בחזרה לשבט הנשי

מתוך אמונה שחיינו בנויים להתנהל כשבט / קהילה, ומתוך צורך אינטואיטבי עז שחוויתי בתחילת ההורות שלי, כתבתי את הדברים הבאים.
ההגדרה "שבט נשי" מתיחסת בעיני באופן מיוחד לצרכים של אשה בתחילת דרכה כאם.
נראה לי שבעיקר בשנה הראשונה לאמהות, אשה זקוקה לערסול נשי, כשהיומיום שלה מתנהל כחלק מהוויה נשית בעיקרה.
אם לדייק, זה מתחיל לקראת סוף ההריון.
בפסיכולוגיה, יש תיאור לתקופה הזו (מסוף ההריון ובמהלך החודשים הראשונים לאחר הלידה), כתקופה "פסיכית" (במובן החיובי) של היקשרות לתינוק, ושם שפה נשית מאוד תומכת בתהליך.
בכל תקופת חיים אחרת, שבט, מעצם הגדרתו, הוא נפלא, ואולי פחות חשוב אז להתיחס להבדלים בין שני המינים. איש בדרכו...
כדי שזה לא ישמע אפליתי איכשהו ההגדרה של "שבט נשי", אולי יש ליזכור את הידוע- שגברים לא יולדים...כך הטבע בחר...זו הוויה נשית, עבודה נשית, שפה נשית....אשה בקרבת אשה יוצרת מעין "רחם מהדהדת לרחם" כך שבעצם היותה, מאפשרת לאשה הקשבה פנימית גדולה יותר, מה שנחוץ באופן מיוחד בתקופת האמהות הראשונה....

כך יצא שכתבתי את הדברים בעודי אם לשתיים עם הפרש קטן, קורסת מהיומיום המוטרף, מנסה להבין מדוע המשימה הזו של להיות אני, ואם, ורעיה מרגישה גדולה עלי בכמה מידות, על אף שבתום לב לפני זה, האמנתי שזה כל כך פשוט טבעי ואפשרי.
או כמו שאני נוטה לומר "לא יתכן שזה כל כך מסובך לחיות פשוט" ...

*****************

ילד גדל בחברה. הוא בגן בחברה, אחה"צ בחברה. אם נתבונן במשחק של ילדים, נראה כבר מגיל צעיר,ומתחזק בהמשך, שלבנות יש עניין מיוחד בבנות, ולבנים בבנים. וזה לא שבנים לא משחקים עם בנות. אבל אם נתבונן לאורך זמן, נראה את ההתגודדות של הבנות ואת ההתגודדות של הבנים. בגיל העשרה זה נראה בערך השיא. ואז מתחילים גם להתעניין במין השני. מכרו לנו את זה כמו פרסומת לקוקה-קולה "מצאי את בחיר ליבך שאת והוא ביחד זה עולם ומלאו, אתם ואי בודד, ושום דבר לא צריך יותר". תכנסו לחדרים של בני עשרה ותראו את הפרסומת הזו עובדת "הוא והיא" "הוא המיוחד" "היא המדהימה" "הוא והיא" ועוד "הוא והיא".
כן, יודעת זה ההורמונים, רוצים לגעת, להתרגש מהמיניות, הרבה יצר....כל זה טוב, אבל יחד עם זה בלבלו אותנו בעסקת חבילה עם ההוא לאי הבודד...
אז לא משנה עם בחרנו לנדוד מפרח לפרח, או חיכינו למיוחל, ובהנחה שהמיוחל שבמיוחלים הגיע- הדרך סלולה לחתונה, ילדים...
עד כאן התסריט הולך על הצד הטוב.
ואז היא בהריון, נולד ילד, פרי אהבתם. היא בטוחה שהעולל הזה הוא פרי אהבה קסום, ולא מבינה מה קורה לו. אולי בהתחלה היה עוד פוצי מוצי, אבל סה"כ הכיוון ברור- הוא יצא לצוד, והיא נשארת עם כל החבילה המכובדת לבד. כמעט לבד. לרוב לבד. וגם כשהוא מגיע, איכשהו מה שהוא עושה, לא ממש עונה על הציפיות המקומטות שלה.
ואז באות המחשבות- התחתנו מאהבה, אולי לא בחרתי טוב? אין לנו תקשורת. אבל היה לנו פעם טוב ביחד אם זיכרוני אינו מטעני? מה קרה לו? האם זה משהו שלא שמתי לב אליו אז?

ויש את אלו שלא מתחתנים. שתפסו את הקטע. עוד לא ממש יודעים לשים את האצבע, טוב גם יש את הענין של ה"קוקה-קולה" שעבד גם עליהם, אבל הם קלטו איכשהו שיש פה קטע מסריח...שאהבה אהבה, לא משנה כמה יפה, בסוף כולם נראים אותו דבר... והרבה פעמים, כנראה בגלל תסמונת ה"קוקה-קולה" הם לא מבינים למה הם נרתעים מזוגיות, אבל פשוט לא הולך להם, ויש להם איזה חשד כבד שמשהו איתם לא בסדר...

אז גם אני נפלתי לבור הזה, נישאתי מאהבה גדולה, ילדתי, ולא הבנתי איפה החיים היפים שחשבנו לנו. פנטזיית האי הבודד הלכה והתרחקה...בקושי ראיתי את הצל שלה...
קודם כל, כמו כל אשה טובה, ישר חשבתי שמשהו לא בסדר איתי, ושקעתי בדיכאון ממושך.
אח"כ, תפסתי שיש פה קטע. קראתי כאן בפורום כמות קריטית של מכתבים שאומרים את אותו דבר. אותו סרט שתארתי למעלה, חזר על עצמו בכמות מחשידה של ורסיות.
כשהיתי ילדה, חשבתי שאהיה חוקרת ביום מן הימים. אז כישורי החוקרת נכנסו כאן לפעולה, ובניתי סביב הסיפור הזה תאוריה שלמה. והרי היא מוגשת כאן להנאתכן.

יצרנו קן אהבה. הבאנו אליו את עוללינו. בין ארבע קירות יצרנו עולם שלם- להלן האי הבודד שלנו. יש לנו את כל מה שאנו צריכים, ואין לנו צורך לחלוק אותם עם אף אחד מחוץ לארבע קירות, כי אי בודד הוא באמת בודד, והוא נבנה כדי למלא את כל צרכינו במדבר 40 שנה ואף יותר. גם הרכב שלנו משמש רק אותנו. גם הטלויזיה היא ררקקק בשבילנו, גם אם נצפה בה מעט מאוד ובשכונה ממול יש ילד שאין לו. ולא מרוע לב, פשוט כשנמצאים באי בודד, קשה מאוד לדעת מה קורה באי בודד אחר. וגם המרחק בין אי לאי הוא גדדול, אתם יודעים, זה לא ממש פרקטי.
הכל נעים וחמים בקן האהבה שלנו. ואז בא המפץ הגדול. ילד נכנס לעולמינו, לא, לא הילד של השכנים, שלנו, פרי אהבתינו. והרי יש לנו אי בודד מלא בכל טוב, שגם איבזרנו אותו בחבילת לידה לעולל.
ברגע הראשון, נראה שהכל כשורה, כמו שהיה עד עכשיו. אבל אז באות ההפתעות. והן מכות גלים גלים, וההורים המותשים עוד לא מרימים את הראש מגל אחד, והנה בא השני.
הבעל חוזר מהר אחרי הלידה לעבודה (כן, כמה חופש שהוא לא יקח, תמיד זה מהר מדי), והאשה ב"חופשת לידה" לא מבינה למה המרחק בינה לבין ההיא מהפרסומת לבקבוקים או לחזיות הנקה בכלל לא ניתן למדידה. ולמה היא לא מספיקה גםלחתלוגםלהניקוגםלכבסוגםלבשלוגםוגםוגםוגםלהראותכמובנאדם.
אני זוכרת איך אני עומדת ליד השירותים עם תינוקת צורחת ביד, ומתה לשבת רגע בשקט לעשות את צרכי, ולא מבינה איפה היד הזו שאוכל להניח בחיקה את בתי בעודי מפטירה בפשטות משהו כמו "תחזיקי רגע"...או כשהנקתי במרתון שעות רצופות (קפיצת גדילה), ורציתי רק להגיד "תשימי לי משהו לאכול, אני מתה מרעב", ולא היה לי למי....
אלו הדברים שהטריפו אותי, שבאינסטינקטים שלי (שמתחדדים במיוחד לאחר לידה) היה ברור לי שצריכה להיות שם מישהי. לא ביביסיטר, לא אמא ולא חמות שקופצות לבקר ולעזור, אלא מישהי שפשוט נמצאת שם, כחלק מהחיים שלי, שכשאני צריכה לבקש ברגע נתון משהו, זה לא צריכה להיות כזאת הפקה.

