ארכיון סיפורים קוסמיים

אנונימי

זוהי תחילת הדף סיפורים קוסמיים, שהועברה לכאן עקב כובד הדף.

^{דף מומלץ}

בערך שבועיים לפני שהכרתי את בן זוגי, הלכתי ברחוב ארלוזורוב בתל אביב בתחושה מדגדגת.
זוג זקנים הלך מולי - היא סחבה שקיות כבדות בגב כפוף, הוא הלך לידה בידיים חופשיות. זה עורר בי כעס.
הם חלפו על פני ואני הסתובבתי לצעוק לו משהו כמו "תעזור לה, יא אגואיסט", אבל המילים יצאו לי רפות, נבלמות, כי ראיתי שהם בכלל לא זוג. סתם שני קשישים שבהליכתם האיטית הלכו על אותו קו לרגע אחד, בדיוק כשעברתי.
הצטערתי שלא עזרתי לה בעצמי, חשבתי להסתובב וללכת אחריה, אבל אז ניטשטשה לי התמונה ונשאר רק מסר עמום. או! הנה עוד זקנה. אבל ממש. מתקדמת על המדרכה הגבשושית של ארלוזורוב עם הליכון. לאט לאט. על פרק היד תלוי לה תיק שנראה די כבד. "צריכה עזרה?"
פנים ערניים לגמרי התרוממו אלי מתוך ההליכון. היא לא צריכה עזרה, אבל איזה כלבה יפה יש לי, וגם כן זקנה.... התפתח פיטפוט. מסוג הפיטפוטים שמתקיימים בדרך כלל בחלומות. היא ראתה אותי כמו רנטגן, כמו אחותי התאומה, כמו אמי האנרגטית. קראו לה גרציה. התיישבנו על ספסל בפינת רחוב ארבע ארצות והיא הציעה להציץ לי בכף היד. בנסיבות הקיימות זו היתה הצעה שאי אפשר לסרב לה. היא אמרה כל מיני דברים בעברית היפהפיה שלה (היא נולדה בירושלים) הסתכלה בי ישר בעיניים הצוחקות האלה שלה וחזתה את בואו הקרוב של אהובי. בסוף נפרדנו בנשיקות חמות - היה מוזר ומדהים לנשק פנים של אישה בת 91. נתתי לה את הטלפון שלי אם היא תצטרך משהו אבל היא לא התקשרה.
הוא נכנס לחיי ונשאר ואחרי שנה וקצת נכנסתי להריון, לא מתוכנן. לא ידעתי מה לעשות. זה היה נראה לי מוקדם מידי לילד, לא ידעתי אם זה האיש הנכון, הכחשתי הכחשתי עד שהסקרנות גברה עלי והלכתי לסופרפארם לקנות בדיקה.
בדרך חזרה ישבתי על ספסל בבלפור, לדחות קצת את ההגעה הביתה, את הידיעה...
הטלפון הנייד שלי צילצל וישר זיהיתי את הקול שלה. היא התקשרה אלי בטעות, בכלל רצתה מישהו אחר, אבל התחלנו לפטפט שוב והיא מייד נזכרה בי בשמחה. לא סיפרתי לה על ההריון, אבל היא אמרה לי דברים מתוקים ונוסכי ביטחון ועצם התיזמון של השיחה הזו סימן לי שהכל בסדר. שאני על המסלול הנכון.

אפרופו בדיקת זיהוי הריון (-:

ואם כבר סיפורים קוסמיים , אני מרשה לעצמי להכניס סיפור יפהפה שנועה ברקת כתבה לי פעם בדף:

אני כותבת לך כאן את הקטע הבא (שכתבתי פעם פעם בעיתון שלי), מתוך געגועים:
הבית על הגב
החיה האהובה עלי היתה תמיד צב. שנים חשבתי שזה בגלל שיש לנו את אותו הקצב, אבל בשנים האחרונות התחלתי לקלוט שזה בגלל שהבית שלו תמיד איתו.
היה רגע אחד בכל מערכת יחסי עם צבים שהיתה לי ממש הארה בנושא והתחלתי להאמין שיש אמת בכך שחיות הן למעשה שליחות עם מסר. נהגתי לאיטי בכביש, כשמחשבות מציקות ומטרידות בדבר ביתי שלי הציפו אותי. זה היה קצת אחרי ששוב לא אישרו לי את המשכנתא וחלום ההרחבה נגנז שוב לתוך נבכי מאגרי החלומות שלי. מה אומר, הרגשתי נורא מסכנה וגם לא הבנתי למה זה קורה לי. האם זה עונש על כך שהבית שלי תמיד מבולגן וקודם כל אני צריכה ללמוד לסדר אותו? (אם כך, הרי שלעולם לא יהיה לי בית), או אולי אני לא אמורה להיקשר למקום אחד ואני צריכה ללנדוד לאן שתיקח אותי הרוח (אבל אין לי כוח לעבור שוב, חשבתי), אולי אני צריכה לגור במקום אחר (אבל איפה?)
מה המסר, שאלתי את העולם כמו תלמידה טובה, מה השיעור ותסביר לי את זה ברור, ביקשתי.
ואז, עבר צב את הכביש. הוא עשה זאת בדרכו הצבית המגוחכת והאיטית ואני עצרתי כדי לא לדרוס אותו ועיני התמלאו דמעות כששוב הזכיר לי העולם, שהוא המורה הגדול מכולם, שהבית האמיתי שלי כבר קיים והוא עלי. כל השאר לא חשוב כרגע. אל הביטחון, השקט, האינטימיות שמענקי הבית, אוכל תמיד לצלול אם רק אכנס לתוך שריון נפשי שלי.
זכרי, כמעט שמעתי קול אומר, שיבוא יום ויהיה לך בית חיצוני משלך, בית שתאהבי ותתגאי בו, שאפילו יהיה מסודר, זכרי גם אז שהבית האמיתי שלך נמצא בתוכך ולא מחוצה לך.

מקסים מקסים! עוד!

כבר מוקדם בהריון שברנו את הראש איך נקרא לו. היו כל מיני רעיונות, חלקם נפלו כבר בהתחלה וחלקם נרשמו להחלטה מאוחרת יותר. בסביבות חודש חמישי הרגשתי שזה די טיפשי לתת שם ליצור שטרם נולד ואמרתי לבנזוגי שלא נחליט על שם עכשיו אלא נחכה שנראה את הפרצופיק שלו. היתה לי הרגשה שכשאני אראה אותו אדע מה שמו. וכך היה. החלטנו לא להחליט. בינתיים.
יום אחד נהגתי חזרה מהעבודה ועברתי כבכל יום בקטע דרך מקסים. הכביש מתפתל בין גבעות ירוקות ובינהן שדות ופרדסים. הקטע הזה תמיד מזכיר לי את צפון צרפת. זמן מה לפני שהחלטנו להתחתן נסענו לטיול להולנד וצרפת וחרשנו את הכבישים. זה היה החופש האמיתי. לנסוע ולנסוע בלי להחליט מתי נעצור ואיפה, בלי שעון בלי רדיו וטלויזיה ועיתונים, בלי עברית, בלי משפחה ועבודה ופקקי תנועה, רק אני הוא והרוח.
משום מה ומשום מקום באמצע הנסיעה בדרך הזו עלה לי השם דרור. חופש. ציפור דרור. זה מה שאני רוצה שיהיה . חופשי מדאגות חופשי מעכבות, חופשי לבחור, לנסות, לעשות ככל שיעלה על דעתו. דרור. היה לי ברור שככה יהיה שמו, יראה כפי שיראה.
מספר ימים לאחר מכן גיליתי פתאום שוב משום מקום שדרור הוא בעצם ראשי התיבות של שמי, שם בעלי ושם המשפחה שלנו. זה היה מפתיע מצד אחד אך מובן לחלוטין מצד שני כאילו ככה זה צריך להיות.
וכך היה.
כשהוא נולד והסתכלתי עליו, הוא היה דרור.

לפני בערך 10 שנים, 1993 ליתר דיוק, עברתי לגור עין כרם ירושלים. הבית היה ממש בפאתי הכפר, כלומר מרחק הליכה 4 דקות ממנו היו רק הרים, אליהם הייתי הולכת הרבה מאוד לבדי, מתייחדת עם הטבע ועם בוראי, נושמת, מודטת . יום אחד, באחת המדיטציות האלה, עברתי חוויה "קוסמית", או תקראו לזה איך שאתם רוצים, אבל זה היה בשבילי הדבר הכי מוחשי בעולם, ממש כמו להקליד עכשיו את המילים האלה שאתם קוראים ברגע זה, ראיתי שלוש אותיות נשלפות מתוך הגוף שלי, מגרוני, ש ק פ. ופתאום לא היה שם גוף ולא הייתי אני, היו רק שלושת האותיות האלה, שאפשר היה ממש ליגוע בהן, למשש אותן להריח אותן, מוחשיות לגמרי. במשך זמן רב הייתי עסוקה בלחפש משמעות. מצאתי יישוב בשם שקף, ליד קרית גת. נכנסתי פעם לשם בדרך לערד, וככה מצאתי חבר שנפרדתי ממנו אחרי זמן קצר רווי דרמות שלא אפרט אותן כאן. לאט לאט נרגע החיפוש אחר משמעות ושלושת האותיות האלה הפכו להיות כמו חלק מההויה הקיומית הבסיסית ביותר שלי. הן צצות ועולות בראשי כל אימת שאני צריכה אותן, תמיד כדי למוסס מצב של יותר מידי מחשבות אצלי. הבנתי שזה משהו כמו שיקוף, שיקוף של מציאות ואשליה בהווה שמתהווה ומשתנה כל הזמן, וזו מתנה נפלאה שקיבלתי. בשלב מסוים קיבלתי תובנה בקשר לראשי התיבות של ש ק פ . שירי קבורה פה. משהו שקשור לאגו שלי, מין תרופת מניעה שקיבלתי מהקדוש ברוך הוא/היקום כדי שהאגו שלי לא יעלה לי לראש (הייתה לו נטייה כזאת פעם...).

>שירי יכולה למלא את הדף הזה בסיפורים קוסמיים אבל בוחרת להשאיר גם קצת מקום לאחרים<

היתה תקופה ממש קשה בעסק שלנו, מחשבות על שינוי והתלבטות מה לעשות. נסענו ביחד למתקשרת שאנחנו מכירים בקצרין. בין יתר הדברים היא פתחה תנ"ך, יצא העמודים של סיום נחום, תחילת חבקוק. נחום מלא נבואות זעם: ,מאין אבקש מנחמים לך" וכדומה, חבקוק, גם לא מדהים אבל המשפט שהיא העלתה היה :מגמת פניהם קדימה" והפרשנות שלה היתה שלמרות שזו באמת תקופה קשה ואין עזרה, בכל זאת מגמת פנינו קדימה ויהיה בסדר.
היא גם פרטה ואני חייבת לומר שהיא צדקה בקשר לכל מה שהיא אמרה.
אבל הקטע הקוסמי היה אחר כך. יצאנו מקצרין בשעת לילה מאוחרת, כבר ביציאה ראינו שמיכל הדלק כמעט ריק. תחנת הדלק בעיר היתה סגורה, המשכנו וגלשנו לאורך הכנרת, עברנו את כפר נחום כשהערתי,לגמרי עדיין לא מודעת להקשר שאנחנו עומדים להתקע ומה נעשה ומה יהיה? (שום נחמה בכפר נחום), ואז היתה ירידה, כיבינו את המנוע וגלשנו כשלפתע הופיעה תחנת דלק. השעה היתה שתי דקות לחצות. התחנה היתה פתוחה, היא נסגרת בחצות. מילאנו דלק והמשכנו קדימה. ביציאה שמנו לב שזו היתה תחנת הדלק של חוקוק (הכי דומה לחבקוק לא?)
<נסתפק בסיפור קוסמי אחד ליום... גם אני יכולה למלא בהם עמודים>

נועה, זה סיפור מדהים. אם עושים בבאופן כתבה על זוגות שעובדים ביחד תערכי אותו פנימה (-;.
זה הכי כיף שמגיעים לחוויה של החיים כמשל ביחד , הכי הכי!

> ברונית רומנטיקנית <

לא מגיע לרמה של הקוסמיות בסיפורים האחרים, אבל...
במאי 2002 נפטרה סבתו האהובה של בעלי אחרי ייסורים מיותרים וממושכים בבית החולים. היא נפטרה בשעה 4:25 בבוקר.
בשעה 4:25 בבוקר בתנו שהיתה אז בת שנה ומשהו התעוררה בזעקות שבר ולא נרגעה זמן ממושך. כל החיבוקים, הנשיקות, הניחומים לא הגיעו אליה כלל. לבסוף היא נרגעה, ואחרי שעה צלצל הטלפון.

