ביד רכה

יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

היי עירית, טוב שבאת:)
אני שמחה שכתבת לי כי הרגשתי כאילו הגעתי למין מחסום כזה עם העבודה העצמית, מצד אחד אני מרגישה שכל הכיוון הזה חיובי לי ועוזר, מצד שני אני לא ממש מרגישה שינוי מהותי (שזה כמובן מובן ומתבקש כי כאמור אלו דפוסים שטבועים עמוק ושלא יכולים להשתחרר ולהיעלם תוך שבועיים...). ועולים בי ספקות וחששות שאולי אני פשוט כזאת - חרדתית, לחוצה, חושבת יותר מדי, חסרת ביטחון. שזה האופי שלי ושכל מה שאוכל לעשות עם זה יהיה תמיד בגדר של "כיבוי שריפות" (שזה גם חשוב ומשמעותי) אבל שאי אפשר לשנות דברים מהיסוד. ושגם אם יהיה שינוי, כי בכל זאת באופן טבעי אני הופכת יותר בטוחה בעצמי לאורך השנים, הוא יהיה כל כך איטי שמי יודע אם אספיק ליהנות מהפירות...

לגבי השאלות שהצעת:
-האם אני מסכימה להכיר בכך שיש לי הכישורים והיכולות כדי להצליח?
לא ממש, כי מיד עולים לי ספקות והשתלשלות מחשבות ארוכה ארוכה על "בכלל על איזה תחום מדובר, את אפילו לא יודעת מה את רוצה לעשות, וכן אולי יש לך יכולות וכישורים אבל רק עד רמה מסויימת ותצטרכי להשקיע עוד המון עבודה ומאמצים כדי להצליח באמת, ואם פתאום תצליחי בלי כל המאמצים האלה זו תהיה רמאות ואחיזת עיניים כי אנשים לא יידעו שבעצם בכלל לא השקעת ואת סתם מחרטטת"

-האם אני מסכימה להקשיב לקול הפנימי שבחר להיות פרילנסרית?
כן. אבל זה קשה לי, כי הנטייה שלי היא תמיד להתיישר לפי הבחירה הבטוחה ביותר, להסתפק במועט (עבודה לא מתגמלת או בשכר לא גבוה) העיקר לא לקחת סיכון או להיות לנטל על אחרים. ולהיות כביכול מרוצה מכך שאני מתאימה לכל המשבצות של כולם כי תמיד בעבודה מרוצים ממני ואני משתדלת לענות על כל הדרישות, ותוך כדי שוכחת מי אני ומה אני רוצה. ותמיד גם השאלה הזו של אמא שלי לגבי העבודה "מרוצים ממך?"... לא שיש לה ספק לגבי זה אבל זה כאילו מין ערך עליון כזה.
והרי זה גם מותרות לחשוב על עצמי ולקחת סיכונים כלכליים, במיוחד כשאני אפילו לא בדיוק יודעת לאן לכוון. כי מה שבאמת קורה כאן זה שכרגע אני פרילנסרית אבל מה שבאמת רציתי זה זמן לעצמי וזמן בבית. שאוכל לראות לאן זה לוקח אותי מבחינת עבודה על פרוייקטים אישיים. כי כשכירה לא ממש יכולתי לקחת את הזמן הזה וזה שיגע אותי. פרילנסריות זו מין פשרה טובה בדרך לזה. או בדרך חזרה לעולם השכירות, לא בדיוק ברור לי כרגע.

_-האם אני מסכימה להפסיק להקשיב לקולות המחלישים שבתוכי?
  • האם אני מסכימה לא להאמין לקולות המחלישים שבתוכי?_
קשה לי עם זה כי אני לא רואה אותם כקולות מחלישים אלא כקולות אובייקטיביים שקוראים לי להתעורר מהחלומות ולהיות מציאותית ואחראית. אם הייתי מצליחה לקרוא להם קולות מחלישים התשובה הייתה מן הסתם כן.

_-האם אני מסכימה לזכור שהם קולות ישנים שעולים מתוך כאבי העבר והם אינם רלוונטיים להווה שלי?
.
._
שוב אותו עניין עם זה, אני לא רואה אותם כך כי אם הכוונה היא לקולות שאומרים לי "את סתם משלה את עצמך, לעולם לא תעשי משהו שווה באמת, את סתם בינונית" לדוגמה, אז אני דווקא לא רואה אותם כמשהו ששייך לעבר, בעבר נחשבתי תמיד להכי טובה ומוצלחת ומוכשרת. למרות שברור לי שאחד קשור לשני כמובן...

ובשאר ה"חזיתות" היו עוד קונפליקטים קטנים עם אחי, הכל סביב עניין הגבולות עדיין. ברור לי שהדבר הכי חשוב שהייתי רוצה ללמוד ולשנות בחיים שלי הוא שלא יהיה אכפת לי מה חושבים עלי. בכל התחומים. מול המשפחה אני זוכה לפעמים לביקורת על כך שכביכול אני מתבדלת, לא מספיק מעורבת או קרובה (מה שאגב לא כזה נכון), ואת הביקורת הזו אני שומעת בדיוק מהדמויות שאמנם קרובות ומעורבות (או יותר נכון מתערבות...) יותר אבל הן גם אלו שמעוררות קונפליקטים וריבים על ידי הטחת האשמות, ביקורת וחוסר הקשבה לצרכים של מי שמולן. זה בלתי נסבל בעיני ואני מרגישה שלא נותנים לי מרחב ושקט ודורשים ממני כל הזמן להוכיח משהו על ידי התנהגות כזו או אחרת כשאני לא באה בטענות או דרישות לאיש ורק רוצה שיניחו לי ולא ינסו לתקן אותי. ושוב, אלו בדיוק האנשים שלא מקשיבים לשום ביקורת או מנסים לתקן את עצמם או את התנהלותם ורואים את עצמם תמיד ללא דופי.
והרי גם בתחום היצירה אם אני רק מתחילה לחשוב על איזשהו פרוייקט מיד אני מדמיינת מה יחשבו עליו ומה יאמרו עליו ואיך זה יתקבל אצל מי שאמור לעזור לי לממש את זה (אנשי מקצוע אחרים) וזה פשוט חוסם אותי לחלוטין. שונאת לדמיין שבחים על זה או ביקורת. פשוט הייתי רוצה יותר מהכל להיות ממוקדת במה שאני עושה בלבד. ולא לשפוט את זה או לדמיין את זה דרך עינים של אחרים. וזה כל כך קשה.

מצטערת על כל המגילה הזאת, נסחפתי קצת לתיאור השתלשלות מחשבות כתוצאה מהשאלות. תודה עירית לוי @}
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

וסתם ככה נזכרתי בפרק שראיתי אתמול של LOUIE למי שמכיר, בו הקומיקאי המעולה לואי סי קיי נאלץ לארח אצלו בבית ילד מבית הספר של ביתו כי אמא שלו הולכת לניתוח להסרת הווגינה (...).
הילד הזה מתנהג בצורה מוזרה ומעצבנת: הוא לא מסכים לאכול שום דבר חוץ מקערת בשר טחון לא מבושל כי אמא שלו לא מרשה לו לאכול רשימה ארוכה של דברים, הוא זורק את השטיח מהחלון, הוא משלשל באמבטיה. אחרי כל זה לואי סי קיי יושב לידו על הספה ואומר לו, אתה יודע, אם משהו מטריד אותך אתה יכול לדבר איתי. הילד אומר לו "למה לילי לא מחבבת אותי?" (לילי היא הבת של לואי). לואי עונה "כי אתה אוכל בשר טחון לא מבושל וכי אתה משלשל באמבטיה". הילד עונה לו "אבל אמא שלי אומרת שאני צריך לאהוב את עצמי בכל מצב". ועל כך לואי אומר "אמא שלך טועה".

סתם זה הצחיק אותי כי יש מין פער כזה בין כל הסיטואציה הבדיונית הזו לבין המציאות שלי ואולי גם של שאר הכותבות בדף.
נראה לי שכולנו באופן כללי ממש בסדר רוב הזמן ומאוד משתדלות לא לפגוע באחרים ולהתחשב וכדומה, ובכל זאת מתמודדות עם ביקורת עצמית ותחושה תמידית של "לא בסדר". ואילו הילד הבדיוני הזה, בהנחה שהוא באמת אוהב את עצמו, עושה דברים פוגעניים ומרגיזים וגורם לכולם לטרוח סביבו מבלי שזה יפגע באהבה העצמית שלו.
כל הסצנה הזו ממש זרקה אותי למחשבות עמוקות על אהבה וקבלה עצמית, וכמובן התכתבה עם הפחד הזה שאם נאהב את עצמנו ונקבל את עצמנו מבלי לחשוש ממה שיחשבו, נהפוך ליצורים דוחים, מרגיזים, אנוכיים וחסרי התחשבות שכולם שונאים מאחורי הגב. כי ממש הרגשתי כשלואי אמר "אמא שלך טועה" את הקול הפנימי המבקר הזה שמסכים איתו, כן, נכון, אי אפשר תמיד לאהוב את עצמך ולקבל את עצמך.
מצטערת שדיברתי בלשון רבים, אולי זה מדבר רק אליי בעצם:)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

יצירתית,

אני מבינה את החשש שאת מתארת. המחסומים הללו מתסכלים ומייאשים, והם חלק בלתי נפרד מכל תהליך. תהליך של גדילה מורכב ממפגש עם ה"קירות" של עצמנו, עם כל כמה שזה לא נעים דווקא הרגעים הללו חיוניים כדי לגדול. המשוכות הללו הן אלה שדוחפות אותנו לגדילה.

וכמו שאמרת, עברו שבועיים :-). כדי שדפוסים כאלה ישתנו באמת מהיסוד, צריך לתת לזה זמן הבשלה. אני מבינה מה את אומרת ואני רוצה לומר לך שהדברים שעוברים עליך, הדפוסים שאת מתארת, הם דברים שכן אפשר לשנות באופן שיכול ליצור שיפור משמעותי באיכות החיים ובחוויית החיים.

_-האם אני מסכימה להכיר בכך שיש לי הכישורים והיכולות כדי להצליח?
לא ממש, כי מיד עולים לי ספקות והשתלשלות מחשבות ארוכה ארוכה_
מה דרוש לך על מנת להכיר בכך?
מה יתמוך בזה?

_-האם אני מסכימה להקשיב לקול הפנימי שבחר להיות פרילנסרית?
כן. אבל זה קשה לי_
מה דרוש לך על מנת להקשיב לו?
מה יקל עליך לעשות זאת?

_-האם אני מסכימה להפסיק להקשיב לקולות המחלישים שבתוכי?
  • האם אני מסכימה לא להאמין לקולות המחלישים שבתוכי?
קשה לי עם זה כי אני לא רואה אותם כקולות מחלישים אלא כקולות אובייקטיביים שקוראים לי להתעורר מהחלומות ולהיות מציאותית ואחראית. אם הייתי מצליחה לקרוא להם קולות מחלישים התשובה הייתה מן הסתם כן._
מנקודת מבטי, אלא הם לא קולות אובייקטיביים. האם את מסכימה לאמץ לרגע את נקודת מבטי ולשקול את הרעיון הזה?
אני אסביר מדוע: אני מאמינה שמי שמדבר כאן אלה הם מנגנוני ההגנה שלך. זהו הקול שלהם.
הפחד להיכשל, שהוא פחד טבעי ולגיטימי, מייצר את הקולות הללו וגורם לך להאמין להם. אם תאמיני, את תישארי כביכול בטוחה ומוגנת, משום שאת לא תקחי את הסיכון ולא תתמסרי כל כולך לרעיון של להיות פרילנסרית. לא תעמדי מאחוריו באופן שלם ומוחלט. את תישארי זהירה ומתנדנדת, והזהירות הזאת תגן עליך מפני כישלון שעלול להוות מכה כואבת לערך העצמי שלך. הנוסף, אם בסופו של דבר זה לא יצליח זה פחות יכאב כי "ידעת" מראש שזה לא היה כדאי.
מה דעתך?
האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאלה הם הקולות של מנגנוני ההגנה שלך?

_-האם אני מסכימה לזכור שהם קולות ישנים שעולים מתוך כאבי העבר והם אינם רלוונטיים להווה שלי?
שוב אותו עניין עם זה, אני לא רואה אותם כך כי אם הכוונה היא לקולות שאומרים לי "את סתם משלה את עצמך, לעולם לא תעשי משהו שווה באמת, את סתם בינונית" לדוגמה, אז אני דווקא לא רואה אותם כמשהו ששייך לעבר, בעבר נחשבתי תמיד להכי טובה ומוצלחת ומוכשרת. למרות שברור לי שאחד קשור לשני כמובן..._
אני מבינה מה את אומרת. הכוונה שלי כאן היתה לא אל הקולות ששמעת מאמא שלך, אלא אל הקולות שמדברים את התפיסה העצמית שלך. תפיסה מכאיבה שנוצרה אי שם בעבר.
מה דעתך על זה?

ברור לי שהדבר הכי חשוב שהייתי רוצה ללמוד ולשנות בחיים שלי הוא שלא יהיה אכפת לי מה חושבים עלי. בכל התחומים.
זה יקרה ככל שתעלי במדרגות תפיסת הערך העצמי שלך. ככל שהידיעה הפנימית לגבי ערכך תתחזק, כך תוכלי להישען עליה ותיטלטלי פחות ממה שיבוא מבחוץ. את גם פחות תקשיבי ופחות תחפשי את הקולות הללו, ואם במקרה עם יושמעו, הם פחות יגעו בך.
את כמהה לחופש הזה ממה חושבים עליך, ואת מכוונת את עצמך לשם. זה יגיע :-).

כל הסצנה הזו ממש זרקה אותי למחשבות עמוקות על אהבה וקבלה עצמית, וכמובן התכתבה עם הפחד הזה שאם נאהב את עצמנו ונקבל את עצמנו מבלי לחשוש ממה שיחשבו, נהפוך ליצורים דוחים, מרגיזים, אנוכיים וחסרי התחשבות שכולם שונאים מאחורי הגב.
זה אכן אחד הפחדים הגדולים שגורמים לנו לאחוז במדיניות יד קשה, ומרתיעים אותנו מלאמץ דרך של חמלה עצמית. אני מבינה את הפחד הזה ואני חושבת שאין באמת מה לדאוג. אני מאמינה שחוש הבקרה העצמית יישמר אצל כולנו ויתפקד היטב גם אם נוותר על הביקורת העצמית. הפחד הזה גורם לערבוב בין שני הדברים הללו.
מה דעתך?

מצטערת על כל המגילה הזאת, נסחפתי קצת לתיאור השתלשלות מחשבות כתוצאה מהשאלות.
אל תצטערי אף פעם. תכתבי כמה שבא לך. תיאור המחשבות הזה עוזר לנו להתקדם :-).
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

_-האם אני מסכימה להכיר בכך שיש לי הכישורים והיכולות כדי להצליח?
לא ממש, כי מיד עולים לי ספקות והשתלשלות מחשבות ארוכה ארוכה
מה דרוש לך על מנת להכיר בכך?
מה יתמוך בזה?
  • האם אני מסכימה להקשיב לקול הפנימי שבחר להיות פרילנסרית?
כן. אבל זה קשה לי
מה דרוש לך על מנת להקשיב לו?
מה יקל עליך לעשות זאת?_

אני חושבת שמה שיקל עלי זה אם אצליח למצוא איזו שלווה ואיזון פנימי שאני מצליחה להרגיש לפעמים, אבל רק כשאני ממש עושה מאמץ לנתק את זרם המחשבות ולהרפות. אני מרגישה את הקלילות והשלווה הזו גם כשאני שותה קצת אלכוהול כי זה עוזר לי להתנתק מהמוח ההיפר אקטיבי שלי שפועל כל הזמן "על ריק" ומייצר דאגות ופחדים ומחשבות על העבר והעתיד במקום לחוות את הרגע (אני לא מתכוונת כמובן להתחיל להשתמש באלכוהול כפיתרון...:) אבל אני בהחלט מבינה למה השימוש בסמים שונים נפוץ בקרב אנשים יצירתיים, לדעתי זה בדיוק בגלל הצורך הזה להשתיק את הביקורת הפנימית המשתקת).
פעם חשבתי שמה שדרוש לי זו איזו תשובה מבחוץ, מישהו ש"מבין" שיבוא ויגיד לי "אחת ולתמיד" האם אני "מספיק מוכשרת" או לא. היום ברור לי שהפתירון נמצא בכיוון אחר בכלל, ובכלל גם לא קשור לאישור חיצוני או לאיזשהו מדד של רמת כישרון או יכולת. הפיתרון נמצא ביכולת לנתק את כל מנגנוני הביקורת העצמית והדאגה מכישלון. אבל אין לי מושג איך עושים את זה באופן ממושך ויומיומי.

לגבי הפרילנסריות עצמה זה כבר מאוד התערבב אצלי בימים האחרונים עם דאגות כלכליות והתלות בבן זוגי ומייצר אצלי די הרבה אשמה ובושה. מקווה שזה ייפתר בקרוב פשוט על ידי כך שארוויח יותר כסף, כי לפתור את עניין הבושה סביב זה נראה לי לא פשוט. משליכה על זה דברים אחרים שכתבת כאן בדף ומניחה שזה מין סוג של "תשלום" שנראה לי הכרחי, אם כבר אני נתמכת ונעזרת אז לפחות שארגיש רע עם זה ואדאג מזה כדי שהוא יראה שזה מפריע לי, לא נראה לי תקין שאהיה נתמכת על ידו ואיהנה מהחיים.



_-האם אני מסכימה להפסיק להקשיב לקולות המחלישים שבתוכי?
  • האם אני מסכימה לא להאמין לקולות המחלישים שבתוכי?
קשה לי עם זה כי אני לא רואה אותם כקולות מחלישים אלא כקולות אובייקטיביים שקוראים לי להתעורר מהחלומות ולהיות מציאותית ואחראית. אם הייתי מצליחה לקרוא להם קולות מחלישים התשובה הייתה מן הסתם כן.
מנקודת מבטי, אלא הם לא קולות אובייקטיביים. האם את מסכימה לאמץ לרגע את נקודת מבטי ולשקול את הרעיון הזה?
אני אסביר מדוע: אני מאמינה שמי שמדבר כאן אלה הם מנגנוני ההגנה שלך. זהו הקול שלהם.
הפחד להיכשל, שהוא פחד טבעי ולגיטימי, מייצר את הקולות הללו וגורם לך להאמין להם. אם תאמיני, את תישארי כביכול בטוחה ומוגנת, משום שאת לא תקחי את הסיכון ולא תתמסרי כל כולך לרעיון של להיות פרילנסרית. לא תעמדי מאחוריו באופן שלם ומוחלט. את תישארי זהירה ומתנדנדת, והזהירות הזאת תגן עליך מפני כישלון שעלול להוות מכה כואבת לערך העצמי שלך. הנוסף, אם בסופו של דבר זה לא יצליח זה פחות יכאב כי "ידעת" מראש שזה לא היה כדאי.
מה דעתך?
האם את מסכימה לשקול את הרעיון שאלה הם הקולות של מנגנוני ההגנה שלך?_
כן, אני בהחלט מבינה ומסכימה.


_זה אכן אחד הפחדים הגדולים שגורמים לנו לאחוז במדיניות יד קשה, ומרתיעים אותנו מלאמץ דרך של חמלה עצמית. אני מבינה את הפחד הזה ואני חושבת שאין באמת מה לדאוג. אני מאמינה שחוש הבקרה העצמית יישמר אצל כולנו ויתפקד היטב גם אם נוותר על הביקורת העצמית. הפחד הזה גורם לערבוב בין שני הדברים הללו.
מה דעתך?_
מסכימה, ולו רק בגלל שברור לי שאני מן הסתם לא אשתנה עד כדי כך שאגיע לקיצוניות השניה :)

שוב תודה על דברייך ועל הליווי הצמוד שלך כאן @}
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

היי עירית,
שוב תודה.
ראשית, אני אצטרך לחשוב על הגדרה טובה יותר. המילה "תוקפן" לא יושבת לי במדוייק, היא לא מרגישה לי כמו הדמות שאת התפקיד שלה אני מחשקת. אין ספק שיש כאן כאס, אשמה בושה ורחמים, אבל חלוקת התפקידים שיננו עדיין לא משוטררת עבורי מספיק ברור.
לכן, אני לא יודעת האם אני מוכנה להפסיק את משחק התפקידים הזה, כי אין לי מול הפנים במדוייק איזה תפקיד אני מגלמת
  • האם אני מסכימה לשחרר את עצמי מעמדת ה"תוקפן"? האם זו העמדה שלי? אולי אני ה"מבקר"? אולי אני ה"אמא האחראית על כל העולם"?
  • האם אני מסכימה לוותר על התפקיד הזה? - שוב, אין לי תיאור ברור על איזה תפקיד עליי לוותר
  • מה מפחיד אותי (אם מפחיד) בלוותר עליו? אני חושבת שכל מה שעולה לי, זה שאם אוותר כאן על משהו, נניח רגש הבושה או הרחמים, זה "יתגלגל" עליי. לא זוכרת מי מהנשים כאן מעלה בדיון העלתה את האפשרות הזו, אבל כן, זה מפחיד אותי מאוד שאני חליליה אהיה באותו מצב חסר אמצעים\הגנה שלא מבחירה (נניח גם אני אהגר לארץ אחרת בגיל מבוגר) והילד שלי יפנה לי גב ויכעס עלי ויתבייש בי. וירחם עלי. או יותר גרוע, לא ירחם עלי.
  • מה לא אוכל יותר לעשות בלעדיו?
  • מי לא אוכל יותר להיות בלעדיו?
גם שתי השאלות הללו דורשות הגדרה יותר מדוייקת. כשאני חושבת עלי ועל אמא שלי, אין לי בראש תמונה שלי בתור תוקפן. יש לי תמונה שלי בתור מישהי מאוד ביקורתית כלפיה, על מה שהיא עשתה ולא עשתהף אבל גם נזקקת לרכות ולהכלה האימהית שאני לא מקבלת ממנה. יותר בתור עובדה מאשר ביקורת.
סתם לצורך דוגמא - השבוע השארתי את הבן שלי בגן בבוקר, והוא בכה כשהלכתי. הוא בכה, ואני בכיתי גם (לא, זה לא עובר לי גם אחרי שנה). וזה עשה לי כל כך רע בפנים שחיפשתי תמיכה והתקשרתי לבעלי לספר לו שרע לי ועצוב לי, ואז התקשרתי לאמא שלי, למרות שלא ציפיתי ש"יצא מזה משהו". אולי ציפיתי של ייצא כלום, ואני אכעס עליה, לא יודעת. והסברתי לה למה אני עצובה, שהשארתי אותו ככה בוכה (הנה, גם עכשיו זה מעלה בי דמעות). והיא שאלה אם יש מרחב מוגן בגן. אמרתי שאני לא יודעת. והיא שאלה אם יש לי אחד בעבודה. אמרתי לה "אמא, התקשרתי כדי לספר לך שכאב לי להשאיר את הבן שלי בגן כשהוא בוכה, ואת שואלת על מרחבים מוגנים". זה גרם לה להבין משהו. היא ניסתה למצוא משפט כלשהו כדי לשכך את התחושה שלי. הכלים שלרשותה היו מוגבלים מבחינתי, אבל היא השתדלה. אבל מה שקורה בדרך כלל הוא שאני עוצרת לפני המשפט שמסביר מה אני מחפשת ממנה ומה קיבלתי בתמורה, גם כי בצב של חסר שבו אני צריכה תמיכה אין לי את המשאבים להסביר (אני עייפה, חלשה, עצובה ומעורערת), וגם כי לפעמים גם ההסבר לא תורם, ואז העלבון והתסכול שלי מוכפלים.
מקווה שאני ברורה.

