בלוג אימון ואי השתוקקות

אנונימי

אחרי התלבטויות והתחבטויות רבות, החלטתי, הגיע הזמן לחזור לכאן, לבלוג הזה.
קרו המון דברים מאז הפסקתי לכתוב כאן אבל הרבה מאוד דברים גם נשארו אותו דבר. התלבטתי אם לפתוח דף חדש אבל לא יכולתי לתת כותרת מתאימה יותר מזאת, ההשתוקקות עדיין כאן, גם האימון. החלטתי למחוק את כל מה שנכתב פה בעבר, בעיקר מפאת משקלו הכבד של הדף אבל עדיין שומרת לעצמי אצלי במחשב וחוזרת לקרוא שם מדי פעם.
כשהתחלתי לכתוב כאן הייתי אנונימית כמעט לחלוטין מה שאפשר לי לכתוב כל מה שעלה על רוחי, היום חלקכן הגדול כבר יודעות מי אני ובכל זאת אני בוחרת להשתמש בשם עט הישן והטוב. אצטרך לברור מלים מפעם לפעם אבל כמו שקראתי לאחרונה באחד הדפים פה, זה משאיר את המסגרת החשובה של הדברים כשאי אפשר להתעסק בפרטים החושפניים.
אני צריכה תמיכה נשית חכמה, אני צריכה מדי פעם אייקון של חיבוק או פרח ובעיקר צריכה מקום שימשוך אותי לעבד בו את ענייני בכתיבה. אני מתגעגעת לזה כל כך, והיומן הפרטי לא עושה את אותה העבודה.
E8]וידוי jkizu0cU[/po]&feature=related

וואו.
ממתינה בסקרנות.

הופה!
@}

שליחה על ידי נטע* » 02 דצמבר 2009, 16:24

איך אני שמחה לראות אותך פה! בעיקר כי אין לי מושג על זהיות אחרות

והמרגיעון אומר " המציאות היא החלום האולטימטיבי" ודרך אגב- מארינה בהופיה- כיף גדול ממליצה

חיכיתי לך.

_וואו.
ממתינה בסקרנות._
חיכיתי לך.
בדיוק חשבתי לעצמי לא מזמן עם איזה שיר צעדת בסוף לחופה...
@}

יש!!!

התגעגעתי מאד. ברוך שובך חוחית אהובה.

הופה!
@}

ברוכה השווה! שמחה שחזרת לכתוב ולהביא לנו מוסיקה משובחת.. @}

עם איזה שיר צעדת בסוף לחופה... עם זה

איזה פרגון, עכשיו אני יודעת שיש באמת לאן לחזור.
אכתוב ברצינות בקרוב, עכשיו הולכת לישון, נאמנה לחוק החדש שקבעתי לעצמי: להיות במיטה ב 24.30 גג. (טוב נו, אני עוד צריכה להתקלח גם).

גם אני פה @} שמחה מאוד שחזרת

שליחה על ידי נטע* » 03 דצמבר 2009, 15:16

בחירה משובחה

וואו כמה זמן....
חשבתי עליך המון ותהיתי לשלומך פעמים רבות.
כיף "לראות" אותך כאן!
מחכה לקרוא קצת יותר...

יום ראשון בעשרה ימים שאני מרגישה סוג של נינוחות לאורך יותר מחמש דקות, סוף סוף איזה תחלופת אנרגיה מהמקום הכבד והמדוכדך שהייתי בו.
לפני עשרה ימים הגיעה הוסת, פעם שמינית (נראה לי) מאז שאנחנו מנסים להתעבר. והאכזבה הפעם היתה גדולה מתמיד.
לפני שהתחלנו לנסות, בתקופה שעוד כאילו נמנענו כל הזמן הייתי בטוחה שאהרה על הפעם הראשונה. כשזה לא קרה אמרתי לעצמי, טוב, זה כדי להפסיק עם היהירות הזאת, שלא אחשוב לי שהדברים קורים בדיוק כמו שאני מתכננת. אחרי ארבעה חודשים התחלתי להבין שאולי זה לא יקרה כל כך מהר כמו שחשבתי אבל שמרתי על אופטימיות. בכל פעם אמרתי לעצמי: עד שהתלמידות שלי ילדו אני בהריון, עד ראש השנה אני בהריון, עד יום ההולדת שלי אני בהריון וכל ה"דד ליינים" שהקצבתי לעצמי עברו חלפו.
בדרך קרו הרבה דברים טובים: הפסקתי לעשן! הורדתי לקפה אחד ביום, התחלתי לישון בשעות נורמליות, אני עושה הליכות די בקביעות (שבוע כן, שבועיים לא אבל בקביעות), מטופלת בדיקור ובהומאופטיה, לומדת פאולה.
אבל מרגישה שנכנסתי לזה כמו למשימה שצריך לבצע על הצד הטוב ביותר ואני מתעסקת הרבה בהכנה שלי להריון ופחות בלעשות ילדים.
אמנם יש כאלה שנכנסו להריון מאיזה פעם חפוזה בכלל לא קרוב לביוץ אבל נראה לי בכל זאת מוגזם לצפות לא לקבל וסת כשמזדווגים שלוש פעמים בחודש (גם אם כל השלוש בקרבה לביוץ).
ואני מרגישה שאבדה לי התשוקה והכמיהה לילדים, אני משתוקקת רק להריון, שהעיסוק בלמה אני לא בהריון ירד כבר מסדר היום.
ואני יודעת שזאת טעות, ושאין טעם לנסות להרות ככה.
ובעיקר אני מתביישת, על זה שאני לא בהריון, על זה שאני לא מצליחה להרפות מתחושת התחרות (עם כל החברות שלי ובנות הזוג של החברים של הבנזוג) והמשימתיות, על זה שכשאנחנו נכנסים למיטה יש לי כל כך הרבה רעש בראש שיוצא לי כל החשק.
נמאס לי שעם כל דבר בחיים אני צריכה לעבור "תהליך" ארוך כל כך של תסכולים ותובנות מעמיקות.

ובעיקר אני מתביישת, על זה שאני לא בהריון, על זה שאני לא מצליחה להרפות מתחושת התחרות (עם כל החברות שלי ובנות הזוג של החברים של הבנזוג)

אוי כמה שאני מזדהה.

נמאס לי שעם כל דבר בחיים אני צריכה לעבור "תהליך" ארוך כל כך של תסכולים ותובנות מעמיקות.
זאת נראית לי אמירה שאפשר לחרוט על דגלן של הרבה מורות ליוגה בשינוי אדרת... אצלי זה מופיע לפעמים בצורת: "ואיפה היוגה וכל עשרות הכלים שיש לי עכשיו?"

כמו שקראתי איפשהו לא מזמן, שכל החכמים הגדולים לא קוראים לכאבים שלהם סבל, אז אין בחייהם סבל, אבל זה ממש לא אומר שאין להם כאבים

שולחת

ואורך רוח מותק

שלום לך
הנה נכנסתי לראשונה.
קודם כל התמונות של השיר לחופה בקישור ששמת: על אף היותן קיטשיות ברובן, עם המון שקיעות וכאלה, רגשו אותי, ממש עושות חשק לחיות - כוחה של השמש אפילו דרך צילומים..