היה משהו דומה באחד הדפים, על תינוק שהתעורר משנתו בדיוק כשנולד לו אח.
אני נהנית מכל רגע בדף הזה ואצרף משהו משלי ברגע שתהיה לי אנרגיה לשבת ולכתוב אותו...

כשהייתי בתהליך האימוץ של בתי, אחד הדברים שהכי העסיקו אותי היה למצוא לה שם (חלק מהחיפוש מופיע בדף בחירת שם ). רציתי שם עברי עם משמעות ופשוט לא מצאתי אחד כזה שידבר אלי באמת. ואז יום אחד, בזמן שקראתי ספרות מקצועית - ספר פילוסופיה סינית באנגלית - נתקלתי (בפעם המליון) במילה TIAN, שמיים בסינית. פתאום המילה הזו קיבלה משמעות חדשה, צליל חדש, פתאום לא הבנתי איך לא חשבתי על זה קודם, וזה הפך להיות שמה של בתי שאז עדיין לא נולדה בכלל.

כמה חודשים אחר כך, הודיעו לי מהעמותה דרכה אימצתי שיש להם תינוקת עבורי. קיבלתי את התיק הרפואי שלה והסתבר שהשם שניתן לה שם, בגרוזיה, הוא NATIA.

הקרבה הגדולה הזו בין שני השמות צימררה אותי אז ומצמררת אותי עד היום.
אין לי צל של ספק שמקריות לא היתה פה.

דף מקסים,
ברונית ב תודה ו...עוד!!!

הנה משהו מאתמול (-:
בסוף אוקטובר שנה שעברה עזבנו את תל אביב ובאנו לגור באזור חוף הכרמל. מאז כל הזמן אנחנו אומרים לעצמנו שהגיע הזמן לטייל בסביבה. אתמול סוף סוף ארזנו כמה פירות ויצאנו לדרך - ועוד עם מפה של שבילי הכרמל (יש אוטו 4X4חדש מהעבודה). התחלנו במאיר שפיה ונכנסנו לשביל שהלך ונהיה דרך טרשית שטילטלה את האוטו בצורה לא כיפית. ראשו של הילד הישן נחבט בכסא עם כל קפיצת גלגל. כנ"ל ראשה של הכלבה הזקנה, שנע מעלה מטה כמו בובת כלב במונית. רצינו להגיע לאזור היישוב עופר. כרמל רצה להמשיך בדרך הפראית ואני רציתי משהו יותר סלול, אז מצאנו משהו כזה סביב מחצבה וקיווינו לרדת ממנה לכביש הראשי. בדרך פגשנו משפחה בג'יפ עם אופניים שהמשיכה במעלה ההר. לקראת פראדיס כרמל אמר שהוא לא נהנה כל כך מהטיול ושאולי נחזור הביתה. אמרתי שיותר כדאי אולי נשנה כיוון וניסע לעופר מהכביש הראשי. פנינו צפונה. מאוד יפה העופר הזה, כמוס בהר, עשינו סיבוב איטי ומתפעל והתחלנו לרדת למטה בכוונה למצוא פינה מוצלת לעשן ולשתות קפה. בעודנו יורדים בכביש פתאום כרמל אמר: "הנה החברים שלך מהמלך כורש, אלה עם האמריקאית האדומה" (המלך כורש זה הרחוב שגרנו בו בת"א). ואללה הם, בדיוק עלו לכיוון עופר. חבל, דווקא הייתי שמחה לפגוש אותם, גם הם עברו לסביבה בערך באותו זמן כמונו ויש להם ילדה מקסימה בגיל של פונפונקי. התיישבנו בפינה בדרך לקבר שייח' הסמוך, הוצאנו את התרמוס וישבנו לנו ככה בכיף עם האיצטרובלים והציפורים. הג'יפ עם המשפחה שפגשנו ביער הגיח משביל הצדדי שישבנו בו "את רואה? גם אם היינו ממשיכים היינו מגיעים ישר לכאן" ציין כרמל.
ואז הגיעה המכונית האדומה ומיד פנתה לכיווננו וישבנו ביחד המומים מהפגישה המקרית. הם בדיוק חשבו עלינו השבוע, שהגיע הזמן להיפגש. במהלך השנה האחרונה גם הם וגם אני איבדנו את הסלולרים שלנו עם כל המספרי טלפון, ככה שהערוץ היחידי לתיאום פגישה היה הערוץ הקוסמי... עשינו טיול מקסים מקסים ביער, אחרי זה המשכנו אליהם לבית הלא יאומן שהם גרים בו, וחזרנו הביתה עייפים ומאושרים. וזה רק סיפור המסגרת. הפרטים הקטנים שהתקיימו בתוך הפגישה הזו הם המדהימים באמת, אבל לא נוח לי לחשוף אותם פה. היה שווה לפתוח את הדף הזה!

הזכרת לי סיפור קוסמי ישן:
היינו בסדנה, בתקופת הסדנאות שלנו לפני עשר שנים, המשימה היתה ללכת בשתיקה כמה קילומטרים עד מרחצאות עין גדי. ההליכה היתה לבד, והתחלנו בחושך. אותו בוקר חוויתי את עצמי מסכנה במיוחד. הלכתי, כשמחשבות אובדניות שונות מנקרות במוחי: אין לי מספיק כסף, אין לי מספיק ככה וככה...
עוד אני חושבת והולכת, הגעתי לצומת של איזה קיבוץ, בעודי עוברת את הצומת נכבו פנסי הלילה, ואני מצאתי פתק על הרצפה. הרמתי אותו, מחכה בקוצר רוח לאיזה מספר קוסמי. זה היה פתק התרמה למען ילדים בסיכון בישראל, שהסביר כמה חשוב לתרום לילדים בלי בית שהם מאד מסכנים.
פתאום האומללות שלי נראתה לי מצחיקה והרגשתי הקלה. התיישבתי בצד הדרך וראיתי את הזריחה.
<ברונית, בקצב הזה, הספר יוצא תוך שנה>

כשהייתי בפרו קראתי את "הנבואה השמימית", ובהתחלת הספר מדובר בדיוק על "צירופי מקרים" כאלה, שצריך להקשיב להם וכו' וכו'. כשקראתי את זה ישבתי על גדת נהר בג'ונגל ונזכרתי בסיפור אהבה שהיה לי לפני שיצאתי לנסיעה, אהבה בלתי אפשרית שלא יכולה הייתה להתממש, אבל הייתה עזה מאוד. וסיפור האהבה הזה היה רווי בטלפתיות וצירופי מקרים משונים. ואז, באותו לילה על גדת הנהר, הרגשתי חיבור עז לאותו הבחור, והרגשה שזה חיבור משמיים, והתיישבתי וכתבתי לו מה שכתבתי לכם עכשיו.
שלחתי את המכתב, והמשכתי בטיולי. כשהגעתי לסנטיאגו דה צ'ילה הרמתי טלפון לאימא שלי להגיד שלום, ומסרתי לה את מספר הטלפון במלון המעופש שבו שהיתי. דיברתי איתה מטלפון ציבורי ברחוב ותיכננתי להמשיך לטייל בעיר, כשפתאום נזכרתי ששכחתי את הדרכון במלון. עליתי למלון, רק כדי לקחת את הדרכון, ופתאום קוראים לי, יש לי טלפון. הבחור הזה התקשר. מיד אחרי שדיברתי עם אמי הוא התקשר אליה לשאול אם היא יודעת מה שלומי. והיא אמרה לו "איזה צירוף מקרים, הרגע דיברתי איתה ויש לי מספר של המלון שלה". ובשיחתנו הוא סיפר לי שקיבל את מכתבי על צירופי המקרים כששכב בבית חולים, עם רגל שבורה, וקרא את "הנבואה השמימית"...
אז חשבתי שזה אומר שאנחנו מוכרחים להיות ביחד.
אחר כך חזרתי, ניסינו שוב, היה אבוד ועצוב וקצר ונגמר, והחיים המשיכו להם למקומות אחרים...

נועה, כן , גם אני חשבתי על ספר ישר כשהתחלתי לקרוא את הדף הזה.

לפני כ-4 שנים השתתפתי בנשימא מי שלא יודע, מדובר בחגיגת נשים בטבע. זאת הייתה הנשימא הראשונה, היא נחגגה בבנימינה במשתלה נטושה, ב24 לדצמבר שזה הלילה הכי ארוך בשנה, והיה בה משהו היולי, (ראשוני בעברית, אבל אל תגידו שהיולי זאת לא מילה ממש יפה...), כך שמבחינתי לפחות למרות שהיו אחר כך כמה חגיגות כאלה, לא היה שם דבר שדומה היה בעוצמתו לפעם הראשונה. על כל פנים, איריס יוטבת המדהימה, הרוח החיה והמנחה העיקרית של הערב הזה, הרבתה להשתמש במילה פות. במשך כל הערב פות פה ופות שם, וזה- איך להגיד-- פשוט שיגע אותי. פשוט עיצבן אותי לשמוע כל פעם מחדש את המילה הזאת, הביא לי את הסעיף, את הג'ננה, את הקריז, איך שלא תקראו לזה, זה פשוט הטריף לי את השכל. ללי הייתה אז ממש קטנה, תינוקת יונקת. ברגע מסוים , אחרי שהנקתי אותה והיא נרדמה, מצאתי את עצמי שוכבת על הרצפה או על מזרון, המילה פות המשיכה להתפטפט, ולפתע חשתי כאילו הפות שלי מתמלא באור, זה התחיל מאור קטן, והלך והתעצם עד ששוב לא הייתי אני ולא היה שם כלום מלבד אור. משהו חזק ומוטרף לחלוטין. אין לי מושג כמה זמן זה נמשך, משהו בין שניה לנצח. אני זוכרת שזו הייתה חוויה מדהימה מאין כמותה וענקית בעוצמתה ובנעימותה. מתי שהוא אחרי זמן פגשתי את איריס וסיפרתי ל על זה בהתלהבות. היא הקשיבה לי בשקט החכם שלה וחייכה. אני יודעת שזה היה בשבילי ריפוי חזק מאוד.

>שירי חושפת דברים אישיים מאוד בפורום זה, אבל מי שמכיר אותה יודע שזה רגיל אצלה, ושזה חוסך לה כסף שהיה הולך אחרת לפסיכולוגיים או פסיכיאטרים<

שירי, גם אני גרתי בעין כרם ב1993. מקום מדהים, ואני עדיין מתגעגעת אליו.
סיפור קוסמי שקרה לי:
לילה אחד אני חוזרת הביתה, נוהגת לבדי באוטו, ופתאום מתחיל להיות לי פינטוז זוועתי של תאונה, ממש ברור לי שתקרה לי תאונה, מה שלא רגיל אצלי חששות כאלה. בכל מקרה, ממש רעדתי פיזית, ואפילו דמיינתי את התאונה, איפה המכונית תפגע בי בסיבוב. זה היה כל כך מוחשי שהתחלתי לרעוד, הידיים רעדו לי על ההגה, ואפילו זלגו לי דמעות מרוב רחמנות על המוות שלי עצמי. עצרתי בצד הדרך כדי להתעשת, ואחר כך המשכתי לאט כשאני מתפללת כל הזמן.
הקיצור, אמצע הלילה, הכבישים כמעט ריקים, וכשאני מגיעה שני רחובות מן הבית שלי אני רואה שכמה דקות קודם לכן קרתה שם תאונה, ממש כמו שראיתי בעיני רוחי, באותה זווית שדמיינתי. אמבולנס בדיוק הגיע. אפילו עכשיו כשאני כותבת את זה אני מצטמררת כולי.

וואו איזה סיפורים! עוד!

מצטרפת
עוד!

אני חדשה בכל הקטע הרוחני אבל נכנסתי אליו מאוד חזק.במסגרת הכניסה קניתי לי כל מיני אבנים (קריסטלים), אחד מהם בגודל תפוח אדמה עגול שנראה כאילו נחצב מתוך קרחון בצבעים שקוף,ירוק אזמרגד וסגול כהה גדול .הבאתי אותו הביתה.כששכבתי במיטה בלילה הרגשתי כאילו כל הגוף שלי עשוי מאלמוג או קריסטל רך כזה ובראש יצאתי למסע בתוך האבן במנהרה חצובה בתוכה וראיתי מצדדי את הטקסטורה של הכמו קרח ומעלי ירוק אזמרגד נוצץ ובקצה היתה נקודת אור חזקה.לא ישנתי הייתי ערנית לגמרי ואחר כך הרגשתי אושר וקלות.