שבת שלום
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

צעד על שביל חצץ,

מה שעולה אצלי למקרא דברייך הוא שיש לך רגשות וצרכים שאת מודעת אליהם (פה בדוגמה שנתת העצב בגלל הבן והגן,והצורך בהקשבה הכלה ותמיכה רגשית).
השאלה שעולה לי היא האם הכתובת לכל זה היא האמא שלך.
לדעתי הכיוון של להתקשר לבעל, לחברים, לשכנה טובה, לדודה וכו', ואפילו לדבר עם הירקן השכונתי , יותר טובים מלפנות אליה.
אסביר מייד שאינני חושבת רעות על אמא שלך, רק שבהקשר המשותף שלכן את רוצה ממנה דבר מסויים שכרגע או תמיד מסובך לה לייצר.
זה נכון במיוחד במצבים רגישים שבהם אין לך כח להיות בעצמך מכילה קשובה ותומכת, או אפילו רגועה מספיק בשביל להסביר לה למה את זקוקה.
האם יש לך מקורות תמיכה שכאלה (בעל וחברים)?
אם כן, האם הם טובים לך? נותנים מענה לצרכים שלך?
לפי הבנתי את רוצה את זה דווקא ממנה, וזה מה שגורם לך כאב ותסכול ביחסים איתה.
לדעתי כדאי להפסיק לצפות, וכך להמנע מהאכזבה.
השינוי בה וביחסים ביניכן יגיע עם השינוי בך (למשל דרך העבודה עם הדף הזה), וגם אם לא, את תהיי כבר במקום רגשי אחר, ופחות פגיעה.
אני חושבת שכדאי לחפש תמיכה במקום שקל לקבל אותה, ולא לנסות לינוק משדיים ריקים מחלב.

אני מצידי שמחה שאת כותבת ונתמכת כאן.
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

עובר עלי יום קשה.
מרגישה שאין לי כבר כוחות למאבקים הפנימיים שלי עם עצמי, הלכתי לטייל עם הבן זוג וכל הדרך בכיתי בלי קול. כי חשבתי על כך שבכל מקרה אני תמיד מענה את עצמי ואולי עדיף לי לוותר לגמרי על כל הרצון הזה לעשות משהו משלי. כלום לא מצליח לי במילא. פשוט לשכוח מזה ולמצוא עבודה כשכירה ולעבוד כדי להתפרנס וזהו.
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

איי, יצירתית. זה כנראה גל כואב שעובר עלייך, של הדפוסים שאת מנסה לשנות.
אם את כותבת כאן את כנראה מעוניינת בתגובה, אז אני קוראת אותך, ורוצה לחבק אותך.
זה כל כך טבעי, מה שאת מרגישה.
אנא, אל תתייאשי. המשיכי לתת לגיטימציה לתחושותיך ולרגשותייך, והמשיכי לברר עם עצמך אם את מוכנה להפרד מהדפוסים הישנים (לפי השאלות של עירית לוי למשל).
אנא המשיכי לשתף.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

בשמחה ובאהבה לכולכן {@

יצירתית,
חיבוק גדול ביום הלא קל הזה.

הפיתרון נמצא ביכולת לנתק את כל מנגנוני הביקורת העצמית והדאגה מכישלון. אבל אין לי מושג איך עושים את זה באופן ממושך ויומיומי.

עושים את זה בעבודה מתמשכת של חיזוק תפיסת הערך העצמי. שוב ושוב ושוב. בכל כלי שתמצאי לנכון. כשתרגישי שזה נכון לך, מציעה לחזור לתרגולים של מתן רשות ושל שאלות ההסכמה כפי שהציעה יוליקו. לאורך זמן יש להם כוח רב בבניית עוגן פנימי וחיזוק האהבה וההערכה העצמית.

ובכל מקרה, אני מציעה ליצור לרגעים הלא קלים הללו הֵקשר חדש: הקשר של הזדמנות לצמיחה. כלומר: תמיד יהיו בדרך רגעים מייאשים כמו זה שאת חווה. כאמור, הם חלק מהדרך, מהם מורכבת הדרך. בלעדיהם לא היתה דרך :-). הרגעים הללו הם אלה שמעירים אותך ודוחפים אותך לגדול, דוחפים אותך להתחבר לידיעה הפנימית שלך לגבי האמת ביחס למי שאת, ולקלוט שאת בעלת ערך.

ברגעים הללו מידת הסבל גדלה, ויחד איתו גדלה הכמיהה להשתחרר מהסבל שיוצרות התפיסות העצמיות המקטינות. הכמיהה יוצרת כוונה ליצור מציאות פנימית אחרת. כל רגע כזה, כמו היום וכמו הימים האחרונים, הם הזדמנויות חוזרות לנסות ולעשות הפרדה בין הקולות המחלישים לבין הקול הפנימי ששוכן עמוק בתוכך ושאף פעם לא הלך לאיבוד. הוא רק קצת נבלע בין רעשי הרקע. לזהות בזמן אמת שהקול שאומר כלום לא מצליח לי במילא הוא לא הקול האמיתי שלך. לזכור שזה שאת מרגישה כך וזה שנדמה לך שזוהי האמת, עדיין לא הופך את זה לאמת. להתחבר למקום בתוכך שיודע שזוהי לא האמת, למקום שזוכר שיש גם אמת אחרת. האם את מסכימה לנסות להתחבר לקול הזה? :-).
והאם רעיון יצירת ההקשר החדש הזה מדבר אליך?

לגבי הפרילנסריות עצמה זה כבר מאוד התערבב אצלי בימים האחרונים עם דאגות כלכליות והתלות בבן זוגי ומייצר אצלי די הרבה אשמה ובושה. מקווה שזה ייפתר בקרוב פשוט על ידי כך שארוויח יותר כסף, כי לפתור את עניין הבושה סביב זה נראה לי לא פשוט. משליכה על זה דברים אחרים שכתבת כאן בדף ומניחה שזה מין סוג של "תשלום" שנראה לי הכרחי, אם כבר אני נתמכת ונעזרת אז לפחות שארגיש רע עם זה ואדאג מזה כדי שהוא יראה שזה מפריע לי, לא נראה לי תקין שאהיה נתמכת על ידו ואיהנה מהחיים.

נכון, זה אכן סוג של תשלום. יופי שאת מזהה את זה. תראי אם עצם הזיהוי יכול למוסס את האשמה.
עוד משהו שאפשר להבחין בו, שלדעתי יש סיכוי שתורם ליצירת תחושות האשמה והבושה - זה הקישור לערך העצמי. כלומר: בתוכך מתקיים קישור בין העובדה שאת נתמכת כרגע כלכלית בבן זוגך לבין הערך שלך. בתפיסה העצמית שלך העובדה הזאת מורידה מערכך. היא הופכת אותך ל"לא בסדר", לפחות שווה. אם זה אכן כך (תבדקי) אפשר לעשות עבודה של הפרדה בין השניים: להסכים להכיר בכך שהעובדה הזאת אינה מורידה מערכך, אינה רלוונטית לערך העצמי שלך.
אם זה מרגיש לך כיוון נכון, אוכל להציע שאלות לעבוד עימן. תגידי...
.
.
צעד על שביל חצץ,

_ראשית, אני אצטרך לחשוב על הגדרה טובה יותר. המילה "תוקפן" לא יושבת לי במדוייק, היא לא מרגישה לי כמו הדמות שאת התפקיד שלה אני מחשקת. אין ספק שיש כאן כאס, אשמה בושה ורחמים, אבל חלוקת התפקידים שיננו עדיין לא משוטררת עבורי מספיק ברור.
לכן, אני לא יודעת האם אני מוכנה להפסיק את משחק התפקידים הזה, כי אין לי מול הפנים במדוייק איזה תפקיד אני מגלמת_

אוקיי, בואי קודם נגדיר את התפקיד ואז תגשי שוב לשאלות, בסדר?

אני חושבת שיש כאן שני תפקידים שלקחת על עצמך: תפקיד ה"אשֵמה" (מילה אחרת לתפקיד ה"תוקפן". מיד אסביר), ותפקיד ה"אמא של אמא".
במילה "תוקפן" לא התכוונתי למישהי תוקפנית או רעה, אלא לאדם שעומד מול ה"קורבן" וגורם לו לסבול. מהות התפקיד היא "אדם אשם ולא בסדר." גם אם הקורבן לא מאשים ישירות את אותו אדם, האדם שנקלע לתפקיד מרגיש לא בסדר מול מה שקורה ל"קורבן". האם תפקיד ה"אשֵמה" מדוייק לך יותר?

_אולי אני ה"מבקר"? אולי אני ה"אמא האחראית על כל העולם"?.
יש לי תמונה שלי בתור מישהי מאוד ביקורתית כלפיה, על מה שהיא עשתה ולא עשתהף אבל גם נזקקת לרכות ולהכלה האימהית שאני לא מקבלת ממנה. יותר בתור עובדה מאשר ביקורת._

אני חושבת שהביקורתיות עולה בך כמנגנון הגנה מול העמדה של "האשמה והלא בסדר". לא נראה לי שה"מבקר" זהו התפקיד עצמו אלא טקטיקת הגנה מול התפקיד של ה"אשֵמה", מול הכאב הרב שעולה בך מתוקף התפקיד. כשאנו חשים אשמים, ולא רוצים לחוש אשמים כי זה מכאיב מדי, אנחנו מחפשים אדם אחר להעביר אליו את האשמה (משהו בנוסח: "אם הוא לא בסדר זה סימן שאני כן"). ואם מדובר באדם שגרם לנו לחוש את אותה אשמה – על אחת כמה וכמה.

גם התפקיד ה"אמא של אמא" לקחת, כך נראה לי, כי בחושייך החדים כילדה עדינה ורגישה עד מאוד קלטת שזה מה שמתבקש מהסיטואציה. שזה מה שאמא שלך זקוקה לו. חוסר האונים שלה נגע בך עמוקות וגייס אותך לתפקיד. הביקורתיות כלפיה עולה בך גם מול התפקיד הזה, היא מבטאת את הזעקה שלך להיפוך התפקידים.

מה דעתך? מדוייק יותר?
כאמור, אחרי שנסיים להגדיר, נעבור לשאלות.
בשמת_א*
הודעות: 21563
הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*

ביד רכה

שליחה על ידי בשמת_א* »

אחרי כל זה לואי סי קיי יושב לידו על הספה ואומר לו, אתה יודע, אם משהו מטריד אותך אתה יכול לדבר איתי. הילד אומר לו "למה לילי לא מחבבת אותי?" (לילי היא הבת של לואי). לואי עונה "כי אתה אוכל בשר טחון לא מבושל וכי אתה משלשל באמבטיה". הילד עונה לו "אבל אמא שלי אומרת שאני צריך לאהוב את עצמי בכל מצב". ועל כך לואי אומר "אמא שלך טועה"
והנה הכשל בסצינה הזאת (תסריטאים מפגרים S-: ):
אמא שלו לא טועה. היא צודקת.
הילד צריך לאהוב את עצמו בכל מצב.
אבל האמירה הזאת לא רלבנטית בגרוש - לא להתנהגות הילד בבית של לואי, לא לשאלה של הילד, לא לכלום. וזה כשל מספר אחד.
כשל מספר 2.
לואי היה צריך לענות לו, לא שאמא שלו טועה (בלי קשר לעובדה שאמירה כזאת כשלעצמה היא בעייתית, לומר דבר כזה לילד), אלא תשובות אחרות לגמרי:
  1. שאלת למה לילי לא מחבבת אותי? אז התשובה היא שלילי לא מחבבת אותך כי ההתנהגות שלך מגעילה וחסרת התחשבות כלפי לילי.
  2. התגובה שלך, שאתה צריך לאהוב את עצמך, לא רלבנטית - לא רלבנטית להתנהגות שלך, לא רלבנטית לעובדה שלילי לא אוהבת אותך, לא רלבנטית לשאלה שלך.
  3. אילו היית שואל "האם אני אוהב את עצמי?" אז התשובה שלך היתה רלבנטית.
  4. אולי כדאי לך לשאול: "האם אתה אוהב את עצמך כשאתה מתנהג בצורה מגעילה ופוגענית כלפי אחרים, במיוחד כלפי אנשים שעושים לך טובה?"
"לאהוב את עצמי בכל מצב" לא שווה ערך ל"יש לי זכות להתנהג בצורה דוחה ומרושעת כלפי אחרים".
"לאהוב את עצמי בכל מצב" לא מצדיק התנהגות מגעילה בכוונה.
"לאהוב את עצמי בכל מצב" לא קשור בגרוש לשאלה, אם גם אחרים יאהבו אותך. אדם צריך לאהוב את עצמו אבל אחרים לא צריכים לאהוב אותו.
"לאהוב את עצמי בכל מצב" לא אומר, שכאשר אני מתנהג בצורה מגעילה וחסרת התחשבות, אני אוהב את ההתנהגות שלי. אני יכול לאהוב את עצמי בעיקרון, אבל לא לאהוב התנהגויות ספציפיות שלי.
כמו כן, הכשל העיקרי פה הוא,
שהתפיסה של "אהבה עצמית" שהילד הזה מבטא (וכנראה רכש מאמא שלו, כי אחת שהולכת להסיר את הוגינה שלה לא אוהבת את עצמה) - היא כמובן מעוותת.
אין פה שום אהבה עצמית משום סוג.
אהבה עצמית אמיתית הולכת עם כבוד עצמי.
אין אהבה עצמית ללא כבוד עצמי.
הילד הזה, אין לו כבוד עצמי בגרוש.
התנהגותו מבטאת קודם כל חוסר כבוד לעצמו, וכנראה גם תיעוב עצמי. מעבר לזה, התנהגותו מבטאת חוסר כבוד עמוק כלפי הזולת. כלפי המארח שלו, כלפי בתו, כלפי העולם בכלל, אם הוא מסוגל עדיין לתהות מדוע לילי לא אוהבת אותו...

ואני רוצה להפנות את תשומת הלב לעוד פרט קטן:
הילד עושה את כל הדברים האלה, השטיח, הבשר הלא מבושל, שלשול באמבטיה. לכאורה לא איכפת לו ממה שחושבים עליו, נכון?
לא נכון!
כי מה מטריד אותו?
מה הוא שואל את לואי?
הוא שואל למה לילי לא אוהבת אותו.
כלומר, מה שהוא באמת רוצה זה שיאהבו אותו. ואת זה, הוא לא משיג.

אז לקחת את זה, ולנסות לגזור מהעיוות התסריטאי הזה משהו על התנהגות רגילה של אנשים נורמליים, גם זה עיוות וסילוף.

התכתבה עם הפחד הזה שאם נאהב את עצמנו ונקבל את עצמנו מבלי לחשוש ממה שיחשבו, נהפוך ליצורים דוחים, מרגיזים, אנוכיים וחסרי התחשבות שכולם שונאים מאחורי הגב
האם את מבינה עכשיו, שהילד הזה לא מייצג מישהו שבאמת "אוהב את עצמו", אלא מקרה פתולוגי של שנאה עצמית?
האם את מבינה עכשיו, שהילד הזה לא מייצג קבלה עצמית "מבלי לחשוש ממה שיחשבו", אלא מקרה פתולוגי של צורך עז שיוכיחו לו אהבה גם כשהוא מגעיל? מין ניסיון פאתטי וחולני לקבל אהבה למרות התנהגותו? האם את מבינה שההתנהגות של הילד מייצגת פתולוגיה, ההיפך מקבלה עצמית?
האם את מבינה עכשיו שמה שהופך את הילד הזה ליצור דוחה ושנוא, הוא הנסיון המעוות והפתולוגי שלו לקבל אהבה מכל סוג? שאין לו אהבה עצמית ואין לו אהבה לזולת והוא לא זוכה לאהבה מהזולת?

ותמיד גם השאלה הזו של אמא שלי לגבי העבודה "מרוצים ממך?"... לא שיש לה ספק לגבי זה אבל זה כאילו מין ערך עליון כזה.

הייתי רוצה ללמוד ולשנות בחיים שלי הוא שלא יהיה אכפת לי מה חושבים עלי. בכל התחומים

את רואה את הקשר?
במקום לשאול "את מרוצה מהעבודה?", "טוב לך שם?", "את אוהבת את מה שאת עושה?", "נעים לך לעבוד עם האנשים שם?"
השאלה שלה מכוונת אותך לזה שהערך העליון בעינייך יהיה "מה חושבים עלי", והדבר הכי מחוק הוא "מה טוב לי".

אני הייתי מוסיפה לשאלות של עירית שתי שאלות קטנות לשאול כל בוקר וכל ערב:
מה טוב לי? (לעשות רשימה מנטאלית של הדברים שטובים לי, בחיים שלי)
מה אני רוצה? (לעשות רשימה מנטאלית של הדברים שאני מאחלת לעצמי, של המטרות שלי, קטנות או גדולות)

אם אני צריכה לענות על זה, אז נגיד: טוב לי לחיות עם הילדים שלי, טוב לי לגור בבית האהוב שלי, טוב לי שכל יום אני "מנקה את השולחן" מעוד פרוייקט גדול.
מה אני רוצה? אני רוצה לנסוע לטיול המשפחתי שלנו השבוע, אני רוצה לסיים עוד הערב את העבודה על 12 המסמכים שפתוחים לי כרגע על המחשב.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

יוליקו,
_האם יש לך מקורות תמיכה שכאלה (בעל וחברים)?
אם כן, האם הם טובים לך? נותנים מענה לצרכים שלך?_

לא מספיק. בעלי הוא בן זוגי לחיים, אבל אני בשלב בו אני מעדיפה שלא לפנות אליו עם הצרכים הללו. גם כי אני אחרי תקופה ארוכה שבה מיציתי את יכולת ההכלה שלו ואני רוצה "לתת לו לנוח" קצת, וגם בגלל שהוא גבר, ולכן לא אישה. ואני צריכה תמיכה נשית כרגע. מעבר לזה - אני אכן מרגישה שאין לי מספיק משאבים סביבי. אין לי קהילה, ויש לי צורך באחת. החברה שאיתה יכולתי לנהל שיחות כאלו התרחקה יחסית - גם גיאוגרפית וגם מבחינת המצב שבו היא נמצאת שמדלדל את כוחות הנפש שלה ויכולת ההכלה שלה. זו אכן בעיה קשה מבחינתי (אני מרגישה שבצורה מסויימת אני מנסה למצוא חברים בעבודה כמענה לחוסר הקהילה סביבי, וזה די לא לעניין)

_לפי הבנתי את רוצה את זה דווקא ממנה, וזה מה שגורם לך כאב ותסכול ביחסים איתה.
לדעתי כדאי להפסיק לצפות, וכך להמנע מהאכזבה._

את צודקת. ניסיתי להפסיק לצפות, ובמידה מסיימת הצלחתי. הבעיה היא, שכשאני מפסיקה לצפות, אני "מלבישה עליה" תואר שלילי כלשהו, כמו "זו שאני כבר לא מצפה ממנה לכלום" והיחס אליה הוא בהתאם. אני לא מצפה כי אני מכילה אותה ואת הקשיים שלה, אלא מתוך אכזבה קשה ונשנית, וזה לא נעים לי. אני גם מתקשה להרפות מהציפיה הזו באופן מוחלט, כי קשה לי לוותר על ה"חלום" שבו אפשרי דיאלוג ביני לבין אמא שלי. זו שאיפה שמאוד מכאיב לי הרעיון להרפות ממנה.

השינוי בה וביחסים ביניכן יגיע עם השינוי בך (למשל דרך העבודה עם הדף הזה), וגם אם לא, את תהיי כבר במקום רגשי אחר, ופחות פגיעה. הלוואי :)

אני חושבת שכדאי לחפש תמיכה במקום שקל לקבל אותה, ולא לנסות לינוק משדיים ריקים מחלב את צודקת. אני אשמח לקבל רעיונות איך להגיע למצב שבו יש לי עם מי לשתות כוס תה בערב. מעבר לזה, כפי שתיארתי מעלה, אני מצפה לסוג של "נס", שימלא את השדיים הללו...

אני מצידי שמחה שאת כותבת ונתמכת כאן

אני שמחה שקוראים אותי, מגיבים אליי, מבינים\מזדהים איתי וגם משתדלים לתמוך בי.
למען האמת אני קוראת גם את כל שאר הכותבות, אבל לא תמיד מוצאת שיש בי משהו להגיד שיעזור או יקדם, ולפעמים - לא מוצאת 2 דקות לכתוב.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

עוד שני דפוסי מחשבה שאשמח להיפטר מהם בהקדם:
  1. אם אמצא עבודה חדשה, אתאכזב בגלל הציפיות שיש לי, בגלל שבטח יהיו שם אנשים לא נחמדים/תככים ופוליטיקה/תפקיד עם מאפיינים לא נעימים/בוס לא נעים...
  2. כשאני חושבת על תהליך עתידי ארוך, התחושה שעולה בי אוטומטית (זה מותנה לחלוטין, דפוס מחשבתי שאני יכולה למשש) היא של ייאוש, לא של אתגר. המחשבות שעולות הן: "אני לעולם לא אצליח לצלוח את כל התהליך הזה. בטח יהיו שם דרים שיכשילו אותי, טעויות שלא אצליח להמנע מהם..." זה לרוב קשור בחשש להיתקל באנשים שירצו להרע לי מבלי שיש לי האמצעים להתמודד איתם. דוגמא שחוזרת ועולה לי בראש היא התנכלות מצד השלטונות שאהיה חסרת אונים מולה (איזו תביעה שרירותית וחסרת יסוד מגוף ממשלתי, למשל) או סצינה מסויימת שעולה לי בראש: אלימות משטרתית. שיאיימו עליי, או גרוע יותר עלי בנוכחות הילד שלי, או על בן זוגי או על מישהו קרוב לי, ולא אוכל להתגונן כי "אין לי קשרים וקומבינות". תחושה של חוסר אונים. האם אי פעם הותקפתי על ידי שוטר? לא. אבי ז"ל - כן. זה כנראה הרושם העמוק והפחד שהותירה בי חוויה שלא הייתי נוכחת בה אבל סופרה לי ע"י אבי ז"ל, והרגשתי כל כך מתביישת עבורו, שהוא, גבר בגיל העמידה, הותקף על לא עוול בכפו ולא יכל להגן על עצמו, והרגיש מושפל כל כך...וחסר כל אמצעי להחזיר את כבודו האבוד.
שני הדפוסים האלו לא טובים לי. מבחינה רציונאלית, אני מבינה שהם חסרי הגיון, אבל הלא מודע שלי חזק ממני, ופשוט מעלה אותם מול עיני ברגע שהוא חש שהעליתי שאילתא אקטואלית. אני זקוקה לתסריטים אחרים ותשובות חלופיות לסצינות האלו.

דיעותיכן תתקבלנה בברכה.
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

צעד על שביל חצץ,

חשבתי להציע לך להכנס קצת לנעלים של עירית לוי :-) אם בא לך להשתעשע.
איך? מה לעשות?

אם מתאים לך, את יכולה לקחת את 2 הדפוסים שכתבת עליהם בהודעה האחרונה שלך (13.07.2014 00:54), ועל כל אחד בנפרד לכתוב לעצמך 2 רשימות:
  1. הצהרות למה זה דוקא ממש ולגמרי מובן והגיוני שכיום את מגיבה בדפוס הזה.
זהו שלב ההכרה במציאות.
הוא חשוב כי הוא מפסיק את בזבוז הכוחות במלחמת סרק. מלחמה דון קישוטית בתחנות רוח.
בשלב זה את פשוט מכירה בלגיטימיות של בחירתך בתגובה הזאת כחלק מהתארגנות פנימית רגשית למניעת סבל גדול יותר, ושהבחירה בדפוס המסויים נובעת מניסיון העבר שלך בתוספת קוי אופי מסויימים.
  1. שאלות בירור לכיוון הדפוס החדש שאת מעוניינת לאמץ לעצמך.
השלב הזה חשוב כי הוא זורק קרן אור מהפנס הפנימי שלך, המודעות הפנימית, לעבר הטריטוריה הבלתי מוכרת, 'העולם החדש' של השלווה הפנימית בדפוס המסויים שאת מעוניינת לרכוש על מנת על מנת להשתחרר מסבל, ולגדול רוחנית.
זהו שלב של פתיחת אפשרויות חדשות.
אבל (!) זו מעבדה ניסויים בטוחה כי אין כורח ללכת בדרך החדשה שמתגלה!
יש רק שאלות שמבררות האם מתאים לי ללכת בדרך הזאת שמתגלה, והשערות מה אהיה אם אצעד בה.
כלומר מה ארוויח מהשימוש בדפוס החדש, ומה 'אפסיד' מויתור על הדפוס הישן.