ולגבי הריון - תשמעי , יכולות להיות לזה המון סיבות ואת בוודאי יודעת (גם לא בטוח שהן קשורות בך) - אבל אולי כדי לעודד,
כשאני רציתי להיכנס להריון לראשונה , זה לקח שנתיים ושכבנו בכל זמן אפשרי - זה לא קרה!
אחרי שהות של חצי שנה בהולנד, שם אכלתי מאוד בריא ולעומת זאת עישנתי גראס בכמויות על - כניראה הגוף עבר איזה ניקוי ובסופן של שנתיים תמימות נכנסתי להריון...
(בידעבד אני חושבת שהייתה אצלו איזו בעיה כי גם עם אשתו הבאה היו בעיות).
בכל אופן מקווה עבורך שתצליחי לשחרר עד כמה שאפשר - זה בטוח יועיל מכל כוון . להצליח לחוות את הכאן והעכשיו בלי לחשוב על הרגע הבא.

שליחה על ידי נטע* » 05 דצמבר 2009, 09:51

חוחית מקווה שתמצאי את השמחה והדרך לשחרר ובינתיים שולחת

ענק

מה עם איזה סימבול לפוריות במקום דומיננטי בבית?
(רימונים, דגים, שיבולים...)

_ואני יודעת שזאת טעות, ושאין טעם לנסות להרות ככה.
ובעיקר אני מתביישת, על זה שאני לא בהריון, על זה שאני לא מצליחה להרפות מתחושת התחרות (עם כל החברות שלי ובנות הזוג של החברים של הבנזוג) והמשימתיות, על זה שכשאנחנו נכנסים למיטה יש לי כל כך הרבה רעש בראש שיוצא לי כל החשק._
אני לא חושבת שזאת טעות, אני חושבת שזה הכי טבעי בעולם להרגיש ככה. להתמודד בכל חודש עם האכזבה, ועם חצי חודש של ציפייה, ועם כל המתח שהופך לבן לוויה קבוע. זאת התמודדות ממש לא פשוטה.

נמאס לי שעם כל דבר בחיים אני צריכה לעבור "תהליך" ארוך כל כך של תסכולים ותובנות מעמיקות.
מזדהה מאד, מאד מאד.

הרבה

ונשיקות

זאת הייתי אני כאן למעלה.

הייתי רוצה לעודד ולחזק אבל אין לי כל כך מילים כרגע. אני מאוד מזדהה עם חוסר הסבלנות. ה"נו כבר, נו כבר!!!" הזה תוקף אותי בהרבה נושאים, אבל הכי מכולם בתחום האמהוּת, אז אני משערת שזו דרך טובה להתכונן

, ומאחלת שההריון יגיע בדיוק בזמן הנכון.

תודה לכולן על התגובות המפרגנות והמזדהות.
האמת שהתהלכתי די חרדה אחרי שכתבתי מה שכתבתי. הקולות השופטים בראש שלי כבר קראו תגובות מדומיינות קוטלות למדי. תודה לכולן, זה מאוד מעודד @}

מה עם איזה סימבול לפוריות במקום דומיננטי בבית? את יכולה לפרט? אשמח לישם.

כעיקרון הפינה שמתאימה לפוריות היא הפינה המערבית. צריך לבדוק מה יש בה. נקיה? מוזנחת?
ומתאים לשים שם תמונה או מובייל או משהו עם סימבול אחד שאת מתחברת אליו ומסמל פוריות.
(כמו הדברים שציינתי למעלה.)
חוצמזה, כדאי לבדוק גם את פינת הזוגיות (דרום מערב) ופינת הבריאות(מזרח)
אם את רוצה, תעשי את זה, תכתבי מה מצאת שם ונראה מה אפשר לעשות...

מה זה הפינה המערבית? צפון-מערב? דרום-מערב? בצפון-מערב יש לנו חדר מחשב/מחסן עמוס מאוד ומבולגן מאוד.
בדרום מערב נמצא חדר השינה שלנו והוא די פשוט, קטן וכמעט סגפני נראה לי.
במזרח מטבח ומקלחת ושירותים (כן, אני יודעת שזה לא חיבור מי יודע כמה, מה לעשות, בית ישן של קיבוץ).
באופן כללי הבית שלנו קטן עלינו, יש לנו הרבה רהיטים וחפצים ומעט מאוד מקום. זה מעיק עלי הרבה פעמים אבל כרגע אין מה לעשות. אני לא יכולה להעיף כמעט כלום כי רוב הדברים בשימוש ואנחנו מחכים לשיפוץ דירה אחרת, גדולה יותר, לעבור אליה.
אני די חיה במאבק חסר סיכוי נגד הבלאגן. מספיק שמונח ספר על השולחן וכבר מרגיש עמוס. אוף!
מה לעשות?

אז ככה. הפינה הצפון מערבית היא פינת הגבר!
סדרי וארגני אותה. שחררי דברים שאינם בשימוש...זיכרי שבלגן בבית זה בלגן בחיים.
אגירה גם מייצגת הרבה פעמים חוסר אמון ביקום שיזמן לך את אשר תצטרכי בזמן הנכון.
אין דבר כזה מאבק חסר סיכוי בבלגן.
את לא תאמיני איזה כייף יהיה לך לנקות ולארגן ולשחרר דברים. זה פשוט ממכר.
דרום מערב היא הפינה הזוגית. הוסיפי לשם סימבול זוגי שמדבר אליך...גם אני מאוד סגפנית בחדר השינה
אפילו נזירית הייתי אומרת...אבל אם את רוצה תינוק כדאי אולי "לחמם " את חדר השינה.
נניח וילון מתאים או אהיל...תהפכי את חדר השינה למשהו מזמין, חמים...אולי תמונה מהחתונה או תמונה
של שני ברבורים או מדף קטן עם ברווזי מנדרין או משהו כזה...
הפינה המזרחית מייצגת את הבריאות. שירותים במקום הזה... מה אני אגיד לך.. לא אידיאלי.
מה שאת יכולה לעשות כתיקון זה ככה:

לשמור שדלת השירותים והאמבטיה יהיו תמיד סגורות.
שהחדרים האלו יהיו מאווררים ומתוחזקים.
לחזק את הפינה המזרחית בסלון ע"י עציץ רענן שצומח כלפי מעלה.

הרבה עבודה...נכון?
שכחתי גם לשאול אילו תמונות יש לך בבית ואיפה...

