בי''ס טוב או חינוך ביתי

[אנונימי]

הדף נפתח בזמנו כ דף תמיכה. עברנו הביתה בינואר 2005 .

[דגנית_ב*]

הי לכם,
הכותרת הזו משקפת את ההתלבטות שלי מזה זמן די רב.
אנחנו חיים בטנזניה והילדים (בן 9,בת 7) הולכים לבית ספר שהוא טוב בעיני.
אבל גם חינוך ביתי - ממה שלמדתי מכאן (הספרים בדרך) הוא נהדר בעיניי.
אני מבקשת שתשתתפו בהתלבטות שלי.
.

אורית אוקו ערוסי - תודה על העידוד
תבשיל קדרה - תודה על העזרה
לכולכם - פשוט תודה

[אורית_אוקו_ערוסי*]

תתחדשי!!@}
ספרי עידכונים.

[אש''י_ר*]

בואי נתחיל בכך שתגדירי מהו בי"ס טוב (בעיניך) ומהם היתרונות של חינוך ביתי (בעיניך).

[דגנית_ב*]

אש"י ר - אני מדברת על בית הספר שאליו הולכים כרגע ילדי. פרטתי קצת בדף דגנית ב
זהו בית ספר יפה מחוץ לעיר. שטח גדול וירוק עם הרבה עצים (גם לטיפוס). הכיתות קטנות יחסית.
יש סך הכל 250 תלמידים מגיל 4 -15 בערך. הגנים למשל מונים 7-8 ילדים כל אחד. הוא יחסית חדש ומעוצב בצורה מאד מזמינה. עד כיתה ב כולל - יש למורה עוזר/ת. אין שם מבחנים בכלל, לפחות לא פגשתי. עובדים על נושאים אינטגרטיביים וההתקדמות של התלמידים מוערכת באופן אישי. הציפיות מבחינת "כיבוש" מיומנויות למשל בקריאה וכתיבה וחשבון, חברתית הן גמישות ונפרשות על פני שנתיים לפחות בצורה מאד מודרגת ושוב, אישית.
נושאי הלימוד תמיד קשורים לחיים שסביב - על עצמנו, משפחנו, תרבותנו הייחודית (זהו בי"ס בין לאומי מהמון מקומות בעולם), אפריקה וטנזניה, יערות ושימור הסביבה וכו. הכיתה של בני מסיימת את זכויות הילד" עכשיו. אחרי שיחות על עצמם, כל ילד עבד לאורך זמן על כתיבת מספר סעיפים שלדעתו צריכים להיות בין הזכויות. נפגשנו עם ילדי רחוב שוחחנו איתם כאשר הילדים הכינו את השאלות והוסיפו תוך כדי שיחה. מה שנתן מימד מאד חשוב לנושא הזכויות.
הגישה הפילוסופית, החינוכית, הכנת הנושאים, ההערכה - נבנו באופן משותף על ידי מורים והורים לאורך השנים אבל על בסיס תכנית שמיושמת ברשת בתי הספר הבין לאומיים. יש עידוד למחקר ולמידה עצמית ואין הכוונה להגיד או לכתוב משהו
שהמורים רוצים. הערכתו של מורה על טיב עבודתו (במקום המבחן) היא על פי עד כמה התלמידים יישמו שיטות עבודה המבוססות על הערכים אותם מנסים להקנות ולפתח.
אין צעקות ואין עונשים. אווירה נהדרת. השנה גם די הרבה פעילות חברתית עם המשפחות. ההורים מאד מעורבים.
לרוב המורים יש ילדים בבית הספר. ההורים תמיד מוזמנים ליטול חלק גם בשיעורים ובכלל להיות.

[דגנית_ב*]

ענת ג יופי של מטר. נורא יבש פה עכשיו ומחכים לגשם
בן 9 בת 7. אנחנו מתחילים שנה שנייה ואולי עוד אחת. טוב לנו פה. לא חיפשתי קבוצות כאלה.
רוב המשפחות מתחילות בערך בגיל 4-5 . את הגן/בי"ס. לפני זה, מבלים בבית ותמיד יש נני.

[דגנית_ב*]

התפתחויות - נראה לי שלבן יותר קל. שיעורי הבית זורמים כמעט באופן עצמאי. אין פרידות קשות ומתחזק הקשר עם החבר שלו. אבל לפנות בוקר התעורר עם כאב בטן וישן איתנו (כלומר עם אבא. אני במיטה שלו. זה הסידור הקבוע..)
בבוקר הבטן שקטה אבל לדבריו "אולי זה יחזור". בבית הוא בונה עכשיו מלונה לכלבה: אסף מסמרים פטיש ומשור
וניסר בחשק רב. אחר כך הודיע שהוא לוקח הפסקה taking a brake שבה יצפה בטלויזיה ויאכל קצת ממתקים. וזה מה שאני אוהבת בחינוך הביתי אין לזה תחליף.
אני ממשיכה להיות מעורבת. תמיד יוצאת לטיולים עם הכיתות. מבררת עם המורים כל דבר.
חוג הבישול הסתיים ובפתח חופשת חצי שליש שכולנו מחכים לה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי דגנית.
הדף שלך מקבל חיים.
והנה ענת גביש כבר "טחנה לך את המוח"(במובן החיובי של המילה...) , ונתנה הרבה נקודות למחשבה.
דבר אחד אני מסכימה איתה. רק את יכולה לדעת מה נכון כרגע לך ולמשפחתך. וגם
מה יקרה אם תאפשרי להם תמיד להישאר בבית כשיבקשו? בלי שיצטרכו להסביר למה
זה הכי טוב בעיני. אור יודעת שזה כך, והשבוע היא נשארה בבית ביום של בית ספר, פשוט כי ככה הירגישה.

אני שומעת אמא קשובה לעצמה ולילדיה. צעד אחר צעד את תמצאי את השביך המתאים.
ואז תחזרו לארץ...

[דגנית_ב*]

הגיעו הספרים והעיתון. הם כל כך יפים - קטנים משחשבתי. פחדתי מכרכים עבים וכבדים ומלאי מראי מקומות. אבל הספרים צבעוניים וקלילים. התחלתי לקרא מפה ומשם והתענגתי.
נראה לי ש ג'ון הולט נמצא ב ארון הספרים של חלק מהמורים כאן. אני מרגישה שחלק מהאבחנות שלו לגבי שיטות בתי הספר מעט מיושנות. גם בארץ יש רמזים לשיטותיו. סביר שרעיונותיו בכל זאת מחלחלים.
כמובן שהבסיס שונה - כדי ללמוד על החיים צריך לחיות אותם.
התחלתי לספר על הבן שבנה מלונה לכלבה.
זה התחיל מקריזת בוקר שלי למראה שלולית שתן על מחצלת חדר השינה. זו כלבה אסופית והשריטה שלה היא "רק בבית" למרות הגינה הענקית. הודעתי לכולם שהיא בדרכה החוצה, למלונה. הילדים נרעשו מאד למרות שלא אחת ולא שתיים ולא שלוש ולא ארבע פעמים בעבר כבר איימתי בכך. ומכאן ההחלטה לבנות מלונה - להגן על הכלבה ועל בני המשפחה מזעמי. הבן החל לנסר חלקים מבניה קודמת שלו - מזחלת. לפני כן הוא שרטט קו ישר. באמצע הוא עצר הביא נייר ועפרון ושירטט איך יראו החלקים. אחר כך עזרתי לו לנסר ואחר כך הוא המשיך. הוא שם לב שחלק אחד יוצא גדול
יותר. הבאתי סרט מדידה, מדדתי. הראתי לו את התוצאות. יצא שדיברנו על כמה חסר לחלק הצר ומה לעשות. אחר כך הוא המשיך לנסר והתעייף ואז ביקשתי מהשומר לעזור והם החליפו מילה בקיסוואהילי שהבן התחיל ללמוד.
הוא ביקש שאעזור לו לחבר עם המסמרים שהוא מצא. והתברר שהם קצרים והשומר מצא גדולים שצריך ליישר. ויישר. (ברוך השומר). אני החזקתי והבן דפק. נכנס. המשכנו בעזרת השומר (שמו מיכאל). יצא מתנדנד והבן התעייף.
יצא ספסל. מיכאל ניסר את הרגל הארוכה ועכשיו "המלונה" מחכה להמשך. פעם הייתי רואה רק את התוצאה המצחיקה
וחושבת "מה הטעם אם לא גומרים את העבודה".
הפעם הייתי רק העוזרת שלו, קצת הצעתי ולא בקרתי וקיבלתי את כל החלטותיו. והייה כיף.
המלונה שעומדת בחוץ מזכירה לי את הניסור והמדידה, המסמרים הנסורת, החישוב ובקשת העזרה והעבודה ביחד וההפסקות, האכזבות, הפתרונות והאושר בעשייה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

המלונה שעומדת בחוץ מזכירה לי את הניסור והמדידה, המסמרים הנסורת, החישוב ובקשת העזרה והעבודה ביחד וההפסקות, האכזבות, הפתרונות והאושר בעשייה
כבר עשית דרך.
איזה בן מקסים ומלא רעיונות יש לך.
תהני מהספרים וספרי הלאה.

[דגנית_ב*]

נכון אורית ותודה.מה לפעמים אני אפילו מתעייפת קצת תכניות שלו....

גם רציתי להתייחס למה שענת כתבה. מיתר נפרט ולא המשכתי בניגון (זה דימוי יותר יפה מ"כפתורים נלחצו").
מצד אחד כאילו נרגעתי. קיבלתי אישור לא להחפז, לא להחליט,להמשיך בדרכי.
אבל גם הרגשתי שיקוף לבקורת עצמית שאני בעצם דמה, מזויפת.
פעם שאלתי אם אנשים החליטו לעבור לחינוך הביתי בגלל מערכת חינוך מסוימת? כמו בארץ למשל.
אני יודעת שכל משפחה או הורה מחליט על פי מה שמתאים לו ולילדיו.
יוצא לי נורא מבולבל. אבל אז מה?
האם הקשיים של ילדי עם ביתהספר הם מעבר לתלונה פה ושם? הנה מערכת מכבדת, משתפת, משתדלת, ממציאה ומשתפרת - והנה שני ילדים שלא רוצים ללכת לבית הספר.
צריכה לזוז.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

לדעתי את לא מזוייפת. להפך,את מאוד אמיתית עם עצמך.
יש לך חששות ותהיות וזה חלק מתהליך הגדילה שלך עם ילדייך.

הנה מערכת מכבדת, משתפת, משתדלת, ממציאה ומשתפרת - והנה שני ילדים שלא רוצים ללכת לבית הספר.
נקודה למחשבה...
כתבתי ומחקתי עוד כמה דברים, כי פתאום הם נראו לי לא מתאימים.
את בדרך הנכונה. אל תחששי להיסתכל עליה בעיניים פקוחות!

[דגנית_ב*]

אני מנסה להבין למה התגובות כל כך מעטות. אני מנסה לספר בצורה פשוטה. בקצרה. ואולי זה עובר קצת "התלבטות
לעשירים". כאילו - זה לא בדמי. לא יודעת. אולי זה גם נכון. אני מודעת לכך שאני שומרת מרחק ולא משתפכת.
ואני כל כך אוהבת לקרא בדפים המשתפכים.

המעברים שלי ושל הילדים מבית הספר הביתה

הדרך לבית הספר ארוכה. הכביש ישר והנסיעה איטית וזהירה בגלל המכוניות, האופניים, עגלות המשא, גברים, נשים וטף,
כלבים ופרות. דרך מעייפת. לפעמים אני עוצרת בדרך לקניות. אני מגיעה לחנייה של בי"ס. יש שם רוח והמון אבק. אני עוצרת את הנשימה ומתמרנת בין האבקים הטסים לכיווני.
השיעור האחרון עוד לא נגמר ואני מצטרפת להורים שמחכים על יד הדלת. מציצה דרך חלונות הזכוכית הגדולים.
הבת רואה אותי. קופצת בשמחה, רצה לחלון ושולחת שפתיים מתוקות לנשיקה.
הילדים מתחילים לזרום החוצה. עם תיק לאוכל, ותיק לספר היומי, החולצה הארוכה שהורידו ביד אחת,בשניה -
הציור התורן. המורה עומדת בדלת. חיוך גדול על פניה. גם המסייע שלה חביב מאין כמוהו.
(באחד הימים הבן נשאר בבית ותיאובולד סיפר שאלי היתה עצובה. היא שכחה את החייה שלה בבית והתגעגעה אלי. הוא שוחח איתה. סיפר לה שגם הוא מתגעגע לפעמים לבת שלו. ואמר לי שכדאי תמיד לזכור להביא את הצעצוע. גם הבת סיפרה איך הוא עזר לה. ואחר כך השתולל איתה ועם הילדים ומצב הרוח עבר. אבל סטיתי מהסיפור.)
הבן מגיע גם הוא עם תיקו הגדול (והריק). חולצתו קשורה על מתניו. מהורהר. הדרך מהכיתות לאוטו קצרה וארוכה. אומרים שלום למורים, לחברים, להורים. רוצים לטפס על העצים שבכניסה. הגענו לאוטו. כמעט האחרונים לצאת. שוב נזרקים עלינו ענני האבק מהמכוניות.
קבענו תור של מי שיושב מקדימה. זה לא בטיחותי אבל זה מקטין את המריבות,ההקנטות והצרחות בדרך הביתה.
כאן אני רואה איך הלחץ משתחרר. בחוסר הסבלנות , ברצון שכל תשומת הלב תנתן עכשיו ומייד; מדוייקת
ומפנקת. שוב בכביש המעצבן הזה. בפקקים, בין המוניות החצופות שגולשות לפני מאחורי מצדדי. כל הזמן על סף חיכוך. הצעקות בתוך האוטו, ההקנטות של הגדול את הקטנה קשה לי להתרכז. גם אני צועקת.. עוצרת בצד כשהכעס ממלא את האוטו. פעמים רבות מגיעים אל הבית כועסים. "קחו את התיק, את הנעליים שחלצתם באוטו, הענף שמצאת,הבובה שלך מתחת לכיסא" בקשות שמגיעות רק לאוזנייה של הכלבה שקופצת עלינו באושר.
הם כבר למעלה, הטלויזיה נדלקת ומתחיל מצעד של שתייה ואוכל שנגמר כמה דקות לפני ארוחת הערב.