מה דעתך?
אם תכתבי פה אפשר יהיה לתמוך בך בתרגול.

עירית לוי,
אני מקווה שלא אכפת לך שאנחנו מודדות את הנעליים שלך (קריצונת...).
האם תוכלי לשתף בדעתך לגבי מה שכתבתי?
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

כשמגיעה ההסכמה הפנימית לשלב השני, הצעידה בשביל החדש מתרחשת מעצמה, בלי קושי, כי הבשיל הזמן לכך.
זוהי לפי הבנתי היד הרכה, כי אין בה אונס לעבור את הקצב הטבעי, אין כורח לעזוב דפוסים או להשתנות לפני שמגיעות ההבשלה וההסכמה.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

הולך! נשמע לי כמו רעיון מצויין (גם אני מקווה שלעירית לא אכפת). אני אתחיל בחלק הראשון, ואח"כ אשמח לקבל הכוונה לחלק השני
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

רעיון מעולה. כמובן שלא אכפת לי, להיפך :-).
המטרה שלי בכתיבה כאן, ובכלל בעבודה שלי, היא שהגישה של ביד רכה תחלחל אל כולם ותהיה לעזר לכמה שיותר אנשים.

_כשמגיעה ההסכמה הפנימית לשלב השני, הצעידה בשביל החדש מתרחשת מעצמה, בלי קושי, כי הבשיל הזמן לכך.
זוהי לפי הבנתי היד הרכה?, כי אין בה אונס לעבור את הקצב הטבעי, אין כורח לעזוב דפוסים או להשתנות לפני שמגיעות ההבשלה וההסכמה._
יוליקו, מאוד מדוייק!
צועדת_בדרך*
הודעות: 4
הצטרפות: 13 יולי 2014, 13:32

ביד רכה

שליחה על ידי צועדת_בדרך* »

היי לכולן
קוראת בדף הזה מאז תחילתו והוא מאד מתחבר אלי בהמון רבדים.
מוצאת עצמי בתקופה האחרונה חוזרת ׳אחורה׳ לדפוסים ישנים שעושים לי רע מאד ואני בתחושה שאני לא שולטת בזה.
למשל כועסת נורא בקלות על עצמי על הילדים וגם על בו זוגי...( אני עם תינוקת בת 4 חודשים בבית), תחושה שאני לא מצליחה להגיע לאיזון, כל פעם שקורה משהו נניח עם בעלי אני במחשבות מאד קשות עליו ועל הקשר שלנו. אלו רק דוגמאות.
אני מתקשה להניע את עצמי ולעשות דברים או לקבל שככה זה עכשיו ולהיות בקצב איטי יותר, מצד שני דברים נדחים ונערמים וזה מציק לי.
מנסה להודות על הקיים על מה שיש,לעשות מה שאני יודעת שיעשה לי טוב בגוף ובנפש וזה ממש קשה.מן הסתם המצב המתוח עכשיו מחמיר עוד יותר.
תודה על האפשרות לחלוק פה ולהרגיש שאני לא לבד עם כל זה.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

החלק הראשון:
  1. לגיטימי שאחשוש שעבודה חדשה תהייה כרוכה בקשיים ואי נעימויו חדשות. לגיטימי שארגיש כך כי עבדתי במספר עבודות עד היום ולכן אני מכירה בקיומן של פוליטיקות שלא תמיד נוח לי איתן. לגיטימי שאחשוש שעבודה אחרת תשאיר לי עוד פחות זמן לעצמי ולראות את הילד שלי, היות וראיתי דרישה כזו בהרבה מהעבודות שפניתי אליהן. לגיטימי שאחשוש מההשלכה ל תחלופה מהירה של מקומות עבודה על קורות החיים שלי, כי אני מניחה שזה שיקול שקיים אצל מגייסים. החשש מההשלכות הללו לגיטימי כי חיפוש העבודה כרוך במשאבים וזמן, והוא לא טריוויאלי וקל (למרות שהייתי רוצה שיהיה).
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

שלום לך צועדת בדרך,
ברוכה הבאה! :-)

אני חושבת שלידה וכניסה של ילד נוסף למשפחה הם גורמים הגיוניים ואף טבעיים ליציאה מאיזון.
הייתי מתחילה מפשוט לתת לך רשות להיות במצב שבו את נמצאת: כועסת בקלות, מגיעה מהר למחשבות קצה (פרידה למשל), ומתקשה להניע את עצמך.

אני יכולה לתאר לי כמה קשה לתת לזה רשות: הרי הכעסים מחלישים אותך ופוגעים באחרים, המחשבות על פרידה מייאשות ומכאיבות ויוצרות ריחוק בקשר הזוגי, והקושי להניע גורם לתסכול ולהלקאה עצמית. יש לך כביכול את כל "הסיבות הטובות" לדחוק בסימפטומים הללו להיעלם כמה שיותר מהר. ובכל זאת, אם את כאן ומתחברת לרעיון, נראה לי שמתן רשות יהיה הצעד הראשון שכדאי לכוון אליו.

ראשית, למיטב הבנתי, ארבעה חודשים אחרי לידה המצב ההורמונלי יכול להיות עדיין לא יציב ולא מאוזן, ויכול לגרום לטלטלות רגשיות גדולות מאוד. שלא לדבר על חוסר שינה וטיפול אינטנסיבי בתינוקת קטנטנה. בנוסף, יש סיכוי שהמערך הרגשי שלך עדיין לא התארגן מחדש ביחס למבנה המשפחתי החדש שלכם. את עסוקה בהתארגנות מחדש שלך עצמך, ובמקביל מן הסתם מכילה ותומכת גם בהתארגנות הרגשית של שאר בני המשפחה. אני מניחה שיש כאן עוד פרמטרים שכלל לא הזכרתי ושכולם יחד מסבירים את החוויה שאת חווה.

אם כך, זהו מצב חדש ומורכב ולא רגיל, וטבעי מאוד שלא תהיי כעת בשיא האיזון שלך או בשיא החיבור שלך לעצמך ולמרכז הפנימי שלך. אפילו אם את עושה אי אלו צעדים שיקלו עליך ("לגוף ולנפש" כפי שתיארת). במצב כזה קשה מאוד למצוא כוחות של הנעה פנימית, וקשה לא להיות מטולטלת רגשית. ככל שאנחנו מתרחקים מהמרכז הפנימי שלנו, אנו מרגישים שהקרקע נשמטת לנו מתחת לרגליים - ולכן לכל דבר הכי קטן יש פוטנציאל להרעיד ולהכעיס. בלי עוגן, בלי מרכז פנימי יציב ומאוזן - הכל מרגיש הרבה יותר מפחיד, ולכן מצב הרוח והתגובות הן הרבה יותר "נפיצות". את יכולה לראות שזהו מצב טבעי שיש לו הסבר.

עכשיו, לתת לכל זה לגיטימציה זה לא אומר שאת משלימה עם המצב ועם הסימפטומים שלו. זה רק אומר שאת מבינה שזהו המצב הנוכחי, שבכח הוא לא ישתנה, ושכדי שכן יהיה שינוי נדרשת חמלה שלך כלפי עצמך, וסבלנות. חמלה והבנה עמוקה כלפי כל רגש, מחשבה והתנהגות שעולים בך בימים אלו. אחר כך נוכל לברר מה נדרש כדי שיתרחש שינוי.

מה את אומרת? מסכימה לנסות? אם עולות בך התנגדויות לרעיון הזה (התנגדויות שהן טבעיות ולגיטימיות), תני להן לעלות, תני להן "לדבר", ונראה מה נדרש לך כדי לרכך אותן.
ומה דעתך על תרגיל מתן רשות? מול כל רגש, מחשבה ופעולה שלך את אומרת: "מותר לי" / "זה לגיטימי", "אני יכולה להבין אותי", "אני נותנת לעצמי רשות". מותר לי לכעוס, מותר לי להתייאש ולרצות להיפרד, מותר לי לא להצליח לנוע. כך מול כך דבר הכי קטן שעולה. זהו תרגיל שיחזק בך את ההבנה שמותר לך להיות כרגע בדיוק בדיוק מי שאת ואיך שאת.
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

אני ממשיכה להתעורר בבקרים מוקדם מאוד (בין 3 ל6 בבוקר) במעין חרדה, אבל היא קצת פחות מציקה לי.
היא חולפת אחרי כחצי שעה של התבוננות שקטה בגוף ובנפש (עדיין במיטה), ואז אני קמה לתרגל או ללמוד.
אני מקבלת את העובדה שהיא כאן עקב תבניות תגובה שאימצתי לי על מנת לדרבן אותי (איי, דורבן דוקר) למלא משימות קשות, מלחיצות, משעממות וכו'.
אני באמת מבינה את האספקט הזה.
אני מבינה, וגם סולחת לעצמי על הסבל שנגרם לי ולסביבתי עקב ההתנהלות הזו.
אני כן מוכנה להפרד מהתגובתיות הזו, ולהתנהל ביעילות ובשלוה במצבי לחץ על פני חרדה המנעות והילחצות.
אני מודה לנסיבות שמאפשרות לי להתעסק בדגם הזה כאן ועכשיו.
מבחינת למידה אני מתקדמת ממש בסדר.
תודה על המילים והאייקונים המעודדים, הם מאוד תומכים בי.
צועדת_בדרך*
הודעות: 4
הצטרפות: 13 יולי 2014, 13:32

ביד רכה

שליחה על ידי צועדת_בדרך* »

תודה עירית יקרה. מאד התרגשתי לקרוא כי כל אבל כל מה שכתבת אני חווה...זיהיתי את חוסר האיזון והקושי בחיבור למרכז שלי וכל כך חסר לי להיות שם שוב. התחושה של מעין עלה נידף שכל דבר קטן מטלטל היא קשה מנשוא עבורי.
אז מוכנה לנסות את מה שהצעת.זה העלה בי הרבה דברים.
התרגיל היה קשה בטרוף!!
כתבתי למשל שמותר לי לא לסדר את הבית ולהרגיש שעמום עם הילדים.ועלה בי ישר - אבל כשהבית מסודר ונקי יותר טוב לי. ומה זה אומר איזה אמא אני שלא טוב לה עם הילדים שלה??!
עלה בי גם השוואה לחברה שילדה איתי ולמה היא כזו מתוק קת ומספיקה ועושה ואני לא. ההשוואה הזו ממש גרמה לי לדמעות בגרון.
כתבתי גם על תחושת ריקנות ( עכשיו זה מתחבר לי לחיבור מהמרכז שלי). דווקא פה יכולתי לקבל את זה והיתה בי רק שתיקה ללא מילים.
איך ממשיכים מפה?
צועדת_בדרך*
הודעות: 4
הצטרפות: 13 יולי 2014, 13:32

ביד רכה

שליחה על ידי צועדת_בדרך* »

ועוד משהו שהרגשתי חזק זה צורך באדמה,בקרקע,ביציבות. זה דבר שאני חווה מאד מאז הלידה אבל גם לפני כן החוסר הורגש.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

יוליקו,
איזו אלופה את!

אני כן מוכנה להפרד מהתגובתיות הזו, ולהתנהל ביעילות ובשלוה במצבי לחץ על פני חרדה המנעות והילחצות.
בנוסף לכל מה שאת כבר עושה, נראה לי שאולי מה שיכול לעזור לך כרגע להתנהל כך, זה חיזוק האמון שלך בעצמך ובעולם שיהיה בסדר ושאת תהיי בסדר מול כל מה שיבוא. נראה לי שהאמון הזה יוכל לשמש אותך כעוגן שתוכלי להישען עליו. ככל שתהיה לך תחושה יותר חזקה שיש לך על מה להישען, ושהקרקע מתחת לרגליים שלך יציבה – כך יש סיכוי שמידת החרדה תרד.
(עכשיו כשכתבתי פתאום זה נשמע לי מוכר בהקשר שלך, אולי כבר דיברנו על זה כאן בדף הזה? ואולי אני טועה. ארוך מדי מכדי לגלול ולבדוק :-)).

אז אם את מתחברת לכיוון הזה, את יכולה לבדוק -
האם את מסכימה לסמוך על עצמך שהכל יהיה בסדר? שאת תהיי בסדר ולא משנה מה יקרה?
ומה דרוש לך כדי לסמוך על עצמך?

בנוסף, את יכולה לחזק את העוגן הפנימי כעת על ידי התמקדות בו: אפשר לדמיין אותו במרכז הגוף שלך, ואת יכולה גם ממש להתמקד בעמוד השדרה שלך, לחוש אותו, להרגיש אותו מתחזק ומזדקף.
ובאמצעות כך למעשה לחזק את הידיעה המודעת - ובעיקר את הידיעה הלא מודעת - שיש לך על מה להישען, שאת בטוחה ומוגנת.
מה דעתך?
.
.
צועדת בדרך,

אני שמחה שהדברים נגעו בך כך :-).

איך ממשיכים מפה?
מציעה להמשיך עוד כמה ימים את תרגיל מתן הרשות.
אני יודעת שזה קשה. מה שאת יכולה לעשות מול הקושי זה לתת לו רשות:
"מותר לי שהתרגיל יהיה לי קשה, זה באמת תרגיל מאתגר שמנוגד לכל המנגנוניים האוטומטיים שלי. מותר לי שיעלה בי שיפוט עצמי בתגובה לו, מותר לי להשוות את עצמי לחברה שלי, מותר לי שיעלו דמעות בגרון, מותר לי לבכות, מותר לי לחוש כאב". ממש על כל מחשבה שעולה ועל כל רגש. כל הרעיון הוא להתחיל לתת לגיטימציה לכל חלק וחלק שבך. ממש לכל דבר הכי קטן שמרכיב את ישותך.

כתבתי למשל שמותר לי לא לסדר את הבית ולהרגיש שעמום עם הילדים.ועלה בי ישר - אבל כשהבית מסודר ונקי יותר טוב לי. ומה זה אומר איזה אמא אני שלא טוב לה עם הילדים שלה??!
את יכולה לראות שמדיניות היד-הרכה מציפה את הגינוי העצמי הזה. אפשר, אם כך, לשער שמדיניות היד-הקשה מגנה עליך מפני הגינוי העצמי הזה, והגינוי העצמי הזה מגן עליך מפני ביקורת שעלולה לבוא מבחוץ. היד הקשה מגינה עליך מלהרגיש לא בסדר. כרגע רק תתבונני בזה, תזהי את היד הקשה כסוג של מנגנון הגנה שמלווה אותך כבר הרבה שנים. בלי לשפוט אותו, או אותך בגללו.

אם מתאים לך, כדי להקל עלייך, אני רוצה להציע הרחבה קטנה של תרגיל מתן רשות:
את יכולה לראות שמה שמציף בך כאב זה הקישור בין הדבר שלו את נותנת רשות, לבין הערך העצמי שלך. מה שמכאיב זה שלתפיסתך, הדבר הזה אומר עליך משהו. מעיד על ערכך. מוריד ממנו.
לכן, מה שאני מציעה לעשות זה מיד לאחר מתן הרשות, להזכיר לעצמך שהדבר אינו מוריד מערכך.
למשל: "מותר לי לא לסדר את הבית, זה שאני לא מסדרת את הבית לא מוריד מערכי".
"מותר לי לחוש שעמום עם הילדים. זה שאני חשה שעמום לא מעיד עלי דבר".
וכן הלאה.

מה דעתך על התוספת הזאת?

ועוד משהו שהרגשתי חזק זה צורך באדמה,בקרקע,ביציבות. זה דבר שאני חווה מאד מאז הלידה אבל גם לפני כן החוסר הורגש.
האם יש לך אפשרות לתת מענה לצורך הזה? למשל ללכת יחפה על האדמה? או לשכב על האדמה? או אפילו על החול בים.
בנוסף, כדי לבסס תחושת יציבות, את יכולה לנסות גם את התרגיל שהצעתי ליוליקו בפיסקה מעלינו (התמקדות במרכז הגוף או בעמוד השדרה).
חברה_של*
הודעות: 23
הצטרפות: 25 פברואר 2003, 22:28

ביד רכה

שליחה על ידי חברה_של* »

מעדכנת שיזמתי שיחה עם חברתי ,

הבאתי את עצמי לשיחה, את הצרכים שלי, את הרגישויות והגבולות שלי וחברתי לא היתה יכולה לשמוע.
הרעיון הוא שאת תביאי את עצמך לשיחה. שאת תשימי אותך ואת הצרכים והרצונות שלך כשווי ערך מול הצרכים והרצונות שלה
אכן כשמתי את הצרכים והרצונות שלי כשווי ערך מול שלה, נוצרה אנרגיה אחרת ביננו, לא היתה לה תשובה על כך,
בקשי ממנה שתתאמץ עבורך
כשביקשתי שתתאמץ עבורי, שפת הגוף שלה היתה שלילית לגמרי (גילגלה עיניים למעלה) , היא עדיין היתה עסוקה רק עם עצמה.
גם אני הייתי מאוד בעצמי מרוב שהכלתי אותה והבנתי אותה בעבר, לא היתה בי עוד הכלה בשבילה.

מה שחשוב בשיחה הזאת זה שתבואי לא-מאשימה, אלא מבינה שיש לה כפי הנראה קושי
לא יכולתי, הייתי מאוד מאשימה, ולגמרי לא מכילה לגבי הקשיים שלה. היא אפילו כעסה עלי האשימה אותי שאני דו פרצופית שאני מבקשת תמיכה והכלה, לקשיים שלי ולא יכולה לתת לה יחס זהה.
ממש אמרה כך במפורש!
לזה השתתקתי.
הייתי רוויה מתירוצים שלה ועלבונות (ששמעתי ממנה).
עשיתי את המיטב מבחינת להביא את עצמי, כנראה שהחברות הזאת היתה חד צדדית והגענו לנקודת רוויה.
הגעתי לנקודה שבה הרגשתי את חוסר התוחלת בחברות זו.
ירד ממני עול שנמשך שנים.
אך נראה לי שנדבר שוב שהשיחה הסתימה באמצע.

במקום להרגיש רכה אני מרגישה קשה עקשנית כלפי מי שלא מסתדר לי.
אך היא באמת עברה לי את הגבול כבר.


מה שאני מציעה לך לעשות זה להתבונן על עצמך ביום יום ולזהות את כל הרגעים בהם נתת משהו לעצמך וזה לא היווה דריכה על אחרים. ממש לאסוף רגעים כאלה. תעשי תצפית של כמה זמן, בואי עם הממצאים, ונמשיך. בסדר?
לא עשיתי שיעורי בית...
לא שמתי לב.

מה שכן שמתי לב, זו סיטואציה חדשה, שמקשה עלי ביומיום.

מכרה שיש לי איתה קשר יומיומי כעסה עלי על משהו לפני מספר שבועות, ולאחר שהסברתי לה בבירור מה המצב, לא קיבלה את זה, המשיכה לכעוס ולהתלונן ולקטר, ודיברה אלי בכעס ובצעקות ובעלבונות.
לא הבנתי איך נכנסתי לדיאלוג המעצבן הזה, ניסיתי להישאר רגועה וממוקדת, אך עניתי לה בצורה ברורה! אסרטיבית!
בשלב כלשהו היא ענתה "טוב, אז מתי תדעי?"
"לא יודעת! אמרתי לך כבר 3 פעמים. מקוה שהיום - אבל אני באמת לא יודעת"
סימנו את השיחה כשהיא איימה עלי שתדווח עלי משהו. (לא משפיע עלי).

אחרי כמה ימים הבאתי לה דבר מה שהיא היתה צריכה, היא לקחה זאת ממני בעצבים ובכעס!
הלכתי.
הבוקר ראיתי אותה, הייתי במצב רוח מרומם, ואמרתי לה בוקר טוב לבבי עם חיוך, היא התעלמה ממני והלכה והביטה לכיוון השני.
היא כועסת עלי על בעיה שהיא אפילו לא רצתה לשמוע את הפיתרון, ועכשיו לא מוכנה להפסיק לכעוס.

הרגשתי שהיה נכון בשבילי לדבר אליה אז בצורה ברורה ואסרטיבית כדי להעמיד גבול, שלא מתאים לי להתחיל דיאלוג איתי בצורה של האשמות, ולא הסכמתי לכך, הייתי צריכה להעמיד את הגבול הזה מולה בחוזקה.
א-בל קשה לי עם המצב הלא פתור הזה בינינו... אני לא רוצה ליזום שיחה כי אין לי על מה להתנצל.
ולא רוצה להיתפס על ידה כמישהי שזקוקה לאישור שלה, אבל אנו מתראות כל יום והמצב שבו היא כועסת עלי על משהו שלא בדיוק ברור לי, אני מבינה בערך, אבל לא בדיוק, ואני יכולה באותה המידה לכעוס עליה, על היחס הלא מכבד שלה כלפיי אז הכל לא נעים בכלל.
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

מחר בערב אצא לשבועיים ולא אוכל לכתוב בעברית.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

חזרה לנקודת האפס. אין לי כיוון, אין לי אפילו הצעה לעצמי לאיזה כיוון לקחת את תחום העיסוק שלי כדי לצאת מתחושת השיעמום, הריקנות והרצון לברוח הביתה כמה שיותר מהר. נפל לי לידיים "הנזיר שמכר את הפרארי שלו" שעד כמה שהוא פשטני ובנאלי, הוא מאפשר לי להבין ולראות. עד כמה אני לא "שם": לא חיה, לא מלאה, לא שמחה, לא שופעת. לא ב"זן". גם לא מדמיינת איך מגיעים לשם, למרות שאני יודעת איך זה אמור להרגיש. זה מעציב ומתסכל אותי.
איך יוצאים מכאן?
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

צעד על שביל חצץ ,
אני רוצה להגיב ממה שעולה אצלי למקרא דברייך:

הזן הוא לא שם ואז. הוא כאן ועכשיו. עם מה שיש. עם המציאות המציאותית.
ההתבוננות במציאות ללא תגובה רגשית.
כשאין מלחמה, אין בזבוז כוחות, ואפשר לפעול לשינוי ממקום מאוזן.
אולי גם אני אפנים את זה פעם...
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

אבל יש בזבוז כוחות ויש מלחמה. המקום עבודה הזה לא טוב בשבילי. אני צריכה לפחות תכנית כלכלית חלופית, חלום, כיוון, כדי לעזוב. אני יכולה כמובן להחליט שאני מוכשרת ולכן מאמינה בעצמי שאמצא מקום אחר, אבל לפעמים למציאות יש תכניות משלה. בקיצור, אני לא מצליחה לא להגיב רגשית וגם לא כל כך רואה סיבה לעשות את זה. אם אני מרגישה חוסר שביעות רצון מהמצב הנוכחי, למה לא להגיב רגשית?
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

כי א ת סובלת מזה. מהתגובה שלך.
עדיף לך להחליט שזה לא שלך, זמני, או כל תיאור אחר שמרחיק אותך ממעורבות רגשית, ומפנה לך כוחות לחפש מקום חדש או פתרון אחר באותו מקום.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

חברה של,

_במקום להרגיש רכה אני מרגישה קשה עקשנית כלפי מי שלא מסתדר לי.
אך היא באמת עברה לי את הגבול כבר._

בפעמים הראשונות בהן מציבים גבול, די טבעי שתעלה נוקשות ויעלה כעס.
אני חושבת שזה נהדר שעשית את זה: עצם הבחירה שלך לזקוף קומה מולה ולהתבטא היא חשובה ומשמעותית עבורך. עכשיו נשאר לדייק את הטון והעוצמה. ככל שתבססי מבפנים את הידיעה שאת בסדר כפי את, שאת לא זקוקה לאישורים מבחוץ – או במילים אחרות, ככל שתפיסת הערך העצמי שלך תגדל - כך הטון והעוצמה יהיו מדוייקים, ואת תידרשי לפחות מאמץ כדי לבסס גבול.

