בלוג אני אמא מבריאה

היאמים חולפים. הזמן עובר לו. אני עוברת כאן ותוהה מה נשתנה בי. מה בי.
רגיעה. נפילת מתח. שלווה.
כל זמן שאני בשקט, יש מתח קטן בפנים, שד ירוק או אולי לא, שאומר לי "חכי, חכי". אני אומרת לו: חכה אתה. ותחכה בבקשה הרבה מאוד מאוד זמן.

מצאתי את עצמי נכנסת - לא - נכנסתי להרבה דפים בזמן האחרון, ולשם שינוי התחלתי להביע את דעתי. ואפילו לא לצנזר אותה. שאבתי הרבה כוח מגורפרחים בעניין הזה וכמובן מעצמי. גיליתי בי כוח להביע את עצמי.
יש לי התלבטות קטנה לגבי הניק. למען האמת - אין לי. חשבתי על זה שאני כותבת בשם מומצא, ועל זה שקודם כתבתי בשמי, לפני שפתחתי את הבלוג הזה. חשבתי לי למה זה משנה לי, ואחר כך הבנתי שבגלל שזה בלוג. זה לא מקום של הבעת דעות וניסיון לעזור לאנשים אחרים. זה מקום פרטי. זה תא וידויים אישי. זה צוהר בנשמה שלי. ולא, אני לא רוצה להרחיב אותו עם שם מלא. ואז חשבתי על זה שנתקלתי פה באתר בכל מיני הודעות שנזפו באנשים על שהם "מסתתרים תחת ניק". בעיקר כמובן מאנשים שמזדהים בתור, נניח, XXXX א, מה שבוודאי לא ממש חושף אותם, אלא בעיקר שם פרטי. וכשאני מבררת לעצמי למה זה משנה לי, אני מבינה שזה לא. לא משנה לי הצדקנות של אחרים. נוח לי לכרוע ברוח מעומס גרעינים כי רב. מלאה כרימון אני. אהבה.

סוף סוף זה התנחל.
אין יותר ציפייה ששינויים פיזיולוגיים יקרו בעקבות שינויים ברוחני. זה לא זה. זה אף פעם לא היה זה. סוף סוף הוטמע השינוי האמיתי והתחברו קצות החוטים.
מה שעושה את ההבדל זו רק הגישה הרוחנית. לא בבחינת אברא-קדברה, אלא בבחינת ההתייחסות שלי אל המציאות. סוף סוף הבנתי שאני יוצרת את המציאות של עצמי זה לא ריק מתוכן, אלא שיצירת המציאות היא בראש ובראשונה הגישה שלי אל המציאות. אני יוצרת במובן אני מפרשת. במובן אני חווה בדרך זו או אחרת. וברור שעם החוויה והפרשנות מגיעה גם השתלשלות האירועים. אם אני בוחרת לחוות את המציאות באופן רגוע יותר, המציאות רגועה יותר עבורי. וכן הלאה.
דברים שידעתי באופן שֹכלי סוף סוף מתרקמים לכדי מציאות תפישתית מוכרת ונוחה שתופסת את מקומה בהוויתי. סוף סוף........

אני זוכרת את דברַי בתחילת הבלוג, על כך שאני יודעת דברים מסוימים בשכל, אבל בפנים מרגישה אחרת. ועכשיו אני מבינה גם שלא ניתן להשיג הטמעה באמצעים חיצוניים או בכלל למהר אותה. היא מגיעה כאשר היא מגיעה ואין לי שליטה על כך. רק כשאני עוברת מכשולים ומתנסה בכל מיני סיטואציות, לפתע ההכרה מבשילה בי ואני יודעת שהתובנה הוטמעה סוף כל סוף.

דברים שידעתי באופן שֹכלי סוף סוף מתרקמים לכדי מציאות תפישתית מוכרת ונוחה שתופסת את מקומה בהוויתי.

שליחה על ידי Yael* » 22 נובמבר 2004, 18:53

meet me on e-mail, moo.

אני יוצרת את המציאות של עצמי
וואו שיבולת, אני מקווה שאת שמה לב איך את מתקדמת בצעדי ענק. אני יודעת שזה לא נראה ככה, אבל זה כמו שאי אפשר לראות שגדל לך השיער כי אתה מסתכל כל יום בראי, ואת גדלה שיבולת, באמת, כל יום.
רק בשביל להזכיר לך

שיבולת יקרה,
גיליתי את הדף שלך במהלך "הפסקה קצרה" מהעבודה ולא יכולתי להתנתק ממנו. את כל-כך חזקה ואמיצה ומוכשרת (למרות שביקשת בלי יותר מדי מחמאות). בהנחה שתלכי על הניתוח, שיהיה לך בהצלחה, ושתחזרי במהירות ובריאות לחיים שלך.
אני חושבת שאחד הקטעים שהיה קשה לי לקרוא היו כשכתבת שאת לא מרוצה מהמקום אליו הגעת בחיים, ואני חשבתי לעצמי - הנה אישה- וזוג, עם זוגיות מקסימה, חיים יצירתיים ופוריים ושני ילדים מקסימים. אני חושבת שיש לכם דרך מאוד מיוחדת בחיים וצריך אומץ כדי לבחור בה - כי למרות מה שכתבת, ברור ששניכם יכולתם להרוויח הרבה כסף - פשוט בתחומים יצירתיים פחות ועם פחות השקעה במשפחה.
לפעמים אני חושבת שהצעד הכי גדול, משמעותי ומלא אושר בהחלטה להשקיע בילדים היא ההחלטה עצמה, אח"כ זו רק שגרה. אבל מהסיפור שלך נראה לי שאת חיה את השגרה מבלי שהגעת להחלטה שאלו החיים שאת רוצה. ז"א זה נראה שאת חיה את החיים שאת רוצה בלי שהחלטת באופן רשמי שזה מה שאת רוצה (=ויתור כלכלי תמורת חינוך ילדים מקסימים).
קוראים לי
אז רק בריאות בריאות בריאות ואושר

שיבולת יקרה, מקווה שזה בסדר להוסיף חיבוקיים על החיבוקים שחובקת כאן.
על האומץ, ועל דרך הכתיבה. ועל ההתמודדות.
גם אנחנו מתמודדים במשפחה עם מחלת מעיים אכזרית ודומה לשלך.
גם אנחנו תוהים ומתמודדים עם הצדדים הרוחניים / אחרים של המחלה.
במערכת העיכול יש מערכת עצבים שלמה ומורכבת שרבים קראו לה המוח השני, או המוח שבבטן.
אני מניח שקיבלת המון הצעות רפואיות מערביות לטיפול, וגם אצלנו במשפחה נוסו טיפולים לרוב.
הרושם שלי היה לאורך כל הזמן שהמחלה משמשת כמורת דרך לאדם החולה. לאורך זמן רב תרופות לא עזרו לבן המשפחה שלנו. גם לא הומאופתיה. גם לא דיקור. גם לא שיאצו, וטיפול בחייזרים, ועוד...
המחלה הביאה בסופו של תהליך לנכונות לקבל טיפול ולהתמסר לו. אז אותו טיפול תרופתי ישן פתאום עזר.
ועזר מאוד. ובצורה מרשימה.
גם אני רופא. וקראתי את הבלוג (חלקים נכבדים) בזכות אשתי שגילתה את האוצר הזה מוקדם יותר.
בריאות ואושר גדול. ואני בורח לפני שבורחות לי מהפה עצות רפואיות כי אני לא רוצה להיות מקצועי כאן.

לגבי ים המלח - לאחרונה ישנו בבית הארחה חדש ליד המצדה.
זה נחשב?
כי אם כן זה מאוד זול, מאוד נקי נחמד ופרטי, ובכלל נראה כמו בית מלון
ולא ממש ברור למה זה מוגדר כאכסניית נוער.
שילמנו 320 לכל המשפחה בסוף שבוע.
לאדם + תינוקת זה סביב 120 ללילה.

מה שלומך, יקרה?
אני מתגעגעת לבלוג שלך...

וואוו, שיבולת את באמת מדהימה.
התובנות שאת מגיעה אליהן ומה שאת חווה מאוד מרגשים אותי.

"האומץ הינו לדעת פחד ולהתגבר עליו." בדיוק היום חשבתי על זה... את אמיצה.

שד ירוק או אולי לא, שאומר לי "חכי, חכי". אני אומרת לו: חכה אתה. ותחכה בבקשה הרבה מאוד מאוד זמן. פשוט מקסים. עם קריצה וחיוך וכל האמת. כמו שצריך.

אין יותר ציפייה ששינויים פיזיולוגיים יקרו בעקבות שינויים ברוחני, מה שעושה את ההבדל זו רק הגישה הרוחנית
שינוי כל כך קטן וכל כך משמעותי (שלדעתי המונים נופלים בו ). כל כך קטן שכל כך גדול.