עם הזמן התמונה של איך זה היה צריך להיות - התבהרה, וראיתי משהו דומה לקיבוץ, לכל אחד יש את הפינה שלו, אבל יש מרחב משותף. שמחוץ לבית זה גם בית, שמחוץ לארבע קירות זה לא אוקינוס. שיש ביחד, ואם רוצים יש לבד. והכל נהיה הרבה יותר הגיוני. איזה בזבוז אנרגיה זה המבצרים האלו שבנינו לנו.

יש לנו אח עצים (קמין) בבית. זה מדהים לראות איך שכששמים גזע אחד בודד וגדול, צריך להשקיע המון אנרגיה בלהבעיר אותו, והוא מפיץ מעט חום, ואילו כששמים הרבה גזעים קטנים, משקיעים הרבה פחות אנרגיה, ומקבלים חום מדהים.

גם בכלל, כל כך הסתנוורנו מהפנטזיה הזו של האי הבודד, ששכחנו את הטבע שלנו. נשים שכמונו...נישאנו ל"בחיר ליבנו" הפכנו אותו ל"כל עולמינו" ואז אנחנו מחפשות להרגיש בסביבה נשית בעולמינו המצומצם. בספר נשים מנגה גברים ממאדים מלמדים אותנו שיש כאן שתי שפות, כי כששכחנו את הטבע שלנו, והתמכרנו לפנטזיה, בעינים מסונוורות ציפינו בעצם שבן זוגינו היקר ינהג כ א ש ה, אז הספר כמו בא להעיר אותנו מתרדמת ולהגיד לנו "הלו, זו לא אשה מולך, זה גבר, תתעוררי", וכי איך לא שמנו לב קודם?. אאנחנו רוצות אותו שידע לחבק כשאנחנו משתפות במשהו כואב במקום להשיא עצות חכמות, ועוד ועוד (_השלימי את החסר)... ובעצם אני רואה בכל אלו נסיונות לסירוס הבעל והפיכתו לאשה. במקום שיהיו עוד נשים על האי שלנו ניטפלנו למה שיש- לגבר, וביקשנו ממנו שינהג כלפינו בדפוסים של אשה.
אז הגבר שרוצה להישאר גבר, הרבה פעמים ימצא עוד סיבות לצוד בחוץ ולהישאר גבר,והגבר שעוד רוצה גם הוא להיאחז בפנטזית האי, לא יבין למה שום דבר שהוא עושה לא מרגיש לו נכון.

ראיתי אשה מטיילת בשוק עם בעלה. היא נעצרת ליד איזה כובע ומתפעלת. רוצה לשתף אותו, את בן הזוג היקר לה במה שמרנין את ליבה. והוא הנהן בחוסר עניין והמשיך. כמה טיפוסי. היא הרי ביקשה עין של אשה.

הכי מוקצן רואים את זה אצל הזקנים: היא מתארת משהו יפה בהתרגשות, והוא מוחה עם היד ואומר משהו כמו "אויש זלדה, מתי תפסיקי כבר עם השטויות שלך?", והיא מעקמת פרצוף וממלמלת משהו כמו "נו, יוסף, מה אתה מבין..."

ומה שאני אומרת זה שאם נעז לוותר על הפנטזיה ולהודות בצורך הבסיסי שלנו בתקשורת נשית, נוכל להרחיב את המעגל הנשי שלנו, לספק את צרכינו הנשיים מנשים ולא מגבר אחד מסורס. ממנו ירד סוף סוף העול הזה של להתחזות לאשה, או כמו שזה נקרא במחוזותינו "גבר רגיש עדין ומתחשב" ושלום על ישראל.

האי הבודד שיצרנו, מזמן לנו אינסוף סיטואציות בלתי אפשריות.
למשל אצל ילדים קטנים (המורים הכי גדולים שלנו), שכשהם חיים באי הבודד המפואר שלהם, הם מגדירים לעצמם תחום מחיה- זה שלי, וכל מה שבחוץ לא שלי. ואז יומאחד אמא, ירחם השם, רוצה לצאת לאנשהו. דואגת לסידור. באה לצאת- עושים לה את המוות- הישטתחויות, בכי קורע לב....מכירים?
ולמה זה? אם היא כל עולמם (כמעט), הרי כשכל עולמם הולך, הרי זהו אסון לאומי. אבל זה לא חייב להיות כך. כי הרי אם הם היו חיים בקהילה רחבה יותר, הרי שאז אמא היתה הופכת לדמות משמעותית בחיים אך לא טוטאלית. זה לא היא או כלום. היא חלק מרקמה רחבה יותר. אז כשאמא הולכת, לא מזדעזע כל עולמם, הם נשארים עדין בסביבה ביתית ומוכרת.

ולאן אנחנו מוליכים את עצמינו עם פנטזית האי הבודד? כאילו אנחנו מסרבים לראות בכל תוקף. כן הזקנה. הדבר המכוער הזה....אנשים בורחים ממנו כמו מאש...כאילו שאפשר. הגענו למצב של התעלמות כל כך גדולה מהם, שהם נשארו לבד. כל כך לבד, שהיה צורך תחזוקתי לקבץ את כולם למקום אחד. קוראים לזה בית אבות, או היום יש שמות שיווקים יותר. אבל זה לא חיים. חיים זה עירבוביה של התחלה אמצע וסוף. אני רואה כשאני באה עם הבנות שלי לבית אבות. עם כל הפעילויות שיש להם שם, הם רואים ילד, הם פשוט שותים את אנרגית החיים הזו. כן, כמו שאנחנו עושים, אבל הם נחשפים לזה כל כך מעט...
נחזור רגע לאי... אז ברומנטיות מרגשת הבטחנו לנצח...ונאמין או לא, הנצח מגיע בדמות הזקנה, פחות רומנטית ממה שדמיינו...ואפילו הזוגות הכי מדהימים, הקפידו בעצם במשך שנים לטפח אי בודד...וזה מה שקורה. לא משנה בכמה פעילויות הם ממלאים את חייהם, עדיין הם על אי בודד. מותו של אחד זה קץ הקצים בשביל השני.
יש בגן שעשועים שלנו בעיר זקן אחד שמסתובב. נראה בריא, חזק פיזית, צלול. אבל מה, אשתו מתה לפני שלוש עשרה שנה, ומאז הוא אבוד. או הולך לבית מרקחת. ניסיתי כמה פעמים לפתח איתו שיחה, תמיד המשפט הראשון שלו זה "אני אלמן שלוש עשרה שנה". כאילו מרוב אי בודד, אין סיכוי שהוא יראה שיש חיים מסביבו, ושעוד יכולה להיות לו משמעות בעולם הזה, ובדיוק כמו הילדים שאמם יוצאת, כך גם הוא- אשתו מתה- הלך כל עולמו.
יום אחד שמעתי ברדיו על זוג מדהים שהיו מאוד פעילים, והיו להם חיים מאוד מלאים, הרמתי אנטנות, כי אני סקרנית לגבי הזקנה, המראה המפוקחת הזו של חיינו, אז סיפרו על הזוג הזה...מתארים את פועלם וכו' ואז אומרים שהיא מתה, ומה עשה הוא? – התאבד.
זה הפחד שלנו מהזקנה. ויש כאן פספוס אדיר, בזבוז אמיתי של אנרגיה, כי אם הם היו מעורבים בקהילה, הינו יכולים להנות מחוכמתם ומסבלנותם, ובטח גם יכלו פה ושם להושיט יד לעזרה. והם בטח היו נראים פחות נורא אם לא היו מרגישים שאנחנו מפחדים לראות אותם, ואם היתה להם חשיפה לסביבה הטרוגנית.
בנינו לעצמינו חיים כמו מרוץ של התחלה אמצע וסוף, וסוף באי בודד זה באמת סוף, אז לא פלא שאנחנו כל כך מפחדים ממנו.

