ארכיון סיפורים קוסמיים

[חוה_ש*]

אם אתם קוראים את הסיפור הזה אז כנראה שקיבלתי אומץ לכתוב אותו:
כשהייתי בתיכון הכרתי ילד חמוד. הוא היה מקסים בעיני אבל לא היה שום סיכוי שיהיה לי איתו משהו. הוא היה צעיר ממני ב 4 שנים ובגיל 18 זה פשוט היה ניראה לי מופרך (וגם לו). לקראת סוף השנת שרות הכרתי בחור שכל מה שהיה בו דומה לילד ההוא הוא השם: אותו שם פרטי ושם משפחה דומה, נהינו חברים ואחרי הצבא גם התחתנו - הייתי אומללה וכל הזמן קיננה בי התחושה שלא יכול להיות שככה החיים אמורים להיראות.הילד המקסים היה שב ומופיע בכל מיני נסיבות ואירועים, לפעמים במציאות לפעמים במחשבות תמיד עם חברה צמודה. אחרי 8 שנים החלטתי שהאומללות שלי תלויה רק בי והתגרשתי. תוך שבועיים נשארתי בלי בן זוג, בלי עבודה, בלי מקום לגור ועם חוב של שלושים אלף שקל. הרמתי יד גבוה מהבור ומשכתי את עצמי בשערות למעלה, מצאתי עבודה בעיר אחרת, באזור אחר בארץ, עברתי לגור שם לבד, עבדתי קשה מאוד להחזיר את החוב, עבדתי קשה מאוד כדי ללמוד לאהוב את עצמי ואת חיי, כדי להפסיק להיות אומללה. בסוף הדרך פגשתי שוב את אותו ילד מקסים מאז שעכשיו היה כבר גבר מדהים בסוף שנות העשרים, אנחנו יחד כבר ארבע שנים, יש לנו ילדה וזאת אהבה גדולה.

[אביב_חדש*]

חוה - וואו!

[חגית_פ*]

חוה, אני המומה.
זה אחד הסיפורים הכי חזקים ומרגשים ששמעתי אי פעם. תודה שסיפרת לנו אותו

[אוריה*]

נפלא. נפלא. מדויק כל כך. כמה הקשבה פנימה בכל העוצמה. אני מתרגשת.

[יערת_דבש*]

סמרמורת עברה לי בידיים, תודה על הסיפור. מדהים.

[ויויאן_מיוחס*]

הי אוריה,
נהנית מאוד לקרוא את הסיפורים המופלאים שלך, ושמחה לפגוש בך גם כאן.
להתראות ביום ראשון.
נשיקות וחיבוקים

[לילה_טוב*]

טוב, לא ברמות הקוסמיות שלכם, גורלות לא נחתכו וזיווגים לא נזדווגו, אבל מתחשק לי לספר סיפור קוסמי קטן ועליז מפארק הירדן.
ביום השני אני חושבת, שט הכפכף שלי במורד הירדן, ולא נודע כי בא אל קרבו. מיד ויתרתי עליו. הוא ישן וממילא רציתי להחליף אותו. ואפילו לא בעיה כל כך גדולה לקפוץ לקנות כפכף אחר. בסופו של דבר יהודית שפמן נתנה לי כפכפים שזה עתה קנתה ושימשו אותי בהצלחה בהמשך (תודה!).
יומיים אחר כך, עלינו לטייל באפיק הנחל שמעל לבריכות. בתי נכנסה עם שקפקפים לנחל, ולפתע אחד, שכנראה לא היה סגור מספיק חזק, נפל ושט במורד הנחל.
לא נורא, אמרתי, והוספתי בביטחון מלא - אנחנו נמצא אותו בבריכות למטה, או שמישהו ימצא אותו וייתן לנו. זיו ירד לחפש בבריכה ולא מצא.
למרבה הפלא נמשך היום ללא דרמות גדולות וברגליים יחפות.
למחרת, מישהי שיחקה בשקית של שמרים, ערבבה אותה במים וחיכתה לראות מה יקרה. מצאנו את הקערה והחלטנו להוסיף קמח, לשים בתנור השמש ולראות מה יקרה.
בצהרי היום, הלכתי עם בתי לתנור השמש לבדוק. מחוסר זהירות, התמוטטו קירות התנור. הלכתי לחפש את רני, מצאתי, הקמנו את הקירות מחדש. מרוב שמש הייתי זקוקה לטבילה בצוננים. ירדתי לרגע לבריכה.
ממש לידי שלה ילד מן המים שקפקף, זהה במראהו לזה של בתי, רק קצת יותר לבנבנן (מהמים כנראה, הוא תכול במקור), ושאל של מי הוא.
לקח לי שנייה ואז אמרתי, אולי שלנו. לקחתי לבדוק והנה ראו זה פלא - הרגל המתאימה, המידה המתאימה - השקפקף האבוד שלה!

[צופה_מכוכב*]

דודתי נפתרה לפני שנתיים כמעט. היא חלתה בסרטן השד בצעירותה, ולכן קרטו לה את השד, ולאחר 30 שנה בערך חזר הסרטן שלה והתפשט. הסרטן עבד שש שנים נוספות עד שהיא נלקחה מאיתנו. מגיל שלוש היא צלעה עקב מחלת הפוליו שתקפה אותה.
חצי שנה לאחר שהיא נפטרה, חזרתי מעבודתי ברגל הביתה. כשהלכתי ברגל אהבתי לחתוך דרך השדה ולא דרך הכביש. בעודי הולכת אני רואה מרחוק נעל. נעל שחורה. אני מתקרבת. מסתכלת. אני לא מאמינה, אבל זו הנעל שלה. והרי יש רק נעל אחת כזו בעולם. תפרו לה נעליים המתאימות במיוחד לרגלים שלה. ואפילו כאן בשדה הנעל נראת עוד חדשה ונקיה.
התקשרתי לאמא שלי לברר. כמה חודשים קודם לכן היא זרקה את כל השאריות מהדירה לפח.
יום למחרת אחרי העבודה, היה לי כבר יותר אומץ. התקרבתי שוב לנעל, אבל הפעם ריחרחתי מסביב, בתוך הצמחים היבשים חוץ מהנעל היה שם גם השד המלאכותי שלה (עשוי מסיליקון או משהוא כזה) והפאה הנוכרית שהיא הכינה לעצמה בזמן הטיפולים הכימיים (ולא לבשה בגלל שהבת שלה לא אהבה). היתה גם חגורה מבד.
עברתי שם פעמים נוספות. בירכתי את הנעל וכל הדברים לשלום. אבל מה אני צריכה לעשות? לקחת אותם? לקבור אותם? לטייל איתם (והרי היא לא יכלה לעשות את הטיול הזה בעצמה)? הנעל הלכה והתבלתה. אפילו הנעל שלה.
לא הגעתי לשום תובנה בנושא. מאז כבר החלפתי עבודה ואני לא עוברת יותר במקום. אבל עדיין אני שואלת את עצמי את השאלות האלה מדי פעם.
<אין אדם שהשפיע עלי יותר מדודתי>

[חוה_ש*]

תודה על כל התגובות החמות לסיפורי. מדי פעם גם אני מתרגשת ממנו. כל לילה כשאני הולכת לישון בחלקת האושר בין בתי לבן זוגי, אני אומרת תודה ומברכת על שהיה לי הכוח לייצר את השינוי.

[ענ_בל*]

צופה מכוכב.
הסיפור שלך מרגש מאוד.

[עדי_ל*]

קולות ילדים מתחת לבית, כלבתי רצה למרפסת להביט בהם ומעודדת אותם בנביחות שמחות . מביטה בי כמו אומרת " בואי נרד ! רוצה לשחק !" ירדנו מהקומה השניה, בבית בו התגוררתי בירושלים , להצטרף לילדים שבגינה . על הספסל ישבה אישה, בשנות ה 30 לחייה, יפה - עיניה תכולות, מחייכות. יצרה קשר עין, נעים, אבל קצר וללא כוונת שיח. הילדים שיחקו עם כלבת הזאב המופלאה שלי, שגודלה (גדולה !) לא הרתיע את אלו שידעו לקרוא את מבטה - כולה חלקיקי אהבה , תום כלבי ומשובה. זורקים לה מקל, והיא רצה בסרבול האופייני לה, משיגה את הזורק. לא מוכנה להרפות את המקל מבין שיניה ("עד שתזרקו לה אחר" - גיליתי את ה"פטנט").
"אנחנו חייבים ללכת, מאוחר", אספה האישה את שני ילדיה, ונפרדה מהכלבה וממני, למרות מחאותיהם הרמות של הילדים.
למחרת, באותה השעה בדיוק, שעטה הכלבה למרפסת, אלי, ובחזרה...מייבבת בחוסר סבלנות את רצונה לרדת, ועכשיו...
מבט מהיר גילה לי שהחברים מאתמול, מבלים שוב בגינה. ירדנו. היא, מנתרת בעליצות ובחוסר סבלנות את גרם המדרגות, רוצה כבר לשחק.
ושוב, החלפת מילים מנומסות, שמחת הילדים, שמחת הכלבה, ותחושתי שאין האישה מעונינת בשיחה.
שלא כהרגלי, שתקתי. הרגשתי שכך טוב לנו, והשקט היה מלווה בתחושת קרבה ואמפטיה מוזרה, שלי אליה.
במפגש השלישי, שהיה לאחר כיומיים שלושה, כולנו נראינו כמורגלים למפגש, כמו גם שמחים, שמחה טובה כזו, של חברים. שמחה שיש בה נועם. הילדים והכלבה משתוללים על כר הדשא, האישה ואני צופות, מהספסל.
האישה פנתה אלי, סיפרה כמה הילדים התגעגעו לכלבה, שהם חדשים בשכונה ושמחים לשחק בגן . שתיקה.
ידעתי שלא אשאל דבר, היא תספר מה שתרצה, בזמן הנכון.
גם המפגש הזה עמד להסתיים. סתיו, מחשיך מעט מוקדם יותר. עצי הצפצפה הרבים שבגינה מתנועעים והרוח עושה בהם קולות של מים.
היא פונה אלי, בקול שקט, רוצה לומר לי משהו שלא לאזני הילדים.
מסתבר שמתגוררת בדירה, לא הרחק ממני, ושעברה אליה לפני ימים ספורים. היא ממרכז הארץ, ועברה לירושלים להימלט מבן זוגה המכה. לאחר מס' חודשים במקלט לנשים מוכות, עברו היא והילדים לדירה , עדיין בליווי ובתמיכת המקלט. הילדים נקלטו בגן ובבית הספר השכונתי, היא מנסה להתאושש. לפני המעבר, עסקה בדיוק בתחום בו אני עוסקת, הגילוי הזה הביא אותה לומר לי שחשה קרבה רבה אלי, מהרגע הראשון, והיא מזמינה אותי אליהם לארוחת ערב. מחר.
אמרה את שם הרחוב, נתנה את מס' הנייד וקבענו שאתקשר בעשרה ל - אז תכוון אותי.
למחרת, מתקרבת לרחוב המדובר, חשבתי לעצמי שמשהו כאן משונה. עד עכשיו אני לא מבינה, איך לא קלטתי מייד, שזהו הרחוב בו גרתי לפני 15 שנה, כשהייתי קומונרית . גרתי בדירה, עם שני בני קיבוץ - הם בשנת יג' ואני בנח"ל. נרגשת מהגילוי , אני מתקשרת אליה לברר את הכתובת.
התחלתי לרדת במורד הרחוב (ירושלים...עולים , או יורדים) ולעקוב אחר המספרים.
הנה, עוד כמה בתים, אני ניגשת לכניסה ומתחילה לעלות במדרגות. לא,לא יכול להיות, זהו בית הדירות שגרתי בו. אני מוצאת את עצמי עולה במדרגות, בהן טיפסתי אלפי פעמים במשך שנה וחצי. מתרגשת, מהזכרונות, מהמקריות. מחפשת את הדלת הנכונה, עומדת מולה, ולא מסוגלת לצלצל בפעמון. זו הדלת, אותה פתחתי אלפי פעמים, לפני 15 שנים...
קירות הבניין נצבעו ומעקה המדרגות הירושלמי הטיפוסי נצבע בסופרלק כחול... אבל על פעמון הבית, על הקיר שמשמאל לדלת, נשארו נקודות סגולות ופסים ורודים. שאריות מעשה ידי, עדות ל"סגנון האמנותי" ששלט באותה תקופה בחיי...
צלצלתי בפעמון, נכנסתי פנימה, חנוקה... הילדים קפצו עלי בקבלת פנים נרגשת ואילו אני בקשתי לראות איפה החדר שלה, היכן היא ישנה.
לא יהיה לכם קשה לנחש ... אותו החדר, אותו קיר צמוד למיטתה, אותה מרפסת עם אותו עץ תות מתעלף אליה.
(וו'או, הארכתי. התרגשתי לי עם עצמי..יהיה עכשיו קשה מעט ללכת לישון... לילה טוב )

[ברונית_ב*]

סיפור מצמרר לגמרי. אתן עוד בקשר?

