ארכיון בלוג שוליית המיילדת

איזה יופי של סיפור!
ממש מרגש לקרוא,מהתיאור של הזוג המקסים ועד הלידה עצמה.

איזה יופי!
ואפשר שאלות?
קודם כל - איך לעזאזל אפשר לעבור חדר בפתיחה מלאה??? במיוחד אם הם לא לגמרי סמוכים.
חוץ מזה כתבת: יצאה השלייה הראשונה, קטנה ויפה, עטופה בשק השפיר שלה . השיליה לא אמורה להיות מחוץ לשק מי השפיר??

ומעניין מה שהמיילדת אמרה לגבי השיליות המחוברות. חשבתי שאצלי זה היה מיוחד, לאור העובדה שרוב הרופאים לא מקבלים את האבחנה של TTTS בתאומי אחווה.

כירולוגיה זה תחביב ישן נושן שלי.מהו הקו הזה? היכן יופיע בכף היד?האם בשתי כפות הידיים?

בת ההרים, הקו הזה נקרא, אם זכרוני אינו מטעני, median line, והוא חוצה את כף היד מימין לשמאל. אני לא יודעת אם זה מופיע בהכרח בשתי הידיים.

מנג בין, כן אני עדיין שם, בחודשיים הקרובים פחות או יותר.

אם פי 3, מסתבר שאפשר לעבור חדר בפתיחה מלאה, בין ציר לציר... החדרים שם הם די קרובים, ממש דלת מול דלת, כך שזה לא מרחק גדול ללכת. חוץ מזה, אמרתי שהיא היתה מדהימה, לא?
השליה אמנם נמצאת מחוץ לשק מי השפיר. כשהיא יוצאת, יש שתי דרכים ליציאתה - האחת (ע"ש דנקן...) היא כאשר השליה יוצאת ראשונה ומאחוריה נשרך שק השפיר. זה נדיר יותר ופחות "יפה" כי הכל מגועל בדם והשליה מתבלגנת קצת. בדרך זו יש גם יותר סיכוי שישאר איזה חלק בפנים.
הדרך השניה (ע"ש שולץ..), היא כאשר השליה יוצאת עטופה בקרומים, למרות שאכן ברחם היא לא היתה עטופה בהם. קצת כמו גרב הפוכה. ואז פותחים את הקרומים ומגלים את השליה. זו דרך הרבה יותר "יפה".

לגבי השליות המחוברות - נראה לי שגם כשאין TTTS השליות עשויות להיות מחוברות, פשוט כי הן השתרשו בצמוד אחת לשניה. אז אין כלי דם משותפים, אבל הן מחוברות.

הקו הזה נקרא, אם זכרוני אינו מטעני, median line
אם הכוונה לקו שמופיע אצל בעלי תסמונת דאון (לא בהכרח ולא רק) נקרא simian line. פרוש המילה היא "דמוי קוף", כי אצל קופים יש את הקו הזה. זה קו ישר לגמרי שעובר מצד אחד של כף היד לצד השני - מהצד של האצבע הקטנה לאצבע השניה. אצל רוב האנשים יוצאים שני קוים, אחד מכל צד, והם לא נפגשים באמצע. הקו הזה הוא קו ישר, בלי רווחים.

ואני כמובן מאד נהנית מהדף הזה, גם מתוכנו, וגם מהכתיבה המאד יפה ונעימה לקריאה שלך, דנה ה . תודה!

קראתי את סיפור התאומים ודמעתי.
את מתארת כל כך יפה ומרגש.
תודה

תודה. לגבי השיליות - התכוונתי, שאם שיליות מחוברות זה כל כך נפוץ, גם בתאומי אחווה, אז איך זה שרוב הרופאים (שהנושא עלה לידם) לא מאמינים שהיה לי TTTS, שבד"כ קורה רק בתאומים זהים (אבל זו היתה האבחנה של הרופאים בחדר לידה).

הנה הקו המדובר:
תמונה

אהה...זה "הקו הקופני" המפורסם!
ראיתי אותו בכפות ידיים של הרבה אנשים "נורמלים".

באיחור אופייני (לא מספיקה בימים אלה בכלל להיכנס לבאופן)
איזה סיפור לידה של תאומים מקסים מרגש ומלא השראה|תינוק||תינוק|

לפעמים אני כבר מתה להיות כבר סבתא בת 60, עם שיער לבן (בצמה כמובן), ועם ציצי ענק. הדמות האימהית האולטימטיבית כן יש רצון וצורך כזה, אם הייתי עכשיו בהריון, הייתי רוצה ללדת אצלך ...

לפעמים אני כבר מתה להיות כבר סבתא בת 60, עם שיער לבן (בצמה כמובן), ועם ציצי ענק. הדמות האימהית האולטימטיבית יש גם סבתות גזעיות ביותר עם שיער שחור לגמרי בצמה, ונראות בנות עשרים שלושים, אפילו שהן בנות שישים

אהה...זה "הקו הקופני" המפורסם!
בספר שלי קוראים לו "הקו הסימיאני" והוא מאפיין גאונות...

דנה, תודה עמוקה על הדף הזה. מרגיע לדעת שיש שוליית מיילדת כמוך.

בספר שלי קוראים לו "הקו הסימיאני" והוא מאפיין גאונות...
ענת,
נקרא simian line. פרוש המילה היא "דמוי קוף", כי אצל קופים יש את הקו הזה

תגידו, מה קרה לכן עם הסמיאן ליין הזה? אולי צריך לפתוח דף קופני ?

לא הייתי מודעת לדיון הער שהתפתח, כי עברנו לביתנו החדש (סוף סוף בית!). אז הנה אני חוזרת לעניינים.

רק דבר קטן :יש גם סבתות גזעיות ביותר עם שיער שחור לגמרי בצמה, ונראות בנות עשרים שלושים, אפילו שהן בנות שישים
זה נכון. יש הרבה כאלו. אבל אני רוצה להיות עם שיער לבן, ציצי גדול, מחבקת נשים...

היי דנה יקרה,
שמעת פעם על לידה עם חבל טבור קצר מידי?עד כדי כך שאי אפשר היה לשים את התינוקת על בטן אמא לפני שחתכו..
מעניין אותי לקרוא על זה ולא מצאתי הרבה חומר ומעולם לא שמעתי על כך.
ובכל זאת נתקלתי בזה לאחרונה בלידה מאוד ארוכה וקשה. אשמח לקבל ממך תובנות על הנושא, אם יש לך.
תודה..

_אהה...זה "הקו הקופני" המפורסם!
ראיתי אותו בכפות ידיים של הרבה אנשים "נורמלים"_
לא ידוע לי על קו זה כאינדיקציה לגאונות אבל זה מה שקורה כשקו הראש וקו הלב מתחברים,למעשה, ומיוצגים כקו אחד. זה לא שכיח. לא ידעתי שזה קורה גם אל מונגולואידים.מעניין מאד!
וסליחה על ההסטה מן הבלוג...זה ממש ממש עניין אותי

ברכות על הבית החדש

הי הגמד חיוכון,
כן, אכן נתקלתי. פעם קיבלתי לידה שהחבל היה בערך באורך של 10 ס"מ ואכן חתכנו אותו מייד כדי שמשקל התינוק לא ימשוך החוצה את השליה עם הרחם. זה קורה לפעמים. לחבל הטבור יש טווח די רחב של אורכים אפשריים. חבל ארוך מאוד יכול להוות סיכון משום שהתינוק עשוי ליצור בו קשרים או שהחבל יכרך סביב צוואר התינוק וכו'. חבל קצר יכול לפעמים לעכב לידה, כי התינוק לא מצליח לרדת.
אני לא יודעת אם יש משמעות אחרת לאורך (מבחינת קשר למומים מולדים וכו', כפי שיש כאשר יש למשל 2 כלי דם חבל הטבור במקום שלושה). נדמה לי שלא.

דנה, קראתי מדהים!!!
מצטרפת לקריאתו של אייל שתערכי הכל לספר
איזה בלוג
איזו כתיבה
אילו חוויות
מרתק!
איזה כיף שאת כותבת, תודה

מצטרפת לקריאתו של אייל שתערכי הכל לספר

איזה כיף שאת כותבת, תודה

שוקלת להפוך אותך לדפבית שלי, יחסוך לי קליק כל פעם שאני מדליקה את המחשב...
ברכות לבית החדש|תמר|

דנה את כותבת מקסים!
רק עכשיו מצאתי את הבלוג הזה!
<האתר הזה הוא כמו המון קופסאות צבעוניות עם ממתקים המתחבאות בפינות. כל כך שמחה למצוא את הקופסה שלך!>
מזהה את הלהט לעזור, את הרצון לעשות הכי טוב שאפשר, את הנכונות לכבד ולא להתערב. מזהה ומזדהה.
אני מתכננת הריון בעוד שנתיים (את הנוכחית- הבכורה ילדתי בבית לפני 10 חודשים).
התוכלי לרשום ביומן כדי שלא יתפסו לי אותך? (-;

באמת כדאי לערוך לספר! אם בא לך, כמובן. הכל יפה וחשוב כל כך, לא נופל בחשיבותו מהספר של סיפורי לידה.

דנה, תוכלי לדבר קצת על לידת עכוז? (את ממש תופסת עמדה של חינוך לבריאות הציבור

)
קראתי שהיה מחקר מאוד מקיף ויסודי באירופה ובישראל, ששלל מכל וכל לידת עכוז וגינלית. אחרי כמה שנים קראתי רמיזה לאותו מחקר (כנראה) שהוא בוצע בשיטות שנויות במחלוקת, וכמובן התבלבלתי לחלוטין.
איפה המציאות בתוך כל זה?

לדנה, מצאתי את הדף לפני כמה ימים וקראתי בקטעים מאז בכל רגע שיכולתי. פשוט מדהים ומעניין לראות את הצד השני. שיהיה לך המון בהצלחה.
לא ממש הבנתי אם יש לך ילדים או לא (נראה לי שלא). אם לא, איך את מדמיינת את הלידה שלך אי פעם בעתיד? (אם כן, זה גם נשמע סיפור מעניין).