האם אני מגדילה את הקושי? מחפשת את האבק בפינות? מייבבת ללא הכרת תודה ?
יש הרבה חזרות שקטות, עליזות ונעימות הביתה. אבל המחשבה על התהליך היומיומי הזה מעייפת אותי עוד לפני שאני מניעה את האוטו.

[ענת_ג*]

דגנית יקרה, אני נורא נהנית לקרוא את דברייך, ומגלה שאת עיקר הדו שיח איתך עושה ביני לביני בראש. רציתי להציע, אם לא אכפת לך, לשלוח לי מייל שאוכל לכתוב לך? הכתובת מופיעה בראש הדף שלי. פשוט היו לי עוד דברים להגיד ומחקתי והייתי רוצה שתשמעי אותם בכל זאת.
(ומה פתאם דמה?? מה פתאם מזוייפת? ואם התכוונת שהרגשת את זה מדבריי אז אוי לי. זה בטח כי מחקתי חלקים גדולים ממה שכתבתי לך ויצא על העוקם. אשמח להרחיב במייל.)

[אורית_אוקו_ערוסי*]

פעמים רבות מגיעים אל הבית כועסים. "קחו את התיק, את הנעליים שחלצתם באוטו, הענף שמצאת,הבובה שלך מתחת לכיסא" בקשות שמגיעות רק לאוזנייה של הכלבה שקופצת עלינו באושר
מזדהה עם זה.
תארי לך שאצלי רק אחת חוזרת מבית הספר, והסיטואציה מאוד דומה, כך שאם זה שניהם... אני רק יכולה לנסות ולדמיין...
אני לא חושבת שאת מגדילה את הקושי. כשקשה,אז קשה!
לא יודעת. נכון שאני חסידה של חינוך ביתי ואולי תגידי שאני לא אובייקטיבית, אבל אני רואה בבירור על בנותי שכשיש כמה ימים הפסקה מבית הספר,לאט לאט החיים נרגעים לתוך משחקים אין סופיים עם הפסקות נעימות של יצירה או למידה או אוכל או טלויזיה.
משום מה, למרות שאור נהנית מאוד בבית הספר,לדבריה,וזה באמת בית ספר מקסים, היא חוזרת לא רגועה,מותשת (גם אם הלכה לשלושה שעורים בלבד) וחסרת מנוחה.

יש כל כך הרבה לאמר, וזה קשה בשיחה קטועה שכזאת.
אולי אזום שיחת טלפון בקרוב, אם זה מתאים לך.



_. ואולי זה עובר קצת "התלבטות
לעשירים". כאילו - זה לא בדמי._
ממש לא!
זה דוקא נשמע "מאוד בדמך".

[דגנית_ב*]

עושה לי טוב לקרוא אתכן! תודה. וגם אשלח מייל.

אבא שלי מורה
אבא שלי בן 78 וחצי ועד לפני שנה הוא עוד לימד כימייה לבגרות ועזר לנערים עולים מאתיופייה המתקשים במדעים.
לפני שהוא היה מורה הוא הייה מדריך במעברות ולימד עברית באולפנים בקיבוץ. מה שיש לו זה מעבר לסבלנות.
זו התמסרות מוחלטת להגיע לרגע שהתלמיד מבין. יש בארץ מאות או יותר תלמידים שחושבים עליו באהבה רבה.
ולמה נזכרתי בזה?
קראתי ב"בלמידה מתמדת" שיש ילדים שמתרגזים שמציעים להם עזרה.
בתיכון, התקשיתי במתמטיקה. זה פשוט לא עניין אותי כמו דברים אחרים. הפסקתי להקשיב ולעשות שיעורים
ומידי פעם אספתי את עצמי ובאתי אל אבא שיעזור. הוא הייה מתחיל לעבור איתי על הבסיס; על מה שכבר חשבתי שידעתי. לאט לאט, כלל אחרי כלל, שאלה אחרי שאלה. זה לא החזיק הרבה זמן מעמד. הסבלנות שלי היתה נגמרת והרבה "ישיבות" כאלה היו נגמרות בדמעות שלי וב"מה את כל כך מתרגזת?" שלו.

כשהבן הייה בן 5, הוא למד בבית ספר הבין לאומי בקינגסטון, ג'מייקה. התכנית היתה יפה, כזו מדורגת ואישית אבל החיים לפעמים מביאים מורה קולומביאנית שיודעת רק לעשות בית ספר, שולחנות בשורה ותרגילים במחברת.
"פה זה P1 כבר, זה לא גן". לפעמים גם קמצוץ שיעורי בית; משפט אחד, רבע תרגיל. בכל זאת - בן 5. כל נסיון מצידי לתקן הייה נתקל בסרוב, בכעס- "את לא המורה שלי!". אחר כך גם הסתבר שהמורה אמרה לילדים שלא צריך לתקן שגיאות בכתיב. הוא זוכר עד היום איך הוא, שהייה הכי צעיר והילדים האחרים כל הזמן תיקנו אותו - הפך לתלמיד מצטיין שיכול לעזור לבוגרים ממנו.
מצד שני, קרה גם מקרה שהיתה לו "תאונה" מהסוג הכבד. המורה שלחה אותו לשירותים להתנקות ואחרי שהילדים קראו לה שיש כאן בעיה ("מסריח"), הגיע השרת עם כפפות גומי לבצע את המלאכה. כששאלתי אותה למה היא לא באה, היא הסבירה בהבעת תדהמה כנה שהיא צריכה לשמור על שאר הילדים ואין לה זמן לדברים כאלה. בכיתה היו 8 תלמידים בני 6 וסייעת. את זה אני זוכרת עד היום.

יש לי בטחון גמור בילדים שלי שהם יוכלו לעשות את כל שליבם חפץ גם בלי השכלה פורמלית. לא יודעת על מה זה מבוסס. אולי על כך שאני מכירה אנשים שמתפרנסים בכבוד ובסיפוק בלי שום קשר למה שעשו בבית הספר. וכנראה זה גם מה שאני רואה כשאני איתם.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יש לי בטחון גמור בילדים שלי שהם יוכלו לעשות את כל שליבם חפץ גם בלי השכלה פורמלית. לא יודעת על מה זה מבוסס. אולי על כך שאני מכירה אנשים שמתפרנסים בכבוד ובסיפוק בלי שום קשר למה שעשו בבית הספר. וכנראה זה גם מה שאני רואה כשאני איתם.
וולא!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

זה שאת מודה בזה בפני עצמך ,זאת כבר התחלה טובה!...

[דגנית_ב*]

חופש
בילינו 3 ימים קסומים בסאפארי. הפעם באנו בעונה יבשה או בעצם, בבצורת.
עונה יבשה מזמנת הרבה יותר פגישות עם החיות. אלו יוצאות בצמאונן וחיפושן אחרי כל ציץ ירוק עד לאמצע הדרך. אדישות כמעט לטנדרים העמוסים שנעצרים מולן ולראשים המבצבצים מהגג עטורי מצלמות.
לחיות ולאנשים, למסאים שחיים בעיקר על גידול פרות, לחקלאים, זה כמובן מצב קשה ביותר.
אדמה חרבה, שלף, קוצים וחרולים.

אני ממשיכה לקרוא בביצת ההפתעה. נהנית מכל התבוננות, גילוי ותובנה. לפעמים הפרק נגמר בשאלה.
ואני נשארת עם הלשון בחוץ. אני ובעלי משוחחים. יש לי יותר תשובות. יותר דברים מרגיעים לומר. זה נעים כי אחרי שאני קוראת כאן כבר הרבה זמן, אני יכולה לדבר בבטחון ולהשתמש במילים שלי ובנסיון שלי. כאילו המילים היו שם כל הזמן ונמצא הכלי שיכיל אותן.
היום הדפסתי מאמר של רחלי מנדלסון "לעשות כלום". הבן מסתובב מאז שלמד ללכת; הנה ושוב, משוחח עם עצמו, מקפץ, לפעמים עם צעצוע קטן, הרבה זמן. הוא (בעלי) רואה את זה כשעמום. כמשהו שמעיד שלא טוב לבן. אני לא. נכון, מהצד זה נראה מוזר. ופעם חשבתי שמשהו לא בסדר. אבל בטוח שלא שעמום. בעברי הרחוק, המעומעם, אני זוכרת את עצמי מסתובבת ומספרת לעצמי סיפור על עצמי. מעמידה פנים למשל שאני מורה כמו אבא שלי. עם תיק עור מלא ניירות חשובים. מפשפשת בתוכם כמו פקיד עסוק. "הנה, זה מה שחיפשתי!
כאן רשומים כל המספרים המעניינים האלה". עכשיו אני קוראת את ג.הולט ודן לסרי ורואה שעשיתי מה שילדים עושים.

הבת אינה "נטחנת" בכיתה. בגן נורית היא היתה חלק משלישיית הנון קונפורמיסטים.
הווי אומר - לא רצו צבע ידיים ולא חימר, פטפטו, במפגש, ישבו רוב הזמן בפינת הבובות. ומצאו דרכים מדרכים שונות איך לא לסדר את הגן...
בחופש היא קשורה - ממש בחבל - אל הכלבה. היא התגעגעה אליה כל שלושת הימים. דיברה על העיניים שלה, על המקום הקשה במצח שהיא אוהבת לנשק, על הכפות הרכות שלה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איך ממש אבל ממש לא בא לי שהחופש הזה יגמר.
גם לי לא...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כיף ליקרוא איך את מתבוננת על ילדיך, ודרכם על עצמך.

[דגנית_ב*]

איך אתמול לפנות ערב רציתי עוד חופש ובערב פתאום כבר רציתי די! אחרי שהטלויזיה כובתה בשש, פתאום לילדים נולדו עוד המון תכניות כמו משחקי מחשב ולשחק בקמח ולתקן צעצוע ולסיים איזה סיפור שניתן כשיעורים לחופש (שיעורים לחופש הם מעשה בזוי בעיני וכך היו תמיד, גם לפני שהגעתי לכאן. פיכסה ). ועוד יש ארוחת ערב להכין לאכול ולפנות והנה נגמר לי החשק. במשך היום אני פנויה ומוכנה למשחק, עזרה ובכלל - והצמד הסתובב לו מול הטלויזיה עד רדת הערב. נרדמו כמעט ב11 בלילה. זה מאוחר מידי בשבילי. אני יודעת שזה חופש. אבל זה מאוחר.
יש חדר גדול שמחבר בין החדרים שלהם ובו הטלויזיה, פינת ישיבה שהופכת למגרש משחקים, ארון עם ספרים, משחקים וכדומה. הטלויזיה פועלת והם מידי פעם עושים במקביל או למטה או בחדרם עוד משהו. אבל חס ושלום לכבות את הקופסא! פחדתי ממה שייצא מהם והתעייפתי כי מאוחר. הטפתי, התלוננתי, קבעתי חוקים חדשים אחרי שהם לא רצו אפילו לדבר עלזה.
הפלא ופלא! היום, הם יורדים למטה, מציירים, משחקים, מתלבשים ומצחצחים לפני 12 בצהריים.
תופסים רדיוס של יותר -2 מטר מהקופסא. עדיין מכורים כבדים.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

זה בסדר. גם זה בא בתקופות.
אצלנו,בכשהיינו בישראל, באיזשהו שלב באמת עשיתי חוקים לזמן צפיה בטלויזיה. אבל צריך להיות מאוד החלטיים בכדי שזה יעבוד!
היום למשל הטלויזיה דלקה כל היום .
אבל לעיתים נולדים מתוך זה רעיונות למשחק או יצירה.
עד 11 בלילה זה מתיש מאוד.
את יכולה לעשות "שעת כיבוי אורות",למשל, בשעה שנוחה לך יותר. גם אם זה חופש. כך אני עושה, אחרת זה באמת קשה מידי.

[יוליה*]

דגנית,
נכנסתי הערב ונהניתי לקרוא. אמיתי וחי גם בלי ה"השתפכויות" שאמרת שאהבת בבלוגים אחרים.
נכנסתי בגלל התלבטות דומה. בני בבית ספר שחשבתי שהוא טוב, ופתאום זהו, הוא לא רוצה לחזור יותר.
אני לא מפרטת את כל השיחה שהיתה לנו, אבל בסופה אמרתי לו שהוא יכול להיות שבועיים בבית ואז להחליט אם להמשיך או לא.
אז אולי יהיה לנו פתאום חינוך ביתי?

[אפרת*]

מרתק !!! אל תפסיקי לכתוב, התובנות שלך, על ילדייך, על עצמך והתובנות הנפלאות שאנו מפיקות ממך, כל-כך חשובות !
אשמח אם תוכלי לפרט כאן את רשימת הקריאה העדכנית בנושא (את מאזכרת מדי פעם אבל לא הצלחתי לאסוף בין הטיפות). ואני כל-כך מזדהה עם החששות האלה כל פעם שאוספים אותם מבי"ס (אצלנו זה עוד גן) והם במצב רוח שפוף, עצוב, מוטרד... ישר נלחץ הכפתור הסמוי (כי זה כבר מזמן הרבה יותר ממיתר, אולי תזמורת שלמה...) של רגשות האשם הנוראיים ההם...
נ.ב.: נורא מסקרן אותי (ואל תעני אם זה חטטני מדי) - איך הגעתם לכל המקומות המופלאים האלה (ג'מאיקה, טנזניה...) ?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דגנית,דגנית, תיכנסי מהר!!
כתבו לך...

קראתי שוב את מה שכתבת. לא כל הימים רגועים ונעימים. לא כשהולכים לבית הספר ולא כשנימצאים בבית.
ככה זה בחיים. "יום עסל ויום בסל."

