בלוג גמד קרוב

אנונימי

ערב טוב
החלטתי סופסוף לפתוח את הבלוג הזה לעת ערב מאוחרת והוא כמו המשך ל{{}}בלוג גמד במרחקים רק שכרגע כבר אין את המרחקים ההם..
אני כבר בארץ(כן, אחרי כל הגעגועים והתתלבטויות.. חזרתי), ויש לי מרחקים אחרים. אבל אני כאן, קרוב עם שני ילדיי המתוקים מזה 5 חודשים.

קראתי לאחרונה פרקים נבחרים מאותו בלוג שכתבתי לפני כ-4שנים. הדהים אותי לגלות כמה פתיחות וכמה שיתוף הבאתי לשם וכמה אהבה וחוכמה ורגישות קיבלתי משם.
כמה אינטנסיבית היתה מלאכת ההורות לילדה אחת וכמה כעת כשיש שניים הדברים מוחלקים.. מעוגלי פינות.. וממשיכים הלאה
בקרוב אמשיך לכתוב כאן עלינו ועל כל הדרמה הגדולה והתקופה שעברנו ועוברים.
בנתיים לילה טוב

ערב מאוחר
ואני אחרי יום עבודה נחמד אך די מתיש בנגריה ואחריו בילוי עם שני מתוקים קטנים. כשנרדמו ישבתי לעבוד על ציור שאני מציירת לאחותי לכבוד יום ההולדת.
סופסוף אני בממלכה שלי עם הצבעים והניירות וזה נעים כי לא עשיתי את זה המון זמן.
אני מנסה לעכל ולתאר את כל מה שעבר עלי בחודשים האחרונים וזה קצת קשה.
עזבתי את ברלין קצת בטריקת דלת. אחרי חילוקי דעות וקשיים עם בנזוגי. אחרי האהבה שהיתה ונכתבה לה ביומיום שלי בבלוג הקודם, זה מפתיע.
אך חילוקי הדעות והבעיות התגלעו לאט לאט אך באינטנסיביות. לא ראיתי כך חיי משפחה ומן הסתם גם הוא לא.
הרגשתי שמגיע לי יותר שלא יכול להיות שככה זה. ניסינו לדבר ולאסוף את עצמינו אך איכשהוא בפתלתלות מסוימת המצב החריף.
מיותר לומר ששנינו רואים את כל מה שקרה ביננו אחרת לגמרי.
בסוף הוכרע שנחזור ארצה. קודם אני עם הילדים ואחכ גם הוא יצטרף. השהייה שלו שם התארכה והתארכה בלי שציפינו כי נקלע לכל מיני בעיות וקשיים.
ואילו אני כאן, עם שני הקטנים, וכמעט בלי משאבים כספיים כלל. האיש נקלע לחובות ולא ראה דרך לעזור לי פה.
בעזרת משפחה מדהימה ובראשה אחותי הסתגלנו למצב ונטמענו כאן קצת.
האיש מגיע בקרוב והאי ודאות איתו. כל כך קשה היה לי בתקופה האחרונה ועדין שמחה שצלחתי את התקופה האחרונה בשפיות ובלי שרוחי תישבר, ובלי שום תמיכה ממנו.
אף לא מילת עידוד אחת. ועכשיו אנחנו אמורים לנסות להתסדר יחד ולחזור לחיים משותפים?
לא ברור לי ככ כיצד לעשות זאת. לפני כחודשיים היתה ביננו שיחה דרמטית מלאת געגועים וצער. היה נדמה כי לשנינו אכפת מהקשר ומהמשפחה.
להשאיר אותה שלימה. אחריה עוד שיחות ועוד ועוד כעס יוצא ממנו. ולי אין ככ מילים מולו. רק בדיעבד כשאני חושבת על דבריו יש בי מענה.
המשפחה שלי וגם חברים רואים דברים אחרת ממני. אומרים כמה אנחנו שונים כמה הוא לא טוב בשבילי.
ואילו אני מתקשה לשחרר אותו. ימים יגידו.. לא ברור לי למה אני עדין אוהבת משהו בו. משהו נושן של פעם.
הילדים שלנו מצפים לבואו ומתרגשים מאוד. ואני נמלאת לאט לאט בלחץ קטן..
מאחלת לעצמי להיות חזקה ולהתמרכז טוב טוב..

עצה שלמדתי אתמול בשיעור תודעת על על חלומות:
בשעה שלפני השינה: התחברי לילד הפנימי שלך,בקשי ממנו כוח,שאלי אותו שאלות והוא כבר יבוא לך את התשובות הנכונות בלילה,באמצעות החלומות
נסי להיות מדוייקת בשאלות/בקשות- להגיד לילד הפנימי שאת מבינה שככה וככה ועכשיו זקוקה לעזרה הזו והזו.

יש לך את כל מה שדרוש לך כדי להתמודד עם כל מה שיבוא

לא ממש שייך להביא לכאן כל הטכסט ,אז את יכולה למחוק אחרי שתקראי,או לקצר

יש חשיבות גדולה מאוד לפתח מודעות לשאלות שאנו שואלים את עצמנו ובעיקר, ללמוד לשאול את השאלות שמקדמות ומדרבנות אותנו להמשיך הלאה לקראת המטרות. שאלות שמותירות אותנו מסוגלים, משפיעים, מובילים ויוזמים.

הסוג הראשון של השאלות, השאלות המעכבות הן שאלות מסוג "למה?". למה זה קורה לי? למה לא הודיעו לי? למה תמיד לי הכל הולך קשה? למה אני לא מצליח? למה הוא לא מבין אותי? למה עשו ככה? וכד'. כל שאלות ה"למה" האלה לרוב מובילות אותנו למפח נפש אחד גדול ולתקיעות. למה? כי גם אם נשיב עליהן עדיין לא נתקדם. האופק עדיין יישאר מאוד קטן, חסום ולא ממש אפשרי. זה שאלות שבעצם מבטאות גישה עצמית שיפוטית וביקורתית, ושמציבות אותנו באור מאוד לא מסוגל. קורבנות. ומכאן לרוב, לא תגיע הישועה...

הסוג, השני של השאלות, הוא שאלות מסוג ה-מה? "מה אני רוצה? מה אני יכול לעשות? אז מה אני לומד מכך? מה הערך עבורי בסיטואציה (הנעימה או הלא כל כך נעימה)? מה אני בכל זאת בוחר לעשות עם זה?". אלה הן שאלות שמאפשרות לנו לרוב לנשום אוויר, להתבונן על המציאות בעיניים לומדות וחוקרות ובעיקר לצאת לפעולה. הנה למדתי משהו, הפקתי לקח, למדתי את השיעור וכעת אני יוצא לדרך ליישם את התובנות החדשות הללו. והפלא ופלא, יש בכלל דרך. יש אופק רחב ואפשרי. אלו הן שאלות שמובילות אותנו לגדילה והתפתחות.

לסיכום, השאלות שאנו נוטים לשאול את עצמנו הן שיקבעו את הפעולה הבאה, את רמת האנרגיה והעוצמה האישית ואת הסיכוי להגיע למטרות וליעדים שהצבת לעצמך. כך שאם אינך מצליח להגיע להצלחה הרצויה לך אולי כדאי להתבונן על השאלות שאתה שואל את עצמך ולהתחיל לשאול שאלות שמאפשרות התקדמות ולא כאלה שחוסמות כל סיכוי להצלחה. במובן זה השאלות שאנו שואלים את עצמנו הופכות ל(מ)שאלות שלנו.

ניסוח שאלת מודעות ותקשור המידע.

ניסוח שאלה לתקשור:
על מנת לתקשר עם הנשמה או עם ההדרכה הרוחנית יש לנסח שאלה אשר מנוסחת בצורה נכונה.
הצורה הנכונה היא זו המכוונת והתואמת לתדר רוחני גבוה.

נקודות לזיהוי התדר הגבוה:

לקיחת אחריות מלאה על יצירת המציאות.
רצון להתפתח על ידי יצירת שינוי פנימי.
רצון לקבל הבנות אשר יהוו כלים תודעתיים לשינוי.
מוכנות להגמיש את המחשבה ולהבין את המהות החדשה אשר תתקבל מההדרכה.
נתינת אמון מלא ביכולת הפנימית להתחבר למקור הנשמתי העליון.

שלבים בניסוח השאלה:

העלאת נושא.
בחירת שאלה על הנושא.
התפזרות מחשבתית אסוציאטיבית.
מיקוד השאלה - מה באמת רוצים לדעת.

5 בחירת הניסוח המדויק.

שלב התקשור:

מציאת תנוחה נוחה.
מספר נשימות עמוקות.
פתיחת ההקשבה הפנימית.
התמלאות בתדר של אור, אהבה, צחוק וקלילות.
זימון ההדרכה/הנשמה.
שאלת השאלה.
כתיבת התשובה.

