ביד רכה

[אפי*]

מעניין, ואולי גם רלוונטי

https://www.themarker.com/markerweek/1. ... 1CQYk2EVvE

[עירית_לוי]

מעניין מאוד
תודה.

[אפי*]

_הדבר השני הוא להתחיל להבין מה ולמה את חווה שם. אם מתאים לך, אפשר להתחיל משתי שאלות:

• מה מפחיד בלהרגיש שאת לא יודעת?
• מה מכאיב בלהרגיש שאת לא יודעת?_

אז זו באמת הרגשה די איומה עבורי. זה גורם לי להרגיש מאוד קטנה ונזקקת, מין הרגשה כזו שכולם כבר יודעים ומבינים, ורק אני לא מצליחה לפענח את מה שצריך. שגם אם יסבירו לי אני לא אבין. זה שם אותי במקום שאני לא רוצה להיות בו. אני לא רוצה להיות קטנה, אני לא רוצה להיות נזקקת, אני חוששת לא להבין גם אחרי שיסבירו לי, ושזה יהיה אבוד.

[עירית_לוי]

אני מבינה שהיא נחווית כאיומה.
ומהתיאורים שלך אני גם מבינה שהחוויה הזאת יוצרת לך מעין מעגל שלילי: את יושבת ללמוד, ואז את לא יכולה לשהות בתחושה שאת לא מבינה (ובתהליך למידה תמיד ולכל אחד יש רגעים בהם הוא לא מבין), ואז את בורחת מעצם הלמידה (כי זה איום ובלתי נסבל), ואז את עוד יותר לא מבינה, כי לא באמת למדת. כלומר החוויה הבלתי נסבלת רק מתעצמת עבורך.

האם את יכולה לרגע, רק לרגע, לעשות מעין זום אאוט לחוויה, להביט על עצמך מהצד, ולראות שזו לא האמת שאת קטנה ונזקקת? לא להמעיט מהקושי, לא לזלזל בחוויה או להכחיש אותה. רק להתמקם לרגע קצר מחוצה לך ולראות שזו לא האמת לגביך?
מה דעתך?

תכתבי מה עולה בך. אם את לא מתחברת נמשיך ונמצא דרך אחרת לגשת לזה.

[אפי*]

ממממ... נניח, אם אני מדמיינת בנאדם אחר במקום הזה, אז כן, ברור לי שזה לא המצב. ברור לי שלימודים כרוכים בין היתר בקשיים ובמכשולים. כשזה נוגע אלי, בתחומים מסויימים, אני מרגישה שזה חסר תקנה. שגם אם אני אנסה - אני לא אצליח.

[עירית_לוי]

אם אני מדמיינת בנאדם אחר במקום הזה, אז כן, ברור לי שזה לא המצב.
יופי
עכשיו, האם את מסכימה לשקול את האפשרות, את הרעיון, שאת מרגישה קטנה בגלל פצע או משקע שנצרב בך אי שם בעבר, ולא בגלל שזו האמת לגביך? כלומר שזהו רגש שנובע ועולה בגלל משקע. הרגש מרגיש אמיתי. אבל האם השכל מוכן לשקול שזה לא אמיתי?

[אפי*]

בתכלס, בשורה התחתונה, זו של הביצועים - זה אמיתי.

[עירית_לוי]

מבינה מה את אומרת.
ואם אשאל לא על השורה התחתונה, אלא החוויה הרגשית שלך? את יכולה לשקול שאולי היא מטען או משקע שמגיע מאי שם מהעבר שלך? רק החוויה הרגשית, עוד לפני התוצאות שהיא מייצרת.

[אפי*]

כן, למרות שאני לא מצליחה לזכור איפה זה התחיל (ובעיקר - למה??) אני מצליחה לזכור חוויות מוקדמות מאוד של התחושה הרגשית הזו.

[עירית_לוי]

יופי, ואת לא אמורה או חייבת לזכור בשביל לעבוד עם זה
שאלתי בעיקר כדי לכוון אותך לעשות את ההפרדה בין המשקע מהעבר והחוויה הרגשית שהוא מייצר בך - לבין המציאות והאמת לגבי האישה שאת:

משקעי העבר מייצרים אצלנו חוויות רגשיות מכאיבות, שצפות בסיטואציות מאוד מסויימות (כל אחד והכאב או הפחד שלו). וההצפה הזאת יוצרת סבל ומגבילה את החופש להתנהל באותה סיטואציה.
העניין הוא שזו לא האמת לגבינו. הפצעים הללו יוצרים חוויות שממש מרגישות כמו האמת, שמשחזרות רגע כואב מהעבר (או רצף של רגעים שהצטברו לכדי משקע אחד) – אבל הן לא האמת.

אחד הדברים שאפשר לעשות זה ללמוד להפריד בין החוויה לבין המציאות. ללמוד להתפקח מה"סרט" שהסיטואציה החוזרת זורקת אותנו אליו. בסבלנות, בעדינות, ומתוך הרבה כבוד למערך הרגשי והדרך בה הוא פועל כדי להגן עלינו מלחוות שוב כאב. אם את מתחברת לכיוון הזה אנחה אותך כיצד לגשת לשם.

וגם, במקביל, כפי שהצעתי קודם, להפנות הרבה חמלה לעצמך שחווה את החוויה הזאת כי היא מאוד כואבת. הנטייה האוטומטית שלנו היא לחבוט בעצמנו ("שוב פעם את סתם יושבת ולא לומדת? שוב פעם את לא מבינה?"). העניין הוא שזה להוסיף כאב על כאב. גם כך כואב לך. ועכשיו ההלקאה העצמית מכאיבה גם היא.