רק כשאני עוברת מכשולים ומתנסה בכל מיני סיטואציות, לפתע ההכרה מבשילה בי ואני יודעת שהתובנה הוטמעה סוף כל סוף.
שוב ושוב אני אומרת לעצמי כמה מדהימים הם המיכשולים שעל האדם לעבור בכדי לעשות דרך משמעותית בחייו. רק אדם חזק "לוקח על עצמו" מכשולים גדולים, ורק אדם חכם ואמיץ מצליח להטמיע דרכם תובנות.
תודה לך שאת משתפת בחוויותייך. מאחלת לך עוד ועוד תובנות שיוטמעו.@}

יצא לי דום שתיקה, ולא כל כך התכוונתי. אבל רציתי קצת לעכל את מה שאני חושבת בזמן האחרון. והיו לי הרבה מחשבות. אבל אני שמחה שהחלטתי לכתוב היום, גם כי יש לי מה לכתוב, וגם כי גיליתי את כל ההודעות שנכתבו בהיעדרי ועכשיו אני שמחה עוד יותר. שמחה לקבל את התגובות שלכם. ומחבקת את כולם בחזרה. באמת ומעומק הלב.
אחת המחשבות היתה סביב מה שקרה לי באתר הזה בזמן האחרון. פתחתי דף מתוך שעמום (תירוצים...) של לילה. דף שנקרא קיבוצניקים ואלוהים . העליתי בו מחשבה חולפת שלא היתה לי חשובה כלל, אבל עכשיו אני יודעת כמה חשוב היה לי בכל זאת לפתוח את הדף הזה ולהתמודד עם קופת השרצים שנפתחה כתוצאה מכך. למה? כי היתה עלי התנפלות רבתי כי אנשים חשבו שרמזתי שלקיבוצניקים אין אלוהים. ובכן, זה לא מה שאני חושבת. אבל לא על זה רציתי לכתוב, אלא על מה שהתמודדתי איתו כתוצאה מהעליהום הזמני הזה.
הרגשתי נורא כשאנשים מסוימים בדף תקפו אותי. ולקחתי את זה אישית מאוד. ונעלבתי. ואחר כך שאלתי את עצמי במלוא הכנות למה נעלבתי. ולמה קרה לי כבר פעם שעשו עלי מין עליהום. זה קרה לפני כאחת-עשרה שנים, כשהייתי בגרעין, בצבא. היתה לנו פגישה בקיבוץ ועשינו מעגל שבו היינו אמורים "לפתוח" הכל ולדבר בכנות. כמה מהבנות כעסו עלי. הן אמרו לי שאני מתנהגת כמו קדושה מעונה. לא נעים לי לכתוב את זה כאן, כי אולי גם בבלוג הזה אני מצטיירת כך. אבל זה באמת מה שהן אמרו. אחת מהן.
ואז חשבתי מדוע אני שמה את עצמי במצבים האלה. למה אני זקוקה לזה. היתה לי הרגשה לא טובה כבר כשפתחתי את הדף ההוא. ובכל זאת לא נמנעתי מזה. למה?
התשובה הכי כנה שלי לעצמי מתחלקת לכמה סיבות. האחת היא שאני צריכה להעמיד את עצמי במקום הזה כדי להיות בסיטואציה שבה אני עלולה לאבד את אהבת הסביבה (המשולה לאמא, לאובייקט המופנם בילדות) - ולהתגבר על כך. זה הסבר שהבנתי מתוך קריאה בספר "הדרמה של הילד המחונן", שכמובן בא אלי בדיוק בזמן (ותודה ל גורפרחים , שהמליצה ואף היתה איתי כשקניתי אותו). ההסבר שם הוא כזה (ואני אמשיל אותו עלי): בילדותי האהבה של אמא שלי אלי היתה מותנית בכך שאתנהג באופן שמקובל עליה (כלומר: באופן מְרַצֵה). התחושה שילד כזה מקבל היא שהוא עלול לאבד את אהבתה של אמו אם ינהג אחרת, ולכן הוא חייב להתנהג כך, כי הוא תלוי בה להישרדותו בכל המובנים. בבגרותי, כדי להתגבר על כך, אני זקוקה להעמיד במבחן את יכולת ההישרדות שלי ללא אהבת האובייקט החשוב הזה, על ידי כך שאאבד את האהבה הזו - ואתגבר על כך ללא קושי.
אני יודעת שכך קרה כאן. במקרה הזה.
ואם אני בוחנת את תחושותי, או יותר נכון רגשותי, לגבי מה שאירע, אז ככה: בתחילה הייתי מבועתת. חשבתי שזה סוף העולם. שהנה הקיאו אותי מהאתר הזה. ששונאים אותי. שאני פרסונה-נון-גרטה. ונגמר לי האוויר. זה לקח כמה ימים, שבמהלכם בדיוק קראתי את ההסבר שהבאתי למעלה (ב-מק-רה...). ואז האסימון הונח במקום הנכון. אז נפתחו לי הריאות ושוב יכולתי לנשום ולדעת - זה לא האתר. זה לא האנשים שכתבו בתוקפנות על שטויות שחשבתי לי ובתום לב שיתפתי. זה לא זה, וזה לא משנה.
ואז הפכתי אסירת תודה לעצמי ולמנגנונים הפנימיים המשוכללים שלי שמזמנים לי אינסוף התנסויות שמובילות אותי לתובנות שפותרות, בתורן, נדבכים נוספים בפיתולי המעיים שלי. בפיתולי נפשי. תודה. כי הייתי צריכה את זה. תודה, כי הייתי צריכה את ההתמודדות הזאת כדי להבין שאני לא אמות אם מישהו לא יאהב אותי. שאני אשאר כאן גם ביום שלמחרת. תודה, כי בכל פעם שהיה לי ויכוח קשה עם בעלי, חשבתי שהוא עומד על מדרגות הרבנות מחר בבוקר. ולא כך הוא. ולא. הוא לא יעזוב אותי כל כך מהר. כי הבעיה היתה אצלי. אני זו שלא יכולתי להתמודד עם הפחד מאובדן האהבה. ועכשיו, בזכות החוויה הזו, והספר שהסביר, והתובנה שהתהוותה, אני יודעת לנשום כשמישהו לא אוהב אותי. ולנשום עמוק. אני יכולה לזה.

רציתי עוד להוסיף ולומר לענבל שההחלטה היתה מודעת לגמרי. שאנחנו פשוט כאלה. אין אצלנו דברים שעושים בלי מודעות (אולי חוץ ממה שלא מודעים אליו...)
חשבנו על זה הרבה, ובהזדמנויות שונות. בכל פעם שהמצב הכלכלי היה לא נעים חשבנו על זה. כי קשה כשהמצב הכלכלי קשה. אבל בכל פעם זו היתה מחשבה שטחית בלבד, שבאה רק מהמקום שבו ידענו שיש דרך אחרת. רק שלא רצינו ללכת בה.
לפני שהריתי את בני הבכור הייתי סמנכ"ל בארגון גדול. הרווחתי הרבה כסף, יחסית לזה שהייתי בת 27 (כשעזבתי) עם שנתיים בלבד בשוק הפרטי ורק עם תואר ראשון. אבל למרות הכל קמתי ועזבתי. אנשים לא האמינו (גם אני קצת). וזו היתה החלטה מודעת, אלא שאז לא היה לה קשר לגידול ילדים. עוד לא הייתי שם.
עכשיו שאני חושבת על זה, זה באמת לא היה עניין של ילדים ו"חינוך". הסיבה שעזבתי היתה כי זו לא הייתי אני. הרגשתי שאני עושה עבודה שלא מתיישבת עם הדימוי הפנימי שלי.
אני זוכרת איך זה התחיל לחלחל בי. (תודה, ענבל, שהעלית את זה).
באחד השיעורים אצל "המורה הרוחנית" שלנו ציירתי את עצמי כפי שאני רואה את עצמי. יצא לי ציור בתכלת, של אישה עגולה עם ידיים פרושות וחופש חופש חופש. פרושה בעצמה על כל הדף. בולעת את העולם בשקיקה.
ואז היא ביקשה שנצייר את עצמנו כפי שאנחנו חושבים שאחרים רואים אותנו.
ויצא לי "שיבולת" קטנה. בצד הדף. עם בגדים מחוייטים (המתפרשת לא לבשה כלום, למיטב זכרוני). עם תיק עסקי ביד. נוקשה. מצומקת. רזה הרבה יותר. בקווים עצובים.
שם זה התחיל. הפער היה כל כך דרמטי. אפשר לומר אפילו מלודרמטי. התחשק לי אז לבכות. הבנתי את גודל הטרגדיה. כמה עצוב לא להיות אני. כמה מכאיב לא לדעת מי זו אני.
מאז אותו יום זה הלך איתי וחלחל עוד ועוד, תהליך שהסתיים (REALLY.... רק התחיל) בכך שהתפטרתי ועברנו לצפון לזמן מה.
עד היום מדי פעם עולות בי מחשבות של "מה היה קורה אילו". The Road Not Taken. ומה שעוד יותר הקשה עלי זה שבמשך יותר משלוש שנים עובדים "שלי" המשיכו להתקשר אלי ולבקש שאחזור. אודה ולא אבוש שלפעמים הצטערתי קצת. במיוחד כשהזמנים הפכו קשים יותר. תהיתי אולי באמת טעיתי. אבל אף פעם לא האמנתי בזה באמת. תמיד בשנייה הבאה היה לי ברור, בקול הפנימי הברור בעניין הזה, שלא טעיתי. ושהצער נובע מזה שהשביל שכן נבחר מגובב בקשיים. וכאילו שהשביל האחר היה חף מהם...!
עכשיו כבר איני מצטערת. ברור לי לגמרי שהדרך ארוכה היא וקשה, אך אכן רבת הדר.
כך גם לגבי המחלה הזו. הדרך עודנה קשה, אבל ראי מה אני מוצאת לאורכה.