[עדי_ל*]

לא, אנחנו לא בקשר. במהלך 3 חודשים, אולי יותר, היינו בקשר הדוק. עזרתי עם הילדים, הייתי שותפה לקשיים. פתאום הודיעה שהחליטה לחזור הביתה, לתת צ'אנס נוסף לחיים עם בעלה. הרגישה שקשה לה להתמודד עם כל המצב, כולל לחצים קשים שלו עליה. פתאום נעלמה.
כתיבת הסיפור גרמה לי לחשוב לנסות לאתר אותה ולאחל לה שנה טובה...

[שולה_חתולה*]

כל ילדותי תמיד חשבתי "הלוואי והיה לי אח תאום או אחות תאומה", היתה לי משיכה לא רגילה לתאומים.
בגיל 20 גיליתי שדדוקא היה לי אח תאום, ברחם... הוא לא שרד...
עד היום אני תוהה מיהו, ומתגעגעת אליו... חסרה אותו...

[לוטם_מרווני*]

הדף פוביות דף שיתוף ותמיכה העלה באוב סיפור...לא בטוחה כמה הוא קוסמי, מבחינתי הוא מאוד קוסמי.
אני מפחדת מאוטובוסים. ז"א פיגועים. וגם המונים, מקומות הומי אדם. מגיל צעיר אני מתרחקת מצפיפות ומזהה אנשים"חשודים" ומתרחקת מהם.
פעם לפני 15 שנים, הוריי תיכננו ללכת לאיזשהו מקום עימי, והיתה לי תחושת בטן שיהיה שם פיגוע. לא הסכמתי שנלך, ולא הרשתי להם לעזוב את הבית. היינו אמורים להיות שם בשתיים עשרה. במהדורת חדשות מיוחדת בשתיים עשרה ורבע הודיעו על פיצוץ שהתרחש באותו המקום בשתיים עשרה וחמישה. מאז הוריי לא מתעסקים עם תחושות הבטן שלי ואפילו מתייעצים איתי לפני החלטות דומות. ואני- נמנעת מאוטובוסים, נחרדת ומתחמקת מהמוני אנשים צפופים, ומקשיבה לבטן שלי:-]

[חוה_ש*]

היתה לי משיכה לא רגילה לתאומים
פעם ראיתי סרט על תאומים. כל מיני סיפורי תאומים. אחד הסיפורים היה על צלם שזה היה עיסוקו המרכזי. הוא צילם תאומים בכל מיני מצבים. עד שמישהו אמר לו שלא יכול להיות שהוא "סתם" מתעניין בנושא ובטוח יש לו איזשהו קשר. הצלם הלך ושאל את אמא שלו והיא סיפרה לו את אותו סיפור שהוא היה ברחם עם עוד עובר שלא נולד.

[תמרול_ה*]

להבדיל אלף אלפי הבדלות, פעם אחת עברתי, בתקופת הצבא, ליד דוכן של מפעל הפיס, הרגשתי פתאום מין משהו בבטן, ובפעם הראשונה בחיים שלי קניתי פיס. זכיתי בכמה מאות שקלים, וקניתי כל מני דברים שהייתי צריכה. זה היה מה-זה-בזמן...
מאז ניסיתי לזייף את ההרגשה הזאת... וזה כמובן לא עבד...

[צופה_מכוכב*]

הלכתי לטייל בחג. לאותו מקום בו מצאתי את הדברים של דודתי. הכל עוד שם, רק המצב שלהם כצת השתנה. הפאה התפוררה וכמעט שלא נשאר ממנה כלום. הנעל נהיתה קטנה בחצי, ורק הציצים- שעוד קבורים באדמה נשארו שלמים. מסתבר שיש שני תחליפי ציצי, כנראה שלסיליקון לוקח הרבה זמן להתעקל.
ותודה על התגובה

[עמית_המאמין*]

אז ככה
אני בחור חילוני מושבניק מאזור המרכז רוצה לספר לכם מקרה שקרה
מי שחפץ יאמין ומי שלא זכותו
אני מספר את הפרטים היבשים כפי שקרו באותו יום רביעי שעבר.

[עמית_המאמין*]

חלמתי חלום מוזר בא אלי רב גדול עם זקן לבן ארוך, הוא לא היה מוכר לי כי אינני מכיר רבנים אך הוא אמר לי שלום בעודי ישן במיטתי
לאחר אמירת השלום חייך והתבונן בי כאילו הוא מחכה לתגובה ממני, אז עניתי לו שלום בחזרה
וכאן התחיל הנס הגדול.
הוא נתן לי כתובת מדויקת של דירה בת"א, רחוב , מספר ואמר לי שיש שם צדיק גדול ועלי ללכת ולראות כיצד הוא חיי, וזה ישפר את חיי, ונעלם
בבוקר קמתי וזכרתי את הכתובת המדויקת אך לא האמנתי בזה כי אני לא מאמין ואפילו קצת גיחכתי.
בערב צלצל אליי יברי ואמר לי שהוא רוצה לצאת לת"א כי יש מסיבה גדולה ואין סיכוי שאנחנו מפספסים אותה, אני הסכמתי וכבר שכחתי את סיפור החלום.
בהגיענו לת"א עברנו דרך הרחוב שחלמתי עליו וזה הדליק לי נורה אדומה, סיפרתי על החום לחברי שלא הפסיק לצחוק ובכל זאת שיכנעתי אותו לבדוק במה מדובר.
הגענו לביית המדובר זה היה בקומה 2 עלינו ותכננו שנגיד שאנחנו מחפשים משפחת קליין ובטח זאת תהיה טעות וזה יהיה סופו של הסיפור, סתם לראות במה מדובר, הסקרנות עולה על כל דמיון.
דפקנו בדלת בדיוק דפיקה אחת כשלפתע נפתחה הדלת ובפתחה עמד בחור כבן 30 נראה בליין שיער פרוע עגילים בסנטרו ובאפו, אך המבט, המבט שלו היה חודר, כאילו הוא מזמין אותך אליו שתפתח אליו ותגיד כל מה שתחפוץ, למרות שאנני מכיר אותו.

בפרץ התרגשות ועוד כמה דברים שאין לי מושג עד היום מה הם היו, תפסתי את הבחור והתחלתי לגולל בפניו את סיפור המעשה, תוך כדי הזלת דמעה.
חברי ההמום עמד בצד ולא ידע כיצד להגיב.
לאחר שסיימתי את דברי הוא אחז בידי ואמר לי בוא כנס....
נכנסתי לביתו והתיישבתי על הספה, הוא אמר לי חכה כאן רגע ונעלם לחדר השינה אני משער.
לאחר זמן מה יצא כשהוא מוביל קשיש על כסא גלגליםשנראה כאילו לא נותרו לא הרבה ימים על הארץ או שסתם אין לי מושג מה היה לו.
הוא החל לספר לי שזה הוא אביו והוא מטפל בו כבר 10 שנים, כאן בביתו שזה אומר להיות אתו יומם וליל והאכיל אותו לקלח, לחתל, להרדים ולהחזיק לו את ידו בכל פעם שהוא נתקף התקפי זעם ובכי לא ברורים..... אחחחחח הזקנה למה בראו אותה אמרתי לעצמי בליבי, כשלפתע נזכרתי שהשארתי את חברי בחוץ.

קמתי, אמרתי תודה ויצאתי מבלי להוסיף מלה.
כשיצאתי את הדלת נתתי מבט אחרון על הדירה והבחנתי ליד הדלת בתמונה של רב זקן עם זקן לבן ארוך שנראה דומה לרב שבא אליי בחלום, למרות שכולם נראים די דומים.
אין לי מושג מה זה אומר אין לי מושג אם אני הוזה ואני יקום מחלום ואולי גם ברגע זה אני חולם אך כרגע זה מה שידוע לי תאמינו או לא?
זאת בחירתכם

אני אישית הולך לצום בבית הכנסת כל יום הכיפורים לנקות את ראשי ולהתרכז אך ורק בבקשת סליחה וציפיה לשנה טובה יותר שתבוא על כולנו

אמן ואמן וגמר חתימה טובה לכולכם.

[ברונית_ב*]

עמית, הסיפור שלך באמת יוצא דופן.
אני במקומך הייתי מתעניינת מי זה האיש בתמונה והולכת לחקור עליו.
מה שעוד מעניין הוא הקשר בין הבחור הצעיר שפתח לך את הדלת ובינך. הוא נראה לי הצדיק הגדול בסיפור, להתמסר לטיפול באבא זקן 10 שנים, כשאתה עצמך נראה בליין (כלומר הוא, למרות שגם אתה היית בדרך למסיבה...) זה כבר צדיקות. יש מישהו בחיים שלך שסוגיית טיפול ממושך בו שוכנת במחשבתך או בחייך בפועל? ושאלה אחרונה: האיש בחלום נתן לך את מספר הדירה? השם של הרחוב והשם שעל הדלת יכולים גם הם לרמוז משהו על התעלומה.