תראי אם את מתחברת (אם לא, נחפש דרך אחרת).
אם משהו לא ברור עד הסוף כמובן תגידי ואנסה להבהיר.

אני פה.

[אפי*]

אם את מתחברת לכיוון הזה אנחה אותך כיצד לגשת לשם.
כן, כן, כן, אשמח מאוד

[עירית_לוי]

בשמחה.
זו עבודה מדורגת, בסדר?
כלומר, אציע משהו, תראי מה עולה בך, תגיבי, ומשם נמשיך יחד.

כותבת לך כמה שאלות.
ממש חשוב שתעני עליהן מהבטן ולא מהשכל.
וגם חשוב שתתני לתשובה האותנטית לעלות ואל תנסי לכוון ל"כן".

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"?
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי?
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה?
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי?
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי?
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה?
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני?

אל תשכחי את שתי ההנחיות שפירטתי מעליהן .

את יכולה לענות על זה פה.
את יכולה גם לעשות עם זה כמה סבבים, ואז לכתוב פה תגובה כללית יותר ופחות תשובות ספציפיות. מה שנוח לך יותר.

[אפי*]

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"? זה קשה לי ממש, מכווץ את הבטן וסוגר את העיניים
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני פוגשת אותה כל הזמן, אבל זה לא משהו שאני עושה בשמחה או ברצון
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה? אולי
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי? כן, ויחד עם זאת התחושה היא שזה גם העבר הקרוב מאוד.
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי? אבל היא האמת לגבי.
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה? במידה מוגבלת מאוד.
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני? פחחחח.

[עירית_לוי]

נהדר שענית.
מתאים לך מחר לענות שוב על אותן השאלות?

[אפי*]

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"? זו החוויה פחות או יותר הכי מייאשת שיש בארסנל החוויות שלעולם יש להציע לי.
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני לא רואה איפה אלמנט השחרור נכנס לתוך החוויה הזו, רק אלמנט התסכול
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה? לצערי, החיים זורקים לי את החוויה הזו לפנים שוב ושוב
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי? עבר, הווה, עתיד... זה מרגיש די אותו הדבר כרגע
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי? היום זה יום קצת קשה לשאלה הזו
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה? פחחחח
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני? לא...

[עירית_לוי]

-האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני לא רואה איפה אלמנט השחרור נכנס לתוך החוויה הזו, רק אלמנט התסכול
מבינה מתוך מה שכתבת שאת חווה את החוויה הזאת די הרבה בימים האחרונים .
ולכן, אני רוצה להציע לך למנף את המפגשים הלא נעימים הללו עם החוויה – למנף אותם לשחרור של הפצע. כדי שזה לא יסתכם רק בכאב, תסכול וחוסר אונים.

אם מתאים לך לנסות, הנה תרגיל אחד אפשרי:
בשלב ראשון (אח"כ נראה מה עוד) בכל פעם שאת חווה את החוויה את -

1. מזהה שנקלעת אליה.
2. מזכירה לעצמך שהיא תזכורת של פצע ילדות שעולה עכשיו אל פני השטח.
3. לוקחת נשימה עמוקה ומרחיבה את בית החזה (יכולה גם ממש למשוך את השכמות אחורנית). זה כתגובת נגד לכיווץ שרוב הסיכויים שעולה בך ברגע ההוא.

את יכולה בהתחלה לעשות את הפעולות הללו אחת אחרי השניה, ובהמשך את שלושתן במקביל.
זה יכול להיראות כך: "אני עכשיו בתוך החוויה של אני קטנה ונזקקת. אני זוכרת שהיא נובעת מפצע ילדות שצף כרגע". ותוך כדי זה את נושמת ומתרחבת.

ברגע האמת את כפי הנראה: מתכווצת, מתנגדת לחוויה, ומאמינה שהיא האמת לגביך.
התרגיל הזה מיועד לעצור את התגובה האוטומטית, האינסטינקטיבית (והטבעית! ) הזאת ולסייע לך לעלות על נתיב של שחרור וריפוי הפצע.
אם משהו לא ברור כאן כמובן תשאלי.

מה דעתך?

[אפי*]

יכולה לנסות.

זה הגיוני שאני לא זוכרת שום פצע כזה?

[עירית_לוי]

יכולה לנסות.
נסי ובואי לספר מה ואיך הולך .
אם לא ילך נחפש כיוון אחר.



זה הגיוני שאני לא זוכרת שום פצע כזה?
בוודאי. לפעמים המערכת הרגשית עובדת חזק על להדחיק, כדי שלא יכאב.

[בתיה*]

שלום עירית
אני מתמודדת עם ילד/ נער שיש בו המון המון רצונות טובים, שאיפות, מוטיבציה גבוהה אפילו שמץ פרפקציוניזם, ומאידך סף תסכול נמוך מאוד.
יש אצלו פער גדול מאוד , גדול מדי בין המצוי לרצוי.
ומתייאש מהר כשלא מצליח במה שהוא רצה , לדעתי בגלל שהמטרה מראש היתה גבוהה מדי, רחוקה מדי, קשה מדי.
<אני תמיד אומרת לו שעליו לבחור מטרות קטנות יותר וברות ביצוע , ושעליו לשאוף להתקדם בצעדים קטנים יותר>
לאחרונה החל לומר, "אני שונא את עצמי ואת הבטלנות שלי"
אמרתי לו שאני לא מאמינה שהוא בטלן, ושוודאי היתה סיבה מדוע לא הצליח לעשות את מה שרצה . או שהיתה סיבה לכך שנמנע מלעשות משהו.
הוא תמיד אומר "שום סיבה זו רק הבטלנות שלי".