ערב מאוחר ואני חוזרת לכתוב בהיסוס..
לא ידעתי אם להמשיך פה בדף או להפכו לדף למחיקה...
כל כך הרבה דברים עוברים והשמיים שלי מתמלאים עננים לסירוגין. לפעמים יש סערות של ממש!
לפעמים גשם קל ורוח גלית אבל אפפעם לא ממש שקט.
בנזוגי שבקרוב לא או האקס העתידי שלי או אישי היקר שכבר לא ככ יקר או אנלא יודעת איך בדיוק לקרוא לו.. חזר וגר אצלי, אצלינו מזה חודש וחצי. מחפשים לו דירה להשכרה באיזור השרון.
לא קל. בתקופה האחרונה נדתי בין המחשבה להציל אותנו ובין כעסים רבים עליו ועל איך שאנחנו מתנהלים יחד, ועל מה בדיוק חשבתי שהעזתי להרהר באיחוד מחודש שלנו...
עכשיו זה שוקע בנו ודי ברור לשנינו שפרידה היא בלתי נמנעת.
לפעמים זה כבר ממש מצחיק אותנו איך אנחנו אוהבים לשנוא זה את זה..
ותנועה שחוזרת על עצמה אצלי היא סימון אצבע משולשת מאחורי הגב שלו או הדלת (המנטאלית והאמיתית..)שסגר באותו רגע לא לפני שאמר כמה שטויות..
זה מעפן וילדותי.. אני יודעת.. אם יכולתי לספור את הפעמים שעשיתי את זה בשנתיים האחרונות... הייתי מגיעה בטח למיליון. כי הבלגתי די הרבה..
אבל שלא יגידו שאני לא משתפת בקטעים היפים והרדודים באמת.
מניין באה שנאה שכזאת? אני לא ממש יודעת. אולי ממקום שדוקא כל כך אוהב ומאוכזב.
מרגישה שאני כרגע בתקופה של אבל על האהבה היפה הזו שהיתה לנו. שעדיין קיימת לפעמים. עמוק מאוד עמוק בבור בתוך הלב.
אהבנו למרות כל הקשיים. אהבנו בניגוד לכל הדיעות מסביבנו. הלכנו עד הסוף עם הזוגיות שלנו ולא הסכמנו לותר. אמי לא קיבלה אותו כלל. סבתו יעצה לו לא להתחתן איתי. היה איזה התקף בכי של אחותי שפחדה שאעזוב רחוק. וצדקה בסוף!... היו המון קשיים כשבא לגור בארץ. המון מחלוקות וריבים, המון דירות שכורות עם בעיות... הפלה אחת, המון קשיים שבאתי אני לברלין בקור של דצמבר.
כל הדברים המקסימים שעושים חיים שכאלה שוה שיחיו אותם.. המון בעיות פתרנו. בזכות האהבה הגדולה ביננו.
עכשיו אנחנו חיים באותו מרחב ורחוקים מאוד זה מזה. ממש כמו שחיינו בשנתיים האחרונות בתוך מרחב פי אלף יותר נאה, מרווח ומקסים בברלין והתרחקנו זה מזה לאט לאט וללא מעצור.
זה כל כך מוזר. אנחנו חיים כאן, עובדים ומתקשרים יום יום כאילו אנחנו ביחד. אבל אנחנו לא. לפעמים אנחנו נפגשים ברגע של קסם שהילדים מספקים לנו, ומאלה יש בשפע, ומחייכים אחד לשני ורואים את האהבה בעיננו.
לרגע נדמה אולי לא? אולי אפשר לגשר? אולי בכל זאת נגיד די עם כל השטויות האלה! הרי ברור שאנחנו אוהבים, מספיק עם זה.. אך לא.
וכל פעם מחדש זה עצוב וזה כואב כל כך.
נוסף על כך יש לו איזו חברה שנקשר אליה קצת כשאני עזבתי. וגם זה מעיב. למרות שיש בי מקום אוהב ששמח בשבילו. יש גם מקום אחר עזוב וכואב וכעוס.
למרות שמגיע לכל אחד מאיתנו משהו טוב וחמים. למרות שגם אני אשמח לאהבה חדשה וכיפית ללא משקעים ואלך אחריה מיד בלי לחשוב פעמיים על בנהזוג שכבר לא.. למרות.. למרות.
זה עדיין כואב. ועצוב.

מניין באה שנאה שכזאת? אני לא ממש יודעת

היא באה כדי לעזור לכם להיפרד,כדי שכל אחד מכם יוכל לממש את הייעוד האישי שלו ,להתפתח בכוון שנכון עבורו
מה שהיה נכון עבורנו פעם כבר לא מתאים. אנחנו בפתחו של עידן חדש
הקשרים הבינאישיים הקרובים אלינו לא נועדו לספק לנו אהבה ללא תנאי אלא לקדם את ההתפתחות שלנו
וברגע שבני זוג כבר לא מקדמים אלא מעכבים את ההתפתחות,אז נוצרים תנאים שיעודדו פרידה

כשהתודעה שלנו מתפתחת,האהבה מתחלפת בהבנה. זו לא אהבה פיזית(אדמה) ורגשית(מים) אלא הבנה,מודעות (אוויר)

לטוהר-
וברגע שבני זוג כבר לא מקדמים אלא מעכבים את ההתפתחות,אז נוצרים תנאים שיעודדו פרידה יכול להיות שאנחנו מעכבים התפתחות. אבל זה נשמע כאילו זה מין יצר הישרדות גדול מאיתנו הפרידה הזו. ואילו אני תוהה ביני לבין עצמי אם בכלל אפשרי מצב שנוכל לשרוד אם ננסה לגשר ולהחזיר את האהבה. ואילו משפט כזה סוגר.
וגם: כשהתודעה שלנו מתפתחת,האהבה מתחלפת בהבנה. זו לא אהבה פיזית(אדמה) ורגשית(מים) אלא הבנה,מודעות (אוויר)
את מתכוונת להבנה לעצמינו ולצרכינו השונים? לא רואה הבנה כזו או אחרת פה בשום מקום.. וחיפשתי!..

ההבנה שלך את הייעוד האישי שיקדם את ההתפתחות הרוחנית שלך

אחרי שתתחברי לילד הפנימי שלך ותצליחי לקבל קצת בהירות לגבי עצמך ומהותך , תוכלי גם להבין אותו , את האיש

את מקום הכעס,הקנאה והרגשות הקשים יחליפו הבנה ואהבה מסוג אחר,לא כזו גשמית שנאחזת בכוח בגוף ובנפש רק כדי לספק אשלייה של תחושת בטחון שאינך לבד אלא אהבה שמהותה הבנה . ברגע שתביני מדוע דברים קורים כפי שהם קורים, שיש לכך סיבה גבוהה יותר שנועדה לקדם את שניכם,כל אחד עם ההשלמות שיש לו להשלים לפני סוף העידן,והן רבות לכולנו,מעמיסות וכבדות, אך הן שלנו, לא רק "שלנו"-של הגוף הנוכחי שנשמתך חיה בו בעולם הזה אלא שלנו מכל הגילגולים הקודמים. כל החורים הריקים שהשארנו במשך כל שנות קיומה של נשמתנו,וזה הרבה... מבקשים להיסגר, כל התיקונים והשיעורים מחכים לנו שנלמד ונתקן ונשלים את העבודה שלשמה ירדה נשמתנו לעולם הזה

בעידן הישן היינו זקוקים לכעס השנאה האכזריות האלימות כדי לחוות את הקונפליקט שיצמיח אותנו ללמוד ולהבין
הרבה אנשים זקוקים לדרמה כמו מחלה קשה או משבר פרידה כדי להתנער ולהבין שיש משהו שדורש שינוי. שאם לא נשנה אותו,אז הנסיבות לכאורה יכפו עלינו את השינוי.
באמת באמת אין כאן כפיה. אף אחד ושום דבר חיצוני לא גורם לנו לבחור את הבחירות שלנו. אנחנו עצמנו הם אלו שמייצרים את המציאות שלנו. התת מודע שלנו,התודעה הגבוהה,עוזרת לנו להיפתח לאפשרויות חדשות שלא חשבנו עליהן קודם,כדי לעזור לנו להבין

בעידן החדש,כאשר אנחנו מבינים את עצמנו ואת האחר, אין צורך יותר בכל הרגשות השליליים האלו. אין טעם לכעוס ולשנוא ולקנא ,כי את מבינה שזוהי הדרך שבה נועדתם שניכם להתפתח

אני באופן אישי יכולה לדמיין איך ייראו "ימות המשיח" מה שנקרא
המשיח איננו דמות או יישות שתגיע לגאול אותנו. המשיח הוא מצב תודעתי חדש שיאפשר לאנושות לחיות בהרמוניה מתוך הבנה של האחדות.

אם והיה ו... תצליחו שניכם להגיע להבנות האלו ביחד,בתהליך למידה ועבודה משותפת: זה הכי טוב. זה יקדם לא רק אתכם אלא את הבריאה כולה. זו התחנה הסופית שכולנו כמהים להגיע אליה: לאחדות .
הרי לא בכדי קשרתם קשר להיות יחד. הניגודים שירתו את המטרה הגבוהה של למידה והתפתחות.
אם כרגע את מבינה שהקשר לא מאפשר לך התפתחות ואין מצב שתצליחו לגשר על הפערים,אז כנראה שזה לא נכון יותר עבורכם

אחד הדברים שקורים עם סיום עידן הוא שבירת המסגרות הקיימות ומסגרת הנישואין היא אחת מהן.
כיום אנחנו מנצלים רק מעט מהיכולת השכלית שלנו, נדמה לי שמשהו כמו 10%. אחרי 2012 תיפתח לכולם התודעה ואנשי יוכלו לנצל משהו כמו 70%.
תחשבי איזה שינוי תודעתי עצום זה.
זה משהו שהשכל שלנו לא מסוגל להבין עכשיו,אבל זה יקרה. מגמת השינוי כבר התחילה ובשנה הקרובה היא תלך ותתעצם בהדרגה אבל די מהר

הי גמד

ראיתי את הדף הזה רק עכשיו... וגם על הפרידה נודע לי רק בליל הסדר

נעצבתי על ליבי כי אני זוכרת את סיפור האהבה הקסום שלכם, את ההליכה אחרי האהבה כנגד כל הסיכויים...
ובגלל שאני רומנטיקנית כמוך (נולדנו באותו תאריך, לא?) אז קשה לקבל את המקום שהגעתם אליו.
אבל אני בטוחה שאת תצאי מזה מחוזקת, כי את עומדת על שלך ליצור לעצמך את החיים שאת רוצה
ואם הפנטזיה התנפצה לה אז עכשיו הגיע הזמן להתמודד עם המציאות, זה דורש גדילה אבל שווה את המאמץ!
אני גם בטוחה שתמצאי אהבה, כי את כל כולך בנויה לזה והמהות שלך היא אהבה... בזמן המתאים זה יקרה...
אני מקווה מאוד לפגוש אותך בקרוב באיזה חג או משהו... ושולחת לך חיבוקים, אנרגיות טובות והמון אמונה

<מה המייל שלך? עלה לי איזה רעיון שיכול לשדרג לך את מצב הרוח

>

אולי אפשר עדיין לחפש ולמצוא את האהבה?

בוקר חג פסח שני וכולנו מצוננים.
תודה לך ההולכת על המילים. יש באמת ימים שאני רואה הכל ככה. שאני אצא מחוזקת שהכל שוה את המאמץ, שיהיה טוב.
יש ימים אחרים שנראה לי הכל כבד עלי, הקושי עם הילדים הדינמיקה ביננו. הכל.
עולם קסום, אולי את צודקת אולי אבל נראה לי שצריך להיפרד ולהתנתק כדי לחוות שוב. אנחנו קרובים מידי ומפריעים מידי אחד לשני לנשום... בכל מקרה קראתי את דברייך למעלה.

מנסה לארגן תעסוקה לי ולילדים בעוד הבנזוג ישן ויתעורר לעוד יום של עבודה בבית, במטבח שלי. שנכון לעכשיו מושבת בשל כך... רק פעילות מינימלית לילדים.
רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי פה לבד. כמה מוזר זה היה להיכנס לדירה לבד עם הילדים. ככ הרבה זמן לא גרתי לבד..
עכשיו אני רוצה את המקום שלי עם הבישולים שלי וההרגלים שלי לפני שהגיע הוא עם הצרכים שלו. שאני מבינה אבל נמאס לי קצת.
אני מנסה להתארגן על החג השני הזה.
בערב ניפגש אצל אמי עם אחותי ומשפחתה. קצת אהבה ונחמה.
שיהיה לכולם חג שמח טעים ונעים.