אותי

האומץ הינו לדעת פחד ולהתגבר עליו
עכשיו אני גם מבינה מה בציטוט הזה דיבר אלי. בהקשר של ההתמודדות שלי עם פחד מאיבוד אהבה.

היות שהתחלתי, קשה לי להפסיק.
מה קשה לי - כיף לי להמשיך.
אני כאן, בבית שלי. טוב לי כאן. אני חופשייה לכתוב כל מה שעולה בדעתי. כמעט.
עוד דבר שחשבתי עליו היום.
סודות.
אם אכתוב את זה כאן, בטח יהיה לזה מחיר. כרגע זה לא חשוב לי מספיק כדי שאשתוק.
אז סודות.
אם את חושבת שסוד שתגלי יכול להפיל אותך בגדול - האם תגלי בכל זאת?
כמה זמן חשבתי על זה היום.
ולא הגעתי למסקנה.
חשבתי על האירועים שעלולים להתרחש במידה שכן.
חשבתי על הגרוע מכל. שאנשים ינדו אותי. לא יאהבו אותי. יתרחקו ממני. אנשים שאני אוהבת. שאוהבים אותי.
בדמיון שלי, זה קטסטרופה. זה סוף העולם. קלון.
האם מה שאתה לא יודע - לא מזיק לך?
עלו בדעתי כמה משפטים.
אחד: מה את מטומטמת? לכל אחד יש סודות וזה בסדר. את לא תעשי טובה לעצמך, וגם לא לאף אחד אחר, אם תחליטי לעשות להם פומבי. זה לא יפתור כלום. נכון. את תדעי שאין לך יותר סודות בכלל. אבל חוץ מזה - מה? מה זה ייתן? למה הצורך הזה לחשוף קרביים?
קרביים? מישהו אמר פה קרביים?
אולי התחושה שכדי לנקות, צריך הכל. וכשמנקים את הבית עולה אבק. אז תבלעי קצת אבק ותשתעלי ותמשיכי הלאה.
שתיים: אין טוב ורע. אין משמעות. אין אפילו מוסר. זה רק פרשנויות שלנו, בני האדם, ובכל מקום הן שונות. אם כן, מה הטעם בלחשוף? זה לא ינקה כלום.
שלוש: סודות הם תבלין. לפעמים מתוק, לפעמים מריר, לפעמים מיזוג טעמים נדיר. ובשלנית מודעת של חייה מחזיקה בסודות התבשיל שלה במעמקי ליבה.
רמז: סודות ושקרים. המרכיב ההכרחי בכל מלודרמה.

וכך שילחתי אל היקום עוד פיסה.
ממני.

בבגרותי, כדי להתגבר על כך, אני זקוקה להעמיד במבחן את יכולת ההישרדות שלי ללא אהבת האובייקט החשוב הזה, על ידי כך שאאבד את האהבה הזו - ואתגבר על כך ללא קושי.

וואו. שיבולת.
אין לי מילים.

< נדהמת >

ימים נוראים. עם אופטימיות לא מבוססת מדי פעם. הבדיקה האחרונה לא בישרה טובות. צריך עוד בדיקה לבירור. הבדיקה הבאה ביום ראשון קשה. אני מתכוננת נפשית ופיזית. מבינה קצת יותר עכשיו מה קורה שם. אבל רק בגוף. אחלו לי הצלחה.

בהצלחה

עדכני אותנו בבקשה.

בהצלחה

היי שיבולת ! מה שלומך חמודה?
מקווה שהבדיקה עברה בקלות (עד כמה שאפשר...) והתוצאות טובות יותר מהבדיקה הקודמת

היי שיבולת ! מה שלומך חמודה?
@}

תודה לכולן.
חזרתי מהבדיקה. זה היה עכשיו. אני מדוכאת מאוד. התוצאות לא טובות וגם לא לגמרי ברורות. נדרשת התייעצות עם מנהלת המחלקה בבית החולים. הרופא שבדק אותי דיבר על עוד בדיקות, אולי צורך בניתוח. אני מדוכאת מאוד.

באמת מדכא!
מחפשת מילים מעודדות ומוצאת (ומצטטת) אותך מלפני לא הרבה זמן...
_עכשיו כבר איני מצטערת. ברור לי לגמרי שהדרך ארוכה היא וקשה, אך אכן רבת הדר.
כך גם לגבי המחלה הזו. ,הדרך עודנה קשה אבל ראי מה אני מוצאת לאורכה.

אותי_ ( זה היה ב-ג-ד-ו-ל )

הדרך עודנה קשה אכן קשה.

תודה. קצת נרגעתי. נועה בר , למרות שזה ציטוט שלי, אני שמחה שכתבת את זה זה מעודד.

אוי, מדכא לחשוב על ניתוח... מתוך הבלוג שלך עולה אישה כל כך חזקה, מלאת חיים ואמיצה, ששוכחים עם מה את צריכה להתמודד. ואולי כמו שאמרת, ככה דווקא את מוצאת אותך ! אולי על זה הלן קלר אמרה " אם היתה רק שמחה בעולם לעולם לא היינו לומדים להיות אמיצים או סבלניים".

עכשיו כשנרגעתי אני יכולה לכתוב שוב. אני בעיצומם של בירורים בריאותיים. בדיקות קשות. אבל החלטתי, אחרי יום של דיכאון מזה, שאני לא אעשה לעצמי שום טובה אם אהיה בדיכאון. או לילדים שלי. או לבעלי. מה שיש בגוף - זה מה יש, זה לא משתנה כתוצאה מהבדיקות או התשובות שלהן, ולי נותר רק להמשיך כרגיל, יום אחרי יום, כל יום בנפרד, בלי לחשוב מה יהיה, ולעשות מה שצריך כדי להבריא.

ולי נותר רק להמשיך כרגיל, יום אחרי יום, כל יום בנפרד, בלי לחשוב מה יהיה, ולעשות מה שצריך כדי להבריא.
אמן ואמן. זה ה-שיעור של החיים. (לכל אחד מאיתנו) תודה לך שאת פה @} משתפת בהתמודדות שלך,
מקווה מאוד מאוד שתצליחי להמשיך כרגיל ושנוכל גם לעזור לך, לתמוך בך מתי שאת צריכה

.

כשלביתי היתה בעיה בריאותית, כל מפגש עם הרפואה, כל בדיקה היתה מדרדרת אותנו לתהומות. צריך המון כוחות רק כדי להתמודד מול זה! (ללא כל קשר, ולמרות שהכל קשור, להתמודדויות הנוספות והיומיומיות.)

עבר יום סהרורי. עשרים ותשע שעות ללא הנקה. בגלל בדיקה עם הזרקת יוד. צרחות ובכי ויללות ופנים עצובות ולא מבינות. היא עוד לא בת שנה - איך תבין? מתוקה. כל כך אומללה. למה אמא לא נותנת ציצי? הסברתי, אבל נשגב מבינתה. עכשיו זה נגמר וכולנו נושמים לרווחה. גם גיליתי שיותר קל לא להיניק. אבל נשארתי מניקה.
החיים מוזרים. קראתי ב בלוג אין לי מה להסתיר ונוכחתי שלכולם יש מה להסתיר. כנראה. זו הכללה. אבל כך נראה לי. מה אני מסתירה עוד מעצמי?
ביום שישי נסעתי עם אמא שלי ושני ילדי ואחי אל הבית של אחי. בדרך היה לנו ויכוח סוער, שלא הוא העניין שרציתי לכתוב עליו, אלא על זה שפתאום נחתה עלי ההבנה שלאמא שלי יש אותה מחלה כמו שלי, ושלאמא שלי יש אותה מחלה כמו לאחי (דיכאון וחרדה). שניהם מטופלים באופן דומה (תרופות). אמרתי להם את זה ברגע שבו זה עלה בדעתי, והוספתי שבעיני זה מרמז על רמת הזדהות מאוד גבוהה של אמא שלי עם כל אחד מאיתנו. היא, כמובן, שללה את זה. אחי, כמובן, שלל את זה. שכלתנותו הובילה אותו לחשוב ולומר שזה רק עניין גנטי.
האמנם?
המחלה של אמי, שהיא כמו אצלי, התגלתה כמה שנים טובות אחרי. כנ"ל לגבי המחלה שמזדהה עם אחי. תמיד אחרינו. בסיס גנטי? לא נראה לי. אמא שלי ליוותה אותי לבדיקה שעשיתי לפני כשלושה שבועות. היא התמוטטה במרכז של "מכבי". אשפזו אותה במוקד למשך כמה שעות, והיא השתחררה על אחריותה. כשבוע אחר כך עשיתי בדיקה נוספת במקום מסוים בגוף, שלא כלול במחלה "שלנו" באופן רגיל, והיא סיפרה לי שבמשך כמה ימים היו לה כאבים בדיוק באותו מקום.
גנטי? I don't think so.
בתחילה כעסתי עליה. בכל פעם שאני זקוקה לה, היא נופלת. כשילדתי את בני הבכור, לפני ארבע וחצי שנים, היא בדיוק חלתה במחלה "שלנו". כשהוא היה בן כמה חודשים, והייתי בשיא ההזדקקות לה, היא חלתה בסרטן השד. כשחזרתי לגור בעיר הולדתי, לפני כשנה, כשאני בחודש שמיני, היא חטפה התמוטטות ודיכאון.
גנטי? לא. לא.
אז בהתחלה כעסתי. למה היא נופלת כל פעם שאני צריכה אותה, כאילו מנסה לומר - עכשיו אני! אני קודם! אני לא יכולה לעזור! אני צריכה שיעזרו לי !
ובהדרגה התחוור לי שבוודאי היא לא שולטת בזה. שבהחלט היא לא עושה את זה בכוונה. שהיא כנראה לא מסוגלת לראות אותי נזקקת לה. היא תמיד הרי חשבה שאני עשויה ללא חת, שאני חזקה וטובה ומוצלחת ומוכשרת ולא זקוקה לעזרתה. היא אפילו אמרה לי את זה: לך ולאחיך תמיד לא דאגתי. ידעתי שאתם יכולים להסתדר לבד, שאתם מספיק חכמים ומוצלחים ולא תצטרכו אותי. אבל אחותך - לה תמיד עזרתי, כי עליה תמיד ריחמתי. ידעתי שהיא חלשה יותר.
<שומרת, שלא יימחק>