בהודעה שאני מצרפת כאן, מלפני שבוע, פירטתי את הסיבות שבגללן כאשר מציבים גבול בפעם הראשונה אחרי שזמן ארוך מתאפקים – קשה מאוד שהצבת הגבול תהיה "אלגנטית" ונטולת צרימות.
הנה: ביד רכה (2014-07-08T19:21:22)

בקיצור, סבלנות :-). ויופי שקמת ועשית!
.

_א-בל קשה לי עם המצב הלא פתור הזה ביננו... אני לא רוצה ליזום שיחה כי אין לי על מה להתנצל.
ולא רוצה להיתפס על ידה כמישהי שזקוקה לאישור שלה, אבל אנו מתראות כל יום והמצב שבו היא כועסת עלי על משהו שלא בדיוק ברור לי , אני מבינה בערך, אבל לא בדיוק, ואני יכולה באותה המידה לכעוס עליה, על היחס הלא מכבד שלה כלפיי אז הכל לא נעים בכלל._

אני מאוד מבינה אותך, ומכירה באופן אישי את הקושי להכיל מצבים כאלה.
אני חושבת שמה שיכול להקל עליך כאן זה להרחיב את היכולת שלך להכיל כעס עלייך מבלי להיטלטל מזה. כלומר, להיות במצב בו את פחות מתרגשת מזה. לא אטומה, אלא רק פחות רגישה לזה. במצב כזה עדיין כעס כלפייך יהיה משהו לא נעים, אבל הוא לא היה בלתי נסבל, ואת תרגישי שאת יכולה פשוט לקחת נשימה עמוקה ולהמתין עד שהסערה תחלוף.
  • מה נראה לך שיכול להקל עליך להכיל מצב כזה?
  • מה דרוש לך/נחוץ לך לשם כך?
  • מה את צריכה כרגע לדעת או להרגיש שיקל עליך בימים הללו?
.
.
יוליקו,
נסיעה טובה {@
.
.
צעד על שביל חצץ,

אם אני מרגישה חוסרהשביעות רצון מהמצב הנוכחי, למה לא להגיב רגשית?
זה לגיטימי להגיב רגשית. מותר לך לחוש אי שביעות רצון. יותר מזה, אי הנחת מהמצב הנוכחי היא טריגר מצויין כדי לשנות אותו.
מה שאת יכולה לבדוק, ובהמשך ישיר למה שיוליקו אמרה, זה מה לעשות עם התגובה הרגשית לאחר שהיא עלתה. אני חושבת שמה שיהיה מועיל ומקדם אותך לעבר שינוי המצב – זה להכיר ברגש, ולתת לו רשות. ההכרה העניינית והרשות, יכולות לעזור לך לא להישאר שם, במערבולת הרגשות, ולא להיצמד אליהם. ההיצמדות ל"איזה באסה" לפעמים משמשת אותנו להסחת הדעת מעשייה אחרת ומיצירת השינוי עצמו. השינוי מפחיד, הוא דורש התגייסות פנימית, ולפעמים לנפש שלנו קל יותר להישאר ב"באסה". זה כמובן טבעי ומובן, ואני חלילה לא שופטת את ההיצמדות הזאת :-).

אז שוב: לא להתעלם מהתגובה הרגשית ולא לנסות לדכא אותה. לתת לה מקום באופן ענייני ואמפטי. הענייניות והרשות הן אלה שמאפשרות למצות מהר יחסית את השלב הזה. ואז, לאחר שהמערך הרגשי קיבל מענה מספק לקושי (מענה בדמות חמלה ואמפתיה), לנתב את המשאבים לכיוון של שינוי.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

תודה עירית, תודה יוליקו. איכשהו מצאתי את המפתח שמאפשר לי להסתכל על הסיטואציה מבחוץ, להגדיר אותה בגבולות הנכונים לה. להרשות לקושי ולחוסר שביעות הרצון להתקיים כרגע. אילו שאלות מנחות הייתן מציעות כדי להתקדם מכאן?
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

צעד על שביל חצץ,

איכשהו מצאתי את המפתח שמאפשר לי להסתכל על הסיטואציה מבחוץ, להגדיר אותה בגבולות הנכונים לה. להרשות לקושי ולחוסר שביעות הרצון להתקיים כרגע. אילו שאלות מנחות הייתן מציעות כדי להתקדם מכאן?

הנה מה שאני רואה ומציעה.
תראי אם זה מדבר אליך:

את מתוסכלת ומשועממת מהמשרה הנוכחית שלך, אבל בו בזמן נעצרת מתוך פחד כלשהו ולא מחפשת משרה אחרת. הפחד מהווה מחסום. על מנת למנוע ממך להתעמת עם אותו מחסום, להביט לו בעיניים ולנסות לחצות אותו – המערך הרגשי שלך "ביטח את עצמו" :-). הוא אימץ סט של אמיתות (אמונות/פרדיגמות) שגורמות לך להישאר במקום העבודה הנוכחי. למה אני אומרת "ביטח את עצמו"? משום שבזכות אותן אמיתות, כל עוד את אוחזת בהן ומאמינה להן, את לא תתקרבי למחסום ולא תנסי לחצות אותו. את לא תנסי לחקור ולגלות את הסיבה העמוקה יותר להימנעות. וכך, למעשה, תשמרי את המערך הרגשי שלך מוגן מהסיכון של לקום ולחפש עבודה אחרת ולחוות את מה שמפחיד. זהו מנגנון הגנה נורמלי ולגיטימי.

האמיתות הן:
  1. "אם אמצא עבודה חדשה, אתאכזב בגלל הציפיות שיש לי".
  2. "אם אמצא עבודה חדשה, אתאכזב בגלל שבטח יהיו שם אנשים לא נחמדים".
  3. "אם אמצא עבודה חדשה, אתאכזב בגלל שבטח יהיו שם תככים ופוליטיקה".
  4. "אם אמצא עבודה חדשה, אתאכזב בגלל תפקיד עם מאפיינים לא נעימים".
  5. "אם אמצא עבודה חדשה, אתאכזב בגלל בוס לא נעים".
כמו שכבר ראית ואמרת, לגיטימי לחשוב את כל המחשבות הללו. אין מה להתנגד אליהן (או אליך, בגלל שאת חושבת אותן), ואין מה לנסות להעלים אותן בכוח.

אני רוצה להציע לך לחפש דרך לנסות ולהסכים להיפרד מהאמיתות הללו (ביד רכה, בעדינות, לא בכוח כמובן), להיפרד מהן על מנת להציץ מתחתיהן ולברר מהי הסיבה העמוקה יותר להימנעות.

אם הכיוון הזה נראה לך, הנה השאלות שאני מציעה לענות עליהן. רצוי לענות עליהן מהבטן מבלי לסנן. הן יאפשרו להציף מידע ראשוני שבאמצעותו יהיה אפשר להתחיל לעשות את הבירור הזה. לא יהיה מדובר בתשובת סופיות אלא בקצות חוט שאפשר יהיה ללכת אחריהם.

הנה:
  1. האם אני מסכימה לשקול להיפרד מהאמיתות הללו? (החמש שלעי"ל).
  2. מה מפחיד אותי בלהיפרד מהן?
  3. מה נחוץ לי על מנת להיפרד מהן?
  4. מה יידרש ממני על מנת להיפרד מהן?
  5. על מה אצטרך לוותר על מנת להיפרד מהן?
  6. מה לא אוכל יותר לעשות לאחר שאפרד מהן?
  7. מי לא אוכל יותר להיות לאחר שאפרד מהן?
  8. מה יתאפשר לי לאחר שאפרד מהן?
  9. האם אני מסכימה להיפרד מהן?
תזכרי, אין פה תשובות "נכונות". אלה הם "טיזרים" כדי לקבל מידע מתת המודע שלך :-). עם המידע שיעלה יהיה אפשר לעבוד.
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

אז הנה חזרתי, אחרי שנפלתי לתוך בור עמוק של נאחס וקושי.
מרגישה קצת יותר טוב עכשיו, אני מפחדת קצת להצהיר על זה בקול שלא "ייהרס" לי. למודת ניסיון עבר של התמודדות עם הקולות הפנימיים שגורמים לי מיד לחזור להוויה הפנימית המוכרת לי של לחץ עמום ופחד לא מוסבר, ככה על אש קטנה כל הזמן. מה שעלה לי אחרי השבר הזה שחוויתי היה הרבה כאב, בעיקר ה"טראומה" של פרוייקט הסיום שלי בבית הספר שהיה די כישלון (עשיתי אותו עם עוד שני חברים, אז לא פרוייקט אישי). כלומר לא היו שם ציונים אבל לא קיבלנו כמעט פידבק חיובי, זה לא היה כישלון קולוסאלי מהדהד אבל זה גם לא פתח לי שום דלתות מבחינה מקצועית, אני לא מתגאה בפרוייקט הזה או עומדת מאחוריו ואני פשוט חושבת שפיספסנו שם המון דברים שיכולנו לעשות אותם טוב יותר.
אני יודעת ברובד השכלי שאין מה לעשות עם זה, שאני לא אשמה, שעשיתי מה שיכולתי (באמת ששלושתינו נתנו את הלב והנשמה שם). אבל אולי דווקא בגלל זה זה כואב. שעשיתי הכל ועדיין זה לא הספיק. עדיין כמה טעויות בסיסיות וראשוניות בשיפוט, ובחירות לא מוצלחות שעשינו, מיקמו אותנו לא בין הטובים והמוצלחים בכיתה אלא בין הבינוניים ומטה. ועדיין קשה לי עם זה ואני לא מקבלת את הכישלון הזה, אפילו שכבר עברו כמה שנים מאז. ואפילו שזה אולי דווקא היה לטובתי בסופו של דבר שלא נפתחו לי דלתות מסויימות כתוצאה מכך ושכן נפתחו אחרות.

היום ישבתי וכתבתי לעצמי רשימת שאלות ארוכה, ככה ממה שעלה לי. לדוגמה:
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שעשיתי כל מה שיכולתי ושלא יכולתי לעשות טוב יותר בזמנו?
  • האם אני מסכימה לשקול את האפשרות שאולי בזכות ה"כישלון" הזה אני נמצאת כיום בדרך שאני הולכת בה היום ושהיא הטובה ביותר בשבילי?
  • האם אני מסכימה לתת מקום לכאב ולקנאה במישהי מהשכבה שלי שעשתה פרוייקט אישי מהסוג שאני רציתי לעשות (מבלי לדעת שזה מה שאני רוצה) וקצרה תשואות ואחר כך גם התקבלה לעבודה שאני רציתי?
  • האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שמה שאני עושה ומנסה לעשות כרגע הוא לא קל ודורש ממני המון הקשבה לעצמי?
יש עוד הרבה כאלה והן גם עלו לי כל פעם מתוך מחשבות חדשות. זה הרגיש די טבעי ודינאמי וגם היה לי יותר קל לענות כן על רוב השאלות. רציתי לדעת אם יש חשיבות לעובדה שהשאלות באות "מבחוץ", כלומר ממך עירית לוי או ממשתתפות אחרות כאן, או שאפשר ורצוי לעשות תהליך כמו שעשיתי היום עם מה שעולה לי מעצמו? ושאלו יהיו שאלות חדשות כל פעם? או שחשוב לחזור ולפגוש את אותן שאלות במשך תקופה?
וגם אשמח לשמוע ממי שרוצה מה עולה לכן מול מה שכתבתי ואם יש לכן רעיונות חדשים איך להמשיך מכאן. אני באמת מנסה לבסס כאן משהו חדש אצלי והפחד הגדול שלי הוא כל הזמן ש"אחזור אחורה" ולא אצליח לעמוד בזה ולעשות שינוי אמיתי, שאם ארפה ולא אתרגל (מהמילה "תרגיל") או לא אשתדל לחשוב על זה ולשים לב לתגובות שלי אאבד את הכל... זה קצת מצחיק כי יש בזה משהו פרדוקסלי, הרי הגישה הרכה היא בדיוק להרפות ולא להכריח או לנסות לשלוט, מצד שני השינוי כן דורש מודעות ותגובה למה שעולה במחשבות, זה חייב להיות בכל זאת סוג של מאמץ, רק לשבת ולכתוב את כל זה או לחשוב על זה באמת.
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

ורוצה שוב להגיד תודה ל עירית לוי וגם לשאר המשתתפות כאן בדף, אני מרגישה המון שמחה והכרת תודה שיש דף כזה ונשים כאלה בעולם @}

אני לומדת מכולכן המון.
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

כתבתי הודעה והיא נמחקה. משחזרת:
עוד משהו, אולי הכי חשוב. התחלתי לעבוד על משהו חדש. ממש טרי. אני נורא נורא מפחדת שהדפוסים המוכרים שלי יהרסו לי את זה עוד לפני שבכלל התחלתי, כי כבר עכשיו עולים לי ספקות לגבי הרעיון, הביצוע והסיכוי של זה להצליח. איך מונעים את התהליך הזה...?
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

אומרת משהו משלי שעבר עליי היום, למרות שאני לא פה בדרך כלל וממש לא עוקבת מספיק אחרי הדף (לצערי)

היום נסעתי לאיזה מקום ובצהריים היתי צריכה לחזור כדי להספיק לאסוף את הבן שלי מהקייטנה.
בהלוך היתה נסיעה רגועה, הקטנה ינקה קצת לפני, הבאתי לה כל מיני משחקים והיא הצליחה לעבור את הדרך בשלום בלי בכי.
היה לי זמן, התנהלתי די בשלווה, עשיתי מה שרציתי, בשלב מסויים הסתכלתי על השעון וחשבתי 'באופן כללי' (תכף אסביר מה זה אומר) שיש לי עוד זמן ואספיק להגיע אל הבן לאיסוף (אתמול חששתי שלא אספיק והכנתי לי גיבוי לאיסוף, אבל גם את הגיבוי צריך להכין 20 דקות מראש). איכשהו, אני לא מבינה איך, הזמן עבר לי ועד שנכנסתי לאוטו והתנעתי ויצאתי עבר יותר מדי זמן והייתי על הקצה, גם עבר כנראה קצת יותר מדי זמן מאז שהקטנה ינקה (בגדר הסביר, אבל לפני נסיעה ארוכה אני משתדלת להניק כדי שלא יציק לה ושהיא תהיה רגועה, והפעם לא עשיתי את זה).
והייתי במתח והקטנה צרחה באוטו ואני הייתי ממש על הקצה מבחינת זמן, ואכן הגעתי 3 דקות אחרי הזמן. (ולא ידעתי אם להפעיל את הגיבוי כי לא ידעתי אם אספיק או לא, ולא היה נעים לי להטריח)
וכמעט כעסתי על עצמי אבל אז חשבתי שוב על זה.
כמעט כעסתי כרגיל על זה שלא התנהלתי ולא חשבתי מספיק בזמן ויכולתי לצאת קודם ולא עשיתי את זה, וסתם נמרחתי ולכן גם אחרתי, וגם הייתי במתח, וגם הקטנה צרחה רוב הדרך (בסיטואציות אחרות כשאני מתוכננת יותר, אני משאירה זמן ואז יש לי זמן לעצור באמצע להאכיל אותה ולהרים רגע להרגיע, כי נסיעה ארוכה קשה לה והפסקה עוזרת)

ואז חשבתי לעצמי: אבל כן רציתי לצאת בזמן, אני באמת לא יודעת איך זה קרה שהזמן עבר ויצאתי בסוף מאוחר יותר (משפט שנשמע לי לא קביל בדרך כלל). הרי הייתי בכיוון היציאה 'באופן כללי' .
אבל המשמעות של באמת לצאת בזמן היתה לתכנן במדוייק את דקת היציאה לפי מספר הדקות שאני משערת שיקח לי כל שלב בהתכוננות ליציאה, פלוס זמן ספייר. לתכנן דבר כזה לוקח לי רבע שעה של חשיבה. זה בסך הכל יום די רגיל וביקור לא מאוד יוצא דופן, אז לצפות מעצמי שבכל רגע ורגע מחיי וכל יום מחיי אני אתכנן בראש רבע שעה ואתנהל באופן קפדני של דקה עוקבת אחרי דקה, לפי זה? בכל פעם, בכל דבר? תמיד? הרי זה שואב ממני אנרגיה עצומה, אני לא אצא לשום מקום ככה, גם ככה אני לא יוצאת כמעט בגלל התכונה הזו שלי.
וכן, יש לי בעיית התארגנות. אני מחפה עליה מאוד יפה כשיש דברים מאוד חשובים שחייבים להגיע בזמן, ומתארגנת בהתאם הרבה מראש ומאוד מתוכנן. אבל אני בעצם מצפה מעצמי כ-ל הזמן להתנהל בצורה מחושבת שלוקחת ממני המון המון אנרגיות? זה אי אפשר, אני לא מסוגלת.
לא קראתי לזה כך כשסלחתי לעצמי על הנסיעה הזו חזור, אבל אחר כך חשבתי על זה כך, שלראשונה בחיי באמת התייחסתי אל עצמי קצת יותר ב יד רכה מתוך הכרה במגבלות שלי . ולכן אני כותבת כאן.

ונראה לי שאני צריכה עוד מזה. לא לכעוס על עצמי על כל מה שאני לא. ואני לא הרבה דברים. בודאי שלא להשוות עצמי לבעלי (שכל הזמן היה לי בראש ש: לו,זה לא היה קורה) שהוא באופן טבעי זריז הרבה יותר ממני, ולא נדרשות לו כל אנרגיות התכנון שלי, הדברים פשוט מתנהלים לו. (הוא צוחק עליי שאני מכוונת את השעון שלי 7 דקות קודם, למרות שאני יודעת שהשעון ממהר, זה עוזר לי להגיע בזמן)
אבל גם היה לי עצוב על שאני כזו ועל זה שמסתבר שזה מאוד מאוד מגביל אותי בחיים, עד כדי כך שרק עכשו אני נעשית מודעת לזה בכלל.
נוודית*
הודעות: 879
הצטרפות: 09 נובמבר 2012, 00:10

ביד רכה

שליחה על ידי נוודית* »

הפחד הגדול שלי הוא כל הזמן ש"אחזור אחורה".

יצירתית, אני מציעה את המחשבה הבאה: לקבל את האפשרות של חזרה אחורה. לקבל שהיא חלק מהתנועה. אני חושבת שמאד קשה, אם לא בלתי אפשרי, לנוע תמיד קדימה. מאד טבעי להאט, לעצור, וגם לחזור אחורה. כדאי לזכור שאת לא באמת חוזרת אחורה למקום שכבר היית בו, אלא למקום חדש, שממנו תנועה קדימה גם תביא אותך למקום חדש. לכן, עדיף לא לפחד מהתנועה בכל הכיוונים, אלא לקבל אותה ואת מה שהיא מביאה אתה (לימוד, מנוחה, נקודת מבט חדשה).
נוודית*
הודעות: 879
הצטרפות: 09 נובמבר 2012, 00:10

ביד רכה

שליחה על ידי נוודית* »

אורי,

אני חושבת שיש לנו הרבה יותר חושים מאלה המדוברים. חושים - במובן של מנגנונים פנימיים שמאפשרים לנו לקלוט ולעבד מידע מהעולם (ואני ארשה לעצמי להשתמש במילה הזו למרות שאולי מדעית היא לא מתאימה, כי אין לי רעיון אחר). אצל אנשים שונים יש חוזקות וחולשות שונות במגוון החושים האלה. אני אתן דוגמה מעצמי. החוש שאני אקרא לו התלת מימדי, או המרחבי שלי, די חלש. זה משפיע על שיווי המשקל שלי בין השאר. לעומת זאת חוש הכיוון שלי מאד חזק, אני כמעט תמיד יודעת איפה הצפון, ביום ובלילה. אלה שתי דוגמאות מקריות. שתיהן משפיעות על החיים וההתנהלות שלי, בכל מיני מובנים. ההתייחסות שלי לחוזקות ולחולשות של עצמי מורכבת משני כיוונים עיקריים: 1. למדתי לקבל אותן ולחיות איתן. אף אחד הרי לא יכול להיות מושלם וחזק בכל תחום, זה לא הגיוני. 2. אני לומדת לפתח ולפצות גם את החזק וגם את החלש, בכל מיני דרכים. למשל - מחזקת את הכיוון שלי, למרות שהוא בכל מקרה חזק טבעית, על ידי כל מיני שיטות (שמש, כוכבים).

לעניין שהעלית - אני מאמינה שיש חוש זמן. וכמו השאר, יש כאלה שטבעית הוא יותר חזק אצלם. אולי אצל בעלך זה כך, ולכן "זה לא היה קורה לו", ולכן אין טעם שתשווי את עצמך אליו ותשפטי את עצמך על פי הסטנדרד שלו. אם אצלך הוא פחות חזק, את יכולה לנסות לפתח אותו, לתרגל אותו. למשל, כשיש לך קצת פנאי ושקט, לא בלחץ, לשחק עם עצמך בניחושים, כמה זמן ייקחו לך פעולות שונות. ואח"כ לבדוק בשעון ולהשוות לניחוש. או לנחש מה השעה. כך את יכולה לאט ובנחת לכייל את השעון הפנימי שלך. את יכולה גם להתרגל לנצל את כל המידע האפשרי על זמן, ויש המון מסביבנו כל הזמן. שעונים (למשל על ידיים של עוברים ושבים, בחלונות ראווה, בכל מקום), טלפונים כמובן, השמש / האור בחוץ, תוכניות ברדיו שאת שומעת במקרה. אולי עם הזמן והתרגול הרך, זה יגזול ממך פחות אנרגיות ויופנם יותר.

במקביל - הסכימי לקבל את זה שזה כך. לטובת התפקוד את יכולה לפצות עם תכנוני שוליים גדולים מהמקובל (כמו שאת מעידה שאת עושה, וזה מצוין לדעתי, אל תחשבי על זה כעל תוכנית מגירה ב', זו הדרך שלך). ולטובת הלב - קבלי את זה באהבה, ביד רכה. זה חלק ממך. ותחשבי על החושים שחזקים אצלך, ואיך את יכולה לחזק אותם עוד יותר ובעיקר להנות מהם עוד יותר.

@}
חברה_של*
הודעות: 23
הצטרפות: 25 פברואר 2003, 22:28

ביד רכה

שליחה על ידי חברה_של* »

_-מה נראה לך שיכול להקל עליך להכיל מצב כזה?
  • מה דרוש לך/נחוץ לך לשם כך?
  • מה את צריכה כרגע לדעת או להרגיש שיקל עליך בימים הללו?_
אלה גם שאלות לשאול את עצמי כל יום? או לענות כאן ונתקדם?

על הכל אני יכולה לענות כאילו זו אותה השאלה?