הפינה הצפון מערבית היא פינת הגבר! טוב זה לא מפתיע, אני ממש לא אוהבת לאגור והגבר שלי... לא רק שהוא אוגר הוא גם לא מסכים לסדר את הדברים במקום נורמלי. אני אספר לו את מה שכתבת ואלחץ עליו להעיף מכאן את המחשב הישן, הרמקולים הישנים, מערכת ישנה ועוד כהנה וכהנה בלאגנים.
את לא תאמיני איזה כייף יהיה לך לנקות ולארגן ולשחרר דברים. אני מאוד אוהבת לעשות את זה, מארון הבגדים למשל אני מעיפה בגדים שלא בשימוש בערך אחת לחודש, חדר המחשב כל כך עמוס שאני לא יודעת בכלל מאיפה להתחיל אז אני מתייחסת אליו כאל מחסן ומשחררת את הצורך להעיף ממנו דברים.
כנראה שאצטרך להתמודד עם הפוביה שלי.
בחדר השינה יש וילון וגם אהיל ושני זוגות של ברווזי מנדרין, זוג בכל צד של המיטה. יש גם שטיח ורדרד. תמונה אחת תלויה קרוב לצד המיטה שאני ישנה בו, מתמונות ה"ילידות" של גוגן, מול המיטה פחות או יותר מונחת על הרצפה תמונה שציירה דודה שלי, ציור לא מפורש בקוים רכים וגוונים נעימים של סגול וורוד.
לגבי המטבח והשירותים זאת בעיה גדולה, אין סיכוי שדלת המקלחת תהיה סגורה, גם ככה החלל הקטן הזה לעולם לא מצליח להתאוורר כמו שצריך ויש בו לחות מתמדת. הדלת הזו סגורה רק כשאנחנו מתקלחים או יושבים על האסלה וגם אז לא תמיד. חדר המקלחת אגב נמצא בפינה דרום-מזרחית, זה משנה?
הולכת לשים עציץ בפינה המזרחית של הסלון!

שכחתי גם לשאול אילו תמונות יש לך בבית ואיפה...
בסלון מעל הספה הגדולה שני ציורים של סבתא שלי, שניהם בגווני אדום-כתום-צהוב. אחד יותר מופשט, בשני דמות אישה מעורפלת.
מול הספה, מעל הטלויזיה, עוד תמונה קטנה של גוגן ופורטרט שלי בפרופיל, תמונה בשחור לבן שעליה ציירה הצלמת.
מסקנה שלי עוד לפני שאת כותבת: חסרות דמויות גבריות ואלמנטים גבריים?!

תודה על היעוץ, בעבר אהבתי מאוד לעצב את הבתים שלי לפי הפנג שווי, מודה שבבית הזה קצת זנחתי את זה אם כי יש מצב שבהתחלה כן חשבתי על זה.

חלמתי בלילה שאהובי ואני צועדים בשביל כלשהו וסביבו זרוקות המוני גופות של תינוקות בני יומם, חלק רק גולגלות מחוברותאחת לשניה בחבל ונזרקות באויר.
נדמה לי שהתינוקות היו כושים, או מאוד כהים אבל אני לא בטוחה. התעוררתי נסערת, בערך שעה וחצי אחרי השעה שהייתי אמורה להתעורר בה )-:

לפני כן בשלב מוקדם יותר של אותו חלום או בכלל בחלום אחר חלמתי שאני יושבת בשורה עם כמה אנשים, בינהם חברה שלי שבהריון ועוד זוג חברים לא קרובים במיוחד ואנחנו מקבלים מכות בכפות הרגליים משרה מהאח הגדול (ומי שלא מכירה את שרה מהאח הגדול שתתבייש לה!).

בזמן האחרון המון חלומות זוועה שכאלה, בכלל אלה החלומות היחידים שאני זוכרת.

(יכול להיות שהחלומות הם בהשפעת הסיפור שלי?)

(יכול להיות שהחלומות הם בהשפעת הסיפור שלי?) אני לא יודעת, ברור שזה משפיע. חשבתי הרבה על המייל ששלחת לי אז ואני לא רוצה לפרט יותר מזה במרחב הזה. אבל אני באמת לא יודעת מאיפה החלומות האלה באים.

זוג בכל צד של המיטה
נראה לי יותר מידי. כמו כאלו ששמים המון חמסות בכניסה לבית...דבר כזה למשל לא מעיד על הגנה
אלא על חשש שאין הגנה מספקת.
אותו דבר לגבי הברווזים. תשאירי זוג אחד ומקמי בפינה הדרום מערבית.
מתמונות ה"ילידות" של גוגן
לא מכירה את התמונה הזאת מתארת לעצמי שיש שם רק נשים. נכון?

תמונה שציירה דודה שלי, ציור לא מפורש בקוים רכים וגוונים נעימים של סגול וורוד.
גם את התמונה הזאת אני ממליצה לשחרר. תמונות סוריאליסטיות או דומות מזמנות מצבים לא ברורים...
אין סיכוי שדלת המקלחת תהיה סגורה, גם ככה החלל הקטן הזה לעולם לא מצליח להתאוורר כמו שצריך ויש בו לחות מתמדת. הדלת
אז תשקיעו ותשימו ונטה ושדלת השירותים תהיה סגורה!
זה לא בריא שאדים מהשירותים מגיעים למטבח ובמיוחד שזו פינת הבריאות.
אי אפשר לחפף עם זה.
_חסרות דמויות גבריות ואלמנטים גבריים?!
תודה על היעוץ, בעבר אהבתי מאוד לעצב את_
לא חסרות דמויות גבריות כמו שחסרים לי סימבולים זוגיים.
עוד לא יצא לי להכיר נשים אשר שמו תמונות של נשים לבד בבית ולא הרגישו בודדות בתוך הקשר.
המלצתי - לשחרר לגמרי. לא לבוידעם לא למחסן פשוט להעיף.
במקומן חפשי תמונה זוגית אשר מייצגת את הזוגיות אליה את שואפת...לא פשוט למצוא תמונות זוגיות טובות
אבל תודי שזה אתגר (-:

תשאירי זוג אחד ומקמי בפינה הדרום מערבית. האמת היא שבמקרה השבוע בסידורי מצאתי זוג ברווזים שכנראה קניתי מתישהו בשביל לתת במתנה ומכיוון שמצאתי אותם החלטתי להוסיף, אבל הם לא היו שם כדרך קבע. הפינה הדרום מערבית היא לא כל כך אפשרית, זה הרגליים של המיטה ויש רווח של 15 ס"מ בין המיטה לקיר, אפילו מדף קטן אי אפשר לשים שם. סתם ממערב זה טוב?

בתמונות של גוגן יש רק נשים וחיות.
אני דווקא חייבת לציין שלא מרגישה בודדה בכלל בקשר. אבל מתחברת לרעיון שמאחורי סימבולים זוגיים. מתחילה לחפש.

עניין השירותים הוא ללא ספק האתגר הגדול ביותר ואולי גם המשמעותי ביותר, אחשוב מה לעשות עם זה.
אינשאללה תוך חצי שנה אנחנו בבית אחר!

השבוע האחרון היה גדוש חלומות משוגעים ובעיקר מאוד זכירים ונוכחים. שנת הלילה שלי היתה מוזרה. ביום ראשון התעוררתי יקיצה טבעית ב 5.30 בבוקר, דבר חריג מאוד אצלי, ולאחר מכן כל השבוע לא הצלחתי להתעורר לפני 9 בבוקר. היום היה השיא, התעוררתי באחת עשרה כמעט. את כל החלומות שאני זוכרת מהם שבבי חלום חלמתי בבקרים, בשעת השינה האחרונה שלי.
מוטיב חוזר בחלומות הוא מוטיב הבגידה וחילופי הזוגות. חלמתי על אנשים שאני מכירה שהם בזוגיות אחרת מזו שהם נמצאים בה במציאות, חלמתי שאנחנו, אישי ואני מחליפים בני זוג.
ביומיים- שלושה האחרונים מציפים אותי גלי עצבנות פתאומיים ואני חסרת סבלנות, בעיקר כלפי אהובי (נקרא לו מעתה יואב). מכירה את העצבנות הזו כעצבנות הורמונלית, גלים שבאים והולכים.