וחוץ מזה,
אל תפסיקי לכתוב

[שרון_המתחדשת*]

קולללללללללווווווו .....(קריאות שמחה ) מצאתי את הדף!!!
אז הנה לאחר חיפושים מתישים וארוכים ולאחר הסבר מעמיק ממך ומאורית היקרה, הנה אני כאן.
קראתי את הדף ואת באמת כותבת מקסים. ההבנות שלך מעניינות מאוד ולמרות שאני עוד רחוקה משם זה נותן לי המון.
בנותי בנות שנתיים ושלושה חודשים וכרגע טבעי ונכון לנו להיות בבית. אין לי מושג מה יהיה בעתיד, כרגע אנחנו מאושרות וזה מה שחשוב.

שאלתי אותך בעבר לגבי שילוב של הילדים במהלך השבוע רק יומיים , שלושה בבית הספר. האם זה אפשרי? אולי אפשר להתחיל משם...ולראות איך זה הולך.

[דגנית_ב*]

כתבו לי, כתבו לי, ים טררם טם טם! משובב את הנפש. תודה.
מה שאני קוראת עכשיו - בלמידה מתמדת/ג'ון הולט ו-חינוך בביצת הפתעה/דני לסרי
שניהם קניתי בדואר מ רני כשר והם נהדרים. חוץ מזה, כל פעם ש יונת שרון נותנת קישור, אני בודקת.
בד"כ, אני מוצאת ים של רעיונות ואנשים מעניינים. טוב, יש לי זמן...
לג'מייקה וטנזניה (באמצע שנתיים בארץ) הגענו עם העבודה של בעלי בתחום החקלאות. אני שימשתי בתפקיד עקרת הבית רוב הזמן (בארץ עבדתי). ויש לי המון זמן פנוי. קשה למצוא עבודה במקומות כאלו ואיך שהוא גם לא בא לי לחפש.
היום אני מרגישה די טוב עם זה ורואה כמה התפקיד הזה חשוב לכל המשפחה. לפעמים זה מתסכל.

עכשיו אני עושה תואר ראשון ב חינוך ביתי

ב המקומות המופלאים האלה היינו תמיד שונים מהסביבה. קודם כל כמובן, בצבע העור. וגם יהודים. וגם ישראלים. וגם קיבוצניקים לשעבר. משפחה - יוק וחברים צריך למצוא כל פעם מחדש.
יש עוד מה לומר אבל ביתי רוצה גם.

[אפרת*]

דגנית, ספרי עוד אם את יכולה. נשמע נורא מעניין. אני חייבת לומר שבעקבות הקריאה אצלך ובכלל באתר הזה, מצאתי את עצמי היום בסטימצקי עם תלושי החג ביד, רוכשת את "חינוך בביצת הפתעה", "מקום לגדול" ו"בלמידה מתמדת"... התחלתי אפילו לטפטף לאיש שאיתי. נראה לי שאני כל הזמן במין תהליך הדרגתי, שמוביל אותי (ואותנו, אני מקווה) לכיוון הזה. נשבר לי מהמירוץ המטורף של החיים. נשבר לי מתחילות שנה (הראשון בספטמבר וכל הימים שאחריו), נשבר לי מהתחושה שאני לא מספיקה לעשות שומדבר כמו שצריך ורק מתמרנת כל הזמן בין שלל תפקידיי כאשה בעולמנו. מעבר לזה, אני מרגישה שאנחנו כל הזמן מתחמקים מלהתמודד עם חוסר המחשבה וחוסר האחריות שבשליחת ילדינו למקורות חינוך זרים, לא משנה כמה הם טובים. זה תהליך, לא פשוט, אבל אני מקווה שננוע איתו, גם אם נורא לאט.
חוצמזה, בזכות הדף הזה, שקראתי לראשונה רק הבוקר, החלטתי לאפשר לעדו (הגדול מבין השניים) להישאר איתי בבית, אחרי שהוא ביקש זאת. אבל בערב כשוא הודיע לי ששינה את החלטתו לגבי מחר ורוצה להישאר שוב בבית, נאלצתי להודיע שמחר כבר אי אפשר ונחזור על הבילוי בקרוב... בקיצור, המשיכי לשתף, את עושה עבורנו ועבור ביתך
(יעני: הבית שלך ... ) המון !!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

דגנית, דגנית,
תיראי כמה חיזוקים ופידבקים נעימים את מקבלת.
איזה כיף.
המשיכי לעדכן.
@}

[אפרת*]

אני ממשיכה לכתוב לך (ומקווה שתכנסי בקרוב). במהלך קריאה של דן לסרי: "חינוך בביצת הפתעה" ונוצרות בי תובנות לא פשוטות אך נראה לי שנורא משמעותית: פתאם נעלמת עננה כבדה, האופק מתבהר, הנה הם, ילדיי, נקודות האור של חיי, והם מציבים בפניי אתגר מדהים, מפליא ומפחיד. האם אעז לקחת בו חלק ? האם חייבים לקחת את כולו או שאפשר לקחת בו חלק כלשהו בלבד (רק עד אחת בגן ? או לא לשלוח בכלל ????? אולי נחכה עד שנגיע לשלב הבית ספרי ???) והאתגר עוד מלא סימני שאלה ובכלל... אני מנסה ללמוד סבלנות, לקרוא כל פעם עוד קצת ולנסות לראות אם סימני השאלה שלי נענים בהדרגה.
חוצמזה, קורה לי עוד משהו מדהים במהלך הקריאה. אני מחליטה ליישם את הלמידה השוטפת, באונ-ליינ, ולראשונה בחיי מעיזה לכתוב בתוך הספר, הערות והארות קטנות, סימנים שאני חושבת ומנסה להפנים וגם חיוכים קטנים על משפטים כמו: "אני צריך לקנות במכולת כדי לדעת מתמטיקה ... "

[דגנית_ב*]

הי אפרת - איזה תהליך יפה את עוברת! גם אני מוצאת עצמי מידי פעם מחפשת משפט שלקח את ליבי.
עכשיו למשל נזכרתי שבביצת ההפתעה, דני לסרי אומר שתפקידו של המורה ליצור חללים של זמן. משהו כזה.
על חשיבותו של מרחב שקט, ריק, לצמיחה של הילד. בעצם, שלנו.

אתמול, יחד עם גשמי הברכה שירדו כאן, רשמתי על פתק קטן כמה דברים שרציתי לספר. מחשבות שרציתי לפרוש.
יחד עם פתק הקניות, גם הפתק ההוא כנראה הגיע לפח

אני חושבת הרבה על מה ששרון וענת הציעו - לדלל את הביקור בבית הספר.
המילה שעולה בי - אין לי אומץ אפילו לגשת למנהלת (החדשה) לדבר עלזה.
למה? התסריט המדומיין הוא חקירה בנוגע לסיבות, נסיון לשכנע, לברר ענינית מה למה כמה... מצב שבו אצטרך להסביר את עצמי. לספר עלינו, להתמודד בפעם הראשונה באופן לא ווירטואלי, עם ההחלטות שלי. עם הרצונות שלי.
אז כרגע עוד חופש. הילדים ילכו ביום שני לבית הספר. נראה איך יתפתחו הדברים. עכשיו כשרשמתי את פחדי,
אני מעדיפה לחכות. התשובה תגיע
שבת שלום @}

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי דגנית
התהליך מתקדם!
את כבר חושבת על מעשים ולא רק על תאוריה.נכון שבנתיים רק חושבת, אבל זו התחלה.
מצב שבו אצטרך להסביר את עצמי. לספר עלינו, להתמודד בפעם הראשונה באופן לא ווירטואלי, עם ההחלטות שלי. עם הרצונות שלי.
מפחיייייייייייייד!
אם תבואי החלטית ובטוחה בעצמך, היא תקשיב לך.
את יכולה להגיד שאת רואה שלא טוב לילדיך,אבל שאת לא רוצה להוציא אותם לגמרי מבית הספר, ואולי היא מוכנה ללכת לקראתכם ולנסות לשלב אותם באופן חלקי, ולראות איך הם מרגישים... וכולי. ועוד להגיד לה כמה את מרוצה מבית הספר ורואה כמה טוב יש לו להציע ולכן היית רוצה שהם יגיעו בכל זאת, גם אם זה לא בכל יום.

אבל קודם כל,כמובן, עלייך להיסתכל על פחדייך בעיניים...

[דגנית_ב*]

כן אורית. ככה בערך ניסחתי לי את ההתחלה.

הבוקר חזרנו לבית הספר. גשום, סגרירי. אפור ומדכא. הם נכנסו לכיתות מייד. באנו אחרי הצילצול.
אחת המורות אמרה לי שהחוג שלי "עיתון" יוצא לפועל החל מיום רביעי . ואני בבית לבד. הבית גדול, קר וריק.
אני מתגעגעת אליהם. אל שגרת החופש שלנו. אני חושבת על מה הם עושים עכשיו בכיתה. עוד 5 דקות ארוחת צהריים.
הזמן עובר לאט. יש לי מצב רוח קודר.

לכיתה של הבת הגיעה הבוקר, ילדונת אחת על זרועותיו של הנהג שלה. ראיתי אותם כבר בחנייה, מתחת למטרייה.
מסתבר שהיא הקיאה באוטו. המורה לקחה אותה למשרד. בטח כדי לטלפן להורים. הסייע אסף את הילדים למפגש
והתחיל בבדיקת נוכחות. רק בילד השביעי או השמיני, נזכר לשאול גם "ומה שלומך היום?". מזל. זו היתה הבת שלי!!! כל ההחלקות הקטנות האלו של האנשים הטובים האלה. מה, לי לא יוצא על הבוקר דבר ראשון להגיד משהו כמו"תחלישו את הטלויזיה?".

אבל קודם כל,כמובן, עלייך להיסתכל על פחדייך בעיניים...
זהו שאולי הפחדים שלי בכלל אחרים והשיחה עם המנהלת היא רק תירוץ.

"אני צריך לקנות במכולת כדי לדעת מתמטיקה ... "
וגם - כדי לדעת מתמטיקה, צריך לעבוד במכולת.
על ידינו, נפתחה חנות מכולת חדשה. בחוץ, עומד דוכן ירקות ופירות צבעוני. המוכר נגיד בן 11-12 .
את הס"כ הוא עשה בראש ואחר כך, חישב את העודף בלי שום בעייה. וגם בלי טעות. וחשבתי, מה עוד הוא לומד שם?
שפות - כי קונים שם תיירים
שיווק - חיוך, מילה טובה, עזרה בסחיבה, אדיבות.
פרסום - אולי גם כרובית?
סדר ונקיון, אסטטיקה.
בטחון עצמי - הוא מרוויח כסף. אנשים מבוגרים מתייחסים אליו ברצינות.
סבלנות, דחיית סיפוקים.
הוא לא נראה כמו איזה "מבוגר קטן ורציני". וכיף לקנות ממנו.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

קוראת,קוראת.
מרתק התהליך שלך.
אני מתאפקת לא להתקשר, אבל לא אחזיק מעמד עוד הרבה זמן...

[אפרת*]

תמשיכי !!!! את עושה שירות חשוב ונפלא לנו ולעולם !!! (נראה לי שחשוב לא להבהל מזה שיש פער בין המחשבות למעשים, מחשבות תמיד צריכות להקדים את המעשים, שהרי: "סוף מעשה במחשבה תחילה...", לאט לאט תתקדמי גם בתחום המעשי !).

נ.ב.: לגבי העולם, אני ממש לא צינית (-;

[שרון_המתחדשת*]

גם אני עדיין פה. קוראת ונהנית מכל רגע. את כותבת נהדר, את מתבטאת נפלא.
אפשר ממש להרגיש שאני נמצאת שם בין גלגלי המוח שלך שעובדים בימים אלה שעות נוספות....
מצב שבו אצטרך להסביר את עצמי. לספר עלינו, להתמודד בפעם הראשונה באופן לא ווירטואלי, עם ההחלטות שלי. עם הרצונות שלי.

אני מבינה את החששות. מסכימה עם אורית שהכל תלוי איך את מגיעה לשיחה הזו. שדרי חוסר ביטחון - תהיה שיחה קשה יותר. שדרי אמונה שלמה במעשייך והשיחה תתפתח לכיוונים טובים יותר.
כמו כן אכן חשוב לתאר ולפאר את גדולתו של בית הספר. לומר שבגלל שבית הספר טוב בעינייך חשוב לך כן להישאר שם. חשוב לך שהחינוך של ילדייך יעשה בשני רבדים במקביל- בבית שאת היא האחראית היחידה, ובבית הספר.
אני מאמינה שהמנהלת תנסה לפחות להבין את ה"ראש" שלך....
אבל שוב, קודם כל את צריכה להיות בטוחה שזה אכן הצעד הנכון.

חושבת עליך הרבה!

[דגנית_ב*]

תודה ושוב תודה. הרבה עידוד אני מקבלת מכן.
אני מאמינה שהמנהלת תנסה לפחות להבין את ה"ראש" שלך.... בקשר לראש:
לפני החופשה, הייה שבוע אירועים בבית הספר שנקרא HANDS ACROSS AFRICA . אמנים ובעלי מלאכה מכל הסוגים הציגו את עבודותיהם והתנסו עם התלמידים בכל מה שהידיים (והמארגנים הצליחו לארגן) עושות בטנזניה.

הביאו אומני TINGA TINGA (שרון, מכירה?) והילדים עשו עבודות בסגנון. בשלו, רקדו, תופפו וניגנו, שמעו סיפורים ושירים,
בנו בית אפריקאי ועוד ועוד. באחד הימים הושיבו בחור שהכין סנדלים מטייר מפונצ'ר. תיק תק והסנדל מוכן. תור ארוך של ילדים השתרך מולו. זוג סנדלים שהותאם באופן אישי עלו 3000שילינג שזה כמו 3 דולר. איזה גזלן הא?
המנהלת הסתובבה במקום וראשה עטור מקלעת צמות שחביבה בדרך כלל על בנות העשרה.
זה הראש שלה...