אבל כמובן שהיא לא ראתה אותי באמת. היא ראתה רק מה שהיה לה נוח, מה שהיא רצתה לראות. מה שהביא לה סיפוק. אני, הפלקט של הילדה המוכשרת, השמחה, הפעלתנית, המרוצה, החכמה, המסתדרת לבד, ואולי החשוב מכל - הילדה שעוזרת לה כל כך הרבה, ובעיקר בתחום האישי. היא לא אוהבת אותי. כי היא לא מכירה אותי. יש לי חברים שמכירים אותי יותר טוב ממנה. וגם הם לא מכירים אותי. אני לא מכירה עדיין אותי. רק אתמול במכונית, בדרך לעוד בדיקה, הבנתי שרק עכשיו אני מתחילה לעכל את הדבר הזה - שהיא לא אוהבת אותי. אותי האמיתית שלא היא ואף לא אני מכירות. ועכשיו מתחיל תהליך האבל. האבל על הילדות, שעד שלב מסוים חשבתי שהיא מאושרת. האבל על האהבה שלא כוונה אלי בכלל. האבל על מי שאני לא כי לא יכולתי לבטא את עצמי. האבל על הילדה הקטנה, על התינוקת המתוקה שהייתי, שלא יכולה היתה לבטא את עצמה והלב שלה היה מלא בפחד ובבושה. בפחד שלא יאהבו אותה והיא תמות כי לא יטפלו בה, והבושה על כך. הבושה על מי שהיא באמת, והיא לא יכולה להיות כזאת. הבושה על החלקים המפוצלים של האני שלא יכולים לבוא לידי ביטוי כי אולי הם יידחו - ודאי הם יידחו.
והבושה הזו מלווה אותי כל חיי. הבושה שלהסתיר. הבושה שלהיות מי שאני זה אומר לספוג ביקורת ודחייה.
גם היום היא מלאה ביקורת כלפי וכלפי כל העולם. אבל יום אני אשה בוגרת והתחלתי לענות לה ולא להתבייש. התחלתי, וזו רק ההתחלה. אני זקוקה לזמן שיאחה את הקרעים.

ותודה לחתולה ולנועה. וחיבוק אוהב.

בחזרה, עם המון הזדהות בעינייני אמא.

שיבולת יקרה!
כל היום חשבתי עלייך. כמה טוב לקרוא אותך כאן.

ועכשיו מתחיל תהליך האבל. האבל על הילדות, שעד שלב מסוים חשבתי שהיא מאושרת. האבל על האהבה שלא כוונה אלי בכלל. האבל על מי שאני לא כי לא יכולתי לבטא את עצמי.
כל הכבוד שיבולת. איזה אומץ! אילו כוחות!

ואחרי האבל, או במקביל אליו, אפשר להתחיל לתת לך הורות אחרת, אמהות אחרת מזו שקיבלת. חוויה מתקנת.
את יכולה לתת לעצמך את החוויה הזו. את יכולה להיות לך לאמא שלא היתה לך. את יכולה להכיר את עצמך מחדש. לאפשר לעצמך האמיתית להגיח ולהתבטא, ולאהוב כל חלק בה. כי את ראויה לאהבה הזו. כי את נהדרת כמו שאת.
והאמהות הנפלאה שחווים ילדייך (ואני מדברת מידיעה) יכולה להיות מופנית גם לתוכך פנימה. לאותה ילדה. לאותה תינוקת מתוקה.
ואהבתך שלך את עצמך תרפא.
והיא תאחה את הקרעים.
והיא תעניק לך ילדות שנייה. אחרת.

וכל הכבוד על התובנות. מעורר השראה כתמיד. תודה.

דברייך עוררו בי התרגשות עזה. קשה להסביר.
יפה כתבה לך גורפרחים, אני מצטרפת למילותיה היפות -
_ואהבתך שלך את עצמך תרפא.
והיא תאחה את הקרעים._

תודה, ליזה ליזה , ו גורפרחים . נשמות יפות.
התקופה האחרונה מאוד פעלתנית אצלי. אני נזכרת לפעמים במה דאני עוברת מבחינה רפואית, וזה הרבה, אבל רוב הזמן אני עוסקת בילדים, בשיחייה, בבית, בעבודה. בכיף. בשמחה.
גיליתי אצלי פרצי שמחה אמיתית. כזו שלא היתה שם קודם. לפעמים אני כאילו מתעלמת מהבעיות הרפואיות, אבל בעצם אני יודעת שאני פשוט חיה. חיה איתן. לא נותנת להן לשבור אותי.

רוח האדם
זה מה שגיליתי בי. רוח האדם המפעמת מעבר לכל קושי. רוח שסוחפת קדימה וממריצה את הלב. שממריא.

שמתי לב שהיחסים עם אמא שלי רגילים לגמרי על פני השטח. כל מה שאני כותבת כאן מתרחש ביני לביני. לא איתה.
תהיתי אם אני מסתירה ממנה כי אני לא יכולה להתמודד איתה פנים אל פנים בסוגיות האלה. אבל לא. הגעתי למסקנה שאני לא זקוקה להתמודדות איתה פנים אל פנים. אני זקוקה להתמודדות איתי.
אז מי אני?
אני אשה. זה קודם כל. ויש לי רוח. רוח האדם שמצאתי בי.
ואני אמא. זה כבר חלק שמתייחס לאחרים. וגם אשה במובן אשתו - זה חלק שמתייחס לאחרים.
ובת, ואחות, ודודה, ואחיינית, ובת-דודה וכיוצא באלה - מתייחס לאחרים.
מי אני כשלעצמי?
היה לי דיון עם אחי לפני כמה ימים. אני אמרתי שאנחנו נולדים עם מהות פנימית והסביבה עוזרת לנו להוציא אותה לפועל - או לחילופין מעכבת או מסרסת את המהות האמיתית.
הוא טען שאנחנו נולדים עם תכונות שהן כלים, ושהסביבה מדריכה אותנו ויוצקת תוכן לכלים.
לא הגענו להסכמה. רק הסכמנו שגישותינו שונות.
מהי המהות שאיתה הגעתי?

האם התכונות שנולדתי איתן באמת חשובות?
למשל: עצלנות. לא נראית לי תכונה מהותית. אולי כן.
לא מזמן כתבתי כאן ציטוט מספר שעבדתי עליו. הוא אמר שאומץ הוא לפחד ואז להתגבר על הפחד. זה השפיע עלי עמוקות. האם גם הכוח להתגבר על עצלנות הוא סוג של אומץ? יכולת עמידה? או בשפת הקבלה: כוח התנגדות?
למשל: חוכמה. אני חושבת שאני חכמה. יש לי גם כמה "קבלות" על זה (מבחן איי.קיו עם תוצאה מרשימה, למשל). האם זו תכונה משמעותית, או שמרבה חוכמה - מרבה מכאוב, וזה הקוץ בה? האם חוכמתי היא תכונה בכלל? והאם היא עוזרת לי או רק מסבכת את חיי?
למשל: כושר הסתגלות. מצד אחד, עוזר מאוד להתמצא בכל סביבה נתונה במהירות שיא. להשתייך, להתחבב בקלות יחסית. מצד שני, זיקיות יתר. אולי יכולת שפוגעת, כי היא גורמת להתפשרות על האני.
האדם ללא תכונות. הכותרת הזו תמיד הפחידה אותי, כי הרגשתי שהיא מדברת עלי.
קינאתי במו מו כי הרגשתי שאפשר לאפיין אותה, ואותי לא. חשבתי הרבה פעמים שאם מישהו היה צריך לתאר אותי, לא בטוח שהיה לא מה לומר.
הקטע שכתבו עלי בספר המחזור בסוף י"ב:

אם היא כבר מגיעה לכיתה

את חוכמתה היא מפגינה
בעיניה הכחולות את XX מסנוורת
ואת שיא השיאים בחוצפה היא שוברת*

(XX הוא בעלי היום).