אני יודעת שמאחורי המילה "בטלה" או המילה "עצלות" וודאי יש דפוס כלשהו, מנגנון הגנה, שמשרת אותו, רק שאיני מצליחה בעצמי לפרק את זה.
האם יש לך כיוון, אולי?

[עירית_לוי]

היי בתיה,

לאחרונה החל לומר, "אני שונא את עצמי ואת הבטלנות שלי"
_אני יודעת שמאחורי המילה "בטלה" או המילה "עצלות" וודאי יש דפוס כלשהו, מנגנון הגנה, שמשרת אותו, רק שאיני מצליחה בעצמי לפרק את זה.
האם יש לך כיוון, אולי?_

יש לי כמה השערות, תבדקי אותן:

משפט כזה של הלקאה עצמית עשוי להיות מנגנון הגנה מפני גינוי שעלול להגיע מבחוץ, מהסביבה. משהו כמו "להקדים תרופה למכה". כלומר להקדים מכה למכה שאולי תכף תגיע מבחוץ. אנחנו תמיד מעדיפים לתת לעצמנו על הראש ולא לשמוע את זה מבחוץ. יש תחושה שככה זה פחות יכאב.

כמו כן, יש סיכוי שקשה לו עם אי העמידה שלו ביעדים הגבוהים שהוא מציב לעצמו. הוא ניצב חסר אונים מול זה, לא מצליח לשנות את זה, ואז - הלקאה עצמית נותנת תחושה שהנה אני כן עושה משהו. אני מעניש את עצמי. אני מודע, אני נותן לעצמי בראש, וכך אולי משהו יזוז פה.

בנוסף, פרפקציוניזם עשוי להיות מנגנון הגנה מול כאב של תפיסת ערך עצמי חסרה. מחשבה לא מודעת כמו: "אם אני אעשה את זה ואת זה ואת זה מושלם, זה יהיה סימן שאני בעל ערך, סימן שאני כן מספיק טוב".

נקודה אחרונה - ההשערה שלי היא שיש לו רגישות כלשהי (מכירה את המונח אדם רגיש מאוד / ילד רגיש מאוד?). יש סיכוי שהוא חווה הצפות רגשיות אל מול המציאות ובתגובה לוקח צעד אחורנית ונמנע. אני לא חושבת שיש בו, בבנך, בטלנות או עצלנות אלא הימנעות. נעות ממשהו, מחוויה מציפה כלשהי.

מה דעתך? תראי אל מה את מתחברת.
ובנוסף, אם מתאים לך, כדי להרחיב את התמונה, את יכולה לספר עליו עוד קצת: בן כמה הוא בדיוק? איך נראים היחסים שלו אתכם? עם האחים שלו? איך הוא מבחינה חברתית? מה החוזקות שלו? מה הוא אוהב?

בכל מקרה, לא הייתי מנסה לשתף אותו בתובנות הללו באופן ישיר, אלא עובדת על ריכוך הגישה כלפיו וכלפי ההתבטאויות שלו. כלומר על מי להיות מולו. זו יכולה להיות דרך רבת עוצמה לתמוך בו ולהקל עליו.

אני פה אם תרצי להמשיך

[אפי*]

נסי ובואי לספר מה ואיך הולך .
היי,

ההודעה האחרונה כאן נכתבה בדצמבר, כך שבהחלט עבר זמן, אבל בעקבות הקורונה והשהות הממושכת בבית החלטתי לנסות ולגשת למבחן שאותו אני צריכה לעבור כדי להגיש מועמדות לתוכנית שאני מעוניינת בה.

הדברים התחילו ברגל ימין, באופן שהפתיע אפילו אותי (למרות שמאז ומעולם הייתי טובה בהתחלות, הבעיה היא אחר כך). למדתי, הצלחתי לדחוס רגעי לימוד משמעותיים וטובים בכל מיני זמנים מוזרים ובחלקי זמנים כשכולם בבית. ואז, משהו קרה. אני יודעת בדיוק מה זה היה - בתחילת הלימודים, באופן מודע מאוד, לא עשיתי לעצמי רשימת מטרות או זמנים. ידעתי שאני יכולה לקחת את הזמן (אם לא עשיתי את זה בעשור האחרון, זה באמת לא מאוד משנה אם עכשיו זה ייקח חודש או חודש וחצי או שלושה חודשים). אבל בשלב כלשהו תחושת הציפה בחוסר וודאות כבר היה יותר לא נעימה מכן נעימה וישבתי לכתוב רשימה מסודרת של הנושאים שצריך לכסות. זו הייתה רשימה ארוכה, מאוד, ואני הייתי בסעיף 4 מתוך 24 סעיפים, שכולם כבדים וקשים. וברגע זה, נפלה בי איזו תחושה של - וואלה, אין סיכוי. זה חמוד ויפה שהייתה לך מוטיבציה לכסות באופן מקיף ויסודי ארבעה סעיפים ראשונים, אבל אין סיכוי שתעשי את זה עם עוד 20 כאלה. זה יותר מדי, זה גדול עליך, גם רק הארבעה הראשונים גדולים עליך, אבל עם זה עוד איכשהו היית יכולה להתמודד, אבל עוד 20 כאלה? זה פשוט הפך ברגע למשימה בלתי אפשרית.