חשדתי, חשבתי, קיויתי, רציתי, שמחתי, ציפיתי, ייחלתי... אבל גם הפעם הגיעה הוסת.
עוצמות התסכול הולכות וגדלות, הגעתי למידה מסויימת של יאוש, לא יאוש תהומי חלילה אבל אם עד עכשיו בכל חודש באמת האמנתי שהפעם זה קורה, עכשיו אני במקום שחוק יותר ומאמין פחות.
סביבי מספר הולך וגדל של הריוניות, כולל כמה חברות קרובות שלא העלתי בדעתי שיהיו בהריון לפני (אבוי לתחרותיות הנוראית הזאת). אני באמת שמחה בשביל כל אחת ואחת. אני גם לא מקנאה בהן כמו שאני מאוכזבת מעצמי. לצערי אני חווה זאת כמכה קשה לאגו.
אני מוכרחה להצליח לנטרל את חווית התחרות מכל זה כי זה עושה לי רע נורא.
אתמול העברתי שיעור פרטי למישהי שאני מכירה כבר כמה זמן. לפני שבאתי אליה ידעתי שהיא מנסה להרות כבר הרבה זמן (שנה בערך) וחשבתי שנעבוד על פריון ושחרור מהכמיהה (יש מרגיעון כזה לא? אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה צריך ללמוד בעצמך). בכל אופן, כשהגעתי היא סיפרה לי שהיא בהריון, שבוע שבע, מהזרעה ראשונה. אני מאוד שמחה בשבילה. והיא תיארה מאוד יפה את מה שאני מרגישה לגבי התקופה הזאת, התחושה שזה כמו מירוץ למליון, שעומדים כך וכך זוגות בסטטוס די דומה על קו הזינוק ומתחרים מי יתעבר קודם וגם על המיאוס בלהיות חלק מזה.
אני ממש מתעבת את העיסוק האובססיבי בזה בדיוק כפי שבתקופה שהייתי רווקה תיעבתי את העיסוק האובססיבי של חברותי בדייטים כושלים.
העניין הוא שאני חווה בדיוק את אותם דברים רק לא רוצה להיות שותפה לתחושת הכשלון המשותפת, יחד עם זה ההבנה שאני בסוף מרגישה בדיוק כמו אותן בנות שכל כך שנאתי לשמוע את התסכולים שלהן מהקושי להרות ואת שנאתן לנשים בהריון גורמת לי לבושה גדולה.
בליל רווקותי האחרון, יום לפני שפגשתי את בעלי האהוב תיעדתי תחושות דומות ביומן, יצאתי עם חבורת רווקות מתוסכלות שמחפשות חיבה גברית בדרכים מזויעות וחוברות לגברים חדלי אישים ונגעלתי, כל כך לא רציתי להיות שייכת למעגל הזה יותר.
באופן הזוי משהו הימים הכי שלוים שלי מהבחינה הזאת הם ימי הוסת, ברגע שנגמר האבל הראשון, אלה הופכים לימים רגועים יחסית, אני לא עסוקה בלחשב ביוצים, ולא מקווה/חרדה/מחפשת סימנים להריון האפשרי. בימים האלה אני בטוח לא בהריון, ומשהו בסטטוס הודאי הזה מאוד מרגיע אותי.

אני מאוד מזדהה עם התחושות שאת מתארת...
לא עכשיו כל-כך, אני במקום דומה אבל עם רגשות אחרים,
אבל מכירה את זה מאוד, בדיוק את זה, מלפני ההריון של נושקי ומלפני האחרון.
נראה לי שזה שלב קשה אך הכרחי בדרך להרפיה. כי נורא קל לדעת שחייבים להרפות וכ"כ קשה לעשות את זה.
(איך מצחיק ומתאים שהרפיה - הפריה)
זה שלב, וההרפיה בוא תבוא.

שליחה על ידי נטע* » 23 דצמבר 2009, 12:02

הרפיה - הפריה מדהים השפה הזאת..

באופן הזוי משהו הימים הכי שלוים שלי מהבחינה הזאת הם ימי הוסת
לא הזוי בכלל. כמה ימים שבהם אפשר לנוח מהספירה והציפייה המתישות האלה.

ההרפיה בוא תבוא תבוא, וגם ההפריה, הכל יקרה.

בחוויה שלי, הבושה היא לפעמים יותר קשה ומעייפת מהדברים שהיא מסתירה, הדברים שאני מתביישת להרגיש ולחשוב. אם אני מצליחה לקחת נשימה עמוקה ולהרגיש את הרגשות האלה - לתת להם להיות, להרגיש איפה הם נמצאים בגוף, לחוות אותם - משהו משתחרר. זה דורש אומץ כי הבושה בדרך כלל מגיעה ממקומות מאד עמוקים (ואצלי גם מוקדמים בדרך כלל), אבל כשמסתכלים לה בעיניים היא מאבדת את האחיזה שלה.
(בבקשה תמחקי או תתעלמי אם זה מרגיש פולשני מידי. אני כותבת את זה עם הרבה אהבה והזדהות).

אני כותבת את זה עם הרבה אהבה והזדהות) מרגישה ויודעת. מודה לך על כל מילה שכתבת ולא מוחקת כלום.
תודה לכולכן על התמיכה.

באופן הזוי משהו הימים הכי שלוים שלי מהבחינה הזאת הם ימי הוסת, ברגע שנגמר האבל הראשון, אלה הופכים לימים רגועים יחסית, אני לא עסוקה בלחשב ביוצים, ולא מקווה/חרדה/מחפשת סימנים להריון האפשרי. בימים האלה אני בטוח לא בהריון, ומשהו בסטטוס הודאי הזה מאוד מרגיע אותי.
אכן. הכרתי את זה מקרוב. היטבת לתאר.
בכלל, את מתארת פה את התחושות והרגשות שקשורים לפריון ולתשוקה להריון בצורה מדויקת. וחשבתי על זה שלמיטב הכרתי אין פה באתר שום דף תמיכה ושיתוף (כללי, לא בלוג) בנושא פריון. אולי מי שחווה את זה חוששת לשתף, ומי שכבר עברה את זה ו"הצליחה" להרות וללדת ולהיות לאם לא רוצה לחזור למקומות הקשים האלה. יש אפילו איזו בושה שמתלווה לזה.
_{ועכשיו שיבואו נא המומחיות וישלפו את שמות הדפים הרלוונטיים}

למיטב זכרוני יש כל מיני דפים על טיפולי פוריות אבל לא על זמן הביניים הזה, קצת אחרי שהבנת שלא תתעברי בשניה שתכננת ועוד לפני שהרפואה מתערבת בזה. ואני בהחלט מרגישה שהרגש הדומיננטי ביותר, לפחות אצלי, הוא בושה.