הולכת יקרה המייל שלי הוא
gamadud אט ג"ימייל.קום
בשמחה אשדרג לי קצת את המצברוח...
תודה!

שלחתי @}

ערב מאוחר
חזרתי עם הילדים מארוחת החג רבת המשתתפים אצל אמא. רק 4 ילדים ורעש אימים לאורך כל הערב... p-:
עכשיו שקט. האיש שוכב עם הקטנים להרגע ולחלום ואני כאן.
תכף בטח יבואו לבקש שאצטרף/אחליף/אכין מים... בנתיים כותבת כאן את היום שלי. היום הייתי בסימן רגישות רבה. היום הוא חג הפסחא. אוסטר. כמו שקוראיםל זה בגרמנית.
האיש דיבר עם אימו בטלפון וכל כך הצטערתי שם. זכרתי את החג לפני שנה ושנתיים כשהיינו אצלה בגן פורח שמתעורר לאביב עם ארנבוני שוקולד שהחביאה.
הילדים היו כל כך מאושרים ואנחנו היינו מפוייסים ונהננו מחופשה מזדמנת. אפפעם לא היה לנו ממש אפשרות לחופשה רק באוסטר קצת הרשינו לעצמינו לשכור מכונית וליסוע אליה ולמשפחה.
והיה כיף. כמובן שהיינו כרגיל בריבים שלנו אבל איכשהוא בחג היינו מתורבתים..
היום זה יום קשה בו אם היו אומרים ליתחזרי עכשיו לאותו מקום בברלין לאותם קשיים לאותו סבל לאותם חיים הייתי אומרת כן.
היום התגעגעתי והיכאתי על חטא. למה לא פתרתי בעיות שהיו אז. למה לא הלכתי לעבוד, למה לא מצאנו לאיש סטודיו מחוץ לבית כדי שהגבולות בין בית לעבודה יהיו ברורים יותר
בדיעבד הכל היה אפשרי ואנחנו פיספסנו. מרוב שלכל אחד היה ויז'ן משלו לאיך שחיים ביחד צריכים להראות, וקצת לא ראינו איך אנחנו חיים באותו רגע ואיך אפשר לתקן
כשדיברתי אני עם הסבתא כמעט בכיתי וכשסגרתי נצצו לי דמעות שלא הצלחתי להבריח כבר כל היום. לא עוד חגים בגרמניה.
כל פעם חשבתי מחשבות לא רציונליות על למה זה קורה לי ואולי אפשר שלא.
בימים אחרים אני פשוט לא מבינה איך בכלל אני חושבת כאלה מחשבות ומותרת על חופש על התחלה חדשה על אהבה
על פרק ב שפוי ומבורך.
והיום התגעגעתי לקור, לניצנים שפורחים בעיר הקפואה, לקרובי משפחה הזויים, לריבים מטורפים בשעות ערב מאוחרות, לחיים נוחים ועצובים, למרחב מקסים ובודד כל כך.
כולי שאלות

ערב קצר של יום ארוך
אחרי השכבה ארוכה, מחר גן.. חוסר שקט של שני הקטנים וטירוף מה.. אני מתפנה להכין עוגה למחר בבוקר כי לאיש יש יומולדת
תמיד אצלינו מעירים בשירים ועוגה על השולחן המסודר עם מתנות וכך היה גם ביומולדת שלי ושל כולנו פה בארץ, אז אני ממשיכה בזה.
לםני יומיים סיםרנו על הפרידה לגדולה שלנו. האיש היה רעוע משהו. הוא רצה לדחות עוד את המידע. אני החלטתי לספר ומשכנו את זה די הרבה זמן. בסוף סיפרנו.
זה היה אינפורמטיבי במידה. היא שאלה למה בצורה עינינית אבל הבינה שמחפשים לאבא בית חדש כי אמא ואבא לא מסתדרים ונגור בבתים שונים. נמשיך לאהוב אתכם, אמרנו.
הקטן לא קלט בכלל והמשיך בעיניניו וגם היארצתה להמשיך לשחק. לאט לאט אנחנו מקבלים סימנים שהמסר נקלט קצת.
היום סיםרה לדודה שלי שאמא ואבא נפרדים. ככה בצורה ספונטאנית.
זה קשה. אני מקוה שזה לא יעיק עליה עכשיו עד למעבר.
הולכת להכין מתנה לאיש שחשוב לי לנתק אותו מחיי... כן, זה אפשרי!.. זה הגיוני.

ערכם של דברים לפעמים משתנה לפי המרחק.
מה היא קירבה אמיתית? המקום שבו מרגישים נוח, בבית(שיכול להיות בהרבה מקומות). המקום שבו מרגישים שלא נכנסים לתחרות. המקום שבו מרגישים שמה שנאמר הוא האמת. המקום שבו יש ערך לזה שאדם אוהב רוצה לתמוך.

קראתי. נעצבתי בשבילך. משאירה פרח אביבי @} להזכיר לנו "שהדברים לא מתחילים ונגמרים כאן" (נ' זך).

תודה לאורחות הנעימות!

כמעט נעצמת. חשבתי על עצמי היום לרגע איזה מצב אבסורדי אני חווה כרגע.
יש ביננו המון סערות. נעים מתחושה מדהימה וכיפית שכמו אפשר לגשר על הדברים ואיש לא יוכל לנו לבין תחושת מיאוס מהאדם שבחרנו לחיות עימו ואיך יכולנו לעולל לעצמינו את זה...
לפעמים קשה לי לצאת מתוך המעגל שלי ולראות מה קורה לנו פה בעצם. זהו כור היתוך המגורים המשותפים הללו והעבודה היומיומית הקשה.
בתוך כל הסערות ביננו קורים החיים... ריב מטורף ביננו בדיוק ביום ההולדת שתוכנן להיות מקסים, מוביל לנסיעה חסרת אחריות של האיש ואי יכולת לחזור. האוטו החדש שאותו הבאתי מרחוק ביום ההולדת אחה"צ ונלקח על ידו לאותה נסיעה , איבד את הגיר שהיה במצב לא טוב ויום אחרי הקניה השתבש ונח לאחר גרירה במוסך רחוק.
כעסים ותיקונים. לילה עצוב של כעס ובכי באותו ריב שהיה, מובילים אותי למסקנות למינהן אך אני שוב מוצאת עצמי יום למחרת עוזרת למי שפגע בי כל כך ערב לפני.
מסתבר ששנינו גאים ולא ממש רואים את האחר. לא ממש מקשיבים.
כי מסתבר שכשנינו שקטים ונרגעו הסערות, אנחנו יכולים לחיות במרחב זוגי נעים לעיתים.
איך מגשרים על כל זה? איך מרגיעים את עצמינו? איך מקשיבים? איך לקבל את עצמי? נדמה ששכחתי לחיות..
הדברים לא מתחילים ונגמרים כאן" אכן כן. הדברים מתחילים ומתפתלים לעוד ועוד כיוונים וצורות.

מתוקה

עצוב לקרוא אותך. ועם זאת את נשמעת בהירה וממוקדת...
חזקי ואמצי.

תודה קרוטונית כל חיבוק עוזר..

בחזרה

אני קוראת אותך גמד

<מרגיעון: הכבוד - מכביד>

חיבוק אופטימי ממני @}

קוראת אותך

תודה לאורחות הותיקות והאהובות
הרבה דברים קורים וזזים ואני כאן להרהר עליהם..
ובכן בן(הלא) זוג נמצא כאן כבר כחודשיים וחצי והשגרה שלנו נעה. הימים רצים.
האוטו בטיפול, הדירה נמצאה בפרדס חנה, ההסכם יחתם בקרוב, המטען מברלין בדרכו ארצה, ההוצאות מרובות והלחץ רב...
וכרגע דוקא תחושה של חוסר בהירות וחוסר מיקוד... מעצבן לי קצת שהחיים שלי נעצרו וראשי מלא בסידורים ועזרה לאיש. אבל מבינה שאחרת לא ניתן להתחיל/להמשיך בחיי.
אלף אלפי סידורים קטנים ביטוחים ובירוקרטיה והמון הוצאות מכניסים אותי ללחץ גדול. ועכשיו גם המעבר שלו לפרדס חנה מבהיל אותי קצת.
לכאורה רציונלית זה מסתדר. מקום שיותר מתאים לו ודירה חמודה, בעלי בית שנראים מקסימים, גינה קטנה, ואני מרגישה שיהיה להם טוב שם אבל המרחקים שיש כרגע מטרידים.
נראה שאצטרך לעבור לשם מתישהוא, או לפחות לאיזור. תשאלו למה הוא לא עובר למושב קרוב בסביבה והתשובה- מחירים גבוהים ולא מצאנו בית משביע רצון.
באיזור פרדס חנה יש לנו כמה חברים ולשם אנחנו תמיד נוסעים כשנוסעים לאנשהוא... ונראה שזה מקום נעים ודי עוטף. יש לי נטיה לאהוב את האיזור הזה.
אבל כדי לעבור לשם אני צריכה לשנות סוויץ במוח. חשובה לי הקירבה לאחותי. גם אמי קרובה ועוזרת לפעמים (עדיין אפילו לא התחלתי לדבר עליה ועל כל הקשיים והכאב שלי איתה)
מאז שהאיש כאן המפגשים ביננו התמעטו. וההערות מכיוונה יותר קשות וסרקסטיות.
תמיד גדלתי בעיר ונהניתי גם בברלין מכל האפשרויות של עיר. למרות שאני אוהבת טבע מושבעת, נשמתי את תל אביב בימי הטובים לאורך ולרוחב לאורך כל שעות היממה.
פשוט אוהבת את הקצב של עיר, גם עם ילדים ואפשרויות חברתיות ומתקנים.
מקסים לחשוב על לעבור למקום שקט עם קצב קצת שונה, אבל מפחיד
שלכל מקום כדאי שיהיה אוטו. יש לי אופניים אבל לא תמיד קל עם שניים ואופניים.
מפחיד אותי אולי קצת להיות בודדה שם
שאתקע בבית אם משהו יקרה לאוטו
שאתקע בלי דברים ששכחתי או נגמרו והכל יהיה סגור
שאהיה רחוקה וארצה לפגוש את אחותי
שמשפחתי תחרים את החלטתי לעבור ולא יבקרו אותי לעולם (אמי המתנגדת הראשית לרמז שאמרתי לה על מעבר אפשרי)
שיפרצו לי לבית קרקע
שיהיה לי קשה להתאקלם שם
שלא אפגוש מישהו חדש (אבל זה לא קשור...)
הוף.. אני קוראת את זה וזה ממש נראה סתם פחדים של שינוי. יש מקום בי שמרגיש נעים עם ההרפתקה הזו. אז למה ההתנגדויות ההישרדותיות הטיפשיות האלה של המוח למה.
הצילו

יקירתי אני קוראת אותך... אכן ימים לא קלים!
לדעתי המפתח לבחירה הוא השאלה במי את מתכוונת להיעזר עם הילדים.
אם אתם במשמורת משותפת והוא מחוייב לגבות אותך מתי שתצטרכי, הרי שאתם צריכים לגור באותה סביבה, ואיזור המרכז רחוק מדי.
לכן יהיה הגיוני שתעברי, כי אתם פשוט לא מסוגלים להחזיק שתי דירות באיזור בו את גרה כעת.
אם לחילופין את בונה על אמך ואחותך שיעזרו הרבה ויהיו הגב שלך, הרי שאת צריכה להישאר בקרבתן, פרדס חנה רחוקה מדי...