אם הייתי אני של לפני כמה שנים, לא הייתה דרך חזור מהנקודה הזו. אבל זו אני של עכשיו, ולמדתי כמה דברים בחיים שאני מנסה לעשות בהם שימוש. אז לא הפסקתי ללמוד. המשכתי, בקצב איטי הרבה יותר (מה שמבאס אותי מאוד, כי אם אני כבר רוצה לעשות את המבחן הזה, הלוואי שהייתי יכולה להתגייס לזה בלב שלם ולהשקיע בזה כמו שצריך). אני ממש מרגישה התנגדות פנימית. אני פותחת את ספר התרגול, ואחרי כל שאלה מחדש (ויש שם הרבה, הרבה, הרבה שאלות) אני רוצה ללכת משם. אני מרגישה את העיניים שלי מנסות להתרחק מהדף, כאילו אני ממש לא רוצה להיות שם (ויחד עם זה, בטח שאני רוצה, אני רוצה גם להיות מלאת מוטיבציה ואמונה עצמית לגבי זה).

ניסתי לנשום לנוכח התחושות האלה, אם יש לך עוד מחשבות או רעיונות לכיווני פעולה - יותר מאשמח לשמוע. תודה!

[אפי*]

ממשיכה לכתוב ומקווה שתגיעי לכאן

אני מנסה להקשיב לדיבור הפנימי, זה שהופך את זה כמעט בלתי אפשרי בימים האחרונים לשבת וללמוד. אני מסתכלת על בעיה, ואז שומעת את הקול הפנימי שלי אומר: ״זה סינית בשבילך״. ואז אני מנסה לדבר עם הקול הזה ואומרת לו - ״רגע, רגע, זו רק הבהלה הראשונית, בוא ננסה לקרוא, מה בכלל כתוב כאן?״. ואז אני מסתכלת על הבעיה לאט לאט. ולפעמים אני מצליחה להתיר את הסבך ופעמים רבות גם לא. יש לי קושי גדול מאוד עם ההרגשה שניסיתי ולא הצלחתי, זאת אומרת, שישבתי, וממש קראתי כל מילה, וכתבתי על הדף, ובכל זאת, לא הצלחתי לפענח את הדרך לפתרון. אני מנסה להגיד לעצמי שככה זה. ככה לומדים! לא מצליחים משהו ואז מסתכלים על הפתרון ולומדים ובפעם הבאה אני אצליח תרגיל כזה. אבל בכל פעם שאני מנסה משהו ולא מצליחה זה גורם לי לתחושה מאוד חזקה של - זה לא נכון עבורי להיות כאן (ובכל פעם שאני מצליחה תרגיל, אני מפזזת בקלילות אל עבר התרגיל הבא).

התחושה הזו, השלילית החזקה, ממש יוצרת רתיעה, שמקשה אלי ללמוד בזמן שהחלטתי להקדיש לזה. מתסכל...

[עירית_לוי]

היי אפי
כיף שחזרת!

ראשית, כל הכבוד על ההעזה והקפיצה למים.
כל הכבוד גם על המאמץ להישאר ולא לברוח מהסיטואציה המאתגרת, ועל הדיאלוג הנחוש עם הקול הפנימי.

בכל פעם שאני מנסה משהו ולא מצליחה זה גורם לי לתחושה מאוד חזקה של - זה לא נכון עבורי להיות כאן (ובכל פעם שאני מצליחה תרגיל, אני מפזזת בקלילות אל עבר התרגיל הבא).
אני רוצה להזכיר לך את הקישור שעשינו לפני כמה חודשים בין תחושת ההצלחה או אי ההצלחה - לתפיסת הערך העצמי. בגלל הקישור הזה החוויה שלך היא כל כך מטלטלת, לשני הכיוונים, כמו שאת מתארת כאן. וזה כאמור קישור מוטעה שגורם לסבל: הערך שלך לא תלוי בביצועים שלך!

אם את כבר מייצרת עם עצמך דיאלוג בזמן אמת, מה דעתך לנסות את הזיהוי שהצעתי אז?

• נזרקתי כרגע לחוויה של אני קטנה ונזקקת.
• זהו משקע או פצע מהעבר שעולה כעת אל פני השטח. הסיטואציה המסויימת הזאת זורקת אותי אל חווית העבר הלא פתורה הזאת.
• זה מרגיש כמו משהו אמיתי לגמרי אבל אני יודעת שזו לא האמת לגביי. אני יודעת שמה שמייצר את התחושה זה המשקע, הזיכרון, הפצע.

זוכרת את ההצעה ההיא לתרגול? בשלב הראשון לעשות את ההפרדה הזאת, כדי לא לסבול כל כך, כדי לא להיכנס לסרט המכאיב הזה. אחר כך זו גם הזדמנות לרפא את הפצע ולשחרר את הקישור השגוי הזה.
מה דעתך לנסות את זה בימים אלו?

[אפי*]

אבל אני יודעת שזו לא האמת לגביי.
אני לא ממש מצליחה להאמין בחלק הזה. התחושה שלי היא שזה אמיתי, זאת אומרת, שהיכולת שלי היא מאוד מוגבלת, שלא משנה כמה מאמץ אני אשקיע, אני לא אצליח להתעלות מעבר לרמה מסוימת (שהיא ממוצעת מינוס ואליה אני יכולה להגיע גם בלי השקעה/מתיחת גבולות העצמי בצורה שלא נוחה ולא נעימה לי). ואין לי הוכחות אחרות כי עד עכשיו ההתנהלות שלי הייתה להגיד לעצמי את זה, ואז להפסיק את מה שגורם לי לתחושה לא נעימה, ואז להשאר בממוצעות.