שלמיטב הכרתי אין פה באתר שום דף תמיכה ושיתוף (כללי, לא בלוג) בנושא פריון

נשים מצפות

אין לי בכלל נסיון בהמתנות מהסוג הזה, אבל אני איתך בלב ולא יכולה לשבת פה יותר בתור קוראת סמויה ושקטה, אז קופצת לרגע מהצללים לתת חיבוק.

חוחית האיש הזה: http://www.myspace.com/oldmanriver
מופיע היום בלבונטין בתל אביב. הופעה נוספת ב7 לינואר באוזן בר בתל אביב.
אני חושבת שתאהבי. ובלי קשר

תודה נטע, נהנית מהקישור, לא נראה לי שאצליח להגיע להופעה אבל כיף שחשבת עלי.

ימים מוזרים עוברים עלי, בעיקר פיזית, אני מרגישה חלשה, עייפה. נתקפת רעב אימתני כל שעתיים בערך והופכת עצבנית מאוד אם לא אוכלת תיכף ומיד. הייתי חושבת שאני בהריון אם לא הייתי עוד לפני ביוץ (שקצת מבושש לבוא, אבל אולי זה לטובה אם הגוף שלי בוחר לבייץ אחרי היום ה- 11). מסבירה לעצמי את התחושות האלה בחוסר של b12, תקופה ארוכה נטלתי כדורים משולבים עם חומצה פולית וכשאלה נגמרו עברתי לחומצה פולית בלבד, אחרי שעלתה במוחי ההשערה שזאת הסיבה למצבי חזרתי לכדורים המשולבים. עבר כבר קרוב לשבוע אבל זה בטח לא מספיק זמן להרגיש את התמלאות החוסרים.
כמובן שיכול להיות שאין קשר בין הדברים והסימפטומים מעידים על משהו אחר.
אתמול נהגתי לשיעור בערב בערפל כבד, כשאור הירח הכמעט מלא מלווה אותי בדרכי. זה כביש די נידח וחווית הנסיעה הזו הרגישה לי כאילו אני לבד בעולם קסום, דווקא היה נעים. מאוחר יותר נסענו לאי שם לקחת חבר לאוטו שחיכה לו באיזה מוסך. האי שם במרחק של יותר משעה נסיעה, חציה לערך בערפל עוד יותר כבד. בדרך חזרה אוטובוס שפשף לנו (יותר נכון לחבר אבל אנחנו היינו באחת מהמכוניות שלו) את הצד, חוויה מאוד מפחידה, בעיקר כי ממש ראיתי איך זה קורה ואיך האוטובוס הזה עוד שניה וחצי מוריד אותי ואין לאן לברוח. האדרנלין שהציף אותי בעקבות האירוע גמר אותי לגמרי, אני כל כך לא מורגלת בהצפה כזאת שזה ממש מערער אותי. חזרנו נורא מאוחר הביתה וחווית ה" לילה ללא שינה, רווי אדרנלין וקפה" הזכירה לי ימים נשכחים של התאהבות ותחילת קשר.
ברקע אני שומעת fllet foxes שאני ממליצה לכן בחום רב להכיר מקרוב (כדאי להאזין ברמקולים
טובים ולצפות בקליפ המקסים במסך מלא). בימים האחרונים אני צופה בפרקים של העונה הראשונה של הכל דבש כדאי, כדאי, כדאי. לטעמי אולי הסדרה הכי אמיתית ומצחיקה שנעשתה בארץ.
בכלל נכנסתי לכתוב שכל מי שניסתה להרות חודשים ואף שנים בסביבה הקרובה שלי בהריון!! שזה מאוד מרגש אבל גם מעורר קנאה, אם כי כולן התעברו בעזרת הרפואה המתקדמת דבר שאני מקווה ומאמינה שלא אצטרך להגיע אליו. בדיוק אחת מהן סיפרה לי אתמול על ההריון שהושג אחרי מאמצים גדולים מאוד ואמרה שזה בכלל לא מנחם לדעת שיש עוד זוגות שמתקשים. וואלה, אני מסכימה מאוד, אותי זה אפילו מדאיג יותר ובעיקר מתסכל אותי להכלל בכלל בקליקה הזאת אבל זאת בעיה שלי.

איזו תחושה... ינחם אותך לדעת שכל אחד מרגיש ככה לגבי איזשהו אספקט בחיים? אני מקנאה באנשים שמצליחים בתחום מקצועי שאני שואפת להצליח בו ואני מנסה בכל כוחי לא לזלזל בהצלחה שלהם או לפתח תקווה שהיא תיפול להם על הראש (לא באופן חיובי אלא כמו מגהץ ברזל יצוק).
פעם הרגשתי ככה לגבי אנשים שנמצאים בזוגיות, פעם לגבי כאלה שהתקבלו לבצלאל, פעם לגבי פוסטמות שמי שאהבתי היה מאוהב בהן, פעם פעם פעם...

ינחם אותך לדעת שכל אחד מרגיש ככה לגבי איזשהו אספקט בחיים?
האמת שזאת בדיוק הבעיה שלי, שאני לא אוהבת לדעת שאני בעצם מרגישה כמו שכל אחד מרגיש לפעמים לגבי דברים מסויימים בחייו. התסכול שלי כאן הוא כפול, גם מעצם זה שאני עדיין לא בהריון וגם מכך שזה הפך אותי לחלק מקבוצה שלא רציתי להשתייך אליה. בדיוק כפי שפעם לא רציתי להשתייך לקבוצת הרווקות המחפשות המתוסכלות אבל אחרי כל דייט כושל מצאתי את עצמי בדיוק שם.

חוחית אין לי מילות תמיכה או עידוד.
(אני מכירה את הקנאה/ ההשתייכות שלא מרצון לקליקה מכל מיני מקומות אבל לא מזה שבו את נמצאת עכשיו.)
מקווה שתמצאי את דרכך להיות בטוב.
בעצם, רק רציתי להגיד תודה על המוזיקה , נהניתי.
שנה שמחה נושאת פרי ומשוחררת.

בדיוק כפי שפעם לא רציתי להשתייך לקבוצת הרווקות המחפשות המתוסכלות אבל אחרי כל דייט כושל מצאתי את עצמי בדיוק שם.
והנה את כבר לא שם! ותראי, בדיעבד, כמה אנרגיה הוצאת על לא לרצות להשתייך לקבוצה, להיות בה, ואיך פתאום, כמעט בלי להרגיש את כבר במקום אחר. ככה יקרה גם הפעם ופתאום תהיי בקבוצת האמהות ותחשבי לעצמך מחשבות דומות.

שנה שמחה נושאת פרי ומשוחררת.
אמן
הכנות והשיתוף שלך מעוררים הזדהות ו|L|

אין לי מילות תמיכה או עידוד. כי מה אני יכולה לעשות? חוץ מלאחל שמשאלותייך יתגשמו...
ושתאמיני שהכל לטובה גם אם כרגע את לא רואה מה הסיבה לעיכוב... יש סיבה. וכל דבר בזמנו הנכון לו. הדרך היחידה להתקרבות למטרה היא - להודות על המצב עכשיו- לראות את הטוב-מכל הלב, לשמוח על ה-יש, (זה פשוט כל כך מה שאני צריכה לעשות...