למה שיחרימו אותך? בשביל ביקורי כיף זו באמת לא נסיעה ארוכה, רק בשביל היומיום השוטף... ובכלל, מה אכפת יהיה להם שתהיי קצת יותר רחוקה ופחות תלויה בהם? זה אמור לשמח במובן כלשהו

האם יש סיבה רציונלית שאימך מתנגדת למעבר או שפשוט יש לה ביקורת על זה שאת שוב "מוותרת למענו" או משהו בסגנון?

בקשר לפחדים שלך, אמנם לא גרתי בפרדס חנה אבל זה לא כזה חור... בסופו של דבר זה לא מושב אלא עיירה!
יש שם תחבורה ציבורית, ואולי תוכלי למצוא משהו במיקום מרכזי וקרוב למוניות שירות, אוטובוסים ורכבת...
ואם יש לך שם כמה חברים טובים אז זה גם שיקול!
תזכרי גם שבכל בחירה שלא תעשי בקשר למקום המגורים - תמיד יש דרך חזרה

אח... תודה רבה על קול ההגיון..
הטבעתי אותו בערימת טפסים בירוקרטיים.
אז למה זה נראה לי מפה ערבות הקרח הרחוקות?
אין זאת אלא שערפל עכור מכהה את עיניי הסומאות ואני רואה רק צעד קטן לפני וגם הוא מלא מהמורות.
מכניסה שאלות למחשב הראש הרדום בתקוה שהבוקר יביא עימו איזה בדל מחשבה הגיונית
לילה טוב

אז למה זה נראה לי מפה ערבות הקרח הרחוקות?
אולי פשוט התרגלת למרחקים הגדולים בין עיר לעיר בגרמניה... פה זה משהו אחר, זוכרת?
45 דקות על כביש 6 מפרידות בין אחותך לפרדס חנה, ואותן 45 דקות על כביש 2 בין אמך לפרדס חנה

לנסוע את זה כל יום או 3 פעמים בשבוע זה מעיק, אבל בסופי שבוע בלבד זה ממש סבבה, לא עניין כזה גדול...
בטוח שאפילו בתוך ברלין עצמה נסעת יותר מזה!

אוי, את כותבת נהדר, אך הסיפור עצוב, האם את לא רוצה לנסות מגשר? קראת את הכתבה של אורלי ברלב בנושא פרידה, מאוד תומך

תודה הולכת וגילית.
נראה שהזמן למגשר חלף עבר לו... וכמו שסיפרתי לפעמים זה נראה הדבר הנכון ובפעמים אחרות כל כך פחחחח.... אז אמרתי נחכה שיהיה כמה ימים רצוף אותו הלך רוח ואז נחליט..
נחשי מה? זה עדין לא קרה.. וזה כבר איזה שנתיים שלוש ככה... תודה לך על ההפניה לבלוג של אור-לי, התרגשתי מאוד.

לילה מאוחר, חתולים מיוחמים צורחים מתחת לחלון שלי. זה אמיתי הקולות האלה? זה הרי נשמע כמו תינוק שנשפך עליו מרק! מה זה???
אבל זה נפסק לפעמים כמו אזעקות של מכוניות... לפעמים יש הפוגה.
אני פשוט מותשת. עייפות נוראית מכל האנרגיות שהמגורים המשותפים האלה לוקחים.
מרגישה כמו שאור-לי כתבה, שאני עושה את כל המוטל עלי ומכינה סנדויץ לילדה שלי, משחקת עם בני אבל משהו פשוט מת בי מפנים ורק בא לי להיכנס למיטה גדולה ולבכות עד אור הבוקר
או עד שארדם.
היום גיליתי אופטימיות בציורים ישנים שמצאתי תלויים על קיר של חברתי. היא עשתה לה פינת איילת.. ולא זרקה אף לא פתק אחד עם שירבוט מצחיק ממני.
יש תקוה לצחוק שלי לצוף שוב. אמן...

פינת איילת... גדול!!!

חג עצמאות שמח, מאחלת לכל המתארחות/ים פה!
שנהיה חופשיים מכבלים מכל סוג שהוא. אמן.
הנה פיסת אס.אם.אס שקיבלתי היום: "השנה תגיעי לעצמאות בעצמך, תתחילי אותה ברגל ימין, חפשי זיקוק ותבקשי משאלה. חג עצמאות שמח אם המדינה המעפנה הזאת יכולה בטח שגם את"
צחקתי..
כל העיר חוגגת בחוץ, אני נזכרת בשיר המקסים ההוא שאני נזכרת בו כל שנה בעצמאות: בואי נעשה לנו חג, כמו לפני שנה, ומה שטוב בשבילנו טוב בשביל המדינה
התחיל לרדת ערב, עלו אורות של חג
חשבתי לא תבואי, הייתי כבר מודאג
שבתי ושמעתי קולות מן הרחוב
פתאום היית בדלת, פתאום היה לי טוב
רבצנו לנו ככה, בלי להדליק אורות
עם מוזיקה בחדר, היה גם מה לשתות
העיר יצאה העירה, אבל אנחנו לא
נדמה לי ששכחתי את העולם כולו

אז בואי נעשה לנו חג...

אח איזה שיר עם אוירה מקסימה של אהבה ואושר... שאר המילים שם בכלל..

אצלינו פה שקט. הילדים נרדמו, לא הלכתי איתם לעיר. חזרנו מהים רק בשבע פלוס. היו עייפים.
עכשיו הם ישנים וכל אחד מאיתנו בחדר אחר בבית. אני שומעת את הקולות בחוץ. תוהה איך זה יהיה לחגוג פעם באמת את יום העצמאות, שכבר לא חגגתי מזה 8 שנים.
בנתיים אני מנסה קצת לחגוג את העצמאות הפרטית שלי. נזכרת להודות על כל מה שיש לי. מנסה לחשוב קדימה. לגרש פחדים ולחצים ובעיות..
יש לי כישרון שאני חייבת לשנס כאן.. יש בי אופטימיות ויש לי עוד כוחות.. מבקשת מין הדרכה פנימית כזו בתוכי לעשות את הדבר הנכון. אמן
ושיהיה עד אז נעים.. אפשר?

היי

גם אני עם עצמי, בבית
לא מוצאת טעם בלצאת לרחובות הומים רעש וזיקוקים
לא חושבת שיש למדינה שלנו הרבה במה להתגאות , בטח לא ב "הו-הא" של בזבוז כספי הציבור על פצצות טיפשיות שנותנות אשליית ניצוץ אור ,סיפוק מיידי

מה שכן, שרתי אתמול את ההמנון בלב מתוך אמונה וחזקה שיש תקווה
כל עוד בלבב פנימה...

יש תקווה
יש מצב שנצליח לייצר כאן מציאות אחרת
אני רואה אותה מתהווה
אני חשופה יומיום למיילים/מידעים/מסרים/עדכונים על התפתחויות חיוביות בכוון של השינוי המיוחל. אני מרגישה אותו קורה כאן ועכשיו

משברי הזוגיות שלנו נועדו לעזור לנו להתפתח ,הם לטובתנו,לא נגדנו

אל תחשבי קדימה
חיי את הרגע,את ההווה.
עכשיו בהווה,אני כאן ואת כאן
דמייני אותנו עושות את תנועת הידיים שעשינו פעם בגיל 16 ואת גל הצחוק הטיפשי שהגיע בעקבותיו
את הריקוד הפרוע אל תוך הלילה
יאללה,שדרי לי איזה חיוך,אולי אצליח גם. אומרים שזה מדבק...

אח מתוקה שלי נזכרתי בזה מיד...
הנה רקמת לי חלום קטן- להיות איתך במסיבה לרקוד כמו פעם בלי גבולות ולצחוק לצחוק
איטס אה דייט!

יאללה,תזמיני

אני לא מעורה בחיי חברה ליליים. לא מכירה מסיבות שוות עם אנשים שעוד שומעים את המוזיקה שאני אוהבת מפעם. טרנס וטכנו לא מדברים אליי
flashdance , fame ו the eye of the tiger כן יכולים להקפיץ אותי
אם יש משהו מסעיר בשעת בין הערביים ,זה יהיה סבבה, כי ב 20:00 אני רגילה כבר להיות במצב מאוזן
על חוף הים,כמו פעם,יש כזה?

וואי וואי.. איתגרת אותי.. אבל פסדר נמצא משהו!
בנתיים נשיקות פז

אחר צהריים שמשי
אני עסוקה בעבודה אבל התחושה היא שעומד לקרות דבר.
אולי זו סתם תחושה שמלווה אותי שמכאן אפשר רק לעלות.. או של פרשת דרכים כזו. רגע של שינוי.
בסוף החודש הזה אהיה לבד בבית ואצטרך להגיע להחלטוות גדולות. בעלת הבית סירבה שאשלם לה מידי חודש בחודשו. היא רוצה את הכסף כל חודשיים וזה בלתי אפשרי לי.
אולי אצטרך לעזוב. ולאן... הו כאן יש כמה דרכים שמצטלבות ביער הצהוב. המעבר מהרצליה דוקא קוסם לי. לא הכי נחמד לי שם בעיר.
האפשרות היא לעבור לגור בפרדס חנה ליד האקס וככה נוח יותר עם הילדים. ויש לי גם כמה חברים והאיזור מתאים וכו.
וזה אומר לחפש דחוף בית ספר וגן ולהרשם מהר כי נגמרה כבר ההרשמה לשנה הבאה. ובאותו מקום גם לחפש דירה...
אולם אני עובדת ברעננה. (למרות שזו עבודה זמנית). אז אולי גם צריך לחפש מהר עבודה חדשה... ולא ברור מהי תהיה.
בקיצור שינויים.. ופחדים..ואי ודאות... סטורי אוף מי לייף..
בלי קשר לזה, נראה לי שאני מקרינה משהו .. לא ברור מה . כי מתחילים איתי פה ושם כל מיני טיפוסים. מוזר.. גם כשאני עם ילדים.
אז או שאני מקרינה משהו חלש או אבוד או לבד. או שרוצה...? לא יודעת. אבל שומרת על עצמי עכשיו.
עם כל הרצון לאהבה חדשה ולכיף, כדאי לי קודם להרגיש יותר חזקה בתוכי ובלבד שלי עכשיו לפני שאני נפתחת לענין אחר.
בכל זאת.. נעים לקבל מחמאות

The Road Not Taken
Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim,
Because it was grassy and wanted wear;
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I kept the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way,
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I—
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference

בעלת הבית סירבה שאשלם לה מידי חודש בחודשו. היא רוצה את הכסף כל חודשיים וזה בלתי אפשרי לי.
אין מצב שאמא שלך יכולה לעזור בזה? ותחזירי לה כמובן בכל חודש?