[עירית_לוי]

אני מבינה
הנה כיוון המחשבה שלי. תבדקי מה דעתך:

אם עולות בך תחושות חזקות שגורמות לך לרצות לברוח מהסיטואציה של הלמידה, סביר להניח שמדובר בפצע כלשהו. כלומר שהסיטואציה נגעה במשהו כואב ולא פתור. בהכללה ניתן לומר שתגובה אינסטינקטיבית ובעוצמה חזקה מעידה על כך.

וכאשר הפצע (כפי שהגדרנו אותו בדצמבר) "אני קטנה ונזקקת" צף ומציף אותך – זה פוגע בביצועים שלך: את מתבלבלת, מתערפלת ו-פחות מבינה. ברגעים בהם את יושבת ולומדת והוא לא צף - הביצועים שלך כן טובים ואת כן מבינה.

מה שאני מנסה לומר זה שמה שאולי פוגע בביצועים שלך זה העירפול שנוצר בך כתוצאה מהצפת הפצע והכאב, ולא באמת היכולות שלך.

מה דעתך?
מוזמנת לכתוב כל מה שעולה לך ונמשיך משם.

[אפי*]

המממ... זו מחשבה מעניינת. בטוח יש איזו רמה של חרדה שמציפה אותי ברגע ש״זה סינית בשבילי״. העניין הוא שהרבה פעמים (או לפחות חלק מהזמן) זו באמת המציאות האובייקטיבית ולא רק סיפור שאני מספרת לעצמי...

[עירית_לוי]

בטוח יש איזו רמה של חרדה שמציפה אותי ברגע ש״זה סינית בשבילי״.
מה דעתך לנסות ברגעים הללו של חרדה או סתם של "אני לא מבינה", את התרגיל שהצעתי כאן:

ביד רכה (2019-12-07T13:29:14)

מה דעתך?

[אפי*]

• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת"? לא לא לא לא
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה של "אני קטנה ונזקקת" על מנת לשחרר את המטען שלה מתוכי? אני יכולה להגיד שכן, אבל ברגע האמת אני לא מסוגלת לעשות את זה
• האם אני מסכימה לפגוש את החוויה הלא נעימה הזאת ולהפסיק להימנע ממנה? אני באמת לא יודעת איך, זה כרוך בהרבה מאוד כאב וסבל להשאר נוכחת בנקודה הזו
• האם אני מסכימה לזכור שהיא נובעת ממטען מהעבר שלי? אני לא יודעת. בגלל שאני לא זוכרת משהו כזה, זו בעיקר מחשבה תיאורטית לא מעוגנת בשום זיכרון ממשי.
• האם אני מסכימה לנסות לזכור בזמן אמת שהיא לא האמת לגביי? אני מאמינה שזו האמת, לצערי.
• האם אני מסכימה להביט על עצמי בהערכה? על בסיס מה?
• האם אני מסכימה להביט על עצמי ולומר שאני נפלאה ונהדרת בדיוק כפי שאני?

[עירית_לוי]

יופי שחזרת לשם.
התכוונתי לתרגיל האחר, זה של זמן אמת ברגע שבו את בחרדה או בחוויה של "אני לא מבינה".
מעתיקה לך אותו לכאן.
אני חושבת שהוא יכול להיות מועיל כרגע.
תראי אם מתאים לך:

"מבינה מתוך מה שכתבת שאת חווה את החוויה הזאת די הרבה בימים האחרונים.
ולכן, אני רוצה להציע לך למנף את המפגשים הלא נעימים הללו עם החוויה – למנף אותם לשחרור של הפצע. כדי שזה לא יסתכם רק בכאב, תסכול וחוסר אונים.
אם מתאים לך לנסות, הנה תרגיל אחד אפשרי:
בשלב ראשון (אח"כ נראה מה עוד) בכל פעם שאת חווה את החוויה את -

1. מזהה שנקלעת אליה.
2. מזכירה לעצמך שהיא תזכורת של פצע ילדות שעולה עכשיו אל פני השטח.
3. לוקחת נשימה עמוקה ומרחיבה את בית החזה (יכולה גם ממש למשוך את השכמות אחורנית). זה כתגובת נגד לכיווץ שרוב הסיכויים שעולה בך ברגע ההוא.

את יכולה בהתחלה לעשות את הפעולות הללו אחת אחרי השניה, ובהמשך את שלושתן במקביל.
זה יכול להיראות כך: "אני עכשיו בתוך החוויה של אני קטנה ונזקקת. אני זוכרת שהיא נובעת מפצע ילדות שצף כרגע". ותוך כדי זה את נושמת ומתרחבת.
ברגע האמת את כפי הנראה: מתכווצת, מתנגדת לחוויה, ומאמינה שהיא האמת לגביך.
התרגיל הזה מיועד לעצור את התגובה האוטומטית, האינסטינקטיבית (והטבעית! happy) הזאת ולסייע לך לעלות על נתיב של שחרור וריפוי הפצע.
אם משהו לא ברור כאן כמובן תשאלי."

זה מכאן: ביד רכה (2019-12-07T13:29:14)

[אפי*]

מתרגלת את מה שהצעת, זה עוזר לי לשהות במרחב הקושי למשך זמן מעט יותר ארוך

שני דברים שצפים ותוקעים אותי שוב ושוב -

1. איך זה יראה בעיני אחרים?

למרות שאף אחד בכל העולם כולו (ממש אף אחד) לא יודע שאני לומדת למבחן הזה (בעצם חוץ מהקוראות כאן ) אני ממש מרגישה את התחושה הזו של... בוז? מין - כשמסתכלים עליך מהצד לא היינו מנחשים שתתקעי בשאלה הזו.