ובכן, כך הם אפיינו אותי. בואי נראי: לא טורחת להגיע (עצלנות, חוצפה, זלזול).
חוכמה מופגנת
עיניים מסנוורות
שיאי חוצפה חדשים.
אז כך הם ראו אותי, כשכבר ראו.
הרבה פעמים חשבתי שאם ישאלו עלי חברים שונים, כל אחד יגיד עלי דברים אחרים. זה שייך לכושר ההסתגלות. אני מתאימה את עצמי לאנשים. זיקית. שועל. אבל לא עוד. היום אני הרבה יותר נאמנה לעצמי. שמתי לב לזה אפילו בנושא פרוזאי כמו בחירת בגדים בחנות.
פעם הייתי קונה חסרת מודעות לחלוטין לעצמי. לא שמתי לב לבד, לתחושה שלו על העור, אם הוא טבעי או לא; לא התייחסתי כמעט לדרך שבה הוא עוטף אותי, להתאמה שלו אלי מכל הבחינות. היום אני לפחות יודעת קצת יותר להתייחס לעצמי בכבוד. לא להתאים את עצמי לבגד, אלא את הבגד אלי.
אותו הדבר לגבי מערכות יחסים. הרבה עודפים צמצמתי. פעם נהגתי לומר שאני - את רשימת החברים שלי סגרתי ב-67'. (לא שנולדתי אז...) והיום? ממש לא. כמה מחברי הטובים ביותר לא נמצאים בחיים שלי היום, חלק במצב "אש קטנה". כי הכבוד שלי כלפי עצמי התגבר, ועכשיו אני יותר מודעת למי שאיתו אני יכולה להיות אני עצמי, ומי שלא. ומי שאני רוצה להיות איתו. יחי החופש. חופש הבחירה.

ושמתי לב לעוד דבר. בדרך כלל אחרי שאני כותבת כאן, אני קוראת מה שכתבתי. אחרי ששלחתי. ואם אני מוצאת טעויות דפוס, התחלקויות מקלדת, אני מתקנת בעריכה.
לא עוד. אז יש לי טעויות. אני לא מושלמת.
נשמע טיפשי? לא בשבילי. זה בכלל העיסוק שלי, העברית. השפה. הספרות. ועבורי, להתעלם מטעויות דפוס, זה כמו זגג שיתעלם מזכוכית שבורה ולא יתקן אותה (איזה דימויים באמצע הלילה!).
אבל - כוח התנגדות. לא נכנעת לכפייתיות שמטרתה הסופית להראות שאני חפה מפגמים.
אני לא.

קראתי בבלוג של ליזה ליזה ורציתי לכתוב לה שם, אבל הרגשתי שדברי לא יתקבלו בברכה. נדמה לי היא קצת כועסת. קצת נמאס לה אולי מתגובות של אנשים. אז אכתוב את זה כאן.
שלשום בעלי ואני דיברנו על זה שחוסר הטעם של אנשים, שלא מוצאים עניין בחיים, הוא הוא הרעה החולה שגורמת לכל הדכאונות והחרדות. שבעצם העובדה שאנשים - בדרך כלל המוצלחים יותר - לא מוצאים עניין, לא נהנים מכלום, זה הדבר שהורס את חייהם לגמרי. אני חושבת שזו תופעת לוואי של התמוטטות הדתות באשר הן. העוצמה של אלוהים. והמסקנה שלי היא שהפנימיות היא הכל. כלומר, מה שלא בא מבפנים, פשוט לא יבוא. אם זה חיצוני, אם המוטיבציה היא לא פנימית, זה חסר טעם. זה מוביל לייאוש. זה לא מפתיע שפרוזאק היא תרופה כל כך נמכרת ושפסיכולוגים הפכו לאלוהים של המאה העשרים ואחת.
אני לא מכוונת לחזרה אל הדת. אני מכוונת לחזרה אל המהות הפנימית והמוטיבציה הפנימית. אין לי חדשות ולא מצאתי דרך להשיג את זה. אני רק יודעת שאעשה כמיטב יכולתי לאפשר לילדים שלי להיות מונעים מתוך עצמם. מתוך המהות הפנימית שלהם, שאשתדל בכל מאודי לעודד אותה ולא לפגוע בה. להעצים אותה ולתת לה מקום, לתת לה להיות המניע, המנוע, הכוח המפעיל אותם. שלא יהיו כמו שהייתי, מונעים מן החוץ.
יש לי טעם לחיים. אני לא חווה חוסר עניין. הכל מעניין אותי. החיים מרתקים אותי. העתיד שובה את דמיוני. ההווה שהוא צער העולם והחיים היפים והליריות שיש בהם ושגודשת אותם באינספור דקיקויות עלומות שעוטפות אותם בדוק מבעית ומרגש, מרטיט ומבהיל.
הו, החיים!

אני רק יודעת שאעשה כמיטב יכולתי לאפשר לילדים שלי להיות מונעים מתוך עצמם. מתוך המהות הפנימית שלהם, שאשתדל בכל מאודי לעודד אותה ולא לפגוע בה. להעצים אותה ולתת לה מקום, לתת לה להיות המניע, המנוע, הכוח המפעיל אותם. שלא יהיו כמו שהייתי, מונעים מן החוץ.
נגעת ללבי, שיבולת יקרה. אני מרגישה כמוך. עוד מרגישה שהאדרת הדעת והאינטלקט במשפחתי בלבלה אותי בילדותי וגרמה לי להאמין שמהות החיים היא הלמידה העיונית. היום אני מנסה ללמד את עצמי לנוח מהמחשבות מדי פעם, כי ראשי כבד עליי. תודה לך על כתיבתך.

מועקה. תשובות יגיעו עוד כארבע שעות.

מ ו ע ק ה

תקועה בין אמצעו העליון של הגב לבין הלב, ומפלחת כחץ אכזר.

מחזיקה אצבעות.

משתתפת אתך, ואוהבת לקרוא את המחשבות שלך..

בסדר. לא נורא כל כך. המועקה חלפה!!!

המועקה חלפה!!!
יופי.
מקווה שהתוצאות מקדמות אותך.

שליחה על ידי Yael* » 26 דצמבר 2004, 19:23

"אני זקוקה להתמודדות איתי"
Great understanding, my dear, followed by so many good questions ....
is not exactly the right word התמודדות But maybe
You are now learning to know yourself, as you are. It is difficult to seperate what we are through our own eyes from what we are through the eyes of our invironment.
Once you make a distinction, I hope you will embrace and love what you discover.
Love,
Yael

אני עובדת עכשיו על ספר שממש מאיים על כל תפישות עולמי. אחרי שאסיים, אעכל ואבקר (ביקורת), אכתוב פה על השגותי.

יופי לראות אותך כאן! @}

< סקרנית לדעת על איזה ספר את מדברת

>

יכול להיות שלא כתוב פה שזה דף בלוג ?

<ליזה מתאמנת בעריכה למתחילים....>

דף בלוג

בימים האחרונים הפאזל מתחיל בתהליך ההשלמה שלו. החלקים יורדים אט אט לנבכי הכרתי, ושם הם מקבלים השלמה זה מזה, ואני מתחילה להרגיש כמו אסימון אחד גדול.
זה לא סותר את העובדה שחיי מתפרקים. זה לא סותר את העובדה שבעלי רוצה לדבר איתי שיחה רצינית והוא חייב לעשות את זה פנים מול פנים.
אני יודעת מה הנושא. הוא אוהב אותי מאוד, אני כל חייו. יותר מהכל. אבל. ויש אבל. והוא גדול. ואם הייתי אנונימית כאן, בטח הייתי ממשיכה את השורה אחרי האבל.
(אבל זה כמו אֵבֶל, ברגע זה, זה לפחות ברור לי.)
חיי מתפרקים מכמה בחינות, ואני מאושרת. מאושרת כי אני. כי הפאזל משתלם לו.
אני הפאזל. כולם הפאזל. החיים הם הפאזל.
איפה אני בתוך זה? זה פחות חשוב. שום דבר מהותי לא השתנה. בעלי יצא לעבוד בחוץ, לראשונה זה שנים. הוא תמיד עבד בבית. וכשהיינו בקיבוץ, זה גם היה "בבית". הוא בחוץ. אני כאן. הכל עלי. והקושי חלף. עכשיו הוא מתייסר. אני לא. למרות שזה הוא ולא אני, למרות מה שהוא רוצה להגיד לי, אני יודעת שלא אתפרק.
החיים שלי יכולים להתפרק כמה שהם רוצים. אני לא.
בניגוד לאיך שהייתי קודם, כשביקשתי תמיכה וחיבוקים, עכשיו אני מרגישה חזקה, כי הפאזל. אני אולי מרמה את עצמי (הו, שלום, אדון ספק! אדון נחש! אדון אינקוויזיטור של הכתף חסרת הביטחון! גם אתה פה? לא שמישהו חשב שתרפה. אבל אני מרפה, ואתה יכול להתייבש ולהשיל את עורך אשר יבש.)
אני מוצאת בתוכי (בתהליך, בתהליך...) את החוזקות הפנימיות שלי. אני מוצאת את המידות הטובות שלי. אני רוצה להשתמש בהן וליישם אותן בחיי היומיום שלי. מרגישה שהדרך כבר מתקרבת לנקודה הזו שבה הן דוחפות עצמן לקדמת השביל, לאחר שחסו במשך שנים ארוכות בצל עצים של הסתרה.
אבל אלה גם עצים של אחסנה. דבר לא אבד.