וזה אומר לחפש דחוף בית ספר וגן ולהרשם מהר כי נגמרה כבר ההרשמה לשנה הבאה. ובאותו מקום גם לחפש דירה...
לדעתי גם אם תחליטי לעבור, כדאי לחכות קצת ולתת לשינויים לקרות אחד אחד, הכל בבת אחת זה נורא מלחיץ... קודם להרגיש אחרי שהוא יעבור אם באמת נכון לעבור בעקבותיו, אחר כך אם כן אז לחפש דירה מתאימה בנחת יחסית, ומוסדות חינוך תמיד אפשר להכנס באמצע השנה... ההרשמה ממילא נסגרה ואיפה שאין מקום אז עוד קצת זמן לא ישנה...

בלי קשר לזה, נראה לי שאני מקרינה משהו .. לא ברור מה . כי מתחילים איתי פה ושם כל מיני טיפוסים. מוזר.. גם כשאני עם ילדים.
איזה כיף

באמת מעניין למה... אולי את מתחילה להשלים עם הפרידה ונפתח אצלך מקום קטנטן שמאפשר משהו חדש?
בכל מקרה את אישה יפה ומלאת חן (גם עם ילדים...) אז אין פלא שמתחילים איתך!

<יצא לי מרגיעון מגניב - אפשר להזמין הזדמנויות

>

היי הולכת, כיף לדעת שתמיד אפשר לסמוך על העידוד שלך...
אז בקשר למה שאמרת, אמא שלי כבר עוזרת לי ועכשיו אני רוצה לדבר איתה על לעזור לי עוד... מה שלא נעים ומבאס בעליל. עוד לא ברור איך אנהל איתה את השיחה הזו.
את צודקת בקשר ללתת לשינויים לקרות אחד אחד...
עוד לא הרגשתי ממש איך זה להיות בלעדיו בבית הזה כשהוא בטווח נסיעה ויכול לעזור עם הילדים. כשהוא עדיין לא היה בארץ הסתדרתי איכשהוא עם הידיעה מראש שאני לבד.
אבל אני ממש לא בענין של להיכנס לכיתה א באמצע השנה. כדאי יהיה להכיר קצת, להתערות קצת באיזור בתקופת החופש ולא להתחיל באמצע השנה.
נראה לי שזה נטל כבד מידי על ילדה להיכנס שוב לכיתה אחרי שנכנסה כבר לבית ספר ומצאה פחות או יותר את מקומה.
למרות שהיא מקסימה וסתגלתנית. עדיין זה כבד.. גם ככה היא מנסה להיכנס לראש ישראלי...

בכל מקרה את אישה יפה ומלאת חן (גם עם ילדים...) אז אין פלא שמתחילים איתך! איזה כיף! תודה!

אולי את מתחילה להשלים עם הפרידה ונפתח אצלך מקום קטנטן שמאפשר משהו חדש? המקום הקטנטן הזה שנפתח הוא בעצם פרצה ענקית.... שצועקת פאקינג שמישהו יקח אותי מפה! הלו???
זה הגיוני? אני עכשיו אולי נראית במין מצב שביר וענוג כזה למרות שאני ככ רוצה להיות במצב בעלבוסטי, אמא חד הורית שקלית מגניבה, שאון טופ אוף הכל... ולא אכפת לה מכלום והיא מסתדרת מעולה בכוחות עצמה!
אני לא... אני עם זנב שמוט, הומור מורבידי, מצבי רוח מהגיהנום... זה קצת אפעס- מפליא אותי שעם כל זה מוצאים אותי מושכת...
<והנה מרגיעון מצוין.. כל גיל והשמחה שלו...

>

לא הייתי כאן זמן מה ואני עסוקה מעל לראש בסידורים ואירגוני חיים..
ןמשהו משמח! קיבלתי הצעת עבודה לאיור ועובדת עליה כל שניה פנויה
בקרוב אמשיך לכתוב

היי הולכת, כיף לדעת שתמיד אפשר לסמוך על העידוד שלך...
בשמחה... ומחכה לפגישתנו הצפויה בעוד פחות מחודש

<רשמת ביומנך העמוס אני מקווה

)

_אבל אני ממש לא בענין של להיכנס לכיתה א באמצע השנה. כדאי יהיה להכיר קצת, להתערות קצת באיזור בתקופת החופש ולא להתחיל באמצע השנה.
נראה לי שזה נטל כבד מידי על ילדה להיכנס שוב לכיתה אחרי שנכנסה כבר לבית ספר ומצאה פחות או יותר את מקומה._
תגידי, את ביירון קייטי את מכירה? את בטוחה במאה אחוז שזה עד כדי כך קריטי, ביחס לשיקולים האחרים?

אני עכשיו אולי נראית במין מצב שביר וענוג כזה למרות שאני ככ רוצה להיות במצב בעלבוסטי, אמא חד הורית שקלית מגניבה, שאון טופ אוף הכל... ולא אכפת לה מכלום והיא מסתדרת מעולה בכוחות עצמה!
אויש כמה צחקת אותי עם המשפט הזה! איזה דימויים אנחנו מחזיקות בראש על נשים אחרות... וכמה זה יכול להיראות מהצד מגניב ושאקלי להיות חד הורית לפעמים

תזכרי שגם האמא הכי מסתדרת בכוחות עצמה כואבת מבפנים כשיש פרידה, וגם האמא הכי שבירה וענוגה מגלה בתוכה כוחות חדשים... וכמה טוב שיש לנו יכולת להיות גם חזקות וגם רגישות

קיבלתי הצעת עבודה לאיור ועובדת עליה כל שניה פנויה
משמח מאוד!

היקום לטובתך

קיבלתי הצעת עבודה לאיור ועובדת עליה כל שניה פנויה
איזה יופי! את רואה, מה שצריך לקרות קורה, אל תוותרי על מי שאת ועל מה שאת טובה בו!
עוקבת אחריך מפה...

שליחה על ידי נטע_ש* » 21 מאי 2011, 10:56

משמח מאוד!

היקום לטובתך

היי לכולכן ותודה!!

אכן התחושה היא שעינינים ניבנים לאט. ומה שכן עם המון עזרה מאחרים. אני מלאת תודה.
ציירתי במשך שלושת הערבים האחרונים וזה היה תענוג! פשוט האתגר הזה לאייר טקסט כתוב, הוא נעים לי...
לא אומר שלאחר הרדמת קטנטנים ממש הרגשתי מלאת כוח ואנרגיה לעבוד... אבל איכשהוא התחלתי, ועם מוזיקה... שמעתי שירים מקסימים באוזניות ענק ישנות ומעולות...
כמובן המהמתי לעצמי ושרתי והגעתי למסקנה! אני רוצה להיות זמרת! ומיד הגעתי לעוד מסקנה! אני לעולם לא אוכל להיות זמרת! כי אני בוכה בשירים מרגשים.. שזה בערך כמעט כל שיר ישראלי ישן...
הפעם כיכב השיר: נחל התנינים של אהוד מנור.. "התזכור את השמיים שטיילו על פני המים, את הכוכבים שרחצו בין קני הסוף? התזכור שירי ירח וחצב בודד פורח? את המחצבה שהתעטפה באור כסוף?...
הוףףף..... מחנק בגרון, תהרגו אותי אין לי מושג.. אבל יצאו איורים יפים בסוף. אני מרוצה.

ההחלטה לעבור לפרדס חנה קורמת עור וגידים והמון קשרים נוצרים במטרה לעזור לי. כבר התקשרתי לכל מיני אנשים נחמדים להפליא ושמעתי המלצות על בתי ספר וגנים.
אני מרגישה חידוש ושינוי באויר. זה הזמן. מנסה לארגן לי בית חמוד לתחילת אוגוסט.
יש משוכה אחת שעלי לעבור והיא שיחה עם אמי. אמא היקרה והנוקשה שעוזרת ותומכת בי מרגע שהגעתי.
מאז שבנהזוג הגיע בקושי אנו מתראות, וכשכן הזרמים שזורמים ביננו לא קלים. אני מתוך בושה עמוקה וחוסר ברירה על התמיכה, ומבוכה איך להגיד לה כמה שהיא חשובה לי,
מצד שני איך להסביר שהביקורת שהיא יורה בכל מבט ובכל משפט קשה קשה לי במיוחד כשעלי להיעזר בה. התחושה שלי איתה היא שסטיתי מהמסלול ושהילדים שלי לא מחונכים... (כי לא תמיד מתחשמק להם לשבת יפה לאכול, ולאו דוקא את האוכל שהיא מכינה, ואוהבים להרדם עם אמא או אבא בקרבה). בקיצור תחושה שלי שמבחינתה אני כישלון חרוץ.
הרבה פעמים אני רואה שאמי מאוכזבת מכך שלאורך כל חיי בחרתי בבחירות מנוגדות למהותה ולרצונה, אני מודעת לכך שזו דרכי. ומצד שני כמה כוח יש לה עלי!
כל מילה שלה מהדהדת בי. למרות המודעות ולמרות ההתבוננות.
במסגרת ההתבוננות הנ"ל ראיתי כמה שאני אדם שמחפש חיזוקים רבים למעשיו מתוך התחושה הזו שניתנה לי בילדות ש"אני לא עושה בסדר", לא זו הדרך, לא טוב...
עכשיו מנסה בכוח לראות אתהאוטומט הזה ולפעול בכל זאת. לא להשתתק, או לקבל מיד משוב או דעה של מישהו אחר... וכמה שזה קשה.
אני רוצה לדבר איתה על התוכניות האלה שלי ויודעת שהיא תתנגד ותמחה. היא לא אחת שמאפשרת או סומכת. היא אחת שנוטעת ספקות ורעל ואחכ באה להגיד אמרתי לך שיהיה לא מוצלח, אני אמרתי זאת מהתחלה.
בכל זאת חשוב לי הקשר איתה ובלעדי התמיכה שלה יהיה בלתי אפשרי לעבור. חשוב לי גם לשמוע מה היא אומרת בתור זו שתורמת לי ככ הרבה. מקוה שיהיה לי שם הרבה יותר זול ולא אצטרך את עזרתה כלל.