אני רוצה לדעת שהיא לא מסתובבת ומכפישה אותי,
שזה מצב זמני שיסתיים,
שלא יהיו השלכות או מסקנות שיגרמו לי נזק צדדי.
וגם שלא תצעק עלי.
אני מפחדת לגשת אליה , כי היא צועקת עלי או מדברת אלי בצורה קולנית, כועסת ומזלזלת, אני לא רוצה להעיר לה על זה, כי זה יחריף את הכעס שלה.
חברה_של*
הודעות: 23
הצטרפות: 25 פברואר 2003, 22:28

ביד רכה

שליחה על ידי חברה_של* »

היתה לי שיחה עם עצמי בראש שבו במקום התגובה החזקה מדי שהיתה לי אליה כשצעקה אלי הייתי יכולה להגיד משהו כמו גב' _ אני לא רוצה לחנך אותך, ואת יכולה לדבר כפי שמתאים לך, אבל לי זה לא מתאים כך.
האם היה מונע את הכעס העכשווי?
האם יש תועלת בהפקת לקחים לאחר מכן?
האם אני יכולה להיות מוכנה לפעם הבאה? האם העובדה שאני מכניסה את עצמי לכוננות ספיגה בעצם מכינה את הקרקע הזאת? מקרבת אלי סיטואציה כזו?
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

אורי, נראה לי שאני מאוד דומה לך בעניין הזה של התמודדות עם העובדה שהעולם הוא עבד נרצע לשעון, וגם אצלי בעלי מגחך שתחושת הזמן שלי תמיד אופטימית והציפיות שלי מוגזמות. אצלי זה נובע מהשקיעה במחשבות תוך כדי תהליך. אני מסוגלת לעצור באמצע הסלון ולבהות בחלון כמה דקות טובות, לתת למחשבות לרוץ חופשי. אלו מחשבות טובות בדרך כלל, מחשבות בונות. כשיש מחשבות תזזיתיות צריך לזוז ביחד איתן, למולל משהו ביד. רגעים שבהם אני יכולה להרשות לעצמי לבהות הם אלו שבהם אני חיה, חוקרת את הבפנים שלי, מגיעה לתובנות (שאותן אני קוראת אחרי זה בכל מיני רבי מכר ...). אם את רוצה הסבר רציונאלי-מדעי, נראה לי שאלו הם גלי גמא, התדר שבו אנחנו מפנימים את העולם ומעכלים טותו, התדר שפותח את הצוהר לתת המודע שמעצב אותנו. ילדים נוטים להיות שם. זה תדר חשוב.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

ולגבי הטריקים של נוודת - אני אכן משתמשת בחלקם. במיוחד בלשים לעצמי שעון מול הפנים כשאני מתארגנת וחשוב לי לא לאחר
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

תודה נוודית @}
כרגע די מפחיד אותי לחשוב על האפשרות שאחזור אחורה. זה נראה לי נורא. שזה יהיה פיספוס של ההזדמנות האחרונה שלי להשתנות וכבר לא אצליח להתקדם משם, שזו תהיה ההוכחה שאני לא יכולה להשתנות.
תכלת_שמים*
הודעות: 70
הצטרפות: 01 מאי 2008, 18:25

ביד רכה

שליחה על ידי תכלת_שמים* »

יצירתית -

והפחד הגדול שלי הוא כל הזמן ש"אחזור אחורה" ולא אצליח לעמוד בזה ולעשות שינוי אמיתי, שאם ארפה ולא אתרגל (מהמילה "תרגיל") או לא אשתדל לחשוב על זה ולשים לב לתגובות שלי אאבד את הכל
גם ההרפיה היא חלק מהעבודה והתרגול.
זמן שבו אולי לא רואים שינויים גדולים, אבל המערכת מתאפסת על עצמה והשינויים, הלמידה, העבודה שנעשתה מוטמעת ברבדים עמוקים.


זה נראה לי נורא. שזה יהיה פיספוס של ההזדמנות האחרונה שלי להשתנות וכבר לא אצליח להתקדם משם, שזו תהיה ההוכחה שאני לא יכולה להשתנות.
(())
(())
מבינה אותך, אבל זה רק הרגשה, זאת אינה האמת.
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

תודה תכלת שמים @}
נוודית*
הודעות: 879
הצטרפות: 09 נובמבר 2012, 00:10

ביד רכה

שליחה על ידי נוודית* »

יצירתית, מזמינה אותך לדף לנוע לנוע. אנחנו בדיוק מפטפטות שם על נושאים משיקים...
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

תודה נוודית, אני אקפוץ לבקר :)
צועדת_בדרך*
הודעות: 4
הצטרפות: 13 יולי 2014, 13:32

ביד רכה

שליחה על ידי צועדת_בדרך* »

רק רוצה לכתוב כרגע שקוראת את כולכן.. מדהים תמיד עד כמה השותפות גורל מעניקה תחושה של יחד.
לי זה עושה המון אז תודה על כל השיתופים מאירי העיניים ופותחי לב.
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

קשה לי היום.
מאוכזבת ועצבנית על הלקוח שהיה אמור להיות קבוע וכל הזמן נעלם לי, אני כבר יותר משבוע בהמתנה שישלח לי משימות או יאשר מחירים כדי שאוכל להתחיל לעבוד. כבר הגעתי למסקנה שאני חייבת למצוא עוד מקור או מקורות הכנסה.
שוב אותו עניין: אני לא רוצה להיות שכירה כרגע, זו דרך שכבר הלכתי בה ושאני מרגישה שלא מתאימה לי עכשיו. מצד שני כדי ליהנות מהשקט והמרחב והלמידה הפנימית שאני רוצה לחוות בבית, אני כן צריכה ביטחון כלכלי מסוים שכרגע אין לי. היום קיוויתי לתשובה ממנו ומאחר ועדיין אין, החלטתי לשים על זה איקס ולעבור הלאה. אם יחזור אליי מה טוב, אבל לשבת ולהמתין זה כבר לא לעניין.
אז עכשיו עולה בי המון המון לחץ. כי אני חייבת מהר מהר למצוא משהו אחר, מתחילה בחוסר שקט לירות לכל הכיוונים, לעבוד על משהו שיכול לעזור לי בכיוון מסויים אבל לא מצליחה להתרכז, להתמקד. מרגישה המון לחץ, חוסר סבלנות, אשמה ואי שקט. כבר כתבתי היום הרבה ומרגישה שהקדשתי הרבה זמן כבר לעבודה עצמית ועכשיו הגיע הזמן כבר לייצר משהו היום, אי אפשר כל הזמן להתמרח. לא מצליחה לצאת מהמעגל הזה. כאילו כשאני יושבת ומרגיעה את עצמי עם רשימה של "מותר לי" או כל סוג אחר של עבודה עצמית מרגיעה, זה עוזר לשעה ואחר כך שוב הכל צף ומסחרר אותי.
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

אני חושבת שמה שהכי קשה לי בכל העניין זה הפחד מלהיות לנטל, והכוח שזה מעביר ממני אל מי שתומך בי כלכלית - בן זוגי או הוריי (שלא ביקשתי מהם תמיכה אבל אולי זה עוד יגיע לידי כך ומאוד הייתי רוצה להימנע מזה). קשה לי המחשבה לא להיות עצמאית, להיות חייבת, להיות פרזיטית. להצטרך לתת דין וחשבון על מעשיי והוצאותיי ולהוכיח שאני עושה מספיק כדי לנסות ולשנות את המצב.
ממש קשה לי עם זה ברמה שזה מתערבב לי עם הכל ואני לא מצליחה לחשוב בבירור. כלומר זה היה בסדר אם הייתי יודעת מראש שזה לתקופת זמן מוגבלת וברורה, אבל כרגע חוסר הוודאות לגבי זה משגע אותי, שאינני יודעת אם המצב הזה ייגמר מחר או בעוד חודש או שנה.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

אם אצלך הוא פחות חזק, את יכולה לנסות לפתח אותו, לתרגל אותו. למשל, כשיש לך קצת פנאי ושקט, לא בלחץ, לשחק עם עצמך בניחושים, כמה זמן ייקחו לך פעולות שונות. ואח"כ לבדוק בשעון ולהשוות לניחוש. או לנחש מה השעה. כך את יכולה לאט ובנחת לכייל את השעון הפנימי שלך.
אני לא כל כך בטוחה בקשר לזה כי זה לא בראש, זה לא במודע. אולי אני פשוט לא מבינה איך זה יכול לעזור.


במקביל - הסכימי לקבל את זה שזה כך.
הו,זה מה שקשה לי


לטובת התפקוד את יכולה לפצות עם תכנוני שוליים גדולים מהמקובל (כמו שאת מעידה שאת עושה, וזה מצוין לדעתי, אל תחשבי על זה כעל תוכנית מגירה ב', זו הדרך שלך).
זו לא תכנית מגירה. ככה אני פועלת באמת (אני לא נתפסת בעיני עצמי או בעיני הסביבה כאדם עם בעיות התארגנות, להפך אני נראית מאוד מאורגנת, כי אני מפצה על זה בהמון תכנון, משהו שכנראה למדתי לעשות מבית ההורים שלי. אבל אף אחד לא יודע עד כמה זה מכלה את הכוחות שלי)
תכנוני שוליים גדולים זה משהו שאני עושה בדרך כלל, אבל זה לוקח ממני המון המון אנרגיות. להתכונן ולעשות משהו מתוכנן בדיוק בזמן המתאים והנכון, ולהשאיר לכל דבר שאני עושה בחיים שוליים גדולים מהמקובל. כל כך הרבה אנרגיות שזה מכלה אותי. אז אני אכן עושה את זה כשזה ממש חשוב. במקרים אחרים מה שקורה זה או שאני מאחרת (למשל אם אני קובעת עם בעלי או המשפחה, או משהו לכיף. אז היום אני מבינה שלמרות שלא נעים לאחר, כנראה עדיף לבוא ולאחר מאשר לבטל מראש הכל כי אני לא מצליחה להתארגן על עצמי וכי זה לוקח ממני המון אנרגיות).
והרבה פעמים אני לא עושה דברים מראש, כי יודעת כמה אנרגיות לוקחת ממני התארגנות, ובמיוחד להתנהל מול הזמן. זאת אומרת, רק עכשיו אני מעבירה את זה למודעות, עד עכשיו פשוט הרגשתי שאין לי אנרגיות וקשה לי ולכן לא בא לי, וזהו. לא היתה לי 'סיבה מוצדקת' למה אני מעדיפה להשאר בבית ולא לעשות כל מיני תוכניות. ועכשיו אני מבינה את זה, את הסיבה של זה.
במקרים שהתכניות יחד עם בעלי, אז זה מקל עליי, כך שלפעמים אני כן אעשה תכניות. אלף: כי לו זה חשוב לצאת ולעשות דברים אז אני עושה את זה בשבילו. בית: הוא עוזר לי עם ההתארגנות וכל מה שאני לא מספיקה אז הוא נכנס ברווח ועושה בעצמו כל מה שהוא יכול.
אבל גם איתו אני הרבה פעמים לא רוצה לעשות תכניות, כי תמיד הרי גם לי יש המון מה לעשות ולהתכונן בכל דבר שכזה. וזה גומר לי את האנרגיות, אז אני לא תמיד רוצה.
(זה חלק ממה שבעלי לא מבין, וגם אני לא הבנתי עד היום, את עצמי. זה היה מוגדר כ:'לא בא לי' בלי משהו מדוייק יותר)



אצלי זה נובע מהשקיעה במחשבות תוך כדי תהליך. אני מסוגלת לעצור באמצע הסלון ולבהות בחלון כמה דקות טובות, לתת למחשבות לרוץ חופשי.
לא יודעת אם זה רק כך, אבל בטח חלק מהזמן כן. ותודה על שאר המילים זה הופך את החסרון שלי,אם לא ליתרון,לפחות למשהו טוב יותר מסתם 'להיות איטית וכל כך לא מאורגנת'
נראה לי שאלו הם גלי גמא, התדר שבו אנחנו מפנימים את העולם ומעכלים טותו, התדר שפותח את הצוהר לתת המודע שמעצב אותנו. ילדים נוטים להיות שם. זה תדר חשוב.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

מה שעוד רציתי לומר זה שלא כעסתי על עצמי
אבל כן אני כל פעם מאוכזבת ומיואשת מעצמי
כי זה כל כך קשה בחיים
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

תודה עירית.

נתחיל מה"פשוט":

האם אני מסכימה לשקול להיפרד מהאמיתות הללו? (החמש שלעי"ל). לשקול אני מסכימה :) כלומר, אני מוכנה לשקול אפשרויות אחרות, כי באמת יכול להיות שהדבקות שלי בחמשת החששות מעלה מונעים ממני תסריטים אפשריים אחרים

מה מפחיד אותי בלהיפרד מהן? שכאב האכזבה יהיה קשה מדי אם יתברר שהם נכונים, לפחות ברובם. אם יתברר שקיוויתי וחלמתי משהו שבעצם, לא אפשרי. שיש בי סוג של תקווה שקיים מקום טוב יותר מזה שבו אני נמצאת עכשיו, ואני במסע לקראתו, ואם הוא בעצם לא קיים, אם כל מקום שאליו אגיע יאכזב אותי כל כך, אני חוששת מהייאוש שאליו אני אשקע.
מה נחוץ לי על מנת להיפרד מהן? להקיף את עצמי באנשים שעשו את השינוי בחיים שלהם, אנשים שיש להם אומץ לעשות שינויים כל הזמן, אנשים שחוו את הקשיים שמהם אני חוששת והתגברו עליהם. אנשים עם "אנרגיות טובות". וגם - חוויות שמוכיחות לי שאני טועה.
מה יידרש ממני על מנת להיפרד מהן? כאן זה קצת קשה. מה שעולה בי זה "לחוות מציאות שלא מתאימה להן, שסותרת אותן", שזה בעצם כמעט זהה לתשובה הקודמת. להאמין שאפשרות אחרת קיימת, שהיא אפשרית. לשם קשה לי להגיע, כרגע
על מה אצטרך לוותר על מנת להיפרד מהן? על האמונה שהעולם בעצם הוא מקום רע ומכאיב. שלא כל מי שחולם מגיע, ושאין ערובה לזה שאם מנסים מצליחים. לפעמים מתרסקים. על האמונה שלכל דבר יש מחיר, ואם החלום שלי הוא גדול, המחיר יהיה בהתאם - או שאצטרך לוותר על עקרונות שמנחים אותי, כמו למשל להשתדל להיות השפעה חיובית על חייהם של אחרים סביבי. או שזה יגזול ממני זמן שאצטער שלא ביליתי עם הילד. בכלל, עולה בי הרושם שמי שעושה ומצליח, עושה את זה לרוב על ידי ניצול של אחרים, ולא הייתי רוצה ללכת בדרך הזו. אצטרך לוותר על האמונה שהעולם גדול עלי, ושכשמדובר בתהליך ארוך ורב שלבי שמערב ותלוי גם באנשים אחרים - בטח אכשל בשלב מסויים בדרך למעלה.
מה לא אוכל יותר לעשות לאחר שאפרד מהן?- להניח הסברים רציונאליים לחשש שלי לעזוב את מקום העבודה הנוכחי

לגבי שאר השאלת:

_מי לא אוכל יותר להיות לאחר שאפרד מהן?
מה יתאפשר לי לאחר שאפרד מהן?_ התשובה תלויה בתחליף שיבוא במקום האמונות הללו.
האם אני מסכימה להיפרד מהן? לא ממש, לא כרגע...
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

הי לכולן ולכולם :-)
לקח לי קצת זמן לחזור לכתוב. הימים הללו לא קלים...
.

יצירתית,

יש עוד הרבה כאלה והן גם עלו לי כל פעם מתוך מחשבות חדשות. זה הרגיש די טבעי ודינאמי וגם היה לי יותר קל לענות כן על רוב השאלות. רציתי לדעת אם יש חשיבות לעובדה שהשאלות באות "מבחוץ", כלומר ממך עירית לוי או ממשתתפות אחרות כאן, או שאפשר ורצוי לעשות תהליך כמו שעשיתי היום עם מה שעולה לי מעצמו? ושאלו יהיו שאלות חדשות כל פעם? או שחשוב לחזור ולפגוש את אותן שאלות במשך תקופה?

אפשר ורצוי לעשות תהליך ספונטני כמו זה שעשית. זה נהדר. אפשר לחזור על אותן שאלות, ואפשר ליצור שאלות חדשות בכל פעם מתוך הקשבה לקריאה הפנימית שעולה. ואם במקרה מגיעים למבוי סתום בו לא מצליחים לגייס רכות וחמלה מבפנים, אפשר לבקש עזרה מבחוץ. גם זה לגיטימי.

יש יתרונות לעבודה עצמית שכזאת ויש יתרונות לעבודה עם עזרה מבחוץ. היתרון המשמעותי של עבודה עצמית הוא שכך המערכת הפנימית שלנו לומדת ומתרגלת שפה של חמלה עצמית. הרי כל הרעיון הוא להטמיע את השפה ואת הגישה הזאת - ולחיות מתוכה באופן עצמאי וספונטני. אז כאמור, זה נהדר. במקביל, היתרון של עזרה מבחוץ הוא שעזרה כזאת מגיעה מתוך "משקפיים" אחרים. מתוך נקודת מבט שרואה אותך תמיד בגדולתך ולא משנה מה קורה, נקודת מבט שבאופן טבעי נקייה מהתפיסות העצמיות המקטינות שלך ולא שותפה להן. לכן, שאלות שיגיעו מתוך פרדיגמה חיצונית לך יכולות לאתגר בצורה אחרת את המערך הרגשי שלך.

בקיצור, גם זה טוב וגם זה טוב.
.

וגם אשמח לשמוע ממי שרוצה מה עולה לכן מול מה שכתבתי ואם יש לכן רעיונות חדשים איך להמשיך מכאן. אני באמת מנסה לבסס כאן משהו חדש אצלי והפחד הגדול שלי הוא כל הזמן ש"אחזור אחורה" ולא אצליח לעמוד בזה ולעשות שינוי אמיתי, שאם ארפה ולא אתרגל (מהמילה "תרגיל") או לא אשתדל לחשוב על זה ולשים לב לתגובות שלי אאבד את הכל... זה קצת מצחיק כי יש בזה משהו פרדוקסלי, הרי הגישה הרכה היא בדיוק להרפות ולא להכריח או לנסות לשלוט, מצד שני השינוי כן דורש מודעות ותגובה למה שעולה במחשבות, זה חייב להיות בכל זאת סוג של מאמץ, רק לשבת ולכתוב את כל זה או לחשוב על זה באמת.

הכיוון שלקחת את עצמך אליו נשמע לי מצויין.
הפחד שלך שמא תחזרי אחורה הוא טבעי ומובן, והוא זה שגורם לכולנו לנסות לאחוז בשינוי בכוח (לעומת ביד רכה). אני חושבת שאם את חשה שיש פה מאמץ, כדאי לעצור לרגע. מערך הדפוסים וההרגלים שלך לא רוצה להשתנות. הוא לא רוצה שתשני אותו. הוא מבחינתו מגן עליך ונחוץ לך מאוד ולא יסכים לוותר לך כל כך בקלות. סביר להניח שמול לחץ להשתנות אותו מערך יתכווץ ויתקשח, וירחיק אותך מהשינוי שאת כמהה לו.

לכן, היד הרכה אכן חשובה פה. נדרש להסכים להמתין, להסכים להכיר בכך שלחץ רק יפריע ויעכב אותך. לזכור שהשינוי יתרחש, בקצב שלו, בקצב שנכון לך. שיש דברים שצריכים להבשיל. כשיגיע הרגע והם יהיו בשלים, זה יקרה מעצמו או שתספיק דחיפה קטנה מצידך. המאמץ לא יהיה נחוץ.

בנוסף, מעבר להכרה הנ"ל, מה שיכול לתמוך בך להפחית את הלחץ והמאמץ זו ההכרה בכך שהכל בסדר. שאת בסדר כבר עכשיו ושהשינוי לא באמת יעלה את ערכך. הוא לא יהפוך אותך לאדם יותר שווה :-). למעשה, לנתק את תפיסת הערך העצמי שלך מהתוצאה של שינוי. להפנות תשומת לב ליצירת ההפרדה הזאת.

מה את אומרת?
.

עוד משהו, אולי הכי חשוב. התחלתי לעבוד על משהו חדש. ממש טרי. אני נורא נורא מפחדת שהדפוסים המוכרים שלי יהרסו לי את זה עוד לפני שבכלל התחלתי, כי כבר עכשיו עולים לי ספקות לגבי הרעיון, הביצוע והסיכוי של זה להצליח. איך מונעים את התהליך הזה...?

לספקות יש תפקיד: למנוע ממך לקחת את הסיכון. נראה לי שהם מתפקדים כאן כמנגנון הגנה.
מול הספקות - אפשר לחזק את האמונה שלך בעצמך ואת ההסכמה לתת לרעיון שלך סיכוי למרות הסיכון.
אם הכיוון הזה מתאים לך את יכולה ליצור שאלות שיתמכו בחיזוק האמונה שלך בעצמך ובטיפוח ההסכמה (אם תרצי עזרה בניסוח, תגידי).

|#|

אורי,*
ברוכה הבאה :-)

לא קראתי לזה כך כשסלחתי לעצמי על הנסיעה הזו חזור, אבל אחר כך חשבתי על זה כך, שלראשונה בחיי באמת התייחסתי אל עצמי קצת יותר ב יד רכה? מתוך הכרה במגבלות שלי. ולכן אני כותבת כאן.
נהדר!

_ונראה לי שאני צריכה עוד מזה. לא לכעוס על עצמי על כל מה שאני לא. ואני לא הרבה דברים. בודאי שלא להשוות עצמי לבעלי (שכל הזמן היה לי בראש ש: לו,זה לא היה קורה) שהוא באופן טבעי זריז הרבה יותר ממני, ולא נדרשות לו כל אנרגיות התכנון שלי, הדברים פשוט מתנהלים לו. (הוא צוחק עליי שאני מכוונת את השעון שלי 7 דקות קודם, למרות שאני יודעת שהשעון ממהר, זה עוזר לי להגיע בזמן)
אבל גם היה לי עצוב על שאני כזו ועל זה שמסתבר שזה מאוד מאוד מגביל אותי בחיים, עד כדי כך שרק עכשו אני נעשית מודעת לזה בכלל._

אני חושבת שמה שיקל עליך לחזק את היד הרכה, אלה שני דברים:
  1. לקבל את העובדה שזו מי שאת. ושזה בסדר שזו מי שאת. ושזה לא מעיד על ערכך: זה לא מוריד מערכך ולא הופך אותך לאדם פחות טוב. בדיוק שכמו שהדברים שבאים לך בקלות לא מעלים את ערכך. לנתק את תפיסת הערך העצמי מהתכונה הזו שלך (במקום לנסות בכוח להפוך אותך לאדם שאת לא כדי להרגיש שאת "שווה").
  1. להפנות חמלה כלפי הקושי שלך. חמלה לעומת רחמים עצמיים. זה בור שמהמקום בו את עומדת יהיה קל ליפול אליו. אז רק שימי לב :-). כאשר אנחנו חווים קושי אנחנו זקוקים להכרה בקושי. אנחנו צריכים שמישהו יראה ויבין לליבנו, ויגיד לנו: "וואלה, זה באמת לא קל. אני רואה אותך ואני מבין מה את מרגישה". אני חושבת שכל אדם צריך את זה, בכל גיל. כאשר זה לא קורה - אנחנו מנסיים לתת למענה לצורך הזה באמצעות התמקמות בעמדה של מסכנות, וכך לגייס את ההכרה ואת תשומת הלב. הבעיה היא שהעמדה הזאת גם לא נותנת מענה מספק לצורך, והיא גם מחלישה ופוגעת בתפיסה העצמית שלנו.
אם שני הדברים הללו מדברים אליך, אוכל להציע שאלות לעבוד עימן. אם את רוצה לקחת את זה לכיוון אחר, אמרי לאן :-).

|#|

חברה של,

אלה גם שאלות לשאול את עצמי כל יום? או לענות כאן ונתקדם?
התכוונתי לענות כאן, פעם אחת, ומכאן נתקדם. למרות שאם מביטים עליהן שוב יכולות לעלות עוד תשובות מקדמות.

אני רוצה לדעת שהיא לא מסתובבת ומכפישה אותי
זו באמת חוויה מאוד מאוד לא נעימה.
את בעצם מדברת על רצון עמוק להיות במצב בו גם היא וגם אחרים לא חושבים שאת לא-בסדר, ולא שופטים אותך. חווית ה"אני לא בסדר" היא חוויה מכאיבה מאוד עבורך. הסיטואציה הזאת משקפת לך עד כמה חשוב לחזק את העוגן הפנימי שלך, את הידיעה שאת במהות שלך תמיד בסדר ולא משנה מה קרה. ככל שהעוגן הזה יתחזק, והידיעה הפנימית הזאת תתחזק, את תיטלטלי פחות במקרים כגון אלה.

הנה שני דברים שאת יכולה לעשות באופן מיידי שיקלו עליך –

1- לעבוד כמה וכמה ימים עם השאלות הבאות:
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני תמיד בסדר?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני אף פעם לא ראויה לגינוי?
  • האם אני מסכימה לזכור שאני בסדר גם כאשר מבחוץ נשמעים קולות אחרים?
  • האם אני מסכימה לא להאמין לקולות המחלישים שמגיעים מבחוץ?
2- בכל פעם שאת חושבת עליה וחווה מצוקה, את יכולה להניח יד על מרכז בית החזה שלך ולומר לעצמך בלב או בקול רם: "אני בסדר. אני תמיד בסדר." זה אמור לפעול כמו עזרה ראשונה מרגיעה וזה גם מנצל את ההזדמנות בה את חווה כאב וממנף את הקושי לבנייה של העוגן הפנימי.