תודה לכולן

שמחה שאתן קוראות ונהנות.
פיצה והתוספות - תודה על מה שכתבת לי, מחקתי. אני רושמת אותך ביום שלישי ב- 16:00 בעוד שנתיים..
תמרוש רוש - אני צריכה לחפש את המחקר הזה. אכתוב על כך בהזדמנות.

קייטי - עדיין אין לי ילדים. חלק בסיסי שחסר לי בהכשרה.. בקרוב אגש להשלים את החור בהשכלה הזה (לשמחתך אמא..). אני משתדלת לא לדמיין את הלידה שלי בפרטי פרטים. יהיה לי מספיק זמן בשביל זה בהריון וגם אני חושבת שעדיף שלא, כי זה אף פעם לא יוצא כמו שמדמיינים, ואז מתאכזבים. אבל בכל זאת יש לי כמה מרכיבים בראש לגבי זה - קודם כל אני רוצה לידת בית כמובן (אבל מדי פעם אני רואה גם תסריטי בתי יולדות שונים). הבית שעברנו אליו לפני שבוע הוא בית שווה במיוחד כי כבר ילדו בו. ואז יש לי שני תסריטים עיקריים, די ותרים למען האמת - באחד אני נמצאת לבדי, יולדת לבדי, מתמודדת עם הצירים לבדי, משמיעה איזה קולות שבא לי, רוקדת, ערומה, חסרת עכבות לחלוטין. יש כמובן מיילדת בבית, וגם אהובי נמצא, אבל לא באותו חדר. נאמר - הם יושבים ושותים לימונדה בגינה או שוקו בסלון, ואני במקלחת ואח"כ בחדר השינה... מתישהו הם שומעים בכי של תינוק וכה הם יודעים שילדתי. משהו כזה.
בתסריט השני מתחילים לי צירים ואני מזמינה את כל החברות שלי ויחד אנחנו מבלות כמה שעות שמחות של ריקודים, עיסויים, צחוקים וצירים כואבים. אני יולדת מוקפת בכל חברותי.
קצת סותר לא?. המציאות תהיה שונה בכל מקרה, כך שלא ממש משנה לי. אבל זה באמת זה נחמד לפעמים לחשוב על זה.

שמחה שאתן קוראות ונהנות.
יש גם קוראים ונהנים

גיא בעלי קרא את הדף (שהופיע ברשימת הדפים החמים) ומאוד התרשם מהמקצועיות שלך, הרגישות שלך, יכולת הכתיבה שלך...

<יוחננ ית>

זה אף פעם לא יוצא כמו שמדמיינים
הלידה האחרונה שלי היתה בדיוק כמו שתכננתי...
אף פעם אל תגידי אף פעם...

תמשיכי לראות את הלידה שלך, כשתהיי בהריון הכל יתחדד, ולקראת הלידה תדעי בדיוק איך היא הולכת להיות.

לאורית- אני חושבת שיש מקום לקצת הזהירות שדנה נקטה בה. את ידעת איך הלידה תראה בדיוק, אחרי שהיה לך כבר נסיון . כבר הכרת את עצמך , גופך וכאביך בזכות הלידות הקודמות. משהי שעדין לא ילדה, יכולה לקוות ולתכנן, אך חשוב מאוד שתשאיר אצלה במחשבה גם את הידיעה שהלידה שהיא חולמת עליה, יתכן ולא תתגשם. אין צורך להוסיף סעיף של אכזבה מעצמנו....

תמיד חשבתי שמיילדת שלא ילדה בעצמה לא יכולה להיות טובה, את הפרכת לי את התאוריה הזו, הרגישות שלך זורמת מההודעות שלך וברור שאת מזדהה עם היולדות למרות שלא עברת לידה בעצמך. מקווה שתהיה לי מיילדת רגישה כמוך בלידה הבאה שלי (עוד הרבה, הרבה, הרבה זמן אם זה תלוי בי).

מאיה (הי!) זה לא קשור לידע. באתי ללידה ללא נסיון קודם (קיסרי יזום לא נחשב) אבל עם קילומטרז' ענק של סיפורי לידה. ידעתי מה אני רוצה, ובסתר ליבי, קיוויתי שיקרה לי משהו מאחד הסיפורים - דבר שלא קורה הרבה, שהמים לא יפקעו בכלל, ושק מי השפיר יצא יחד עם התינוק - שלם. וזה קרה - אחד הדברים המרגשים ביותר בלידה היה להרגיש את שק מי השפיר שלם מחוץ לגופי (הוא פקע תוך כדי יציאת הראש, כך שלא זכיתי לראות תינוק עטוף, אבל זה מספיק קרוב לדמיון). היום אני חושבת שלא לגמרי במקרה, אלא גם מתוך הרצון שלי, שלא העזתי לבטא בקול רם.

אני חושבת שיש שני סוגים של דמיון. דמיון ממקום של קונטרול-פריק, שלא מאפשר ללידה את החופש הראוי לה, ואם לא משתחררים ממנו, יש סיכון די גדול שהלידה תהיה שונה מאד מהתסריט הדמיוני (כי הרפיה ושחרור זה חלק קריטי בלידה. והילד שנולד לי שם, מלמד אותי שגם בגידולו), ודמיון ממקום של התכוונות עמוקה, בחירת נתיב.
לא יודעת להבדיל בין שני הסוגים, ויותר מדי פעמים מוצאת את עצמי בסוג הראשון, ולכן זה אף פעם לא יוצא כמו שמדמיינים אבל בלידה יש חלון הזדמנויות מיוחד...

ולדנה יש עוד די זמן להתכוונות ובניית תסריטים, ביטולם ובניית חדשים.... אם התסריט העתידי יכלול אותי, אני אשמח - וכבר רושמת ביומן (יום שלישי בשעה 16:00 כבר תפוס לך, אז תודיעי זמן אחר (-: )

אני בהלם לגלות שטרם ילדת בעצמך (א - מ - ו - מ - ה !!! כנאמר במקומותינו (-;)
כזו הזדהות והבנה עם האמהות מדהים לגלות שלא חווית עדיין בעצמך
מאחלת לך שתהיה איתך מיילדת כמוך (ולא משנה איזה תסריט תבחרי לך)

יש לי שני תסריטים עיקריים,

מאד אהבתי - את שניהם...

הו, שעות הלילה הקסומות! קצת כמו להיכנס למימד אחר, לעולם אחר, שבו לאבק היום-יום אין מקום, והכל נהיה פשוט יותר, רך יותר, והחלקים שבמשך היום נעים זה מול זה ומשתפשפים, לפתע מתחברים לשלם אחד.
הלילה ביליתי בממלכת הנשים החזקות בחדר לידה. ואיזה לילה זה היה.חוויות שיכולות לפרנס הרבה ימים מבחינת הכמות והעוצמה.

ראשית אציג את הנפשות הפועלות (בשמות בדוים כמובן) - המיילדת הותיקה והנפלאה קייטי - אירית עליזה, תוססת בכל רמ"ח איבריה, אוהבת את החיים ואת הנשים ואת המיילדות. גילה, המדריכה שלי, מיילדת ותיקה גם היא, עם נטייה חזקה ללידה טבעית, וסוזאנה, מיילדת, אישה מדהימה עם סיפור חיים מרתק שהגיעה אלינו מאפריקה, אפריקאית אמיתית אמיתית. ואני, השולייה.
היו גם שני רופאים, מהנחמדים, שישנו רוב המשמרת.

כשקיבלנו משמרת, היתה אישה אחת אחרי לידה ואחת בלידה ראשונה, שלב לטנטי. כבר מן ההתחלה היתה המשמרת בסימן העצמה. האישה שכבר ילדה, היתה מוכרת לרובינו מהביקורים שלה בחדר לידה לצורך מעקב הריון. אישה נהדרת וחזקה שיודעת מה שהיא רוצה. כשהגענו היא שכבה לה בחדר חשוך עם התינוקת על החזה, אחרי הנקה ממושכת, מאושרת בתכלית. היא רצתה שהתינוקת לא תופרד ממנה, וכך היה. עזרנו לה להתנקות ולעבור לכיסא גלגלים, והיא עלתה בגאון למחלקת יולדות כשהתינוקת בזרועותיה כל הזמן. רופאת הילודים כבר רצתה ללכת לישון, אבל לא היתה לה ברירה והיא חיכתה. האימא הזו היתה כל כך יפה וחזקה, הרגשתי שנכנסתי לממלכת האמזונות.

קצת אחרי שהיא עלתה למחלקה, ירדה משם אישה בשבוע 32 עם צירים מוקדמים כשהיא צורחת ובוכה ובוכה. היא קיבלה תרופות שונות להקלה על כאבים, אבל בלי שום השפעה. היא לא היתה בעצם בלידה, רק צירים כואבים, והרבה הרבה פחד. דיברתי איתה קצת וניסיתי להרגיע אותה. שאלתי על מאיפה היא ומה עושה בעלה וכו', ואז היא אמרה לי, כמו עונה לשאלה שלא שאלתי, "את מבינה, אני עוד לא בת 17". וזה הסביר הרבה לגבי הפחד שלה שהעצים כל כך את הכאבים. בסוף היא נרדמה אצלנו למשך כל הלילה, ואני חושבת שאולי מה שהיא באמת היתה צריכה זה את אימא שלה לידה.