שבת שלום יקרה.

והנה את כבר לא שם! ותראי, בדיעבד, כמה אנרגיה הוצאת על לא לרצות להשתייך לקבוצה, להיות בה, ואיך פתאום, כמעט בלי להרגיש את כבר במקום אחר. ככה יקרה גם הפעם ופתאום תהיי בקבוצת האמהות ותחשבי לעצמך מחשבות דומות.
אין לי ספק בכך.
אני יודעת שהתשובה נמצאת במקומות שאני לא מסכימה לעצמי להיות בהם ורק כשאהיה בהם יוכל להתרחש שינוי.

קוראת אותך

שבת שלום יקירתי.

עוד חברה באה לספר לי היום שהיא בהריון. בחישוב מהיר בשבועיים האחרונים שמעתי על ששה הריונות טריים. התאמצתי מאוד לעצור את דמעות העלבון.
אחרי שהיא הלכה נכנסתי הביתה ומיררתי בבכי כמה דקות על הספה, שיחררתי קצת את המסכנות והקורבניות שאני כל כך לא נותנת לעצמי להרגיש אף פעם.

אוי מותק הקטנה.
חיבוק וניגוב אף.
מאחלת שבוע טוב @}

לפעמים נדמה לי שחלק מהסקרנות זה הפחד להיות "לא יודע".
להיות "לא יודע" פירושו (בשבילי) להרגע, להניח, להיות שקטים. להקשיב, להתבונן. להיות פסיבים. (חטא גדול בימינו). (אורנה שפרון מתוך בורות בחינוך הביתי.)
הגריין הזה היה בראש הדף של מה חדש ונורא דיבר אלי. אין לי חשק להרחיב עכשיו אבל משאירה לעצמי את זה כתזכורת והולכת לנוח קמעה על הספה.

זה הפך אותי לחלק מקבוצה שלא רציתי להשתייך אליה
טוב יופי, לא רציתי להשתייך לקבוצה הזאת ועכשיו אני באמת לא משתייכת אליה כי כולן כבר בהריון, עכשיו הן עסוקות בכמה רע הן מרגישות ואיך אין להן כוח לקום מהמיטה. עוד בשורה על הריון טרי הגיעה היום וזה נהיה ממש על גבול המגוחך כשאני חושבת על כמה הריונות שמעתי בשבועיים האחרונים.
פתאום הבנתי איזו הזדמנות נדירה יש לפני לנטרל את האגו, הוא כבר כל כך חבול בנושא הפריון שאין הרבה עבודה לעשות.

בחוויה שלי, הבושה היא לפעמים יותר קשה ומעייפת מהדברים שהיא מסתירה, הדברים שאני מתביישת להרגיש ולחשוב. אם אני מצליחה לקחת נשימה עמוקה ולהרגיש את הרגשות האלה - לתת להם להיות, להרגיש איפה הם נמצאים בגוף, לחוות אותם - משהו משתחרר. זה דורש אומץ כי הבושה בדרך כלל מגיעה ממקומות מאד עמוקים (ואצלי גם מוקדמים בדרך כלל), אבל כשמסתכלים לה בעיניים היא מאבדת את האחיזה שלה.
אני חושבת שהיה לי מאוד קשה להודות בפני אנשים שקשה לי, שאני מרגישה תחושות כאלה של בושה ועלבון. היום היו לי שתי שיחות שקצת קידמו אותי בעניין הזה. אחת מהן היתה עם אותה הריונית טריה ששאלה אותי מה איתי ובאופן הכי גלוי שאלה איך אני עם כל ההריונות מסביב ופתאום אמרתי את זה, שזה קשה לי, שזה מעליב אותי כאילו אני ילדה בגן שכולם קיבלו שוקולד ורק היא לא.
השיחה השניה היתה עם אמא שלי שעד היום לא שיתפתי אותה בכלל ברצון שלי להרות ובקשיים סביב זה ואז כשדיברנו על הריונות של אחרים (האמת שאני משכתי לדבר על זה כי כבר נורא רציתי לשתף אותה) היא אמרה משהו כמו: אל תחכו עם זה הרבה זמן (כהסבר לכל אלה שהתעברו בטיפולים), אז אמרתי לה שאנחנו לא מחכים, אנחנו עובדים על זה ובינתיים ללא הצלחה. אמא שלי לא טובה בשיתופים כאלה אבל שימח אותי שעכשיו היא יודעת לפחות.
החודש הזה מלכתחילה הביא איתו איזו נינוחות סביב העניין, לא יודעת מה יקרה לקראת הוסת הבאה אבל אני יכולה לשמוח על זה שלא הרגשתי שאני כולי מוכוונת רק לביוץ ומכיוון שהוא גם הגיע מאוחר מהצפוי היו לי יומיים לחשוב שהחודש אני לא מבייצת בכלל. ועשינו אהבה נורא משוחררת ומלאת שמחה ובכלל בלי כל הרעש שבדרך כלל יש לי בראש אם עדיף בתנוחה כזאת או אחרת ואם להרים אח"כ רגליים או לא ואם זה בסדר ששתיתי יין.
ואהובי כבר אמר היום שהוא חושב שאני בהריון והוא לרוב לא טועה באבחנות שכאלה (אבל כבר התפלק לו פעם אחת).

השבוע עברתי איזה סשן של דמיון מודרך ועלתה לי תחושה של משקולת נורא כבדה על בית החזה, משהו מתכתי וקר שפשוט יושב לו בערך מעצמות הבריח עד מתחת לסרעפת וכל הזמן עלתה לי תמונה של הדוד המת שלי שאני קרויה על שמו ועלה בי פחד מאוד גדול מהמחשבה שיש בינינו קשר של יותר משם, שמשהו ממנו ומהאופן שבו הוא מת נמצא אצלי. אני עוד לא יודעת להגיד על זה הרבה אבל הייתי חייבת לכתוב את זה, לזכור שזה קרה. אחרי איזה זמן התחושה קצת השתנתה, עדיין היתה משקולת אבל היא קצת התחממה והתחושה הכללית היתה יותר מעורפלת.
לאורך כל הסשן הרגשתי ששאני מאבדת קשר עם הגוף, שלא הגוף מדבר אלי אלא הראש, הראש החושב שכל הזמן חושב. נזכרתי איך בנעורי כל הבחורים שהייתי איתם תמיד היו מסתכלים ותוהים בקול מה קורה בראש הזה כי רואים בעיניים שהגלגלים אף פעם לא מפסיקים להסתובב.
היום כבר יש רגעים קצרים של חסד, של שקט אמיתי בראש הרועש הזה.