ואם כבר הזכרתי את "כל עולמם" של הילדים, ואת "כל עולמו" של הזקן, זה המקום להזכיר את "כל עולמו" של הגבר. אם האשה היא "כל עולמו" באי שלהם, הרי שאם היא רוצה לעזוב אותו, היא מאיימת להפקיר אותו לבד באי בודד. היא מאיימת על יכולת ההישרדות שלו. תחשבו כמה מסוכן זה יכול להיות...

כמה אנרגיה נשית חסרה בעולם הלוחמני והפצוע שלנו. איזה פספוס זה. אנחנו יודעות שקולינו חייב להשמע, אז עושים מחקרים וסטטיסטיקות על כמה נשים יש בפוליטיקה וכו', ולכולם יש מה להגיד על זה. אבל אם נסתכל בתוך הבית פנימה, במיקרו, נוכל להבין מה קורה בעולם, במאקרו.
אם אשה יוצרת עולם אי בודד עם גבר, היא בעצם מצמצמת את האפשרות של השפה הנשית שלה להתפתח. וכאן באה ההעצמה- כשאשה מתקשרת עם אשה, ואשה מגיבה אליה בשפתה, היא יכולה ללכת עוד צעד ולהעמיק באותו כיוון. אני קוראת לזה "רחם מהדהדת לרחם". אבל אם התגובה היא בשפה אחרת, זו לא קרקע טובה להתפתחות.

נראה לי שהגבר הזה, שאשתו ילדה אך לא מזמן, ויצא לעבוד כדי לפרנס את משפחתו בכבוד, מאמין בכישוריה של זוגתו שכמו שידעה להביא ילד לעולם, תדע בנשיותה איך לגדל אותו. נראה לי שברור לו ופשוט לו שאם אשתו היתה מרגישה צורך להיות במשך היום ביחד עם אמהות אחרות, אז היא בטח היתה מוצאת לה דרך לעשות זאת. ולא יסתדר לו להבין למה היא יושבת בבית בוכה ומרגישה בודדה.
ואנחנו, נאחזות עדין בפנטזית האי, יושבות כל היום מרוטות ומצפות לו, ומצפות בבואו שימלא את כל מחסורינו.

ובשביל הפאן, יש לנו את אומנות אחזקת האבסורד, את כל הטקסטים האלה שמספרים לנו איך אמא היא זו שיש לה אלף כישורים ועוד אחד עם הכתף כשהילד תלוי על הרגל. זו לא מציאות מחייבת, זה האבסורד של חיינו כשאנחנו משקיעות טונה מאמץ בלשמר את הגחלת של הגזע הבודד.

וזה למה אני אומרת בואו נוותר על הפנטזיה ונרחיב את הרשת הנשית שלנו, כל אחת בדרכה.

ולמי שתהה לגבי מקומו של הגבר בתוך כל הסיפור הזה...

קודם כל אני עסוקה בלוותר על מקומו של הגבר כדמוי אשה.
בטח גם הגבר מתוסכל מצפיות החברה להתנהגות נשית מצדו. ראה ערך גבר בחדר לידה (ולמה לעזאזל הם נרדמים בשיעורי הכנה ללידה שהאשה סחבה אותם אליהם מהאוזן).

ומעניין כמה מלחמות נוצרו בעידדנו רק כדי שהגבר יוכל להפגין את גבריותו.
אולי אם היה ממש אותה יותר ביומיום, היה לו פחות צורך לממש אותה בכזאת קיצוניות.

ואז נחזור לתפקיד הגבר בחיינו. ברור שיש לי רק השערות, כי המציאות כל כך רחוקה מזה. אבל יש לי כמה פיסות הבנה.

בוא ניזכר איך נפגשנו. האשה מתוך ההתגודדות הנשית שלה, פגשה בגבר שלה, שבא מעולמו (הגברי בד"כ). הוא מקיים את גבריותו, היא מקיימת את נשיותה (טוב גם כאן יש לי השגות, אבל זה דיון נפרד). איזה ניצוץ יש במפגש, כמה עוצמה, איזה ענין, אילו ריגושים. זה נראה לי הבסיס לחיבור בין גבר לאשה. כשהוא מסופק ועשיר בעולמו, והיא בעולמה, מתאפשר חיבור נקי ומלא. וגם בהמשך נוספים תפקידים, אבל התפקידים הנכונים. גבר יוצא לצוד- מצויין, הרי האשה צריכה אותו בשביל זה, והוא דג במים שם. אשה מטפחת את ביתה וסביבתה, מגדלת את ילדיהם- מצויין- היא טוב לה עם זה, והוא מקבל את הרחם לו הוא זקוק בחזרתו ממסעותיו. והרחם עשיר ופורה כי נשים מתחזקות אותו. גם הארוחות הרבה יותר עשירות ממה שאנחנו רגילים לראות ביומיום, כי שימו כמה נשים ביחד במטבח, ותראו אילו מטעמים יצאו, ובכיף, בלי מאמץ. וכשהגבר חוזר הוא מוצא אותה שמחה ורעננה, מקבלת את פניו בשמחה.
גם הילדים לא התישו את נשמתה, כי אם נחזור ל"כול עולמם" העולם שלהם כאן הוא לא אמא אחת שתספק את כל קשת הגירויים להם הם זקוקים, אלא יש קשת של אנשים שיכולה לספק זאת, והיא בזמנה ולפי הרגשתה יכולה להנות מהשהיה במחיצתם.
והגבר,אני בטוחה שאז הוא יגלה שהוא בעצם לא צריך לצוד שעות רבות כל כך, אלא כיף לו לחזור מוקדם יותר, להתפנק, וגם לבנות ולתחזק את הרחם הזה, את הקן המכיל הזה, את בסיס המוצא שלו. אני בטוחה שהוא יהיה שופע יוזמות להרחבה ותחזוקת הקן. מדי פעם כמה גברים יתקבצו יחד לאיזו יוזמה משותפת...

באהבה, מירב.

השבח לשבט!

מירב - הזדהיתי עם כל (כל!) מילה ומילה. אנחנו גרים בחו"ל ומרגישים עד מאוד את חסרונו של השבט. אבל גם כשגרנו בארץ, היינו לבדנו עם עצמנו שעות לא מעטות וייחלתי למישהו שיחזיק רק לרגע את העוללה כדי שאוכל לאכול בלי שהיא תצרח כשהמזלג סוף סוף בדרך לפה.
ההורים של בעלי ביקרו אצלנו לא מזמן. וכמה שהדירה לא נראתה פתאום קטנה, וכמה שרציתי עוד חדר אמבטיה, וכמה שהתפלאתי למה חייבים לעשות קניות כל יום אחרת אין מה לאכול בבית - ההרגשה היתה נפלאה. כשאני הייתי עם העוללית באיזה לילה שבו לא רצתה לישון - סבא וסבתא קמו איתה בבוקר. היה מי שירכיב פאזל עם הבכורה כשאני רציתי לקרוא עיתון, היה מי שיקפל איתי כביסה בצוותא, היה עם מי לשתות תה בערב (בעלי שונא תה...).

כפי שכבר אמרתי בכמה הזדמנויות, I need a wife!

מירב, זה כל כך נכון שממש בא לבכות. בדיוק קראתי אתמול משפט בספר המדהים "גופה של אשה תבונתה של אשה" שדיבר על כך שנשים מחפשות בקשר הזוגי עם הגבר דברים שזה לא המקום לחפש (כמו תמיכה רגשית מסוג מסויים מאוד - נשי). ובעצם, אנחנו נועדנו לא להיות בודדים אלא שבטיים, ובאמת אפשר לראות את זה בכל חלק וחלק של החיים.