במסגרת השיחות עם מתיישבי פ.ח. כרכור, ניסיתי לתאר את חברתי המקסימה שגרה בשכנות לאחד הקונקשן שקיבלתי. יפהֿ ,עם שיער גלי ארוך, מחזיקה בד"כ תינוקי קטן ועוד שני מתרוצצים לידה, ובגדים פריקים.
נאמר לי שזה התיאור של בערך כל אשה באיזור... יופי! שמחתי. אז שם אני רוצה להיות!

כמעט לילה והעייפות משתלטת..
היום עבדתי ולאורך כל הבוקר חשבתי איך ומה לכתוב לאמי כי דיברנו אתמול ולא הצלחתי לבוא אליה בערב העמוס שהיה ואמרנו שנתכתב בינתיים.
בסוף ניסחתי מכתב שמעדכן בתוכניות שלי ושואל לעצתה ודעתה. חשבתי שהיא תכעס ותתנגד. לבסוף קיבלתי מכתב תומך ואוהב.
זה ככ ריגש אותי שמיד התחלתי לזלוג... אמא שלי מסרה בתגובה שאני תמיד הבת שלה למרות שאני עושה לפעמים החלטות שגויות לטעמה.. הופ! שוב ממטרה...

אוי גמד, ריגשת אותי עם האמא הזאת שלך... פולניה אבל אוהבת

התחושה שלי איתה היא שסטיתי מהמסלול נכון, סטית... מהמסלול שלה למסלול שלך...
ושהילדים שלי לא מחונכים... בהחלט מחונכים, אבל בסגנון שלך...
בקיצור תחושה שלי שמבחינתה אני כישלון חרוץ. אני חושבת שתחושת הכשלון והבושה באות גם מבפנים ונתמכות בעובדה שאת לא מסודרת כלכלית, ובעובדה שהנישואים שלך מתפרקים... ובשורה התחתונה זה אומר שכאילו לא הצלחת... ועוד אמרו לך... אבל יבוא היום ודברים יסתדרו, ותהיה לך עבודה טובה, וזוגיות טובה, וילדים שקצת יגדלו ויהיו יותר "מחונכים"... ואז נראה לי שתהיי יותר בטוחה בדרכך ובהצלחתך, ותדעי שעשית ויצרת והשגת הרבה טוב.
ואם את יכולה לגייס לטובתך את עצמך העתידית, שתלחש לך באוזן שאת ממש בדרך הנכונה והכל ממש בסדר - אז תרוויחי כמה שנים של נחת רוח

רעיון טוב עם עצמינו העתידייםשילחשו באוזן. תודה, מאמצת בחום..
כרגיל בזמן של שינוי שכזה באים המון פחדים והמון בילבול..
שמעתי היום בבוקר את השיר cauntry road take me home..של גון דנוור ברדיו והבנתי שממש אין לי place i belong גם לא בווסט וירגיניה..
אני חצויה קצת. מרגישה שיצאתי מהבועה של הארץ, וחייתי במקום שונה לגמרי. דברים על הארץ שנראו לי פעם מובנים מאליהם; היום לא.
לפעמים מרגישים כך עם בן זוג. מרגישים בבית איתו ולא משנה איפה בוחרים לגור. כרגע ממתנתקת ממקום ומבן זוג כך שקצת מוזר לי.
אבל יש משהו חופשי ומעניין בזכות הזו לבחור איפה לגור.
מקוה להקשיב לעצמי ובלי עירפול. אמן.

שבת שלום גמד @}

גמד,
כתבתי לך מגילה, הרגיש לי ארוך מדי ומחקתי.
רק אומר שהרשמת אותי שהיו לך הכוחות לעזור לכבר-לא-בן-זוג, למצוא בית.
פרדס חנה, אכן נראית מתאימה, רכה יותר, ל״לא יהודי״. (אצל אב בתי, תגובת הסביבה לעובדה זו, היתה נקודה כאובה).
מאחלת לך הרבה הצלחה ושמחה בדרכך החדשה. פרדס חנה. אני גם רוצה..
והילדים...
הרבה אהבה ואור לקטנים.
זכרי שאת עושה הכי טוב שאת יכולה..
(אצלי האפרוח היתה הרבה יותר מקבלת ושלימה מאמה: ״אני אוהבת גם את אמא וכמ את אבא, אפילו שנפרדים״..)
חיבוק

התעדכנתי קצת...

. אני אוהבת שינויים, גם מפחידים. ואת נשמעת מאוד מפוקסת ולא מפוחדת. מעברים זה כיף. והילדים - ברגע שאמא ו/או אבא קרובים אליהם כל היתר יכול להיות שולי.
שבת שלום! @}.

שמחה שאולי תתקרבי אלינו @}

שמחה להתקרב בעצמי... כמה זמן זה ממך אל ביתנו העתידי?...

אאווץ׳ גמד,
כתבתי באייפון, הבטריה נגמרה, וכל הטקסט נמחק!!! מ-ע-צ-ב-ן!!
המשפט הצהוב: ״כולנו זקוקים לחיבוק״
אז אנסה לקצר, לזקק, לדייק ולחבק
אחד הקשיים בתקשורת של בני זוג מתרבויות שונות, היא לטעמי, כשה״ברור מאליו״, מתגלה, כממש לא ברור מאליו, אצל האחר. ״כי בתרבות שלו/ה זה אחרת״..
וכך, במחי רגע, הקרקע נשמטת מתחת לרגליים.. מלכוד ראשון .
מלכוד שני- חוסר השוויון בתפקידים, מתוקף הנסיבות: האחד בתפקיד הזר, החדש ״האחר״. השני/ה ה״נושא בעול״.
אתם התחלפתם בתפקידים. אצלינו היינו רק פה.. וזה הבדל משמעותי
ובכל זאת-
להיות בתפקיד ״הנושאת בעול״ (מתוקף היותך ה״מקומית״), בזמן פרידה, יכול להכניס לאינספור ואריאציות למילה אחת- מלכוד.
החלטתי לכתוב דוקא את זה, כי נראה לי שזה מאפיין ייחודי לשבט שלנו, בתהליך ה..איך לומר? ..הלא כייפי, הקרוי פרידה.
אז כן, זו באמת לא את, זה אכן בגלל המצב.
החדשות הטובות?
(טוב,חוץ מהמובן מאליו-״התחלה חדשה״ וכו)
בינתיים לפחות, יהיה לו בית משלו, שלשם יוכל לקחת את הילדים..
מקוה שזה יעזור לך להשתחרר קצת מלהיות מחויבת לקחת אחריות עליו.
(שהרי הוא פה ״בגללך״, לא?!)
מאחלת לך שעם הפרידה, תגדל הבהירות.
תזכרי להיות נחמדה גם לעצמך.
מי יודע אילו עוד טוויסטים מפתיעים בעלילה העתיד צופן לכם? ( לנו היו כמה, לא רומנטיים, למען הסר ספק).

בסוף יצא לי בכל זאת ארוך..

חיבוק

קמתי מהמיטה, כי פתאום הבליחה בי ההרגשה שכבר ניהלנו פעם, חלק מהשיחה הזו.. פנים אל פנים. (לגבי השבריריות של ״המובן מאליו״).
מה את אומרת??

תודה אמא של או בקיצור אשט"ד.
אכן זיקקת ודייקת לגמרי!
ובדרך גם חיבקת כי אין כמו משפט אחד שמבין את המקום שבו אדם עומד כדי לחבק.. וההזדהות פה עוזרת.
אני באמת בדיוק שם, במילכוד הזה.
בנוגע לשיחה הפוטנציאלית שלנו, אין לי כרגע ולו גרם של זיכרון של העבר... (הכל נשאב לעינינים שוטפים..P-:) אבל אם את זוכרת אז תזכירי לי. תני רמז, איפה, מתי...
בכל אופן אם דיברת עם אחת איילת עם שיער שבנתיים מתארך מאוד, שחור וקול של ילד בן חמש (בטלפון: ילד, אמא בבית? לא, אבל אני אמא אם צריך) אז זו כנראה אני..

מי יודע אילו עוד טוויסטים מפתיעים בעלילה העתיד צופן לכם? ( לנו היו כמה, לא רומנטיים, למען הסר ספק). טוב הסרתי את הספק אבל עכשיו כבר ממש סיקרנת אותי...

עשרים דקות בלבד!

איך נפרדים בטוב?
איך מתאפקים לא להטיח בפרודינו את כל מה שבא לנו להטיח בו?
איך ממשיכים לעבוד כמו שצריך, להכין, לאסוף, לחייך, להסיע, להחזיר, לזכור, להזכיר, לחשוב על פרטים. כשמשהו בי נקרע?
אני כרגע עושה בזה מאסטר.
איך להסביר לקטנים?
איך לשחרר את זה שלא חייבים להסביר הכל?
איך להציג את עצמי לגדולים?
איך לא לזלוג כשרואים משפחה שנראית מאושרת? או לא מאושרת אבל מתמודדת וביחד..?
איך ללמוד לא להתנצל על כל מיני שטויות שנראה לי פתאום שדרושה בהם התנצלות?
איך להשקיט את הפנים? את האש שבתוכי?
איך לעצום עינים ולקבל?

גמד,
שאלותייך החדות והמדויקות זורקות אותי שנה וחצי אחורה לפרידה שלנו. (או כמעט שנתיים, תלוי ממתי סופרים).
איך מצליחים?
לא בהכל מצליחים.
יש ימים שבכלום לא מצליחים!
ויש ימים שבחלק כן.
מעבירה עיצה שימושית שניתנה, בזמנו, לי:
לזכור שאת עושה כמיטב יכולתך, נכון לאותו הרגע.
חוצמזה, לפרק את הימים לרגעים קטנים, יכול לעזור לצאת מעין הסערה.
עירית לוי כתבה על תרגיל לשחרור מהשוטר הפנימי וההלקאה העצמית (בדף של אישה נשואה) שאולי יכול לעזור עכשיו גם לך?
איך לספר לילדים?
יש ספר באנגלית ״וואט אבאוט טה קידס?״
שלי מאד עזר. הוא לא אצלי, כי העולם מלא במתגרשות, אבל אם תמצאי, (אני יכולה לנסות לאתרו אך זה עלול לקחת זמן). יש שם התייחסות לשאלה, לפי קבוצות גיל.
אני בדרך כלל ממש לא מתחברת לספרי ההדרכה העצמית האלו, אבל מצאתי אותו מאד שימושי. בייחוד בגלל שאני התפרקתי לגמרי (אפילו כעת דומעת כשנזכרת), מזה שאני זו שמעוללת את שברון הלב לבתי.
בדיעבד- ברור שעדיף גם לה, שהמסגרת המשפחתית התפרקה, ע״פ חיים בבית מסוכסך..
שולחת לך הרבה אור!