ואז גילה ואני פנינו להכיר את יעל, היולדת בשלב הלטנטי בלידה ראשונה. היא שכבה בחדר צירים אחרי יומיים של צירים תכופים וכואבים, וכבר היתה מותשת לחלוטין. היתה לה תוכנית לידה (או או. תוכניות לידה תמיד קצת מפחידות אותי. משום מה זה תמיד יוצא הפוך ממה שכתוב שם), והיו איתה בעלה המקסים במיוחד ואחותה האוהבת שהיא במקרה גם מדריכת יוגה לנשים בהריון.
המסע של יעל עתיד להיות מפרך ולכלול עוד הרבה שעות של צירים כואבים ותכופים, ואח"כ אפידורל ב- 5 ס"מ ("יבורך, יבורך", כך התפללה יעל לאלוהי האפידורל..), ואח"כ 4 שעות ב- 5 ס"מ בלי שום התקדמות, ואח"כ זירוז, התקדמות ל- 8 ס"מ אבל עם תנוחת עורף לאחור ופחד, פחד גדול מהאיום של הקיסרי. אני לא יודעת איך זה הסתיים עם יעל, אבל אני יודעת שהיא היתה נמרה לאורך כל שלבי התהליך. בכל ציר נושמת ונושפת, משמיעה קולות נמוכים עם בעלה המתוק, מתהפכת מגב לימין ולשמאל, עולה על 6 ומניעה את האגן לצלילי מוסיקה הודית יפה, ושוב מתהפכת ושוב נענועי אגן, ומקיאה בלי עכבות, ומתכנסת בתוך עצמה, ומחייכת חיוך קטן, וכל זה אחרי יותר מיומיים בלי שינה, ובלי אף יבבה ואף תלונה, ואף רטינה על כך שהמציאות לא תואמת את התסריט המיוחל. בעלה ואחותה היו נהדרים, ואני מאחלת לעצמי כזאת תמיכה בלידה. לרגע אחד לא הפסיקו לעודד, ללחוש לה משפטים מעצימים, להיות שקטים כשהיתה צריכה לנוח, להגיש מים / ממחטה / מה שלא צריך, לחבק, ללטף, לעשות מסאז'. הכל.

ובתוך כל זה, הגיעה אישה בסערה. לידה שלישית, פתיחה 8 ס"מ, אחרי ניתוח קיסרי, שהיה מצג עכוז לפני שבוע והתהפך בעקבות דיקורים. היא הגיעה עם בעלה שגם היה תומך בצורה לא רגילה, ועם הדולה שלה, שהיא גם המדקרת. גילה עשתה אולטרא סאונד כדי לוודא שזה אכן במצג ראש (מעבר לבדיקה הוגינלית כמובן) ואז רצנו, פשוטו כמשמעו לחדר לידה. האישה רצתה ללדת על הכיסא ההולנדי. גילה התיישבה על הרצפה למרגלותיה, ואני נשכבתי על הרצפה מאחורי גילה, כדי לראות כמו שצריך. ואז האשה הזו שאגה ולחצה. ואאווו! איזו עוצמה היתה לאמזונה הזו. כל שאגה היתה יכולה להפיל חומות. בכל לחיצה היא הרימה את ידיה כמו משה בקרב הזה (לא זוכרת נגד מי) ושאגה. ואנחנו מלמטה ראינו את הראש מגיע. וכשהראש היה בחוץ והכתפיים יצאו אחריו, גילה לקחה את הידיים של היולדת והנחתה אותה להוציא את התינוק אל חיקה. וכך היא קמה, עברה למיטה, ושמה את התינוק ישר על השד, אבל הוא עדיין רצה קצת לצעוק ולא לינוק. וזה היה מראה יפיפה. האישה שכבה עירומה על המיטה, עם תינוק גדול ויפה בזרועותיה. כמו מראה מאיזו מיתולוגיה יוונית.
אח"כ שקלנו אותו - 4200 ג'. איזה מזל שהיא הגיעה בלילה, כי אם היתה מגיעה ביום כבר היו משדלים אותה לניתוח קיסרי, בגלל שזה ויבק.

ובינתיים, אנחנו פותחות בשיחה עם הדולה על נקודות לחיצה, דיקורים, תמציות צמחים ועוד. עולם עצום של ידע על לידות, שאנחנו זוכות להריח קצת את ניחוחו. אז כדי לעשות צירים לוחצים כאן, וכדי להגביר פתיחה, מעסים שם, וכדי להפוך מעכוז לראש, גורמים קודם לתחילת צירים ואח"כ הופכים ע"י דיקור כזה וכזה. ומתוך השיחה הדולה כבר נכנסת לחדר שבו שוכבת יעל, ומתחילה לעסות לה את כפות הרגליים והידיים ומלמדת את אחותה ובעלה איך להמשיך משם. יעל מתמסרת לעיסויים ואחרי שעה יש כבר פתיחה של שמונה סנטימטרים.

ובינתיים, סוזאנה מלמדת אותנו ריקודים אפריקאים. כאלו שמנענעים את כל הגוף. הנענוע מתחיל בשוקיים, עובר לירכיים, למותנייים, מצטרפות הידיים ואחריהן השדיים. כיף של ריקוד. ואנחנו רוקדות ( והשעה חמש בבוקר) ולא יכולות להפסיק לצחוק. קייטי, שכבר מתקרבת ל- 60, רוקדת מכל הלב והנשמה, ומצחיקה אותנו כשהיא מנענעת את האגן תוך כדי הליכה.
סוזאנה מספרת לנו על מרפאת נשים בהריון בניגריה, שכאשר באות נשים למעקב הריון עודף, אז בודקים להן את לחץ הדם, את החום, מקשיבים לדופק העובר (בשפורפרת עץ כמובן, אין מוניטור לכל אחת..), ווכשמסיימים עם כל הבדיקות, עומדים בשתי שורות - 30 נשים יחד עם הצוות, שמים מוסיקה חזקה ואומרים לנשים - "יאללה, תתחילו לרקוד". וכולן רוקדות, מניעות את כל הגוף, נכנסות לקצב המשכר הזה. הצוות אז מגביר את המוסיקה וכולן נהנות נהנות, ותוך חצי שעה כבר כולן אוחזות בבטן שלהן ורצות לחדר לידה עם צירים.
סוזנה מספרת לנו על זה תוך כדי שאנו רוקדות, וגם הדולה מצטרפת לריקוד (מסתבר שהיא מורה לריקוד). ואז עוברת האחות של יעל, ונהנית מאיתנו, וצוחקת. גם עובדות הניקיון ועובדי התחזוקה שמתחילים את היום שלהם מסתכלים עלינו בחיוך.

יעל בחדר כבר עייפה, אבל עדיין מנענעת את האגן. הדופק של העובר ממשיך לדהור בקצב אפריקאי והשמיים מחוץ לחלון כבר לא שחורים אלא כחלחלים כהים. יום חדש מגיע ואיתו פחד שהלידה לא מאוד מתקדמת ושהנה, עבר עוד יום בלי ללדת. אבל גם מגיעה תקווה חדשה.

אני מעירה את האישה - נערה (עם הכאבים), והיא רגועה יותר, ואומרת שישנה טוב. אני מחברת לה מוניטור והיא חוזרת לישון.

10 דקות לפני שמתחלפת המשמרת מגיעה אישה בלידה שניה, גם היא מוכרת לכולנו ממעקב ההריון. בודקים - פתיחה מלאה. קייטי מפזזת איתה לחדר לידה, כשהיא מאושרת עד הגג. כי למרות שהיא מיילדת כבר 35 שנה בערך, משמרת שבה היא לא מקבלת לידה היא לא משמרת מבחינתה. תוך כדי מסירת המשמרת לצוות של הבוקר אנחנו שומעים את הצרחות של היולדת הזו, וכשאנו מגיעים לחדר שלה היא בדיוק יולדת. קייטי רוקדת מרוב אושר, הבעל מבקש מצלמה, כי הוא שכח להביא. ואז נזכר שבעצם יש לו בפלאפון. אני מצלמת את שלושתם.

יו. איזה משמרת. 8 שעות של נוכחות נשית, כל כך מגוונת, מעשירה, מעצימה, מחזקת, אוהבת. 11 נשים שונות, כל אחת עולם ומלואו, ואיך שהוא בלילה הזה הכל נשזר לשמיכת טלאים צבעונית, לשרשרת של חרוזים צבעוניים, מבהיקים.
אז נכון, לא קיבלתי שום לידה הלילה (צחקנו על זה הרבה - שתי המדריכות שלי היו איתי במשמרת ו"חטפו" לי את הלידות), אבל קיבלתי את הלילה הזה כמו מתנה קשורה בסרטים צבעוניים, מתנה יקרת ערך באמת.

@} @} @}

אמרתי לך כבר שאת נפלאה? כל כך נהנית לקרוא אותך. (גע גע)

סוזאנה מספרת לנו על מרפאת נשים בהריון בניגריה, שכאשר באות נשים למעקב הריון עודף, אז בודקים להן את לחץ הדם, את החום, מקשיבים לדופק העובר (בשפורפרת עץ כמובן, אין מוניטור לכל אחת..), ווכשמסיימים עם כל הבדיקות, עומדים בשתי שורות - 30 נשים יחד עם הצוות, שמים מוסיקה חזקה ואומרים לנשים - "יאללה, תתחילו לרקוד". וכולן רוקדות, מניעות את כל הגוף, נכנסות לקצב המשכר הזה. הצוות אז מגביר את המוסיקה וכולן נהנות נהנות, ותוך חצי שעה כבר כולן אוחזות בבטן שלהן ורצות לחדר לידה עם צירים.
נפלא

מדהים. @}

כל כך נהנית לקרוא אותך (גם אם בד"כ לא מגיבה)

כל כך נהנית לקרוא אותך (גם אם בד"כ לא מגיבה)

אך, איזה כיף לקרוא!

(או או. תוכניות לידה תמיד קצת מפחידות אותי. משום מה זה תמיד יוצא הפוך ממה שכתוב שם)
מעניין. את יכולה לספר על זה עוד קצת?

(או או. תוכניות לידה תמיד קצת מפחידות אותי. משום מה זה תמיד יוצא הפוך ממה שכתוב שם)
מעניין. את יכולה לספר על זה עוד קצת?