השבטיות שכל כך קשה לממשה כיום מאוד חסרה לי, וזאת למרות שאני חיה ביישוב קהילתי מאוד שבטי. חסר לי למשל להיות מסוגלת לקחת את הילד שלי לעבודה (ואפילו עוד אין לי ילדים (-; ), חסר לי לחלוק עם נשים את תקופת המחזור החודשי, חסר לי להיות עדה להולדתם של ילדי שכנותי וחברותי, חסר לי להיות עדה לרגעי מותם של קשישי השבט ולשמוע את מילותיהם האחרונות, חסר לי לסעוד את החולים, לשמוח עם השמחים. אנחנו חיים בעולם כל כך מנוכר - עיקרנו (מלשון - סטריליות) את כל תחומי חיינו והכנסנו את רוב הדברים המעניינים והאמיתיים והנפלאים מאחורי זכוכית או סורג או כותלי מוסדות. נשארנו רק עם עצמינו רוב הזמן.

זאת אולי הסיבה שאני כל כך אוהבת את המקצוע שלי (אחות) - מקצוע שמאפשר לי ללוות אנשים בכל אותם רגעים נהדרים (גם מוות יכול להיות רגע נהדר. עצוב, אבל נהדר). זה גם מקרב אותי לשכניי וחברי ולאנשים בכלל. בעצם, כולנו היינו אמורים להיות אחים ואחיות זה לזה, ואני מקווה שעם הזמן נתקרב לזה וקצת נמגר את הניכור הנוראי הזה של חיינו במאה ה - 21.

תודה שהעלית נושא זה.

קראתי רק חלק, אבל זה כל כך נכון!

מה דעתך לפרסם את הקטע בעלון?
(אני מציעה את זה משיקול סוציומטי: יהיה לי קל יותר לקרוא את זה מודפס

, אבל נדמה לי שזה יענין גם מנויים של העלון שאינם משתתפים באתר).

קראתי ומזדהה,
@} תודה.

קראתי ונהנתי- ואני מצטרפת לקריאה- הבה נרחיב את השבט הנשי- ונמשיך לייסד את מדור מפגשים
אגב, אני בדיוק מתלבטת אם להצטרף לקישורי אמהות
מה דעתכן?

תודה לכם,
דנה ה, הדהים אותי לקרוא אותך, למרות הישוב שבו את גרה, כמה עוד חסר...
תבשיל קדרה, אשמח לפרסם בעלון (אין לי מושג איך עושים את זה).
ענת גיגר, תודה לך.
לוטם מרווני, נשמע מענין, אשמח בהמשך להכיר מקרוב.

האמת, שפירסמתי את זה כאן כי הרחתי שיש כאן את האוזניים הנכונות לשמוע.
כשכתבתי (לפני מספר חודשים), הייתי צריכה "ללדת" את זה כי זה העיק לי על החזה כמו אבן ענקית, זה שהכל נראה לי עקום ולא יכולתי לתפקד בתוך זה. בדיכאון, זה בכלל קיבל מידות אימתניות. היום אני חיה עם זה יותר בשלום. הבנות גדלו קצת, הכל מתארגן טוב יותר (כמו בסיפור העז הנוספת שהכניסו לבית, רווח לי בצאתה...),
השבט הנשי הזה זה משהו שהיום אני יותר מיודדת איתו. אם פעם היתי נטרפת מכל רגע שאני לא שם (בשבט), היום אני מזמנת אותו לחיי ברכות. מודעת לקיומו, להשראה שהוא נותן לי, וכל פעם נפתחת דלת אחרת בכיוון.

אהה, והוספתי חלק למעלה, על מקומו של הגבר בכל הסיפור...
באהבה

לפרסום בעלון - פני ל-רני וחדוה כשר (בטלפון, באימייל).

קישורי אמהות נשמע טוב, אם את זקוקה לזה (רוצה ללמוד/לעבוד...).
מצד שני, כמו שאני רואה את הקבוצה החיפאית שלכן - אתן יכולות להסתדר ביניכן, בלי תיווך של האתר ההוא, לא?

כמו שאני רואה את הדברים, אם נפגשים הרבה, אחרי כמה חודשים, ובהתאם לגיל הילד, ניתן להשאיר את הילדים עם אמא אחרת לפעמים.
מה שמציעים בקישורי אמהות - יצירת קשר שמטרתו רק התחלפות ב-מי שומר על הילדים, לא הייתי מנסה לפני שהילדים בני שנתיים-שנתיים וחצי (זה גיל בו הילדים פתוחים לעולם, וכל כך סקרנים לגבי אנשים, שהם מוכנים להיות קצת בלי אמא עם אנשים חדשים (יחסית)). אם נפגשים לפני כן (למשל בקבוצה) בתדירות גבוהה יחסית (כלומר הילד שלך פוגש את האמא האחרת הרבה יחד אתך, ומגיע להכיר אותה טוב), יתכן שגיל זה יכול להיות נמוך יותר.

למשל - הקטנה שלי עכשיו (10חודשים) לא יכולה להשאר עם אף אחד פרט לאבא, ואני לא מתכונת "ללמד" אותה.

בדיוק בגלל זה אני מתלבטת. ההרגשה היא שאכן נוצר כאן מעין שבט אמהות, אחווה שכזו. אבל אני מרגישה לא בנוח, לא במקום של "לבקש טובה" שישמרו לי עליה. טוב לי במפגשים, ואני רואה איך הקטנה מתיידדת ומרגישה בנוח עם האמהות האחרות.
הפיתרון שלי לזמן לעצמי הוא סבתא שלה.
ולא נראה לי שאשוב בספטמבר ללמוד. ככל שמתקרב המועד הלב מתחיל לחשוש...

(כמו בסיפור העז הנוספת שהכניסו לבית, רווח לי בצאתה...),

לא מכירה את הסיפור !
מי מוכן לספר?

@}

שליחה על ידי יעל* » 24 יולי 2004, 14:42

(כמו בסיפור העז הנוספת שהכניסו לבית, רווח לי בצאתה...),
מחקתי את תשובתי - מיכל והאמת סיפרה את זה הרבה יותר יפה ממני....

יהודי אחד בא לרב שלו לבקש את עצתו בבעיה שהיתה לו, משפחה גדולה, הרבה ילדים והבית קטן וצפוף. מה עושים?
אמר לו הרב - תכניס את העז הביתה. היהודי לא הבין, הרי יהיה לנו עוד יותר צפוף, אבל עשה כמצוות הרב, אחרי שבוע חזר אליו, עם אותה תלונה, ועוד יותר - מה עשית לי, עכשיו גם יש עז ואין מקום לכלום - מה עושים?
אמר לו הרב - תכניס גם את הפרה הביתה (מדובר על העז והפרה שלו, שהן חלק ממשק הבית), האיש חשב - מה הוא משוגע, ובכל זאת הכניס גם את הפרה.
עבר עוד שבוע של צפיפות מעיקה ואי אפשר יותר, גם הילדים, גם העז וגם הפרה... חזר אל הרב.
הפעם אמר לו הרב עכשיו תחזיר את העז לדיר שלה ואת הפרה למקומה, ותגיד לי האם עדיין חסר לך מקום בבית.
אחרי שבוע חזר היהודי את הרב שלו וסיפר לו כמה מרווח הבית, ותודה רבה, איך עזרת לנו, אתה כ"כ חכם וכו'.

שאכן נוצר כאן מעין שבט אמהות, אחווה שכזו. אבל אני מרגישה לא בנוח, לא במקום של "לבקש טובה" שישמרו לי עליה. טוב לי במפגשים, ואני רואה איך הקטנה מתיידדת ומרגישה בנוח עם האמהות האחרות
הזמן יעשה את זה, הרבה זמן (גם הגיל של ליה עולה: פחות דורשת טיפול, יותר מוכנה להפרד ממך, וגם משך ההכרות שלך עם החברות משפיעה על רמת הקרבה שעולה עם הזמן). (-:

תודה מירב. נהנתי לקרא
וגם מזדהה מאוד

תודה מיכל ויעל @}

השבט הנשי הזה זה משהו שהיום אני יותר מיודדת איתו. אם פעם היתי נטרפת מכל רגע שאני לא שם (בשבט),

גם אני!
היום אני מבינה שכדי לגדל את הזוגיות אני צריכה שיהיה לי בתוכי בית פנימי... מקום ללכת אליו, להרגיש בטוחה, מוגנת, נתמכת. בצורה העמוקה והאמיתית של זה - זה יכול לקרות רק בתוכי.
אבל בכל זאת, עדיין יכול להיות הרבה יותר נוח ונעים עם עוד כמה נשים וילדים בסביבה.