1. ומה אם בסוף זה לא יצליח? מדי פעם כדי לעודד את עצמי אני מספרת לעצמי סיפורים קצרים בראש על איזה נהדר זה יהיה כשאני אצליח. כשאני אגש לבחינה ואקבל ציון מהמם ומסחרר ואצליח ללמוד את מה שרציתי במשך כל הזמן הזה במקום מצוין. ואז אני חושבת... אבל רגע, מה אם זה לא יקרה? מה אם גייסתי את הזמן ואת המשאבים ואני מנסה, ואני נושמת, ואני נשארת כדי לפתור את התרגיל, אבל בסוף הציון לא יהיה מספיק גבוה? מה זה מעיד על היכולות האמיתיות שלי? מה זה מעיד על הסיפור של נשקיע ונצליח? ואני לא מצליחה אף פעם לסיים את המחשבה הזו ממש עד הסוף.

[עירית_לוי]

נהדר שאת מתרגלת את זה!
זה גם מקל, כמו שאת מרגישה, וגם עושה עבודת ריפוי על הדרך.
לכן אם את מצליחה, אני ממליצה מאוד להמשיך. כמה שתוכלי.


שני דברים שצפים ותוקעים אותי שוב ושוב -
אני חושבת ששתי המחשבות הללו מעידות על כך שהסיטואציה הזאת של לימודים לוחצת לך חזק ובדיוק על הנקודה של תפיסת הערך העצמי. היא מגרה את הפצע ומציפה אל פני השטח כאב.

שתי המחשבות החוזרות הללו (איך אחרים יראו ומה אם זה לא יצליח) נראות לי מהצד כמו מנגנון הגנה שבודק את הגבולות, מכין אותך ל"גרוע מכל". שוב ושוב ושוב, בלופים. וזה, בעיני, מסמן לך שיש לך פה הזדמנות לשחרר את התפיסה השגויה והמכאיבה. לרפא את הפצע ולייצר עליית מדרגה במה שאת חושבת עליך.

מה שאת יכולה לעשות זה בכל פעם שעולה אחת המחשבות הללו – להזכיר לעצמך שזה מנגנון הגנה, ומעצם היות המחשבה מנגנון הגנה, היא כנראה לא האמת. כלומר לפרוק אותה מנשקה. למשל כך:

"אם אחרים יראו אותי האם הם יבוזו לי?
המחשבה הזאת עולה בי עכשיו כי אני חושבת על עצמי דברים לא טובים, אני בזה לעצמי על היכולות שלי, והבוז העצמי הזה מאוד מאוד כואב לי. בתגובה לכאב - אני מכינה עצמי לגרוע מכל: מצב שבו גם האחרים בזים לי. אני נשארת דרוכה ומוכנה מול אחד הסיוטים הכי גדולים שלי: שלא רק אני אבוז לי אלא שכולם יבוזו לי. אני מזכירה לעצמי שזהו מנגנון הגנה מול פצע ילדות. זו לא האמת."

"אם לא אצליח בבחינה?
המחשבה הזאת עולה בי עכשיו כי אני חושבת על עצמי שאני לא מסוגלת, לא מספיק חכמה ומוכשרת, והמחשבה הזאת מאוד מאוד מכאיבה לי. בתגובה לכאב – אני מכינה את עצמי לגרוע מכל. מצב בו אני באמת אכשל ולא אצליח. הנה אני כבר שם, מוכנה, דרוכה מול הכאב. אני מזכירה לעצמי שזה מנגנון הגנה מול פצע ילדות ולא האמת לגביי".


מה דעתך?
את יכולה להבין כיצד המנגנון הפנימי הזה פועל? אם לא, תשאלי ואנסה להבהיר עוד.
ואם כן, האם התרגול של לנטרל את המחשבות בזמן אמת נראה לך כמו משהו שאת יכולה לנסות?

[אפי*]

תודה רבה, עירית, אני מאוד מעריכה את העזרה שלך כאן.

אני לגמרי יכולה לנסות. המקום שבו קשה לי הוא זה של
זו לא האמת
כי מבחינתי זו לגמרי האמת, ואין לי כל כך הוכחה שמשהו אחר הוא האמת. אני מבינה שזו סיבה ומסובב, ובכל זאת, למה שאגיד לעצמי שזו לא האמת אם עד כה זו כן?

[עירית_לוי]

בשמחה רבה

זה שאת מוכנה לנסות למרות הקושי זה מעולה.
אולי התרגול יצליח לשנות משהו גם בתפיסה.

כי מבחינתי זו לגמרי האמת, ואין לי כל כך הוכחה שמשהו אחר הוא האמת. אני מבינה שזו סיבה ומסובב, ובכל זאת, למה שאגיד לעצמי שזו לא האמת אם עד כה זו כן?
את יכולה להתחיל מזה שאת יודעת שיש לך פצע שקשור בתפיסת ערך עצמי חסרה, כלומר שיש שם עניין עם ערך עצמי, ובהינתן הפצע סביר להניח שהוא משפיע איכשהו על תפיסת המציאות. מה את אומרת?

[אפי*]

אני תוהה למה זה לא הגיוני לחשוב שהחששות שלי משקפים את המציאות באופן כן ושתפיסת הערך העצמי היא נאמנה למציאות? (שואלת באמת, לא מנסה לעצבן)

[עירית_לוי]

ברור לי שאת שואלת באמת
זו שאלה חשובה.
חשוב לעשות הבחנה בין המציאות החיצונית לזו הפנימית.

במציאות את לפעמים אכן לא מצליחה להבין או לפתור את התרגילים. אבל האמת היא שאת לא קטנה ונזקקת, לא לא-מסוגלת, ולא חסרת ערך. לפעמים את מבינה, חדה, מפוקסת, קולטת - ולפעמים פחות.