כשהגעתי לגור בטורונטו היה לי חסר הענין שאין חית מחמד כלשהי בבית. ממש התגעגעתי לגרגורי חתול שמתחכך בפרצופי באמצע הלילה או כלבלב שמקבל אותי בכשכושי זנב וליקוקים כשאני באה מהעבודה.
אחרי כמה שבועות התיישבתי עם עיתון סופ"ש לחפש מודעות על חתול למסירה.
צילצלתי לכמה מודעות וכל החתולים התגלו כנקבות. אני דווקא רציתי חתול גבר.
היתה משפחה או שתיים שגרו יותר מעשרים דקות הליכה ממני ונפסלו כך שהשיחה בכלל לא הגיעה למין החתול.
אחרי הרבה טלפונים הגעתי לייאוש. בחוסר חשק החלטתי שהצלצול הבא הוא האחרון ואם גם ממנו לא ייצא כלום אז ממש לא צריך חתול בבית.
מהרגע ששמעתי את ה"הלו" בצד השני, קיבלתי רעד ברגליים. לא יכולתי להסביר. מילמלתי את סיבת ההתקשרות והאישה התחילה לספר באהבה על חתוליה וגוריהם ואני ידעתי שאני חייבת לראות את האישה הזאת.
היא גרה בערך שעה ורבע ממני, בפרברי טורונטו.
הייתי צריכה לנסוע 40 דקות ברכבת תחתית ולהחליף עוד שני אוטובוסים. סיכמתי איתה שאני מיד יוצאת לדרך.
כל הדרך הרגשתי התרגשות כזאת שלא יכולתי להסביר, כאילו היה לי קשר איתה מפעם, מין הרגשה שלא אקח ממנה חתול ובזה ייגמר הענין.
ג'ואן פתחה את הדלת ומיד אמרה "כן,כן, לך אני יכולה לתת חתול". היא נראתה קצת כמו מכשפה אבל במובן הטוב. מחשמלת, שיער בלונדיני פרוע, גופיה שחורה וג'ינס.
בשלב ההוא עדיין לא ידעתי את עיסוקה. לחצנו ידיים והיא קראה פתאום "איזה אנרגיות שיש לך!! ממש חישמלת אותי!!". אחר כך סיפרה קצרות שהיא עוסקת בתרגום תוכניות טלויזיה צרפתית-אנגלית ויש לה עיסוק נוסף, קריאה בקלפי טארות.
דיברנו בעיקר על חתולים. היה נעים וזורם כאילו היכרנו מימים ימימה (ואני לא בנאדם שמוצלח בשיחות ראשונות). חשוב לציין שלא סיפרתי כלום על עצמי, אפילו לא מוצא. סיפרתי שכל חיי גרתי עם בעלי חיים וקשה לי בלי. היא כמובן הבינה.
כשעמדתי בדלת עם קופסת הקרטון ובה הגור החדש, ג'ואן הביטה פתאום בעיני ואמרה "תשמרי את הטלפון שלי. את תצטרכי אותי ואני אעזור לך". כך. אמירה סתמית. בלי הסבר.
הגעתי הביתה עם החתול אלביס . האקס (שאז עוד לא היה אקס) שלי שאל על האישה ממנה לקחתי את החתול והסתלבט עלי שנסעתי כל כך רחוק בשביל חתול. לא סיפרתי לו על הקשר ההזוי ממש שנוצר איתה כי זה נשמע פסיכי גם לי.
חלפו ימים ושבועות. היא השאירה לי מתישהו הודעה בטלפון ושאלה על אלביס. חזרתי אליה בהודעה וסיפרתי כמה הוא מתוק. קצת נשכחה ממני החוייה הקוסמית כמעט שעברתי עם זרה מוחלטת, כביכול.
אחרי חצי שנה בערך, הגעתי למבוי סתום מבחינה אישית. היחסים עם החבר לא היו מאושרים , משהו סטייל יום עסל- יום בסל.
הלימודים היו קשים.
החלפתי עבודות ובקושי היה כסף.
הייתי בלבטים גדולים על החיים.
התחלתי לחשוב על ג'ואן וקלפי הטארוט. חיפשתי את הטלפון ולא מצאתי. לא הייתי בטוחה שאוכל לשחזר את הנסיעה הארוכה אליה וגם לא היה לי נעים.
למחרת כשחזרתי מהעבודה, היתה לי הודעה ממנה. היא הזמינה אותי לביקור.
הייתי בהלם מוחלט. בערך חצי שנה לא דיברנו ובדיוק כשריכזתי את מחשבותי עליה, היא צלצלה. מעולם לא חוויתי כזה דבר עם אף אדם.

(הייתי קרובה לחוייה קוסמית של התנתקות המחשב. הנה המשך הסיפור):

צילצלתי לג'ואן בשמחה. התחלתי לספר לה בהתרגשות שממש חשבתי עליה לאחרונה. "אני יודעת" היא אמרה לי בטון חם כזה, כאילו היא מלאך ששומר עלי ויודע מה קורה אתי.
נסעתי אליה שוב. להפתעתי זכרתי את הדרך הארוכה למרות שהייתי אצלה רק פעם אחת.
היא סיפרה שלמדה לבד לקרוא בקלפים ושיש לה יכולת לקרוא אנשים, לקבל מהם אנרגיות. מלחיצת היד שלנו בפעם הראשונה, כך הסבירה, קיבלתי כזה חשמל. ואתמול פשוט ידעתי שאת צריכה אותי.
נכנסנו לחדר קטן. היא ביקשה שלא אספר לה כלום ממה שעובר עלי. היא תדע לבד.
בחרתי את הקלפים והתבקשתי להחזיק אחד בידי כדי להעביר לו אנרגיה. החזקתי אותו ביד על הברך מתחת לשולחן. היא לא ראתה אותו. בשלב מסויים, מרוב מתח, ממש לחצתי אותו והיא קראה בפתאומיות "זה מספיק! לא חזק כל כך".
קשה לי לשחזר בפרוטרוט מה סיפרה לי ג'ואן בשלוש השעות שישבנו שם יחד. זאת היתה חוויה כל כך גדולה שכשזה נגמר הרגשתי כאילו אני מתעוררת משינה ארוכה.
היא פרשה את כל חיי בלי להכיר אותי. תיארה בדיוק מדהים אנשים שהיו בחיי באותה עת (דוגמא: אביו של האקס שלי שהיה מאוד דומיננטי בחיינו המשותפים, היא תיארה "איש מאוד גבוה ורזה, שיער לבן. הוא קרוב משפחה מדרגה ראשונה. היה מאוד קרוב לדת, אפילו אעיז ואומר שהיה לו תפקיד בדת, כמו מורה או מרצה או כומר". התשובה הנכונה היא שהוא היה כומר).
היום בדיעבד, כשחלפו כחמש שנים, אני יכולה להעיד שהיא תיארה פרשת דרכים שתקרה בחיי, מה תהיה הדינמיקה בין המשתתפים, מה אוכל לעשות כדי להגן על עצמי.
שוב, קשה לי לשחזר דברים מדוייקים כי עבר זמן וגם כי החוויה היתה כל כך חזקה שקטונתי מלנסות לשחזר אותה.
כשאמרה שהיא רואה ילד או ילדה, זה כבר היה מוגזם. לא היה לי בתכנון שום דבר כזה וכמו שאמרתי, יחסיי הזוגיים לא היו במיטבם.
עבדתי בגן ילדים באותה עת ושייכתי את נבואתה לזה.
נפרדנו אותו לילה בחיבוק. ידעתי שהיא תמיד תהיה שם בשבילי.
בחודשים הבאים קרו דברים מדהימים, כשהייתי חושבת עליה- הטלפון היה מצלצל וזו היתה היא!!.
יחסיי עם האקס עדיין היו עקלקלים ולמרות שהיא המליצה לי להיפרד ממנו כי טוב זה אף פעם לא יהיה, התעקשתי בענין הזה.
אחרי כמה חודשים, ביום בהיר אבל כמו רעם, גיליתי שאני בהריון.
האקס היה בנסיעת עבודה וידעתי שיהיה רע בבית כשיחזור וישמע את החדשות.
ברגליים כושלות הגעתי לטלפון וכשסיימתי לחייג, בלי שהטלפון הספיק לצלצל, היא דיברה . הסתבר שהיא חייגה אלי בדיוק באותן שניות והקוים התחברו ביניהם.
לא הייתי צריכה לדבר. כשפרצתי בבכי היא כבר ידעה הכל. בדיעבד היא אמרה שראתה כבר אז שבניגוד לכל תיכנון או רצון יהיה הריון, אבל הייתי במצב כל כך רגיש שהיא העדיפה לרמוז על כך וחיכתה בידיעה שזה יקרה. היא אמרה שההריון ישרוד בתנאים לא קלים (ואכן היה לי הריון קשה מאוד, פיזית ונפשית) אבל הוא המתנה שלי לחיים וישנה את חיי לחלוטין.

הסוף, למי שלא יודע, הוא שעזבתי את קנדה בחודש שביעי וחזרתי לארץ. חלפו שלוש וחצי שנים.
לצערי, הקשר עם ג'ואן התנתק לפני כשנתיים וחצי. למרות שאני חושבת עליה המון ומרגישה אותה ואת האנרגיות שלה. ואני בטוחה שכנ"ל אצלה.

המצחיק הוא שכבר כמה ימים אני מתכננת לכתוב פה את הסיפור הזה וזה גרם לי לחשוב עליה המון ולתהות מה איתה.
ופתאום היום סידרתי איזו מגירה בחיפושיי אחרי איזה מכתב מביטוח לאומי, ומצאתי פתק עם מ"ס הטלפון של ג'ואן. כאילו מחכה לי. רומז לי שאני צריכה לצלצל...

אני בטורונטו עכשיו - האם היא קוראת בטארות למי שמבקש? זה מעניין אותי

חגית, אין מילים! פשוט סיפור מדהים!

חגית, אני רוצה להזכיר לך שבהשראתך הדף הזה נפתח (-:
ד"ש לג'ואן!

ממש זולגות לי דמעות עכשיו. איזה סיפור מדהים ומרגש. אז את חושבת שתתקשרי אליה?

איזה דף מעורר השראה ואיזה סיפור!!
הכל אמיתי??

חגית, סיפור יפה, אני מצפה להמשך.
לי יש סיפור קצר על חוויה קוסמית, אם אפשר לקרא לזה כך.
כביכול היתה לי לידה טובה קצרה ומהירה עם ליבי, העברתי לילה ובוקר עם צירים בחדר האמבטיה אצל הורי, בשקט לבדי, רק כשהצירים התחזקו ונהיו צפופים, אמרתי לבעלי שהגיע הזמן ללכת לבית היולדות, בינתיים הלידה התקרבה יותר ויותר והכאבים גברו, הגיע שלב הלחיצות, אני צורחת כמו חיה, הכאב חזק ומתגבר, ופתאום אני מרגישה חווית מוות, החדר הפך דומם, שקט, הנשמה שלי צפה גבוה ליד התקרה, שלווה שקטה כל כך, צופה מלמעלה על הגוף הזה למטה, על האשה שצורחת, הכל בלי קול, דממה, כמו בהילוך איטי, לא היתה דאגה, לא פחד, רק שלווה.
כשליבי יצאה והכאבים שכחו חזרתי לגוף, מיד היא ינקה ואחרי שעה היא עברה לזרועותיו של בעלי, אמא שלי רצתה להיות נוכחת בלידה והתעכבה קצת בפקק, היא נכנסה לחדר לידה ומצאה אותי יושבת על המיטה, ואז היא שאלה אותי נו מה קורה? זהו זה נגמר עניתי לה והצבעתי לכיוון בעלי, היא היתה כל כך מופתעת ומיד פרצה בבכי.