היום אני מתחילה לתכנן בעיני רוחי שכונה של כמה בתים סביב חצר מרכזית, עם עצים גדולים, מתקני משחקים ובריכה. זו תהיה כמובן שכונה אקולוגית בבנייה אקלימית.

די למזוכיזם!

נהניתי לקרוא..מזדהה... @}

אמא אינקובטור, כפי שכבר אמרתי בכמה הזדמנויות, I need a wife! וואלה צודקת!
והתיאור של הרגשתך עם ההורים של בעלך...כל כך נוגע, ממש ראיתי אותך שם.כל כך מתפללת שנצליח לשנות את המציאות הזו...היומיומית והלא סבירה בעליל.
היום אני כבר רגל אחת בחוץ מהשלב המוטרף הזה (הבנות גדלו...), ומרגישה עדיין שיש פה שיעור שלא בא לי לאגף אותו מימין, רוצה לעבור דרך.

מיכל שץ, תודה על הסיפור המלא.

ענת שן לוי, גם אני עכשיו בגידול הפנימי, ורוצה להאמין שהוא יזמן אל חיי את זה החיצוני.
ולגבי השכונה שתיארת, מהתשובות שקיבלתי בינתיים (מלמעלה), אני מבינה שמקום הומגני לא יהיה יציב מספיק. הטבע הוא הטרוגני, הפרמקלצ'ר מדבר על הכוח של ההטרוגניות.
עוד לא יודעת איך, אשמח לאקולוגי ואקלימי, חשוב לי שלא תהיה אנרגיה של מכוניות שתחתוך בין הבתים (בדומה לקיבוץ),ה שיהיה הטרוגני, שתהיה זרימה פנימה והחוצה (מים עומדים זו ביצה), חשיבה פשוטה, בלי הגדרות עצמיות מורכבות או מחייבות, חיים מתוך שמחה, מבנה מגדיר מציאות (כמו שמבנה קיבוצי מגדיר מעצם היותו את הקשר בין הבתים)...אלו בערך הפיסות שיש בידי בשלב זה. נראה מה יהיה.

ותודה למודות, שפוי לי לא להרגיש לבד בסרט הזה.

הטבע הוא הטרוגני,
נכון, אבל מבחינה אנושית הטרוגניות/הומוגניות הן דבר יחסי. ברגע שנהיית קבוצה "הומוגנית" ברצונות שלה לחיות יחד, אז כל מיני תכונות של שוני צצות, מקבלות פוקוס אחר, ונהיית הטרוגניות חדשה.
בשנה שעברה היינו כמה משפחות בזולה על הים, ובתוך ההומוגניות לכאורה היו התאגדויות כאלו ואחרות שהדגישו את השוני. היינו איזה חמש משפחות כולה...
כשהייתי צעירה (הרבה לפני שנהייתי אמא) גרתי ליד שוק הכרמל, ומאד נהניתי מההטרוגניות: פגשתי כל מיני טיפוסים אקצנטריים, זונות חירבנו בחדר המדרגות שלי,
כל איש ברחוב היה מ"עדה" אחרת.

כשחיפשתי גן לבן שלי, בחרתי , אחרי עשרים גנים שראיתי, בגן הכי קרוב לנשמתי כמו עוד כמה הורים שבחרו בו מאותה סיבה. בגן הזה יש לכאורה הומוגניות - כי "כולנו דומים", ובכל זאת הבחירה התגלתה כטובה מאד.

ברור שבשכונה קטנה יהיו כל הבעיות שיש בשכונות קטנות. חלק יסתדרו יותר טוב עם חלק ופחות טוב עם חלק ויהיו חילוקי הדעות ועיצבונים הדדיים של אנשים שגרים יחד, (הזדמנות נוספת לצמיחה) ובכל זאת, משהו בתוכי קורא לי לשם. אותו משהו שאומר לי שלא נכון לבלות את החיים בהסעת ילדים לחוגים. שהחוגים צריכים לבוא הביתה. כאשר כמה משפחות גרות בסמיכות קרובה זה נהיה אפשרי.
לבשל ארוחה למשפחה של שלוש נפשות זה בזבוז נוראי של זמן ואנרגיה, ויש בזה המון בדידות. הכי כייף בעולם זה - לפחות ארבע פעמים בשבוע - להכין אוכל ביחד ולאכול ביחד עם עוד נשים וילדים ואפילו בעלים. D-:
כרגע זה קורה בתדירות נמוכה מדי עבורי. אני מאמינה ששכונה כזאת תגביר את רווחת הקיום שלי ושל המשפחה שלי.

מהתשובות שקיבלתי בינתיים (מלמעלה),

סליחה על השאלה, אבל לא הבנתי, על איזה "מלמעלה" את מדברת:
מי שכתבו כאן למעלה / המאסטרים של הפרמקלצ'ר / תיקשור ? (-:

ממש מבינה איזה ריח עולה באפך מהטרוגניות נוסח זונות מחרבנות בחדר המדרגות...
אולי אדייק ואומר שזו לא ההטרוגניות שהתכוונתי אליה, או בעצם כן, אבל משהו חסר. הזונה הזו זועקת על כך שלא ראו אותה, שצרכיה הבסיסים לא כובדו, שלא היה שם מישהו בשבילה...
אפילו היא, אם היתה גדלה בקהילה, שנותנת בית חם לאנשיה, סביר להניח היתה גדלה אחרת, או חוזרת לתלם.
בעצם, ההומוגניות שאמורה להיות בעיני במקום כזה היא במשהו שאיבדנו מזמן: ראש שבט, טקסים, מנהגים...דברים שמאחדים קבוצה, ומאפשרים לה להתקיים כגוף אחד.
החשיבה על קהילה הומוגנית כמו זו שאת מתארת, יכולה מחד להשמע לי מפתה, אך ברור לי שזה לטווח קצר מאוד (יחסית), כי כולנו נזדקן ביחד, הילדים יעזבו את הבית ביחד...אין את המרוץ שליחים הזה של החיים האמיתים בהם יש חיכוך מתמיד עם התחלה, אמצע וסוף. ואני מוצאת את עצמי שואלת מה עם הזקן הזה שבעירי ששלוש עשרה שנה אלמן...לא שאני אמורה לתקן את כל העולם, אבל הטבע פועל באיזון, שאם מפרים אותו, משלמים עליו מחיר מכיוון אחר, ואם יצרתי לי חיים שמבודדים את הזקן הזה מחוץ לבועת החיים שיצרתי לי, הרי שבסופו של דבר, לא דאגתי לעצמי כשאזדקן, ואני עשויה למצוא את עצמי בדיוק באותו מקום.

מצטרפת לאמן לבישול המשותף, אין כמו זה!

וה"מלמעלה" שלי, אולי הוא סוג של תיקשור / מהאני הפנימי / מאלוהים / מהמדריכים... לא יודעת, לא מגדירה ממש, זו החוקיות הזו האחת של העולם, שנכונה בכל מקום וזמן, החוק של הטבע.
כשאני רוצה לדעת משהו על התנהלות העולם, על חוכמתו, אני "פותחת שאלה" מנסחת אותה, ויום אחד אני "מקבלת תשובה", או התשובה מבתהרת לי. מזה שפתחתי שאלה, אני יודעת שהתשובה מתישהו תגיע, ואני מחכה. וכשאני רואה משהו שהולך אחד עם הטבע, אני מבינה שקיבלתי תשובה.