> לא צריך לקיים תרי"ג מצוות כדי להאמין, וגם לא לחזור בתשובה, אתה יודע <

[פלוניתוש*]

כתבתי פה על הפגישה עם אהבת חיי הראשונה והנה עוד סיפור קוסמי על הפגישה עם אהבת חיי השניה...
הוריי התגרשו, ואבי נישא מחדש עם אישה שלה 4 בנות בוגרות (גם אנחנו 4 בנות+ אחות מאומצת מהגרעין - אני קיבוצניקית לשעבר..אז לאבא שלי היו 9! בנות, סתם אנקדוטה נחמדה) לבעל של הבת השניה (של אשתו) יש אח שאקרא לו בועז.
העניין הוא שבתה השלישית אמרה לי המון פעמים: "את ובועז כל-כך מתאימים אתם צריכים להיות ביחד אתם תהיו ביחד בסוף" כל חברה שהיתה לו היא ידעה שזה לא ילך כי היא לא אני... גם אמא שלה, אשתו של אבי החליטה שאנחנו נועדנו בלי לדבר כלל עם בתה..
אני פגשתי אותו פעם אחת בכל השנתיים שאבא שלי ואשתו השנייה היו ביחד(אבי נפטר לפני 4 שנים) וגם אז לא דיברנו מעבר לשלום שלום..
לפני שבועיים הבת השלישית התחתנה. בחתונה עשו ביני לבין בועז היכרות. קישקשנו קצת, פטפנו והאמת שהוא עשה עלי רושם של ילד קטן לא מפותח, אבל בהמשך הוא הציע שנלך לטייל ביום כיפור, ומייד הרעיון נראה לי מצויין ואמרתי לעצמי שגם אם הוא לא הבחור אז טיול במדבר זה תמיד טוב...
יצאנו לטיול ביום שישי בבוקר וביום שישי בערב כבר היינו מאוהבים לחלוטין... היה טיול מדברי קסום- הוא, אני והכלב המתוק המלאך השומר שלנו...
אני הייתי אמורה לטוס שבוע אח"כ אבל ביום שבת בערב כבר ידעתי שהתוכניות (שכבר קודם לא התאימו לי ורק המשכתי איתן מכוח האנרציה) השתנו ואני אעבור לגור איתו.
ביום ראשון, אחרי שלושה ימי היכרות החלטנו לעבור לגור יחד, שבוע אח"כ חתמנו על חוזה לבית מקסים בבאר שבע והיחסים ביננינו רק הולכים ומשתפרים כל יום. אני אוהבת אותו. ואני לא מאבדת את עצמי שאני איתו וזו הרגשה שמעולם לא הרגשתי עם בחור. הוא פשוט חבר, מקבל אותי כמו שאני והכל בהומור וברוגע, אני פשוט פורחת...
ההרגשה היתה שהתהליכים שעברתי עם עצמי בשנים האחרונות של גדילה הבשלה רגיעה והכל הכל, הובילו אותי בטבעיות למקום שניסים קורים בו... היקום עושה שלו, הכל לטובה, וכל דבר בזמנו הם לא סתם קלישאות...

[ענ_בל*]

מקסים מקסים

[אוריה*]

חשבתי על זה, שבעולם כשלנו, שאין בו נוכחות אלוהית במובן הגלוי, שמלאכים לא מעירים אותנו בבוקר עם הודעות מהועדה המארגנת, האנשים שסביבנו הם שליחים של האינפורמציה בעולם.
שליחי ביקורת, שליחי נסים, שליחי סוד הזיווגים.
במקום שבת קול תצא מן השמים ותשלח אותך אליו, גילגלו כ"כ הרבה אנשים מן סיפור חיים מורכב כזה כדי שתגיעו זה אל זו.
אותי זה משמח. אני מרגישה שזה נותן תוקף אחר לתפקיד שלנו אחד בחיים של השני.
סיימתי להתפלסף להיום.. בעצם רציתי לומר , פלוניתוש, שהסיפור שלך נגע בעומק הלב ועורר אותי למן מחשבות מהרהרות על היופי והסוד שמתגלים לנו מאחורי השמחות הפשוטות.

[אנהאטה_א*]

אוריה, הדהים אותי הסיפור על החתולה שהמליטה במיטתך.
חתולה שלא הכירה אותך כלל, ונתנה בך אמון מלא עד כדי המלטה אצלך במיטה, וואוו. זה באמת יוצא דופן.
כנראה את מלאך-החתולים (-: והיא זיהתה את זה אצלך.

[אוריה*]

[זהבי_ת*]

פעם הגיעה למוסד של נערות במצוקה שעבדתי בו בחורה מאד מיוחדת.
היא הגיעה ממש מהאשפתות - עבדה בזנות ברחוב החשמל בת"א ובסככות אבטיחים.
הייתה לה נשמה אדירה. היה לה קשר מיוחד עם בע"ח ותמיד גרמה לכולנו להיכנס לכל מיני הרפתקאות בעקבות רעיונות שלה.
תפישת החיים שלה לגבי עצמה הייתה מאד פסימית. היא באה ממשפחה הרוסה נורא. יתומה מהוריה ואחים עבריינים קטנים מעלובי החיים.
יום אחד, ישבתי איתה ובהשפעת קורס ניו אייג' שעשיתי , רציתי לנסות לפתוח בפניה גם תמונות מעתיד אחר מהשחור שהיא ראתה, בהתאם לעברה.
חשבתי שאם אולי תרשה לעצמה לפנטז על דברים אחרים, אולי הדרך שלה בעתיד תכלול גם דברים חיוביים.

אז שאלתי אותה : מה היית עושה אם היית זוכה בלוטו?
היא אמרה לי : מה פתאום שאני אזכה, אמרתי לה : סתם משחק תנסי לדמיין...תהיה לי ב.מ.ו.
טוב, אמרתי לה, הלכו 350,000 ש"ח. מה עוד?
אקנה זהב. עוד 200,000 ש"ח
אקנה דירה......

באותו זמן לא עבדתי במוסד באופן קבוע והגעתי לעבוד אחרי כמה שבועות.
העובדת סיפרה לי שאח שלה זכה בפרס הגדול... זה היה לפני 10 שנים פרס בשווי של 15,000,000

אז שוחחתי איתה ושאלתי למה היא לא שמחה. היא אמרה כי אח שלה לא ייתן לה כלום.
באותו זמן לא זכרתי את השיחה בינינו. אז שאלתי מה היא רוצה כדי שתבקש משהו ספיציפי וברגע שהיא אמרה : ב.מ.ו.
נזכרתי בשיחה שלנו.

את זוכרת על מה דיברנו? כן בטח אבל אני רציתי שאני אזכה ולא אח שלי.....

[ענ_בל*]

יש בי צורך לשתף אנשים בסיפור מסויים שקרה לי. חשבתי לכתוב אותו בדף שלי ומצפה ומחכה למי למי
אבל נראה לי שהוא מתאים יותר לכאן.
בקיץ של השנה שעברה חייתי כבר בנפרד מימי שהיה בעלי. ההחלטה להפרד באה ממני . היא לוותה ברגשי אשם בצורך לרוץ קדימה, להשתחרר מהעבר ועוד ועוד...
באותם ימי קיץ חוויתי תחושות קשות של דיכאון, עצב, פחד מחיים לבד ללא גבר איתי.
באחד הערבים התקשר אלי בחור שהיה חבר ילדות של ה"לשעבר". הוא אמר שהוא רוצה לפגוש אותי לקפה ולשוחח איתי. אמרתי לו שאם הכוונות שלו הן לשכנע אותי לחזור לחיות עם ה"לשעבר", זה לא מתאים לי. הוא אמר שזו לא כוונתו. הכרתי אותו קצת וידעתי שאין בו כוונות רעות, שהוא אדם ישר וטוב. נפגשנו.

(לפני שאתאר את הפגישה אני רוצה להוסיף כמה דברים שקשורים לקשר ביננו לפני אותה פגישה. הוא היה חבר של בן זוגי לשעבר בימי התיכון. חברים טובים טובים. כשהתחלתי לצאת עם בן זוגי הגעתי פעם אחת לבית של אותו חבר. היתה פגישה קצרה ונחמדה. מאז, הקשר בין החבר ובן הזוג שלי ניתק. כשכבר גרנו ביחד והיינו נשואים הלכתי ללמוד קורס מסויים והמרצה באותו הקורס היה החבר הזה. התרשמתי ממנו מאוד. היה ברור שהוא אדם מיוחד במינו. אני וה"לשעבר" ניסינו ליצור קשר איתו ועם בת זוגו והיה רושם שהם לא ממהרים להיות חברים שלנו.)

אז נפגשנו לקפה. באתי עם בור עמוק בנשמה של כאב ודיכאון, על סף בכי. התישבתי מולו. קצת מתגוננת, קצת נזהרת. הוא התחיל וסיפר שכבר מאז שהיה קטן היתה לו יכולת לראות דברים מעבר לגוף הפיזי. כשראה אותי בפגישה הראשונה הוא ידע שאני אדם עם יכולות רוחניות גבוהות. היה לו קשה להבין את הקשר שלי לבן זוג לשעבר כי הוא ראה בו דברים אחרים לגמרי. הוא לא היה צריך לומר לי ,אבל ידעתי שהוא יודע מה היה שם בחיי הנישואין שלנו. הוא חיזק אותי במילים שלו. הוא עודד אותי להתחבר לצד הרוחני שלי, להתחבר לרייקי, להתחיל משהו כזה עם עצמי. הוא תאר לי אותי כציפור שמשתחררת מכלוב. תאר לי בקצרה כמה גבוה ורחוק אני הולכת להגיע.

זה היה מדהים עבורי. חשתי שנשלח אלי מלאך משמיים לנחם אותי, לעודד את רוחי לחזק אותי. לומר לי לראות מעבר לפרידה הזאת. להתחיל לראות אל עבר האינסוף.

עכשיו אני עוד בתחילת הדרך הזאת. הגעתי עם עצמי בשנה האחרונה לדרגות של חמלה וקבלה, לדרגות של אמונה עמוקה בחיים. אני חיה בימים אלו בהרהור. מפנה לעצמי זמן. יש בי איזה ריגוש . חשה שמשהו מתרחש בתוכי ועוד אין לי ממש שם לזה. אני רואה כיוון כללי .....
אולי אמשיך אחרכך בדף שלי.

[חגית_פ*]

ענ בל , זה ממש מרגש. הזכיר לי קצת את הסיפור שלי בטורונטו (לכי במעלה הדף מעלה... מעלה... ) ...

[ענ_בל*]

חגית פ
סיפור מדהים ממש. תודה שהפנית אותי.

[לוונדר_סגול*]

די, כבר מתפוצץ לי הראש, אני שעות פה מול המחשב, מול הדף הזה
לא מצליחה לעזוב אותו...
אז אני פורשת קצת לפני הסוף ואמשיך פעם באה, עם סיפורים משלי.
מה שטוב בזה, מעבר לערך התענוגי של קריאת סיפור טוב
זה התזכורת שכל זה קיים ואפשרי
כאן ועכשיו
ועל כך תודתי להוגת הדף ולמשתתפים המסורים

[לוונדר_סגול*]

אבל לפני שאני פורשת, אני רוצה גם לשתף בסיפור קוסמי שעוד לא קרה
בעיקבות הסיפור של יערת דבש על השיר המקסים של דני מסינג אנחנו
_רק בעיניך יש לי עוד בית,
רק בעיניך יש יער-עד ירוק
וציפרים יפות עפות על אגמים,
ושמש כל הימים_

לפני כמה שנים נסעתי באוטו שלי כשפתאום הפציע מהרדיו שיר נפלא אחר שלו אנו ניפגש
אנו נפגש
בסוף דרכים ארוכות מפותלות
אנו נפגש תראי
בתום ימים רבים
שתום הרבה לילות

שתי דרכים שונות
ותחנות כה רבות עוד לאורכן
אהבות של יום אחד
וסימני דרכים
וסימני הזמן

אחכה לך עד שבך אדבק
אחכה אהבתי
אחכה לך מכוסה אבק
כל ימי אלך אליך עד קצווי תוגה
בארץ עתיקה
עד קצה דרכי בקצה דרכך יגע

אנו נפגש
כשנהיה עייפים ורעבים
אנו נפגש תראי
אחרי כל השגיאות
אחרי הכאבים

אחכה לך עד שבך אדבק
אחכה אהבתי
אחכה לך מכוסה אבק
כל ימי אלך אליך עד קצווי תוגה
בארץ עתיקה
עד קצה דרכי בקצה דרכך יגע

והשיר הזה השאיר אותי המומה עד דמעות
הרגשתי כאילו הוא (כלשהו) מדבר אלי שם.
חיפשתי אותו (את השיר) המון בקאזה ובכל מיני דרכים ולא מצאתיו
עד שיום אחד ערכתי עם מישהי סרט ליומולדת 70 לאמא שלה (זה מה שאני עושה בין השאר, עורכת וידאו) (מפרסמת? אני? מה פתאום...(-;)
ובין הדיסקים שהביאה היו שני השירים המקסימים האלה.
טוב, זו שמחה קוסמית קטנה אחת
אבל יחד אתכם אני משחררת ליקום בקשה שאוכל לספר לכן בקרוב על ההמשך הנפלא שקרה לי עם השיר הזה...