[דגנית_ב*]

(נראה לי שחשוב לא להבהל מזה שיש פער בין המחשבות למעשים,

תודה. המשפט הזה חשוב לי. אני מנסה ללחוץ על הברקסים. יש לי דימוי של עצמי כנסחפת ולא מחושבת
(ותודה לאסטרולוגים שגורפים את כל מזל תאומים לערמה של שיטחיים ומשתעממים מהר).
אני עושה הפסקות בכתיבה בכל פעם שמשהו בבית הספר מקפיץ אותי. וכרגע אני באויר...

<מתעלמת בנוחיות מכך שהאסטרו. גם מתארים את בני המזל האינטלגנטי והתקשורתי הזה כ: גבוהים ורזים>

[אורית_אוקו_ערוסי*]

מתעלמת בנוחיות מכך שהאסטרו. גם מתארים את בני המזל האינטלגנטי והתקשורתי הזה כ: גבוהים ורזים>
גדול!!

בקשר לסנדלים מהצמיגים. באחד הטיולים שלנו (לא זוכרת איפה, אולי כשניסינו להגיע אליכם ובסוף היגענו רק לאמבוסלי...)
עברנו בעירה שמכרו שם כאלה סנדלים. רק באיזורים של מסאים יש כאלה. רק הם נועלים אותם. אמרתי לאייל שבא לי ליקנות רק בכדי להראות בארץ את הדבר המוזר\מדהים\מצחיק הזה. אבל בסוף לא עצרנו ולא קנינו.
וזה מזכיר לי שפעם באמת כמעט היגענו אליכם. איזה קטע.
אז אייל אמר לי שאיזה משפחה של ישראלים גרים בארושה ודרכם סידרו לנו מקום במלון, ואני חשבתי לעצמי שזו בטח עוד משפחה כמו אלה שכאן שאין לי על מה לדבר איתם וזה סתם יחרב לי את הטיול...

[דגנית_ב*]

אני עומדת על יד הכיריים ומערבבת מרק. בראשי מחשבות. צפות, מסתחררות, שוקעות ועולות שוב.
ועולה אלי מחדש, מסרבת לשקוע, הפרידה מאמא שלי.

אמא שלי

אמא שלי נפטרה חודשיים אחרי הולדת בני.
באתי לארץ חודשיים לפני הלידה. גאה ופורחת, מצאתי את אמא שלי חולה.
חלשה, ורזה, מותשת ומובסת על ידי כאבים, בחילות ובדיקות שהעלו רק בשורות רעות.
במפגש האחרון במשרדם של המומחים היתה לבושה בשחור, רזה ואפורה. בעדינות אמרו לה שהיא הולכת למות. היא לא בכתה, לא צעקה, לא נלחמה. רק ביקשה לנוח מהכאבים והבחילות.
כל הכוחות של המשפחה כוונו כדי להקל עליה.
היא שכבה בבית. ביקשנו שתאכל משהו בין הכדורים החזקים שמשקיטים את הבחילה ומערפלים את ההכרה.
לפעמים היתה קמה, מתנודדת ורפה כמו עלה של עשב ברוח קלה.

ובנתיים אני הרה - גדולה, חזקה ויפה. בעלי בחו"ל אבל אני מלאה.

בני נולד. באנו הביתה והנחתי אותו על מיטתה. היא פתחה את קישורי בגדיו, הביטה בו בשקט ואמרה "הוא יפה".
לברית לא יכלה לבוא. אבא היקר התרוצץ קרוע בין שמחתו ורצונו לעזור לי לבין ההתמסרות הטוטאלית לה.
בעלי חזר לחו"ל ומזל שהייתי בקיבוץ - מכבסים, מבשלים, מברכים. אבל כשהבן בכה, כשהלילות היו לבנים, שעייפתי...
הרגשתי שנגזלת ממני השמחה השלמה. רציתי אני להיות במרכז ההתעניינות של כל המשפחה.
אבל איך אפשר להגיד שקשה לי? הרי לי יש תינוק ואנחנו בריאים מאושרים...
לאמא צריך לעזור. אצל אמא צריך לשבת. לאמא צריך להשיג את הכדורים הנדירים.
אני ובני היינו הציפוי המתוק לגלולה המרה. קרן השמש ביום סגריר. אנחת הרווחה בסוף היום.
6 שבועות אחרי הלידה, נסעתי בכאב עצום לבעלי בחו"ל. זו עכשיו המשפחה שלי. אותה רציתי לטפח.
אחרי כשבועיים, הגיע הטלפון. אמא נפטרה בבית. מוקפת באבי ואחיותי. בלעדי.
אני ובני חזרנו הביתה בטיסה ארוכה ומעייפת. כל כך רציתי לחזור שוב הביתה.
זמן השבעה הייה זמן של קסם. שעות וימים ישבנו ודיברנו. פתחנו אלבומים והעלינו זכרונות. ישבנו על הדשא באור השמש הסתווי.
לפעמים אבא הייה נסוג לכורסתו. שותק ומכונס בעצמו. נח מנוחה שלא ביקש.
במחלתה - הפכה תלויה בו בכל דבר. והוא - חתר בכל הכוח נגד הזרם של מותה הצפוי ושל הפרידה המתקרבת.
היא גמלה לו במבטים ומילים מלטפות של רוך ואהבה. מילים שמעולם לא שמעתי ממנה.
לא ידעתי כמה אהבו אחת את השני. כמה שלובים היו זו בזה. חברים זה לזו. זוג.

.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ןאוו!
קראתי ובכיתי.
איזה משפחה מקסימה.
@}
את כותבת מקסים.

[שרון_המתחדשת*]

)': קראתי, כאבתי, התעצבתי....

[אפרת*]

דגנית, זה מדהים אבל גם מרגיש לי נורא נכון, שהמחשבות האלו על החינוך הביתי לוקחים אותנו אחורה ופנימה, לתוך כל מי שאנחנו, כל עצם מהותנו, מערבלים מחשבות, תחושות, כאבים וגעגוע. זה לגעת בילדות שלנו, לחפש מה עשה לנו טוב, מה עשוי לעשות להם טוב. ולא בכדי מחשבות על אמא, על הצורך שלנו שמישהו יגונן עלינו, על הרצון שלנו להיות שוב ילדים של מישהו, גם לחזור למה שהיה טוב ומרגיע וגם מחשבות על תיקונים קטנים שלו יכולנו היינו עושים...

רציתי כבר מזמן להגיד לך, אחרי קריאה ב"מקום לגדול" של דן לסרי ובעקבות מחשבות שלי בנושא: קשה נורא לעשות ולקבל החלטה כזאת בואקום חברתי. את די לבד שם באפריקה הרחוקה... לעבור לחינוך הביתי כרוך בלהתנתק גם מהמעט קשר שיש לך עם אנשים שונים, וגם אולי לנתק את הילדים מהמעט חברה שיש להם. אני יושבת לי בלב רחובות ובכל זאת מרגישה שלהחזיר את הילדים הביתה יהיה נורא קשה מבחינת הבידוד החברתי, אז אצלך זה על אחת כמה וכמה...

אנא המשיכי לכתוב לנו, את נותנת לנו הזדמנות להצצה לרגעי צלילות נדירים ומיוחדים כל-כך.

וחוצמזה, גדול גדול, וגם כתף וירטואלית להניח עליה ראש לרגע ולדמוע.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

שלהחזיר את הילדים הביתה יהיה נורא קשה מבחינת הבידוד החברתי, אז אצלך זה על אחת כמה וכמה...
לדעתי, למי שיוצא מתוך המערכת כבר יותר קל מבחינה חברתית, מכיון שהקשרים החברתיים כבר קיימים. הוא פשוט לא "יתערבל " בהם כל היום, אלא פחות שעות ביום,כשיחפוץ בכך.
מה שבעייתי בעיני הוא ה"ואקום החברתי" של דגנית עצמה. שאין לך תמיכה מידית. שאת לבדך עם המחשבות וההתלבטויות.
חייבת להגיד שאת מתמודדת עם הכל באומץ רב. מרשה לעצמך להיכנס למקומות הכי עמוקים וקשים.
המשיכי לשתף. זה מרתק.

[דגנית_ב*]

להתחיל מחדש זה לא פשוט. .

בנתיים, גם חגגנו יום ההולדת לבן עם הכיתה שלו. נורא פחדתי מזה. דחיתי ודחיתי עד שהוא אמר "נו!". מייד הכנו הזמנות וקפצנו למיים.
מה עושים בכלל עם ילדים בני 8-9?
בגלל אופי המקום, היו ימי הולדת עם פעילות גופנית למתקדמים - טיולים רגליים וקומזיצים, תחרויות ריצה בסגנון המבדקים האולימפיים, אומגות למינהן וכדומה. רציתי מדורה,משחקי לילה ואפיית פיתות אבל זה הייה מוריד את מספר הילדים לאפס בגלל המרחק בין הבתים ונסיעת לילה לא בטוחה.

נזכרתי במשחקי המגרש ששיחקנו בחברת הילדים בקיבוץ בערב, אחרי שההורים "החזירו" אותנו לבית הילדים.
בן זוגי לימד אותם "כדרים באים (קדרים?)" ו"שבויים". (יש לנו מגרש חנייה ענקי ומכוער שהראה הפעם שלכל מטבע יש שני צדדים), הוספנו משיכת חבל ופנייטה (לוקחים מקל עבה ומרביצים בעיניים קשורות בקופסת קורנפלקס מקושטת. כאשר היא מתבקעת, כולם משתטחים קמיקזית על הדשא לאסוף כמה שיותר ממתקים שנופלים החוצה ), חלקם עוד הפליאו במשחק כדורגל למרות החום. לא בני. הוא דוקא די התעייף מכל הריצות האלו.
העיקר שעשינו את הפנייטה. צילמתי אותה ואולי אוסיף פעם תמונה לכאן. הוא שירטט, מחזרנו חומרים, צבענו ויצא מקסים.

בדרך למסיבה, נסעו איתי באוטו עוד 3 ילדים שביקשו לנסוע עם הבן. זקפתי אוזניים והקשבתי לשיחות ביניהם. באמצע הספסל האחורי ישב ילד גבוה וחמוד. משהו כמו מלך הכיתה. מוכשר מאד בלימודים, זריז-פזיז כזה בגופו ובלשונו. הילדים שוחחו, התבדחו, צחקו, צעקו ודחפו. שאלתי על פ., אחד החברים של הבן שהייה אצלנו כמה פעמים ולא הצטרף. אחת אמרה שאבא שלו בא לביקור החודשי שלו. הוד מלכותו, לדעתי בתמימות גמורה, הוסיף שפ. אמר ש"לא בא לו לבוא כי הבן (שלי) הוא such a girl ". אופס!
על חיצי לשונו של פ. כבר שמעתי קודם. גם שמעתי את בני אומר לו שזה לא נעים. גם המורה הציעה לחפש חברים אחרים. ויש הרבה מה לכתוב על משפחתו ועקרונות "החינוך" של הוריו.
אבל אני קפאתי. הבן לא הראה את רגשותיו. הם המשיכו בפטפוט וצחקוק. "המלך" אמר לבני SHUT UP .
בני מדבר לאט. הוא מתרגם בין השפות ורוצה להתבטא באופן הכי מדוייק. לפעמים הוא נתקע לזמן ממושך גם במחשבה.
טוב, לא רוצה להתלונן על הבן שלי. אלא להגיד משהו אחר -

בבית הספר הטוב הזה אמנם הילדים לא מקללים כמו שקיללו בבית הספר בארץ (בכיתה א' היו:בן זונה, מטומטם, אדיוט, מפגר. זה התעופף שם בין הילדים כמו ניירות של סנדוויצ'ים).
אבל אפשר ללכלך מילים רגילות. וזה יכול להיות יותר כואב. ואת זה עושה ילד לילד על בסיס יום יומי.
ההורים לא תמיד יודעים שיש מישהו שמתנהג עם אוצרם היקר בצורה משפילה. המישהו הזה הוא ילד שנראה והוא בטח אכן כזה - מתוק ותמים כמו ילדי.
מאיפה זה בא?בגלל התחרות על תשומת הלב של המורים? השעמום? רגשות קשים מהבית? ככה עשו גם לי?

שעורי בית בחברת ילדים:

• צריך להראות COOL ולא לבכות לאמא ואז יעזבו אותך בשקט.
• אם מפעם לפעם אתה מראה שאתה חזק עם פני הפוקר שלך וההתגרויות "הנקיות" האלו - אולי אפילו תהייה מקובל.

ולדברי ההורים אין כמעט שום השפעה על הרגשות האלה: אל תשים לב... הם ילדים רעים... תתרחק מהם...
לא טוב להם.. אתה ילד נהדר ואנחנו אוהבים אותך...
זה פשוט משחק במגרש אחר.

לשמחתי בני לומד לאט. הוא עדיין מתחבק ונוגע ומנשק ונפרד ובוכה.
ואני אומרת: מותר לך. לבכות, להתגעגע, לבוא הביתה.
מותר לך להיות בלי חברים.

<בפרק הבא של הטלנובלה - אני חושבת שחברים אפשר למצוא רק בבית הספר>

[ב_דחילו*]

דגנית, קוראת ומאוד מתרגשת. מזל טוב ליום ההולדת של ילדך המקסים @}

גם אצלנו בית הספר הוא חממה, ובכל זאת יום אחד ילד אחד קרא לבני לחזור לכיתה, כי המורה בקשה ממנו לקרוא למאחרים. בני היה עסוק בחפירות או משהו דומה - ואותו ילד גרר אותו עם הידיים מאחורי הגוף - תנוחה משפילה שמנציחה את פערי הכוחות. המורה חזקה אותו ו'עצרה' את יום הלימודים לברור הנושא. אני ובן זוגי כאבנו - והכאב נע בין לגונן עליו לבין הידיעה שזו ממש חממה והוא מוכר אהוב מאוד שם בזכות כשוריו ומזגו ואולי לומד שם משהו (חברתית) ובכל זאת..