אבל אני מרפה, ואתה יכול להתייבש ולהשיל את עורך אשר יבש.

_אני מוצאת בתוכי (בתהליך, בתהליך...) את החוזקות הפנימיות שלי. אני מוצאת את המידות הטובות שלי. אני רוצה להשתמש בהן וליישם אותן בחיי היומיום שלי. מרגישה שהדרך כבר מתקרבת לנקודה הזו שבה הן דוחפות עצמן לקדמת השביל, לאחר שחסו במשך שנים ארוכות בצל עצים של הסתרה.
אבל אלה גם עצים של אחסנה. דבר לא אבד._

החיים שלי יכולים להתפרק כמה שהם רוצים. אני לא.
את מרגשת אותי מאוד. יש לי הרבה מה ללמוד ממך.

אז הוא עזב את העבודה מוקדם ובא לדבר איתי. כל זמן שהוא דיבר, אני ידעתי בראש שלי שהוא לא יכול לחדש לי שומדבר. זה נושא עתיק, רק שאני חשבתי שהוא מאחורינו - וטעיתי בגדול. יותר בגדול ממה שיכולתי לדמיין אפילו.
אז עכשיו, אני יושבת שם ושומעת אותו ורוצה להיות חברה שלו, ולא שיפוטית, ולא אשתו, ולא אמא שלו בוודאי. אבל משהו בתוכי אומר לי: עכשיו זה על אמת. עכשיו נגמרו המשחקים והעמדות הפנים. עכשיו אני מולו בקרב. ואני לא יודעת מה לעשות עם זה. הוא גוזר עלי חיים מסוג מסוים, ואני לא מסכימה. אבל גם מרגישה שאין לי ברירה. מרגישה שאין לי מה להציע. וזו הרגשה מפחידה. אני חוששת שהכל אבוד. לי, ברמה האישית שלי. אני יודעת שאני חזקה, אבל לא יודעת עד כמה.

הוא גוזר עלי חיים מסוג מסוים, ואני לא מסכימה
מסקרן.

מרגישה שאין לי מה להציע. וזו הרגשה מפחידה.
לפעמים דברים מתבהרים אחרי שהאבק שוקע. אולי קצת זמן למחשבה יעזור?

אני יודעת שאני חזקה, אבל לא יודעת עד כמה.
מוזר. קראתי את המשפט הזה לא במובן הספקני שלו, השואל: כמה כוח יש לי, אלא כאישה חזקה שאומרת לעצמה:
את לא מבינה בכלל כמה אני חזקה. אני - אין עליי!
אני לא אומרת את זה כרגע כדי לעודד או משהו, פשוט ככה קראתי את זה בשתי הפעמים הראשונות. רק בפעם השלישית הבנתי שאפשר לקרוא את זה גם אחרת.
מה שאני מנסה לומר זה שמהמקום שבו אני יושבת, אני קולטת אותך חזקה ושאין עלייך. ככה אני קוראת אותך.

ועכשיו הוא הלך, ולפני זה הוא ביקש מאוד שאני לא אחשוף פרטים בבלוג הזה, כי כמה אנשים שמכירים אותנו אישית מאוד קוראים פה לפעמים. הוא הציע שאפתח בלוג אחר, אבל זה הבית המנטלי והרגשי שלי כרגע - וזה יותר ממה שהוא יכול להציע לי בשלב זה. אני לא הולכת לשומקום אחר. אני כאן. ואני אכבד את הבקשה שלו. אבל אני יכולה לכתוב כל מה שלא יחשוף ממש. לא שלא מתחשק לי לשבור את הכלים. דווקא מאוד מאוד. אבל אני יכולה לבטא את עצמי היטב גם בלי לפרט בצורה ברורה מדי. זה לגבי ש מים וארץ וה- מסקרן.
תודה על התגובות, בכל אופן. גורפרחים יקרה! מזמן לא נפגשנו.
כאב הראש שלי גוזר עלי שתיקה לעת עתה, אבל אחזור שוב בקרוב.
הטלאים של הפאזל אכן מסתדרים להם, אבל דקירות המחט שמחברת אותם עושות את שלהן.

הטלאים של הפאזל אכן מסתדרים להם, אבל דקירות המחט שמחברת אותם עושות את שלהן.

<אני כל כך נהנית לקרוא אותך. את כותבת כל כך יפה!>

ואני כאן כמובן. וירטואלית וממשית.

את מרגשת אותי מאוד. יש לי הרבה מה ללמוד ממך.
גם אני. קוראת ומתרגשת.
ומרגישה אותך חזקה. וואוו, חייבת להיות! לא יודעת מאיפה ואיך את מצליחה לאסוף את הכוחות והחכמה.
חיי מתפרקים מכמה בחינות, ואני מאושרת. מאושרת כי אני. כי הפאזל משתלם לו
ממש כל הכבוד.

זה לגבי.....ה- מסקרן.

עוד יותר מסקרן (-;

הרבה מחשבות מתפוצצות לי בראש. הבת שלי בת שנה היום. אני כלואה עם ציצי בחוץ. עדיין לא החלטתי מה לעשות, אבל החלטה אחת יש לי: אני אחיה טוב. אני אמצא משמעות לכל זה ואחיה הכי טוב שאני יכולה. זו הדרך שלי.
לא משנה לי מה הוא או כל אחד אחר רוצה וחושב. אני יוצרת את המציאות שלי והיא תהיה טובה. היא כבר טובה כי אני - אני. היא כבר טובה כי החלטתי שהיא כזאת.

גם כשהעולם שלי מתפורר לפיסות קטנות, עדיין זה העולם שלי, ואם הוא לא בדיוק כמו שחשבתי, זה לא משנה. אני לא רוצה להיות תלויה באף אחד. אני רוצה להיות עצמאית ולהחליט לבד מה אני עושה בכל רגע נתון. הילדים שלי הם אור בחיי, ואותם אני אטפח - מה שלא יהיה. החיים יכולים ללבוש צורות שוונת. עכשיו ני גם מבינה שזו לא קלישאה, שזו המציאות. שדברים יכולים להסתדר בכל מיני אופנים, ושזה לא משנה איך. מה שמשנה זה ההארד-קור הפנימי.
בכיתי אתמול כמו שלא בכיתי הרבה זמן. אבל גם זה חלק מהשלמות הפנימית שלי. מותר לי לבכות, מותר לי להרגיש רגשות. מותר לי הכל. ואני מותרת.

מותר לי הכל. ואני מותרת.

לדעתי את גדולה! איך מתוך הקושי את צומחת ...

מגניבה תפילה קטנה שאכן יהיה לך רק רק טוב והמון המון ממנו ובריאות כמובן

אנחנו לא מפסיקים לדבר על זה. וככל שדיברנו יותר, אני מבינה שמקומי איתו. אני אוהבת אותו כל כך, ולמרות הפגיעה הכל כך קשה, אני אומרת לו שהוא מקסים והוא רק לא יודע את זה. אני אומרת לו שמה שלא יהיה - אני איתו. ואני אוהבת אותו. הוא פגע בי כמו שאיש לא פגע בי מעולם, ואני, בטוב וברע, רואה גם את הצד שלו. יודעת שגם הוא סובל. ומסכימה מאוד עם גורפרחים שהיתה אצלי היום ואמרה לי דבר נכון כל כך: שאנחנו בוחרים אינטואיטיבית את מערכת היחסים עם בן הזוג שלנו כדי לעבוד על הסוגיות הבלתי פתורות אחד של השני. כל אחד לעצמו, בעצם. ואי לכך ובהתאם לזאת, כשהסוגיות שדורשות תיקון צצות, זה הזמן להתמודד איתן ולצמוח מתוך הקושי. לא לנטוש ולהתגרש.
תודה, רסיסים של אור ו נועה בר .