[ענ_בל*]

אבל יחד אתכם אני משחררת ליקום בקשה שאוכל לספר לכן בקרוב על ההמשך הנפלא שקרה לי עם השיר הזה...

מאחלת לך שתתגשם.
@}

[לוונדר_סגול*]

תודה

[לוונדר_סגול*]

טוב, סיפור.
יש לי חבר ותיק שעבר לחו"ל לפני שנים רבות.
שמרנו על קשר רציף עד שהוא התחתן, עבר דירה וזה ניתק.
יום אחד נתקפתי אליו געגועים עזים ולא היה לי איך למצוא אותו
הבנאדם היחיד שהכרתי שהכיר אותו גם עבר דירה ונעלם.
אז הפנתי בקשה ליקום שיפגיש אותי עם החבר המשותף (נ.), והיתה לי תחושה חזקה שזה גם יקרה,
למרות שחלפו כבר מספר שנים מאז נפגשנו.
ואז יום בהיר אחד (ז"א לילה) הלכתי למסיבה באזור ירושלים, ושם פגשתי בחור נחמד
שסיים את הלילה בביתי (סמיילי מסמיק) ובבוקר שאחרי נסענו לביתו
ושם, נשען על הקיר, אני פתאום רואה רהיט שכבר ראיתי פעם, אצל נ.!...
ואכן הם חברים טובים,עדכנו טלפונים וזמן קצר אח"כ ידידי הרחוק ואני שתינו ביחד קפה...

[לוונדר_סגול*]

ועוד סיפור...
בטיולי לאוסטרליה לפני שנתיים התידדתי עם 3 אנגלים
בילינו וטיילנו ביחד וליבי נקשר בשלהם
אבל אז כדרכם של מטיילים, בצער רב דרכנו נפרדו.
התכתבנו פה ושם באימיילים ויום אחד התברר שהם בעיירה סמוכה לשלי
אמרתי להם את שם האכסנייה בה אני נמצאת והם אמרו שישתדלו לעבור שם למחרת או מחרתיים
אני כשלעצמי, מיציתי לגמרי את השהות במקום והתלבטתי נורא אם לחכות להם או לא,
מה עוד שאין לנו פלאפונים, ביירון ביי גדולה ומי בכלל מבטיח שניפגש.
למחרת היה לי ממש קשה להחליט אם להשאר או להמשיך
לא אהבתי את המצב התקוע הזה של החיכיון
עשיתי מקלחת מדיטטיבית עם שאלה עמוקה פנימה מה לעשות? והתשובה היתה -
מאיפה שלא טוב לך תלכי ומה שצריך לקרות יקרה.
אז ארזתי את הדברים ואכסנתי בקבלה
יצאתי לטיול אחרון על הגבעה הסמוכה כדי לחזור ממנה, ולעלות על האוטובוס לבריסביין.
בדרך למעלה חייכה אלי אישה אחד במן חיוך כזה שאת יודעת שהוא לא סתם
הטיפוס היה קשה, הצקתי לעצמי בדרך בכל מיני מחשבות קשות על עצמי ומקומי בחיי
אבל לא נפלתי לזה וגם הזכרתי לעצמי דברים של אהבה, וכפיצוי חיכתה לי למעלה הגלידה הכי טעימה שיש, כבר סימן טוב
בדרך חזרה פגשתי שוב את האשה שחייכה אלי קודם, והציעה לי טרמפ לאכסנייה שהיתה די מרוחקת
וזה היה נס קטן כי הייתי בלחץ זמן להספיק לאוטובוס.
הגעתי לאכסניה, לקחת את מטלטלי, קניתי כרטיס לאוטובוס וישבתי בתחנה לחכות.
בינתיים היה קצת זמן אז נכנסתי לחנות סמוכה, ויצאתי וישבתי שוב ובהיתי נכוחה
ולפתע פתאום , את מי אני רואה ממש מולי חוצים את הכביש הגדול שלפני?!?
את האנגלים שלי! ממש מולי. הם לא ראו אותי שם, זה היה במקרה!
הם הגיעו לאכסניה שלי ושם אמרו להם שכבר נסעתי
הלכו לאינטרנט קפה לכתוב לי שפיספסו אותי אבל היה שם תור גדול
אז כשהם חצו את הכביש לאינטרנט קפה השני - הם נהיו פתאום מולי!!!
השמחה היתה גדולה, ביטלתי את כרטיס האוטובוס, ונסענו יחד לבריסביין, שם כבר בילינו יחד עד שהם טסו חזרה הביתה.
כל כך הרבה דברים יכלו להתפקשש עם התזמונים, והם יכלו לחצות ת'כביש 5 מ' לפני או אחרי, אבל לא!
הרגשתי ממש שקיבלתי פרס מהיקום על התנהגות טובה, על כך שנשארתי קשובה לעצמי ונתתי אמון בכך מה שצריך לקרות יקרה.

[נועה_ברקת*]

לוונדר
את הדבר האמיתי (וגם ברונית) - אני מורידה את הכובע לפנייך ומבקשת עוד עוד עוד.
"נפשי והעולם חד המה"
אמר הדוקטור. כמה מרגש לראות את זה באמת מתרחש.

[ברונית_ב*]

בדרך למעלה חייכה אלי אישה אחד במן חיוך כזה שאת יודעת שהוא לא סתם

D-:

[מיץ_פטל*]

אני מרגישה לפעמים שכל חיי הם פרקים של סיפורים קוסמים. שהייתי צריכה להגיע לאיזה מקום כדי לפגוש מישהו או לעזור למשיהו או ללמוד משהו שיוביל אותי ל...
אין לי כרגע כח לפרט ולספר אבל אני עוד אחזור לכאן עם כמה "טובים".

[חגית_פ*]

לוונדר, זה מקסים. תודה

[חגית_פ*]

וברור ש ברונית ב ואני התחייכנו בדיוק באותו משפט ...

[יאירה*]

יווו לקח לי כל כך הרבה זמן לקרוא את הדף הזה שכבר לא נשאר לי כח לכתוב את הסיפור שלי ...אני אמשיך פעם אחרת..
אהבתי את הסיפור של החתולה שהמליטה במיטה ואת הבחור שחלם על צדיק זקן והלך לכתובת שבחלום ...
כמה דברים מיסטיים יש בעולם ואנחנו אף פעם לא נדע מה מקורם ...

[שרית_אמיר*]

שרית אמיר (28.10.2004 01:12): הועבר מהדף איך הפכנו לזוג
יום שישי-
אני מתקשרת לחבר טוב.
מתחילה בשטף של מלל
מהצד השני עונה לי קול גברי עמוק
אני רוצה להגיד לך משהו
רק אל תסגרי בסדר
זו טעות בטלפון
מתפתחת שיחה של שש שעות
בסוף השיחה הוא אומר
"אנחנו נתחתן"
אני צוחקת
אני גרושה בת 31 פלוס בן 11 והוא ינוקא בן 23
סוף שיחה מתאמים פגישה בחושך מוחלט ללילה
יום שישי 24:00 נפגשים
(הפגישה סיפור בפני עצמו)
מדברים, חשים, מתרגשים.
נשארים עד הבוקר
ומאותו ערב עוברים לחיות יחדיו.
ועדין יחד (זה 13 שנה טפו..טפו טפו...)
וכמה דברים מענינים:
א- הוא מראה לי תמונות שצילם באיזו תחנת דלק טיול אופנועים,
אני רואה את האופנוע שהיה לי אז ואני הייתי בטיול, אך בתמונה מופיע האופנוע והרגל שלי.
ב- בבית בו הוא גר שהכרנו שנה בדיוק לפני גרתי ממול.
ג- סבתא שלו וסבא שלי הכירו בהכשרה בגליל.
ד- דודה שלו היתה בחתונה של סבא וסבתא שלי.
ה- סבא שלו היה מדריך של דוד שלי בתנועה.
קצת בלאגן אך משהו מענין:
אני התקשרתי לחבר בשם אייל.
נתנו לי מספר כי אמרו שעבר דירה
בחמישי התקשרתי השארתי הודעה
לא היתה תשובה
בשישי התקשרתי לאייל (הטעות המסופרת מעלה)
טען שלא השארתי הודעה.
בחלוף חודש אנו חוגגים את אהבתנו כל הסביבה חוגגת עימנו.
צהרי שבת טלפון קול גברי שרית מדבר איל אמיר
אני צוחקת בטח אחד החברים מסתלבט על הסיפור שלנו
איל מרים זה אומר אני איל אמיר וזה אומר אני איל אמיר
מחליטים להפגש שלושתינו בחצות בפאב תל אביבי אני מתנה שיבוא עם ת.ז
איל מגיע אנחנו מגיעים
אכן בת.ז כתוב איל אמיר
כולנו פעורי פה.
טעיתי פעמים ופעמים הגעתי לאיל אמיר.
איל אמיר (בעלי) כותב על הסיפור לאחותו בארה"ב
ןהיא אומרת עם איל אמיר השני למד כאן וכאן ו...ו..
יצאתי איתו.
מתקשרים לאיל אמיר השני ואכן יצא עם אחותו של איל בעלי.
נכון להיום הוא נשוי + ואנחנו בקשר נפלא וכל פעם מחדש צוחקים.
ותגידו לי שזה לא כתוב מלמעלה או איפה שיהיה זיווג זיווגים.
ואולי הכל יד המקרה?
מה איכפת לי
העיקר שטוב לי
הלוואי שימשיך לי לנו ולכולנו.

[יאירה*]

סיפור מוזר ומעניין על אייל אמיר...קצת הסתבכתי לקראת הסוף של הסיפור שלך שרית.
עכשיו לסיפור שלי,
יום אחד התפללתי ממש חזק, זה היה יום קשה בשבילי ואני אפילו לא יודעת למה . הייתי בין שתי עבודות אחרי שהתפטרתי בצורה מאוד מכוערת , עוד הרבה דברים עברו עליי באותה תקופה ופשוט רציתי למות . לא ראיתי שום דרך מוצא אחרת חוץ מלהפסיק את חיי ואת הכאב הפנימי שאכל אותי, הייתי בודדה ויותר מכל ריחמתי על עצמי עד אין סוף עול דברים שעברתי ועל כל האשמה העצמית שהרגשתי על דברים שעשיתי בעברי הרחוק . מכל מקום - באותו היום התפללתי כמו שלא התפללתי בחיי, ביקשתי מהאל לקחת את נשמתי כשאני ישנה כדי שאני לא ארגיש כאב , בעוד אני מתפללת ובוכה על בדידותי פתאום נעצר לי הבכי וניגשתי אל המחשב , איני יכולה להסביר עד היום איך הגעתי לאתר אליו נכנסתי (אז לא היה לי כל נסיון במחשבים ובשבילי למצוא אתר היה לגלות את אמריקה שכן לא הכרתי שום אתרים באינטרנט) בקיצור נכנסתי לאתר , ראיתי מליון שמות ותמונות של אנשים בכל העולם . ואחד מהתמונות עצר את מבטי , התמונה לא הייתה ברורה והכתובת הייתה בארץ אחרת (אני לא יכולה למסור איפה כדי לא להסגיר את עצמי) אז שאלתי את עצמי איפה זה לכל הרוחות המקום הזה : "_" מתוך הסתקרנות נכנסתי לאתר מיואשת ובוכיה , כתבתי לבחור , מאז התכתבנו כל יום ואף נסעתי לארץ בו הוא חי ,התחתנו ואנו חיים באושר (לא כל כך בעושר אבל לא נורא..) כמו שאתם רואים עכשיו אני יודעת למצוא אתרים בעצמי בזכות זה- ואני פה ב"אופן טבעי" . אני כותבת לכם מאותה ארץ נידחת עכשיו.
יאירה

[פיית_היער*]

הנה סיפור ...אני צריכה את דעתכם אם אתם חושבים שיש בזה משהו או שעליי להתעלם מזה:

אבי הוא חשמלאי, עובד בבתים של אנשים כל יום ,יום אחד הוא קיבל פנייה לעבוד בבית מסויים לתקן את החשמל . כשהגיע ניצבה מולו אישה שנראית הרבה יותר צעירה מכפי גילה (אישה בת כמעט 60 שנראתה כבת 40) , ביתה היה מבריק ואבי אומר שמרגע שנכנס לבית הרגיש תחושה מוזרה שהוא אינו יכול להסביר עד היום. אותה אישה נגשה אליו לכשסיים את העבודה ואמרה לו "האם יש לך בת בשם יאירה"? אבי היה המום - אך היא לא הסבירה איך ידעה את שמי.
אותה אישה טענה שיש בה כוחות והיא מעין מדיום , ומסתבר שהייתה די מפורסמת כי מצאנו כתבות מצמררות בעיתון עליה. היא ביקשה מאבי שיביא אותי אליה כי היא חייבת לדבר איתי. אבי סחב אותי בכל הכח אליה הבייתה , אני הייתי רק בת 16-17 לא ידעתי למה אני הולכת לשם בכלל רק ידעתי שיש איזה מוזרה שיודעת את שמי ורוצה לדבר איתי.