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בפרק הבא של הטלנובלה - אני חושבת שחברים אפשר למצוא רק בבית הספר.
להבין את זה פשוטו כמשמעו??!!

קשה לראות ולשמוע דברים כמו אלה שתארת.
גם ביתי חווה דברים דומים בבית הספר שלה. היא מספרת לי ומוחה ובוכה.
אבל היא גם בוחרת להמשיך ללכת לשם שלוש פעמים בשבוע. כך שאני צריכה לסמוך עליה בזה.
יש לך בן מקסים ורגיש.
בזכותך הוא מרשה לעצמו עדיין להודות ברגשותיו ולבטא אותם.
למרות מה שהוא נאלץ ליספוג מ"חבריו" בבית הספר.

[אפרת*]

דגנית - קודם כל: תודה שחזרת. אני לא יודעת איך זה בשביל האחרים, אבל עבורי לפחות, הכתיבה שלך היא כמו מים חיים. אני מחפשת אותך ומרגישה שיש לי מקום וזכות להחשף להתלבטויות של עוד מישהו סביב נושא שפתאם נורא מעסיק אותנו.
מה שתארת עושה קווץ' גדול בבטן. לדני לסרי יש ספר נוסף שנקרא "מקום לגדול". עוד לא הגעתי לסופו (אני משתדלת לכבד את התוכנית של הסופר לעשות סדר בבלגאן המחשבות שהוא כותב ולכן לא קופצת ישר רק למה שנוקר מושך אותי באותו הרגע...) אבל כבר ראיתי שיש שם משהו באחרית דבר על זה שאנשים מאשימים אותו שהוא, במחשבותיו על קהילות למידה וכו', לא מכין את הילדים לעולם הקשה שמחכה להם שם בחוץ... התיאור שלך מעלה מחשבות כאלה ואני חושבת שבספר אולי נמצא כמה תשובות.
דרך אגב, מה האיש שלך חושב על כל ההתבלטויות שלך ? האם הוא בתמונה ?
מזל טוב לבן ושוב תודה, אפרת.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

רוצה מאוד לענות כאן משהו, ודגנית, את מוזמנת לימחוק אם זה ניראה לך לא רלוונטי לדף שלך.
ילדים בחינוך ביתי לא מנותקים מהמציאות! אנחנו חלק מחברה, ובטח שבארץ, הילדים ניפגשים עם ילדים אחרים בגן המשחקים,ברחוב,בבתים של חברים ובחוגים. ככל שהילדים גדלים הם יוצאים יותר מהבית ונעשים יותר עצמאיים. כך הם לומדים גם על הדברים הלא נעימים שיש לעולם להציע.לומדים קודים חברתיים שונים ממה שנהוג בבית ולומדים להתמודד איתם.
אני מדברת מניסיון אישי, כי ילדי בחינוך ביתי (לאפרת שלא מכירה אותי), ומהכרות עם עוד ילדים שגדלים בבית.

אבל כבר ראיתי שיש שם משהו באחרית דבר על זה שאנשים מאשימים אותו שהוא, במחשבותיו על קהילות למידה וכו', לא מכין את הילדים לעולם הקשה שמחכה להם שם בחוץ... התיאור שלך מעלה מחשבות כאלה ואני חושבת שבספר אולי נמצא כמה תשובות.
ההאשמה הזאת מופנית כלפי כל אנשי חינוך הביתי. זאת ואחרות חסרות שחר כמותה.
אפרת,את גרה בישראל. את מוזמנת ליצור קשר עם אנשים שעושים חינוך ביתי ולראות ולשאול שאלות.
אני מכירה ילדים שגדלו בחינוך ביתי שהם פיקחים ועצמאיים ומאוד מוכנים לחיים. הרבה יותר מהרבה ילדים אחרים.

[אפרת*]

אורית, אני שמחה לקרוא אותך ואת הארותיך כאן. אני מקווה שלא השתמע מדברי שאני תומכת ב"מאשימים" למינהם, להיפך. רק ניסיתי לתת לדגנית הארה על כך שמישהו כבר חשב על הרגשות האלו שלה ושיש מוצא והמוצא לא חייב להיות "להכין את הילד לעולם הקשה שבחוץ...".

אני גם בתהליך מחשבתי ובכלל ואני חושבת שחלק מהתהליך אכן יהיה מפגש עם אנשים שעושים את זה כבר...

תודה בכל מקרה.

[דגנית_ב*]

ב דחילו
בני משחק לבד בדרך כלל. פעמים מספר על כך בצער. לפעמים זה בסדר מבחינתו.
רציתי לכתוב שאני מבדילה בין מקרה חד פעמי לבין סגנון מציק על בסיס קבוע (הנה, כתבתי) אבל הנקודה שרציתי להאיר היא שבבית הספר הזה, שנראה לי כל כך טוב, קורים דברים שקורים בבתי ספר רגילים.
בשבועות האחרונים הכיתה עסקה בTEASING כלומר התגרויות/הצקות בבית הספר. הם ראיינו ילדים מכל הגילים. ראיתי את השאלונים עם התשובות על הקירות. מסקנות - כמעט כל הילדים עוברים את זה שם! בד"כ, בזמני הפסקות.
אוקיי. צריך לפתח עור עבה. לא לקפוץ מכל דבר. לעודד את בני כדי שיהיה מספיק בטוח בעצמו ולא יפול מההערות האלו וכד. למה? אולי משהו בבסיס שגוי לגמרי?

הידיעה שזו ממש חממה שוטטתי קצת באתרי בי"ס אלטרנטיביים בארץ. קשה לגבש עליהם עמדה דרך האינטרנט
אבל זו אופציה שתבדק כשנחזור ארצה.

(היום בדרך לאוטו, פ. עבר על ידינו ואמר "הי" בקולו המתוק. עשיתי לו דוקא ולא עניתי גם הבן לא. אבל אולי הוא לא שם לב)

דברים שהבנתי מילדים על בית הספר:
בית ספר=בית ספר.
גם אם בעיני יש הבדלים של יום ולילה בין בית הספר בארץ לזה שכאן. אם יש מורים, שיעורים, שיעורי בית, הפסקות, חובות ומטלות אז מדובר בניואנסים בלבד.
או בית ספר או בית. כל השאר זה ריטוריקה של מבוגרים.

כל מבוגר בבית הספר יש לו אותו מעמד בעיניהם - המחנכת, המורה לשחייה, המדריך בחוג טי קואנ דו וגם העובד בקנטינה: הם מחליטים ואיתם קשה להתווכח. אפילו אם אמא אמרה...

ובבית קורים דברים נהדרים בנתיים. אבל גם בבית הספר יש דברים נהדרים. ראיתי אותם. שמעתי מהילדים שלי.

שיר ששרתי המון כשהיו קטנים:

אוניה, אוניה, עם כנף כשל יונה
היא מתנדנדת, עולה ויורדת
על ה ג ל י ם

ככה אני מרגישה.

[דגנית_ב*]

לפני שאסגור
אפרת - את מאד מוזמנת לספר עליך, על ילדך, על ההתלבטות שלך/שלכם.

לדוגמא - אני בבית כבר הרבה שנים. אין לי התלבטות בנושא עזיבת קריירה, משכורת שנייה וכו.
מה איתך? מה רלוונטי לגביך?
בקיסוואהילי אומרים קאריבו = ברוכה הבאה!

[ב_דחילו*]

אנחנו בבית ספר 'רגיל', אבל קטן מאוד, ביישוב קטן ובמרחק שתי דקות הליכה מהבית. אני לא מכירה את בתי הספר האלטרנטיבים. הבחירה שלי נובעת מהמכלול שאני אוהבת: קהילה, אמנם לא קהילה הומוגנית או חברים-לדרך או לנפש (אם כי יש כמה) אבל קהילה במובן שהילדים מכירים עוד משפחות וגדלים ליד עוד ילדים ומבוגרים. בית ספר אינטימי שבו כל ילד מוכר ויש דיאלוג עם ההורים.

בבית הספר פוגשים ילדים ותכנים - ובבית חיים וגדלים. המפגש עם בית הספר הוא לפעמים טוב ולפעמים רע - ובבית מנסים להפוך הכל לשיעור.
חלק מהמכלול, במקרה שלי, הוא שאני בפועל רוב הזמן (כולל סופי שבוע) לבד ובית הספר והגן נראים לי המקום המתאים לשהות של ילדים כשאני עוסקת ברומו של עולמי (או בשיעור יוגה או אצל הספר, סתם דוגמאות מהיום).

לפעמים אני מפנטזת על שנה שנתיים של שינוי סביבה ובלי בית ספר וארץ אחרת נראית לי מקום קוסם להרפתקאה שכזו.

[אפרת*]

דגנית, ראיתי את ההזמנה שלך וכבר כמעט שלוש שעות שאני מתחבטת מה לעשות. לגלות טפח ו/או להסתיר טפחיים...
הנה אני צוללת, אבל מקדימה, לטראומה שלי יש דף נפרד לגמרי (לדמותך הנעלמת) ואני לא רוצה שנגלוש לזה בדף הכל-כך חשוב שאת פתחת עבורנו. כן, יש לי דף בית אישי, אבל שם אני תחת הניק רסיסים של אור ושם אני אמא של עדו ונועם אבל גם של איילת שאותה אבדנו בסוף ההריון. ולמה אני מסבירה את כל זה ? (גם כמו שכתבתי, כי אני לא רוצה לתפוס כאן את מקום המתאבלת וכו', בשביל זה יש דף נפרד ועמוס לעייפה, והדף הזה עם כל החלונות לנשמתך ובכלל שפתחת בו, הוא חשוב בפני עצמו. נקודה.) וגם כי אי אפשר להסביר את הזמן שיש לי ואת החופשה מהעבודה, בלי לגעת בטראומה ההיא... (חופשת לידה וכו'...).

האמת, זה אפילו יותר מזה:
האובדן הזה של התינוקת לה חיכינו כל-כך, מכריח אותי ואותנו לחשוב על מי שחי אתנו. על הילדים שלנו ולאן אנחנו מובילים אותם בעולם הזה. וגם גורם לך לחשוב הרבה על הטעם האמיתי של החיים הללו (מתחברת נורא גם לדני לסרי וגם ליאיר כספי בספרו "לדרוש אלוהים"- בעקבות המלצה של אחת הבנות באתר הזה...) ועל הייעוד שלך, ועל הרצון שלך לחיות חיים משמעותיים ולא כל הזמן לצפות לדבר הבא, להרגיש מאושר בהווה ולא לקוות ולייחל לאושר בעתיד. מבינה ? מבינות ?

אני מודה, יצאתי לחופשת הלידה הזאת נורא מבולבלת. אני קלינאית תקשורת, עובדת הרבה עם ילדים בטיפולים של אחד על אחד. נכון, לרגעים יש בזה המון סיפוק ועשייה, אבל בסופו של יום, אני לא משוכנעת שזה אני. אני נשחקת עד דוק, לוקחת כל ילד קשה, אל תוך הלילות המיוסרים שלי וכו' וכו'. ויש בזה, עבורי, המון התעסקות ברמת המיקרו, וגם מידת ההשפעה היא גבולית נורא. ובכלל, אני טיפוס שמחפש את עצמו. בצעירותי זרמתי יותר בקלות, נהניתי מעשייה חברתית זורמת, בלי לשאול יותר מדי שאלות, ובעיקר בהתנדבות. פתאם לתת עזרה, תמורת כסף, נעשה לי ממש לא פשוט.
אז אני מחפשת את עצמי, ואת הכיוון ובכלל.

בהריון של עדו (בן 3:10 ש') קראתי את עקרון הרצף, במקביל עבדתי קצת בבדיקות סינון שמיעתי של ילודים בתל השומר. קראתי את תיאור התינוקיה ונחרדתי עד כמה הוא היה מדויק ונכון. עדו נולד ובאופן בלתי מתוכנן נשאר במיטתנו עד גיל 8 חודשים ומאז הוא אורח קבוע בחדרנו (מזרון לידינו כשהוא מחליט לנטוש את מיטתו). ביליתי איתו 8 חודשים בבית. נהנתי להיות איתו אבל סבלתי נורא מהבידוד החברתי הקשה. כשנועם נולד (בן 2:6 ש') לא יכולתי להרשות לעצמי חופשה ממושכת וחזרתי מהר לעבודה. הם במסגרת, לפעמים טוב יותר לפעמים פחות, ואני כל הזמן בדילמה.

לפני הלידה הטראומתית הזאת, הייתי על סף ייאוש ממרתון חיי, מהצורך להיות תמיד בזמן ועם שעון שלא מפסיק לתקתק (טיפול ראשון ב 0800, הבא ב- 0845, הבא ב- 0930 וכו' וכו' וכו') כל הזמן מישהו שמחכה לי, כל הזמן בלחץ, בריצה, מהילדים לעבודה, מהעבודה לילדים וכו' וכו'.

נראה לי שאני מוכרחה לעצור קצת, כי הכתיבה הזאת סוחטת ממני את טיפות האנרגיה האחרונות בסופו של יום... את ואתן מוזמנות להגיב ובכלל. ואני אחזור כשאתמלא שוב. תודה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

בית ספר=בית ספר.
זאת גם המסקנה שלי היום ,מהשהות של ביתי בבית ספר מקסים...

ולך אפרת. לא ידעתי שאת רסיסים של אור. עקבתי אחריך מיד אחרי שאיבדת את תינוקתך.
אני חושבת שאכנס לדף שלך לדמותך הנעלמת. לא ידעתי שזה עליך ותהיתי איך את ממשיכה בחייך.