השבוע עברתי איזה סשן של דמיון מודרך ועלתה לי תחושה של משקולת נורא כבדה על בית החזה, משהו מתכתי וקר שפשוט יושב לו בערך מעצמות הבריח עד מתחת לסרעפת וכל הזמן עלתה לי תמונה של הדוד המת שלי שאני קרויה על שמו ועלה בי פחד מאוד גדול מהמחשבה שיש בינינו קשר של יותר משם, שמשהו ממנו ומהאופן שבו הוא מת נמצא אצלי.
נראה לי שגם זאת מחשבה שנובעת מפחד.
(אגב, גם לי יש סבא שאני קרויה על שמו שמת בגיל צעיר ומידי פעם עולה בי פחד מאוד גדול מהמחשבה שיש בינינו קשר של יותר משם, שמשהו ממנו ומהאופן שבו הוא מת נמצא אצלי. )

זה מזכיר לי שהיום חברה סיפרה לי שהיא שמעה הרצאה של איש בשם Dr. David Hawkins (לא יודעת מי הוא ממש אבל אהבתי את מה שהוא אומ הוא אומר שזמן המוות שלנו הוא קבוע מראש ואין שום דבר שאנחנו יכולים לעשות בשביל לשנות את זה וזה שוב הזכיר לי שאנחנו יכולים באמת לשבת בנינוחות ובשלווה במקום שלנו ופשוט לתת לחיים להזרים אותנו במורד הנהר...
אפשר להפסיק לעבוד קשה ולהיאבק והפלא הוא שברגע שאנחנו מגיעים להרפיה הזאת תמונה אחרת לגמרי של החיים מתגלה בפנינו.
הנסיבות לא משתנות אבל מה שאנחנו רואים משתנה לגמרי.
אותה סיטואציה עגומה או מדכאת יכולה בין רגע להראות לנו מופלאה ונהדרת ואנחנו רוצים רק להודות עליה...

אני עושה את זה הרבה, דרך הכתיבה אצל אחרות אני מבהירה דברים לעצמי... תודה

מאחלת לך ימים יפים יקרה

היום כבר יש רגעים קצרים של חסד, של שקט אמיתי בראש הרועש הזה.
איזה יופי. לא ייאמן כמה עבודה נדרשת כדי להגיע לרגעים הקצרים האלו.

הימים שסביב הביוץ קשים לי יותר מכל. השילוב של תשוקה טבעית עם הרצון להרות אמור להיות מושלם אבל במקום זה אני רוב הזמן מתוסכלת.
משהו מתנגש לי בפנים ואני לא מצליחה לתת דרור לתשוקה הזאת. ובראש כל הזמן מלמולים על חוסר הסיכוי להתעבר בתוך המתח וחוסר שביעות הרצון.
איך זה שדווקא בזמן מעשה האהבה אני מרגישה שאני הכי פחות אוהבת?
איך זה שדווקא אז אני מרגישה קצרים בתקשורת שבכל רגע אחר בחיי הזוגיות שלנו היא ממש נהדרת?

אנרגיה מינית וחוסר שקט
צרת רבות חצי נחמה.

קוראת אותך כבר זמן מה..לאחרונה גם כל כך מזדהה עם כל התהליך הזה שאת עוברת עם הרצון להריון..גם אני מרגישה שימי הביוץ קשים לי נורא, מלחמת עולם בתוכי. לא מצליחה להתמסר למה שבכל שאר החודש אני מחכה לו. אמרתי לבן זוגי זה ממש כמו לא ללמוד למבחן כדי שאחר כך לא אכעס על עצמי אם לא אצליח. וגם, משהו בתשוקה שלי לילד ממש משתק אותי בימים האלה.

תודה למגיבות.
כדרכן של מחשבות שבאות אחרי חצות עכשיו כבר כמעט ואין להן זכר. אני כמעט מצליחה לדעת את זה בזמן אמת, שהכל חולף, אבל גם זה עדיף לא אחרי חצות כי אז הרבה יותר קל להסחף עם המחשבות בתחושה שהן המציאות האבסולוטית.
הבוקר התחיל עצבני מאוד. התעוררתי במקרה ב 7.10 כשאני אמורה להתחיל שיעור ב 7.30 P-: כשתוך כדי ההתארגנות החפוזה אהובי מסביר למישהו בטלפון בקולי קולות (טוב, כל קול הוא קולי קולות בשבילי בשלב כזה של היום) איך לבדוק מה עושה קצר חשמלי בעבודה.
הכורח להתחיל ללמד 20 דקות מרגע היקיצה הלא טבעית שלי מחזיר אותי מיד לפוקוס. בזמן האחרון אני משתדלת יותר ויותר להתבונן בתלמידי, לראות את הצרכים שלהם מתוך ההסתכלות על הגוף וקצת אינטואיציה ולתת לתרגול לזרום אל המקומות המתאימים, הנוכחות הזאת מאפשרת לי להפסיק לחפור במוח ולתת לאיזו ידיעה ברורה ובטוחה יותר לתפוס מרחב.
כבר מזמן יודעת שהרגעים הכי "יוגיים" שלי, שבהם אני נוכחת בהווה לחלוטין ותנודות התודעה פוסקות הם כשאני מלמדת. מודה על כך @}

כתבתי משהו בבוקר ונמחק לי, ואולי טוב שכך. אבל אני מאד מזדהה עם המתח והתסכול.

נמאס לי שעם כל דבר בחיים אני צריכה לעבור "תהליך" ארוך כל כך של תסכולים ותובנות מעמיקות.
לא היבנתי למה נמאס לך . הרי התהליך הוא עיקר העניין ולשם כך התכנסנו.
היה נורא משעמם פה בעולמנו אם כל מה שרצינו היה קורה בזמן הנוח והמתאים.
פתחתי בגלל הכותרת ונזכרתי איפה אני הייתי לפני 24 שנים , מצפה , מייחלת , מקווה , שואפת כאילו אני כלב במרוץ שמריצים לפניו בובת ארנב ורצתי במעגלים המון זמן (6 שנים של טפולים)עד שהתעייפתי ונחתי (נסעתי לחו"ל בלי בן זוגי) כשחזרתי אחרי שבועיים נכנסתי להריון הראשון ומייד אחריו עוד אחד , ועוד אחד , ועוד אחד עד ששוב התעייפתי ונחתי ואז הם כבר התחילו את גיל הטפשעשרה וזה כבר שעור אחר.

@}

כבר מזמן יודעת שהרגעים הכי "יוגיים" שלי, שבהם אני נוכחת בהווה לחלוטין ותנודות התודעה פוסקות הם כשאני מלמדת.
פעם גם הגבירה כתבה על זה, וכבר אז חשבתי- איזו זכות זו, שהמקצוע שלך הוא גם דרך מצויינת לחזור לפוקוס, להתחבר.

_התחיל חודש שבט - שבט הוא חודש שמשופע בגשמים. יש בו ברכה ולכן נאמר שבחודש זה יש אפשרות לשפע
אפשר לראות שהפרחים ממש מתחילים לחכות לצאת ולפרוח. ממש לפני הפריצה הגדולה. סיימנו עם הדינים של חודש טבת ואנו מוכנים לקבל את השפע.