כשהגענו גם אני הרגשתי את ההרגשה הנפלאה הזו כשנכנסתי אליה הבייתה, היא הגישה לנו מיים קרים בתוך קריסטלים מוזרים במקום קרח - ואלו היו המים הכי מרעננים שטעמתי מעולם. היא התחילה לדבר על החיים , חייזרים, ישויות תלת ממדיות מעולם אחר..שמתקשרות עם חלקנו. זו הייתה שיחה מוזרה לחלוטין.
ואז נאלצתי לשאול מה לכל הרוחות אני עושה שם, למרות כל העניין שהיה בדבריה חשבתי לרגע שהיא לא נורמלית ועדיף שאני אלך משם . היא הסבירה לי שאני אחת מ 600 (לא זוכרת את המספר המדוייק) אנשים בעולם , בערך 40 ומשהו מתוכם נמצאים בארץ ישראל. הם האנשים שנבחרו ואני בתוכם , אני אחת מהם . אחת מקבוצת אנשים בעלי כוחות על, מה שזה אומר שתוך 10 שנים אם אני לא אפחד אני אראה ישויות תלת ממדיות, הם יהיו המדריכים שלי כמו שהם המדריכים שלה, הם יעזרו לנו ויתנו בנו חום לרפא ולעזור . היא גם אמרה שאם נשב כולנו יחד כל ה40 או יותר מכך, אם נשב כל ה 600 מכל העולם יחד ונפעיל את כוחותנו יחד יש בנו עוצמה אדירה שיכולה להפוך הרים וגבעות. שאני חייבת להתמודד עם היעוד שלי - ואני לא יכולה לפחד יותר. ועכשיו היא העבירה לי את המסר וזה בידיי להתמודד עם המסר הזה. היא גם רצתה להפגיש אותי עם בחור נוסף (אחד מהקבוצה) בחור צעיר שיעזור לי לדבר איתו ולהבין יותר את המשמעויות של הדברים. אני סירבתי בעדינות וברחתי משם כל עוד נפשי בי - לא ישנתי לילות כי פחדתי שאני אתחיל לראות חייזרים וישויות תלת ממדיות .

היום נזכרתי בזה (זה קרה לפני שנים) , אחרי שהתפוצצה לי מנורה כבויה מול הפנים כשהסתכלתי עליה בשעת כעס . פחדתי פחד מוות ובעלי היה המום- בדיוק רבנו וכעסנו ואני מאמינה שאנרגיית הכעס שלי שברה את המנורה. זו פעם שלישית שזה קורה לי כשאני כועסת המנורות מתפוצצות כשהם בכלל לא דלוקות .
הם לא רק נשרפות - הם פשוט מתפוצצות , כאילו שמישהו ירה בהם.

אני מפחדת נורא מהדברים האלו ולא מוכנה להתמודד עםזה, אך יתכן ואותה אישה מוזרה צדקה? אותה אישה שבמשך שנים כיניתי משוגעת? אולי כן יש בי כוחות מסויימים ? מה אתם חושבים?

[מיקי*]

וואוו ... איך בדיוק התפוצצו המנורות ? מה סתם הסתכלת עליהם והם התפוצצו ?

[אוריה*]

שרית, נפלא נפלא נפלא..

[אמא_של_אורי*]

פיית היער

החוויות הללו עשויות לעורר חרדה גדולה, כיוון שהן יוצרות רעידת אדמה בכל חוקי הטבע שהיו ידועים לנו עד כה.
כדאי למצוא הדרכה, ולא להיות עם התחושות הקשות לבד. את מוזמנת לדף הבית שלי. אם תרצי, אוכל לנסות לעזור למצוא מדריך.

[נועה_ברקת*]

פיית יער יקרה
לדעתי עשית בשכל שלא יצרת קשר עם אותה אישה. אם את אחת משישים נבחרים, אז בבקשה שיואילו אותן הישויות להסביר לך את זה בעצמן ואז תוכלי לשאול ולברר איתן את כל מה שאת צריכה לדעת. גם זה שעברו כמה שנים לא מזיק בכלל. אין כמו גיל צעיר ביחד עם כוחות מיוחדים לשגע את השכל.
בקשר למנורות החשמל - מציעה לך לעשות תרגיל. בכל פעם שאת כועסת לנסות ולפוצץ מנורה. או אפילו לדמיין שאת כועסת ולנסות לפוצץ מנורה. למה שלא תדעי באמת האם זו אנרגיית הכעס שלך שהצליחה לגרום לחומר פיזי שינוי, או שפשוט יש לכם בעיה של מנורות מתפוצצות בבית. (עוד אפשרות היא שבכל פעם שאת כועסת, ישות חוצנית שאת עוד לא רואה שוברת מנורה)
אם כל מה שנאמר לך נכון, הרי שמוטלת עליך אחריות מאד כבדה לשלום העולם. הייתי מנצלת את הזמן עד שתצטרכי להתמסר לזה לבנות תשתית פיזית והגיונית בעולם. כלומר - להקים משפחה, לעבוד בעבודה מסודרת, להתפרנס בכבוד, ולתרגל חשיבה. אחרת, תמצאי שהכוחות שלך עלולים לקחת אותך למקומות הזויים.
<זה לא בהכרח מבטיח שום דבר, בוש למשל משוכנע שאלוהים מדבר דרכו, ובגלל זה הוא יוצא למלחמות בני האור המחרידות שלו, רק כדי שכל העולם יאכל מקדונלנס>

[פיית_יער*]

נועה ברקת , אני עובדת בעבודה מסודרת וגם נשואה ובדרך להקמת משפחה .ניסיתי הרבה פעמים לבדוק אם זאת אנרגיית הכעס שלי בכך שניסיתי לשחזר את הארועים של פיצוץ המנורות כשכעסתי או שדמיינתי שאני כועסת.אך שום דבר לא קרה ושכחתי מזה לגמרי. אבל נראה שזה קורה ספונטנית לחלוטין כשאני הכי לא מצפה לכך - עד כה זה קרה ל3 מנורות ב 5 שנים האחרונות שזה לא הרבה - אבל זה קרה בעת שהייתי בכעס עצום - מעין כעס או עצב שגרם לי לכמעט התמוטטות נפשית.בפעמיים הראשונות כלל לא כיוונתי על שום מנורה , זה היה לפני כמה שנים,פשוט ישבתי בסלון כועסת - רותחת על משהו שקרה שעה קודם המנורות היו כבויות ופתאום התפוצצו לי מעל הראש - שתי מנורות באותו זמן, הבאתי חשמלאי שיבדוק מה זה יכול להיות (באותו רגע בכלל לא קישרתי את זה לכעס והייתי בטוחה שזה פשוט בעייה בחשמל) החשמלאי נשאר פעור פה, הלך ובדק את מתח החשמל ולא מצא שום הסבר לכך שמנורות יתפוצצו , בדרך כלל הם פשוט נשרפות - וגם זה קורה רק כשמנורות דולקות - לא כשהן כבויות. אז התחלתי לחפש הסברים אחרים , אם בעל מקצוע לא יכול להסביר איך אני יכולה להסביר תופעה שכזו. ניסיתי לשחזר את הרגעים והבנתי שהאנרגייה שהייתה מסביבי שיצאה מתוך כעסי גרמה לכך או לפחות כך אני חושדת.אני צריכה להגיע למימדים עצומים כדי שזה יקרה. אני לא יכולה לזייף התמוטות נפשית או כעס כי כרגע אני רגועה גם אם אני קצת עדיין עצובה או כועסת על משהו זה לא מספיק חזק כדי לגרום לזה. דרושה כמעט התמוטטות עצבים רגעית כדי שזה יקרה- ואני לא שולטת בזה כלל . לא יכולה לגרום לזה לקרות בצורה מודעת. שוב העניין עדיין בסימן שאלה מבחינתי, אבל בהעדר הסבר אחר לדברים זה ההסבר שאני חיה איתו .
ידוע שיש בעולם תופעה של אנשים שמסוגלים להזיז חפצים מבלי לגעת בהם ובכלל אנשים עם קצת יותר כוחות משלנו, אני מקווה שאני לא אחת מהם - אני רק רוצה להיות נורמלית ומפחדת מכל העל טבעי. אגב, אותה אישה אמרה שהיא רק ביקשה שלא אפחד מהישויות הללו ושהן יתגלו לי בעצמן, כך שברגע שאכיר בהן הן יבואו . ספוקי !

[פיית_יער*]

הקטע הכי מפחיד הוא שהבנתי יותר מאוחר שבפעם האחרונה (שלשום כשהמנורה התפוצצה אחרי כשרבתי עם בעלי ) זאת אפילו לא היתה המנורה - המנורה עובדת בסדר זה היה מה שמצפה את המנורה - זה כמו כדור בדולח גדול(נדמה לי שקוראים לזה מנורת חלב?) והמנורה נמצאת בתוכו, אז כשהתפוצץ כדור הבדולח שמסביב למנורה ,המנורה עצמה נשארה שם ללא פגע. אז גם אם יש הסבר חשמלי להתפוצצות מנורות איך אפשר להסביר שהכדור שעוטף את המנורה מתפוצץ והמנורה נשארת ללא פגע בעוד שהמנורה כלל לא הייתה דולקת כך שלא שהתחממות בתוך המנורה גרמה לכך אלא משהו מבחוץ שלא היה קשור למנורה.