הכי בעולם אני אוהבת סיפורים קוסמיים, הם מזכירים לי מאין באתי ולאן אני הולכת.
ספור קוסמי עתיק:
הייתי בת 16, בתקופה שבה הכל היה קוסמי על גבול הפסיכוטי. כל שיר ברדיו היה מסר מהיקום. הקשבתי להכל והכל דיבר אלי...
הסיפור מתחיל בכך שישבתי בבית שבו גרתי כשלפתע נכנסה ציפור דרור מבעד לחלון, התעופפה בהיסטריה, נחבטה בקיר ונפלה מתה. המראה הזה הכניס אותי למצוקה נוראית. כמובן שישר הזדהיתי והרגשתי שהציפור זו אני שכלואה בבית הזה שבו לא מבינים אותי, בלה בלה בלה...
יצאתי מהבית בסערה והלכתי ליער. די קרוב לקיבוץ שבו גרתי היתה בקתה שבנו אנשים מהקיבוץ ואני הלכתי אליה ונכנסתי וישבתי בפנים וחשבתי מחשבות על החיים. פתאום שמעתי רעש, הגיע ג'יפ, נעצר וממנו יצא בחור אחד מהקיבוץ מבוגר ממני בכמה שנים. הוא עמד רגע בחוץ, הביט רגע לכיוון שלי אבל לא ראה אותי, אני לעומת זאת זוכרת היטב את הפנים שלו. אחר כך, כמו שהוא יצא הוא חזר לג'יפ ונעלם. למחרת הוא נהרג.
קראו לו דרור

אוי, נועה, הסיפור האחרון שלך מצמרר....
בערך כמו הסיפור של מי...

וגם רציתי להגיד שמאוד נהניתי לקרוא את הסיפורים ומצפה להמשך.

נ.ב. נועה, תיקנתי לך שגיאת הדפסה - מקווה שאת לא כועסת.

לפני שנים רבות... כשהייתי ילדה קטנה ונאיבית.... הלכתי לרופא השיניים . אבי, שהסטרי מהנושא, החדיר לי לתודעה שזה באמת נורא ואיום ושכנע אותי שכדי לי לעבור את הטיפול עם גז צחוק. (כולה סתימה פשוטה אבל ,,,,)
בקיצור לא עברו מספר שניות ויצאתי מהגוף! פשוט ראיתי את כול מה שקורה מלמעלה, ראיתי את הפה שלי , את הרופא מטפל לי בשן, את אבא שלי בצד החדר, המוסיקה נשמעה מיוחדת מאוד והמראה כולו היה מזווית שונה לחלוטין.
לא העזתי לדבר על זה (הייתי בערך בת 10 .. ) אבל היה לי ברור אז - וכיום, שיש אפשרות לצאת מהגוף,
בהמשך חיי (כבוגרת) עברתי סדנא שהזכירה את חוויות העבר ואפילו יכולתי לראות אנשים במצבים מסויימים אשר התבררו כנכונים (לדוגמא-איבחון מצב בריאותי לאדם זר) . פשוט מאלף!!! לצערי, אינני מתעסקת בנושא כלל

נועה, אללה יסתור!

הוצאת לי את המילים מהפה!!

וואו, כל מי שקרא "מעריב לנוער" באייטיז. זוכרים את המדור המדהים "הסיפורים המוזרים ביותר בעולם"? (בעקבותיו יצאו כמה וכמה רבי מכר).
כל שבוע סיפור קוסמי מדהים (שנטען שהוא אמיתי לחלוטין...).
יש למישהו את אחד הספרים ובא לו להביא לנו קצת נוסטלגיה??

(חגית מודה שאין!! אין כמו האייטיז!!!)

יש גם סדרה כזאת בארה"ב - הייתי מכורה כשגרתי שם אבל לא עולה לי שום דבר עכשיו.
לא ממש קוסמי אבל... מה שקרה היום היה מוזר. חזרנו מהים אני והשניים הקטנטנים שלי (שנתיים / 9 חודשים). הם סיימו להתקלח ושיחקו במיטה שלי .הנחתי כריות להגן על הקטן מפני זחילה וצניחה חופשית לרצפה והלכתי להתקלח. פתאום היה לי ברור שהוא מטפס מעל הכריות ואוטוטו הוא נופל , נחבל... אמבולנס... פשוט סרט! רצתי החוצה כולי נוטפת מים וסבון אך הם דווקא שיחקו בנעימים. חזרתי למקלחת להתנגב בשקט ופתאום - בום !!! ה"גדול" רצה לבוא אליי והחליק מהמים שהשארתי על הרצפה ( קרמיקה). למזלנו זה לא נגמר באמבולנס...

חגית מודה שאין!! אין כמו האייטיז!!!)
ואיזה מזל זה, הא?

דף מקסים. תודה.

ואיזה מזל זה, הא?
מזל שלא "צריך" לחזור לתספורות סטייל סמנטה פוקס...

אביב, מכל הדברים בסמנטה פוקס בלטה לך רק התספורת? (-:

עידכון ג'ואן: בטלפון של הבית יש מענה קולי (של חברת "ברק") שהמספר הזה לא קיים בחו"ל... אז אני מניחה שהיא החליפה מספר

.

במספר של הפקס היה תפוס המון זמן... אם יענה לי שם צלצול פקס- אני פשוט אשלח לה פקס!.
אבל אם לא, כנראה שהלכו הסיכויים כי ב"דפי זהב" לא אצליח לאתר אותה. יש לה שם מקביל ל"רחל כהן מת"א"...

חגית, התרגשתי לי מאוד, עד דמעות, מהסיפור שלך...
בלי (או עם) קשר לחיבורים קוסמיים, את עוברת לי בראש מדי פעם!

והנה סיפור הכרות כאילו מקרית
לפני שבוע וחצי נערך ערב מבוא והכרות לסדנאות שאני חלק מהצוות בהן. את הערב הנחנו בשלישיה. בחורה אחת מהחדשים לא היתה כל כך בשיתוף פעולה, ככה מהצד. ואז הונחנו לחבור לזוגות. ניסית להתחבר לאיזה בחור שאמר שהוא מעדיף שלא, ומצאתי את עצמי מול אותה הבחורה. התישבנו, ואני פתחתחי בשיתוף על מה שקורה איתי בימים אלו. אני מדברת והיא - בוכה. ככה, בוכה. שתי נשים, לא מכירות ובוכות.

בסוף המפגש היא שאלה אם מישהו רוצה לבוא איתה לפסטיבל שאקטי ביום ה', ואמרתי, חבל, אני יורדת רק ביום שישי. היא קבעה עם שניים אחרים.
ביום ה' בבוקר החלטנו אני וזוגי שאני אסע עוד היום. חיפשתי אותה, וכך מצאנו את עצמנו, כמו תלמה ולואיז כאלו, נוסעות לנו, רק שתינו אל המדבר, עוד באותו הערב. נוסעות ומדברות... ופתאום קולטות שיש בינינו כ - 10 אנשים משותפים: החברה הכי טובה שלה היא אחות תאומה של חבר שלנו, שאישתו חברה שלי, שחברים של מי שהיתה החברה הכי טובה שלי... ששמעתי עליה סיפורים משכנה שלי... בקיצור קשר קוסמי, כזה שמרגיש שהכרתי עוד מישהי שנמצאת ברשת הקוסמית שסביבי!

אני לא כותבת בשמי האמיתי כי זה סיפור שאינו שלי אלא של אמא שלי ואני לא יודעת אם תרצה לחשוף אותו.
כשהייתי בת 4 הורי עברו לישוב חדש. היו חדשים, התחילו להכיר אנשים. אמי היתה אז בהריון עם אחותי. מהר מאד פגשה את מ', שמאד נראתה לה. היא הרגישה שיש ביניהן חיבור. אבל למ' היתה חברה טובה אחרת והתחילה להיות שם אי נעימות כזו של "גניבת חברות". הן המשיכו להפגש אבל הענין הזה העיב על הכל, כי החברה הטובה של מ' כעסה על הכל.
למ' היו ילדים, הצעיר שבהם בן שנה וקצת. נקרא לו אור (היה לו שם אחר אבל אני באמת לא רוצה לחשוף את אמא שלו). ההורים שלי מאד התלהבו מהשם הזה ושאלו את מ' ובעלה אם אכפת להם שלתינוק/ת החדש/ה (אז לא היה אולטרסאונד) יקראו באותו שם. זה מקובל במושבים שאם כבר יש ילד בשם הזה אז שואלים.
למ' לא היה אכפת.
ואז אמא שלי נסעה ללדת. היא ילדה בארבע וחצי לפנות בוקר בת. בבוקר כשבא אליה הרופא והתחיל לדבר איתה הוא שאל מאיפה היא וכשהיא ענתה לו אמר ששמע שהיתה שם טרגדיה איומה. הילד הזה, אור, נחנק למוות במיטה שלו. בארבע וחצי בבוקר. בדיוק כשאחותי נולדה.
כמובן שלא קראו לה בשם המתוכנן.
מאז אמא שלי ומ' החברות הכי טובות. רק שאחד הימים הכי שמחים של אאמ שלי הוא היום הכי עצוב של מ'.

אמהלה איזה סיפור...

אבל יש משהו משטריד אותי מההתחלה ב-סיפורים קוסמיים, שכמו שאמרתי אני מאד אוהבת. אנסה להסביר: סיפור קוסמי במיטבו הוא כזה שבו לרגע קט מה שבפנים הוא מה שבחוץ או ההפך. ישנו קשר שאי אפשר להתעלם ממנו בין מה שקורה לי לבין מה שקורה בעולם. הסכנה הגדולה בסיפור קוסמי הוא קודם כל כשהכל חייב להיות קוסמי, ז"א שכל מה שקורה בתוכי חייב למצוא הד בחוץ - אישור או התנגדות. הסכנה אז היא להפוך להיות תלויים בקולות החיצוניים האלו ולוותר על ה"אני". דברים כמו פגישה שלא יוצאת אל הפועל מסיבות טכניות ומסקנות שאם ככה כנראה שזה אומר שלא צריך להפגש. כמו בסיפור של גם לי יש סיפור, שלמרות צירופי המקרים לא יצאה זוגיות בסוף.
פיתוח הקשבה לקוסמוס ולמה שיש לו להגיד לנו זה דבר טוב, פיתוח תלות בכך על חשבון כוחות האני זה דבר רע.
<נועה מעמידה לעצמה גבולות>

שלמרות צירופי המקרים לא יצאה זוגיות בסוף.

אולי פשוט לא היתה אמורה לצאת זוגיות - אולי השיעור היה אחר?
אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת, אבל קשה לי לקבל את זה. אני חושבת שמאוד מאוד קשה גם לחיות את חיי היום יום ולהיות פה ועכשיו וגם להיות קשובים לקוסמוס בכל רגע ורגע. בעיקר כשרובנו לא התחנכו על ברכי האמונה בקוסמוס...
לפעמים רק אחרי הרבה מאוד זמן ואפילו שנים רבות אנחנו מסוגלים להבין את המתנות שהקוסמוס שולח אלינו.
אני לא חושבת שהכוונה היא שנבטח בקוסמוס ונתנדנד אחרי כל דבר שמגיע - או נוותר על כוחות האני. זה מריח לי כמו ויתור על זכות הבחירה. ורוב האנשים מחפשים ומודעים רק לרמזים הגדולים מאוד מהקוסמוס, לא מודעים לרמזים הקטנים שמקיפים את חיינו ביום-יום.

נועה, קראתי כמה פעמים את מה שכתבת, אבל לא הצלחתי להבין את קו החשיבה שלך. בבקשה תנסי להסביר כי זה נשמע לי מאוד מעניין.
את חושבת שאני צריכה להכתיב, גם אם אין אישור מהקוסמוס? לא כל-כך הבנתי, במיוחד עם הדוגמה שבו היו המון צירופי מקרים, אבל בסוף לא נוצר הקשר הזוגי. האמת, כשקראתי את הסיפור, לא ראיתי סתירה בין הדברים, היו צירופי מקרים מדהימים, והם באמת היו. ובלי כל קשר לא נוצרה הזוגיות.
סליחה...

נזכרתי בסיפור משלנו.
נסענו ל הני

בתאילנד והשארנו מאחורינו את ביתנו על הכלבים והחתולים בידי חבר שגר פה בינתיים.
באיזשהו שלב עלינו מהדרום הרחוק ועד לצפון צפון ברכבת מצ'וכללת כזו עם סליפרים והכל (אגב, זה דיי סטנדרטי שם).
באמצע הלילה דודו מתעורר עם כאב מטורף במרפק שלו, שהתנפח. גם החום עלה מאד.
זה היה היומולדת שלו!
כל הדרך ניסיתי לטפל בו כמה שאפשר עם קצת מסג'ים, רייקי, ליטופים, הרבה שתייה. והוא נשאר זומבי כזה... מסכן. ממש לא היה ברור מה זה.
זה עבר לו אחרי כמה ימים בצפון.
בשדה התעופה קיבלה את פנינו אחותו של דודו שמיהרה לספר לנו את "החדשות הרעות" שצ'ופי, כלבתנו האהובה מתה כשלא היינו. הם לא רצו לספר לנו כשהיינו בחו"ל כדי לא להרוס לנו.
דודו היה מאד קשור אליה (עד היום הוא נזכר בה לפעמים בגעגוע עמוק). היא הייתה מכלבי המלאכים הנדירים.
אח"כ הלכנו קצת וחקרנו וגילינו שהיא מתה באותו זמן בו הוא חלה במחלתו המסתורית.
לא מוטרף?