[אפרת*]

אני כל-כך מבולבלת. כתבתי כאן אתמול בערב, הלכתי לישון מתוך כוונות לדבר וללבן את העניינים עם בן הזוג אבל נרדמתי מהר מדיי.. קמתי עם כאבי בטן שמעידים על התנהלות נפשית כלשהי...
אני ממש לא רוצה לחזור ליומיומיות הקודמת שלי. לא רוצה לחזור למקום העבודה. נכון, זה נורא מפחיד אותי לצאת מהמסגרת. אבל אני יודעת שלא טוב לי שם ובכל זאת האופציה של לחזור לשם עולה כל הזמן. יצאתי להליכה מוקדם בבוקר, כשחזרתי כולם עוד ישנו. בדרך התגבשה בי אמירה נורא חזקה. מגיע לילדים שלי לגדול באהבה ואחר כך, מגיע לכל ילדי העולם לגדול באהבה
יופי. אז מה עושים עם זה עכשיו ? לרגעים בא לי לצרוח על דני לסרי שהכניס לחיי כל-כך הרבה תובנות חדשות וקשות.
תכננתי לזרום עם הילדים ולהישאר איתם בבית. האיש שלי צפה מהצד ותהה עד לאן יגיע השגעון שלי... ואז שאלנו את עדו אם הוא רוצה ללכת לגן. טעינו בענק. אסור לשאול אותם. כמובן שהוא ענה שכן ומהר התארגנו ובכל זאת נכנסו למרתון הבוקר, כי יש ריכוז בגן, ואסור לאחר וכו' וכו'. אני נעשיתי נורא עצבנית. רק באוטו, ממש בפאתי הגן, הוא פתאם הבין שהיתה לו אופציה אחרת. זאת אשמתי. גידלתי אותו לרצות אותנו ובכלל, גידלתי אותו בתוך המערכת והוא לא הבין ממני שיש אוצפיה אחרת. אני מסכימה עם צפריר שיש החלטות שאסור להפיל על כתפי ילדינו.
אז מה עושים עם זה עכשיו ?
מצד אחד אני חושבת יותר ויותר שחייבים לגדל אותם אתנו בבית, מצד שני ידיי כל-כך רפות... ויש אלף ואחת שאלות ואני לא בטוחה שאהיה להם טובה. ואני לא בטוחה שלא אשתגע איתם בבית. ואני לא בטוחה שאפשר לממש את זה כשגרים בתוך דירה בבניין מגורים בלב העיר.
אז מאיפה מתחילים ?? יש לי מליון ואחת שאלות.
ואז קראתי גם את הדף בוגרי חינוך ביתי או משהו בסגנון. גוני שפרון שברה אותי לגמרי, תקראו אותה, כל-כך עמוקה, כל-כך יפה בכתיבתה.
מה עושים ??????

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אפרת. נראה לי שצריך להתחיל מהתחלה. להראות להם שיש אופציה אחרת חוץ מללכת לגן.
להתחיל במילים, וכמו שדגנית עושה, במעשים מידי פעם.
גם אני שואבת כוח והשראה מילדי משפחת שיפרון, שהם הילדים הכי בוגרים שאני מכירה באופן אישי שגדלו בחינוך ביתי.
אם זאת התוצאה, זה שווה!!!...
את אמא רגישה וקשובה. את עוברת כל כך הרבה טלטלות כרגע וכל החלטה היא קשה עוד יותר.

דגנית,את איתנו??

[דגנית_ב*]

כן, כן. כתבתי המון אחרה"צ וכשהוספתי לדף - הסתבר שהשרת מנותק בגלל הפסקות חשמל. אוףףףףףףףף
השרת חזר אבל כבר מאוחר ואני אמשיך מחר.

[אפרת*]

רוצה רק להגיד תודה וכמה זה נעים וטוב שיש לנו פינה קטנה שבה אפשר לקיים דיון איכותי על דברים, לשתף בהתלבטויות, במחשבות ובכלל. כל היום התהלכתי לי בתחושה שיש מישהן בעולם שחושבות עליי ועל ההתלבטויות שלי ואני חושבת, בין השאר, עליהן ועל ההתמודדויות שלהן. לילה טוב, נקווה שבבוקר השרת של דגנית יעבוד טוב יותר...

[דגנית_ב*]

אפרת - שכתבת ולא ידעתי שאת גם רסיסים של אור, קיבלתי מכתיבתך אנרגיה של התרגשות, של שמחה.
אתמול אחרי שקראתי אותך, יצאתי מהאתר, כיביתי את המחשב, התיישבתי ושתיתי 2 כוסות מיים. אחר כך יצאתי מהבית
במרוצה ממש, לכל מיני "סידורים" - כל כך התרגשתי.
גם אני הרגשתי שלהתייחס אליך כאן רק דרך המסך של אבלך עלול להיות לא פייר כלפייך.
(זה משפט שנראה לי בעייתי. נסיתי לנסח אותו כמה פעמים, גם אתמול ותמיד יצא לי מוזר, לא רגיש. אבל אני מרגישה צורך להגיד את זה. אנא סלחי מראש אם יצא פוגע).
כל משפחה עושה דרך משלה. זה בנלי אבל אני אומרת את זה בהקשר הזה ומחוברת לזה מאד כי זה מרגיע אותי.

ב"ביצת ההפתעה" דני לסרי מדבר על הכשל היסודי של המורה המביא את הידע שעיבד בעצמו כגוף גמור וסגור ומצפה
מתלמידיו לקלוט את הדברים בלי תהליך של יצירת הידע בעצמם. וזה לא הולך. ויוצר תיסכול בו ובתלמידיו.
והידע - יפה ומושך ככל שיהיה - מתמסמס.

אז מה עושים עם זה עכשיו ?

אספר לך מה אני "עושה" (זה במרכאות כי יש עשייה שנראית מבחוץ יותר כמו: ישיבה-נון-סטופ-מול-המסך-כשיד-ימין-על-העכבר-זזה-רק-כדי-להרים-כוסקפה-או-לינוק....מהסיגריה):

• אני קוראת (בעצם גמרתי) את שני הספרים שלי ונורא נהנית מהקריאה.
• שמתי את הספרים בשירותים - גם בשביל בן הזוג
• הדף הזה
• כשהילדים שלי מדברים, על כל כל דבר, אני עונה יותר לאט. לפעמים רק בהממממ... אני לא שואלת כל כך הרבה שאלות

והרבה פחות אומרת מה דעתי או מציעה פתרון.

• ממעיטה לאכול סוכר וקמח לבן; אספתי איזה מאה שקיות פלסטיק מהסופר והבאתי להם שישתמשו עודפם;יותר אורז

מלא, רסק עגבניות לספגטי מגוון גם בעגבניות שאני חולטת לבד ולא רק מקופסאות. עשיתי יוגורט ולבנה.

• אני מתייחסת לתובנות שעולות אצלי בשיא הרצינות וגם משתפת בהן את בן זוגי וחברתי שמעבר לים. משניהם אני

מקבלת המון תמיכה.

• השארתי את הילדים בבית כבר 3 פעמים "בלי סיבה".
• אני הולכת לחטוף על הראש מהמורה בגלל הסעיף לעיל וכתבתי לי כבר מה להגיד כדי שלא אשכח/אברח.
• אני יודעת שיגיע היום ואצעד, קצת בפיק ברכיים, למשרדה של המנהלת, ואדבר איתה על דילול השבוע באופן

(טבעי) וקבוע.

• אני נהנית כל פעם שיוצא לי חרוז..

קראתי את מה שנגה שפרון כתבה בבוגרי החינוך הביתי. שוב עלה הזמן והמקום שצריך כדי להרגיש את הדברים עולים מבפנוכו. ואז אני מרגישה נדחפת למעשים בקלות. לקבל את הבינתיים, את ה טעינו בענק
אני מאד מאד מכירה אצל עצמי את ההזדרזות הזו לתקן ומהר את הכל.
לא הכל מקולקל. ממש לא.

[דגנית_ב*]

ותמיד יש קול קטן שאומר לי בשקט אבל בעקשנות מעצבנת שאני משלה את עצמי ו:
אי אפשר לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה
אי אפשר לאחוז במקל בשני קצותיו
אי אפשר לרקוד בשתי חתונות
לא לעולם חוסן
יש חיים בשבי ויש חיי חרות

לא יעזור לכם - היום אני מתכוונת לסגור התחייבויות עד שאני ממש חייבת לנסוע.

חברים אפשר למצוא רק בבית הספר

אני חושבת שחברים טובים, אפילו אחד, חשובים מאד מאד לחיים טובים.
עכשיו -
את כל החברות שלי הכרתי כאשר עשינו משהו ביחד.
בבית הספר - עד היום היא ראשונה בליבי ורחוקה כל כך
בצבא - שתיים כל כך מקסימות שאבד איתן הקשר
במקומות העבודה השונים - נוצרו קשרים נפלאים. כאלה שכל פעם שנפגשים ממש שמחים ומייד עוברים לדבר
כאילו רק אתמול...

בגלל נידודי, הקשר הוא קטוע למדי אבל ואולי בגלל, נראה שתמיד ישאר.

אז חשבתי שחברויות נוצרות תוך כדי שעושים משהו ביחד ולא כשמחליטים לצאת ולמצוא חברים.
צריך להיות יחד באיזה מצב שלא קשור כל כך לחברות. כשיש מקום וזמן להתבונן, לגלות שמישהו מוצא חן בעיננו,
להתיידד, להפרד ושוב להפגש. אולי להתאכזב ולנסות מחדש.

ולילדים יש הזדמנויות כאלו במערכת החינוך.

<מושחר...> סתאאאם

[שרון_המתחדשת*]

דגנית יקרה,

כבר כמה ימים שלא יצא לי להיכנס ולראות את הדף שלך. אבל הנה אני כאן וואוו כתבת המון מאז....
אז כרגיל אני קוראת את מילותייך ועוברת את התהליך איתך- מתלבטת, מתחבטאת, מסיקה מסקנות, ורואה את הדברים דרך עינייך.
כאמור בנותי עוד פצקוליות בכדי לדון בנושא הזה בכל כובד משקלו. אבל גם היום אני חושבת המון על העניין ומדברת המון עם בן זוגי.
עשיתי מנוי ל"באופן" וקיבלתי את העלון הראשון בהתרגשות עצומה. אני קוראת עכשיו את "עיקרון הרצף" וגם מפה שואבת המון מידע מחד אך בלבלה רצינית מאידך.
בכל מקרה ממשיכה לעקוב וללוות אותך בדרכך.

אגב לגבי חברים אפשר למצוא רק בבית הספר גם אני עדיין מתלבטת רבות בשאלה הזו.
אשמח לשמוע דעות והארות בנושא.

[שרון_המתחדשת*]

אה ורק הוסיף והפעם לאפרת. קראתי את דברייך ולקח לי מספר שניות לעכל שאת היא אביב מאוחר.
עקבתי אחרייך בדף שלך וכאבתי את כאבך.
שולחת לך שוב מפה ענקי.

הדברים שלך גם מדברים אלי ואני שמחה תמיד לקרוא ולראות את התובנות שלך.

[אפרת*]

_אז חשבתי שחברויות נוצרות תוך כדי שעושים משהו ביחד ולא כשמחליטים לצאת ולמצוא חברים.
צריך להיות יחד באיזה מצב שלא קשור כל כך לחברות. כשיש מקום וזמן להתבונן, לגלות שמישהו מוצא חן בעיננו,
להתיידד, להפרד ושוב להפגש. אולי להתאכזב ולנסות מחדש._

דגנית, מפתיע ומוזר, אבל כבר ממש חיכיתי שתכנסי ותכתבי והנה צדקתי, כתבת ישר אל ליבי ומליבי... (כתבתי ומחקתי כאן השתפכויות שונות...)
אני חושבת שבסופו של יום, חינוך ביתי זה לא לגמרי אני (סוג של חרוז, זה נחשב ??(-; )
אני אוהבת את ילדי ואולי אצטרך לדאוג טוב יותר שישתלבו במערכות חינוך שיתנו להם כמה שיותר כבוד כבני אדם וערכים וכו', ואת השאר אנחנו נשלים בבית. אני צריכה את הזמן שלי עם עצמי, בעשיה האישית והפרטית שלי (שכמו שזה נראה הולכת ומתכווננת לכיוונים של עשייה חברתית-חינוכית כלשהי...).

התקופה הזאת היא זמן של עיצוב והתלבטות, לא בגלל האובדן, אלא בגלל דברים שהיו שם גם קודם (כבר בהריון ידעתי שאני הולכת לכיוון של reshuffeling בחיי - לא יודעת איך לנסח בדיוק בעברית) ואני כל יום בונה מגדלים ומפרקת אותם ויוצאת פגועה אך נשכרת, מנסה למצוא מה הדבר שהכי נכון לי לעשות כרגע.

רוצה לחתום במשהו חזק ממני שרוצה נורא להיכתב: אוהבת אתכן על המקום הנפלא שיצרתן לנו כאן.