הרגעים בהם את מבינה פחות אינם מעידים על הערך שלך. כאשר את נמצאת בסיטואציה בה את לא מצליחה להבין משהו - הפצע ננגע וכואב ביתר שאת, ואז את מוצפת לגמרי. אני גם מאמינה שכאשר הפצע שלך לפתע מפציע, זה גורע עוד מהיכולת שלך להבין. כי את נזרקת לחוויה של "אני קטנה". ולכי תחשבי בבהירות ברגעים כאלה...

אני אתן לך דוגמא שלא קשורה אליך, ואולי זה יקל עליך להבין למה אני מתכוונת:
קחי למשל מישהי שיש לה פצע של "אני לא רצויה ולא אהובה". אז נכון, לפעמים במציאות החיים היא תחווה דחייה: היא תפגוש חברות או בני זוג פוטנצאליים שלא ירצו בחברתה.
אבל זה לא אומר שהיא אדם לא רצוי, או אדם שלא ראוי להיות נאהב. אם היא תחווה סיטואציה של דחייה, זה יכאב לה ביתר שאת (כמו שלך כואב הפצע שלך, האחר) כי זה ילחץ לה בדיוק על הנקודה הרגישה שלה, על הפצע. על התפיסה העצמית השגויה שלה, וזב יצבע לה את כל המציאות בצבע הכואב הזה.

יש תפיסה עצמית, שאם היא יושבת על פצע, היא כמובן שגויה. ויש מציאות. לפעמים במציאות נוצר מצב שמתכתב עם אותה תפיסה עצמית אבל זה לא אומר שזה מעיד על הערך האמיתי של האדם.

הצלחתי להבהיר? אם לא, בבקשה תשאלי עוד. זו נקודה ממש חשובה.

[אפי*]

תודה על ההסבר, אני מבינה תיאורטית מה את אומרת, ובעצם נדמה לי שאני שואלת איך אני יכולה להיות בטוחה שאני לא האדם הזה, שכשהוא הולך ברחוב כולם מתרחקים ממנו באופן טבעי והוא לא מדמיין שהוא חווה דחייה, הוא באמת דחוי מאוד. איך אני יודעת שזו לא מסכה של כשירות אקדמית שהחזקתי בה במשך כמה שנים, בקושי, ושאולי כדאי לי לנסות להבין - את זה את לא יכולה לעשות, במקום להמשיך לנסות לעשות את זה?

[עירית_לוי]

איך אני יכולה להיות בטוחה שאני לא האדם הזה, שכשהוא הולך ברחוב כולם מתרחקים ממנו באופן טבעי והוא לא מדמיין שהוא חווה דחייה, הוא באמת דחוי מאוד. איך אני יודעת שזו לא מסכה של כשירות אקדמית שהחזקתי בה במשך כמה שנים, בקושי, ושאולי כדאי לי לנסות להבין - את זה את לא יכולה לעשות, במקום להמשיך לנסות לעשות את זה?
אני רק יכולה לומר לך שהשאלה הזאת נשמעת לי מהצד (כלומר מנקודת מבט אובייקטיבית ולא מעורבת רגשית ) כמו מנגנון הגנה. את מגנה על עצמך מפני האופציה הכי מכאיבה.
מסכימה לשקול את הרעיון הזה? לשהות איתו מעט?

[אפי*]

את מגנה על עצמך מפני האופציה הכי מכאיבה.
ניסיתי להמשיך ולחשוב על זה, ללכת עם המחשבה הזו. וחשבתי שזה באמת הגיוני, כי אם הסיבה שאני לא אתקבל לתוכנית שאני מעוניינת בה לא תהיה הציון, הסיבה תהיה כי אני לא מתאימה לתוכנית. זאת אומרת, אם אני אצליח להתעלות ולקבל את הציון הדרוש במבחן הזה, ועדיין לא יקבלו אותי, זה יעיד על כך שחוסר ההתאמה הוא במובנים הרבה יותר מהותיים. ובכלל, כשאני מתחילה לגלגל את המחשבות אל העתיד, הן הולכות ומסתבכות ומסתבכות.

כי גם אם אני אצליח לקבל ציון גבוה במבחן הזה, לתהליך הקבלה יש המשך, ואני אצטרך לגייס ממליצים ולכתוב באריכות למה אני רוצה (ולמה כדאי להם) שאהיה בתוכנית וכו׳ וכו׳. וכל שלב כזה, עבורי, ובאנגלית, הוא חציה של אוקינוס קטן וסוער. וגם אז (!) נניח שאעבור בהצלחה מסחררת את כל השלבים האלה, וכולם יגידו בהשתאות - וואו! היא בדיוק בדיוק מה שחיפשנו! גם אז, הקבלה היא, מטבע הדברים, רק השלב הראשון מאוד בתהליך עצמו. ואני לא רואה בדמיוני חלק אחד בתוך הדבר הזה שלא יהיה מאתגר - הקורסים שיגיעו אחר כך, עבודת המחקר.

וניסיתי לדבר עם עצמי יותר ויותר עמוק ולהקשיב לתשובות שלי - למה בכלל אני עושה את זה? אני יכולה לקבל הכרה מקצועית בלי זה, אני בהחלט יכולה להמשיך ולעבוד בלי זה, וללמד במדינה שבה אני חיה כרגע - אני בכלל לא רוצה. למה אני רוצה את זה? בעיקר כי אני רוצה לדעת, באמת לדעת, לא רק להאמין באופן תיאורטי, שאני יכולה לעשות את זה. שאני, עם כל חסרונתיי וקשיי, את הדבר הזה - יכולה לעשות.