נועה, האם את בעצם מעלה את השאלה הפילוסופית שראוי שהגיע הזמן שנשאל:

מהו סיפור קוסמי ??

נראה לי שאני גם מהרהרת בשאלה מהו סיפור קוסמי וקובעת איזו הגדרה לגביו, וגם מנסה לנסות ולהסתדר עם כל הקוסמיות הזו.
אני אנסה להסביר לעצמי וליוחננית למה התכוונתי:
ההגדרות הראשוניות והכי בסיסיות שלי לסיפור קוסמי הן:

סיפור שבו יש הקבלה בין התרחשויות חיצוניות-אוביקטיביות להתרחשות פנימית-סובייקטיבית: לאדם יש שאלה או תהייה פנימית והעולם מגיב בצורה הולמת - מגיע איזה מסר שקורה בעולם החיצוני.
שניים או שלושה אירועים נפרדים, ולכאורה לא קשורים, יוצרים הקשר חדש ששופך אור על עצם העניין.

לפי ההגדרות האלו סיפור של יציאה מהגוף, למשל, הוא לא סיפור קוסמי אלא סיפור מיסטי, אולי.
הבעיות:

בתור אחת שבילתה חלק גדול מחייה בשאלת שאלות פנימיות ובהקשבה נמרצת למה שיש לעולם להגיד על כך ואחר כך פעלה בהתאם, אני חושבת שהגבול בין שגעון, חוסר הגיון וסתם טיפשות הוא דק. גם החיים והסיפורים מוכיחים שלא תמיד צירופי המקרים מובילים למה שחשבנו שיהיה. בכל מקרה, צריך להפעיל הגיון, חוש התבוננות וכוחות "אני", שהם אינדיבדואליים ונפרדים ובלתי-קוסמיים בעליל. לדוגמא, יש לי סטוק של סיפורים של דברים שעשיתי כי שאלתי באותו רגע 'מה הדבר הנכון לעשות' ואז היה שיר ברדיו/מישהו אמר משהו/ספר נפל מהמדף/הטלפון צלצל/משהו אחר קרה. אני מודה שזה נשמע קצת מטורף והתירוץ הכי חזק שלי הוא שהייתי ממש צעירה, אבל התפיסה הזו לא משתנה כל כך מהר. מול סיפור קוסמי אדם צריך לומר לעצמו: למרות וביחד עם מה שאני מקבל מהעולם - מה אני רוצה לעשות? מה נכון לי, ללא קשר עם מה שהעולם אומר כרגע.
לגבי הסוג השני הסכנה הגדולה היא טעות. שני דברים קרו, התחברו, אבל למעשה הם נפרדים ואי אפשר להסיק מהם כלום. זה יכול להיות משמעותי כשמדובר בהחלטה חשובה.

ולמרות כל מה שאמרתי, אני פשוט אוהבת סיפורים קוסמיים
>שוב לא הצלחתי לשכנע את עצמי לפתח תודעת אני<

מכל הדברים בסמנטה פוקס בלטה לך רק התספורת?
דגש על בלטה?
ניסיתי להיזכר בעד בעלות תספורת, ולא זוכרת. זה מה שקפץ לי לראש.

לא חשובה בעיני ההגדרה לסיפור קוסמי. עולים כאן סיפורים יפים מאד וחלקם גם מאד נוגעים ללב, וזה מה שחשוב בעיני. אז עוד, בבקשה!

זה סיפור שקשור לבחירה המקצועית שלי, או ליתר דיוק להגדרה עצמית.
בכל 32 שנותי הייתי שכירה מעט מאוד פעמים. כל פעם לתקופה של גג ארבעה חודשים. הפעם האחרונה היתה במשרד להפקת סרטים, בתור מזכירה זמנית. מי שעשתה את התפקיד לפני היתה חברתי האהובה ט', שהיתה גם שותפתי לדירה באותה תקופה. משרד ההפקות שכן במבנה שהיה בעבר גן ילדים של נעמ"ת, משהו מרובב חדרים וכאוטי, רוב הזמן ריק ושומם, באחת השכונות הצפוניות של תל אביב. שני אוטובוסים הלוך שניים חזור, ובאמצע בדידות תהומית. ללכת לדואר לחזור מהדואר, לקנות חלב בסופר, לתזמן יומנים, לתייק, והפסגה: להדוף נושים. את זה הכי שנאתי. לא יכולתי מוסרית להגיד לבן אדם שהצ'ק בדרך כשהוא לא. בנוסף להכל החברה ט' עמדה לנסוע לניו יורק לכמה שנים ואני בחרתי שותפה חדשה שנראתה לי מוכרת מאיזה מקום, פנימי. משהו בדיבור וברקע המשפחתי, לפחות על פני השטח.
באחד הימים לפני שהתפוטרתי (זה היה ממש בשבוע האחרון) הופרה שיגרת המשרד. המפיקים יצרו קשר עם האנשים שהביאו את הדלאי למה לארץ ורצו לחבור אליהם למטרת הקמת ערוץ טלוויזיה חדש: ערוץ השלום ... אחרי שהיו כמה פגישות במשרדי החברה ההיא בנתניה, הגיע הזמן לארח אותם במשרד. שיראו עם מי יש להם עסק. נו, בסרטים כמו בסרטים, התחילה המולת הסטינג. ניקינו, סידרנו, סגרנו נישות מסגירות-בלגן, והפקידה נשלחה לסופר השכונתי לקנות כיבוד קל (ולא לשכוח להביא קבלה). ליד הסופר פגשתי כלבה. מדהימה! זאבה זקנה עם פרצוף מוכר לגמרי. מבטנו הצטלבו לשניה אחת שאי אפשר להתעלם ממנה.היא חיכתה לי בחוץ ובאה אחרי למשרד בהססנות ביישנית אבל בטבעיות רבה. לא רצתה להיכנס פנימה אז נתתי לה מים ושניצל שהבאתי מהבית. היא אכלה בשכיבה וגם זה היה לי מוכר. לא יודעת מאיפה. לא היה לה קולר, היא היתה מלוכלכת ומפושפשת, והריח...של פסנתר ישן.
> ברונית קראה באותם ימים את רצות עם זאבים וזה התחבר לה יופי <
בעוד עסקני השלום הסתגרו להם בחדר לשיחה מלוקקת ישבנו אני וחברתי החדשה בחוץ, כולי סערה. האם לקחת אותה? השותפה ואני שוחחנו לגמרי במקרה על ענייני כלבים כשהיא נכנסה לגור בדירה והיא אמרה שבחיים היא לא תכניס הביתה כלב. אז צריך להתחשב בדעתה... זה היה יום חמישי, סוף נובמבר. כשהגיע הזמן ללכת הביתה (באותו יום מאוחר במיוחד, בערך ב- 8) ביקשתי מהמפיק שלקח אותי טרמפ הביתה לקחת גם את הכלבה. אבל הוא לא הסכים להכניס אותה לאוטו. חזרתי הביתה עם תחושת החמצה נוראית. ישבתי בקפה השכונתי ויללתי לברמן שפיספסתי משהו גדול. הוא אמר: "נכון. השותפה שלך שלא רוצה, המפיק ההוא שלא מכניס לאוטו, זה הכל תירוצים! את צריכה את הכלבה הזאת. היא כל כך זקנה ובקושי זזה אז תוכלי לשבת בבית בכיף ולכתוב והיא תשב לידך". בדיוק מה שרציתי. זה היה רגע קסום והרגשתי שהקול הפנימי שלי מדבר דרך הברמן הזה. ביום ראשון אמור היה להיות יום העבודה האחרון שלי וניזרקתי לדטרמניזם - אם היא תבוא שוב אני אקח אותה ואם לא אז מה לעשות. חשבתי עליה כל השבת. וידאתי שוב עם השותפה והיא נשארה איתנה בדעתה נגד כלב בבית. ביום ראשון בחמש חזרתי הביתה מוטרדת ובלי עבודה, ובלי שום שינוי באופק. שוב לחפש...
למחרת באתי שוב למשרד, לחצי יום, לעשות חפיפה לזו שבאה אחרי. ילדה חמודה שהשתחררה מהצבא ופסקנותן של פקודות עוד מהדהדת בה באופן שיכול לשרת טוב את שני המפיקים האלה. מידי פעם הצצתי מהדלת לראות...אולי... אבל נאדה. באיזשהו שלב ניגשתי לכיור לשטוף כוסות, אני זוכרת - מאגים גדולים עם הכתובת אל-רז (חברה שמשכירה אמצעי תעבורה לסרטים). בעודי מסבנת את הכוס מבפנים נכנס למשרד כלב לבן גדול, ואחריו, מבויישת, תנחשו מי!!!!! נכנסה למשרד בריקוד השתחוויות וגילגולים וחיבוקים וזו היתה פגישה כל כך מרגשת, שלא היה ספק. אנחנו ממשיכות ביחד!
אחרי שנרגענו היא סימנה לי עם האף לבוא אחריה. יצאנו לסיבוב בשכונה. עברנו את כולם - מירקן עד ספר וכולם אמרו שהם לא מכירים אותה ושנראה להם שהיא איתי. אפילו לוטרינר השכונתי נכנסנו והוא איבחן שהיא בערך בת 10. עברו ילדים ואמרו לי בחיוך גדול שאין לי מה להתלבט, שאנחנו נראות טוב ביחד...
צילצלתי לשותפה להודיע לה שהכלבה חזרה והיא עשתה פרצוף בטלפון. אבל לא היה לי אכפת. צילצלתי להורי להסביר שאולי היא תצטרך להישאר אצלם שבוע עד שאני והשותפה נחליט מה לעשות (לא היה אכפת לי לעזוב גם ת'דירה) והם הסכימו. בערב בא חבר טוב לקחת אותנו הביתה (במקום חצי יום זה נמרח עד הערב, כי לא ידעתי איך להוביל אותה, וגם כל הדרמות עם השותפה) וזהו. כבר ארבע שנים אנחנו ביחד.

> המשך יבוא <

וואו! אני אוהבת סיפורים על כלבים כאלו.

> המשך <
בהיעדר אוטו, זימן לי המקרה את ר' - האקס החמוד שלי מלפני שנים רבות, שקפץ לביקור פתאומי והסיע את שתינו לבית הורי. רחצתי אותה, שמתי לה קולר וחזרתי לדירה. השותפה הזעיפה אלי פנים ולא רצתה לדבר איתי ממטר. התחלתי להתעניין בקשר לדירה אחרת, למרות שנורא אהבתי את זו, ואת הרחוב (המלך כורש, כזכור). בשבוע שהכלבה היתה אצל הורי קרה משהו מצחיק: באו גנבים ומכל הדברים שיש הם גנבו לה את הקולר מהצוואר! אבא שלי אמר: "הבאת כלבה טיפשה מאוד! אפילו לא נובחת!" (לאבא שלי יש פרה-קונספציה על הרבה דברים (-: ) כשחזרתי איתה היה ריב מטורף והשותפה צרחה עלי: את עושה רק מה שאת רוצה! ואני רציתי לנשק אותה על זה שהיא שמה במילים את המטרה שלי לעתיד לבוא. היא עזבה, אני נשארתי, הגיע שותף, נכנסה עבודה אחרת, ואחרי חודשיים, באמצע טיול לילי עם קאיה פגשתי את כרמל. ההשפעה שלה על החיים שלי פנומנלית. היא כמו משקולת שהורידה אותי לקרקע מתקופה ארוכה של עופפות קוסמית חסרת פשר וכיוון. אחרי כמה חודשים פתחתי תיק במס הכנסה והתחלתי לעבוד מהבית והיא לידי. גם עכשיו. בעקבות הטיולים איתה התחלתי לצלם את השכונה בוידאו, עד שינאי נולד והכל התהפך והשתנה. עכשיו יש לי 140 שעות מצולמות, מלאות סיפורים, שאין לי מושג מתי יהיה לי זמן וכוח לצפות בהן. וזה רק קצה הקרחון...