פשוט זה קרה לי כבר די הרבה פעמים. אשה מגיעה ובתוכנית כתוב "אורות עמומים, שינויי תנוחה, הרבה מקלחות, אל תציעו לי כלום נגד כאבים, להישאר בבגדים שלי, ללא מתן מכווצים" וכו' וכו' וכו'. בסוף זה מגיע לאפידורל, זירוז, והרבה פעמים גם לניתוח קיסרי.
לא יודעת למה, אבל יכולה להציע כמה הסברים:

הרבה נשים (עם או בלי תוכנית לידה) מגיעות לדברים הללו, וזה פשוט יותר בולט לעין כשזה עומד בסתירה לתוכנית הלידה.
הרבה נשים עושות תוכנית לידה מפני שמישהו הציע להן, למשל - מדריכת קורס ההכנה ללידה שלהן. לא כולן עשו מחקר מעמיק ( אם כי חלק בהחלט כן) ולא כולן מכירות מספיק את עצמן ואת דרכי ההתמודדות שלהן. לחלקן זו לידה ראשונה והכל עדיין בגדר של דימיונות. כשפוגשים במציאות זה לא תמיד מתחבר.
האם ייתכן שהצוות, באופן מודע או לא, מתעצבן על תוכניות לידה ורוצה לעשות דווקא? - אולי אנשים מסויימים מאוד מקרב הצוות, אם כי אני לא מבטלת השערה זו על הסף.
אולי זה שיעור שהאישה צריכה ללמוד, וזו אחת הדרכים ללמוד אותו? אולי אישה שחשוב לה להיות בשליטה מלאה על התהליך צריכה ללמוד להתמסר?

לא יודעת מה הסיבה באמת, אבל יודעת שראיתי את זה יותר מדי פעמים קורה, עד כדי כך שברור לי שאם אלד בבי"ח אז כנראה שלא אכתוב תוכנית. אני חושבת שהדרך הנכונה לחשוב על לידה עתידית (כמו על כל אירוע עתידי), היא במרכיבים ולא בתמונות. למשל, לחשוב שאני רוצה שתהיה לי התמיכה הכי טובה, ולאו דווקא לציין שמות אנשים ספציפיים שאולי בדיוק לא יוכלו או שברגע האחרון ארגיש שהם לא מתאימים. ראיתי כבר כמה פעמים שבתוכנית כתוב: "ילוו אותי בלידה עליזה תומכת בלידה שלי ומשה בעלי" ובפועל נמצאים שם סימה האחות והבעל הלך הביתה לנוח.
אז לחשוב במרכיבים זו דרך נכונה יותר , כי כשחושבים בתמונות זה אף פעם לא יוצא בדיוק בדיוק אותו הדבר (דמיינתי מיילדת בלונדינית עם צמה וקיבלתי מיילדת שחורדינית עם קוקו). מרכיבים כמו - תמיכה, אוטונומיה, התמסרות לתהליך, שחרור, אווירה נעימה שתתאים לאותו רגע וכו', יכולים להצליח הרבה יותר.

וחוץ מלחשוב על מרכיבים, כדאי כמובן לאסוף ידע. אין אין אין כמו ידע כדי להחליט החלטות נכונות וכדי לשחרר את האינסטינקט לעשות את הדבר הנכון. אולי בלידה טבעית אמיתית לא היה צריך ידע (אני מתכוונת ללידה בג'ונגל, נניח) , אבל היום, כשבאים להתמודד עם מערכת רפואית כל כך מסובכת, חייבים ידע, ידע, ידע.

היום, כשבאים להתמודד עם מערכת רפואית כל כך מסובכת, חייבים ידע, ידע, ידע.
ולכן את כ"כ עוזרת כאן... בזכותך נראית לי הפעם הבאה שאלד, טובה יותר ומעניין אותי מה יהיה... עם כל הידע שיש לי כאן תודות לך.
עכשיו כבר ממש בא לי ללדת שוב...! אז למרות שזה יקח לי אולי כמה שנים, אני יודעת שאני מפנימה את כל מה שאת מספרת ומתארת בחיוניות כזאת!
תודה

מרגש. ירדו לי דמעות.

(אבל לכאורה מי שהכינה תכנית לידה היא בעלת ידע, לפחות יותר מהממוצע, לא? אולי מי שמכינה תכנית לידה מפחדת מהצוות, ובגלל שהיא דואגת שלא ישמרו על התכנית היא עסוקה במשהו אחר ולא בלידה, ואז דברים משתבשים?)

(אבל לכאורה מי שהכינה תכנית לידה היא בעלת ידע, לפחות יותר מהממוצע, לא? אולי מי שמכינה תכנית לידה מפחדת מהצוות, ובגלל שהיא דואגת שלא ישמרו על התכנית היא עסוקה במשהו אחר ולא בלידה, ואז דברים משתבשים?)

ידע חשוב מאוד - אבל מצב נפשי חשוב ממנו. כל הידע בעולם לא עוזר אם נכנסים ללופ, אם מבלים כ"כ הרבה זמן בחדר לידה שכבר שוכחים למה הגענו לשם. במצב כזה נוטים לקבל כל הצעה של הצוות הרפואי, ולהתעמת איתו דווקא על הפרטים הפחות חשובים. אני ביקשתי שלא ירחצו את התינוק, בזמן שכבר הסכמתי שיפקעו לי את המים, יתנו זירוז, יכניסו קטטר... וגם לא הקפדתי מספיק על תנועתיות (למרות שידעתי שהתינוק מאוד גבוה באגן ושהלידה לא מתקדמת). אבל בתוך כל זה, בדיוק זכרתי שלרחוץ את התינוק זה לא טוב.

עירית_לוי

גם אני עוקבת.
את כותבת באופן מרתק ומרגש

_גם אני עוקבת.
את כותבת באופן מרתק ומרגש_
מה שהיא אמרה.

אני חושבת שעל תוכניות הלידה נאמר המשפט היידישאי המפורסם "האדם עושה תוכניות, ואלוהים יושב וצוחק"...

כרגיל, תענוג לקרוא אותך, והלוואי שאפשר היה להגיע לכאלה עוצמות בכל פעם שאישה מגיעה לחדר לידה. אני יודעת שזה לא ריאלי, אבל תנו לי להיות רומנטיקנית בשקט, ולקוות שכשאני אגיע לשם יקרו שני דברים - יהיה לי כזה אמון בעצמי ובגוף שלי, ודנה תהיה במשמרת...

לגבי תוכניות הלידה שמשתבשות, אני חושבת שזה בגלל שמי שכותבת אותן היא בדרך כלל בשליטה על חייה, ורוצה לשלוט גם בלידה, ולכן מעדיפה לתכנן דברים מראש ולנסות "לשלוט" גם בלידה, ודווקא בגלל שלידה היא משהו שהוא לא כל כך ברור ולא תמיד רק את שולטת בו צריך לגלות יותר גמישות.
אולי מי שרוצה כל כך את השליטה בלידה לא מצליחה להכנס למוד של הגמישות ולכן בסופו של דבר פחות "מחוברת" לתהליך הלידה של עצמה ואז כן נוצרות יותר התערבויות שמובילות לסיבוכים וכו'...
גם לי יש קצת נטייה כזו (לרצון בשליטה) אז אני מזדהה...
וגם אני החלטתי לא לכתוב תוכנית לידה כי זה נראה לי "לאלף" את הלידה עוד לפני שהתחילה, ואולי גם לעצבן את הצוות הרפואי, ואת יודעת שדווקא ילדתי במקום מתקדם יחסית.

וחוץ מלחשוב על מרכיבים, כדאי כמובן לאסוף ידע. אין אין אין כמו ידע כדי להחליט החלטות נכונות וכדי לשחרר את האינסטינקט לעשות את הדבר הנכון. אולי בלידה טבעית אמיתית לא היה צריך ידע (אני מתכוונת ללידה בג'ונגל, נניח) , אבל היום, כשבאים להתמודד עם מערכת רפואית כל כך מסובכת, חייבים ידע, ידע, ידע.

זה כל כך נכון שבא לצעוק. שיהיה מצורף לכל מסמך רפואי, מרשמים, טפסים, מן אזהרה כזו: " משרד הבריאות קובע כי עליך ללמוד את הנושא היטב. בורות, טעויות ורשלנות של המערכת הרפואית מסוכנות לבריאות ".

בכל תחום ברפואה לא רק לידות ...יש פערים עצומים בין אנשים בעלי ידע להללו שלא בנוגע להתנהלות במערכת הרפואית. חסרים המובילים להחלטות שגויות בעליל רק בגלל שהאדם לא חשף ונחשף לידע בסיסי כל כך.

שיהיה מצורף לכל מסמך רפואי, מרשמים, טפסים, מן אזהרה כזו: " משרד הבריאות קובע כי עליך ללמוד את הנושא היטב. בורות, טעויות ורשלנות של המערכת הרפואית מסוכנות לבריאות ".
לצטט, לגריין, להדפיס ולהפיץ את המשפט הזה!

דנה, זה נפלא.
אולי תלמדי מסוזאנה את שיטת הזירוז-בריקוד-נשי הזאת, זה נשמע לי מצוין. ריקוד של שלושים נשים ביחד? כשהתנועה של כולן משפיעה על כולן? בריתמוס קיבוצי? חלום!

אגב לגבי בורות במערכת הרפואית. אני חייבת לשחרר קצת קיטור. בבי"ח מסוים שבו אני עובדת (לא בהתנסות), יש רופאה אחת כל כך בורה ועמת הארץ שחושבת שהיא יודעת הכל. היום הייתי איתה בביקור רופאים ומאישה לאישה התחממו לי הפיוזים יותר ויותר. היא שואבת את הידע שלה (כך זה נראה לי) ממדור עצות בלאישה. לכל אישה היא נותנת עצות שגויות בתכלית שמסתמכות אני לא יודעת על מה. למשל - "כדי לטפל בטחורים שבי באמבטיה חמה" או "כדי לטפל בגודש תעשי מקלחות חמות ותשאבי הרבה חלב" או "אל תחזיקי את התינוק הרבה על הידים כדי שלא יתרגל" (אני מחפשת הבעה מספיק מעוצבנת להוסיף כאן, אבל אין הבעה מספיק מעוצבנת אז תדמיינו).
חוץ מזה היא לא יודעת מינונים של תרופות ושואלת אותי לגבי כל תרופה לפני שהיא רושמת אותה. בשתי תרופות שלא שאלה אותי היא עשתה כמובן טעות במינון (ושלא תחשבו שבמחלקת יולדות יש כל כך הרבה תרופות לזכור - יש בסך הכל ברזל, כמה סוגי אנטיביוטיקה וכמה תרופות ללחץ דם). היא מבולבלת, לא מכירה אף אישה וצריך להזכיר לה אילו בדיקות לקחת ולמה, היא יוזמת טיפולים מיותרים (כמו שהיום הייתי צריכה להכניס קטטר לאישה סתם, פשוט כי היא רצתה לקחת לה חלבון בשתן אחרי לידה (ותאמינו לי שלא היה צורך)), לכל אישה עם חום 37.5 היא רושמת תכף ומיד אקמול.
וחוץ מזה היא בלגניסטית איומה.