מה עם הזקן הזה שבעירי ששלוש עשרה שנה אלמן...לא שאני אמורה לתקן את כל העולם,
אז אכן כשגרתי בת"א, בפלורנטין, היתה לי שכנה זקנה שבכתה לי איך בעלה מעולם לא קנה לה דבר, אף לא זוג גרביים או תחתונים. ולא נראה לי שמשהו בקשר שלי איתה היה איזו נחמה אמיתית עבורה או הראה לה את הדרך אל האור. ובעצם, גם החברות ה"צעירות" שלי מתלוננות על דברים דומים...
בפרדס חנה, בינכה אין לי שום שכנים זקנים, ושום קשר עם זקנים או אנשים שמחוץ למעגל שלי. כלומר, אני בינכה במעגל הומוגני שרק מפוזר באופן פיזי על פני כמה קילומטרים רבועים, וצריך בשביל זה אוטו - או שניים - לכל משפחה.
ושכונה כזאת תאפשר לסבים ולסבתות לבוא לגור ליד הנכדים שלהם - אם ירצו. הם לא תמיד רוצים את זה. לפעמים הכיווצים הכרוניים שלהם כאלו קשים שהם לא מפרגנים את זה לעצמם. (מנסיון אישי )-: )
קבוצה הומוגנית יכולה, אחרי שהשורשים שלה מתחזקים - לאמץ אנשים משולי החברה - זקנים, ילדים שנפלטו מהמערכות השונות, ולספק להן אלטרנטיבה יציבה ובריאה.
בקיבוץ סמר למשל נהייתה באיזשהו שלב "נורמה" של אימוץ ילדים גדולים.

בעיני זה מאד כמו הטבע להתגבש ב"הומוגניות" לפעמים. ביקום כל הזמן מתגבשות להן קבוצות הומוגניות יותר או פחות, של אנשים, של חיות, של חומרים, ואחר כך הן מתפזרות, בין אם בפיצוץ חד פעמי או בשחיקה איטית... עד ההתקבצות הבאה.

הפתרון שלי - לגור ליד המשפחה. ליתר דיוק, אני מביאה יותר ויותר משפחה שתגור לידי.
זה התחיל עם בת דודתי ובעלה, שעברו לגור ברחוב ליד, והמשיך עם אחי ואשתו, שאמורים לעבור לשכונה ליד. לא טוב כמו קבוצת בתים מסביב לחצר משותפת (החלום הפרטי שלי), אבל בהחלט מאפשר לבלות אחה"צ משותף פעם-פעמיים בשבוע.

וואו, מירב, רק עכשיו קראתי את מה שכתבת וכל כך שמחתי!

כבר הרבה שנים (בערך עשר שנים) אני טוענת שכל אדם צריך "פרטנר גבר ופרטנר אישה".
עד היום כמעט אף אחד לא הבין על מה אני מדברת, והנה כתבת את זה, וזה כל כך יפה.

פעם הייתה לי "פרטנר אישה" אבל זה לא שרד את נישואי ואת רווקותה (היא עדיין רווקה), ועוד כמה מכשולים.

כמו שאת כותבת
ורציתי רק להגיד "תשימי לי משהו לאכול, אני מתה מרעב", ולא היה לי למי....

אני אומרת לחברות/שכנות שלי שאינן עובדות כל יום "למה כל אחת צריכה לאכול את ארוחת הצהריים בביתה שלה, לבדה, בואי נאכל יחד. פעם את תבשלי, פעם אני, נתחלק, נעזור זו לזו, גם לילדים יהיה נחמד".
אבל יש רתיעה כל כך גדולה מזה. נראה להן כל כך מסובך וקשה. קשה לי לקבל את זה שהן לא תמיד מבינות מה אני רוצה מהן.

<אולי אגליה צריכה ללמוד להסביר את עצמה יותר טוב?!>

forgive the Egnlish, i don't have Hebrew on this PC.
Do you know the songs by Natan Zach, sung by Nurit Galron on her "Shirim Be'Emtsa HaLaila CD, called "Pizmon Chozer" and "veOd Lo Amarti HaKol"?
I was listening to them on my way to work and suddenly this image popped into my head, of an old man, walking around the country looking for someone to talk to, someone with whom he can share his knowledge and experiences...
If that old man lived in a Shevet, he wouldn't have to look- all the younger people would go to him to learn from him... There would always be someone to listen, and he won't be so sad, so melancholy....
I will try to find time to write the lyrics in Hebrew later, just wanted to share...
Shabbat Shalom.

הנה חלק ממילות השיר "פזמון חוזר" של נתן זך:

"עליתי לקרית שמונה
ולא היה לי מה לעשות שם
והלכתי לראש פינה
ולא היה עם מי לדבר
הו פיתחו, פיתחו את הדלת
קר, קר בחוץ.

(שני בתים נוספים עם שמות מקומות אחרים, ואז-)

וירדתי לי לשפת הים
ולא היה לי מה לעשות שם
והסתכלתי לי בגלים
ולא היה עם מי לדבר
הו פיתחו, פיתחו את הדלת
קר, קר בחוץ. "

מישהו עוד מתחבר? אני לא מזדהה מתוך מצב דומה, אבל קולטת את העצב הזה...

והנה השיר השני שלו שמאוד נגע בי הבוקר:

ועוד לא אמרתי הכל:

"ועוד לא אמרתי הכל
ועוד יש לי מה לומר
לפני שיהיה מאוחר והקהל יתפזר
וכל אחד יהיה זוכר
מה שכל אחד זוכר כשאחרים כילו
לומר מה שאמרו ומה שלא אמרו.
ועוד לא אמרתי הכל. "

enjoy!

ענת שן לוי , אני בינכה במעגל הומוגני שרק מפוזר באופן פיזי על פני כמה קילומטרים רבועים מסכימה שאם כבר יאוש אז למה שלא יהיה יותר נוח... וכנראה שבאמת הדרך להתחיל משהו, תבוא מכיוון ההומוגניות, וכשהשורשים יעמיקו יהיה ניתן להוסיף... זו דרך שחשבתי עליה...
שמחה להרפות איתך על המצפון ההטרוגני שלי...מותר הנחות...
ומצד שני, יש את המקום הזה שאחותי גרה בו איזו תקופה, נקרא "כפר המיים", גרים שם כמו בקיבוץ, בתים קטנים מתוקים, דשא בין הבתים, מכוניות בצד... אין שום שותפות קיבוצית, רק מבנה מקום שמעצם היותו כזה, מגדיר צורת התנהלות זורמת וטבעית בהרבה ממה שיש לרובינו. פתאום "לקפוץ לחברים" זה לא כזה פרויקט, "ילד יוצא מהבית" זה לא ישר לכביש/חצר פרטית, "ארוחה משותפת" זה לא מבצע שצריך יומנים ותיאום, ככה פשוט, כמו שהטבע עובד, מעצם המבנה מוגדרת התנהלות...טבעית...

עוברת אורח, איזה יופי הפתרון שמצאת לך, והחלום...

אמא נמרה , תודה. מאמינה שדברים שהולכים קשה, כנראה הם לא על המסלול הנכון...
גם אני ניסיתי לבשל עם חברות...גם לי, עם כל הרצון הטוב (ויש רצון), היה מאוד מסורבל.
תראי מה כתבתי לענת שן לוי על "כפר המיים", מניחה שזה הכיוון...לפחות עבורי.

שולה חתולה, הייי זה הדיסק הראשון שקיבלנו כזוג- אני ובעלי, ובמהלך השנה הראשונה שמענו אותו ה מ ו ן.
ומוסיפה משהו לשיר הראשון, לפני כמה ימים ראיתי בטלויזיה איזה סרט על ילד שאמא שלו נחטפה, וכשהוא שיתף בדאגותיו הוא אמר " מי ישמור עלי? איפה אגור?" וזה כל כך עצוב בעיני, כי בית זה אמור להיות דבר רחב יותר, ולא תלוי על אדם אחד. באופן הזה אנו מאבדים בעיני חלק מהמשמעות האמיתית של אדם קרוב, כבר פחות חשוב לנו ערכו הרגשי עבורינו, ויותר נוצרת תלות כזו של בית, בטחון... דברים שאמורים להיות יציבים כמו אדמה.
והשיר השני...וואיי אני רואה לאחרונה יותר את הזקנים האלה שלא נשאר הרבה כוח בגופם, ושואלת את עצמי כל פעם אם יש מישהו שדואג להם... פעם אחת ברחוב, זקן אחד שישב על אבן, ביקש ממני עזרה, אשתו נפטרה והוא קיבל איזה סכום כסף, והוא בכלל לא יודע איך לטפל בזה... אלהים איזו בדידות...הם הם הסמן הימני הקיצוני שלי, לפי זה הייתי רוצה ליישר את חיי, שאני אסתכל להם בעיניים, וארגיש את המהלך הטבעי של החיים, ושקט בלב, אדע שאני בכיוון הנכון עבורי.

מירב שרמן איפה זה כפר המים הזה?