שזה מצב זמני שיסתיים.
זה אכן מצב זמני שיסתיים. מה נחוץ לך כדי לאמץ את הפרספקטיבה הזאת?

שלא יהיו השלכות או מסקנות שיגרמו לי נזק צדדי.
האם את מסכימה לסמוך על עצמך שתוכלי להתמודד עם כל השלכה שלא תהיה?

_וגם שלא תצעק עלי.
אני מפחדת לגשת אליה, כי היא צועקת עלי או מדברת אלי בצורה קולנית, כועסת ומזלזלת, אני לא רוצה להעיר לה על זה, כי זה יחריף את הכעס שלה._
את בעצם רוצה לשמור על עצמך מפני "אש ישירה". זה טוב.
את יכולה להחליט להימנע ככל הניתן מלפגוש אותה בזמן הקרוב, ואם את כן פוגשת אותה את יכולה להשתמש בכמה טריקים אנרגטיים כדי לשמור עליך ועל האנרגיה שלך מלדלוף. אם זה מדבר אליך אוכל להציע כמה רעיונות פשוטים.

היתה לי שיחה עם עצמי בראש שבו במקום התגובה החזקה מדי שהיתה לי אליה כשצעקה אלי הייתי יכולה להגיד משהו כמו גב' אני לא רוצה לחנך אותך, ואת יכולה לדבר כפי שמתאים לך, אבל לי זה לא מתאים כך.
האם היה מונע את הכעס העכשווי?
האם יש תועלת בהפקת לקחים לאחר מכן?
האם אני יכולה להיות מוכנה לפעם הבאה? האם העובדה שאני מכניסה את עצמי לכוננות ספיגה בעצם מכינה את הקרקע הזאת? מקרבת אלי סיטואציה כזו?_
אני חושבת שהפקת לקחים היא חיובית במקרה כזה ולא בהכרח מזמינה סיטואציה דומה.
מה שאת מתארת הוא מצב בו את לא מופעלת מיד, כלומר מצב בו המעשה שלה לא לחץ לך על כפתור הפעלה אוטומטי. במצב כזה יש לך זמן לזהות מה קרה ומה נדרש ממך כדי להציב לה גבול בצורה עניינית ויעילה.

זה יקרה באופן טבעי ככל שה"פצע" שלך (פצע ה"אני לא בסדר") ילך ויירפא. בינתיים, כל עוד הפצע כואב, אפשר לתרגל את מה שאת מתארת. את יכולה למשל להחליט שמעתה בכל פעם שמישהו צועק עלייך/מבקר אותך את לוקחת נשימה עמוקה. הנשימה הזאת יכולה למנוע ממך ליפול למצב האוטומטי. עוד דבר שאפשר לעשות זה לדמיין אותך מתרחקת קצת ממנה. המרחק מיוצר עבורך מרחב בו את יכולה לשקול את התגובה.

בכל מקרה, זה לא קל ולוקח זמן ללמוד להגיב כך משום שהמנגנונים האוטומטיים שלנו הם מהירים ותגובתיים. במסגרת ביסוס הידיעה העמוקה ש"אני תמיד בסדר" אל תכעסי על עצמך אם במקרה תופעלי שוב, ותני לעצמך את הרשות ואת הזמן ללמוד בקצב שלך.

|#|

צעד על שביל חצץ,

עשית יופי של עבודה עם השאלות.

האם אני מסכימה להיפרד מהן? לא ממש, לא כרגע...
זה בסדר גמור. כאשר תהיי בשלה להיפרד מהן זה יקרה.

אני מוכנה לשקול אפשרויות אחרות, כי באמת יכול להיות שהדבקות שלי בחמשת החששות מעלה מונעים ממני תסריטים אפשריים אחרים
יופי. זו נקודה חשובה להתחיל ממנה. באמצעותה אפשר להתחיל לסלול את הדרך לפרידה מהאמונות הללו.
מה שאפשר לעשות זה "לקרוא לילד בשמו", כלומר לנסות לתייג את האמיתות הללו כמנגנון הגנה. איך עושים את זה בפועל? בכל פעם שעולה מחשבה כזו, את יכולה להזכיר לעצמך שזוהי אמת שגורמת לך להישאר במקום העבודה הנוכחי ולא לקחת סיכון. שזהו מנגנון הגנה שמונע ממך לקחת סיכון. ושלגיטימי להשתמש בו.
גם אם את עדיין מאמינה לאמת הזאת, התיוג שלה כך - כמנגנון הגנה - שוב ושוב יכול להחליש אותה.
מה דעתך על הכיוון הזה?
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

תודה עירית לוי, טוב שבאת @}


_בנוסף, מעבר להכרה הנ"ל, מה שיכול לתמוך בך להפחית את הלחץ והמאמץ זו ההכרה בכך שהכל בסדר. שאת בסדר כבר עכשיו ושהשינוי לא באמת יעלה את ערכך. הוא לא יהפוך אותך לאדם יותר שווה happy. למעשה, לנתק את תפיסת הערך העצמי שלך מהתוצאה של שינוי. להפנות תשומת לב ליצירת ההפרדה הזאת.

מה את אומרת?
._

אני מבינה למה את מתכוונת. קשה לי עדיין עם הרעין של ערך עצמי שמנותק ממעשים, הישגים וכדומה. אני לא יודעת במה להחליף אותו.


_לספקות יש תפקיד: למנוע ממך לקחת את הסיכון. נראה לי שהם מתפקדים כאן כמנגנון הגנה.
מול הספקות - אפשר לחזק את האמונה שלך בעצמך ואת ההסכמה לתת לרעיון שלך סיכוי למרות הסיכון.
אם הכיוון הזה מתאים לך את יכולה ליצור שאלות שיתמכו בחיזוק האמונה שלך בעצמך ובטיפוח ההסכמה (אם תרצי עזרה בניסוח, תגידי)._

אשמח לעזרה בניסוח אם אפשר @}

תודה לך שמצאת זמן וכוחות בימים ה לא קלים האלה לכתוב לי ולאחרות, מאוד מעריכה את זה ושולחת לך חיבוק וחיזוקים.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

בוקר טוב עירית!

אני כל כך שמחה שבאת... ברור לי שהימים הללו לא קלים לכולם, אצלי הקושי הזה מצד אחד מגמד את הקשיים הפרטיים שלי, שמבחינתי קטנים מאלו של מי שלא ישן בלילות עכשיו - ומצד שני, מעצים את הקושי הנפשי הכללי ואני מחפשת מפלט מעצמי בדף הזה, בין היתר.

את החלק של התיוג אני עושה כבר יחסית הרבה זמן וזה אכן עוזר, אבל אני מרגישה שזה לא מספיק, אלא שאל מול כל מחשבה שעולה ומתוייגת, יש צורך לנסח גם משפט "קונטרה", אחרת המשקע של המחשבה השוללת, המגבילה, עדיין נשאר וממשיך להכות אדוות בתודעה שלי.

רציתי לחלוק איתך (אתכן, בעצם) משהו שקרה לי לפני כמה ימים. בתהליך חיפוש העבודה נפגשתי עם נציגים של חברה, איתה יצרתי קשר לפני מספר חודשים והצעתי את עצמי לשורותיה. כל התהליך מולם היה כרוך בהשקעת מאמצים וכסף: כדי לפגוש אותם מלכתחילה, לקחתי יום חופש ונסעתי לכנס (זה לא היה מכוון ספציפית בשבילם אלא בשביל סוג של "דייג" חברות כללי), אח"כ יצרתי קשר טלפוני והגעתי לראיון. אחרי הראיון התבקשתי להכין בשבילם "משימת בית", על מנת שיוכלו להתרשם מהיכולות שלי, ואח"כ ביקשו שאגיע לעוד ראיון, כל אחד מהם מעל שעתיים.... ובסופו של דבר התשובה היתה "לא" - בגלל סיבות "היקפיות" למדי. זה היה לי מאוד לא נעים בגלל ההשקעה הרצינית שלי בעניין, אבל לא יכולתי להתעלם גם מהתחושה של "איזה כיף, לא אצטרף להיתקע בפקקים כל יום לתל אביב, לא אצטרך לקחת את הסיכון שלא אעמוד בציפיות שלהם, שאצטרף לעבוד עם אנשים קשים". בהחלט יכול להיות שהם החליטו שלא כדאי לצרף אותי לצוות בגלל ששידרתי הססנות מסויימת, שנבעה מכל החששות הללו - שברור לי שכשם שהם מוצדקים, הם יחסית תוקעים אותי במקום. לא רק שאני משקיעה מאמצים ובולמת את עצמי, יכול להיות שאני גם טועה. שזה לא יהיה נורא לנסוע למרכז ושאוכל גם לתרגל קצת את יכולות הנהיגה החלודות שלי, שהאנשים שאעבוד איתם יהיו נחמדים, ואם לא - יתרמו לניסיון ההתמודדות שלי עם אנשים לא נחמדים, וכו'.

מה דעתכן? איך משתחררים מכבלים בלתי נראים ויוצאים מהמשבצת?
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

יצירתית,

אני מבינה למה את מתכוונת. קשה לי עדיין עם הרעין של ערך עצמי שמנותק ממעשים, הישגים וכדומה. אני לא יודעת במה להחליף אותו.

אכן קשה לעשות את הניתוק. רובנו גדלנו אל תוך התפיסה לפיה קיים קשר בין מעשים, הישגים, תכונות אופי, הצלחות, כישלונות וכדומה – לבין הערך העצמי שלנו. זוהי לא האמת. האמת היא שהערך שלנו נתון מראש. הוא כבר קיים. הוא לא משהו שצריך לצאת לחפש אותו או להוכיח אותו. הביטי על תינוק או פעוט ותראי שהוא עדיין יודע את זה. הוא רץ וקופץ, מבקש, תובע. הוא לא מתבייש, הוא לא חושב שלא מגיע לו, הוא לא מפחד לטעות או ליפול. המסע של רובנו מחפש אחר נפילת האסימון הזה: שאין לנו מה להוכיח, שאנחנו כבר נפלאים.

אני מבינה את הקושי לוותר על הקישור הזה. בלי ההישענות על הפרמטרים החיצוניים הללו עולה השאלה – אז מי אני? וזהי שאלה שמעוררת פחד. התשובה שיכולה להגיע בסופו של דבר קשורה למהות עמוקה.
מי את אם את לא הבת של ההורים שלך?
מי את אם את לא בת הזוג של...?
מי את אם את לא עובדת בפרוייקט X?
וכן הלאה. את יכולה לשאול את זה מול כל הגדרה וטייטל (חיובי או שלילי) שאת נוהגת לתת לעצמך.

אין מה לחפש תשובה בכוח. אפשר לשאול את השאלות ולתת להן לרחף בסביבה. הרעיון הוא לא חפש תשובה שכלתנית אלא תחושה או הרגשה. וגם אותה לא לחפש בכוח. להמתין שהיא תגיע.

מה דעתך על הכיוון הזה?

.

אשמח לעזרה בניסוח אם אפשר
הנה השאלות שעלו לי.
את כמובן יכולה להשתמש בכולן או רק בחלקן:
  • האם אני מסכימה להביט בחמלה על הפחד שלי מול הפרוייקט החדש?
  • האם אני מסכימה להבין לליבי?
  • האם אני מסכימה להביט על הספקות שעולים לי כעל מנגנון ההגנה שלי?
  • האם אני מסכימה להאמין בעצמי מול הפרוייקט החדש?
  • האם אני מסכימה לסמוך על עצמי ביחס אליו?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שיש לי מה לתת לעולם דרך הפרוייקט החדש?
  • האם אני מסכימה לאפשר לעצמי לבטא את עצמי דרך הפרוייקט החדש?
  • האם אני מסכימה לתת לעצמי את המתנה הזאת של לבטא את עצמי דרכו?
  • האם אני מסכימה לא לחסום את הביטוי שלי?
  • האם אני מסכימה להאמין בסיכוי של הפרוייקט להצליח?
  • האם אני מסכימה לקחת את הסיכון עבור הסיכוי?
  • האם אני מסכימה לזכור שאי הצלחה בפרוייקט לא תעיד על ערכי?
.
|#|

צעד על שביל חצץ,

את החלק של התיוג אני עושה כבר יחסית הרבה זמן וזה אכן עוזר, אבל אני מרגישה שזה לא מספיק, אלא שאל מול כל מחשבה שעולה ומתוייגת, יש צורך לנסח גם משפט "קונטרה", אחרת המשקע של המחשבה השוללת, המגבילה, עדיין נשאר וממשיך להכות אדוות בתודעה שלי.

רעיון נהדר!
בואי ננסח. הנה רעיון אחד:
מחשבה אוטומטית: "אם אמצא עבודה חדשה, אתאכזב בגלל שבטח יהיו שם אנשים לא נחמדים".
מחשבה מודעת: "המחשבה הזו עולה כמנגנון הגנה שמטרתו למנוע ממני לקחת סיכון ולחפש עבודה אחרת. אולי היא לא נכונה? יש סיכוי שבעבודה הבאה שלי יהיו אנשים נהדרים."

זה נראה לך מספק?
.

מה דעתכן? איך משתחררים מכבלים בלתי נראים ויוצאים מהמשבצת?
אני חושבת שאת כבר עובדת בכיוון הזה:
בעיני, מה שיביא את השחרור מהכבלים הללו יהיה טיפוח ההסכמה שלך לא לדחוק בעצמך לעשות את השינוי, ובמקביל טיפוח ההסכמה הפנימית העמוקה כן לעשות את השינוי למרות הפחדים.
אולי תכתבי איפה את ניצבת כרגע מול שתי ההסכמות הללו, ונראה יחד לאן כדאי לקחת את זה?
אם תרצי, אפשר יהיה לנסח עבורך שאלות די דומות לאלו של יצירתית כאן מעלייך :-). אתן עוברות תהליך די דומה בעיני. שונה אך גם דומה.
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

הי עירית, תודה רבה. אני גם מאוד מזדהה עם מה שאת כותבת על הניתוק בין הערך העצמי למעשים ול הישגים. אני חושבת שקראתי משהו דומה ב"הלב המבול".
ניסיתי להעלות את המשפט שהצעת, מיד קופצת בי התנגדות נופת: "אבל רוב הסיכויים שהםיהיו לא נחמדים".הייתי לאו דווקא תואם את המציאות- עד היום עבדתי עם אנשים נחמדים באופן ממוצע למדי, ככה שזו איזושהי תמונת מציאות. שאני מספרת לעצמי, כחלק ממנגנון. ."העולם גדול ורע"
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

המקום בו אני עומדת מול שתי ההסכמות הללו הוא מאוד לא יציב. בבוקר אמי יכולה להיות 'אני קוראת לשינוי והוא יבוא, אנימקבלת את זה שאני במקום שאני לא נהנית ממנו וזה לגיטמי" ובצהריים "אני לא מצליחה למצוא משהו אחר, אין לי כוח להשקיע וגם לא ימי חופשה כדי להגיע לראיונות " ועוד רשימת קשיים מיי אשת. ומשם זה ממשיך למחשבות מד כאות על זה שכל החיים אני אצטרך להסחב לאיזו עכבודה מדכאת ולשהות בה רוב היום...בקיצור, זיג זג לא יציב
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

תודה לך עירית. מעניין מה שאת כותבת על שאלת המהות - מי אני? יש לי תחושה שהתשובה לא יכולה להיות מנוסחת במילים או בצורה שכלתנית. כמו שאמרת זו יכולה אולי להיות רק הרגשה, משהו ערטילאי, אולי איזו תחושת חיבור לעולם וליקום ולהיותי חלק מכל זה בלי כל קשר למעשיי. זה משהו שאני מתחברת אליו יותר ויותר בזמן האחרון. אני לא יודעת אם לזה התכוונת אבל זה מה שעלה לי.

תודה לך על רשימת השאלות. אני ממשיכה לעבוד עם השאלות שלך וגם עם שלי, ומודה לך מאוד על התמיכה והמחשבה.
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

צעד על שביל חצץ,

המקום בו אני עומדת מול שתי ההסכמות הללו הוא מאוד לא יציב.
יש בתוכך דיאלוג, וזה טוב.
זה טוב משום שמעצם הדיאלוג הזה יכולה להתחיל להתבסס ההסכמה. כל "כן" מזמין מיד "לא", וה"לא" בתורו מאפשר לך שוב לשקול את ה"כן". זהו דיאלוג פנימי חשוב וחיובי שמאפשר לך לגעת בפחדים העמוקים, להציף אותם אל פני השטח ולהביט להם בעיניים. בעיני, בתוך הקשר של יד-רכה, כאשר יש לגיטימציה מלאה לא להסכים, וחמלה כלפי הפחדים שיוצרים את ההתנגדות – כל "לא" כזה בעצם מקרב את ה"כן". אז אל תתבאסי מהזיג זג הזה :-). הוא טוב לנו.

אני מציעה לך סדרת שאלות, די דומה לזו של יצירתית. תראי אם את מתחברת אליה, ואם כן את יכולה לעבוד עימה על בסיס יומיומי. תזכרי לא לכוון ל"כן", רק לשאול ולראות מה עולה מבלי לשפוט את מה שעולה.
  • האם אני מסכימה להביט בחמלה על הפחדים שעולים בי מול המחשבה להחליף מקום עבודה?
  • האם אני מסכימה לראות שהפחדים שלי לגיטימיים?
  • האם אני מסכימה להבין לליבי?
  • האם אני מסכימה להביט על הספקות שעולים בי כעל מנגנון ההגנה שלי?
  • האם אני מסכימה לזכור להביט עליהם כך בזמן אמת?
  • האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שהשינוי יתברר בסופו של דבר כמיטיב?
  • האם אני מסכימה לשקול בזמן אמת אמיתות אחרות מאלו שעולות בי באופן אוטומטי?
  • האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאהיה בסדר מול כל מה שהעבודה החדשה תביא בפניי?
  • האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאצליח בעבודה הבאה שלי?
  • האם אני מסכימה להאמין בסיכוי שלי להצליח בה?
  • האם אני מסכימה לקחת את הסיכון עבור הסיכוי?
  • האם אני מסכימה לזכור שכל מה שיקרה בעבודה החדשה לא יעיד על ערכי?
מה דעתך?

|#|

יצירתית,

תודה לך עירית. מעניין מה שאת כותבת על שאלת המהות - מי אני? יש לי תחושה שהתשובה לא יכולה להיות מנוסחת במילים או בצורה שכלתנית. כמו שאמרת זו יכולה אולי להיות רק הרגשה, משהו ערטילאי, אולי איזו תחושת חיבור לעולם וליקום ולהיותי חלק מכל זה בלי כל קשר למעשיי. זה משהו שאני מתחברת אליו יותר ויותר בזמן האחרון. אני לא יודעת אם לזה התכוונת אבל זה מה שעלה לי.
כן, גם לזה. השאלה הזאת יכולה לקחת כל אחד למסע פנימי, אישי, ובעיקר - לא שכלתני. אותך זה לוקח לרעיון האחדות וזה נהדר. האם התחושה הזאת גורמת לך לחוש יותר טוב ביחס לעצמך?

תודה לך על רשימת השאלות. אני ממשיכה לעבוד עם השאלות שלך וגם עם שלי, ומודה לך מאוד על התמיכה והמחשבה.
יופי.
ובשמחה |L|
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

שזה לא מעיד על ערכך: זה לא מוריד מערכך ולא הופך אותך לאדם פחות טוב. בדיוק שכמו שהדברים שבאים לך בקלות לא מעלים את ערכך. לנתק את תפיסת הערך העצמי מהתכונה הזו שלך
נשמע נחמד להגיד,אבל ממש לא מרגי שלי אמת
אני כן מרגישה שערכי נקבע לפי תכונות טובות ולא טובות,תוכונת שמוערכות על ידי ועל ידי סביבתי,ותכונות שלא.
איך לא?


להפנות חמלה כלפי הקושי שלך. חמלה לעומת רחמים עצמיים.
אני חושבת שאני מבינה קצת למה את מתכוונת. אני מליאת רחמים עצמיים.

כאשר אנחנו חווים קושי אנחנו זקוקים להכרה בקושי. אנחנו צריכים שמישהו יראה ויבין לליבנו, ויגיד לנו: "וואלה, זה באמת לא קל. אני רואה אותך ואני מבין מה את מרגישה".
אני כל כך צריכה את זה. אני מקבלת את זה מהפסיכולוגית, וגם קצת מהשיחות כאן. זה אחד הדברים שאני מרגישה שמההתחלה הפסיכולוגית ממש עזרה לי,היא נתנה לי הכרה בקושי שלי,זה קודם כל, ואחרי זה גם לגיטימציה לזה שקשה לי.וזה כל פעם חוזר. ובמקום שאני לא נותנת לעצמי,אז היא כן נותנת לי ונשארת בעמדתה זו.
וזה באמת באמת עוזר כשמכירים בקושי שלי.זה באמת גם עוזר לי להרגיש קצת יותר חמלה כלפי עצמי,או לפחות לא לכעוס על עצמי כל כך (וגם לא לכעוס על אחרים כל כך-למשל על בעלי. כי כשקשה לי והוא לא מבין, ואפילו מצפה למשהו ממני,אז כל כך קשה לי שבסוף יוצא שאני כועסת עליו בפנים וזה תופח ותופח ככל שהוא לא מבין)
ואני חושבת שהתהליך שעברתי בשנה האחרונה הוא חלק מזה. כל ההתבוססות שלי בבוץ קשורה גם לזה שלא היה שום איוורור ושהכל עמד שם בתוכי הרבה מאוד זמן.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

ואשמח לקבל עוד שאלות או עוד חומר למחשבה,זה מאוד עוזר לי הדיבור והשיח
ואני מרגישה שאחד הדברים שאני מאוד צריכה זה יד רכה כלפי עצמה
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

_יצירתית,
אני מבינה למה את מתכוונת. קשה לי עדיין עם הרעין של ערך עצמי שמנותק ממעשים, הישגים וכדומה. אני לא יודעת במה להחליף אותו.

אכן קשה לעשות את הניתוק. רובנו גדלנו אל תוך התפיסה לפיה קיים קשר בין מעשים, הישגים, תכונות אופי, הצלחות, כישלונות וכדומה – לבין הערך העצמי שלנו. זוהי לא האמת. האמת היא שהערך שלנו נתון מראש. הוא כבר קיים. הוא לא משהו שצריך לצאת לחפש אותו או להוכיח אותו. הביטי על תינוק או פעוט ותראי שהוא עדיין יודע את זה. הוא רץ וקופץ, מבקש, תובע. הוא לא מתבייש, הוא לא חושב שלא מגיע לו, הוא לא מפחד לטעות או ליפול. המסע של רובנו מחפש אחר נפילת האסימון הזה: שאין לנו מה להוכיח, שאנחנו כבר נפלאים._

קראתי גם מה שכתבת ליצירתית
זה לא מגיע פנימה. לא יכולה לנתק
אבל אולי באמת צריך עוד זמן לתת לדברים לשקוע. כי זה באמת חדש לי הרעיון הזה.
אז אפשר לשחק בו עוד קצת בראש ואולי הוא יקבל איזו הסכמה פנימית מתישהו
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

אורי,

_זה לא מגיע פנימה. לא יכולה לנתק
אבל אולי באמת צריך עוד זמן לתת לדברים לשקוע. כי זה באמת חדש לי הרעיון הזה.
אז אפשר לשחק בו עוד קצת בראש ואולי הוא יקבל איזו הסכמה פנימית מתישהו_

כן, בהחלט, כדאי לתת לרעיון את הזמן לחלחל פנימה.
מפחיד לאמץ אותו מיד, כי זה כמו לקפוץ מצוק ללא רשת ביטחון: "אם אני לא כל ההגדרות שאני נותנת לעצמי, אז מי אני?" זה מפחיד, וזה לגיטימי שזה מפחיד.
תני לזה זמן.