זהו. אני מרגישה קצת יותר טוב עכשיו, אבל בחיי שהיום הייתי כל כך מרוגזת שאני צריכה לקבל הוראות מה- $^%@ הזאת, שכמעט בכיתי מרוב זעם וכמעט התפטרתי במקום (באמת!).

הקטע הוא, שהיא לא חריגה במיוחד בנוף הרפואי. אני לא יודעת למה דווקא היא כל כך פורטת לי על העצבים, אבל בעצם יש הרבה רופאים כאלו (מעודד, נכון?). ועוד קטע מעצבן שהמטופלות מאמינות לה כי היא הדוקטורה המכובדת ולא לי, כי אני בסך הכל אחות קטנה שלא יודעת כלום.

זהו, עכשיו נחשפתי ממש בפניכם. אני גם מתעצבנת וגם כועסת ואפילו מקללת (יו כמה קיללתי היום.. ואפילו קללות גסות).
אתן לא צריכות לנחם אותי. זה בסדר. אני חיה בתוך המערכת הזו כבר כמה שנים ולומדת לסבול אותה. להפך. אני חשה צורך לנחם אתכן (טוב, לא אתכן ספציפית, אלא נשים / אנשים שנזקקים לטיפול רפואי באופן כללי). כי הם אלו שסובלים מזה באמת.
וכשאני חושבת על זה - האם אותו הדבר בדיוק לא קורה לכולנו כשאנו פוגשים ברופא השינים, במוסכניק, בשיפוצניק, באיש המחשבים או בכל אדם שיש לו לכאורה תחום של מומחיות שנשגב מבינתנו? עד כמה אנשים באמת מבינים ומומחים מה שהם עושים?. לצערי יש לי הרגשה שמעט מאד.
איתן (בן זוגי היקר), תמיד אומר שבגל זה הוא אוהב את העבודה שלו. הוא נגן ומורה לנגינה והוא אומר שבתור כנר אי אפשר לבלף. או שאתה יודע לנגן או שלא וכולם שומעים את זה.

ואגב. קצת בשביל האיזון - יש גם רופאים חמודים וטובים. השבוע שמעתי כמה משפטים מרופאים בהתנסות שיחרטו במוחי לעד - מנהל חדר לידה שאומר לאישה: "אני חושב שהכי טוב שנחכה בסבלנות שתתחיל אצלך לידה טבעית, למה את רוצה זירוז?" או " למה שלא תנסי בכל זאת ללדת ולא ישר תלכי לניתוח קיסרי חוזר?" או "למדתי שהכי טוב זה להתערב כמה שפחות"..
ממש ימות המשיח.

<מותשת>

אולי תלמדי מסוזאנה את שיטת הזירוז-בריקוד-נשי הזאת, זה נשמע לי מצוין. ריקוד של שלושים נשים ביחד? כשהתנועה של כולן משפיעה על כולן? בריתמוס קיבוצי? חלום!
טוב, ברור שכל הלילה פיזזנו וניסינו לקלוט את הקצב. קצת הצלחנו, אבל זה מין קצב כושי אפריקאי שכזה, שבו כל האיברים הופכים לג'לי וזורמים בריתמוס גלי לכיוונים שונים. איך שהוא אצלנו זה נראה יותר כמו מקלות של מטאטא מחוברים ביחד שמנסים לזוז בגמלוניות.
אני בהחלט מתכוונת להידבק בקצב הזה (וכבר מחפשת מוסיקה מתאימה), אבל אגב, מה רע בריקודי הבטן של המזרח התיכון? או בסמבה ברזילאית (זה קצת דומה לריקוד האפריקאי). נראה לי שיש איזה קוד נשי-ריקודי שהיה ידוע לנשים בכל רחבי העולם וקיבל ביטוי בריקודים שונים שמתאימים לאופי ולתדר של אותו אזור, אבל העיקרון זהה. נושא מעניין לחפור בו קצת.
תארי לך תמרוש רוש, שנעשה באמת סדנאות זירוז כאלו? חייבים להציל את החוכמה הזו שהולכת ונעלמת. אני חוששת שבעוד 5 שנים באותה מרפאה בניגריה יתחילו לבצע זירוז ע"י פיטוצין ויתביישו בשיטות ה"פרימיטיביות" שהיו להם פעם..

וכשאני חושבת על זה - האם אותו הדבר בדיוק לא קורה לכולנו כשאנו פוגשים ברופא השינים, במוסכניק, בשיפוצניק, באיש המחשבים או בכל אדם שיש לו לכאורה תחום של מומחיות שנשגב מבינתנו? עד כמה אנשים באמת מבינים ומומחים מה שהם עושים?. לצערי יש לי הרגשה שמעט מאד

נכון לחלוטין. בתור אחת שחוותה מספיק אכזבות מהמערכת הרפואית (ברמות אקוטיות, לא ברמות של יחס קלוקל, או אי הסכמה, או סתם ביצוע בדיקות מיותרות, אלא ברמה של רשלנות). אני חושבת שעדיין לא התנערתי משלב ההלם על מה שחוויתי מהמערכת בנוגע להזנחה ובורות של 2 רופאים שכנאמר "עלו לי בבריאות" ועוד בנזק לא הפיך.

אני יכולה לומר שמאז אני הרבה יותר סקפטית, וכמו שנאמר איפה שתחפש - תמצא. נורא ואיום מה שאני רואה סביבי. אני יכולה לספור על כף יד אחת רופאים הגיוניים סבירים מקצועיים ואדיבים (נו טוב אדיבות ממש לא נכנסת לקריטריון בכלל, כי מי רוצה אדיבות בזמן שהרפואה היא מצרך נדיר?).
אני יכולה גם לחלוטין לקבל בהבנה, חוסר ניסון של רופא צעיר ובשל כך טיפול מסורבל יותר, אני יכולה גם לקבל טעויות אנוש, יחס מזלזל ואדיש (כי הם עייפים, ורצוצים, ולא מתוגמלים ועובדים עם חולים כל היום ומופעלים עליהם לחצים מטורפים מכל מיני כיוונים .. ו... ), אני יכולה גם לקבל איטיות בטיפול, כי מדובר במערכת גדולה ובירוקרטית, במערכתחולה מבחינה כלכלית, ברופאים ואחיות שקורסים.
אני לא מוכנה לקבל פגיעה באיכות הטיפול בי עד לרמה של נזק בלתי הפיך, אני לא מוכנה לסבול סבל מיותר ולא הכרחי בגלל חוסר תשומת לב, בורות, או אדישות. אני לא מוכנה לספוג על גופי נזקים כתוצאה מאינטרסים אחרים של רופאים (לא לשלוח לבדיקה יקרה כי הם יינזפו על ידי מנהל המרפאה ועל ידי כך אי אבחנה נכונה). בקיצור יש גבול.

סתם דוגמא מהיום לשטות קטנה שמצאתי על הדרך, ביקשתי לראות תיק רפואי שלי שנייה לפני שנכנסתי לרופא, רציתי לצלם (במסדרון ממול שחברה שלי עובדת שם ויש מכונת צילום). לא נתנו לי. ביקשתי מאוד יפה מהאחות רק לרגע, כי "אני לא בטוחה שהבאתי איתי מה שהרופא ביקש וחבל לי לבזבז את זמנו" - בקיצור ממש במניפולציה. קיבלתי את התיק. היה כתוב שם שאני נוטלת תרופה שמעולם לא נטלתי. הדבר מאוד חשוב ומשמעותי לטיפול

כשנכנסתי לרופא אמרתי לו שהמידע הזה מוטעה. שסך הכל אמרתי לו שבעבר שקלו לתת לי אותה אבל בסוף לא נטלתי אותה (אניחושבת שדיברתי על זה בדיוק משפט וחצי וצריך להיות ממש מוסח בשביל להסיק מכך שאנימטופלת בה).

שלא לדבר על לחכות לו שעתיים וחצי, לחכות שיחזור מארוחת צהריים (כשהוא בסך הכל רואה חולים במשך שעתיים פעם בשבוע). ואחרי כל זה, הוא עונה בלאקוניות, ומחליט על סיום הפגישה בקריאה למטופל הבא מבלי להמתין לתגובותיי, שאלות משהו. שאלה אחת או שתיים אפשרית, בעמידה ותוך קבלת תשובות כפי שהגדירה אחת בהמתנה "לא תקבלי מוצלחות מאלה, תוותרי".

זו סתם דוגמא קטנה שטותית מהיום.

תוך קבלת תשובות כפי שהגדירה אחת בהמתנה "לא תקבלי מוצלחות מאלה, תוותרי"

גם לי יש משפט יפה - מיילדת אחת אמרה למיילדת שניה כשהיא התעצבנה על הרופאים - "תגידי, לקיר את מדברת? נכון שלא? אז למה את מתאמצת פה?".

דנה, אני חייבת לדעת באיזה בית חולים את עובדת כי המיילדות בו נשמעות לי מדהימות (וגם את..

) אני משערת שהוא בצפון אבל איזה בדיוק? תני רמז... אני אמורה ללדת עוד חצי שנה, האם עדיין תהיי שם?