> עוד על קאיה בדף מה לעשות עם כלבה זקנה מופלגת <

אוי ברונית איזה סיפור נפלא. ועכשיו - הסרט...
(140 שעות זה נשמע המון)

אבל אם לא, כנראה שהלכו הסיכויים כי ב"דפי זהב" לא אצליח לאתר אותה. יש לה שם מקביל ל"רחל כהן מת"א"...
חגית, אולי תנסי להכניס בגוגל את שמה המלא, בין מירכאות כפולות, + tarot? ניסיתי לחפש
joan tarot toronto ויצאו לי רק כ-3,000 תוצאות, אז אולי...

הסיפורים מקסימים, אני כל-כך נהנית לקרוא את הדף הזה. אני כל הזמן מנסה להיזכר בסיפור קוסמי משלי, אבל לא מצליחה...

מה אני רוצה לעשות? מה נכון לי, ללא קשר עם מה שהעולם אומר כרגע.
נועה, את גורמת לי לחשוב וזה לא פשוט

נורא נוח לי להגיד כל הזמן, טוב אז זה לא היה צריך להיות. זה לא משאיר מקום לעצבות, להיפך - כנראה שטוב שכך וכך לא התרחש (גם אם זה משהו שרציתי). הנה דוגמה, היינו בפסטיבל סגול ורצינו לישון בבונגלו. אבל עד שהתקבלה החלטה... כבר לא נשארו בונגלוס פנויים. ברגע הראשון ממש התבאסתי, ואז אמרתי, טוב, כנראה שזה לא היה צריך להיות. ובסוף ישנו בכפר הפיניקי ליד, גם ביותר זול וגם עם שירותים צמודים!!!
ועכשיו את אומרת לי בעצם, מה את רוצה ומה היית רוצה בכל מקרה, בלי קשר מה הקוסמוס משדר לך... המממממ... את בעצם רוצה שנקח אחריות למעשינו

נועה, מסתלבטת עלי? (-;
אחת הסיבות שבגללן התחלתי לצלם קשורה בדילמה שהעלית. ברצון להציב לעצמי גבולות. רציתי לאמן את השריר ששולט על הראייה הקוסמית שלי. אם תהיה לי מצלמה - חשבתי - אוכל להמשיל אותה לכלי הזה, שרואה סימנים. כשאכבה אותה, אוכל לנוח. לחזור לראייה דו-מימדית. זה היה תירגול מעניין ועזר רק ברמה העקרונית, כי בניגוד למצלמה - לא באמת אפשרי לי לכבות את התדר שחשוף ל סיפורים קוסמיים . מה שהכי ניתב אותי לבחירה אישית זה עובדת היותי אמא. זה כמו יתדות ישר לאדמה.

ברונית, את כותבת פשוט מדהים וכידוע- אני נהרסת לגמרי מסיפורים על בע"ח והמשמעות הנהדרת שלהם בחיינו.
על זה מבוסס טיפול בעזרת בעלי חיים ...
בכלל לא קשור ל סיפורים קוסמיים , אבל כשגרתי באיטליה (שנתיים, לפני השלוש שנים בטורונטו) , הביא לי איזה בחור שיצאתי איתו גורת חתולים מסמורטטת שנלקחה מאמה בטרם עת וראתה בי אמא שלה, מהרגע הראשון.
גיליתי בה תכונות של בנאדם ממש. היא היתה רואה אותי רוחצת כלים בסוף היום והיתה רצה כמו טיל למיטה, בידיעה שעוד רגע אני באה להתכרבל איתה...
פעמיים נסעתי לסיציליה ולא היה לי בייביסיטר למקס, אז היא באה איתי ופשוט הלכה לצדי לכל מקום בסיציליה!!.
כשעמדתי לעזוב לארץ (לארבעה חודשים, ואז לקנדה) הייתי בדילמה נוראית. לא יכולתי לעזוב אותה!!
שכנתי האיטלקיה הציעה לאמץ, אבל מקס פשוט לא הבינה מילה באיטלקית (ובעברית היא הבינה פשוט הכל!!) אז הבנתי שאני צריכה לקחת אותה איתי. לא זורקים חברים ככה.
ערב הטיסה רכשתי מוטרינר טיפות טישטוש. עלינו לרכבת לרומא, מקס מכורבלת בתרמיל גב קטן.
לא עלו עליה בשום שלב , אפילו בשיקוף בשדה התעופה העברתי אותה! כנראה חשבו שזו בובת פרווה!!.
בעודי מתרווחת בכסאי שעל טיסת אל-על לארץ, החליטה החתולה (המטושטשת) שלי לזרוק יד החוצה מהתיק.
וככה עלה עלינו איזה דייל ונהייתה מהומה ודרשו ממני לרדת איתה ולשים אותה בכלוב. כמובן שלא הסכמתי והגענו לפשרה שהיא חייבת להישאר מסטולה כל הטיסה.
בסופו של דבר דאגתי לסמם אותה כל כך הרבה שהיא התעוררה בערך אחרי יומיים וחצי בבית!!.

ההורים שלי סיפרו לכל העולם את הסיפור על הבת הפסיכית שלהם, ושכנים באו לראות את החתולה שהבאתי מאיטליה!! מה רבה היתה האכזבה למצוא חתולת רחוב (למראה). נסיכה אמיתית, אם תשאלו אותי.

מה קוסמי בכל זה?
ההמממ... אולי העובדה המצחיקה שבכל פעם שנחה עלי הרוח המתאימה ואני תוקעת למקס נאום באיטלקית, היא נותנת לי מבט כזה... נדהם ממש... כאילו "וואלה, מוכרת לי השפה הזאת מאיפשהו..." ....

מסעדה, מעריכה את מאמצייך

שם המשפחה של ג'ואן- מרפי (לא יודעת איך מאייתים).
בטח הוריד את התוצאות ל-2500...

דווקא הרבה פחות...
חיפשתי "joan murphy" tranlation
ו-"joan murphy" ontario canada
וגם באחד ממדריכי הטלפון - שם מצאתי רק ג'ואן אחת, - ג'ואן וג'ורד מרפי...
לא מצאתי משהו שישר אמרתי - וואו, זו בטח היא.
גם הוספתי dr- כדי להוריד את הרופאה שלה אותו שם.
אבל אם מסקרן אותך, תנסי להריץ את התוצאות האלה ותראי אם משהו נראה לך.

ברונית, אחרי שראיתי את הכלבה המדוברת אני שמחה שהמשכתם יחד, אתן באמת נראות טוב ביחד, נקווה שתחזיק מעמד עוד הרבה, היא מאוד מיוחדת...

הלו אמא של אופק ואור, אני שמחה שאת אוהבת את הדף, יא דוקומנטריסטית (-:
תודה על האיחולים לבריאות ואריכות ימים, אבל האמת היא שלאחרונה קאיה התחילה להשתין בבית מרוב זיקנה ולנמנם יותר מהרגיל, וגם האברים קשים בבוקר... והקרציות עשו בה שמות בקיץ...אבל כשצריך היא ערנית יופי (-:

יש לי סיפור שאני גוררת כבר 11 שנים ללא הסבר.
התלבטתי אם לכתוב אותו כי זה יכול להישמע לא אמיתי. אבל הוא לגמרי כן, כל פרט ופרט.
יש לי חברת ילדות, מגיל 10.
בתקופה בה מתרחש הסיפור שירתנו בצבא, היא קצינה בקריה ואני רבט"ית במשרד הביטחון בת"א.
לפעמים היינו נפגשות על הרכבת בחזרה הביתה. היינו בקשר טלפוני פעם-פעמיים בשבוע.
בתפקיד שלי לא מילאתי תורנויות צבאיות כלשהן, פעם בשנה התבקשתי לשמור לילה בקריה ולמחרת בבוקר לקבל יום חופש.
באותו יום, הפעם בשנה הזה, באתי לשמור בקריה ופתאום, בסביבות שבע בערב, אני לא יודעת איך להסביר את זה, פתאום היכתה בי ידיעה ברורה שאני צריכה לצלצל לנועה (חברתי).
לא תחושה שקרה משהו. פשוט ידיעה ברורה שאני חייבת לצלצל אליה.
במהלך השמירה כמובן שלא יצא לי. בסביבות 11 בלילה ניסיתי לצלצל לבית הוריה ולא היתה תשובה במשך שעות.
מדובר על תקופת טרום הטלפונים הסלולריים כך שלא היתה דרך אחרת להשיגה.
כל אותו לילה לא מצאתי מנוח. התחושה הלכה והתחדדה עד שאחרי כמה שעות ידעתי שקרה לה משהו. נעשיתי פקעת עצבים ממש. לא יכולתי לחכות כבר לשמונה בבוקר, להשתחרר הביתה.
בשנייה שנכנסתי הביתה חייגתי למשרד שלה בבסיס. ביקשתי לדבר איתה וקיבלתי תשובה מגומגמת מהפקידה "היא לא כאן... ממ... מי זאת?". ביקשתי שיעבירו אותי למפקדת שלה, שהיכרתי שיטחית. היא הציעה שאנסה להשיג את הוריה.
בסופו של דבר, זה היה הסיפור:
נועה וחברתה מיכל ששרתה איתה, יצאו מהמשרד בדרך לתחנת האוטובוס.
הן עמדו בתחנה ושוחחו כשלפתע נועה הרגישה דחיפה קלה (תיארה את התחושה כמשב רוח שדחף אותה קלות אחורה) ומצאה עצמה מחליפה מקום עם מיכל.
בערך עשר שניות אח"כ עלה על המדרכה רכב שהנהג היה שיכור ומסומם והעיף את שתיהן באויר, והטיח אותן על הכביש.
באורח תמוה, מיכל כמעט ולא נפגעה פגיעות חיצוניות, אבל ספגה פגיעת ראש.
נועה נפצעה אנוש, המדים שלה נקרעו לגמרי והיא איבדה המון דם. כל הגוף שלה היה שטף דם אחד גדול. היו פגיעות פנימיות קשות.
התאונה קרתה בשבע בערב בדיוק. בדיוק בזמן שקיבלתי את הידיעה שאני צריכה להתקשר אליה.
באנו להיפרד ממנה בבית החולים. היא היתה מחוסרת הכרה ובלתי ניתנת לזיהוי מרוב פגיעות. להוריה נאמר שזה ענין של זמן.
כעבור שבעה ימים בדיוק מיום התאונה, בדיוק באותה שעה (בדוק על השעון!), נועה פתחה את עיניה ומיכל נפטרה במפתיע מפגיעת הראש שלה.
ההתאוששות של נועה היתה לא הגיונית. אחרי ארבעה חודשים היא עזבה את בי"הח ואחרי ארבעה נוספים חזרה לשירות צבאי (אחרי מאבק בפני עצמו).

במשך תקופה ארוכה, אולי שנתיים, היא סירבה לדבר על זה בכלל. ההתמודדות שלה היתה ההתעלמות.
באחת הפעמים הנדירות עד היום שדיברנו על זה, היא אמרה שמאותו יום היא לא מפחדת מכלום. עכשיו היא יודעת שמה שנועד לקרות - קורה. זה לא מקרי שהן החליפו מקומות שניה לפני, או שהיא החלימה מגסיסה ממש.
כאילו הזמן שלה ללכת עוד לא הגיע.

יש לנו פה הרבה שבע, זה ברור.
סיפור מדהים.

אני לא בטוחה ובכל זאת יש לי צמרמורת
לפני כשבע שמונה שנים הגיע אלי לטיפול אדם שבור. אני בשום פנים ואופן לא מצליחה להיזכר בשמו כרגע, אבל זוכרת שסיפר לי שחייו נהרסו כשביתו נהרגה מפגיעת רכב שעלה על המדרכה בשעה שהיא כחיילת עמדה עם חברתה בתחנה לחזור הביתה. הנהג היה שיכור. לעולם לא אשכח את העצב שהיה לו בעיניים.

קרן אור , אני בטוחה במאה אחוז שזה אבא של מיכל ז"ל.
נועה סיפרה שההורים כמעט נפרדו אחרי האסון, על הרקע שהיא המשיכה הלאה בחיים, נאחזת בשני ילדיה האחרים, בחברים, בעבודה. והאבא פשוט הרוס ומתעסק באסון בלי הפסקה, כמעט מסרב להמשיך לחיות.

אני משוכנעת שזה הוא.