ואי לכך ובהתאם לזאת, כשהסוגיות שדורשות תיקון צצות, זה הזמן להתמודד איתן ולצמוח מתוך הקושי. לא לנטוש ולהתגרש כל הכבוד על עצם המחשבות החזקות האלו

לצערי המאוד כן, אני לא יכולה לכתוב כאן על מה שעובר עלי באשר לבעלי. מתוך נאמנות לרגשותיו, אני מצנזרת את כל זה ומכבדת את בקשתו לא להתייחס לדברים כאן.
חוץ מזה שלומי סביר. בעלי יצא לעבוד בחוץ לפני כחודש, ואני לבד עם הילדה עד הצהריים, אז מגיע "הבוגר" מהגן ואז אני עם שניהם. אמא שלי עוזרת לי הרבה. נעים לגלות את הצדדים החיוביים של עזרתה. אבל אני מוכרחה להודות שקשה לי לבד רוב היום עם הילדים, וההנקה שאפילו עכשיו, בגיל שנה, היא פשוט אינטנסיבית מאוד ודי משגעת אותי, ביום ובלילה. היא עדיין מתעוררת לפעמים חמש או יותר פעמים בלילה, וכיוון שאני לא ישנה טוב, אני גם לא במיטבי במשך היום.
בכל זאת אני לא מצליחה לגמרי לא להתייחס למה שקרה עם בעלי. הנה, ניסיתי. וזה פשוט תופס אותי כל הזמן בבטן. ובראש. ובכל מקום. זה רודף
אז אתייחס לדברים הטובים שגיליתי בעקבות מה שגיליתי.
מצאתי את עצמי חזקה הרבה יותר ממה שחשבתי. מצאתי שאני מאוהבת מאוד בבעלי, לא רק אוהבת. מצאתי שאני מסוגלת מאוד לסלוח, ולו חלקית, ולו מתוך האהבה האמיתית והעמוקה מאוד שלי כלפיו. מצאתי שקשה לי לסבול את נוכחותו עכשיו. כי אני שונאת שקרנים. ואותו אני אוהבת. וזה קונפליקט אדיר.
מצאתי אותי בתוך כל זה חושבת גם עליו. מצאתי שיש לי תכונה חזקה של חמלה. שאני מסוגלת לראות את התמונה הגדולה למרות הכעס - שהכעס לא מעוור את עיני. גיליתי בי יכולת מופלאה להמשיך הלאה. לא ליפול. לא להתמוטט גם כשהזמנים קשים במיוחד. והם קשים במיוחד.
נוכחתי שהחיים הם מורכבים ונפלאים ואיומים ונוראים. מצאתי עצמי במצב שכאילו נלקח מסרט, שנראה הכל חוץ מהחיים שלי. או שמא נאמר, "הרגשתי כמעט כמו בסרט. והייתי בלי ספק הגיבור." או שהוא הגיבור. אם יש משהו שאני לא מרגישה עכשיו זה גיבורה. אני מרגישה חזקה, אבל על-כורחי. אנוסה.
עוד דבר שגיליתי: כל הקלישאות תקפות. כל קשת הרגשות שלא חשבתי שארגיש - קיימת על אמת. כל הקונפליקטים שפעם שמעתי'קראתי מאחרים - אני פוגשת אותם היום וזה רק מבהיר לי כמה זה דבילי לשפוט מישהו בכלל על מה שהוא עשה או לא עשה או הגיב או שתק. זה פשוט לא רלוונטי. עכשיו, כשאני עצמי במצב כל כך מבלבל, דבר אחד כן בהיר לי: שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה (וזו קלישאה, והיא תקפה!) וכל הרגשות כמוסים בתוך הלב ואין לשפוט אותם - לא, גם לא כשעומדים במקומו של אותו אדם. באמת שזה כל כך אישי. וכל כך מ-בל-בל.

חיבוק גדוללללל
לנשום.
ועוד פעם.

נוכחתי שהחיים הם מורכבים ונפלאים ואיומים ונוראים
עוד דבר שגיליתי: כל הקלישאות תקפות. כל קשת הרגשות שלא חשבתי שארגיש - קיימת על אמת. כל הקונפליקטים שפעם שמעתי'קראתי מאחרים - אני פוגשת אותם היום וזה רק מבהיר לי כמה זה דבילי לשפוט מישהו בכלל על מה שהוא עשה או לא עשה או הגיב או שתק. זה פשוט לא רלוונטי. עכשיו, כשאני עצמי במצב כל כך מבלבל, דבר אחד כן בהיר לי: שום דבר הוא לא כמו שהוא נראה (וזו קלישאה, והיא תקפה!) וכל הרגשות כמוסים בתוך הלב ואין לשפוט אותם - לא, גם לא כשעומדים במקומו של אותו אדם. באמת שזה כל כך אישי. וכל כך מ-בל-בל

אולי בחלק מדבריך טמונה חלק מהסיבה שבשלה לא כתבתי עד היום, כאן.
מפני שהתחושה היא שלא ניתן לשפוט, להגיב, אפילו לשאול.
כ"כ אישי, כל קשת התחושות.
כאילו אוניברסאליות, אבל - ברגע נתון, אצל אישה ואיש ומשפחה מסוימים : כ"כ אישי.
ובכל זאת -
כל הרגשות כמוסים בתוך הלב
ואת פותחת את ליבך לפנינו, אלינו, ומתבלבלת, ומבלבלת, ומלמדת.
אני קוראת.
תודה.

את מדהימה בעיני.
באמת. אני קוראת כאן אישה שעוברת את דרכה בחיים עם אמונה גדולה, בביטחון, עם קשיים לא מעטים ועם אופטימיות.
את גדלה.
כשאני קוראת את דבריך, גם אני.

@}

תבורכו, כולכם, על המילים והתמיכה והחיבוקים. זה מתקבל אצלי באהבה ובהכרת תודה אמיתית.
כל כך הרבה צעיפים וקליפות ממשיכים להתנתק מעל עיני ומוחי ורגשותי, שאני מרגישה כמו בסרט גם במובן הזה שאני המסך, ווילאות הקטיפה הכבדים שעטפו אותי בשקר, בעיניים טחות ובמתיקות של שוטים, מתרחקים לצדדים ומפנים מקומם אט-אט להכרה כואבת אך אמיתית, וככזו - זכה בנכונותה.
עוד גילויים מכאיבים אך הכרחיים: הייתי לא מודעת. לא מכירה במציאות. לא יודעת להכיר אותה וגם להגדיר לעצמי אותה, גם משחייתי אותה כבר חמש-עשרה שנה. עם בעלי.
בעלי אדם לא יצרי. רק אתמול בלילה, כששוחחנו, הצלחתי להגדיר סוף כל סוף מה בדיוק מפריע לי בחיים איתו.
כשאני אומרת "לא יצרי" אני מתכוונת שאין לו נצנוץ בעיניים. שאין לו תאוות חיים. בכל התחומים. כאילו אין לו כל שאיפה, העתיד לא מעניין אותו, הוא לא מעוניין לבנות לעצמו ולמשפחתו חיים טובים יותר, מועשרים, מלאי משמעות. ואולי הוא מעוניין, אבל רק בשכל, לא בלב, לא בהתרגשות או בייחול וכמיהה.
זו לא מגרעה בעיני, כמו שרוב הדברים אינם מוגדרים אצלי כמגרעה, אלא רק תכונה או העדר תכונה שלו. וזה בסדר שהוא ככה, כי זה מי שהוא. אבל זה לא מסתדר איתי.
אני תאבת חיים. למרות מגבלותי השונות, אני ששה אלי משחק החיים ומנצנצת ככל שרק הברק בעיניים מתיר לי והנשמה מכילה. אני שמחה על כל מה שקורה גם כשאני עצובה ממה שמתרחש, כי אני אוהבת לחיות. כי אני ששה להתנסות בחיים האלה, בטוב וברע. אפילו כשאני ניצבת בפני חוויה שידוע לי מראש שלא תהיה נעימה כלל וכלל (למשל בדיקה גופנית), משהו בתוכי - עם כל הפחד והשנאה לפלישתו של אדם אחר לפרטיותי - שמח שאני מתנסה. כי כך אני רואה את החיים, כהתנסות אחת מתמשכת שאני לא מקבלת בה רק את מה שנעים ונחמד וטוב. ונכון לי ככה.
חסרה לי התשוקה אצלו. התשוקה לכל דבר, מטוב ועד רע. תשוקה לעשות דברים, תשוקה לבנות עתיד יחד, תשוקה להשיג הישגים ולמצות את היכולות שלו ושלנו, תשוקה מינית ותשוקה רוחנית.
מאתמול בעיקר עלו לי מחשבות שאני אתרכז במה שנכון לי, ולא אנתח יותר מדי אותו ואת יחסינו. שאחיה את חיי בזכות עצמי, באופן עצמאי ככל האפשר, בלי קשר אליו ואל מה שהוא בוחר.
קשה לי ליישם את זה. אנחנו יחד. אנחנו חיים יחד ומגדלים ילדים יחד, ואנחנו זוג. וכל מה שרציתי אי-פעם בזוגיות זה לאהוב ולהיות נאהבת - לפני הכל. ועכשיו לנתק את האהבה, התשוקה, העתיד המשותף ואיך שיוצרים אותו, זה לנתק את הכל. זה לחיות איתו אך בלעדיו. זה להחליט בעצם להיות לבד. וזה לא יעבוד ברמה זוגית ומשפחתית.
אבל הווילונות עוד נפתחים והקליפות מוּסרות. אולי אראה בהיר יותר.