א-פרופו ריקודים, הייתי בשבוע שעבר בהופעה של "סווטו גוספל" מהקלת מוסיקת נשמה שחורה מדרום אפריקה. הם היו מדהימים!!!! בייחוד השירים היותר מסורתיים שלהם. לא יודעת אם אפשר להשיג את המוסיקה שלהם בארץ, אבל שווה לחפש. המקצבים האלה... קיפצתי וזרמתי בתוך הכסא שלי בלי חשבון. יש גם את "ליידיסמית' בלאק מאמבזו" שניגנו גם ב"גרייסלנד" של פול סיימון, והם מעולים כשלעצמם.

"Soweto Gospal Choir" , "Ladysmith Black Mambazo

וכן, גם מוסיקה מזרחית אמיתית, עם הזרימה המיוחדת לה (בניגונים כמו "דרור יקרא", ו"אם ננעלו דלתי נדיבים") ודרום אמריקאיים. וכמובן כמובן כמובן כמובן כמובן שחייבים לבדוק מה קורה במוסיקה היהודית-אתיופית. הרי היא גם אפריקאית! והיא נמצאת לנו ממש מתחת לאף! (אני אשתדל לעניין את אבא שלי, הוא חוקר מוסיקה יהודית, אולי הוא יצליח להרים משהו דרך הספריה הלאומית של האוניברסיטה העברית, אם התקציב שלהם לא יובש לחלוטין בשנים האחרונות).

כולם שותפים למשהו הזה, למקצב הזה, לזרימה הזו, כל אחד עם הניואנס שלו.

הו! מה יפים הלילות ומה מיוחדים!
הלילה הייתי שוב במשמרת לילה בחדר לידה, ואיזה לילה זה היה. נהדר.
בתחילת המשמרת היו בחדר לידה 7 נשים, כולן אחרי לידה או לא בלידה. המיילדות של משמרת ערב קידמו את פני בברכה- "גמרנו לך את כל הלידות".
"לא נורא" אמרתי, "עוד מעט יבואו מלא נשים ללדת".

בשעה הראשונה עסקנו בהעברות - העברות הנשים שילדו למחלקת יולדות, העברות למיון כללי ושחרורים הביתה מהקבלה. אני הייתי בקבלה והגיעו, כמעט באותו זמן, שתי נשים עם ירידת מים.
לשתיהן לא היתה בכלל פתיחה, וגם לא צירים, וחשבנו לעצמינו - טוב, הן יעלו למחלקה ומחר נראה. אבל ללילה הזה היו תוכניות אחרות בשבילן.
בעוד אנו מקבלים את האישה הראשונה, כבר התחילו צירי הלידה שלה. בתחילה קלים ולא ממש מורגשים, אבל די מהר הם התחזקו. עשינו מוניטור קצר והיא הלכה להסתובב ולאמבטיה.
את השניה העברנו בכל זאת למחלקת יולדות למשך הלילה, רק כדי לקבל אותה חזרה כעבור חצי שעה עם צירים חזקים ופתיחה של 4 ס"מ.

שתי הנשים, לא מודעות כלל אחת לשניה, התקדמו בקצב זהה למדי ומהיר ביותר. בתחילה אני הייתי עם שתיהן, אבל ברגע מסויים אחת מהן כבר לא רצתה שאצא מן החדר כי היא כבר הרגישה לחץ והיה נראה שתלד עוד מעט. נשארתי איתה ומיילדת אחרת הצטרפה לאישה השניה. ואיזו לידה יפה היתה לה - היא עמדה ליד המיטה (בלי מוניטור כמובן) ובכל ציר חיבקה את בעלה ונתלתה עליו תוך נענועי אגן. הכל קרה כל כך מהר - ברגע שגמרתי להכין את כל מה שצריך היא אמרה שהיא כבר חייבת ללחוץ. בדקתי אותה והיו לה כבר 8-9 ס"מ. הצעתי שתעבור לעמידה על שש כדי שתרגיש פחות לחץ עד שהפתיחה תהיה מלאה. אז היא עברה לעמידה על שש, ובכל ציר חיבקה את בעלה שעמד ליד המיטה (ופעם אחת גם אותי. מוזר קצת - מכירים אשה ואחרי שעה כבר מחובקים איתה חזק חזק, עם הפנים שלה בתוך השיער שלי... מוזר, אבל מצד שני גם מרגיש טבעי לגמרי).
תוך כמה דקות הפתיחה כבר היתה מלאה אבל אז היא נתקפה פתאום איזה פחד נוראי והכל נעצר. המדריכה שלי אמרה לה - "את עוצרת את עצמך, תשחררי". ובאמת היא שחררה ותוך 2 צירים ילדה. בזמן צירי הלחץ היא השתוללה ממש במיטה - מעין מערבולת של רגליים, ידיים וסדינים. בתוך כל זה אני ניסיתי "להגן על הפרינאום" כלשון המילדות, בלי הצלחה יתרה אבל עם הרבה שמחה וחיים. לתוך המערבולת הזו נולד תינוק מקסים ורגוע שהתקבל בדמעות גיל.
דקה או שתיים אחרי שהיא ילדה שמענו מן החדר השני את הבכי של התינוקת שנולדה ליולדת השניה.

כל כך שמחתי שכך זה קרה, כי לידות שמתחילות בירידת מים בלי צירים הרבה פעמים מסתבכות ומגיעות לזירוז ואנטיביוטיקה וניתוח קיסרי וכו'. זה היה כל כך משמח שהן באו וילדו, וגם ממש באותו הזמן.

וכך המשמרת חולפת לה ובזמן שהשמיים התחילו קצת להתבהר בשוליים, הגיעה יולדת נוספת. והיא חרדית, חרדית מאוד. גרה באחד היישובים שבסביבה שידוע בקהילה החרדית שחיה שבו, קהילה שמחה ושמרנית שהנשים בה מתחילות ללדת בגיל 15 וזה לא נדיר לפגוש אישה בת 20 בלידתה השלישית. בכל אופן, האישה הזו רצתה לידה טבעית ולא רצתה כמעט כלום ממה שיש לבי"ח להציע. אתן מכירות את הטופס של קבלה לאשפוז? כתוב שם - "אני מסכימה להתקבל ללידה ומסכימה לפעולות הבאות: ניטור עוברי, מתן מכווצים, הרכבת עירוי.....וכו' וכו'. יש שם אפשרות לסמן מה לא רוצים. האישה הזו סימנה שהיא מסכימה למעט כל הסעיפים. בקיצור - אישה כלבבי.
היא ביקשה חדר לידה צדדי קרוב למקלחת (לא שהיא הספיקה להגיע למקלחת..) ובינתיים החליפה בגדים לבגדים שלה שהכינה מראש ללידה - לבוש מלא כולל נעליים, גרביים, חצאית ארוכה, חולצה ארוכת שרוולים ורכוסה עד למעלה וכיסוי ראש). היא עמדה לה בחדר, ליד המיטה, ובזמן צירים קצת נשמה והחזיקה את המותן.
שאלתי אותה אם יש לה בקשה מיוחדת לגבי הלידה והיא אמרה שהיא רוצה לנסות ללדת בכיסא לידה. רצתי והבאתי אותו בשמחה וריקודים. היא כמובן לא רצתה בדיקות וגינליות אז אמרתי לה שאם יש לה לחץ שתקרא לי מהר. בינתיים רצתי ואכלתי אפרסק ויוגורט ואז בא בעלה להגיד שהיא מרגישה לחץ, אז רצתי בחזרה אליה.
היא היתה בפתיחה מלאה.
שמנו בד מתחת לכיסא הלידה והיא התיישבה עליו (עדיין עם כל הבגדים גרביים והכל), ואני התיישבתי על שרפרף לידה. היא הסכימה שנשים מוניטור (בדיוק לחצי שניה) והנה, בלי לחכות, כבר מופיע לו ראש התינוק.
כשמקבלים לידה בכיסא לידה אז ממש "מקבלים" אותה, כי לא צריך לעשות כלום כלום ואפילו אם רוצים "להגן על הפרינאום" אז אי אפשר (וחוץ מזה לא צריך). אז פשוט חיכיתי עם הידיים פתוחות כדי שכשיצא התינוק הוא לא יפול על הראש.
כשהוא יצא תפסתי אותו ומיד לזרועותיה של אימא.
שכחתי לכתוב שיש לאישה הזו ארבעה בנים בבית והיא לא ידעה את מין העובר. אז מיד אחרי שהתינוק יצא ראינו שזו בעצם תינוקת והחדר נמלא תשואות שמחה (של המיילדות שנקבצו כולן לראות לידה בכסא לידה, של האם ושל האב מעבר לוילון).

לאחר מכן היא קמה מן הכסא, חבל הטבור עדיין מחובר והתינוקת בזרועותיה, ועברה למיטה, שם יצאה השליה והיא התחילה להיניק (במקום לתת מכווצי רחם).
זו היתה לידה פשוט יפיפיה. אה! ושכחתי גם לכתוב ששק מי השפיר לא נפקע עד שהראש היה בחוץ וממש ראיתי אותו נפקע וגם זה היה יפה יפה.

אז זה היה הלילה של הנשים שלידתן מהירה וטובה. לילה של נשים שגופן יודע ללדת והן עצמן מאמינות בידיעה הזו וביכולת המופלאה הזו. לילה על מי מנוחות.

דנה, עומדות לי דמעות בעיניים- מרגש כל כך!

איזה יופי
בקשר ללידה של החרדית - מצד אחד כתבת שהיא לא רצתה בדיקות ואגינליות, ואח"כ כתבת שהיתה לה פתיחה מלאה.
איך ידעת? אני יודעת שיש דרכים לדעת גם חיצונית (את מכירה את המאמר המעולה של גלוריה למאי בנושא?) אבל השאלה היא אם המיילדות יודעות אותן...

מקסים

עירית_לוי

מרגש כל כך!