לא יודעת אם זה מקרה - אבל זה מוזר: כל בני המשפחה שלנו, ההורים שלי, אני ואחי כולנו נולדנו בשבת. לא רק זה, גם נולדנו תחת שעה של כוכב שבתאי. (אבל רק אני נולדתי תחת כוכב צדק) גם לפי המספרים של השמות שלנו, הגימטריה של השמות שלנו, ולחלק ל12, השארית היא אותו מספר: 11 שזה גם תחת מזל דלי, ותחת כוכב שבתאי. גם כן, כולם חוץ ממני המזל העולה, האופק הוא מזל דלי - שוב תחת שבתאי...
כל בני המשפחה שלי חיים חיים נורא קשים, בעיות פרנסה, אין כסף. אם בכלל מרוויחים כסף נגיד מירושה של סבא, מאבדים את כל הכסף הזה ברגע. השקעה במניות לא נכונה למשל. גם אבא שלי כל פעם שהוא מחפש מקום עבודה, הוא תמיד מסתבך עם מעבידים רמאים שלא משלמים לו, ואפילו מכניסים אותו לחובות.

כאשר הורי התחתנו היה להם מזל שקיבלו דירה במתנה מההורים משני הצדדים. אחרי כמה שנים, אחרי שאבא שלי עבד עם אבא שלו, וניסו לפתוח בייחד עסק, אבא שלו ברח לארה"ב אחרי שהסתבך בחובות ועם המס הכנסה. החוב היה 100,000 דולר, משהו ענקי אפילו לפי אמות מידה של ימינו, אחת כמה וכמה בשנת 1980!! ואבא שלי היה חייב לעבוד קשה ולשלם את כל החוב הזה. אחרי שעברנו לארה"ב ואבא שלי רצה למכור את הדירה בארץ ולקנות דירה בארה"ב, הוא הסתבך עם רמאי שהוא חשב שהוא החבר שלו, ואז במקום לבנות דירה על שם של אבא שלי, הוא לקח את כל הכסף לעצמו. אחרי יותר מעשר שנים עם עורכי דין ובלגאן, הצליחו להוציא אותו מספר הסכום אבל אחרי האינפלציה זה היה מדי מעט כסף (60,000 דולר) וזה לא היה מספיק בשביל להשיג דירה. אז ההורים שלי השקיעו את זה במניות. תוך שנה כל המניות האלו קרסו ולהורי לא נשאר כלום. אחרי כמה שנים, סבא שלי נפטר, ונתן בירושה 60,000 דולר להורי. הם חזרו על אותה הטעות: השקיעו במניות כמעט הכל, אבל כמה אלפים השקיעו *בלחתן אותי.
הורי תקועים בלשכור דירה שהמחירים שלה כל הזמן עולים עם האינפלאציה... ואבא שלי שוב מסובך בחובות של כרטיסי אשראי עם ריבית שמינה, בלי שום דרך להשתחרר מהחובות מפני שהעבודה של שני הורי לא משלמת היטב.

אבא שלי גאון במחשבים. לפי הרמה שלו הוא היה יכול לעבוד בחברת היי טאק ולהרוויח אלפים. הוא גם המציא המצאות גאוניות (למשל המוסיקה שיש במחשבים כיום, אבא שלי המציא, אבל מישהו גנב את ההמצאה ממנו) הוא יכל להרוויח מליונים מזה! אבל בכל זאת שום דבר לא יוצא ואין לו שום רווחים..

אח שלי אוטיסט נמצא בדיור מוגן. אמא שלי עובדת בעבודה שהולכת לאט ולפעמים יש להם עבודה ולפעמים לא.
אין להם שום אומץ לנסות לשנות את המזל. וממשיכים לסבול. אני לא יודעת אם זה בגלל חוסר יוזמה או בגלל חוסר מזל!

נראה לי שמה שעזר לי לשנות את המזל שלי לטובה זה שנולדתי תחת כוכב צדק. ההבדל הקטן - גדול במזל שלי לעומת שאר בני המשפחה שלי. בעצם נולדתי ב2:45 לפנות בוקר. אילו הייתי נולדת ב3:00 לפנות בוקר, זה היה כבר נכנס להשפעה של כוכב שבתאי.. ואז....! גם כן, האופק שלי העולה הוא אופק שור ולא דלי כמו כולם.

היה לי כסף בבנק מדמי כיס שאספתי בעבודת נמלים מגיל 10 בשביל לקנות בית. לא רציתי לשלם את כל האלפים האלו לחתונה. אם הורי לא היו משאירים לי ברירה, הייתי משקיעה אולי כמה מאות בודדות בחתונה צנועה כדי שאוכל לקנות בית. למזלי הורי לא רבו איתי על הכסף שלי. אז יכלתי לשלם אותו - לשים כסף על השולחן בשביל דירת חדר צנועה באיכות טובה עם משכנתא טובה. אנו עד עכשיו חיים בדירה הזאת. יש לי תחושה חזקה מאד שסבא שלי זכרונו לברכה שיש לו אותו השם כמו הבן שלי - שלום, הוא זה שעזר לנו להשיג את הדירה, וגם בעצם ירש את כספו בשביל הדירה שלנו. הוא הבטיח לי כל החיים שלו שיעזור לנו לקנות דירה.. אז אפילו שזה היה בצורה עקיפה, שהכסף שלו הלך להורי ולא אלי, בכל זאת זה גרם שלא יגעו בכסף ששמרתי בעמל בבנק... אפילו חלמתי שראיתי את סבא שלי מסתובב בדירה, והוא דפק ביד על הקיר ואמר: בית טוב! קירות חזקים!

אז מה אתם אומרים על זה? מפחיד הא?

חגית, איזה סיפור מצמרר!!
לא יצא לי מהראש כל היום.

אחד הדפים הכי הכי מרתקים שיש פה. רוצה עוד!!

המומה יקרה, אני בטוחה שאם תפשפשי היטב באמתחתך, תגלי כמה סיפורים קוסמיים משלך...
לכל אחד יש. בדוק!!.

אז יאללה, גלגלי את זה הלאה...

שרה זה נשמע כמו סיפור קוסמי ועוד איך. איזה תיק, להיות עם קטע כזה של כסף.... ואיך הצלחת בשנייה האחרונה לקבל מזל קצת יותר טוב. כל פעם שאני שומעת עוד על החיים שלך את מצטיירת כדמות חזקה שחיה בתנאים לא פשוטים.

כשנולדתי קראו לי הוריי "אירית".
ויזואלית, אף פעם לא אהבתי. את הצליל כן, אבל לא איך שהשם "נראה".
אז בגיל 18 החלפתי ל"עירית".
כשהשתחררתי מהצבא הלכתי עם חברה לקוראת בקפה, מין בדיחה כזאת כי בדר"כ אני לא מאמינה בדברים כאלה.
ובאמת, היעני-מיסטיקנית העלתה הרבה שמות ואירועים מעברי שחלק גדול מהם.. ההמממ... לא ממש היו מוכרים לי. אבל לא רציתי לפדח אותה והנהנתי על חצי ממה שהיא אמרה!.
בין הדברים שהיא אמרה, היה גם שם של בחור שאותו אפגוש ונהיה יחד. "אמיר".
היא אמרה שזה יהיה מסע לא קל ודי ארוך. אבל הדברים שלה היו כל כך כלליים שלא ייחסתי חשיבות.
בתקופה הבאה בחיי, עבדתי שנתיים במלצרות לחסוך כסף לטיול הגדול.
ואז נסעתי. התחלתי בהודו, ביקרתי בתאילנד. קפצתי לניו זילנד...
בכל מקום פגשתי "חבר'ה" והיו גם קשרים זוגיים. רציניים פחות ולפעמים יותר.
סיפור הקריאה בקפה פרח מזכרוני לגמרי מרוב שנעשה כבדיחה.
יומיים לפני חזרתי לארץ, אחרי שנתיים וחודשיים של טיול, הייתי בעיירה נידחת באוסטרליה, מחכה לאוטובוס לעיר קצת יותר גדולה ואז לטיסה לסידני לכיוון ישראל.
בחודש האחרון כבר לא ראיתי ישראלים. עבדתי בחווה נידחת באיזור שישראלים לא מגיעים אליו. המשפחה אצלה עבדתי אמרה לי שאני הישראלית הראשונה שהם מכירים.
ישבתי בתחנה עם ספר בעברית ("השיבה מהודו" אגב...) כשהרגשתי שמישהו מסתכל עלי.
הרמתי את הראש וקלטתי בחור. חתיך מהמם. תרמילאי.
חייכתי במבוכה. הורדתי את הראש בחזרה לספר.
ואז הוא אמר "זה הספר שאני הכי אוהב. לגלות לך את הסוף?".
הייתי בהלם. ישראלי!! בסוף העולם!! מה הסבירות לכזה דבר??.
איכשהו התחילה שיחה להתגלגל, מאיפה אתה בארץ, כמה זמן את מטיילת וכאלה...
בתכנון שלו היו עוד כמה חודשים. אבל היה קליק טוב. מין כימיה לא מוסברת ולא אופיינית לשיחת הא ודא ראשונה.
הוא שאל אם נוכל להחליף טלפונים ולהתעדכן כשיחזור.
בפתק שנתן לי, היה מספר טלפון ושם. "עמיר".
התחזית המיסטיקנית מלפני ארבע ומשהו שנים חזרה אלי. אמנם "עמיר" ב-ע'... אבל בסופו של מסע ארוך... ובהרגשה של כימיה טובה כזאת...
הערתי לו ש"עמיר" זה קצת יוצא דופן. בדר"כ זה עם א'.
הוא אמר שנולד "אמיר" אבל שינה את שמו כי לא אהב איך שזה כתוב!!
בדיוק כמוני!!
באותו רגע הבנתי שזה הוא. האחד.
מתי סיפרתי לו את זה? אני חושבת שאחרי 5 או 6 שנים יחד... פשוט בהתחלה פחדתי להלחיץ אותו עם הסיפור הזה ואח"כ זה איכשהו התמוסס ונשכח..
אנחנו עדיין צוחקים על זה מדי פעם.

התקבלתי למועדון הסיפורים הקוסמיים?

בהחלט התקבלת
מה היתה שם האיירה הנידחת בעוסטרליה?

איזה סיפור מהמם.
(מתי אני קובעת תור אצל יעני-מיסטיקנית?)

איזה סיפורים מדהימים!
אני רוצה גם לספר אחד משלי....

לפני כמה שנים אני ובן זוגי היינו עם עוד כמה זוגות חברים בפסטיבל בומבמלה.
אחת הסדנאות שנעשתה שם היתה ע"י רפיק - סדנת טנטרה - לזוגות.
הסדנא נערכה פעמיים - ביום הראשון וגם ביום השני של הפסטיבל.
אני ובן זוגי לא ממש השתתפנו בסדנאות יותר נהנו מהאווירה, מהים ומהשהות ביחד, אבל זוג חברים שלנו שהיה בסדנא ביום הראשון סיפר לשאר הזוגות שהיה מדהים ושכדאי ללכת למחרת לסדנא.
אז הלכנו.
אבל מה, כולם (טוב, כמעט כל באי הפסטיבל) שמעו שזו סדנא נחמדה, אז באו כל-כך הרבה שלא היה מקום באוהל.
אז רפיק, מפעיל הסדנא, ובת זוגתו מצאו פתרון: אבל הפתרון הזה מפריד זוגות שקיימים
הוא לקח את הבנות (אחת-אחת) וסידר אותן ממרכז האוהל בספירלה עד לגבולות האוהל - כולל אותי ואת חברתי - ואח"כ לקח את הבנים (אחד-אחד) וסידר אותם באופן אקראי מול הבנות בספירלה שנייה.
כך שיצא שמי שהגיע עם בן זוג מראש לא זכה לחוות איתו את הסדנא (כמו ביום הראשון)

אבל מה - כאשר הגיע תורי לשים מולי בן זוג (אני ממש רועדת כל פעם מחדש כשאני נזכרת...) לקחו את בן זוגי לחיים, טל, ושמו אותו מולי. ממש כמו בחופה. (אבל אנחנו לא נשואים...)
זה היה פשוט מדהים ובלתי יאמן....כל-כך הרבה גברים ודווקא הוא?!........

אז אולי זו היתה החופה עבורינו ולכן דילגנו עליה בינתיים ויש לנו אוצר בן 3 חודשים....

נשמע כמו חופה שווה יותר

חופה ספונטנית! ככה זה צריך להיות!

> ברונית עוד מחכה לשלה <

תודה למספרות היקרות שהחזירו את הדף לענינים!!
עירית ו תות שדה , סיפורים מדהימים.

האמת שעד רגע כתיבת הסיפור לא חשבתי על זה שזה נראה כמו חופה. פשוט רציתי להסביר פה כיצד הדבר התרחש, ופתאום קלטתי את התובנה המדהימה הזו.