וזהו. אני בורחת מהבית לפני שהטיפות האלו יהפכו לגשם השתפכויות מחפיר...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

_אז חשבתי שחברויות נוצרות תוך כדי שעושים משהו ביחד ולא כשמחליטים לצאת ולמצוא חברים.
צריך להיות יחד באיזה מצב שלא קשור כל כך לחברות. כשיש מקום וזמן להתבונן, לגלות שמישהו מוצא חן בעיננו,
להתיידד, להפרד ושוב להפגש. אולי להתאכזב ולנסות מחדש._
ואיפה כתוב שהיזדמנויות כאלה יש רק בבית הספר???! אפילו את היזכרת היזדמנויות שונות.
אז ילדינו לא הולכים לעבודה, אבל יש פעילויות שונות בהם אפשר להיפגש+ללכת לבקר בביתם.
מישהו כתב באתר הזה פעם (לא זוכרת מי ואיפה), שבבית הספר יש חבר'ה, ובבית יש חברים.
אני מתחברת מאוד למשפט הזה.
נו, באמת, דגנית. כבר חשבתי שהיגעת מעבר לזה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ועוד משהו. אני חוזרת ואומרת שבאפריקה, בגלל צורת החיים כאן, קשה יותר למצוא ולספק חברה לילדים. נכון!
אבל בארץ, מספיק טיול ברחוב, משחק בגן המשחקים השכונתי, פגישה בחוג במתנ"ס או בתנועה.
בחודש בו היינו בקיבוץ, לפני שהיגענו לניירובי, היינו הולכים בערב לחדר האוכל ומשחקים על הדשא שלידו.
ראיתי כמה קל לבנותיי להתחבר עם ילדים אחרים. בצ'יק, בלי בעיה. ניגשים, "רוצה לשחק איתי?", וזהו.
היתה ילדה אחת, עולה חדשה מרוסיה, שאור היתה משחקת איתה כמעט בכל ערב. ואני הייתי יושבת ומדברת עם האמא.
זה הפחדים שלנו ניכנסים כאן (שלנו, כלומר גם שלי...).
אני גדלתי בקיבוץ, מוקפת ילדים מבוקר עד ערב. ואני כותבת ילדים ולא חברים...
ואת,דגנית, מספרת שמכל מקום נשארה לך חברה אחת או שתיים. זה כל מה שצריך. אחד או שניים.
להיות מוקפים כל יום כל היום בעשרות ילדים ומורים לא בהכרח עושה טוב. הילד נאבד ושוכח מי הוא מרוב שעסוק כל היום בלרצות את כולם. ואחר כך קשה לחזור למרכז ,פנימה. למה שבאמת.
אז איפה הגבול? כל אחד צריך למצוא את הגבול המתאים לו.
בארץ, מבחינתי, רק בבית+חוגים,יציאות,מפגשים.הם לא נישארים מנותקים. וככל שגדלים ונעשים עצמאיים יותר, גם יכולים ללכת לבדם לאן שרוצים.
באפריקה,ממממממ,זה קצת יותר בעיתי, ויצר אצלי קונפליקט פנימי גדול.
לכן אור הולכת שלוש פעמים בשבוע לבית הספר.
אבל חייבת להגיד שבזמן החופשים כולם יותר שמחים ורגועים. וגם לומדים יותר,יוצרים יותר.
למשל,לפני פתיחת שנת הלימודים, אור היתחילה לכתוב עיברית בכתב, סתם ככה (את אותיות הדפוס היא כבר יודעת) .יש לה חוברות עבודה ומשם היא למדה בעצמה את אותיות הכתב.
עכשיו, כשהיא הולכת לבית הספר הישראלי (שמתקיים כאן בימי שבת), היא מסרבת לכתוב בכתב. רק בדפוס. כי זה מלחיץ אותה שלא תעשה מספיק טוב.
אותי זה מעצבן. אבל אין לי ברירה כרגע,לצערי.

ואוו. יצא לי ארוך מאוד. תיכננתי לכתוב רק שני משפטים...
כניראה שזה נגע לי איפושהו...

[אפרת*]

וואי, אני חושבת שעולה לי החום מעצבים. נכון, האתר הזה משגע לי את השכל והופך לי את הקרביים מבפנים החוצה סביב סיפור חינוך הילדים. גם דני לסרי לא חושב שחינוך ביתי זה הפתרון אלא הפשרה. הוא מדבר על בתי גידול, מקומות חמים שמבוססים קודם כל על אהבה (ולכן גם על גבולות וכו'), מקומות מאפשרי למידה. אני חושבת שזאת הדרך היותר נכונה. ועכשיו חזרתי משיחה מטורפת ועצבנית עם מנהלת המעון של הילדים. בלגאן עצום והשורה התחתונה: אנחנו לא לוקחים אחריות מלאה על ילדינו וזה מזעזע ומבהיל נורא.
בא לי להתחיל מפגשי בית (נו איך קוראים לזה שעושים כל מיני מועמדים לפני הבחירות ??? ברחה לי המילה מרוב עצבים...) ולהפיץ את התורה, לנסות וגייס אנשים לעסק הזה. ואז ישר אני מרפה את ידיי: מה מבחינת תקצוב, ומקום וכו' וכו'. לפעמים אתה מעדיף פשוט לא לדעת כדי לא לייסר את עצמך אבל זה ממש חסר אחריות.
הצילו !! אולי צריך לנצל את האתר הזה ליזום משהו כזה ????

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אפרת יקרה. את יכולה לקחת אחריות רק על ילדיך שלך!
זה כל הרעיון!
מה עם למצוא להם מעון אחר? יותר לרוחך? סתם יורה באויר.
ומתוך העשיה שלך הסביבה שלך תראה ותלמד. מניסיון.
שוב,לא כולם לומדים, אבל חלקם כן.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ולך דגנית, מרוב התלהבות בכלל שכחתי להחמיא לך על השינויים שהכנסת בחייך בתזונה ובכלל.
שינויים מבורכים.
זה שאת נותנת לעצמך לעשות שינויים בשטח זה גדול. מאוד קשה בעיני לביצוע.
כל הכבוד!
המשיכי לספר.

[דגנית_ב*]

השינויים שהכנסת בחייך בתזונה ובכלל.
אופס! <מחביאה את השקית של הצ'יפס>

תודה. אחרי שכתבתי זה נראה לי קצת טיפשי כל הרשימה הזו אבל עשיתי אותה כדי לצאת מהמעגל של מחשבות
מחשבות מחשבות...

שחור על גבי לבן: אני מתקדמת! בצעדי תינוק קטנים, ומתנודדים שחוגגים את גילוי הצעידה על פני ההגעה לקו סיום.

שבבית הספר יש חבר'ה, ובבית יש חברים חושבת שזה ציטוט מ קלא אילן
זה בטוח בבית עם 7 ילדים אני אומרת שצריך חשיפה מתמשכת לכל מיני אנשים כדי שיווצר קשר.
את יודעת מה? אולי אני צריכה. עם הבן זה מה שקרה עד כה. ובטח בטח שלא אומר לו:
חמודי, אני יודעת שרע לך בבית הספר ואני חושבת שזה באמת מקום לא בריא אבל רק שם בלה בלה בלה
כמובן גם לאור המצב שאין לו ממש חבר וכבר עברה שנה.
הבת בכל מקום הצליחה להתעטף ב1-2-3 ילדים קבועים שאליהם היא נאמנה בקנאה רותחת עד שברון לב.

הקיבוץ שלי בו אני נופשת, די נובל. על יד חדר האוכל אפשר "לשחק" בקלנועים המסודרים בשורה. החביירים הוותיקים שאני מאד שמחה לפגוש הפחידו את ילדי בהתחלה. עכשיו הם קיבלו כעובדה שקיבוץ זה מקום של זקנים.
אבל אולי זה הדבר האמיתי - מעלינו בדירה ששכרנו שם, גרה משפחה עם 3 בנים סביב גילאי ילדי. נפגשנו על הדשא ובבריכה ונוצר משהו ראשוני. ואולי אם היינו נשארים עוד, הייה נוצר קשר ממשי. לא חשבתי על זה כלל. חבל.
(אמם עבדה איתי, יחסינו טובים בסגנון קיבוצי אבל לפני שנסעתי לניתוח הקיסרי היא הודיעה לי מרום 2 ניתוחיה שלא מניקים אחרי...הנקתי).

ועכשיו חזרתי משיחה מטורפת ועצבנית עם מנהלת המעון של הילדים. בלגאן עצום והשורה התחתונה: אנחנו לא לוקחים אחריות מלאה על ילדינו
אפרת מה קרה? על מה היתה השיחה?

קבעתי פגישה עם מנהלת בית הספר בנתיים הפגישה נדחתה 3 פעמים על ידי ועל ידה (משלשום).
מה אתם אומרים? יהיה או לא?

[אורית_אוקו_ערוסי*]

_קבעתי פגישה עם מנהלת בית הספר בנתיים הפגישה נדחתה 3 פעמים על ידי ועל ידה (משלשום).
מה אתם אומרים? יהיה או לא?_
יהיה,יהיה!!! מתרגשת איתך.
כל הכבוד.
עכשיו דיברתי עם בעלי ואמרתי לו שאת עוברת המון שינויים בקצב מאוד מהיר, ושזה ממש ראוי להערכה בעיני.
אז עכשיו גם את יודעת

[אורית_אוקו_ערוסי*]

ובקשר ל "מחביאה את הצ'יפס".
אז שלא תרגישי לא נוח, היום נסעתי למרכז הקהילה, ששם יש לקנות גם מוצרים מהארץ, ובין היתר קניתי שוקולד למריחה ("פרה" של "עלית" )...

[ב_דחילו*]

הוא מדבר על בתי גידול, מקומות חמים שמבוססים קודם כל על אהבה (ולכן גם על גבולות וכו'), מקומות מאפשרי למידה לא קראתי, אבל אפרת, אם חינוך ביתי הוא פשרה (פשרה מול מה? ) כנראה שהכל פשרה, למה את מכאיבה לעצמך?

[רסיסים_של_אור*]

שבוע טוב (זאת אותה אפרת רק בשמי הלגמרי מלא...),
אנחנו ממשיכים לקרוא את דני לסרי ובינתיים שוקלים גם ללכת לראות את "מיתר" וללכת יותר בכיוון של לגבש קבוצת הורים רלבנטית לקידום הנושא. בינתיים אני חושבת שהחלטנו להוציא את הגדול כל יום בשעה 1300 מהמסגרת החינוכית ולוותר על שנת הצהריים שלו בגן. אני חושבת שזה ישתלב בכיוונים שלי לגבי חזרה לעבודה בהיקף יותר מצומצם שיאפשר גם לי לתת טיפול יותר מקצועי לילדים שמגיעים אליי לטיפול.
זאת עשויה להיות הזדמנות מצומצת לטעום את נושא החינוך הביתי. בכל אופן, אני גם מתכננת (כל תוכנית היא בסיס לשינויים כמובן...) לקחת חל"ת באוגוסט כשהילדים יוצאים לחופשה.
ב דחילו, כתבתי פשרה ואין לי כרגע כח להסביר, אבל את צודקת שבעצם כל חיינו הם סוג של פשרות וכל אחד צריך להתאים לעצמו את הפשרה הכי סבירה והולמת לו.
דגנית, מעבר לזה שאת עכשיו בבית בגלל אילוצי הבן-זוג, מה עם עצמך ? כיצד את מספקת את הצורך שלך (אם בכלל) לעשייה עצמית ? אם נוח לך, ספרי קצת גם עלייך בכל התמונה הזאת ומה מוביל אותך למחשבות, מעבר לזמן הפנוי וכו'.

שבוע טוב, אפרת.

[רסיסים_של_אור*]

ועוד רציתי להוסיף, שאנחנו בעצם בתהליך, עושים צעדים קטנים בדרך ומנצלים את הדף הזה לצורך כך.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

הי דגנית
ראית שהדף הזה עלה לרשימת "החמים של השבוע"?
איזה הישג!
עכשיו אנחנו על המפה!!!

[אורית_אוקו_ערוסי*]

כל חיינו הם סוג של פשרות וכל אחד צריך להתאים לעצמו את הפשרה הכי סבירה והולמת לו.
זה משפט עצוב.
לעניות דעתי יש דברים שלא מתפשרים עליהם! כל אחד צריך להחליט מה סדר העדיפויות שלו. זה כן.
ואת מתחילה עכשיו לסדר את סדרי העדיפויות שלך מחדש.
את יכולה גם להחליט על מה את מחליטה לא להתפשר.
קחי אחריות על חייך ועל חיי ילדיך ומשפחתך. זה לא ניתן לפשרה. את זה את כבר מבינה. @}

דגנית,זה בסדר שמתנהל כאן דיון ששייך אליך רק בעקיפין?

[דגנית_ב*]

ראית שהדף הזה עלה לרשימת "החמים של השבוע"? לא. איזה יופי.
דגנית,זה בסדר שמתנהל כאן דיון ששייך אליך רק בעקיפין? בטח שזה בסדר. זה מה שרציתי.
דגנית, מעבר לזה שאת עכשיו בבית בגלל אילוצי הבן-זוג, מה עם עצמך ? כיצד את מספקת את הצורך שלך (אם בכלל) לעשייה עצמית ? התשובה המיידית שעולה - בבית הספר
ילדתי את בכורי בגיל 37 אז יעני, ממשתי אותי לפני...
בעברי, ברובו קיבוצי, עבדתי בבתי ילדים. אהבתי להיות איתם אבל הרגשתי מידי פעם שהטיפול הכי טוב בילדים הוא הנוכחות של ההורים. עבדתי עם תינוקות, פעוטים, ילדי גן ושנה אחת קשה עם כיתה י'.
הייתי כזאת "בסדרית" שאפילו רכזתי את "הגיל הרך"; תקופה קצרה שנשרטה בזכרון הקולקטיבי כרצופת החלטות לקצר
את שעות העבודה של המטפלות למדתי, למדתי ולמדתי מכל הגננות, המטפלות,ההורים והילדים.
הנסיוןן הזה דחף אותי לבקש (מהיקום..) - ולקבל- הזדמנות לגדל את תינוקי בבית.

כמו כן עסקתי בתקשורת ותרבות - כתיבה לעלון, ארגון והנחייה של חגים ומסיבות ואהבתי הגדולה - ווידאו.
ראיון, עריכה, קריינות - חוץ מצילום (את זה עשה בן זוגי לעתיד [זה גם למה "אהבתי הגדולה"]אבל סחבתי ציוד...)
עשינו סרטים טובים.

כאן התחלתי חוג לילדי ד' ה' ו' של הוצאת עיתון. שעה בשבוע עם 4 ילדים. תענוג. כל אחד כותב על מה שהוא רוצה. עשינו סיור בבית הספר, כולנו זרקנו רעיונות (כולל על ציפור מתה על הדשא) והם כותבים ומציירים. חבל לכם על הזמן!!!
(רוצים לעשות מינוי?)
עכשיו כבר בשלב של הדפסת החומר בתוכנה מיוחדת לעריכת עיתון שמצאה לנו המורה למחשבים. גם היא שותפה
בחוג. אישה מעניינת ביותר. טנזנית נמרצת שחולשת על איזה 50 מחשבים.
בשליש הקודם עשיתי חוג בישול והשבוע ביקשה ממני המורה של הבת לבוא כל יום שישי לבשל עם הכיתה.