תודה לך. זה עוזר.
אז זהו שבדיוק היום זה יום שבכלום לא מצליחים.
היום ה בנאדם עוזב את הבית, היום הוא עובר למקום אחר. רציתי להיפרד בטוב, לפחות בשקט. ולא, לא ניתן.
כעס מאתמול בלילה החריב לנו את הפרידה. גם ניסיונות להשקיט את המצב רק נתקלו בעוד גידופים ועקיצות משני הצדדים. איך יוצאים ממצב כזה?
הכעס ביננו הוא חי ובועט הוא כמו עוד ישות משלה.
והעצב והצער שלי על בנאדם שחי איתי יחד בכל השנים האלה, שהפכנו יחד להורים, שחוינו חוויות עמוקות ביחד, של חיים שלמים כרגע מציף אותי.
גם ברגע הפרידה הסמלי והפשוט של לומר שלום ותהיה בטוב, כי בסך הכל אתה חשוב לי ואכפת לי ממך, גם אותו לא שרדנו מרוב העשן הזה.

כנראה שללא הכעס, לא היתה פרידה.
והפרידה, רק יוצרת עוד כעס..
יום לא קל..
אבל יילך ויעשה קל יותר, אני מקוה..
שוב

יום שבת מעייף במיוחד. שמחה סוף סוף להיות פה בשקט יחסי.
ביום שישי נסענו לאבא. הילדים די חיכו לזה ואני האמת גם הסתקרנתי לראות איך הוא מתארגן לו בבית שלו.
איכשהוא תמיד מרחק ביננו עושה טוב לתחושה.
הגענו והיתה התרגשות. הילדים מיד רצו לראות את הבית ואת הדברים שבו. המטען שלנו הגיע מגרמניה וכל הבית מלא אריזות וארגזים. לא קל.
המקום הזה בעל קארמה טובה ויש גינה חמודה שמאוכלסת כרגע במשפחת חתולים, אבא אמא ו4 גורים. שמחתי בשבילו. אבל הוא כרגע עמוס בעבודה על הבית ולא רואה את הסוף.
הבאתי אוכל ודברים שהיה לי הרבה מהם בבית, והלכתי לראות דירות בשבילי. היה די מאכזב, לא מצאתי כלום.
חזרתי אליהם, התהלכתי מעט בין ארגזים חצי פתוחים מלאים בחיים שלנו, בכוונות שלנו, בתקוה והאופטימיות שבה רכשנו אותם. באהבה שהיתה. רציתי לבכות חזק.
איך חיים שלמים מתחלקים בערימת קרטונים מאובקים.נערמים וממתינים לשימוש חוזר, או חדש או ממוחזר. התאפקתי.
שיר אחד שקט שכתב פעם מישהו טוב שהיכרתי הזדמזם לי בראש. משהו על לפנות מקום כדי שנוכל לעבור. כנראה שיקח זמן מה עד שנוכל לעבור.. (פרק, מקום, אהבה, לדבר הבא, או בכלל)

אחר כך כבר נסענו לבריכה ובילינו ערב מהנה עם חברים וילדיהם עד שעת הפרידה שבה הקטן בכה שרוצה שאבא יבוא איתנו. הוא היה עייף. הלב שלי התכווץ בצער.
נפרדנו עצובים ללא מילים ולאט לאט נרגע בדרך. היה יום ארוך והגענו עייפים. ההרדמה וההגעה המאוחרת והלילה הלא הכי שקט שהיה פלוס המשקל של העצב הזה גרמו להיום להיות מעייף.
אני מתבוננת בי ובמה שעשיתי בשנה האחרונה בחיי. איזה כוח הפעיל אותי, נדהמת מחדש. זה לא יאומן.

גמד אני קוראת אותך בצער... אכן כואב ועצוב לפרק את החבילה

מה שכתבת הזכיר לי את שארית התום בארגזי קרטון

למה את מתכוונת שעשית בשנה האחרונה? ולכוח שהפעיל אותך?
להחלטה לחזור לארץ? להחלטה להיפרד? שתפי...

כל התנועה הזו לקום ולשנות.. נדמה לי שזה לא מתאים לי..
לי מתאים להמשיך ולחרוק שיניים ולסבול..
אבל משהו הזיז אותי בכוח אדיר, מין תחושה שיכול להיות לי יותר טוב או געגוע, פנטזיה מסוימת..
פשוט סגרתי הכל, כל מה שהיה לי שם, כל הנטוורקינג של הגן ושל החברים שלנו, הבית, האפשרויות, שלי, של הילדים, לסגור חלום אחד, לקפל לפני הזמן ולפתוח חלום אחר.
לומר שלום זה רק חלק קטן מהמאמץ שהושקע בלבוא הנה. אבל כנראה מזל שלא ראיתי את כל הקושי והכאב שאז פשוט לא הייתי מעיזה לקום.
טרקתי את הדלת מאחורי והגעתי. נפלתי מגובה ולמזלי ידיים אוהבות תפסו אותי. הידיים של המשפחה שלי. אחותי, אמא, דודה. חברים שעודדו ופירגנו.
והרבה הרבה עיניים אוהבות שנמסו משני ילדים קטנים שמקשקשים בינהם בגרמנית מצחיקה
התברגתי לי במציאות הקשוחה הזו והתקשחתי בעצמי קצת...
בדיוק ככה- שארית התום...

ריגשת אותי מאד!

המשפט הצהוב: (איכשהו המילה מרגיעון לא מתגלגלת לי נכון בפה

)
שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם כבר התפוגגו.

נראה לי שאת כבר גילית זאת!

בטח את נראית כמו אחת מאותן אמהות חד הוריות שאקליות ש״און טופ אוף איט״
שהתקבצו בדמיונך

@) (מקוה שהצליח לי הפרח)

הצליח לך המסר המחבק.. תודה!

בוקר יום ואני בלי ילדים..!
הילדים נסעו לבית אבא לשלושה ימים בפעם הראשונה, ואני נותרתי כאן.
אתמול לקחתי אותם לגן, בגדים לבנים, סל, התרגשות כי אבא יבוא לקחת.
מאותו רגע לא ממש הצלחתי להתרכז במטלות שלי עד לעבודה. זמן שהייתי מנצלת כל שניה עד תום נגמר בלי שאספיק הרבה פשוט כי התגעגעתי, הרגשתי מוזר שלא אראה אותם יותר מאוחר.
בסוף ישנתי קצת. בתום העבודה לא רציתי ככ ללכת הביתה לבית ריק. תיכננתי סתם להחליף משהו בחנות הספרים ובסוף נכנסתי לסרט.. לבד. אבל היה כיף. (x men מעולה..)
אני ועוד ערימת נערים בני 14 ונערות מצחקקות..
נהנית מהלבד. ומההתבוננות.
והיום התעוררתי לי לבד. דבר שלא עשיתי כבר 6+ שנים... כמה שזה מעניין התחושות האלה. השקט הזה!
יש פעמים שהוא רוגע, ויש פעמים שהוא בדידות או תחושה שמשהו חסר.
עד מחר..

גמד מה שלומך?
גם אני בלבד שכזה. אתמול היה הלילה השביעי(!!!) והאחרון. (כתבתי אצלי..)
שלשום ישנתי 13 שעות... הזוי, נכון?
יקיצה טבעית זו אחת הברכות מהשבר שנוצר לאחר פירוק המשפחה.
והיום אהיה שוב עם האפרוח!
ווהוו! שבוע זה הרבה זמן.
היום אהיה שוב עם האפרוח.
אושר.

אני באמת רוצה כמו שכתוב כאן בצהוב למעלה, לקחת נשימה עמוקה ולשאוף את החיים לקרבי..
בנתיים אני פשוט קצת משתנקת מהחיים שנהפכו לי בשנה האחרונה לטלנובלה, לא פחות.. בכל זאת מזכירה לעצמי גם לנשום מידי פעם..

היום היה יום שבת טוב. הייתי עם החמודים בבריכה והיה כיף ועליז. חזרנו הביתה, ישנו לנו קצת.
אחר הצהריים ערב, ביקשו פיצה.. התחלתי להכין אבל הסתבר שהשמרים התקלקלו... אז הגדולה שלי ביקשה להזמין פיצה והזמנתי.
פתאום כשהיא הגיעה נהיה לי איזה ויש קטן בלב והתגעגעתי לאיש. נזכרתי בכל הפעמים שאכלנו פיצה על אדן החלון המוגבה שהיה לנו בברלין.
על כל מיני רגעי משפחה כייפים שהיו לנו יחד.
תמונות מההווי הברלינאי צפו ושוב לא האמנתי שאני כאן לרגע וכל חצי השנה האחרונה כאילו נמחק.
אבל אני כאן עכשיו ואני בחיפוש המתיש שלי אחר דירה בפרדס חנה, ואני צריכה לרשום את הבת שלי לבי"ס בשנה הקרובה ואני אמורה לטפל בהמון עינינים ובא לי לעצור הכל,
להקפיא את המציאות, ולגמור להתאבל קיבינימט על כל הפירוק הזה.
הולכת לישון ולשנס את עצמי בחזרה לעוד שבוע שבחציו אני חד הורית ובחציו השני רווקה אבודה.

הי יקרה, שלחתי לך מייל אולי לא ראית.. נראה אותך בסופ"ש? את באה?

תודה לך גמד.
מצחיק. ממש התגעגעתי אליך.
ולגבי שאלתך - הכל מותר, הכל ידוע,
צריך גם מתישהו ללמוד לחיות עם חולשותינו בשלום, אחרת בכלל אין סיכוי להשתפר.
עדיין כואב לי-
שהילדה שלי, שהכי בעולם אני רוצה שיהיה לה טוב,
נאלצת לשאת על כתפיה הקטנות את המשא ולשלם את מחיר חולשותי.

תודה לך על התמיכה!!
בהמשך לשאלתה של ההולכת-
בעצמי מתלבטת אם ללכת - אולי בסוף ייצא לנו להפגש שם??
@}

הבהרה-
אני סתם ניחשתי לאן, הולכת התכוונה, כששאלה אם את באה.
סליחה אם נדחפתי, למקומות לא לי ..