בקצה מכמורת, מול גן הארועים "קו המים", נושק לחוף, נראה כמו הודו הקטנה, מתקבלים בברכה של "וולקאם טו פאני ווילג'" במבטא הודי...

נחיתה רכה לשבים מהודו, אין שם כמעט זוגות נשואים, אולי ילד אחד...זה מעורר אצלי מחשבות...האם הקונספט הזה לא מתאים לזוגות עם ילדים? זו הסיבה העיקרית שלא עברנו לשם מיד ובדיעבד...כל פעם שאני שם אני מתמוגגת מהיופי והפשטות של החיים שם. הלוואי עלינו.

נכון זה דיסק מדהים???

אני רואה לאחרונה יותר את הזקנים האלה שלא נשאר הרבה כוח בגופם, ושואלת את עצמי כל פעם אם יש מישהו שדואג להם...
כשסבא שלי ז"ל נפטר, סבתא שלי עברה לגור בקיבוץ בו גר דודי ומשפחתו. לכאורה, יש מי שידאג לה ויעזור לה, ואכן הם עוזרים, אבל... היא גרה כמעט בקצה השני של הקיבוץ, כך שזה ממש לא "שבט". אם היא הייתה גרה בבית לידם, אז כל ארבעת ילדיהם היו מבקרים אותה הרבה יותר, אפילו סתם יושבים איתה בערב לקפה... זה לא שהיא גרה רחוק- לוקח 2-3 דקות ברגל בהליכה איטית- אבל אם זה לא "ממול" זה בכר לא אותו הדבר, כנראה... וזה כ"כ עצוב לי!
יש לסבתי סוכרת, היא חצי עיוורת וכבר לא יכולה לקרוא, לסרוג, לרקום ושאר הדברים שהיא אוהבת לעשות, אז מה עוד נשאר לה מלבד המשפחה?? ולמרות שהם כאילו "קרוב" הם לא ממש שם... אוי. <אנחה גדולה של עצב>

אין שום שותפות קיבוצית, רק מבנה מקום שמעצם היותו כזה, מגדיר צורת התנהלות זורמת וטבעית בהרבה ממה שיש לרובינו

זהו, ככה בדיוק נראה החלום שלי. במקרה חשבתי להחיל אותו על המשפחה, אבל זה ממש לא מתחייב...
(ותודה ל יונת שרון שבזכותה קראתי את כריסטופר אלכסנדר)

מציעה להחיל את תפיסת השבט גם על הסביבה הקרובה שלכם.
אולי יש לכם שכנה קשישה שאף אחד לא מבקר אותה. כנסו אליה פעם או פעמיים בשבוע, אפילו רק לשוחח,
הציעו עזרה קלה, קצת חום אנושי. וכאן אני מדברת מניסיון אישי.
אולי יש לכם שכנה צעירה עם תינוק שמשוועת לקצת חברה של מבוגר, לקצת תמיכה, לכמה דקות של יכולת לעצום עיניים על הספה כשמישהו משגיח על התינוק?
וכך הלאה.

מירב, יש לך מושג איך המקום הזה כפר המים התהווה? כי תמיד הרי יש בעיות רישוי ואישורים וכל הבלאגאן?

עוברת אורח, מחליקה לך 'כיף' על החלום המשותף. כריסטופר אלכסנדר נשמע מענין, לא ידעתי עליו בכלל...מסקרן.

אלמונית , אוף...הלוואי, מה אני אגיד לך... נבוכה להודות שבחיי מבוזבזי האנרגיה באיי המבודד...משימות הרבה הרבה יותר קלות, נעשות לי קשות מאוד. הייתי רוצה לעשות טוב ככה כמו שאת מתארת, רק כמו שזה היום זה אברסט בשבילי, ומכוונת יותר ל"מקום מגדיר מציאות" כדי שדברים כאלה יקרו מתוך ההתנהלות הטבעית של החיים.

ענת שן לוי , כן, במקרה יש עמי מושג... זה היה כפר נופש (נו, מה...) ונשארו המבנים, וברור שיש כל מיני שרוצים לעוט על האדמה היקרה הזו בכל מיני מיזמי נדל"ן, ובינתיים ארגונים ירוקים מצליחים למנוע/להקפיא את התוכניות האלה.

איזה מזל.

הדברים כל כך יפים.
ויש לי שאלה - אם החיבור בין נשים יוצר קשרים של הבנה אז איך זה שכשגבר מתחיל עם אישה זה מקובל וכשאישה מתחילה עם אישה זה מוזר? חוץ ממצבים שאנו אימהות מנצלים את המגע של הילדים שלנו כדי ליזום שיחה עם אימהות אחרות.
אני מתכוונת יותר למצבים שאני בלי הילד ותמיד אני מקבלת הבעת פנים(הא?בסגנון מה היא רוצה ממני?) או תגובה מילולית(אני לא...ואת?) שמשהו פה לא תקין בזה שאני פונה למישהי ומעוניינת להכיר אותה.
כאילו אם אני פונה למישהי אז או שאני מעוניינת במשהו מיני או שאני מופרעת ...
אז איך בכל זאת מתחילים עם חיזוק הקשרים עם נשים?

אז איך זה שכשגבר מתחיל עם אישה זה מקובל וכשאישה מתחילה עם אישה זה מוזר?
גבר מתחיל עם אישה למטרות סקס/אהבה, וזה מקובל בחברה שלנו. אישה ש'מתחילה' עם אישה אחרת למטרות ידידות/חברות, ולצורך העניין גם גבר ש'מתחיל' עם גבר אחר למטרות ידידות/חברות, זה משהו שלא כל כך מקובל בחברה שלנו, ולכן הבעת הפנים כאילו שמשהו כאן לא תקין.

בחברה שלנו, 90% מהחברויות נרקמות בתיכון/צבא/אוניברסיטה/גן של הילד, וכך גם במדינות מערביות אחרות (בהורדת 'צבא' כמובן...). מי שלא דאג לארגן לו חוג חברים מהמסגרות הללו, אז כבר כאילו 'אבוד' לו. זה נובע מן הסתם מסדר היום העמוס של החיים המודרניים: בין הקריירה לבעל לילדים, נותר לך זמן מועט בלבד להקדיש לחברותייך הטובות משכבר הימים (מהתיכון/צבא/אוניברסיטה...), עד שאין מקום לשום דבר אחר.

אז איך בכל זאת מתחילים עם חיזוק הקשרים עם נשים?
נדמה כי בתקופה האחרונה עולה צורך של נשים בקשרים עם נשים אחרות. גם את זה אני משייכת לאורח החיים של היום, שבו כולם זזים ונודדים כל הזמן. חצי מהחברים הטובים בחו"ל, והחצי השני גר רחוק. פעם זה לא היה ככה. אנשים לא זזו כל כך הרבה. להורים שלי יש גרעין של חברים טובים בעיר מגוריהם כבר ארבעים שנה.

אז מצד אחד כולם 'מתוכנתים' להגיב באופן מוזר אם מישהו מאותו מין מנסה ליצור קשר למטרת ידידות, ומצד שני חלק גדול מה'כולם' הזה מרגיש מאוד בודד.

ואז, אם זה לא קרה בתיכון/צבא/אוניברסיטה, לא יודעים איך לגרום לזה לקרות.

נראה לי שבגלל זה הוקמו לאחרונה כל כך הרבה מעגלי נשים. אני חושבת שזה בא לענות בדיוק על הצורך שהגדרת.

מירב הי .
קראתי את הדף והתרגשתי .
החלום שלי , שבעזרת השם אגשים השנה הוא להקים בית פתוח לנשים בחופשת לידה ובתקווה שיהיו גם כאלה שחופשת הלידה שלהן ארוכה יותר משלושה חודשים כך שיוכל להווצר שבט .
יהיו במקום גם פעוטון ושירותי בייבי סיטר בתאום מראש וחצר עם בעלי חיים ומתקנים , ארוחת צהריים משותפת , וסדנאות להורים , ומעגלי נשים , ומרכז טיפולי .
יש לי שטח (אזור מודיעין)

אשמח לשמוע מכן עוד חלומות ודרכי הגשמתן למקום כזה .
אגב - בית פתוח בחינם , פעילויות אחרות בתשלום , אמא שרוצה להשאיר את הילד לכמה זמן ולצאת לסידורים (השטח ממוקם בלב איזור מסחרי אך כפרי) או סתם להתעפץ בצד יתקבלו בברכה . מועד פתחה כרגע נראה לי ספטמבר 2005.