[מוכרת_אך_לא_מובנת*]

פית יער יקרה. קודם כל, אני מבקשת ממך להרגע. אף חייזר מרושע לא עומד לחטוף אותך. (-:
העולם אמנם מלא ביישויות מסוגים שונים, ויש להם כוחות, כן. גם לפוצץ מנורות, וגם לשתק מחשבים.
אני רוצה להאמין שאת בתוכך אישה טובה שרוצה לעזור לאנושות. ישנן יישויות שזהו תפקידן. לעזור לנו. האישה, המדיום שפגשת, אמרה לך שזה הייעוד שלך.
קודם כל, קחי לך את הזמן. את יכולה לדבר אליהן, ולומר להן, כן, הם מקשיבים לך ושומעים אותך, למרות שכרגע אינך יכולה "לשמוע" אותם. תגידי להם שאת מפחדת פחד מוות מכל העניין, ושייתנו לך:
א. זמן
ב. הדרכה. את תראי שתוך זמן קצר, תיתקלי בדברים שונים שייעזרו לך להבין דברים. למשל, ספרים שתגיעי אליהם "במקרה" בדיוק בנושא הזה. ספרי-תקשור וכדומה. הרבה פעמים התקשורים מגיעים דרך שליחים, וזה יכול להיות משפטים מסוימים שאת צריכה לקרוא בתוך ספר שבכלל לא קשור לנושא, דרך הטלוויזיה, או שפתאום תשמעי משהו שממש ידבר אלייך. שיר שתשמעי, והוא ייתן לך תובנות. וכדומה.
הם יעזרו לנו ויתנו בנו חום לרפא ולעזור
אם זהו ייעודך, כלומר: ריפוי באמצעות אנרגיה, את תגיעי לכך, במוקדם או במאוחר. אין צורך "לתקשר" בשביל זה, למרות שמניסיון, גם זה מגיע. אני, לדוגמה, מתקשרת תוך כדי טיפול, ובכך יכולה לייעץ, ולהגיע לתובנות, שבלי התיקשור, לא הייתי מגיעה אליהם.
לכל אדם, אני מדגישה: לכל אדם ישנם מדריכים רוחניים שתפקידם לעזור לו. ביהדות קוראים לזה "השגחה פרטית",
כשמתחילים להפתח, מתחילים להרגיש את הנוכחות שלהם בכל מצב! וזו הרגשה נעימה מאין כמוה. את מרגישה שאת לא לבד. שיש מי שדואג לך, מדריך אותך ושאת לא לבד בעולם. שיש תכלית מסויימת לנוכחות שלך בעולם! יש לך תפקיד.

לכי לאט לאט, בקצב שלך. לא כל דבר יתאים לך. את כבר תדעי לסנן ולראות מה מתאים לך ומה לא. בהצלחה!

[מיץ_פטל*]

היום בדרך הביתה בשעה שהחושך כבר ירד,נהגתי עם הילדים ברכב שלנו. ממש לקראת ההכניסה לישוב פתאום התחלתי להגיד את תפילת הדרך. זה היה משונה מאוד כי אני נוהגת להגיד אותה רק כשאני יוצאת לנסיעה ארוכה.זה באמת נראה לי מוזר. למה פתאום התעורר בי דחף כזה, ועוד עכשיו.
בעודי מהרהרת הגיח פתאום מולי אוטובוס ואני קצת גולשת לנתיב השני. מיד סבבתי חזרה לנתיב שלי והמשכתי.זה היה מ ב ה י ל . עצרתי לרגע ונשאתי תפילת תודה.

[פיית_יער*]

מיץ פטל , טוב לשאת תפילת הדרך לנסיעה קצרה או ארוכה תמיד...למרות שאני לא עושה זאת אולי באמת אני צריכה להתחיל .. בת דודה שלי הייתה יום לפני חתונתה וחזרה הבייתה מהעבודה באוטובוס, היא אישה דתייה ומאמינה ולמרות זאת באמצע הנסיעה באוטובוס בעוד היא קוראת את תפילת הדרך בפקפוק ,היא חשבה לעצמה , "כמה מוזרה התפילה הזו- כתוב פה בתפילה שישמור עלינו מחיות רעות בדרך" היא חשבה לעצמה איזה חיות רעות כבר יש בדרך ...זאת תפילת דרך אני לא נמצאת בג'ונגל - אין פה חיות רעות... וברגע שירדה מהאוטובוס הכיש אותה נחש , רגלה הייתה מנופחת ימים והיא צלעה בחתונתה בגלל שהיא פיקפקה במהותה של תפילת הדרך.

[פיית_יער*]

אם זהו ייעודך, כלומר: ריפוי באמצעות אנרגיה, את תגיעי לכך, במוקדם או במאוחר. אין צורך "לתקשר" בשביל זה, למרות שמניסיון, גם זה מגיע. אני, לדוגמה, מתקשרת תוך כדי טיפול, ובכך יכולה לייעץ, ולהגיע לתובנות, שבלי התיקשור, לא הייתי מגיעה אליהם.

איך בדיוק מתקשרים או מתחברים אל המדריכים , אני החלטתי לנסות לקבל ולהתמודד עם זה לאט לאט כי באמת קורים דברים מוזרים.
ספרי לי קצת יותר על הנסיון שלך , מה בדיוק את עושה , אני צריכה קצת יותר הדרכה ופרטים ...איך מתחברים לאנרגיות האלו שבתוכי ..

[מוכרת_אך_לא_מובנת*]

הנה משהו שאולי יעניין channeling]אותך tikva5 energies gates[/po].htm

[פיית_יער*]

מעניין אפילו מאוד... אני קוראת את זה עכשיו.. ותוך כדי קריאה נזכרתי בעוד סיפור מעניין שקרא לי לפני כ מספר שנים.

זה לא בדיוק סיפור קוסמי אבל זה בהחלט סיפור מזעזע שלקח לי הרבה זמן לעכל אותו.
זה היה לפני מספר שנים, כשחתולה המליטה לי מול הדלת של הבית, ונטשה את שני גוריה . אחד שחור ואחד לבן. זו חתולה שהייתה תמיד מסתובבת לי בחצר ומדי פעם נתתי לה אוכל אם היא במקרה עברה בסביבה. לאחר שהיא המליטה היא נתנה בי מבט מוזר כאילו שאמרה שהיא משאירה את התינוקות שלה בידיי ואז היא הלכה כששתי הגורים על מפתן דלתי . אני לא ייחסתי חשיבות מיוחדת לעניין והנחתי שהיא תשוב לקחת אותם . היא מעולם לא שבה.
לקחתי את שני הגורים ושמתי אותם בסלסלה קטנה בחצר וניסיתי להאכיל אותם אז זה היה קשה מאוד כי הם היו בני יומם ונזקקו להשגחה והאכלה תמידית.
שבוע לאחר מכן, כלבו של השכן תקף את הגור הלבן ושבר את מפרקתו . קברתי את הגור הלבן בחצר. החלטתי לקרוא לחתול השחור ג'קי.
ג'קי היה חתול מיוחד אבל חולה מאוד, הוא סבל מדלקת ריאות ובעייה מוטורית שהקשתה עליו לאכול בעצמו, במשך 9 חודשים טיפלתי בו כל יום עד שהתחיל קצת להרגיש יותר טוב, הוא היה קשור אליי מאוד וחיכה ליד הדלת עד שאגיע כל יום, כשנתתי לו אוכל הוא הקיף אותי פעמיים הסתכל לי ישר בעיניים ורק אז אכל, הרגשתי שיש משהו בעיניים האלה , משהו אנושי שלא ראיתי אצל שום חתול בשכונה. ערב אחד , בדיוק בערב לפני יום הכיפורים ג'קי נפטר . אני הרגתי אותו.
בעודי יוצאת מן הדלת לכיוון החצר מעדתי ונפלתי ישר על ראשו . הוא מת במקום משאיר סביבי שלולית ענקית של דם. שחיתי בדם של חתול , הייתי כולי מוקפת בדם של חתול . לא יכלתי להרגע במשך שבועות על המקרה המוזר שקרה. ג'קי נקבר בחצר. ואני הובלתי לבית החולים לקבלת טיפול.
למחרת היה יום כיפור וצמנו,אני צמתי וביקשתי סליחות על מה שקרה לג'ק.
אמר לי מישהו שנשמתו של ג'ק הגיעה ל 9 חודשים , עשתה תיקון והלכה באופן סימבולי - ביום כיפור. ושאני הייתי כנראה צריכה לשמור עליו במהלך התיקון שלו עד שהסתיים.

אני חוזרת לקרוא את מה ששלחת לי מוכרת אך לא מובנת תודה.

[ג'ינ_ג'ית*]

וואו, פיית היער. נשמע באמת "לא מציאותי" .

[אנהאטה_א*]

גלגול נשמות, נראה לי.
גם אני הרגתי בשגגה את החתולה היקרה והאהובה שלי. זה קרה בדיוק לפני שנתיים פחות חודש. היא גססה במשך עשרים וארבע שעות ופשוט הלכה לי בידיים ממש.
כנתי לה אלבום זיכרון. עם המון תמונות שלה, לבד ואיתנו.
לזכר פרינסס. החתולה הנסיכה.

[פיית_יער*]

ואיך בדיוק היא נהרגה?
לא מצאתי את זה בדף התמיכה שלך ..
פיית יער

[אנהאטה_א*]

לא חשוב. זה שייך לעבר. היא מתה בתאונה אכזרית. אני הייתי אשמה. אבל לא בכוונה.
חתולים הם יצורים סקרניים. המשפט "הסקרנות הרגה את החתול" מתאימה למה שקרה לפרינסס. אחרי שזה קרה, שמעתי על עוד מקרים של חתולים שמתו בדיוק באותה הדרך.
אני מוחקת את ההערה שלי, וגם את שלך.

[אנהאטה_א*]

נזכרתי שכתבתי על זה ב חתולים מלאכים. כדאי לך לראות את המצגת.
עוד דבר ששכחתי להוסיף: רצתי איתה לוטרינר. היא קיבלה עירוי, וכל הלילה שאחרי לא ישנתי, ועשיתי לה טיפולים באנרגיה. עשרים וארבע שעות אחר כך שוב היינו אצל הוטרינר, ושם, בזרועותי. היא מתה. לקחתי אותה הביתה וקברתי אותה בעצמי.
נדמה לי ש ציפור דרור כתבה על כך שקברה את החתולה שלה בעצמה, וכמה טוב זה היה. אבל אני לא זוכרת איפה.

[פיית_יער*]

חתולים הם עם סקרן - אין מה לומר
יום אחד החתולה שלי (אחת מהן) נכנסה למקרר מסקרנות ונשארה שם חצי יום - לא קרה לה כלום היא התאהבה בקור כי יש לה המון פרווה ותמיד חם לה.
חיפשנו חצי יום והיא ישנה לה במקרר
לא יודעת מה בדיוק קרה לחתולה שלך... אבל אני אשאר עם המידע שיש לי .
באמת מצגת יפיפיה ...כמה עצוב.
נ.ב- איך מחקת לי חלק מההודעה ? לא ידעתי שאפשר לעשות את זה??

[אנהאטה_א*]

פית יער, כשאת נכנסת לפורום שמדברים בו על סיפורים קוסמיים, גלגולי נשמות, חתולים מלאכים, הצילו מלפפון תקוע באף ועוד נפלאות, צפי לפלאות D-:
נכנסת לעולמנו המופלא. כאן מככבים יצורים מעולם אחר... (-:
את כבר רוצה שאגלה לך את כל הסודות???

[כנפיים*]

ברונית -
הקישור לאתר הזה הגיע אלי הבוקר, ובכלל, דרך אחד המתכונים לעוגיות בריאות...
הנחתי לאצבע - אולי גם לאינטואיציה, להוביל אותי בשיטוט - והנה פגשתי את הסיפור שלך על הבית והצב -
וכחובבת צבים עתיקת יומין גם כן, מאוד דיברו אלי דברייך.
תודה לך.

[כנפיים*]

שרית-

סיפור מופלא ונהדר!
תודה.
היו בטוב.