אמא של טוסיק דבש בטוח ניחשת נכון... יש רק מקום אחד שאני יכולה להיות בו בסופ"ש הקרוב

ואם בזכותך גמד תחליט לבוא (למרות שזה לא פשוט להתארגן) זה יהיה נחמד מאוד @}

בטח ניחשת נכון!
הולכת ממי תודה על הפירגון.
מתארגנת בימים אלה ממש. הלוואי וניפגש כולנו ביחד.
מקוה שיצא..

ערב יום לא קל.
אחרי כ-3 ימים שהילדים לא איתי והגעגועים גברו מאוד, ביקשתי מהאיש שיביא אותם היום במקום מחר לגן.
בכלל נראה לי עדיף שיגיעו חזרה אליי ולא שניפגש אחרי הגן כאילו הם חפצים שמניחים אותם במקומות.
בכמה ימים האחרונים שהייתי בלעדיהם לא ממש מצאתי את עצמי. הייתי הרבה מחוץ לבית כדי להימנע מתופעת ה"בית שקט מידי"...
חיפשתי דירות, ביליתי עד מאוחר בעיר הגדולה, עבדתי הרבה, שטפתי את האוטו סופסוף.. נסעתי לפה ולשם.. חיבקתי אחייניות, עזרתי לחברה לארוז...
לא היה לי הרבה מצברוח ואנרגיות לכלום.
לבסוף הבנתי שאלה הימים המסויימים האלה בחודש שבהם אני עצובה.
לא ממש נתן לי הרבה נחמה אבל לפחות הבנתי את כובד המבול.
האיש הביא אותם אחר הצהריים ולמשך זמן מה בילינו יחד בבית. הגיע השעה שלו ללכת והקטן בכה ולא הבין למה אבא הולך.
שנינו דמענו וניסינו לטשטש. כואב.
בסוף עבר הרגע הקשה והמשכנו בשגרת הערב. האיש הלך ואני כאן..
מנסה לעכל את השינוי הזה בחיי, את שבר החלום, את הגל המנמיך לפני ההתנפצות הגבוהה למעלה.
מנסה לקבל הכל בטוב. אלה החיים שרקחתי. לטוב ולרע.

עצוב לי שעצוב לך.
עכשיו כבר עבר לי, אבל הייתי שם ממש לפני שניה ורבע.

אני מדמיינת שעם הזמן, לומדים לקחת את הטוב שבשגרה הזו של עם-הילדים-בלי-הילדים ולנצל את הלבד, לזמן איכות עם עצמך. (או לפחות לאיזה שיעור התעמלות).

אבל, אולי הדשא של השכנה, סתם נראה לי ירוק יותר, כי אצלי המעברים כ״כ חדים והשבוע הזה של הלבד כל-כך א-ר-ו-ך.
אי של לבד, שלא קשור בכלל, לים החד-הוריות..

לגבי ״מתי להחזיר את הילדים״, אמנם אין לי בזה נסיון, אבל מציעה לך, להקדיש לזה עוד קצת מחשבה. (גם כשאת במצב רוח טוב יותר). אני יכולה לחשוב על טיעונים לכאן ולכאן, אפילו כשחושבים רק על טובת הילדים. אם לוקחים בחשבון גם את טובת האמא והאבא , בכלל נכנסים עוד שיקולים..
היות שאתם בטוב, אולי אפשר, לפחות להתחלה, להתקדם עקב בצד אגודל?
<למרות שכל ברי הסמכה, מדברים על יציבות וכו. אצלינו, לטוב או לרע, זה פשוט לא מתאפשר>

מאחלת לך שבוע עם הרבה שמחה @}

תודה אמא דבש. אני עכשיו בעבודה כמעט נרדמת פה מרוב עייפות.. הערבים המאוחרים נותנים את אותותיהם.
עד מאוחר אני בודקת אם יש דירות, מנסה לארגן מטלות למחר, חצי נרדמת... עד שמניחה ראש ליד המחשב לרגע ומתעוררת בבהלה אחרי שעה...
חיפוש הבית שלי הוא מעייף. יש תמיד אנשים אחרים שכל הענין הזה קליל והם לא דואגים עד שבועיים לפני היציאה מהבית, אך אני לא בינהם. אני רוצה לדעת כבר.
מרגע שמוצאים מקום מתחילים עוד ועוד סידורים מטורפים שהמציא כנראה מלאך חבלה אפל ואכזרי במיוחד, כמו להרשם במועצה, להחליף כתובת במשרד הפנים, לחפש גן לקטן..
הצילו
כבר 2 בתים נלקחו כי הייתי רחוקה מידי ולא הספקתי להגיע באותו יום.
עכשיו כבר שלחתי את האיש אבל ללא הצלחה. אבל די להתבכיין.. ברור שהבית היפה שלי יגיע
הולכת לדמיין..

פפפפ אשכרה נרדמת תוך כתיבה
הנה המצאתי קונספט חדש כתוב את עצמך לישון
הימים מטורפים מלאי דברים
ולכן העייפות הרבה
םרטים בקרוב, לילה טוב

לא מוצאת ולא מוצאת דירה בפרדס חנה! או בכרכור!
כל מקום זה חור מעופש וחשוך וכל בית מעט יותר נורמלי קופצים עליו עוד 20 אנשים ויש סלקציות.
מקוה שביום שלישי הקרוב תהיה גיחה אחרונה בהחלט. כמה קשה זה יכול להיות למצוא דירה סטנדרטית?
אין לי דרישות בשמיים. רק שלא יהיה זבל בחוץ, ואם אפשר בלי ריסוסים על הקיר המתקלף? אפשר אינטרקום ודלת אם זו דירה? ואם זה בית אז שלא יהיו ככ הרבה קוצים בחוץ?
אני אמורה לגדל שם ילדים דאמט!
אין בניין נורמלי עם דשא בחוץ או גינה סבירה? הכל רק זבל וחניה.

פפפפפפפפפ... זה היה שיחרור קיטור. תודה וסליחה.

יש מצאתי!!!
בדיוק ביקשתי וקיבלתי!
תודה תודה תודה!
פרטים בקרוב

יופי-יופי-יופי!!!
ספרי, שתפי, איפה, כמה ולמה.. (ואולי אף תהיי לי, להשראה).. וואו.. סוף סוף,
ובא לציון גואל-
שמחה מאד בשמחתך! @}

כל הכבוד! מברוק!

תודה גדולה למברכות! נעים שאתן איתי פה.

כמו שנוכחתן ברגע שכבר הזדחל יאוש קטן איכשהוא מצאתי גאולה ואני כ"כ מודה על כך!
מצאתי משהו קטן וחמוד. לא בשמיים אבל איכשהוא היה משהו כל כך מזמין. בניגוד לדירות אחרות שעמדו על הפרק.
דירה קטנה שמה שעושה אותה הוא החלון הגדול עם הנוף היפה. באמת משהו לנשמה, כך שאם לא גינה אז לפחותזה.
בעלת בית מקסימה באמת ומחיר נמוך מאוד הוסיפו בונוסים לענין והחלטתי על כך ברגע אחד.
מעניין שהיא קלטה אותי מיד וישר אמרה לי שנראה לה שאני הדיירת שלה!... כל הענין היה די מהיר וכל כך נעים שמיד ישבנו וכתבנו ומצאנו זמן לחתום והנה.
ועוד מעניין: נכנסתי לדירה הסתכלתי מסביב. היו עוד אנשים שבאו באותו זמן ואני כבר חשבתי.. לא... כמה חבל. אני לא אקח את הדירה הזו, להמשיך לחפש, איזה יאוש..
אבל כשהלכו, ודיברנו לנו, והתבוננתי לעומק, ודימיינתי וראיתי אותי שם, ואת הקטנים גם, אז יכולתי להבין שוב שזה הבית.

מאז אני מוצאת את עצמי מכניסה דברים לארגזים גם בשעות לא נורמליות.
היו לי כמה ימי לבד אבל עכשיו הקטנים אצלי ואין ממש רגע דל. למזלי אין לי הרבה דברים.
עם האריזה באות מחשבות. הרבה מחשבות טובות של שינוי ותקוה שבתוכן מין תחושה טובה שאולי יהיה בסדר!אבל גם הרבה מחשבות עצובות.
מחשבות שיוצאות מהתבוננות על חפצים ועל החיים.. הכי קורעות אלה המחשבות על ברלין ועל געגועים לשטויות יומיומיות שהיו לי שם ונתנו אשליה של חיים נוחים וטובים.
יודעת שהיה הרבה רע אך גם הרבה טוב. יש חסר, ריק געגוע לדבר שלא יחזור עוד לעולם. קשה כשהניתוק מבנזוג לחיים אומר גם ניתוק ממקום שנקשרתי אליו. אפילו מהתרבות והשפה שהיו לי קשים כ"כ בתחילה.
וגם מחשבה מציקה ונוראה על כך שחייהם של הילדים היו יכולים אולי להיות יותר טובים, יותר קלים? יותר איכותיים..? אלמלא...
היה גן, בית ספר, שכונה... הכל לטעמי. למה אני חוזרת לשם? למה אני עושה לעצמי את זה? כי זה מה שהכי קשה.
למרות שרציונלית ברור שזה לא היה אמיתי.
מנסה לשוב למחשבות המלטפות שהנה עליתי על דרך טובה. איזור נעים, ניתוק ממשהו לא מספק והתחלה במקום שמתאים לי יותר והוא די עוטף ומלא בחברים.
ויהיה לי טוב וקל יותר, יצירתי כמו שאני רואה בדימיוני ומשתלם ונעים נעים.
מבקשת להמשיך לשמוע את המוזיקה בתוכי שמנחה אותי ולרקוד לצליליה.. אמן

בהצלחה יקרתי

"הזמן עושה את שלו
והוא מזור לכל שכואב
אם לאלוהים לקח ששה ימים לברוא את הכל
אז מי אני שאמהר"...

שמחה שמצאת את הבית שלך, שראית אותו ופשוט ידעת שזה "זה", בדיוק כשהיית על סף ייאוש...
אני בטוחה שאותו תהליך יקרה לך גם בהקשר האישי, בכל מה שתבקשי @}

תודה על השיר נעמה
מי כמוך יודעת שהזמן הוא מזור
תודה גם לך הולכת. הלואי שאקשיב כך תמידלאינטואיציה.
אני גם חושבת על התהליך שנכון לי. רק רוצה לזכור לבקש..!
לצלוח את השבוע הזה ואת אוגוסט כרגי בראש מעיניי אמן