ארני, איזה חזון. אני לא מתכננת כרגע לידות (אבל חופשות תמיד מתאימות). שמעתי על כפר הוליסטי בדרום, שהדרך שבה הוא נבנה ומתקיים נשענת על כוח עבודה של מתנדבים, שמתגורר באופן זמני ותורם לעבודה ולבניה. לא נראה לי שמגורים הם חלק מהפרויקט שלך, אבל אשמח להתנדב (בחופשות

) לעזרה בהקמה.

הי, איזה כיף שהפחתם בדף הזה חיים! אני כל הזמן מגלגלת את התוכן שלו בראש, וכל פעם לומדת ממנו (מעצמי) אילך לדייק את חיי יותר לכיוון הזה. כנראה גם השם הרחב של מה שאני עושה (כיום בערוץ "מודעות ווסת") יהיה "בחזרה לשבט הנשי"

כי יש לי עוד הרבה תוכניות, וכולן בכיוון הזה...

אמא של אדם...

...איך מתחילים עם נשים?...אההם...
עכשיו ברצינות, אני זוכרת שלי דוקא ליצור קשר עם אמהות כדי לחבר בין הילדים, היה מביך וקשה מאוד.
אם אני מנסה לנתח את זה, נראה לי שמאוד קשה כשיש כותרות "אני רוצה להיות חברה שלה" או משהו בסגנון.
נראה לי שהכל הופך להיות פשוט יותר, כשיש ענין אמיתי, סקרנות, אהבה.
לא לחפש "חברה" אלא להפתח לכיוון, לאפשר נגיעות, להתענין, לאפשר לכל מיני חיבורים לקרות, בלי הגדרה גדולה ומחיבת (בא לך למשל לצעוד בלילה, תחשבי עם מי מתאים לך, ותזמיני אותה לזה, בלי ציפיות מעבר, פשוט להנות מכאן ועכשיו)...חברות אני מאמינה צומחת מאליה מתוך ענין הדדי מתמשך.
וגם כפי שהוזכר, יש מעגלי נשים שזו דרך לבוא אל המוכן ולהנות מנשיות.

ארני ש , נשמע נפלא, שיהיה לך המון בהצלחה.
הצעות- נראה לי שכדי ליצור שבט, צריך גם לעודד עשיה משותפת ולא במסגרת חוג, אלא משהו כמו אמהות יוצרות ולאפשר מכירה של העבודות שלהן. זה גם מוסיף מימד למקום, הרגשה של חיבור וביחד, וגם יכול לתת פתרון לאמהות שמחפשות שבט אבל תקציב אין. מה את אומרת?

שכחתי להוסיף שפעם עשינו ככה קבוצה של 10 אמהות נפגשנו אחת לשבוע למפגש יצירה, כל אחת עשתה מה שרצתה, הזמנו ביביסיטר אחת, התינוקות/פעוטות היו איתה לידנו, וככה הינו פנויות לעצמינו וגם לא מנותקות לגמרי מעוללינו, וגם יצא ממש זול הסידור הזה. היה ממש תענוג.

למירב, תודה על הדף הזה
כל כך התחברתי למה שכתוב כאן
חושבת על זה... הולכת עם זה.
תודה

כן ,מירב העניין הוא משהו שלא נשען על כך שאתפרנס מהאמהות אלא שיגיעו בשביל הכיף שלהן וכל אחת תעשה מה שנעים לה .
ב דחילו - אשמח לידע אותך כשאתחיל .... תודה !!!

יש משו קרוב לבית?....

אני מניחה שאת מתכוונת למעגלי נשים, אם כן אז נסי לבדוק עם אילנה אילן , אולי היא יודעת על מעגל באיזור מגוריך.
בהנאה!

הנה פרטים http://www.elaisha.com/kesher.htm

קישורי אמהות
הוזכר כאן למעלה, ומומלץ

אני רואה שהרבה זמן לא כתבו בדף הזה:) היי מירב וכולן, רציתי לשאול אם יש היום קבוצות של עבודה ואחווה נשית שנפגשות באופן קבוע באזור המרכז או השרון?
אני לא אמא אבל חיבור נשי ושיתופי פעולה חשובים לי לא פחות:) מגיל קטן אני מחפשת ועוקבת אחרי מה שבער לי בפנים כל כך חזק..
אני יודעת על הפסטיבל המקסים של סגולה עוד שבועיים אבל מלבדו רציתי לברר על משהו קבוע ועקבי..אולי יש לכן מושג?:
שיר.

הי שיר, נפלא שאת מחפשת מעגל כזה. ממליצה לנסות לבדוק עם טל טיבי

אם תצטרכי עוד, אשמח לנסות לעזור, וגם להפגש בסגולה

איזה יופי של חזון!!! כבר המון זמן אני מחכה שמישהו יגיד את הדברים האלה בקול. ההרגשה הזו היתה לי כל הזמן.
להורים של בעלי יש בית גדול במושב, עם חצר ענקית, ולול, וגינה - גן עדן. יש להם שלושה בנים נשואים, ובת נשואה, כולם עם ילדים - עשרה בסך הכל, נכון לעכשיו (;-))
אומנם אנחנו לא בארץ בשנה וחצי האחרונות, אבל עוד לפני שנסענו (וגם בחופשות בארץ) היה נהדר להיות שם יחד עם הגיסות (חלק, או רק כולן) - מישהי עם הילדים, מישהי במטבח, אחרת מנקה אחרי הארוחה, המניקה נחה, אחרת מקלחת את הילדים שלה ו/או אחרים.... חוויה אדירה. זה אחד הדברים שאני הכי מתגעגעת אליהם.

וכאן, בגולה, אנחנו בעיר אוניברסיטאית קטנה מאוד. אפשר לספור על כף יד אחת את המשפחות הישראליות פה. לקח לזה זמן להבשיל, אבל עכשיו כבר כדבר שבשגרה, אנחנו נפגשות ארבע נשים ישראליות באופן קבוע, פעם בשבועיים, בבית של אחת מאיתנו. היה לנו חשוב שנהיה רק דוברות עברית, כי הרגשנו שהשפה היא אמצעי תקשורת שאנחנו לא מוכנות לוותר על מידת השליטה בו (ולדבר אנגלית...). וגם, כמובן, המנטליות חשובה לנו לא פחות. (-:
בהתחלה ניסינו להוביל את הפגישות ביננו לנושאים עמוקים, לא רק לקשקש על ילדים, ועכשיו אני רואה שזה כבר קורה כמעט מעצמו.

מירב אמן לכל מילה בטקסט שלך
הדברים כאן כל כך נכונים וגם עוד משהו שאמרתי פעם זה שהמושג אמהות חד הוריות מתאר היום אוכלוסיות כמעט מצוקה וזה כל כך מתבקש שיצטרפו אחדות לשותפות, אשר תאפשר טיפול משותף בילדים, הוצאות מופחתות (דירה וכל השאר) כשהתפרסם בזמנו נושא הפחתת הקצבאות עלתה אצל כל המרואיינות בעיית הפניות לתעסוקה ועקב כך עוני, יכולתי לראות בדמיוני פרסומות של :
אם לשניים מחפשת שותפה לדירה אופ' שותפה לטיפול בילדים...
אבל לא היתה לי אף פעם המוטיוציה הנדרשת לגלגל למישהו רעיון כזה.
וגם בונים אתהקופסאות המרובעות השבלוניות הקטנות בכל מקום בארץ וצריכים ממש להלחם לבנות משהו אחר כמו מערך חדרים הגיוני למשל ארבע דירות עם שרותים מטבח פרטי סביב מרחב סלון גינה משותפים.
אולי יש איזו אדריכלית ששומעת אותי?
נכון לעכשיו זאת משימה כמעט בלתי אפשרית להכניס שתי משפחות שונות לאותה קופסא.

אולי יש איזו אדריכלית ששומעת אותי?
יש דיבורים (גם פה באתר) על שכונות אקולוגיות, על בנינים עם חצר פנימית.