אני רואה הרבה יתרונות בפעילות בבית הספר

• הכי חשוב - אני נמצאת שם על יד הילדים שלי
• מצאתי את מקומי בשילוב של להיות עם ילדים ולעסוק בתקשורת. (כרגע אני שמה ברקס כדי שהעיתון

לא יתמלא בכתבות שלי)

• אני מכירה את בית הספר הזה לעומק - מעבר להצהרות ומכתבים להורים
• תפיסונת שבי פצפונת - אני אוספת נקודות לזכותי בעיני המערכת כדי לחזק את עצמי בשלב הדילול...

פעם למדתי דרמה, ווידאו, קצת בהתכתבות עיתונאות.
באוניברסיטה (היסטוריה) הערצתי את רוב המרצים ושתיתי את דבריהם.
נתקעתי בשלב שצריך להחליט אם כרטיסיות או פתקים... או בתור לצילום או לספרים המוגבלים.
לפעמים הייתי מסתובבת וחוזרת הביתה. הרגשתי שם כשלון אדיר.

חלומי הוא חנות ספרים. זה לא כלכלי אבל זה חלומי. ואם לא - משהו בעיתונות או רדיו (לפנסיונרים ).

[רסיסים_של_אור*]

דגנית, כיף כל-כך לקרוא אותך ואיזה חיוך עולה על פניי לקרוא על העיתון שאת והילדים מוציאים, נשמע שאת הולכת בנתיבך, מחפשת ומוצאת לאט לאט את האהבות של חייך. תמשיכי לשתף, נוצר כאן עולם מעניין וצבעוני כל-כך.

היום, היום השני שאני אוספת את עדו מוקדם, בהתחלה חשבתי שלא יתאים לי, אבל כבר אתמול בערב גיליתי שאני נורא מחכה לזה. לאכזבתי הוא שפוך לגמרי ונרדם לי כבר באוטו... לא נורא, אני מנסה ללמד את עצמי שאנחנו בתהליך שלוקח זמן ובהדרגה, כשהוא יתרגל שאני אוספת אותו באופן קבוע לפני השנ"צ בגן, אולי נצליח לוותר על השינה הזאת.
אני מרגישה פתאם כאילו לקחתי את הזכות לאהוב את הילד שלי מקרוב (ושלא תבינו אותי לא נכון, אני נורא אוהבת את שניהם אבל פתאם האהבה מתממשת בזמן איכות יחד... חוץ מכשהוא ישן (-; ).

בכל אופן, גם אני עובדת עם ילדים ומרגישה שאיפה שהוא שם זה המקום הכי אמיתי ונעים עבורי. החלטתי לחזור לעבודה (אוף אילו רק יכולתי לחסוך את כל הרוח הרעה שנושבת שם מאנשים תחרותיים וקטנים בקומתם הבינ-אישית...) אבל בסדר עדיפויות חדש ושונה. אני אעבוד ארבעה ימים 5 שעות (8 עד 13) וביום אחד אחזור לעוד 3 שעות אחרי הצהריים. ככה נראה לי שגם ישמר האיזון שחשוב לי כרגע בין חיי המשפחה לעבודה וגם ארגיש שאני לא מכונה לטיפולים בשפב ודיבור אלא בנאדם שפוגש בנאדם אחר ומתחבר אליו לזמן מה בניסיון ללמוד ולחולל שינוי. (קודם היו לי כל-כך הרבה מטופלים ביום ורגשות האשם הכבדים בילד השביעי ביום היו קשים מנשוא, שלא לדבר על העייפות הגדולה...).

כמו שאמרתי, צעדים קטנים בדרך, אבל כיף להרגיש שיצאנו למסע...

[אורית_אוקו_ערוסי*]

אני מרגישה פתאם כאילו לקחתי את הזכות לאהוב את הילד שלי מקרוב

אני נהנית כל כך ליקרוא את התהליכים שאתן עוברות, דגנית ואפרת.
צריך הרבה כוח ורצון וביטחון בצידקת הדרך.
יש לכן את הנ"ל.

[דגנית_ב*]

אפרת, מה שכתבת מתחבר לי למשהו ש יונת שרון כתבה באתר שלה בקשר לגבולות. היא מצטטת את ד.לסרי.
מדובר על הגבולות שמוגדרים על ידי המרכז. בשבילי זה הייה גילוי אמיתי.

אני בתהליך של גילוי המרכז שלי - מה אני רוצה, מה אני אוהבת, מה עושה לי טוב, מה חשוב לי, באיזה כלים מתאים לי להשתמש וכדומה. המרכז מתרחב ומעמיק כל הזמן. ומשתנה.
אני מרגישה האספות, התלכדות, התבהרות, התחדדות. זה מקל עלי גם למצוא את קצה החוט הנכון כדי לשחרר תסבוכות שיש הקוראים להם "הצבת גבולות". לפעמים קצה החוט הזה הוא גם לא לעשות כלום...
ולפעמים - שינוי קיצוני ופתאומי (למתבונן מבחוץ). וגם שולי כמו -
ללכת בעיקר בנעלי ספורט.
אני מפתחת את שרירי הרצון, מגמישה את עצמות המסגרת ומזדכה על שומנים של התקרבנות.
אני מוצאת את התהליך מאד מחזק. מאד ממשי. עצוב לפעמים, מפחיד אולי אבל בלי סבל.

יותר קל להגיע למרכז מאשר לגדר את הגבולות.

אבל מה - אני נפעמת מהתובנות שמגלים אנשים כל כך צעירים באתר על רקע ירוק מקנאה.

[אורית_אוקו_ערוסי*]

יותר קל להגיע למרכז מאשר לגדר את הגבולות.
ואללה.
אני צריכה לחשוב על זה קצת.

אני נפעמת מהתובנות שמגלים אנשים יותר מבוגרים באתר.
ככל שמתבגרים דברים מתקבעים ומשתרשים. נראה לי שיותר קשה לשנות ולגדול.
את עושה זאת בצורה מופלאה ומסתכלת לכל הפחדים בעיניים.
כבר אמרתי לך שאני מתפעלת מהתהליך שאת עוברת?... @}

[רסיסים_של_אור*]

בנות יקרות, רוצה נורא לכתוב, אבל עייפה פיזית ונפשית נורא נורא. רק נכנסתי להגיד שאני כאן ואכתוב יותר בקרוב...

[רסיסים_של_אור*]

היום, היום השני שאני אוספת את עדו מוקדם, בהתחלה חשבתי שלא יתאים לי, אבל כבר אתמול בערב גיליתי שאני נורא מחכה לזה. לאכזבתי הוא שפוך לגמרי ונרדם לי כבר באוטו... לא נורא, אני מנסה ללמד את עצמי שאנחנו בתהליך שלוקח זמן ובהדרגה, כשהוא יתרגל שאני אוספת אותו באופן קבוע לפני השנ"צ בגן, אולי נצליח לוותר על השינה הזאת.

כבר אתמול רציתי לכתוב ולספר לכם, שהשינה הבלתי מתוכננת היתה בכלל סימפטום להתחלה של מחלה...ולשמחתי הרבה, היום הוא כבר מרגיש יותר טוב, ובמסגרת אי הליכה לגן, בשל יום התאוששות ממחלה, בילינו די נעים יחד. יש כמובן את הקטעים הלא פשוטים של לשלב בין צרכים שלי (לשטוף כלים, להכין ארוחת בוקר וכו') לבין הצרכים שלו... אבל אני מרגישה זכל התמודדות כזאת, פותחת אצלי מחשבות, וניסיונות למצוא את הדרך הכי טבעית ונוחה לעשות זאת. עוד דבר שחשוב לציין, בינתיים אנחנו סולו, כי נועם בגן עד ארבע. נראה לי שלעשות את זה בבת אחת עם שניהם קצת מורכב מדי. בעוד חודש אני חוזרת לעבודה, כבר הודעתי על שינוי הכיוון והפחתת השעות ("אני צריכה להוציא את עדו ב1320 מהגן..."). זה מרגיש מדהים איך בכמה מילים פתאם הכל מתחיל לנוע ולקרות. חוצמזה, היום החלפתי ספר מתנה שקיבלתי (הקפות ביער - דלין מתיה - מומלץ בחום רב, פשוט כבר יש לנו עותק אחד בבית...) בספר "חינוך ביתי-באופן טבעי". מבטיחה לחזור אליכן עם רשמים ומחשבות (שלי ושל האיש שלי) בעקבות הקריאה בו .
מה שלומכן ??

[דגנית_ב*]

החלטתי להמיר שיחה צפויה עם המחנכת של הבן בשיחה הצפויה ( יום שישי הבא)
עם מנהלת בית הספר. נראה לי שאין טעם לדוש בקטנות. כלומר, העובדה שהיא מלחיצה אותו מצד אחד ושההעדרויות שלו גורמות לו להשאר מאחור - וזה גם מלחיץ - מצד שני.

איך אפשר להרגיש שאתה עושה את הדבר הנכון שמסביבך הרוב עושים בדיוק ההיפך?

איך ניתן להרפות כאשר מקהלה של 1000 קולות מצווחת לך בראש: "זה מסוכן! תחזיקי חזק!"?

[רסיסים_של_אור*]

מה אומרת הבטן (כלומר: הלב) שלך ??? אני נורא מבינה אותך. אני מרגישה פחד היסטרי סביב הנושא. ולכן מחליטה לעבוד בקטן. במקרה עדו סדר לנו רצף ימי מחלה ואני עדיין לא חזרתי לעבודה. אבל אני כל הזמן אומרת לעצמי שבאוגוסט, כשהם בחופשה מהגנים, זאת תהיה הזדמנות מצויינת להתחיל לנסות. גם בשבילי וגם בשבילם. חוצמזה שאנחנו חושבים לעבור דירה לבית קטן עם חצר כך שנוכל לשלב את כל הדברים יחד. אתמול דיברה איתי בטלפון אמא קצת ותיקה בחינוך הביתי. היא סיפרה שכל התהליך לקח אצלה כשנתיים וחצי. אני מרגישה שחשוב נורא שאנחנו נשמע סיפורים כאלה ונשאל ישירות את כל השאלות (אותי נורא מרתיעה האנרכיה...). וגם, חשוב נורא לתת לעצמך לעזות דברים בקצב שנכון לך, לא לקצב שאתה מנסה לאמץ באופן חיצוני. היא גם סיפרה שהכניסה והוציאה את הילדים ממסגרות כשלוש פעמים !!!

שוב, קחי את הזמן, ולכי עם הלב שלך. ולגבי הממסד עצמו: נראה לי שהגננות של עדו כבר לא מאמינות לי שהוא חולה... הם חרצו את גורלי כקוקואית (תשמעו, לא נשאירם נורמליים אחרי שמאבדים תינוקת...(-; וסליחה על ההומור השחור...).
השאלה בסופו של יום (יחד עם כל הפחדים והכל) היא "מה עשינו היום למען ילדינו (בגדול) ולמען עולם טוב יותר (בקטן) ..

[אורית_אוקו_ערוסי*]

איך ניתן להרפות כאשר מקהלה של 1000 קולות מצווחת לך בראש: "זה מסוכן! תחזיקי חזק!"?
מתקשרים לאורית
אבל ברצינות. באמת קשה לעשות זאת לבד, קשה בלי תמיכה מידית.
אני יודעת שבעבר בכל רגע של משבר או חוסר ביטחון הייתי מתקשרת לאורנה שפרון או לחדוה כשר והן תמיד ידעו איך להכניס דברים בחזרה לפרופורציה.
ובהמשך חיי, מדברת על כך במפגשים של החינוך הביתי.
כך בכל פעם שרציתי להרגיש שפויה.
היום אני מרגישה שפויה בכל מקרה, למרות שלא הייתי מתנגדת לשיחה עם שפויה נוספת מידי פעם...

דגנית,בליבך את יודעת שהכל בסדר, שזה לא באמת מסוכן, להפך.
התחברי למקום ההוא.
שבי עם עצמך ונסי לבנות לך את כל התסריטים האפשריים. מהכי רצוי עד הכי גרוע.
וזיכרי תמיד: את עושה את הכי טוב עבור בנך. הוא בעדיפות ראשונה.

[דגנית_ב*]

תודה גדולה לשתיכן.
התשובות קלעו בול בלב.
חשוב נורא לתת לעצמך לעזות דברים בקצב שנכון לך אני מפחדת שעד שאני אגיע - הילדים יסבלו. אני יודעת שזה לא כל כך נורא אבל כל הגישה שלי השתנתה או התרככה לגבי נחיצות בית הספר וזה משפיע על כך שהם יותר ויותר אנטי.

שבי עם עצמך ונסי לבנות לך את כל התסריטים האפשריים. מהכי רצוי עד הכי גרוע רעיון טוב. עשיתי בעבר קצת. לא ברצינות ולא חשבתי שזה יעזור. אבל תמיד יצא סוף טוב .


בנתיים קצת נרגעתי. בכיתה של הבת לומדים על THINGS THAT MOVE והילדים מביאים דברים להראות.
אחרי שהביאו צבים וחגב, הבת החליטה להראות את כלבתה האהובה. די התפתלתי. לא יודעת למה. זו כלבה שתמיד כאן
ולא יוצאת לטיולים בעיר. כמובן שנכנעתי בסוף. באנו בסוף היום. היא זכתה לתשואות הערצה מכל הסובבים. והבת היתה בעננים. גם הבן.

ילדים - כמו ווישרים - יכולים לפעמים לנקות את כל הג'יפה המיותרת מהנשמה.

[רסיסים_של_אור*]

ילדים - כמו ווישרים - יכולים לפעמים לנקות את כל הג'יפה המיותרת מהנשמה
דגנית, הייתי חייבת לגריין את זה... (-; זה כל-כך נכון, הרגשתי את זה (ועדיין) המון סביב המוותשל איילת. ובכלל, אני כבר מחכה לחזור לעבודה ולמפגש המיוחד הזה עם הילדים, לעיניים המבריקות שלהם, שלא נכנעות ולא מתמסרות בקלות לצחוק, ולכן כשכבר כן, זה ישר מהבטן !!!