האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
עוד פלטפורמה אקהביציוניסטית מבית היוצר הפוסט מודרני שמדמה קשר ורגש ולמעשה מונעת אותם. והנה שנים אח"כ אפרת_נ* הרעיון של כתיבת בלוג, מתוך בדרך הביתה בלוג חיפוש
מזכירה רק שזה לא הוירוס שעושה את הטירוף. זה הפוליטיקאים.
ואלה שמאמינים להם בעיניים עצומות, ורואים לנכון להוציא לפועל (באנגלית זה אפילו נשמע טוב יותר... To execute... את רעיונות העוועים שלהם על חשבון החופש של כולנו.
כשאני חושבת על אלה שפלשו לארצם, אני בעיקר זוכרת את גיא ההריגה... ואת הסיפורים שעצבו את ילדותי.
אבל גם הדב הרוסי לא מחביביי, ומלחמה זה פיכסה.
ויותר מזה, אני לא מצליחה למצוא סיבה אחת מוצדקת לכל זה.
(ובכלל לא אני כתבתי את המילים...).
אני לא ישנה. היום קוראים לזה "ערה', אבל מעולם לא ישנתי. תמיד הייתי ביקורתית.
אבל יותר ויותר מהדהדות לי בראש מילותיו של מנחם בגין.
וזהו.
את כותבת יפה, מחשבות יפות פחות, לו רק יכולתי להשיב במילים דומות
כולנו נהיה לזיכרון יום אחד, ותעמעם אט אט, ובעוד יובל או שניים, איש לא יתעניין, הן כי לא יתקיים, לא בסובל ולא בצוהל.
הכיצד ניתן להקל על סבלך? למעט להזכיר לך כי נוכחת ולא נשכחת את?
שתי מנגינות עולות בראשי, שני שירים שיכולים להקל או להכביד, תלוי בעיני המתבונן
ובחוץ השמיים מתכסים בעננים
והרוח עוברת בין הים והבתים
והשמש יורדת ושום אור אינו עולה
והחדר באופל מתמלא.
ובשקט בלי נוע לבדי אני יושב
מילדות השעה הזאת נוחתת בכאב
כי לא יום ולא לילה זהו שטח ההפקר
והלב מסרב להשתחרר
הו - הלוואי שהיית איתי פה
לא - היא איננה ושוב לא תבוא.
והזמן שחלף מאז כאילו לא חלף
בחלון מתנועע למולי אותו ענף
תאריך מתחלף אבל בחוץ אותו הסתיו
ולרגע האז הוא העכשיו.
הו - את איתי כמה טוב שאת פה
לא - היא איננה ושוב לא תבוא.
הו - את איתי כמה טוב שאת פה
לא - היא איננה ושוב לא תבוא.
ובחוץ השמיים כבר כהים וחמורים
ובערב נדלקים כבר האורות בחדרים
ואני שעייפתי את האור פה מעלה
מסלק את החושך - והולך.
זה מכבר אין איש מחכה לי שם.
ואם אין ים, הרי אין גם ספינה.
הדרך קצרה. החוג צומצם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
אחרי מותי עוד יהיה משהו בעולם.
מישהו יאהב מישהו. מישהו ישנא.
הדרך קצרה. החשבון לא הושלם.
ובכן מה?
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
הטל נופל, ערב צונן על פני.
על פרשת הדרכים הקרובה אותה תחנה.
מחר אני אתעורר ואפקח את עיני -
אלוהים אדירים.
עוד שבוע, עוד חודש, עוד שנה.
עלי מוהר נהדר כמובן, אבל ללאה גולדברג אני מתחברת באמת.
הבדידות.
ההבנה המדויקת, והשפה המדויקת אף יותר.
אולם בעיקר, ההבנה כי למרות כל השגיה, ועיטוריה, ויכולותיה... למרות כל זאת, היא לא מצליחה להתגבר על תחושת ההחמצה.
וההבנה,
שזו תמיד אותה התחנה....
ואין איש.
כל שנה....
מבחינתי זו המסגרת. אלו כללי ה׳משחק׳. זה בסיס. זו ה׳אמת׳ הנסתרת שמתחת לנגלה. קיים ה׳כאן ועכשיו׳.
הייתי יכולה להתקומם למה עצים עושים פוטוסינטזה (סתם דוגמא דבילית), אבל זה רק היה מכלה את כוחי. אז אני עוזבת את מה שלטעמי הוא חלק מהמסגרת, ומתמקדת בתמונה.
כל פעם שאני בעבר או בעתיד (וזה כמובן קורה לי לרוב, מטבע אנושיותי ואופי תפקוד מוחי) אז אני מתרחקת מעצמי במובן מה.
[במאמר מוסגר אוסיף שלפעמים צריך לצאת מהמרכז ולחשוב קדימה ואחורה, במיוחד אם רוצים להזיז דברים בצורה אקטיבית בעולם. אבל מבחינתי חשוב לחזור אליו בשביל להתחבר למשהו עמוק שאין לו מילים, והוא מקור הכח, היציבות, הבסיס שעליו אפשר לבנות את השאר].
חלק מאותה אמת עמוקה הוא שאנחנו נפרדים. אף אחד לא יהיה איתי בעומק העומקים של עצמי. במובן זה הבדידות היא תהומית, נצחית, ובלתי מנוצחת.
ויחד עם סופיות החיים הבדידות היאמסגרת שקוראת מצד אחד לפסיביות ופסימיות. כי מה הטעם. לבד ונגמר. בשביל מה לטרוח.
אבל מתוך זה צומחת שמחה כי יש לי את כאן ועכשיו. אני מריחה, אני רואה, אני שומעת, אני ממששת, אני טועמת, אני זזה, אני חושבת, אני מדברת, אני יוצרת. וזה כיף! אני אי בודד, אבל הנמל שלי פתוח, ואני שולחת ספינות ומקבלת ספינות עם מסרים מסביבי. אני משתנה, ואני משנה. זה משנה לי. ולפעמים אני מגלה שהאי הסמוך הוא הרבה יותר קרוב ונגיש ממה שדמיינתי עד כה.
מנסיוני המועט, לצעוק ולזעוק לפעמים משחרר, עבורי, אך אולי גם לאחר
ומאחר ואינני רוצה לקלל, ובודאי שלא לקלקל, אני פשוט שואל - האם לענות לך פה - מכביד או מקל?