[ברונית_ב*]

כנפיים, הסיפור על הבית והצב הוא בכלל של נועה ברקת !
בכל אופן, תודה על הקריאה (-:

[אוריה*]

שלום שוב. מזמן לא הייתי כאן. חזרתי עם קוסמי ישן שמרעיד אותי כל פעם מחדש:
היה לי חלום שחזר על עצמו. לפעמים בשינה, לפעמים בערות. תמונה שלי נוהגת בירידה, בכביש מהיר, פתאום בא רכב מימין, חותך אותי ואני עפה על גדר ההפרדה.
כמעט בכל המקרים אני מתה בסוף הסיפור, במן שלווה מוזרה ושלמה, נפרדת ופונה למקום אחר.
לאורך תקופה ארוכה התמונה שבה בוריאציות עדינות אחת לימים ספורים. עד כאן פרק א'.
וכאן מתחיל פרק ב':
היה סיפור שלם, שלא אאריך בו, נסעתי באוטו של אמא שלי, הלך הקלאץ' באמצע הלילה, נתקעתי בשומקום והגרר לא הגיע.. נרדמתי באוטו ומישהו ניסה לפרוץ אליו תוך כדי, לילה מרתק, אבל שייך לסיפור אחר. בסוף הגעתי עם בוקר למוסך, תיקנו האוטו ונסעתי עם חברה, אני באוטו של אימי והיא בשלי, להחזיר לאמא'שלי את שלה.
בדרך חזרה אנחנו יורדות בכביש המהיר לכיוון ירושלים והתמונה ההיא שבה אלי, אני מספרת לה. החברה שלי נבהלת עד עמקי נשמתה ועכשיו היא לגמרי בטוחה שמשהו לא בסדר איתי...
פרק ג':
יומיים אח"כ, מוצאי שבת ואני באותה הדרך, מבית הורי לחזרה בירושלים, נוסעת לי בירידה, באותו מקום מהשיחה שלפני יומיים, בכביש מהיר.
מישהו בא מימין, חותך אותי שני מסלולים ונעלם. אני עפה על גדר ההפרדה. מדויק יותר מזה לא יכול היה להיות..
חטפתי מכה רצינית בגב, בברכיים, אומרים לא לזוז במקרים כאלה, לא?.. בשקט מוחלט הרמתי את מעצור היד, וזחלתי החוצה מהאוטו (ללכת לא כ"כ יכולתי). נשענתי לנוח רגע על גדר ההפרדה בנסיון להכיל את כל מה שאירע.
לא עבר רגע, ובא אוטו מאחור, (זה כביש מהיר, אני תקועה בנתיב השמאלי..) ומעיף את מה שנותר מהאוטו שלי מטרים רבים במורד הכביש. לו רק הייתי בפנים....
פעמיים בשתי דקות יכולתי להמחות מעל פני האדמה, ואני עדיין כאן, חיה מאי פעם..
פינו אותי לבי"ח, צילמו כל עצם, דאבתי איזה חודשיים ואני שלמה לחלוטין. רק הלב שלי עדיין רועד וחושב לעצמו שאני כאן כי ידעתי מה עשוי לקרות. אני כאן כי קיבלתי את האפשרות לבחור. שוב ושוב. רגע אחרי רגע. הזכרון הזה ער בי בכל יום. חלפו לא מעט שנים מאז ובכל פעם, באותו מקום בדרך, הלב שלי מחסיר פעימה ומרקיד אחרת.

[אני*]

אוריה

מצמרר !!!!

[ג'ינ_ג'ית*]

וואו אוריה.

[חגית_פ*]

גם ממני

[פיית_יער*]

ווואוווווו ...

[אוריה*]

@}

[סאן_שיין*]

וואו...איזה סיפור מדהים.
יש לי סיפור על דיוק וקארמה...זה קצת קשור וקצת לא....
לפני כשנתיים לימדתי באחד מבתי הספר במרכז. באותו יום לא התעוררתי היה לי שיעור ראשון בשמונה בבוקר ולא הגעתי אליו. המנהלת התקשרה אלי לשאול אותי איפה אני, ומהלחץ שהייתי בו באותו רגע...כתה שלמה של תלמידי כתה א' שמחכים לי ואני לא שם, התגובה הראשונית שלי היתה לשקר ואמרתי: היתה לי תאונה. היא שאלה מה קרה ואני אמרתי: עף לי גלגל מהאוטו בנתיבי איילון. אני לא יודעת מאיפה הגיע לי המשפט הזה, כי בכל מקרה זה סיפור מאד לא הגיוני שעף גלגל מהאוטו, זה משהו שקורה לעתים נדירות ביותר. אחר כך הגעתי לבית הספר וכולם באו אלי ושאלו אותי אם אני בסדר וביקשו שאספר מה קרה, זה היה נורא כי הייתי צריכה להמשיך עם הסיפור הזה, ואני רק רציתי לברוח ולהתקפל בתוך עצמי. טוב נגמר?..לא....
שלשה ימים אחר כך אני נוסעת בדרך השלום בתל-אביב ותנחשו מה..........עף לי גלגל מהאוטו!!! ..על אמת...למזלי הרב הייתי במהירות מאד נמוכה והאוטו רק הוסט לצד הכביש ועצרתי אותו תוך שניה ולא קרה לי כלום. אבל הייתי בהלם מוחלט!!!!
הלקח שלי משם היה כמה חשובות המלים שלנו והמחשבות שלנו והמסרים שאנו שולחות ליקום ואיך המציאות היא תוצר מדוייק של המציאות הפנימית שלנו. צריך להיות זהירים ומדוייקים.

[אוריה*]

מופלא וקשור מאוד.. שמעתי אתמול סיפור מרתק מאותה משפחה של סיפורים, שמישהו סיפר. אני אברר אם הוא לפרסום בציבור ואחזור אליכם..

[חגית_פ*]

סאן שיין, זה קרה לי עם דלקת גרון שהמצאתי לעצמי כדי להתחמק ממשהו ואחרי כמה ימים זה הגיע בהפוכה ובגדול.

כדאי לנו להיזהר בלשוננו

[מיה*]

שבחים !!! היה מעניין מאוד לקרא את הדף הארוךךךך הזה

יש לי כמה סיפורים שקרו לי במהלך חיי, אני אתחיל מהאחרון, לא בטוח שהוא קוסמי ואולי זה סתם צירוף מיקרים.

לפני כמה ימים חלמתי חלום מוזר. סבתא של בעלי הופיעה בחלום.
היא נפטרה לפני שנים רבות, הרבה לפני שהכרנו. אולי ראיתי תמונה שלה לפני שנה אבל אני לא זוכרת בבהירות את פרצופה. בחלום פשוט ידעתי שזאת היא! ישבנו בכיף סביב שולחן, בבית שאינו מוכר לי, משהו כפרי ביותר וההרגשה שלי היתה מאוד נעימה בו. בכלל, הכל היה נעים. שיחתנו קלחה, כמדומני היתה שעת לילה והיו הרבה חיוכים. דיברנו ברוסית (בעלי ממוצא רוסי ואנוכי צברית ממוצא תימני) אף על פי שאני מבינה מעט ומדברת ברוסית עילגת מאוד, בחלום ממש דיברתי והבנתי כאילו זאת שפת האם שלי. כל זיכרון מהחלום הזה הוא נעים. עד כאן החלום.

התעוררתי לפנות בוקר ואמרתי לבעלי "איזה קטע, סבתא שלך היתה אצלי בחלום ממש עכשו.." .

שוחחנו מעט עליה, על סבו והלכנו לישון.

בבוקר, חמי מתקשר (לאחל מזל טוב ליום הולדתי) ואני מספרת לו על החלום. הוא שואל "מתי? מתי בדיוק?" ונורא רוצה לדעת אם אני זוכרת מה היא אמרה ..

אני זוכרת רק את ההרגשה, שיחה נעימה מאוד. לא זוכרת את מה שנאמר (אולי בגלל שזה היה ברוסית). אז הוא מספר לי, יום לפני שחלמתי הוא יום השנה למותה.

צירוף מקרים?? אולי....

אני פשוט לא מפסיקה לחשוב עליה מאז .

[נועה_ברקת*]

צירוף מקרים??
בחיים לא.... אני הייתי מבררת על הסבתא הזאת קצת יותר. אם היא טרחה להופיע בחלום שלך, ועוד להיות כל כך נעימה, אולי יש לה מה לתת לך שאת צריכה (או לך לה)...

[שירה_שרי*]

קריאה בדף הזה הזכיר לי נשכחות...
זה סיפור מפרק א' בחיי.
חלמתי חלום(1995):
אני וארוסי נמצאים במושב של הורי (נווה-אילן, שבהרי ירושלים) ואש יורדת מן השמים.
משהו כמו אחד ממכות יציאת מצריים.
אני ובעלי לעתיד נמלטים ומחפשים מקלט.(סוף חלום)
כמה שבועות לאחר מכן, שלושה ימים לפני נישואינו במושב נווה-אילן, פורצת שרפה.
מישהו זוכר את שרפת הענק בהרי ירושלים? קייץ 95 ?
היה יום יבש וחמסיני היו רוחות חזקות האש פשוט עפה עם הרוח דילגה בין צמרות העצים.
דילגה מעל כביש מס' 1 ....ממש "אש מן השמים".
אחת השרפות הגדולות ביותר שהיו בארץ.
אני וארוסי היינו באותו הזמן בחיפה ונודע לנו על כך רק דרך אמצעי התקשורת.
לא ידענו אם תהיה חתונה או לא אך לבסוף התקיימה, אמנם עם ריח שרוף באוויר, אבל היה שמח.

שבועיים אחר החתונה, בבילוי משפחתי בפארק-מים, איבדתי את הטבעת...

רק היום, אני יודעת כי אלו היו סימנים עבורי...
אנחנו גרושים כבר 4 שנים
מצאתי אהבה אמיתית ואני חיה בזוגיות ניפלאה עם ילד מדהים...
ממש לידה מחדש!
וכאן אני פותחת שאלה, אצלי המהפך בחיים ובמודעות בכלל, קרה עם הכניסה לאלף השני.
ממש בינואר 2000.
מעניין אותי לדעת עם שינוי האלף הביא אנרגיה חדשה גם לכם...ספרו לי

[נוצת_הכסף*]

והרי לכם סיפור קוסמי חף מכל דרמה. סיפור קוסמי "קטן" מה שנקרא.

מי מכם שהתנסה בשיפוץ דירה, בודאי לא ישכח את ה"חוויה". אז בפעם הראשונה שעשיתי זאת, זה נפל בחורף הנבזי ביותר הזכור לי בארץ, שנת 92 אם אני לא טועה. קור אימים, ברד, גשם זלעפות, האיילון עלה על גדותיו, ואני בתוך כל אלה חיה באיי חורבות,בלי אפשרות להתקלח- להשתמש בשרותים- קופאת מקור.

נקודת האור היחידה בכל הקיום הבלתי אפשרי הזה, היה המשפץ. הוא ראה כמה קשה לי, ועשה ככל יכולתו לסיים את עבודתו בזמן שקבענו. הוא היה בעל מקצוע מזן שהולך ונכחד, כזה שלא עושה הנחות לעצמו, שאפשר לסמוך עליו ועל עבודתו.
העבודה הסתיימה בשעה טובה ומשנפרדנו לשלום סיפר לי שהחליט לנסות את מזלו בחו"ל .

וכך עברו להם עשר שנים........והגיע הזמן לשינויים כאלה ואחרים וגם כמובן לשפץ. הסתובבתי עם ההחלטה במשך כמה חדשים. בינתיים אספתי טלפונים של משפצים, אך לא יכולתי להביא את עצמי לטלפן אליהם.

והנה, בקר אחד אני יוצאת מהבית ומי האדם הראשון שאני פוגשת? נכון. את אותו משפץ שעבד אצלי לפני עשר שנים.
חזר ארצה ובמקרה הזדמן באותו יום לרחוב שלי.
מכאן, הכל כבר תיקתק.

[שירה_שרי*]

נוצת הכסף, נחמד........