אם פי 3
היא לא רצתה בדיקות וגינליות כל שעה ככתוב בפרוטוקול. ברגע שהיא הרגישה לחץ שאלתי אותה אם היא רוצה שאבדוק אותה והיא רצתה. זו בעצם היתה הבדיקה היחידה.
יש דרכים חיצוניות לדעת (כמו תחושת הלחץ הבלתי ניתן לשליטה או ירידות בדופק של העובר במוניטור, אך אלו לא שיטות ודאיות). יש גם שיטה לראות איזה פס בהיר בגב (מעל עצם הזנב), ואני מחפשת אותו כל הזמן ועדיין לא מצאתי.
אני לא מכירה את המאמר של גלוריה למאי ואשמח להכיר.

אגב, בלידה טבעית, זה לא ממש משנה מה הפתיחה, כי האישה פשוט לוחצת כשהיא חייבת. משיחות עם מיילדות בית הן אמרו שלפעמים נשים לא צריכות ללחוץ גם אם הן בפתיחה מלאה ומצד שני, נשים שנורא ללחוץ גם אם עדיין הפתיחה אינה מלאה. לפי מה שסיפרו, אז כל אישה פשוט צריכה לעשות מה שהגוף שלה אומר לה. זה נכון שלחיצות לפני שהפתיחה מלאה עשויות לגרום לקרע או בצקת בצוואר הרחם, אבל אני מאמינה שלחץ אמיתי מופיע רק כשהפתיחה מלאה או כאשר הראש יכול לעבור למרות שנשאר קצת צוואר.

אגב, המיילדות בד"כ מזהות מתי היולדת בפתיחה מלאה (בקירוב), אבל הרבה פעמים לא ממהרות לבדוק כי ברגע ש"הוכרזה" פתיחה מלאה, מתחילה הספירה לאחור עד שיכנס לחדר הואקום או הניתוח הקיסרי... אז עדיף לדחות קצת את רגע ההכרזה ולתת לאישה קצת יותר זמן. מצד שני, לפעמים הן דווקא כן בודקות כי האישה כבר רוצה ללחוץ.

ירידות בדופק של העובר במוניטור
זה לא סימן למצוקה?
(בכל סיפורי הלידה - של בתי חולים - שקראתי...)

לחיצות למבכירות - מאמר מרתק ונפלא של המיילדת גלוריה למאי, לא רק על לחיצות, ולא רק על מבכירות...

עקרונית כן, זה עשוי להיות סימן למצוקה. אבל למעשה יש מספר סוגים של האטות (מוקדמות, מאוחרות ומשתנות). הסוג ה"מפחיד" הוא האטות מאוחרות, שעשויות אכן לרמז על מצוקה אפשרית.

לעומת זאת, האטות מוקדמות הן האטות שמופיעות כתמונת ראי של ציר והן נגרמות עקב הלחץ של הציר על ראש התינוק או על חבל הטבור. כאשר ראש התינוק יורד בתעלת הלידה זה אופייני מאוד שיהיו ירידות בדופק וזה לא סימן לדאגה. היום אפילו שמעתי את מנהל חדר לידה אומר - "אלו האטות קלאסיות לשלב הזה, אין בהן שום דבר לא תקין..". וזה אכן כך.
בכל מקרה, כשיש האטות חוזרות, צריך לבדוק כמה זמן הן נמשכות ועד כמה יורד הדופק. כי אם יש האטה מידי כמה צירים עד לדופק 90 ואח"כ הדופק מתאושש במהרה, והאישה מתקדמת ועוד מעט יולדת - זה בסדר לחלוטין. אבל אם הדופק יורד כל פעם ל-60, למשך חצי דקה או דקה, והלידה לא מתקדמת - יגיע רגע שבו זה עשוי להיות יותר מדי בשביל העובר וכבר יהיה לו קשה להתאושש בין הצירים, ואז נראה ברדיקרדיה - דופק איטי כל הזמן, שזה כבר ממש לא סימן טוב.

אז יש כל מיני סוגי, ובד"כ ההאטות המוקדמות הן דווקא סימן טוב - סימן שהראש יורד.

מוקדם/מאוחר לעומת הציר?
> לא שולטת בז'רגון <

ורגע, עוד לא סיפרתי לכן על היום שהיה היום. אני קצת מתלבטת, כי כל הימים שלי בחדר לידה הם מיוחדים, וכל לידה היא חוויה, אבל הפרטים החיצוניים עשויים להראות כחוזרים על עצמם או אולי אפילו...משעממים? אני מקווה שאני לא משעעמת אתכן, אבל אני ממש מרגישה שאני רוצה לספר על כל לידה ולידה - איך האישה נראתה, ובאיזה קצב היא התקדמה, ומה אמר בעלה, ואיזה מבט היה לה בעיניים, ואיך היא התמודדה עם הכאבים, ואיך היה קשה לה והיא התגברה, ואיך בבת אחת היא התקדמה מ-6 ס"מ לפתיחה מלאה, ואיך אחרת נעצרה פתאום, ואיך זו צחקה והשניה בכתה, ואיך יצא התינוק, וכמה הוא שקל, ואיך הוא נראה וכמה בכה, ועוד ועוד ועוד - אלפי פרטים שאני מרגישה שאצורים בתוכי ורוצים שיספרו אותם - אני יכולה כל יום לכתוב דף סיפור לידה נוסף, ובימים מסויימים, כמו היום, יכלה לכתוב עוד 3. אז מה עושים עם כל החוויות הללו?

היום למשל, קיבלתי 3 לידות, כל כך שונות זו מזו וכולן היו יפות וטובות.
את האישה הראשונה פגשתי בתחילת המשמרת עם פתיחה מלאה ואפידורל. לידה ראשונה, בת 21, מתוקה מתוקה ושמחה שמחה. גם בעלה שמח שמח ושניהם התרגשו מציפיה להפוך לאמא ואבא. למרות האפידורל ולמרות שהיא לא הרגישה כלום, אבל ממש כלום, היא לחצה נהדר והתקדמה במהירות, ודי מהר יצאה לה התינוקת המתוקה והיפה. כמה שהם שמחו ועלזו בה! והאמא הצעירונת הזו (אני כמעט יכולה להיות אמא שלה..) המשיכה לשמוח במין קלילות כזו שיש לנערות, בלי כל כובד המשקל והדאגות שמתווספות עם הגיל .

הלידה השניה היתה לידה שהתחילה בירידת מים מיקוניאליים סמיכים. זו היתה לידה שניה שהתקדמה מאוד לאט. האשה כאבה מאוד אבל אי אפשר היה לעשות אפידורל כי הפתיחה היתה עדיין קטנה. אח"כ התחילו האטות במוניטור (עמוקות וממושכות -תבשיל קדרה), ודאגה החלה להופיע על פני הרופאים, כי הפתיחה היתה בסך הכל 5 ס"מ והיא, כאמור, התקדמה נורא לאט. ואז, תוך 10 דקות הפתיחה הפכה למלאה ותוך 3 צירים נולד התינוק שהיה מכוסה בשכבה עבה של ורניקס ובכלל לא היה אכפת לו שהיו לו מים מיקוניאליים סמיכים. למרבה הפלא גם לרופאת הילדים זה לא היה אכפת במיוחד והוא נשאר לינוק מאמא.

הלידה השלישית היתה שונה לחלוטין. זו היתה לידה שלישית לאשה. היא התקדמה במהירות עד פתיחה של 8 ס"מ ושם נעצרה למשך כמעט 3 שעות. ניסינו לשכנע אותה שתרד מן המיטה ותסתובב קצת כדי שהתינוק יוכל להסתובב (הוא היה עם מצח לפנים) אבל היא סירבה ורצתה אפידורל. בסוף, אחרי הרבה מאמצי שכנוע מצד כל הרופאים (שלא תיקח אפידורל) הם הסכימו ורק היינו צריכים להעביר אותה לחדר אחר שבו אפשר לעשות אפידורל. בחדר החדש היא שכבה על המיטה וחיברנו אותה למוניטור. הלכתי להביא שקית של עירוי וכשאני חוזת בדיוק בעלה יוצא מן החדר, מחפש אותי. "אני לא יודע מה קורה אבל נראה לי שאולי היא יולדת!". נכנסתי מהר וראיתי חצי ראש מבצבץ לו שם. לבשתי מהר מהר כפפות והספקתי בדיוק להניח את התינוק על אמא, כי את שאר העבודה היא עשתה לבד ובלי אף קרע. וזה היה מדהים לראות איך ברגע שהיאילד היא נמחקו כל הכאבים שהיא חשה עד אותו רגע. אושר גדול היה שפוך על פניה והיא מיד התחילה להניק את האפרוחון הקטן
(2800 ג').

זו תמצית אירועי היום. אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ... כמות עצומה של פרטים שכנראה בגלל עוצמת החוויה נחרטים חזק ומריצים את עצמם כמו סרט שוב ושוב במוחי הקודח. ואחרי יומיים חלקם נשארים בהירים וחלקם מתערבבים בקדרה הגדולה של חוויות הלידות שלי.

ועוד דבר קטן - הכי אני אוהבת את הרגע הקטן הזה שלפני הלידה ממש. יש כמה מבוגרים בחדר - אשה, מיילדת, גבר או אשה נוספים. הפוגה בין צירים. שקטים. באותם רגעים תמיד אני מנסה לדמיין את החדר בעוד כמה רגעים, כאשר יצטרף אלינו בן אנוש חדש - קטן, מצווח, כחול-ורוד, מבעט ברגליו וידיו. הכל הולך ךהשתנות מן הקצה אל הקצה - האוירה, הקולות, הרגשות, הריחות, הכל. וגם העולם הולך קצת להשתנות כי פתאום יהיה בו אדם חדש שלא היה בו קודם. והרגע לפני הזה, השקט, תמיד מזכיר לי את העולם המופלא הזה שברא אלוהים.

ותוספת לתבשיל קדרה -
מוקדמות = מקבילות לציר בדיוק. מהוות תמונת ראי של הציר.
מאוחרות = מתחילות אחרי שהתחיל הציר ונגמרות אחריו.
משתנות = האטות בלי דפוס מסויים, בלי קשר לצירים או עם קשר לצירים.

יש גם עוד מאפיינים לכל סוג של האטה, כמו עומק ההאטה, הואריביליות בזמן ההאטה וכו'.