_ואשמח לקבל עוד שאלות או עוד חומר למחשבה,זה מאוד עוזר לי הדיבור והשיח
ואני מרגישה שאחד הדברים שאני מאוד צריכה זה יד רכה כלפי עצמה_

בשמחה.
בואי נתחיל משאלות. אני מציעה לפגוש אותן כל יום, לענות עליהן בע"פ, בינך לבינך. לא לכוון ל"כן". לשאול ולחכות לראות מה יעלה, ולתת לתשובה האמיתית לעלות. לא להיבהל מ"לא". אם עולה "לא", לתת לו מקום ולזכור שיש סיכוי שבאמצעות כך הוא מתנקה מהמערכת הרגשית שלך.
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שזו מי שאני? (זו=מישהי שלא מתארגנת מהר כמו אחרים. כל הגדרה שלא ניתן לזה, חשוב לי שנתייחס אליה בענייניות ולא בשיפוטיות).
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שזה בסדר שזו מי שאני?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שהתכונה הזו אינה מורידה מערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שהדברים שכן באים לי בקלות לא מעלים את ערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני כבר בעלת ערך?
  • האם אני מסכימה להפסיק לנסות להוכיח את ערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאין צורך להוכיח את ערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שלא באמת ניתן להוכיח את ערכי?
  • האם אני מסכימה להפסיק לנסות להפוך אותי לאדם אחר על מנת לחוש בעלת ערך?
  • האם אני מסכימה להפנות חמלה כלפי הקושי שאני חווה ביחס להתארגנות?
  • האם אני מסכימה להפנות חמלה לכאב שעולה בי כשאני חושבת על זה?
  • האם אני מסכימה לתת מקום וכבוד לקושי שלי?
  • האם אני מסכימה לנסות להבין לליבי?
  • האם אני מסכימה לא לשפוט את עצמי בגלל הקושי שלי?
  • האם אני מסכימה להתייחס מעתה בהבנה ובסבלנות כלפי עצמי ביחס לקושי?
מה דעתך עליהן?
ואת כמובן מוזמנת להמשיך לדון בזה כאן, לשתף מה עולה בך, וננסה להעמיק אל תוך זה ביחד.
{@
ג'ולי*
הודעות: 26
הצטרפות: 09 מרץ 2011, 07:18

ביד רכה

שליחה על ידי ג'ולי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

זמן רב לא קראתי כאן.
הייתי חולה והייתי צריכה להיות בבית חולים כמה ימים, ואחרי זה התחילו אזעקות ודברים בחיים השתנו,
לקח קצת זמן ואולי התשובות שלי ישתנו, לשאלות מלמעלה, אבל הנה התשובות שלי נכון לעכשיו :

מה מפחיד בלהצהיר על עצמך כלא אשמה בכל הדברים הללו?

שום דבר לא מפחיד האמת.

מה יידרש ממך לעשות או להיות אם תצהירי על עצמך כלא אשמה?

ידרש ממני להגיד הסבר למה אני לא אשמה.

מה לא תוכלי יותר לעשות לאחר מכן?

הדבר היחיד שלא אוכל לעשות הוא להרגיש אשמה.

תודה
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

היי עירית, תודה שאת כאן. הדיאלוג איתך חשוב לי.
העניין עם הזיג-זג קצת מזכיר לי את מה שאני קוראת עכשיו ב"לוגותרפיה". שיש עניין במתח ודיאלוג פנימי מסויים. אני מניחה שבאופן מסויים זה מתקשר לאנרגיות של ה"יצר" שחיוניות ל"יצירה". העניין הוא שזה מעייף אותי, הזיג זג. העובדה שאין לי מתווה ולא דרך גורמת לי להרגיש שאני "מתפזרת לכל הכיוונים". רגע אחד האופק שלי הוא בכיוון "החיים יפים, השינוי תמיד אפשרי, עוד יבשיל השינוי שאת מחכה לו" ואחר כך "המציאות כופה את הכללים שלה. צריך לאכול ולהתפרנס, והעולם מלא במנהלים לא נעימים. צריך להסכין עם זה". המעבר בינהם די מתיש אותי ומשאיר אותי מבולבלת. אני יודעת שהחיים הם מה שהם, ושאני לא באמת יודעת מה יביא המחר, ושסיכון מסויים הוא הכרחי על מנת ליצור שינוי, אבל זה לא נשאר לי מול העיניים.

מצב נתון:
האם אני מסכימה להביט בחמלה על הפחדים שעולים בי מול המחשבה להחליף מקום עבודה? לפעמים כן. בפעמים אחרות אני ביד קשה עם עצמי: "נו כבר, קומי ולכי. העניין? איזה סיכון את כבר לוקחת? בלי עבודה לא תישארי וסביר שגם לא תצטרכי למלצר. אם את באמת מאמינה בעצמך ושקיימות אופציות טובות יותר - למה את לא קמה ועושה שינוי?"
-האם אני מסכימה לראות שהפחדים שלי לגיטימיים? כן
-האם אני מסכימה להבין לליבי? לפעמים
-האם אני מסכימה להביט על הספקות שעולים בי כעל מנגנון ההגנה שלי? כן.
-האם אני מסכימה לזכור להביט עליהם כך בזמן אמת? אשתדל
-האם אני מסכימה לשקול את הרעיון שהשינוי יתברר בסופו של דבר כמיטיב? מיטיב היא מילה מתאימה לי מאוד, תודה!
-האם אני מסכימה לשקול בזמן אמת אמיתות אחרות מאלו שעולות בי באופן אוטומטי? כן.
האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאהיה בסדר מול כל מה שהעבודה החדשה תביא בפניי?. הו הו! שאלה בול במטרה. האם אני סומכת על עצמי? בהרבה מאוד דברים כן. קשה לי קצת לסמוך על עצמי שאמצא את הנתיב בכל מה שקשור ביחסים עם אנשים. הסצינה שאני חוששת ממנה היא שאגיע למקום עבודה עם יחסים ופוליטיקות מאוד מובנות ואצטרך לעבור "טבילת אש" - שתהיה שם המזכירה הלא נחמדה שתנסה להדגים עלי את ההיררכיה בחברה, שאנשים ירצו לנצל את העובדה שמישהי חדשה הגיעה כדי להפיל עליה משימות משמימות או להאשים אותה בכשלונות קודמים...ושלא אשכיל "להתחמק" מהמלכודות הללו.
-האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאצליח בעבודה הבאה שלי? כרגע, כן (ותחושת החשש עולה). מעניין מה תהיה התשובה מחר בבוקר :)
-האם אני מסכימה להאמין בסיכוי שלי להצליח בה? כן
-האם אני מסכימה לקחת את הסיכון עבור הסיכוי? הממ....
-האם אני מסכימה לזכור שכל מה שיקרה בעבודה החדשה לא יעיד על ערכי? מצטרפת ליצירתית: למה לא? איך לא נבהלים מצלילת המים הכחולים כשתמחילים להפשיט את כל מה שלא מעיד על ערכי?

יש לי מין תחושה שאני חוששת לקוות לטוב פן אתאכזב. פן אגלה שהחיים הם בעצם כן קשים ולא ממש הוגנים ונראים כל הזמן אותו דבר ולא כוללים בתוכם שום ניסים קטנים או אפשרות לשינוי. כאילו הצ'אנס לשינוי מיטיב הוא נחלתם של אחרים, שקוראים עליהם בעיתון...
מישהי*
הודעות: 802
הצטרפות: 11 ספטמבר 2001, 07:42

ביד רכה

שליחה על ידי מישהי* »

לחברה של,
אמנם עבר כבר זמן מאז כתבת ואני לא יודעת אם עוד תסתכלי כאן,
רציתי לספר לך על התמודדות שלי עם מצב דומה לזה שאת מתארת עם המכרה שלך-
שכנים שלנו מאוד כועסים עליי, לדעתי שלא בצדק, ומתנהגים בצורה מגעילה, שלא מגיעה לאף אחד, גם אם הייתי באמת "אשמה" בדבר שהם חושבים. צעקות בפומבי, מילים מכוערות, הכפשות בפני בן זוגי (!!).
גם אצלי יש פחדים - שהם מכפישים אותי מול שכנים אחרים. שמוציאים דיבתי רעה. שמנסים לפעול בצינורות הקהילתיים נגדי. וגם קצת פחדים ממשיים מאלימות - ששככו עם הזמן, וכנראה לא היו ריאליים מהתחלה.
מה ש הכי עוזר לי מולם -
אני חושבת על הדברים הטובים שבהם - שבאו לידי ביטוי ביחסים ביננו טרם הסכסוך
אני חושבת על הדברים הטובים שנגרמו מהסכסוך הזה (למשל - בהירות. למשל, חיזוק הקשר עם בן-זוגי)
אני מודה להם! כי הצעקות שלו - גרמו לי לחשוב, ולבדוק עם עצמי, ולברר כל מיני דברים עם עצמי, וזה מבורך! חשבתי על כל מיני דברים שלא חשבתי עליהם לפני כן. והגעתי למסקנות שהיו טובות עבורי. נכון שזה לא היה נעים, אבל זה איתגר אותי והביא אותי למקום ער יותר.

אני משדרת לשם תדר של תודה, ואפילו הזמנה - אתה רוצה לצעוק עליי עוד? קדימה, אני אשמח לקבל עוד נקודות למחשבה.
זה מעלה חיוך על שפתותיי, מיישר את גווי,
וכמובן שמאז שאימצתי את הגישה הזו לא נשמעו עוד צעקות. האם הם מכפישים אותי? לא יודעת, עד עתה לא קיבלתי עדות לכך.
האם הם מספרים עליי שקרים? ייתכן. אני חושבת שמי שמאמין להם בלי לשאול אותי, לא שווה את תשומת ליבי. ואני לא בטוחה שמישהו יאמין להם, כי - היי, אנשים מכירים גם אותי.

אני בדקתי עם עצמי שבע פעמים האם אני בסדר, ומכיוון שאני בטוחה שכך, הכל בסדר.
(כן, לפעמים אני מנהלת בראשי שיחות עם אנשים אחרים בהם אני מצדיקה את עצמי בסיטואציה הזו, ואז תופסת את עצמי, את הגיחוך שבכך, הרי השיחה היא רק בראשי ואף אחד לא אמר לי כלום, ומייד עוברת לחשוב על משהו אחר, ומשאירה להם להיות בריב איתי מבלי שאני בריב איתם).

מקווה שאולי זה יעזור במשהו
ואם הדברים לא במקום כאן, אפשר למחוק.
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

רגע אחד האופק שלי הוא בכיוון "החיים יפים, השינוי תמיד אפשרי, עוד יבשיל השינוי שאת מחכה לו" ואחר כך "המציאות כופה את הכללים שלה. צריך לאכול ולהתפרנס, והעולם מלא במנהלים לא נעימים. צריך להסכין עם זה"
שוב אני מזדהה כל כך
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

_-האם אני מסכימה להכיר בכך שזו מי שאני? (זו=מישהי שלא מתארגנת מהר כמו אחרים. כל הגדרה שלא ניתן לזה, חשוב לי שנתייחס אליה בענייניות ולא בשיפוטיות).
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שזה בסדר שזו מי שאני?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שהתכונה הזו אינה מורידה מערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שהדברים שכן באים לי בקלות לא מעלים את ערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאני כבר בעלת ערך?
  • האם אני מסכימה להפסיק לנסות להוכיח את ערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שאין צורך להוכיח את ערכי?
  • האם אני מסכימה להכיר בכך שלא באמת ניתן להוכיח את ערכי?
  • האם אני מסכימה להפסיק לנסות להפוך אותי לאדם אחר על מנת לחוש בעלת ערך?
  • האם אני מסכימה להפנות חמלה כלפי הקושי שאני חווה ביחס להתארגנות?
  • האם אני מסכימה להפנות חמלה לכאב שעולה בי כשאני חושבת על זה?
  • האם אני מסכימה לתת מקום וכבוד לקושי שלי?
  • האם אני מסכימה לנסות להבין לליבי?
  • האם אני מסכימה לא לשפוט את עצמי בגלל הקושי שלי?
  • האם אני מסכימה להתייחס מעתה בהבנה ובסבלנות כלפי עצמי ביחס לקושי?_
קראתי את השאלות ומיד עלה: לא, לא, לא, לא
אבל עם הקריאה משהו התרכך בי. איך אפשר כל כך הרבה לאוים? אולי גם יש איזה כן קטן שיכול להתקבל פה? חשבתי לי.
וקראתי שוב, אתמול וגם היום. ועדיין התשובות הן 'לא' על רוב הדברים. אבל יש גם 'אולי' קטן על השאלה הראשונה, ומחשבה רכה יותר על השאלה האחרונה.
ואני ממשיכה לגלגל את הדברים בראשי.
ואקרא שוב את השאלות גם בימים הבאים.
ונראה...


ותודה
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

_רגע אחד האופק שלי הוא בכיוון "החיים יפים, השינוי תמיד אפשרי, עוד יבשיל השינוי שאת מחכה לו" ואחר כך "המציאות כופה את הכללים שלה. צריך לאכול ולהתפרנס, והעולם מלא במנהלים לא נעימים. צריך להסכין עם זה"
שוב אני מזדהה כל כך._

גם אני...
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

עירית לוי,
אותך זה לוקח לרעיון האחדות וזה נהדר. האם התחושה הזאת גורמת לך לחוש יותר טוב ביחס לעצמך?

אני ממשיכה להרהר בכל זה, כמו שצעד על שביל חצץ כתבה
איך לא נבהלים מצלילת המים הכחולים כשתמחילים להפשיט את כל מה שלא מעיד על ערכי?

התחושה הזו של אחדות כפי שקראת לה קצת חמקמקה וצריך להיזכר בה, כי היומיום זורק אותנו להתמודדויות שתמיד מבוססת על האני ועל ההשוואה הזו לאחרים. כשאני כן מצליחה להתחבר לזה ולהיזכר בזה, אני מרגישה שלווה יותר. הדברים מקבלים פרופורציות אחרות. זה מזכיר לי את התחושה הטובה שיש לי תמיד כשאני קוראת כתבות או רואה סרטים דוקומנטריים על החלל החיצון והיקום. משהו במחשבה על המורכבות והגודל הבלתי נתפסים של כל זה ועל המסתוריות של מה שמקיף אותנו ונמצא גם בתוכנו, גורם לי לשלווה. זה מחבר אותי למשהו שאני חלק ממנו ובו זמנית מנתק אותי מכל מיני דברים שמזמזמים ברקע ושהם כביכול "אני", אבל אולי בעצם לא ממש קשורים אלי כמו שאני חושבת.

השאלה הזו של הזהות העצמית והערך העצמי עולה כאן הרבה ואני חושבת שהיא ממש שאלת מפתח. אני תוהה אם אולי יעזור כאן לעשות הבחנה בין זהות עצמית לערך עצמי. אולי להחליף את השאלה, "מה מגדיר את ערכי" בשאלה "מה מגדיר את מי שאני/את זהותי". אני חושבת שרובנו אולי מגיבות למילה "ערך" מיד בקפיצה לדפוסים המוכרים של שיפוט, כימות ומדדים של טוב/רע ובסדר/לא בסדר. זו מילה שלא נתפשת בניטראלית, אצלי לפחות. אז אולי אם במקום זה, או בד בבד, נוסיף התייחסות יותר למושג של זהות עצמית שמורכבת מכל מיני דברים, לא בהכרח טובים או רעים, כמו לדוגמה קצב איטי, יהיה קצת יותר קל "לעכל" את הרעיון הזה.
לדוגמה השאלה

-האם אני מסכימה לזכור שכל מה שיקרה בעבודה החדשה לא יעיד על ערכי?

אם זה היה מנוסח בצורה הבאה: - האם אני מסכימה לזכור שכל מה שיקרה בעבודה החדשה לא יגדיר את מי שאני
האם התחושה שעולה מול זה שונה?
אני לא יודעת אם ההבדל באמת מהותי או מורגש אצלכן, סתם תהיתי אם השינוי בסמנטיקה יכול להפיל איזה אסימון בקשר לזה איכשהו כי זו באמת צורת חשיבה שרובנו לא רגילות אליה... מצד שני אולי דווקא בגלל זה חשוב כן להתעמת עם הרעיון הזה של "ערך" דווקא כפי שנוסח על ידי עירית...?
מקווה שהייתי ברורה, סתם הרהורי לילה :)
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

היי, תודה לכולכן על ההזדהות, זה מאפשר לי תמיכה.
לגבי סמנטיקה - אני למדתי שהיא העיקר. סמנטיקה היא שמפעילה דפוסי מחשבות
ומכאן, כמו שכולנו כנראה נוכל להסכים, נגזר כל השאר.
אני מסכימה שההתמודדות שלי בעבודה החדשה לא לגמרי מעידה על ערכי, כי יש לי ערך גם בתחומים אחרים: אני לא רק עובדת, אלא גם אמא, חברה, בת זוג. אבל זה מחזיר אותנו לתפיסת הערך שממנה ניסיתי (ניסינו?) להתרחק, לא?
אורי*
הודעות: 1184
הצטרפות: 11 דצמבר 2003, 15:31

ביד רכה

שליחה על ידי אורי* »

קוראת
הכל מאוד חדש לי אז לא מצליחה להגיב או לחשוב רק לצפות בינתים ולתת לדברים לצוף, לשקוע...
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

או, ותראו מה מצאתי:
"אני מאמינה שתחושת הערך העצמי, כמו אצל כל אחד, נובעת פחות מהיכולות האובייקטיביות ויותר מהמודעות של האדם ליכולותיו, מהמתאם בין יכולותיו לבין שאיפותיו ומהיחס שהוא פיתח כלפי יכולותיו. כל אלה מתקשרים להתנסויות שחווה לאורך השנים." - תפילה לאם...
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

הי ג'ולי יקרה,

טוב לראות אותך פה, מקווה שאת כבר בריאה (()).

_מה יידרש ממך לעשות או להיות אם תצהירי על עצמך כלא אשמה?
ידרש ממני להגיד הסבר למה אני לא אשמה._
מה שאפשר לקרוא בין השורות שלך זה את הנחת היסוד שקיימת אצלך תמיד ברקע, והיא שאת, כברירת מחדל, אשמה. תמיד אשמה. לא משנה מה יקרה או מה תעשי, תמיד יהיה אפשר למצוא הסבר ל"מדוע הפעם את אשמה". בכל פעם הנחת היסוד הזאת תקרין את עצמה על מצב אחר ותוכיח לך כביכול מדוע זה אכן כך ומדוע את באמת "לא בסדר".
מדובר באיזו "אמת" שאימצת לך אי שם בעבר, ונחווית לך היום כנכונה, כבלתי ניתנת לערעור. מנקודת מבט חיצונית לך, אני יכולה לומר לך שבעיני האמת הזאת איננה אמיתית כלל. מדובר בקול חיצוני לך, שלא שייך למהות הבסיסית שלך. קול שאפשר היום להטיל בו ספק, וכך לאפשר לקולות אחרים, פנימיים שכן שייכים לך, לבטא את עצמם.

מתוך נקודת המבט הזאת, האם את מסכימה לשקול את הרעיון ההפוך? כלומר, שאת אף פעם לא אשמה? :-) לא במובן שאין לך אחריות על שום דבר שעשית, אלא במובן של זה שאת אף פעם לא לא-בסדר. ששום דבר שאת עושה / לא עושה / אומרת / חושבת / מרגישה – לא הופך אותך, במובן העמוק, ללא-בסדר. מה עולה בך (מחשבות וגם תחושות) מול הרעיון הזה?

|#|

צעד על שביל חצץ,
בשמחה רבה :-).

עשית יופי של עבודה עם השאלות. המפגש עימן מאפשר דיאלוג פנימי חשוב, שחלקו מתרחש כאן על פני השטח וחלקו מתרחש הרחק מעינינו, ברובד עמוק ולא מודע. זהו דיאלוג שאני מציעה להמשיך בו ובכך לאפשר לעוד תשובות ולעוד הסכמות להבשיל ולעלות אל פני השטח. כלומר, מדי פעם, לענות שוב על השאלות, מחדש.

יש לי מין תחושה שאני חוששת לקוות לטוב פן אתאכזב. פן אגלה שהחיים הם בעצם כן קשים ולא ממש הוגנים ונראים כל הזמן אותו דבר ולא כוללים בתוכם שום ניסים קטנים או אפשרות לשינוי. כאילו הצ'אנס לשינוי מיטיב הוא נחלתם של אחרים, שקוראים עליהם בעיתון...
את בעצם מדברת על מנגנון הגנה: לא לקוות על מנת לא לחטוף את המכה של האכזבה. זו תהיה מכה משום שזה כביכול יוכיח לך שלך לא מגיע טוב. שאת לא ראויה לו. שאת לא עשויה מהחומר של אלה שהחיים מיטיבים עימם. זה יציף אל פני השטח פצע כואב, ו"אמת" לא נכונה שאת אוחזת בה ושמכאיבה לך שוב ושוב בכל פעם מחדש. הגיע הזמן להיפרד מהאמת הזאת. אם תסכימי כמובן :-).
  • האם את מסכימה לאמץ את הרעיון שהטוב הוא גם נחלתך?
  • האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לטוב?
|#|

מישהי,

לדעתי חלילה לא למחוק :-).

_זה מעלה חיוך על שפתותיי, מיישר את גווי,
וכמובן שמאז שאימצתי את הגישה הזו לא נשמעו עוד צעקות._
זה כיוון נהדר בעיני משום שהוא איפשר לך לזקוף קומה ולהתחבר לידיעת הערך שלך. זקיפות הקומה הזאת משדרת גבול ברור שאין רשות לעבור אותו.

|#|

אורי,

_קראתי את השאלות ומיד עלה:לא,לא,לא,לא
אבל עם הקריאה משהו התרכך בי. איך אפשר כל כך הרבה לאוים? אולי גם יש איזה כן קטן שיכול להתקבל פה? חשבתי לי.
וקראתי שוב,אתמול וגם היום. ועדיין התשובות הן 'לא' על רוב הדברים. אבל יש גם 'אולי' קטן על השאלה הראשונה, ומחשבה רכה יותר על השאלה האחרונה.
ואני ממשיכה לגלגל את הדברים בראשי.
ואקרא שוב את השאלות גם בימים הבאים.
ונראה..._

יופי. תמשיכי וההתרככות תגיע. זה טוב שכל הלאוים עולים: הם נמצאים בתוך המערכת הרגשית שלך וחשוב לתת להם ביטוי ולא לחסום אותם או לחנוק אותם. לכן אני תמיד אומרת שלא כדאי לכוון ל"כן". אם יש "לא" כדאי לתת לו לעלות אל פני השטח ובכך לתת לו צ'אנס להשתחרר מהמערכת. יש דברים שישתחררו מאליהם מעצם זה שהם צפים, ויש דברים שיהיה צריך בהמשך לרדת לעומקם על מנת שישתחררו.
בנוסף, כאמור, מעצם המפגש עם השאלות, במקביל לדיאלוג הגלוי, מתרחש גם דיאלוג ברובד פנימי ולא מודע, דיאלוג שמייצר הבשלה והסכמה, וטוב פשוט לתת לו לקרות.

|#|

יצירתית,

זה מחבר אותי למשהו שאני חלק ממנו ובו זמנית מנתק אותי מכל מיני דברים שמזמזמים ברקע ושהם כביכול "אני", אבל אולי בעצם לא ממש קשורים אלי כמו שאני חושבת.
אפרופו ניתוק מכל רעשי הרקע של הדברים שהם כביכול "את" - מהו הדבר שאף פעם אי אפשר יהיה לקחת ממך? מה תמיד יישאר את? (אין פה תשובה "חכמה", רק מה שעולה, לא משנה: ידיעה / הרגשה / תחושה / תובנה).