זהו חודש של מזל דלי - מעצם המלה עצמה, דלי הוא כלי קיבול, הוא נועד לקבל שפע ולשרת, לתת.
לכן לכל המנסות להכנס להריון, נאמר שזהו חודש שבו יש אפשרות גדולה "להיפקד בזרע חי וקיים" היינו להכנס להריון._

בחג האהוב עלי ט"ו בשבט התעברתי אחרי עשרה חודשים של נסיונות מתסכלים, והיום, א' אדר, ככתוב "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ואכן כך.
כולי התרגשות, אני עוד לא ממש מאמינה, לא יודעת אם כדאי לכתוב כאן את כל זה או לא, בכל מקרה מבקשת מכל מי שקוראת כאן ומכירה אותי (קוראות גלויות וסמויות כאחד) לשמור את זה בסודי סודות. בחיי הלא וירטואליים אף אחד כמעט עדיין לא יודע.
אני פשוט מוכרחה לשתף איפשהו, ההסתרה כל כך קשה לי, אני יודעת את זה בסך הכל יומיים ועשיתי בדיקה רק הבוקר, הכל כל כך טרי ולי רק מתחשק להסתובב ברחוב ולהגיד לכל מי שאני רואה: "אני בהריון, אני בהריון..."

שכחתי לציין שהציטוט שלעיל מהדף אנרגיה רוחנית של החודשים

לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב פרפרים בבטן תרתי משמע. כבר כמה ימים שאני לא ישנה כמעט בלילה מההתרגשות.

אני מאחלת לך שתסתובבי עם הבטן היפה בגאווה ותהני מכל רגע. אלה באמת רגעים נדירים ולא רבים בחיים.
שיהיה הריון בריא. שששששששש
סוד.

לא יודעת מה לעשות עם עצמי מרוב פרפרים בבטן תרתי משמע. כבר כמה ימים שאני לא ישנה כמעט בלילה מההתרגשות.
וואוי, זה מדהים, אני לא מכירה אותך מעבר לכתיבה שלך כאן ואני מתרגשת כאילו זאת היתה אחותי...
מזל טוב חוחית יקרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

|בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים|

{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@

|בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים|

{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@

|בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים||בלונים|

{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@{@

יש!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

מאחלת לך הריון ארוך, קל, רגוע, מרגש אך לא מטלטל, ותינוק/ת חמוד/ה, חמוד/ה, חמוד/ה...

(נכון שזה קרה ממש בדיוק כששחררת?)

ישר התחלתי לבכות, על הבוקר. הו מותק! כל מה שהן אמרו וגם חיבוק גדול , והמון אהבה

איזו בשורה משמחת...

מאחלת לך הריון ארוך, קל, רגוע, מרגש אך לא מטלטל, ותינוק/ת חמוד/ה, חמוד/ה, חמוד/ה... @} @}

קולולוש!!!
איזו שמחה גדולה!!
<מהריונית שלא הצליחה לסתום בהתחלה, ועכשיו אמורה להסתיר את מין העובר מהבנזוג...>
אכן חודש טוב@}

את לא מאמינה כמה אני מתרגשת! בשעה טובה אהובה, שיהיה הריון בריא וקל.

הרבה הרבה אהבה

מזל טוב טוב מאוד!
מוזמנת להצטרף לדף קבוצת הריון וירטואלית אפריל ועד בכלל

תודה לכל המברכות. כמובן שאחרי שכתבתי פה כמעט מחקתי הכל בהתקף פניקה קטן מהחשיפה אבל עכשיו מאוחר מדי (-;
האמת שאני ממש צריכה מקום שאוכל לא להסתיר בו את דבר ההריון, מזל שאני יכולה לשתף כאן.

(נכון שזה קרה ממש בדיוק כששחררת?)
בואי נאמר שזה היה שחרור מסוג שלא חשבתי עליו לפני כן, אם תקראי את אחד הפוסטים האחרונים, שיתכן ונכתב ביום שהתעברתי תראי שהייתי די מתוסכלת מהתחושות שלי סביב הביוץ. כבר הייתי די בטוחה שיש איזו שהיא בעיה וכבר לא האמנתי שאוכל סתם כך להרות. לא יודעת אם זה נקרא שחרור כי בתחושה שלי התעסקתי עם זה די הרבה. אבל המון דברים כן שחררתי ובשבועיים שחלפו מההפריה עד לאיחור במחזור אכלתי די הרבה שטויות, שתיתי די הרבה קפה ויין ותרגלתי תרגולי יוגה חזקים כולל רבה שכיבה על הבטן ופיתולים חזקים, אז זה אולי מוכיח שלא האמנתי בכלל שיש סיכוי שאני בהריון ואולי זה השחרור המדובר.

_וואוי, זה מדהים, אני לא מכירה אותך מעבר לכתיבה שלך כאן ואני מתרגשת כאילו זאת היתה אחותי...
מזל טוב חוחית יקרה!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!_
בשעה טובה אהובה, שיהיה הריון בריא וקל

חוחית כמה שמחה!
באמת שיהיה הריון שמח וקל ובריא

(ערכתי פה כדי לתקן טעות שנפלה במה שכתבתי קודם)

יש לי שאלה קצת מפגרת, זה מצחיק שפתאום אני מרגישה חסרת בטחון לגבי תחום שאני עוסקת בו כבר כמה שנים...
נכון שאין ממש סיבה שאלך לבקר במרפאה לפני בדיקת דופק של שבוע 8? לא זכור לי שישנן בדיקות שכדאי לעשות לפני כן. ספרו לי, המנוסות, אם יש.

נכון שאין ממש סיבה שאלך לבקר במרפאה לפני בדיקת דופק של שבוע 8?
נכון. פשוט תתענגי... (-:

אכן, אין סיבה.
תנוחי הרבה ושנני מנטרות חיוביות

די נכון. אני לא הלכתי לפני שבוע 9 בהריון השני. אבל האמת שדי חשוב לבדוק נוכחות של נוגדנים לווירוסים (CMV, אדמת וכד') כמה שיותר מהר. כי אם אין לך נוגדנים, את צריכה מאוד מאוד להיזהר. בהריון השני כבר ידעתי שיש לי נוגדנים להכל חוץ מטוקסופלזמה, אז לא היתה לי סיבה למהר.
אבל את יכולה ללכת לרופא משפחה ולבקש הפניה לבדיקות האלה.

ואני אוסיף שהייתי כל כך היסטרית ורצינית וכל כך רציתי שההריון יישמר שלא עשיתי שום מאמץ גדול ולא סחבתי דברים כבדים. אין ספק שאת בגיל אחר ממני והגוף שלך בוודאי הרבה יותר חזק (גם גיל וגם היוגה), בכל מקרה אמרו לי להיזהר בשלושה חודשים הראשונים- אז נזהרתי. והיו דימומים שלא היה ברור אם ההריון יימשך או לא. (בדיעבד הייתי עם שיליית פתח מרכזית..)

איזה יופי!
מתרגשת אתך מאוד

ברכות גדולות מותק!
איזה יופי @}@}

הפעם הראשונה ששמעתי על CMV היתה כשהפיונת כבר היתה בת שלוש, אז בחוויה שלי , אפשר ללדת שלושה ילדים בלי להיזהר מכלום. אבל אני לא מזלזלת בזהירות. הגישה שלי להריונות היתה תמיד (גם כשאיבדתי את זה שהיה הכי מתוכנן) שמה שצריך לקרות יקרה ואני כאן רק כלי בידי הטבע ואלוהים (או כל גורם אחר שמקובל עלייך, היקום, הקארמה, מה שתבחרי).
מנטרות חיוביות זה אחלה. ובכלל, כל מה שעושה לך טוב.