חיבוק.
תודה

צופה מכוכב , קראתי מה כתבת לי בדף הבית שלי, ותודה. וגם על החיבוק. ובחזרה.
ואת מעניינת אותי. אבל אין לך דף בית. בכל אופן, שמחה שאת לא רק צופה, אלא גם מבטאת את עצמך. בשבילך לא פחות מבשבילי.

יש לי לפעמים מחשבה שהבלוג או אני צריכים להתקדם לאיזשהו מקום. כבר הזכרתי בעבר את תהליך הספירלה, ואני עדיין מחזיקה בו, עד הודעה חדשה, אם תבוא. כאילו אמור להיות איזה סוף טוב, או סוף אחר. או משהו שהוא נקודת ציון. ואני, אבל, כל הזמן מרגישה שהדברים הולכים דווקא לרוחב ולעומק, לא קדימה דווקא. זה עוד קליפה שיַבשה ונשרה לה ומבשרת שהתבגרתי כל כך.

"צנח לו זלזל על-גדר וינם -
כה ישן אנכי:
נשל הפרי - ומה-לי ולגזעי,
ומה-לי ולשוכי?

נשל הפרי, הפרח כבר נשכח -
שרדו העלים -
ירגז יום אחד הסער - ונפלו
ארצה חללים.

אחר - ונמשכו לילות הזועה,
לא מנוחה ושנת-לי,
בדד אתחבט באפל וארצץ
ראשי אל-כתלי.

ושוב יפרח אביב, ואנכי לבדי
על-גזעי אתלה -
שרביט קרח, לא ציץ לו ופרח
לא-פרי ולא-עלה."

יש לי פרי ויש לי עלה

ביאליק, אבל ברור שכולם מזהים.

ובהברה מלעילית לעילא ולעילא.
לא מזדהה עם הכל, אבל השינה, השינה העמוקה.
מרגישה שהתעוררתי, והנה אני קצת קירחת... כמו זלזל על גדר, שצריך להחליט, והוא רק זלזל קירח...
אין בו חפץ, כקליפה, כריק. אבל מלא כרימון רגשות מרחפים, באדמה שוממה שלא מפרה אותו מחדש, שלא נותנת לו סיכוי.

<מקשיבה>

<מקשיבה>
גם אני

בדרך כלל כשאומרים "הזמן יעשה את שלו" או "הזמן עושה את שלו", מתכוונים למשהו טוב. כאילו שהזמן מרפא. ואני מרגישה שהזמן אכן עושה את שלו, רק ששלו הוא עצם החליפה, מלשון חלוף. הוא חולף, זה מה שהוא עושה. הוא לא בהכרח מרפא, או בעצם הוא בהכרח לא עושה דבר חוץ מלחלוף. בזמן הקצר שעבר מאז נפלו עלי שמיים ועננים ושלגים וגשם, אני מבחינה בעיקר כי הזמן חולף, ובחולפו הוא משאיר את הדברים כמו שהם - אם לא נוגעים בהם. אני נוגעת בעצמי מבפנים. במחשבות שלי, באנליזות שאני עושה לגבי עצמי ולגביו ולגבי החיים. מה שמעניין אותי בתוך כל זה (פרט ל"מה יהיה") זה מה עכשיו. מה אני עושה עם כל זה. המעשה שלי הוא בעיקר פנימה, הוא התבוננות אל תוך עצמי במטרה להכיר אותי, את החוזקות והחולשות. במסע הזה אל מציאת התשובה לתהייה מי אני, הנדבך הזה, של התמודדות עם קושי, הוא מן המוצדקים ביותר (יפה שאני מכניסה לעצמי הומור לקשיים. שרון היה גאה בי שעלה לי בראש ברגעים כאלה).
קראתי מה שכתבה צופה מכוכב בדף הבית שלה וחשבתי על זה שבניגוד לאיך שהיא תיארה את עצמה, אני בדיוק ההפך - נוגעת לעצמי בלב ובבטן כל הזמן. פועלת בעיקר משם.
אולי זו דווקא המכשלה הגדולה ביותר שלי, כי השכל שלי דווקא אנליטי במיוחד. אולי זו טעות כי אני הולכת נגד הכוח הטבעי שלי, שנמצא בהחלט באנליטיות. ואולי זה לא משנה, כי אני גם וגם.
אני מנסה להבין למה זה כל כך חשוב לי שהיא תצליח כן להתחבר ללב ולבטן שלה. הרי זה כל כך אישי וכל כך בזמנה החופשי. ואני אפילו לא מכירה אותה.
אז ראשית, יש לי תחושת קירבה עצומה לכותבים כאן, גם לאלה (וזה הרוב) שאני ממש לא מכירה ובטח לא אישית. משהו בחיבור האינטרנטי הזה דווקא אינטימי לי מאוד, ודרך הכתיבה כאן קרובה לליבי. אני מרגישה שאני ואחרים יכולים להביע את רחשי ליבנו ממש ובאופן נרחב ומעמיק הרבה יותר מאשר בפגישה אישית, שבה יש הסחות דעת כמו מראה חיצוני, התנהגות או אפילו מילים שמשתמשים בהן ונשמעות לצד השני חריגות, או ביטויים וכאלה מין דברים. בגלל המדיום הרשתי אני דווקא מרגישה אינטימיות גדולה יותר, ויכולה להעמיק בלי להרגיש מעיקה. הרי אף אחד לא חייב לקרוא כאן אם הוא לא מעוניין.
שנית, כל אישה כמעט נוגעת לליבי.
שלישית, צופה מכוכב נוגעת לליבי.
רביעית, בכל גן נעול כזה, כמו שהיא מתארת, אני בטוחה שמסתתר אוצר. או יותר נכון, היא עצמה מסתירה אותו - בעיקר מעצמה. אני משוכנעת שיש שם יהלום (אצל כולם) שעטוף המון שכבות של טינופת שמחכה שיסירו אותה כבר.
חמישית, אני שומעת את העצב. ומייד האמא שבי רוצה ללטף ולנחם, אך בעיקר לעודד ולהקשיב מתוך ידיעה שליהלום יש אור גדול עם ניצוצות שמשתברים ומשמחים את כל רואיו.
לפעמים אני מהרהרת בשינוי העצום שחל בי. עד לפני זמן לא רב הייתי אישה שלא מרגישה כמעט כלום בצורה אישית, שממש לא משתפת את עצמה ועל אחת כמה והרבה - אחרים, במה שעובר עליה. הייתי HAPPY FACE בעיקר, עליצה. לא נהגתי לספר לאנשים מה אני מרגישה, אם בכלל הרגשתי משהו. ובטח לא לזרים באינטרנט. זה ממש לא הייתי אני. אבל כמו שגיליתי, לא היה ממש אני, והאני הזה שאני חושפת כאן, שמתגלה לי יחד עם הבלוג הזה, הוא כל כך שונה. עכשיו אני גם מבינה, ברגע זה ממש, שגם החברים שלי קצת התחלפו בעקבות זה. היה שינוי. לא כולם אולי אהבו אותו, ומי שאהב התקרב. מי שלא - לא. אני עצמי לא יודעת אם אני אוהבת את האני הזה. לעיתים נראה לי שהוא נוגה מדי, לפחות בעת הכתיבה כאן. עם אנשים מוכרים אני הרבה יותר עליזה, צחקנית. אולי זה שאריות מהאני המזויף הקודם שלי, שהרגיש צורך להעמיד פני שמח כל הזמן. אבל אני גם מדברת עם חברות שלי על הבעיות שלי. לעומק ממש. ותוהה לגבי זה. לפעמים זה נראה לי אפילו אישי מדי. טרחני מדי. עוד וילון מתבקש להיפתח (אני בוחרת בווילון מספר 3).

גם אני כאן איתך ( למרות שקצת נעלמתי לאחרונה...)
את מאוד מאוד נוגעת לליבי. אני מרגישה אותך מאוד קרובה, לעיתים כותבת גם בישבילי.

החיבור האינטרנטי הזה הוא ללא ספק חזק. כל מי שפה בוחר להיות פה.
והבחירה הזאת קושרת. גורמת לשמוח כשאת שמחה. גורמת למתח כשיש כזה.
וזה מוזר. כי לפעמים צריכים ללמוד להרפות. לא כל פעם שומעים את סוף הסיפור. וזה ככה. וזה בסדר שזה ככה.

וגם את נוגעת ללבי. והראיה לכך היא השירים שטיפשיים ששרתי לילדי היום אחרי הצהרים, כשהכנו עוגיות משיבלת שועל.
השימחה הזו נבעה מכאן.

אומץ.
אומץ לחיות.
להיות אני.
אומץ לקבל אותי.
אומץ להבדיל בין עיקר לטפל.
אומץ להתפלל למה שאני רוצה.
אומץ לקהל את עצמי חלשה.