והתלבטתי ביני לביני אם זו סיבה טובה מספיק וחשבתי שדווקא כן. שזו לא מטרה שמישהו אחר השליך עלי (אם מתעלמים מהחיבה של הוריי לאקדמיה), שלמרות שאני לא רוצה להמשיך לעד לעשות את הדבר הזה, הוא עשייה ראויה (אולי אני עוד קצת מתלבטת לגבי זה). טוב, נדמה לי שהמשפט האחרון חשף בלי ששמתי לב שההתלבטות כאן עוד בעיצומה. וגם זה דבר, כי יש כל כך הרבה עיסוקים בחיים (בטח בזמן קורונה עם כולם בבית) ועכשיו, אני באמת חייבת לדחוס גם את זה פנימה?

(אנחה).

[עירית_לוי]

ובכלל, כשאני מתחילה לגלגל את המחשבות אל העתיד, הן הולכות ומסתבכות ומסתבכות.
כן, ככה נראים לופים מחשבתיים שעולים כדי להגן מפני כאב.

בעיקר כי אני רוצה לדעת, באמת לדעת, לא רק להאמין באופן תיאורטי, שאני יכולה לעשות את זה. שאני, עם כל חסרונתיי וקשיי, את הדבר הזה - יכולה לעשות.

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת בעלת ערך בלי קשר להאם את יכולה או לא יכולה לעשות את זה?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת נפלאה ונהדרת עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לקבל אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה להעריך אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לאהוב אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?

אם מתאים לך לבדוק מה עולה, מוזמנת.
מזכירה שאין צורך לכוון לתשובה חיובית. לבדוק באמת מה עולה ולתת לזה מקום.

[אפי*]

הדבר הראשון שעולה זה - הלוואי שהייתי הבנאדם שמצליח בדברים מהסוג הזה. שפשוט מצליח. שלא צריך לעבור דרך חישוקים בוערים של שכנוע בזה שהכל בסדר גם בלי זה. שהייתי יכולה לראות את המטרה הזו, לכוון אליה חץ, ובלי הרבה בלגן, לפגוע בה.


האם את מסכימה להכיר בכך שאת בעלת ערך בלי קשר להאם את יכולה או לא יכולה לעשות את זה?
בעלת ערך, אחר. לא בעלת הערך הספציפי הזה.

האם את מסכימה להכיר בכך שאת נפלאה ונהדרת עם כל חסרונותייך וקשייך?
כן, אבל גם חסרה, במובן מסוים.

האם את מסכימה לקבל אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
לא בשמחה ובהתלהבות.

האם את מסכימה להעריך אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
הערכה על מה שיש - בטח ובשמחה.

האם את מסכימה לאהוב אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
(אנחה). לאהוב זו מילה גדולה, אפשר להתחיל עם לקבל?

[עירית_לוי]

הדבר הראשון שעולה זה - הלוואי שהייתי הבנאדם שמצליח בדברים מהסוג הזה. שפשוט מצליח. שלא צריך לעבור דרך חישוקים בוערים של שכנוע בזה שהכל בסדר גם בלי זה. שהייתי יכולה לראות את המטרה הזו, לכוון אליה חץ, ובלי הרבה בלגן, לפגוע בה.
אני מבינה לגמרי .
תראי, כל אחד מביט על חייו מבעד לפצע הילדות הספציפי שלו ואומר ש"הלוואי ש...". אני חלילה לא מקלה ראש או מזלזלת בכמיהה הזאת שלך, זה הדבר הכי טבעי והגיוני שיעלה מתוכך כרגע. אני כן מציעה לשקול שהכמיהה נובעת כפי הנראה מהרצון שהפצע של "אני קטנה ונזקקת ולא מסוגלת" לא יכאב כל כך.

אדם עם פצע של "אני דחוי ולא רצוי" היה אומר שהלוואי שכולם היו רוצים בחברתו ואף אחד לעולם לא היה דוחה אותו.
אם היה לף פצע אחר, הכמיהה שלך היתה אחרת.

זה לא אומר שהכמיהה אינה לגיטימית. זה כן אומר שכדאי להביט על המנגנון שפועל ברקע ומייצר את אותה כמיהה.

וכמובן להביט על הפצע ועל הכמיהה בחמלה, ברכות ובהבנה. למשל: יש בי כמיהה להצליח בקלות ובפשטות במבחן. יש בי כמיהה לא לשהות בתוך הסיטואציה המכאיבה של אני לא מצליחה ולא מסוגלת. יש בי כמיהה שהפצע של תפיסת הערך לא יכאב לי כל כך. זה טבעי וסביר ונורמלי שתהיה לי הכמיהה הזאת.

מה דעתך להביט על זה כך?

.
בנוסף, אם מתאים לך, אני מציעה לערוך מפגש נוסף ומחודש עם כל השאלות של אתמול:

• האם את מסכימה להכיר בכך שאת בעלת ערך בלי קשר להאם את יכולה או לא יכולה לעשות את זה?
• האם את מסכימה להכיר בכך שאת נפלאה ונהדרת עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לקבל אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה להעריך אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?
• האם את מסכימה לאהוב אותך עם כל חסרונותייך וקשייך?

[עורכת_בקטנה*]

לפלוני ששאל אם חלק מהדף נמחק,
תודה. נמחק לי בטעות כשערכתי, שחזרתי עכשיו.

[פלוני*]

תודה רבה לך !

[עורכת_בקטנה*]