_-האם אני מסכימה לזכור שכל מה שיקרה בעבודה החדשה לא יעיד על ערכי?
אם זה היה מנוסח בצורה הבאה: - האם אני מסכימה לזכור שכל מה שיקרה בעבודה החדשה לא יגדיר את מי שאני
האם התחושה שעולה מול זה שונה?
אני לא יודעת אם ההבדל באמת מהותי או מורגש אצלכן, סתם תהיתי אם השינוי בסמנטיקה יכול להפיל איזה אסימון בקשר לזה איכשהו כי זו באמת צורת חשיבה שרובנו לא רגילות אליה... מצד שני אולי דווקא בגלל זה חשוב כן להתעמת עם הרעיון הזה של "ערך" דווקא כפי שנוסח על ידי עירית...?_
לדעתי שווה לנסות ולראות מהי התחושה שעולה. למי שהניסוח הזה מקדם יותר, נהדר, ואפשר להשתמש בו במקום זה. לא בהכרח ולא לכולם עימות ישיר עם המילה "ערך" אכן מקדם. זה סובייקטיבי וצריך לבדוק. עצם הריכוך של המפגש עם הרעיון החדש הוא מבורך.

בכל אופן, לאחר שמבינים שכל מה שיקרה (למשל בעבודה החדשה) לא יגדיר את מי שאני - כדאי (או אפשר) להכיר בכך שגם הדברים שכן יוצרים ומרכיבים את הזהות העצמית שלי (סטטוס, טייטל, תכונות אופי, איכויות מסויימות, וכן הלאה) אינם מעידים על הערך שלי: אינם מעידים על המהות הבסיסית והראשונית שלי כאדם.

יש לנו נטייה כלל אנושית (טבעית ונורמלית) להיאחז בזהות עצמית כלשהי כדי להרגיש ביטחון, כדי להרגיש משהו מוצק וקבוע. זה טוב ויפה ואין מה להתנגד לכך. מה שכן, כדאי מאוד להבחין בין ההגדרות הארעיות הללו לבין המהות הפנימית הבסיסית הקבועה והבלתי ניתנת לשינוי של כל אחד מאיתנו. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת "ערך". מצב משפחתי או תעסוקתי יכול תמיד להשתנות. המהות הפנימית שלך אף פעם לא תשתנה. אגב, אולי המילה "מהות" תוכל להחליף עבורך את המילה "ערך" ותהיה ידידותית יותר למשתמש(ת)? :-)
מישהי*
הודעות: 802
הצטרפות: 11 ספטמבר 2001, 07:42

ביד רכה

שליחה על ידי מישהי* »

עירית,
תודה (-:
יצירתית*
הודעות: 112
הצטרפות: 03 יולי 2014, 00:01

ביד רכה

שליחה על ידי יצירתית* »

_עירית,
תודה._
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

את בעצם מדברת על מנגנון הגנה: לא לקוות על מנת לא לחטוף את המכה של האכזבה. זו תהיה מכה משום שזה כביכול יוכיח לך שלך לא מגיע טוב. שאת לא ראויה לו. שאת לא עשויה מהחומר של אלה שהחיים מיטיבים עימם. זה יציף אל פני השטח פצע כואב, ו"אמת" לא נכונה שאת אוחזת בה ושמכאיבה לך שוב ושוב בכל פעם מחדש. בול פגיעה!
הגיע הזמן להיפרד מהאמת הזאת. אם תסכימי כמובן happy. בבקשה, אני אשמח מאוד להיפרד ממנה

-האם את מסכימה לאמץ את הרעיון שהטוב הוא גם נחלתך? לפעמים, במנות קצובות, שמופרדות ע"י "לא טוב" ו"קשה ממש"
-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לטוב? שכלית? כן. אני עושה "סריקה" של עצמי שלי, ומגיעה למסקנה שאילו ההחלטה היתה בידי - הייתי מחליטה שהבחורה די ראויה לטוב. מהבטן? "לא". אלוהים אדירים, למה לא? יש בי מין ציפייה עמוקה מאוד לזה שקוהלת בעצם צדק, וזה יהיה ממש טיפשי לצפות לשפע טוב. או שאולי מה שיש עכשיו זה השפע הטוב, ואני רק לא מצליחה להבין את זה (או כמו שחברה שלי אומרת - בחיים תמיד יש מקום לדברים להפוך לגרועים יותר). למה, בעצם? אל יותר מזה, כדי לענות על השאלה, אני צריכה לנסות להעלות בדמיון, "למשש" מה זה בעצם "טוב". איך הוא מרגיש? איך הוא נראה? ונראה לי שמה שעולה הוא קצת אוטופי (למשל: שיש לי עיסוק מספק, שנותן לי גם מספיק זמן לדברים אחרים - למשל תפעול חווה אורגנית, או עבודה עם נוער בסיכון, או שילוב של שניהם... ואני יכולה לבחור להמשיך לישון בבוקר, לפעמים, סתם ככה כי לא בא לי לגרור את עצמי מהמיטה. ואני יכולה לבחור להשאיר את הבן שלי איתי כל היום לפעמים, כי ככה מתאים לי ולו, והעבודה מאפשרת. ואני מרגישה שמה שהוא לומד כשהוא רואה אותי בעבודה מועיל לו, מפתח אותו, בונה אותו - הוא רואה בי דוגמא. ויש מקצב פנימי טוב, במקום לחץ ועייפות וריקנות. ועם זה קיימת גם פרנסה מספקת ותחושת חופש). כלומר, אין כל כך שילוב ודגש על הקשיים, שיהיו קיימים מכורח המציאות, גם במצב הזה בתמונת העולם שאני מעלה מול העיניים. אז מה שנוצר הוא - אני מדמיינת משהו שנראה לי מתאים למצב בו אני רוצה להיות - אני מתייגת אותו בתור "בלתי אפשרי" כי אני לא משבצת בתוכו מספיק קשיים כדי שהתמונה תיראה ריאלית- אני מחליטה שהמצב שאליו אני שואפת הוא לא מציאותי, מתמרמרת, ממשיכה הלאה עד הלופ הבא. משהו כאן מרגיש לי לא נכון.צריך להיות איזה פתרון לגבי הקשיים שמאפשר לי לא לדמיין אותם בתור משהו, שאם יופיע, יהיה סימן לנוכחותה של האכזבה ממנה חששתי. להפיג את "צל ההרים" של הקשיים הללו..
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

אוף...עוד הצעת עבודה במרחק נסיעה של שעה, ביום עם רמת פקקים ממוצעת. עבודה עם פוטנציאל למשכורת גבוהה ומנהל נורמלי (בתחום שקרוב אליי בערך כמו חקר הפרפרים בזימבבואה, אבל ניחא) ,ואני לא יודעת מה לעשות. זה כמו לבחורבין שני תסכולים מסוגים שונים. הצילו....זה מתחיל לייאוש הבחירות הללו
ג'ולי*
הודעות: 26
הצטרפות: 09 מרץ 2011, 07:18

ביד רכה

שליחה על ידי ג'ולי* »

+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+

מתוך נקודת המבט הזאת, האם את מסכימה לשקול את הרעיון ההפוך? כלומר, שאת אף פעם לא אשמה? לא במובן שאין לך אחריות על שום דבר שעשית, אלא במובן של זה שאת אף פעם לא לא-בסדר. ששום דבר שאת עושה / לא עושה / אומרת / חושבת / מרגישה – לא הופך אותך, במובן העמוק, ללא-בסדר. מה עולה בך (מחשבות וגם תחושות) מול הרעיון הזה?

זה צרגיש משחרר - ממש משחרר.
כמו לרדת במשקל או להוריד תיק כבד מאוד.
אבל לא בטוח שיש לי הסכמה לזה.
:-)
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

צעד על שביל חצץ,

יופי של עבודה.
אני ממשיכה, מוזמנת גם:

משהו כאן מרגיש לי לא נכון. צריך להיות איזה פתרון לגבי הקשיים שמאפשר לי לא לדמיין אותם בתור משהו, שאם יופיע, יהיה סימן לנוכחותה של האכזבה ממנה חששתי. להפיג את "צל ההרים" של הקשיים הללו..
  • האם את מסכימה לראות בקשיים חלק טבעי מהחיים?
  • האם את מסכימה לנסות להביט עליהם בפשטות ובענייניות (as is)?
  • האם את מסכימה לא להסיק מעצם קיומם של קשיים על הערך שלך?
  • האם את מסכימה לנסות לדמיין מצב טוב שבו שזורים גם כמה קשיים מבלי לתת להם משמעות?
  • האם את מסכימה, כאשר יעלו קשיים, לא "לקחת אותם אישית"?
  • האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לטוב?
  • האם את מסכימה לאפשר לטוב להיכנס אל חייך?
בנוסף ובמקביל, אפשר לעשות עבודה על לא להזדהות עם כאב האכזבה אם וכאשר הוא יעלה. זהו כיוון עבודה שמאפשר לך להיטלטל פחות מכאבים רגשיים באופן כללי, ולשחרר מנה מסויימת מהכאב הספציפי.
כאמור, הפחד מאכזבה הוא למעשה הפחד לחוות את הכאב של "לא מגיע לי טוב". הדרך לעבוד איתו היא בכל פעם שעולה תחושת האכזבה או אפילו החשש מאכזבה, את מזכירה לעצמך שזהו כאב שאמנם מרגיש אמיתי אבל הוא לא אמיתי אלא פצע ישן שמשמיע את קולו, ושזה לא נכון שלא מגיע לך טוב, אלא להיפך. חלק אחד בך יודע וזוכר שזה לא אמיתי, וחלק אחר חווה את זה לגמרי. הפיצול הזה בין החלק שחווה לבין החלק שיודע הוא מחזק, וגם מרפא.

האם ההסבר ברור מספיק? וכמובן, תבדקי אם זה כיוון עבודה שנכון ומתאים לך כרגע.
.

אוף...עוד הצעת עבודה במרחק נסיעה של שעה, ביום עם רמת פקקים ממוצעת. עבודה עם פוטנציאל למשכורת גבוהה ומנהל נורמלי (בתחום שקרוב אליי בערך כמו חקר הפרפרים בזימבבואה, אבל ניחא) ,ואני לא יודעת מה לעשות. זה כמו לבחור בין שני תסכולים מסוגים שונים. הצילו....זה מתחיל לייאוש הבחירות הללו

מה תחושת הבטן שלך אומרת לך כאן?

|#|

ג'ולי,

_זה מרגיש משחרר - ממש משחרר.
כמו לרדת במשקל או להוריד תיק כבד מאוד.
אבל לא בטוח שיש לי הסכמה לזה._
זה אומר שיש בשאלה הזאת משהו שמאוד קורא וקורץ לך. זו נקודת פתיחה טובה לעבוד ממנה.
אני מציעה לתת לזה זמן הבשלה: לפחות אחת ליום להביט בשאלה הזאת ולראות מה עולה. לא לכוון ל"כן", רק לפגוש. ולא להתבאס ממה שעולה ולא לשפוט אותו או אותך על כך. לאט לאט, ביד רכה :-).
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

היי עירית,

האם את מסכימה לראות בקשיים חלק טבעי מהחיים? זה העניין - לפעמים כן ולפעמים, כשהכל מציף (ושוב הכל מסעיר... :) אז לא. אני חושבת על כל האנשים שניסו ונכשלו ונכנסו לחובות ומה שנשאר זה הפחד...
האם את מסכימה לנסות להביט עליהם בפשטות ובענייניות (as is)? אותו הדבר - לפעמים כן ולפעמים לא, ואני תקועה ב"נדנד" הזה. כשכן - אז ברור לי שהרבה דברים שנראים מאיימים הם פתירים, ואני צריכה לזוז מהמקום בו אני נמצאת וכו' וכו' - אבל בסופו של דבר משתלט החשש שהכל גדול עלי.
-האם את מסכימה לא להסיק מעצם קיומם של קשיים על הערך שלך? כן, אני חושבת. אני לא כל כך בטוחה איך לגשת לשאלה הזו.
-האם את מסכימה לנסות לדמיין מצב טוב שבו שזורים גם כמה קשיים מבלי לתת להם משמעות? שאלה קשה. זה תלוי בקשיים אני מניחה, ובמצב הספציפי אותו אני מדמיינת. חלק מהקשיים יכולים להיות לא משמעותיים (כמו למשל ירידה בהכנסה, אם היא זמנית, או צורך בשעות עבודה מרובות יותר - אם זה לצורך משהו שמאוד חשוב לי. אבל קושי שקשור נניח למצב כלכלי קשה מאוד או חוסר יכולת לראות את הבן שלי מעבר לכמה ימים - בעייתי
-האם את מסכימה, כאשר יעלו קשיים, לא "לקחת אותם אישית"? אוהו, שוב שאלה קשה. אני מתייחסת אליה כמו להתמודדות תיאורטית עם צירים קשים - מאוד הייתי רוצה להאמין שאתייחס אליהם באופן ענייני, חוששת שבשעת האמת הדברים עלולים גם להראות אחרת
-האם את מסכימה להכיר בכך שאת ראויה לטוב? או - הנה. כן!
  • האם את מסכימה לאפשר לטוב להיכנס אל חייך?_ גם הנה - כן! ה"כן" הזה יהיה פה גם מחר?
מה תחושת הבטן שלך אומרת לך כאן? לא ברור. כל היום הסתובבתי עם הרגשה של "לכי על זה, את לא יכולה לצייר באופן נאמן מצב שלא היית בו, צריך לנסות, אל תפחדי משינוי" ובערב, כשחזרתי הביתה, התחושה היתה "אין כל כך טעם לרמות את עצמך. הפקקים ימתחו לך את קצות העצבים, תהיי על קוצים שאת מאחרת לאסוף את הילד מהגן ואם זה אפשרי - תגיעי עוד יותר עייפה הביתה." ואני לא יודעת מה לעשות עם עצמי.

יש לי איזו תחושת בטן שאני יודעת שיש משהו שיעשה לי טוב בתקופה הזו של חיי, וזה כנראה לא הייטק. כלומר, יכול להיות שאיהנה מהעבודה אם אגיע למקום שבו יש אווירה חברתית טובה, משרה מאתגרת, תנאים נוחים... לא יודעת, לא הייתי שם. מצד שני, עמוק עמוק בבטן, יש בי שאיפה כמוסה ומפחידה לשינוי מאוד משמעותי - לעבודה שמשלבת הרבה "בחוץ", שמחוברת לרצף הזמן. אני כאילו מחכה לנס קטן בצורת שיחת טלפון ממישהו (גם מישהי יעבוד) שתגיד "תקשיבי, שמעתי שיש לך יכולות ארגוניות נפלאות ואת אחלה בלהוביל צוות - אני צריכה מישהי כמוך לנהל סניף חדש של חווה אורגנית, משלב בתוכו גם עבודה עם נוער בסיכון (נשים ממקלט, אנשים עם פוסט טראומה, העיקר - אנשים שצריך להגיע אליהם, לגעת בהם). השכר הוא אמנם לא היי-טק אבל סביר, והשעות הגיוניות. אז מה את אומרת, את באה?" ואני אגיד "בטח באה, מחר בבוקר נחתום על כוס קפה?" לפני שיספיקו לזחול לתוכי מחשבות מבלבלות, מטרידות, חתרניות.
המדהים לדעתי הוא, שזו כנראה תחושת בטן שנישאת באוויר, כי גם בן זוגי אמר שלדעתו, אם היינו מסננים תירוצים מקבעי-מצב-נוח-ומוכר, ומגרדים את כל קליפות ה"לא נעים" (מהסבתות, למשל) והפחדים הקיומיים, היינו פשוט אורזים ונוסעים להסתובב קצת בעולם. כאילו קרא את המחשבות שלי (או שסתם כבר אמרתי את זה בקול ואני לא זוכרת)....
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

צעד על שביל חצץ,

לגבי השאלות, מציעה להמתין, לתת להן לפעול את פעולתן, ולחזור אליהן שוב במבט חדש ונקי מחר או מחרתיים.
אם מתאים לך, את יכולה להוסיף לרשימה שתי שאלות נוספת:
  • האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאהיה בסדר למרות הקשיים?
  • האם אני מסכימה לסמוך על עצמי שאדע להתמודד עם כל מה שהעתיד יביא?
לגבי תחושות הבטן, מציעה להישאר איתן, תני להן ללוות אותך, לרחף מעליך...
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

היי,

התשובות שלי הן -
כן, אני מסכימה לסמוך על עצמי שאהיה בסדר למרות הקשיים (לפעמים יותר ולפעמים פחות, מוסיפה הבטן שלי) ואני מסכימה לסמוך על עצמי שאדע להתמודד. אני מסכימה שאני ראויה לטוב, ואני מסכימה לתת לו להכנס לחיי.
תחושות הבטן עדיין נשארות זהות למצב בו אני נמצאת ביום - כל עוד אני בעבודה, התחושה היא שזה לא כזה משנה אם אני עובדת במקום אחד או אחר, אם שניהם משרד ושניהם הי-טק. או במילים אחרות, מה זה משנה אם אני משתעממת\בלחץ בגלל דד ליין קרוב במשרד אחד או אחר? ובכלל, יכול להיות ששם יהיה יותר נחמד. כשאני יוצאת מהמשרד ומגיעה הביתה ומחבקת את הבן שלי, לא מתחשק לי לוותר על השעות שאני רואה אותו, ועניין המשכורת הופך ליותר שולי. למרות שלפעמים הוא נודניק ואני פוזלת אל השעון לראות מתי הבנזוג מגיע הביתה...

עשיתי רשימה של הנחות ש"תפסתי על חם" מסובבות אצלי בראש ומנופפות בשלטים זוהרים "הלאה השינוי!" "אין שינוי בעולם הזה כלל!":
  1. אם אתפטר מבלי לעבור לעבודה אחרת מייד, המצב הכלכלי שלנו יורע מאוד בבת אחת, בצורה מוחשית ובעייתית ביותר: לא יהיה כסף לאוכל תוך שלושה חודשים
  2. אם אפטר וכו', על מנת למצוא עבודה שטוב לי איתה, המשכורת בהכרח תהיה נמוכה יותר ממה שהיא עכשיו
  3. אם אתפטר על מנת להפוך לעצמאית, הזמן שייקח לי "לשכלל" ולפתח את עצמי גדול מהזמן שנוכל להחזיק מעמד בלי תוספת ההכנסה שלי, כי אין חסכונות
  4. אני לא יכולה לחולל שינוי בלי להתפטר, כי העבודה מתישה אותי ואין לי משאבים אפילו לדמיין שינוי בסוף יום עבודה.
מה דעתכן?
יוליקו*
הודעות: 349
הצטרפות: 01 מרץ 2008, 20:37

ביד רכה

שליחה על ידי יוליקו* »

שלום!

חזרתי אחרי שבועיים, אחרי שבוע השתלמות ושלושה ימי בחינות.
אני רוצה להודות לכולכן על הדף הזה, ועל העזרה הענקית שהענקתן לי בהקשבה, בעיצה, בזה שהייתן איתי בזמן הקושי.
האפשרות לדייק במחשבות וברגשות היא יקרת ערך.
הכל כתוב. אפשר לחזור ולקרוא. וגם תהליכים של אחרות.
האפשרות האינטרנטית של ביטוי 24/24 7/7 (כלומר, מתי שאני רוצה!) היא נהדרת.
תודה על המקום הזה לשפוך את הלב ולהתייעץ.
מובן שהתהליך הפנימי מהדהד גם בין לבין.
עירית לוי, תודה ענקית לך.
יותר מאשר על העזרה לבחינות האלה.
בעיקר על הכלי הזה לחיים.
אמא שלי מדברת על אותו דבר כבר שנים, אבל הטרמינולוגיה שלך מפילה לי את האסימון בדרך יותר מדוייקת ויעילה.

תודה.

י
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

צעד על שביל חצץ,

עשיתי רשימה של הנחות ש"תפסתי על חם" מסובבות אצלי בראש ומנופפות בשלטים זוהרים "הלאה השינוי!" "אין שינוי בעולם הזה כלל!"
אני קוראת את רשימת ההנחות הזאת ואני מבינה אותך. אפשר בקלות לראות את ההיגיון שבהן, ואני יכולה בקלות להזדהות איתן.
יחד עם זאת, אני מציעה ללכת בכיוון אחר :-). אני לא מקלה ראש בהנחות הללו וגם לא בצורך להתפרנס. אבל אולי לעסוק בהן יהיה להסיט את הדעת מהמקום אליו כדאי להביט על מנת ליצור שינוי. והמקום הזה הוא ההחלטה העמוקה שלך ליצור שינוי. ההסכמה הפנימית הבסיסית ללכת עם זה. בעצם, סוג העבודה שאת כבר עושה.

לכן, אולי כדאי להישאר עם הפוקוס על יצירת ההסכמות למיניהן. למשל, ההסכמה להכיר בכך שמגיע לך שיהיה לך טוב, שאת תוכלי להתמודד יפה עם זה שיהיה לך טוב, שזה בטוח עבורך ('בטוח' מלשון לא מסוכן) שיהיה לך טוב. נראה לי שכל עוד ההסכמה איננה, המחשבות שלך ייַצרו שוב ושוב הנחות מהסוג הזה.
לכן, אולי כדאי (הצעה, תבדקי אם היא נכונה לך) לא "לשתף פעולה" עם כיוון המחשבה הזה ולהחזיר את המחשבה לטיפוח המוּכנוּת הפנימית לחולל את השינוי. לאט, בעדינות, ו ביד רכה.
מה את אומרת?

|#|

יוליקו,
ברוכה השבה מההשתלמות ומהבחינות!
מה שאת מספרת משמח ומרגש.
תודה גם לך ממני, אגב. בזכותך הלכתי השבוע לשיעור ניסיון בטאי צ'י, והשבוע אלך לשיעור ניסיון בצ'י קונג אצל אותו מורה. אחר כך אחליט מה משניהם ללמוד (או את שניהם במקביל אולי?).
(אגב נוסף, מתי דף בית? :-)).
עירית_לוי
הודעות: 4246
הצטרפות: 13 יוני 2004, 20:33
דף אישי: הדף האישי של עירית_לוי

ביד רכה

שליחה על ידי עירית_לוי »

נתקלתי בשיר הזה היום בפייסבוק,
נראה לי מתאים לשים אותו גם כאן:

מְבֻקָש מָקוֹם שָקֵט עָלָיו תוּנַח הַנֶפֶש.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש מָקוֹם שֶיְשַמֵש מִדְרָךְ לְכַף הָרֶגֶל.
לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.
מְבֻקָש עָצִיץ, עָלֶה, גִבְעוֹל, אוֹ שִיחַ, שֶלֹּא יָקוּם
וְיִתְקַפֵל כּשֶהִיא תָבוֹא. לְכַמָה רְגָעִים בִּלְבַד.

מְבֻקָש דִבּור אֶחָד, נָקִי, נָעִים וְחַם שֶיְשַמֵש סַפְסָל
מִקְלָט, לְמִישֶהִי, קְרוֹבָה שֶלִי, יַלְדָה-יוֹנָה, נַפְשִי שֶלִי
אַשר יָצאָה מִן הַתֵיבָה, לכַמָה רְגָעִים, בִּשְעוֹת הַבֹּקֶר,
ולֹא מָצאָה מְאָז מָנוֹח לרַגְלָה.

אדמיאל קוסמן
צעד_על_שביל_חצץ*
הודעות: 149
הצטרפות: 10 מאי 2014, 23:11
דף אישי: הדף האישי של צעד_על_שביל_חצץ*

ביד רכה

שליחה על ידי צעד_על_שביל_חצץ* »

היי עירית,
אני מאוד מבינה מה את אומרת,ואני מסכימה איתך (זה יחסית קל לי, כי אני מהרהרת בעניין כבר תקופה, והיו לא מעט משפטים שהפילו לי את האסימון שאי אפשר ללמוד דבר בצורה ישירה. אמר לי את זה רנדי פאטוש, ובודהה וארווין ילום וגם נזיר טיבטי שמישהו ציטט עבורי). נראה לי שאני רק מחפשת חיזוקים ותומכות להחלטה שלי ליצור שינוי, כלומר משהו להיאחז בו אם ארגיש שהמבט מוסב לכיוון אחר, משהו להיתמך בו כנגד דפוסי חשיבה מושרשים. ואני שמחה על הצ'י קונג !

יוליקו, אני מסכימה איתך - מברוק!
שליחת תגובה

חזור אל “אודות החינוך הביתי”