והנה עוד סיפור קטן , לא דרמה רצינית.
כשהייתי חיילת, חזרתי מיום צילומים בשייטת (הייתי צלמת צבאית) בטרמפ עם כמה חיילים.
שוחחתי בנסיעה עם אחד החיילים: "מאיפה את ?"
"נווה אילן " עניתי. איך שהוא תוך כדי שיחה מסתבר שהבחור מכיר מישהו מהמושב שלי!
(וואו, איזה כייף מצאנו מחנה משותף...ולעיניינו)
שנינו, לא זכרנו את שמו אבל לפי תיאורים שונים ידעתי בדיוק במי מדובר.
אתם מכירים, ששכחתם משהו וזה הטריף אותכם עד שזכרתם?!
פתאום אנחנו חולפים על פני שלט "אביאל" (ישוב ליד עמיקם).
"אביאל"!!!!! זה היה שם הבחור.
מזל, יכולתי לישון בלילה.

[נוצת_הכסף*]

שירה שרי

תודה.

[קרן_כנף*]

דף מרתק
תמשיכו לכתוב!

סיפור "קוסמי" נוסף, משלי...

גיסתי (אשת אחי) ואני היינו בהריון ביחד.
אני לא ממש תכננתי את ההריון, והם ניסו קרוב לשלושה חודשים
התקשרתי להודיע להם שאני בהריון (כבר הייתי בחודש שני ולא ידעתי)
והיא ענתה ואמרה לי שגם היא.. צחקנו, גם תאריך הלידה המשוער היה בהפרש של יום.
בעדך כשהיינו בחודש ששי, עדיין לא דיברנו על שמות (אני בכלל לא חשבתי על שם ברצינות לאורך כל ההריון)
והם לא דיברו איתנו על שמות. לי בן ולהם בת.
לילה אחד חלמתי שאני בביתם, ושהיא ילדה, אני עדיין בהריון בחלום. הבית היה שטוף עלי שלכת, רוח פרצים מכל כיוון, אבל היה די נעים.
היו אורחים בסלון, נכנסתי לחדר התינוקת. היתה שם תינוקת יפהפיה ששכבה על הבטן, הרימה את הראש ואהבתי אותה כל כך.
היא הביטה בעיניי ושאלתי אותה מה שמה.. היא ענתה לי "הילה".
בזאת נגמר החלום.
על החלום סיפרתי רק לבעלי, כי כבר יצא לי לחלום על דברים שהתגשמו, ורציתי שלפחות הוא יידע שחלמתי.
למחרת נפגשנו עם גיסתי ואחי אצל אמא שלי, לארוח"צ.
אמרתי להם, כבדרך אגב, שחלמתי על הבת שלהם ושהיא אמרה לי את השם, אבל ביטלתי את זה ואמרתי שאני לא אגיד את השם, כי היה נראה לי סתמי.
הם התעקשו שאני אגיד, אז אמרתי להם "הילה".
לא הגיבו... עזבנו את זה.
גיסתי החלה את הלידה מוקדם מהצפוי, שבועיים לפני התאריך המשוער, הגענו לבי"ח.
התינוקת נולדה בלידת קיסרית, וכשנכנסתי אל גיסתי לראות אותה, עוד בחדר הניתוח, אמרה לי "נחשי איך קוראים לה.."
צחקתי כמעט ולא מופתעת ואמרתי "הילה!?" ואז סיפרו לי שהם היו בהלם, זה השם שהם החליטו עליו בלי שאף אחד יידע, עוד לפני שחלמתי.
סיפרו לי גם שרבו באותו הערב, כי חשבו שמישהו מהם גילה לי או התייעץ איתי. היה להם קשה להאמין שלא הוא ולא היא אמרו לי על הכוונה לקרוא לה הילה.

היום אני מרגישה קשר עמוק ואוהב עם הילה, כמובן!


יש לי עוד כמה וכמה סיפורים כאלו, אבל ליום שמש אחד:-)

[ב_דרך*]

טרי מהיום:

אני חוזרת מ ליזה ליזה . נמרוד במנשא. הולכת ברגל הביתה. מולי עוברת בחורה עם כתמים על הפנים. נזכרת: לפני כמה שנים הלכתי ברחוב. לפתע שמעתי יללה של גור חתולים. הסתובבתי ולא ראיתי אותו. עברה של אישה והביטה בתיק הצד שלה. פתאום הבנתי שהגור נמצא בתיק. הופתעתי. הסתובבתי והופתעתי בשנית. עמד שם עמוד חשמל עשוי מתכת. זה היה כואב. מאד.
המשכתי ללכת. הייתי בדרכי לשיעור באוניברסיטה. עצרתי לרגע להסתכל בראי של מכונית חונה והופתעתי בשלישית. פתאום קלטתי איזו מכה רצינית קיבלתי. חזרתי בוכיה הביתה, אל האיש. אל הקרח.
הסתובבתי ככה כמה שבועות טובים. עיני מחליפה צבעים ואנשים ברחוב לא מפסיקים להביט בי ובבן זוגי. בו ובי. הלוך וחזור, ולתהות מה גרם לו לעשות לי את זה...
ככה אני הולכת ברחוב וחושבת לעצמי. עוברת ליד ביתה של חברה שמזמן לא ראיתי. אור בחלון. להכנס? לא. בפעם אחרת. ממשיכה עוד כמה צעדים ואומרת לעצמי: בעצם, למה לא? וחוזרת לביתה.
דופקת בדלת (יש להם כזאת ידית ישנה שדופקים בעזרתה בדלת. בצורת אריה. איך קוראים לזה?). נכנסת. רואה אותה ונדהמת. עומדת שם חברתי עם פנס רציני ביותר בעין. "באת לעזור לי, נכון? הרגע נפל עליי מיקסר ענקי ואני לבד עם שלושה ילדים".
בטח שבאתי לעזור. אלא מה?

[מיץ_פטל*]

מזה תקופה אני מרגישה במצב קצת מעופף, די לא מרוכז.ודי במאבק עם עצמי כל כך.
אתמול הגדול הוריד את החותמ פוקוס המרחבי שלנו.ובא להראות לי את התגלית. אני בדאגה לשלום החותמ בקשתי שיחזרנו לאלתר למקום אך הוא לא הצליח להגיע לשם.
קמתי מהמיטה וכשיבידי החותמ, החלקתי במדרגות.
התוצאות: החותמ התנפץ לרסיסים ואני עם סדק באגן .
עכשיו יש לי הרבה זמן וגם סיבות טובות לא להיות בפוקוס.

[מבקרת_לפעמים*]

סבא שלי אושפז בביה"ח ודעך.
הייתי בקשר עם אמא שלי שביקרה אצלו כל הזמן - אני גרה רחוק.
איזה יום שכבתי לי מול הטלביזיה, לבד בבית, ופתאום הרגשתי אותו - לא בטוחה שהייתי לגמרי ערה אבל הרגשתי שהוא איתי, הרגשתי את האהבה שלו ושהוא בא להפרד ממני.
ישר הסתכלתי על השעון.
וכשמצאתי את אמא שלי בטלפון (לא היתה זמינה כמה שעות כי היתה בביה"ח) שאלתי אותה אם הוא מת בחמש וחצי.
טוב, לא צריך לנחש את התשובה...

[שרון*]

פעם ראשונה שאני נתקלת באתר המרתק הזה. אני מחפשת סיפורים על צירופי מקרים נדירים שקרו לישראלים. אם עולה לכם בראש... אני אשמח שתספרו

[קוקה*]

ט', הבת של אחותי, ישבה יום אחד עם חברותיה בדירה שלה בתל אביב. הבנות דיברו על זה שצריך רק לבקש והיקום שומע. אז ט' אמרה "אני מבקשת לשיר. אני רוצה שיגיע מישהו שייתן לי לשיר. אני מבטיחה לא לפספס אותו כשהוא יגיע". בינתיים אחת החברות הזמינה טייק אוויי ממסעדה בשרית. כעבור כמה זמן ט' הלכה להכין קפה. קודם בדקה במקרר אם יש חלב. ולמרות שהיה (!!!) היא החליטה בכל זאת לרדת לקנות עוד. תוך כדי הירידה בחדר המדרגות וכשהיא מזמזמת לעצמה שיר, חלפה על פני השליח עם ההזמנה של החברה. הוא שאל "יש כאן זמרת?" ט' לא היססה (הרי הבטיחה לא לפספס) דילגה בקלילות חזרה כמה מדרגות ואמרה "כן, אני!". מסתבר שהשליח מתעסק במוסיקה ויש לו אולפן בבית. עוד באותו לילה הם נפגשו. היא שרה, הוא ניגן והיה קסם באוויר. זה היה לפני שנה ועכשיו הם גם עברו לגור ביחד.
ועוד לא סיפרתי את הפרטים שהופכים את הסיפור הזה למדהים באמת: מסתבר שהבחור בכלל לא היה אמור לעבוד באותו יום. הזעיקו אותו במיוחד בשביל המשלוח היחיד הזה ומייד אחר כך הוא חזר הביתה. וחוץ מזה, באותו יום הוא קיבל בסלולרי שלו הודעה כתובה "היום תפגוש מישהי מאוד משמעותית לחייך" ועוד פרט מצחיק: ט' היא בכלל צמחונית ועד היום היא לא מבינה מאיפה היתה לה החוצפה להגיד על עצמה שהיא זמרת.

[נועה_ברקת*]

אני מחפשת סיפורים על צירופי מקרים נדירים שקרו לישראלים. אם עולה לכם בראש... אני אשמח שתספרו
ומה עשינו כאן עד עכשיו?
<נועה מתחמקת משאלות קשות בדף אחר>

[עדי_ל*]

לפני כ 8 שנים הסתיימה חברות מאוד משמעותית שהיתה לי. החברה הכי טובה שלי, מילים לא יוכלו לתאר את משמעות ה"הכי טובה" , ואני - בחרנו לסיים את הקשר המיוחד והמורכב שהיה בינינו במשך 15 שנים.
כמובן שהיה כאב גדול, ימים ארוכים של אבל וקושי להתמודד עם מציאות חדשה, שהכל בה היה שונה. אט אט הכאב עבר, נותרו הזכרונות - ניתן למלא בהם ספרים עבי כרס.
הפתיע אותי לגלות, לאחר מס' שנים, שאני כבר לא חושבת עליה, אלא במיקרים מיוחדים, ולא כחלק משיגרת היומיום.
לא יצא לנו לפגוש זו את זו אפילו במיקרה, מאז ועד היום.
עברתי מירושלים לתל אביב, ידעתי ממכרה משותפת, שגם היא עברה להתגורר במרכז.
לפני שבועיים, רגע לפני שיצאתי מהבית לעבודה, הצצתי בקופסת התכשיטים שלי...
כמו כשמתחשק פתאום משהו טעים,אבל לא סגורים מה הוא הטעים הזה, ומציצים למקרר, לראות מה יתן מענה לתשוקה הפתאומית...
שלפתי ממנה זוג עגילים שלא ענדתי לפחות 10 שנים, קיטשים מופלאים כאלה, חיקוי זול לתכשיט בוכרי המורכב מפנינים ואבן אדומה מנצנצת במרכזו.
מכל מה שיש בקופסא, את אלו רציתי. עדין לא משוכנעת בבחירתי, ענדתי והצצתי במראה. טוב, שיהיה, שעטתי, כמעט מאחרת ...
הנסיעה ארוכה, מצפון העיר לדרומה, ושם - קצת אחרי שוק הכרמל, היא עולה.
החסרתי, הרבה יותר מפעימה.
לא הבחינה בי והתיישבה מלפנים.
ידעתי שיש לי שלוש תחנות לפני שארד, הרגשתי שזו הזדמנות ולמרות הקושי הגדול, ניגשתי אליה.
היתה מבוכה ושמחה ובילבול... הכי זרות, הכי קרובות...
חיוך גדול שלה כשמבטה נח על העגילים שנתנה לי במתנה , לפני יותר מעשור.