילו.
אבל על פי רב אני בהחלט עשויה להיות באיזשהו משקל עודף, בין 4-8 קילו.
וכשמגיעה הערה כזו בזמן שקצת פחות נוח לי עם עצמי, אני לוקחת את זה קצת פחות בנעימות.

מישהי שאני בקושי מכירה שאלה אותי לא מזמן במפגש של חנ"ב באיזה שבוע אני 0-: . אני לא בשבוע, אני לא בהריון בכלל
אחר כך הצטערתי שלא אמרתי לה 40 או משהו כזה, שתשתוק /-:

וכמה ימים אחר כך, מישהי שמכירה אותי מילדות, בגיל של הוריי, לחשה לי באוזן - את בהריון או שסתם השמנת?. והיא ממש עגולה וזולגת, דרך אגב. עוד

אני רוצה לחדד את זה. לאור הישראליות המוגזמת ששואלים אותי כל הזמן אם אני בהריון. אני בהריון אבל לא בא לי להגיד כן. עדיין מוקדם מבחינתי.

אצלנו חמתי בטוחה שאני וגיסתי כל הזמן בהריון, במיוחד היא (גיסתי) כי היא נמצאת במדינה רחוקה אז קשה לעקוב...
היא תמיד מראה לי איך רואים בסקייפ שהשדיים שלה גדלו ואיך היא אומרת פתאום שהיא לא מרגישה טוב כי "אכלה" משהו.

בלי להקל ראש בכל מה שנכתב פה לפני- אותי תשאלו חופשי. אני לא.