ותודה אם פי 3, הולכת לקרוא.

יש לי עוד שאלה, אחרת לגמרי.
הם בוכים, התינוקות שנולדים? למה? מתי? (בתגובה למשהו?) תמיד?

הכל הולך ךהשתנות מן הקצה אל הקצה - האוירה, הקולות, הרגשות, הריחות, הכל. וגם העולם הולך קצת להשתנות כי פתאום יהיה בו אדם חדש שלא היה בו קודם. והרגע לפני הזה, השקט, תמיד מזכיר לי את העולם המופלא הזה שברא אלוהים.

בכיתי...

< וגריינתי

>

תבשיל, לפעמים הם בוכים ולפעמים לא. לפעמים הם בוכים כשרק הראש יוצא והגוף עדיין בפנים.
אני לא יודעת בדיוק למה הם בוכים. אני מניחה שזה קשור לכניסה לחדר קר, מואר ומוזר. או אולי לפחד מן הסיטואציה הלא מוכרת, או אולי להתחלת הנשימה?
אני יודעת שאם הם לא בוכים והם מונחים על הבטן של אמא, ואח"כ מתחילים להתעסק איתם (כדי לנתק את חבל הטבור או לשים את הצמידים עם השם), אז הם מתחילים לבכות - אני מניחה כי כל כך טוב על הבטן החמה והרכה של אמא וקשה להתנתק מזה. ולפעמים הם על הבטן של אמא ובכל זאת בוכים. אולי גם להם יש רגשות שקשה להם להכיל?

ולפעמים הם לא בוכים בכלל. פעם חשבו שכל תינוק חייב לבכות אחרת "לא יתפתחו לא הריאות" ולכן היו מחטיפים לו איזו מכה בכף הרגל או בטוסיק כדי שיבכה (קבלת פנים יפה...). היום כבר כמעט לא עושים את זה, לפחות לא במחוזותינו.

שמעתי ממישהי שביקרה בבי"ח שהוא "ידידותי לתינוק" בשבדיה, ששם לא בוכים התינוקות כמעט, כי הניתוק מחבל הטבור הוא מאוחר ומעודדים הנקה מוקדמת בחדר לידה.

אז מה עושים עם כל החוויות הללו?
כותבים פה. אנחנו קוראות בשקיקה.

אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ...
הלוואי הלוואי הלוואי שתמשיכי לעולם לשים לב לכל הפרטים האלה.
את מדהימה.

_אז מה עושים עם כל החוויות הללו?
כותבים פה. אנחנו קוראות בשקיקה.
אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ...
הלוואי הלוואי הלוואי שתמשיכי לעולם לשים לב לכל הפרטים האלה.
את מדהימה._

מצטרפת לכל מילה.

<תמיד מתעדכנת בנפלאותייך>

דנה, עומדות לי דמעות בעיניים- מרגש כל כך!

תענוג לקרוא אותך.

תמיד מתעדכנת בנפלאותייך
גם אני.

_מצטרפת לכל מילה.
<תמיד מתעדכנת בנפלאותייך>_

גם אני כל מה שאמרו כאן לפני... מאוד מאוד מרגש.

תענוג לקרוא אותך.

אני מקווה שאני לא משעעמת אתכם

משעממת??? זה הדף שאני מרפרשת הכי הרבה בתקווה להודעות חדשות ....

את כותבת כותבת כל-כך נפלא שזה עושה חשק ללדת שוב פעם....
אשריי הנשים שאת מיילדת!

גמני.
כל מה שכבר כתבו לפני. @}

_אז מה עושים עם כל החוויות הללו?
כותבים פה. אנחנו קוראות בשקיקה.
אבל, אתן מבינות, מה עם כל הבעות הפנים של הנשים, והקולות שהן השמיעו, ואיך שהן זזו, ואיך נראתה הבטן שלהן, ואיך היה חבל הטבור ...
הלוואי הלוואי הלוואי שתמשיכי לעולם לשים לב לכל הפרטים האלה.
את מדהימה.
מצטרפת לכל מילה.
<תמיד מתעדכנת בנפלאותייך>_

לא מגיבה אף פעם ובכל זאת...
את מזכירה לי שחזרתי מסיבוב בעולם וידעתי שלהיות מיילדת זה זה, ושאלתי את עצמי אם זה אפשרי בלי ללדת קודם - אז קיבלתי תשובה,בשבילי כמובן, - אני בהריון ובוחרת ללדת בבית. את פשוט מזכירה לי שיש לי חלום שמחכה לזמנו
מודה לך שאת לוקחת אותי איתך לפגוש את כל הנשים הללו- ואותך.

היום נכנסתי לראשונה (איפה הסתובבתי עד עכשיו?!). וואו.
דמעות בעיניים וצמרמורת.
עושה חשק ללדת שוב פעם....

תודה לכולכן!
אז... אם זה לא משעמם, אני חייבת לספר על עוד לידה שהיתה אתמול..

הגענו למשמרת ערב ובדיוק הגיעה אישה בלידה שניה עם פתיחה של 3 סנטימטר. עשינו לה מוניטור קצר והצענו לה קצת להסתובב. בתחילה היא לא כל כך רצתה אבל תוך דקה או שתיים היא קמה והתהלכה במסדרון. הצענולה גם לקפוץ על כדור פיזיו אבל בעלה קפץ ואמר:" שום כדור! ".
בינתיים הלכתי לבדוק אישה אחרת ואחרי כ- 20 דקות חזרתי אליה. היא התמודדה בצורה מדהימה עם הצירים - בכל ציר היא נכנסה לעצמה וכמעט לא היה ניתן לראות כלפי חוץ שיש לה ציר. אולי רק איזה נענוע אגן קל.
מקץ עוד 10 דקות נכנסתי לחדרה ומצאתי אותה על המיטה. בדיוק כשנכנסתי היא עשתה מין "אהההה" (תדמיינו קול של לחיצה כזה). עזרתי לה להוריד מהר את התחתונים ותוך שניה הופיעה לה שם שלפוחית מי השפיר, שלמה לחלוטין ולגמרי מחוץ לנרתיק. כמה התרגשתי - זה החלום שלי לראות כזאת לידה!
המדריכה שלי גם שמעה את ה "אהההה" הזה והופיעה תוך חצי דקה בחדר. ואז האישה הפכה בבת אחת מחתולה שקטה ומאופקת לנמרה פראית ומשתוללת, יוצרת מערבולת של רגליים מתנופפות, צעקות וסדינים (מי שהיתה פעם בסיטואציה כזו יודעת למה אני מתכוונת. תמיד יש תחושה שהכל בחדר מתערבב לו כמו בסופת טורנדו קטנה). תוך 3-4 צירים היא ילדה תינוקת קטנטנה (2780) וחמודה. וכל זה לקח פחות משעה מרגע שהגיעה לחדר לידה.

מאוחר יותר באותו ערב נכנסתי לניתוח קיסרי עם אישה שלא התקדמה בלידה ורק רצתה ניתוח כל הזמן. לבסוף הסכימו לה לניתוח ואני נכנסתי לקבל את התינוק.
באותו זמן הגיעה אשה בלידה רביעית בפתיחה מלאה. היא ילדה בכיסא ההולנדי ולצערי לא נכחתי בלידה שלה. אחרי הלידה המדריכה שלי, שיילדה אותה, לקחה אותה לעשות אמבטיה. כשנכנסתי להביא להן מגבת או משהו, פתחתי את דלת האמבטיה לכדי סדק וראיתי תמונה מקסימה - האישה ישבה על המדרגה באמבט, והמיילדת מזרימה לה מים חמימים על הגב. האור באמבטיה היה נמוך, הפנים שלהן היו מוארות (מבפנים) והן פטפטו להן בשקט ובשמחה - תמונה כזו מקסימה וחמימה. הן נראו כמו אם ובת או כמו שתי אחיות או חברות טובות משכבר הימים. אין לי ספק שהיתה בחדר נוכחות נוספת של אהבה. סגרתי בשקט את הדלת והייתי מאושרת.

האור באמבטיה היה נמוך, הפנים שלהן היו מוארות (מבפנים) והן פטפטו להן בשקט ובשמחה - תמונה כזו מקסימה וחמימה
נשמע מדהים!

ותוך שניה הופיעה לה שם שלפוחית מי השפיר, שלמה לחלוטין ולגמרי מחוץ לנרתיק
בלידה האחרונה שלי יצאה שלפוחית לפני הראש. זה נראה כאילו אני יולדת נורת ליבון מוארת (ככה אני מדמיינת כשאני רואה את הסרט) ורק אחר כך הראש נכנס לתוך השלפוחית. היה מדהים.

דנה, את נפלאה!

דנה, את כמו עיניים ופה ולב לצורך העצום שלנו להפוך לאשה אחת גדולה ויודעת.
החוויות שלך והתיאורים שלך מאירים את הנשיות באור גדול.
תודה גדולה!

הדף הזה באמת עושה חשק ללדת שוב

(הבעיה שאין לי כוח להיות בהריון)

מרגש כל כך!

משעממים? אני מקווה שאני לא משעעמת אתכן, אבל אני ממש מרגישה שאני רוצה לספר על כל לידה ולידה
משעממת??? משעממת????!!!!! ספרי על כל לידה ולידה! בשביל זה אנחנו כאן!!!!!

מצטרפת לכל מה שכתבו לפני, וגם -
המממ... עושה חשק ללדת שוב?
את יודעת מה, עכשיו כשאני חושבת על זה, אז אולי באמת מוריד את הפחד
(ויש פחד... ואני עדיין זוכרת טוב מאוד איך בצירי הלחץ האחרונים עם הינוקא, אני על הברכיים על המצע שעל הרצפה, נשענת על הספה קדימה, עובדת "יפה" עם הקול ועם האגן, אבל הכאב פשוט הורג אותי, פשוט גדול עלי כל כך, ואני אומרת לעצמי בתוך הראש: "אני לא עוברת את זה עוד פעם! אני לא עוברת את זה עוד פעם! אין לי כוח לכאב הזה!").