<רצה לספר לחבר>

בעיות חניה חניה בתל אביב הובילו את שי פרקש, בן למשפחה של יצרני מכחולים, לגילוי אין ספור עיטורי קיר, שהיו הבון טון בארץ ישראל של ראשית המאה העשרים

השורות אלה משכו את עיני בגליון יום השישי של עיתון הארץ של השבוע כתבה מהממת, מאת דוד רפ:
"באחד מערבי יולי 1999 היה פרקש בדרכו להופעה בסוזן דלל, בשכונת נווה צדק בעיר. הוא החנה את רכבו מול בית הרוס ברחוב שמרלינג. על אחד הקירות החשופים ראה פס כהה. כשהתקרב ראה שרידי ציור. למחרת חזר עם צלמת מקצועית ובשיטוט קצר מצא עוד עשרה ציורים על קירות בתים בסביבה"

הגילוי הזה הוביל אותו למקצוע שלו. אבל מה שהכי מעניין זה הסיפור שפותח את הכתבה, על מקרה שקרה לו בבית אחר: :שי פרקש, שהוזמן על ידי בעל הבית להציץ בציור ולתעדו, הבחין שהרצועה אינה מסתיימת באופן טבעי. תוספת בניה מאוחרת של בוידעם, בדירה הישנה ברחוב בוגרשוב בתל אביב, קטעה את רצף הציור - פס חום צהבהב שעליו עיטור של צמח. פרקש טיפס על סולם, נכנס לבוידעם ומצא שם את המשך הציור. כשעיניו התרגלו לחשיכה הוא ראה משהו נוסף: ארגז עטוף סמרטוטים ועיתונים. כשפתח את הארגז מצא בו מאות מעטפות. על כולן נרשם אותו שם. זה הי לפני כשלוש שנים. פרקש התקשר לבעל הבית, להתייעץ עמו בנוגע לארגז שמצא, וגילה שהוא נכדו של האיש ששמו נרשם על המעטפות. למחרת בא הנכד עם אחיו ללוד, לביתו של פרקש. השלושה פתחו את הארגז והוציאו ממנו את המעטפות, ובהם פירושים לפרשות השבוע, בכתב יד יפה וברור; ארנק תפוח, מלא שטרות ישנים של כסף פולני ורוסי; ונעל אשה אדומה אחת".

> מפתה להמשיך להקליד ככה עוד איזה טור וחצי מהסיפור אבל נסתפק בזה, לבינתיים (-: <

ברונית ב, סידרתי את הקישור.

ועוד קישור אחד, לא קשור לדף הזה דווקא, אבל משפט שיכול לשמש כותרת-על לכל דפי הכיסופים, כמו קהילה לא וירטואלית, כפר באופן טבעי ועוד:
כפר פירושו שאינך לבד, שאתה יודע כי באנשים ובצמחים ובאדמה יש משהו משלך

אוקיי, לא שנזכרתי באיזה סיפור קוסמי חדש (אם כי רצוי כבר שזה יקרה לי) אבל אני רוצה להחזיר את הדף האהוב עלי הזה לחיים.

הצטרפו אנשים חדשים לקהילתנו בחודשים האלה ואני מזמינה אותם להוסיף סיפורים קוסמיים ... וברונית, גם את לא סיימת פה משהו, נדמה לי!

איזה דף מדהים!
תודה תודה תודה !!!

יש לי שאלה:
אם אני חושבת על מישהו ובדיוק הוא מצלצל אליי.... האם זה נחשב בעיניכם קוסמי?

סליחה שאני שואלת בצורה פשטנית כל כך. התקשיתי בניסוח.

חדשה יקרה !

ובכן השאלה מורכבת ותלויה בפרשנות של כל אחד...
אבל אם לדבר על דעתי האישית: אם הטכנאי של הכבלים אמור להגיע הבוקר והוא מאחר ואני חושבת על זה כל הזמן ואז הטלפון מצלצל וזה הוא... זה ממש לא קוסמי בעיני...
או חברה שמדברת אתי כל יום בטלפון (אין לי כזאת, אבל לצורך הדוגמא) ואני בדיוק חושבת איך זה שעוד לא דיברתי איתה היום ואז בדיוק הטלפון מצלצל... הבנת את הפואנטה!!

לעומת זאת, במקרה כמו שסיפרתי בסיפור הקוסמי שלי (שאם קראת את כל הדף ודאי לא דילגת עליו

) על ג'ואן שלא דיברתי איתה חצי שנה או יותר ויום אחד ריכזתי את כל המחשבות בה... ופתאום הטלפון צילצל... זה בהחלט קוסמי בעיני.

נזכרתי היום באהבה הראשונה שלי, שהתחילה באופן קוסמי.
הייתי בת 14 וחצי או 15, בין היתר כ"נ במעריב לנוער (כן כן..). התיידדתי עם ה' - נערה בגילי, שכתבה גם היא בעיתון. היא גרה בעיר, אני ביישוב כפרי, ונפשותינו נקשרו באחוות תינאייג'יות. יום אחד היא סיפרה לי על ע' - ילד אחד מהכיתה שלה, שעובד בקולנוע המקומי של העיר שבה היא גרה. הסיפורים שלה נעמו לי מאוד, וכל פעם הייתי דורשת בשלומו, מתעניינת, רוצה כבר להכיר את הברנש המדובר. במשך כמה חודשים החלפנו ביננו פתקים מצויירים. אני הייתי מעבירה לו בקשות לסרטים (היה לו דיבור עם המקרין בקולנוע) והוא היה מחזיר לי מילים שהסעירו את דמיוני הקודח. אפשר להגיד שהתאהבתי בו מרחוק, בלי לראות אותו אפילו פעם אחת. למרות שהוא הצליח להביא בשבילי את הסרט "הנבואה" הוא עצמו לא הגיע להקרנה. אכזבה רבתי!
לאט לאט העניין דעך אצלי, למרות שנשאר איזה ערוץ פתוח של תקווה לפגישה ביום מהימים, ענין מסובך כשלעצמו, כי זה היה בימים של טרום רישיון נהיגה, וגרתי די רחוק, אוטובוסים וכל זה. ככה עברה לה שנה.

יום אחד נסעתי לפסטיבל עכו. כרגיל, מצויידת בחברה טובה (לא ההיא, מישהי אחרת, שקרובה אלי עד היום). ברחוב הראשי פתאום ראיתי מישהו שמוכר מריונטות הום-מייד. כמעט התעלפתי . כזה מקסים, כזה מהמם, שמעתי כינורות וחצוצרות, אבל לא העזתי לגשת. רק ללטוש מבטים עורגים ומבויישים מרחוק. עד היום אני זוכרת מה הוא לבש...
בדרך חזרה הביתה ברכבת לא הפסקתי להצטער עד העצמות על זה שלא ניגשתי אליו. זהו, חשבתי לעצמי, כל שיקשוק של גלגלי הרכבת מרחיק אותי ממנו, ואין סיכוי שאי פעם אני אראה אותו שוב

ואיזה טיפשה אני שלא ניגשתי, ואיזו החמצה נוראית, וכל זה כאמור בווליום של גיל ההתבגרות (-:
אחרי כמה ימים היה כנס כ"נים ופגשתי שם את ה'. סיפרתי לה על החוויה הרומנטית המוחמצת . תוך כדי שאני מתארת לה בפרטי פרטים את האליל עולה חיוך גדול על פניה... כן, זה היה ע', הוא ולא שרף!

פה קצת נמחק לי מה היה, מתי היתה הפגישה הראשונה שלנו, ומה היה בה. בכל זאת זה היה לפני 16 שנים בערך (וואו!) מה שכן, עבר עוד זמן ארוך שבו חיזרתי אחריו בעקשנות עד שבסוף נהיינו חברים עד הצבא, און & אוף כמעט שנתיים, מתישות רגשית, אם יורשה לי, ממרחק של זמן S-:
גם הסוף של זה היה קוסמי. אחרי שכבר נפרדנו (בפעם האלף) הוא הזמין אותי לבוא איתו למסיבת סוף קורס שלו בצבא, שהתקיימה לא רחוק מאיפה שגרתי. באתי וישר הלכתי כי לא השתלבתי כל כך בשמחת הבנים הצעירים..
קבענו שאחרי המסיבה הוא יבוא אלי קצת וכך היה. הוא עבר אצלי לזיון קצר ומיד נסע להמשיך לחגוג עם הג'מעה בפאב תל אביבי. הוא יצא ממני עייף, שתה בפאב המון, ובדרך הביתה עשה תאונת דרכים מזעזעת ששיגרה אותו לטיפול נמרץ ואחר כך לשיקום למשך חודשים ארוכים. בשיקום הוא פגש מישהי שבאה לבקר קרובת משפחה. הם התחתנו תוך זמן קצר ולמיטב ידיעתי נשואים עד היום באושר, עם ילדים והכל.
סוף טוב הכל טוב (אם לא סופרים את הצלקות ואת הפלטינות )-: )

> נועה ברקת את כאן? את הידיעה על נישואיהם קיבלתי בגיל 18 וחצי... <

איזה כייף!!
ברונית, קבלי ח"ח !!!

כמובן שהמפגש האקראי וזה שנדלקת עליו בלי לדעת שזה "הוא" קוסמי לאללה.
התאונה והפלטינות, קצת פחות

גם אני בגילאים האלה הייתי דלוקה על מישו... אפילו קניתי תקליטים (כן, זה היה תקליטים אז) של להקות ששמעתי שהוא אוהב כדי "להתקרב" אליו (בראש של ילדה בת 15 זה היה שיא הקירבה...) .
אבל הוא לא ידע אף פעם. לפעמים אני חושבת, מעניין מה איתו היום

בכל אופן, סיפתח נאה לעונה השנייה של "סיפורים"...

ברור שאני כאן, איפה להיות?

טוב עכשיו אני קולטת שלא סיפרתי כאן את סיפור פגישתי עם שרון ברקת.
נפגשנו לראשונה בגיל 15 בסמינר מד"צים ביער בן שמן. באותה קבוצה, שבה דרך אגב, היה גם מי שיהפוך להיות החבר הראשון שלי, מי שיגור איתי בקומונה, מי שיתחתן עם חברתי הטובה ועוד כמה אנשים שממשיכים מאז (טוב חוץ מצופית וינטראוב, שנעלמה בינתיים). נדלקנו כמעט מיד זה על זו, ולהיפך. טוב, זה לא קוסמי. מה שקוסמי, זה שמה שעשינו ביחד היה להוציא את עיתון הסמינר (שנקרא 'על השולחן', עותק מהוה נמצא אצלי עדיין). הסמינר הסתיים, נפרדנו ולא היינו בקשר יותר. בכל פעם שהייתי עוברת על פני קיבוצו הייתי מביטה שמאלה, אולי הוא יהיה בצומת משום מה. כשנפגשנו שוב, בגיל 19, בסמינר י"ג, הוא היה עורך עיתון התנועה, 'על החומה', ואני מאוהבת נואשות במישהו אחר, שרצה להיות העורך הבא. טוב, זה לא קרה, שרון לקח אותי לגג לקרוא שירים והפכנו לחברים...
15 שנה מאוחר יותר התחלנו לערוך את א-לה גוש ביחד...
כמו שנאמר: על השולחן, על החומה וא-לה גוש (שולחן, חומה, גוש)
> בין המנחשים את שם העיתון הבא שלנו יוגרל מנוי חינם <

אני כרגע באמצעו של איזה סיפור קוסמי בהתהוות, רק שלא ממש הבנתי עדיין מה הוא בא להגיד לי.

היכרתי באינטרנט לפני שבועיים בחורה אחת, שראיתי מודעה שלה בענין מסויים באיזה מקום וכתבתי בקשר לפרטים.
זה כבר לא היה רלוונטי אבל נהייתה איזו התכתבות.

וכל אימייל שעובר, שתינו נדהמות מכמה פרטים דומים. אבל בהגזמה.

תאריכי הלידה שלנו זהים (אם כי לא אותה שנה).
תאריך הלידה של אלה זהה לתאריך לידה של הבן שלה! (לא אותה שנה).
היו כבר כמה פעמים שקרו דברים "קטנים" אבל מפתיעים, למשל ששתינו היינו בקולנוע פעם אחת בלבד בארבע שנים האחרונות וראינו אותו סרט !
וכלה בדברים גדולים ומדהימיים, כמו שלשתינו היה חבר ילדות בגיל 10 ו- בלי לחשוף יותר מדי פרטים- סיפורם של שני החברים הנ"ל מאוד דומה ומסתיים בצורה זהה (מקווה שזה מובן מהרמזים שאני נותנת. זה סיפור שקשה לי רגשית לחזור עליו שוב).

ממש מסקרן אותי משמעות כל הענין הזה כי צירוף מקרים זה פשוט לא יכול להיות!