בלוג החיים גדולים עלי

[החיים_גדולים_עלי*]

כי הדמיון שלי כולל דברים די איומים שהתביישתי אפילו לכתוב...

[גם_עלי*]

איך הגעתי לכאן? כתבתי בגוגל - "החיים גדולים עלי". כבר זמן מה מהדהדות לי המילים האלה בראש, והייתי חייב לראות בראשם של מי הדהדו גם. מדהים.

[החיים_גדולים_עלי*]

למה נמחקו דברים שכתבתי וגם נעלמתי ממה חדש? מישהו יודע?

[החיים_גדולים_עלי*]

אם מישהו מסוכסך בזוגיות הוא יכול להפרד, אם מישהו מתוסכל בעבודה הוא יכול להתפטר.
מה עושה מישהו שמסוכסך עם החיים שלו?

[רסיסים_של_אור*]

אולי לומד בהדרגה לאהוב את עצמו ולחבק את עצמו חיבוק גדול גדול מבפנים

[החיים_גדולים_עלי*]

תודה רסיסים של אור,
מאיפה יש לך רסיסים של אור? קראת פעם את שברירים של דבורה בארון?
יש למישהו עצה מעשית - עושים כך וכך וזה עוזר?

[חני_בונה*]

יש למישהו עצה מעשית - עושים כך וכך וזה עוזר?
עצה מעשית: לומר את המילה אהבה 3 פעמים ביום.
לשלוח את המילה רכות אל עצמך פעם ביום.
{*

[בשמת_א*]

(אם תהית מה ערכתי פה: עשיתי קצת הגהה טכנית. מוזמנת למחוק את הערתי אחרי שתקראי)

[רסיסים_של_אור*]

יש למישהו עצה מעשית - עושים כך וכך וזה עוזר?

יש את לימודי ימימה ש/מהווים הזדמנות ממש טובה לעבוד על עצמנו, להתקרב אל עצנו והעיקר למוד לאהוב ולקבל את עצמנו. מדובר במפגש שבועי בקבוצה קטנה , אם מעניין אותך תסתכלי בדפים הרלבנטיים. וגם ממליצה על ספר שקנו לי לאחרונה שנקרא "אדם רגיש מאד" הנה קישור לאתר של הספר, עבורי לקרוא מישהו שמתאר אותי ואת הקשיים יחד עם הסגולות שיש בי, ריגש ונתן הרבה הרבה לגיטימציה להיות אני... http://adamragish.com/

[רסיסים_של_אור*]

ולגבי רסיסי האור - זה לא שיש בי אותם זה יותר זה שלמרות התחושות הקשות מאד לפעמים שכל אחד מאתנו חווה בחייו (וכאמור יש כאלה ביננו שחווים קצת יותר או קצת יותר ברגישות) אני מנסה ומנסה לאסוף עוד ועוד ועוד חלקיקים ורסיסים של אור מכל שפע האור שיש בעולמנו

[החיים_גדולים_עלי*]

אני אנסה לדייק בבעיה שלי:
הדימוי העצמי שלי מאוד מאוד תלוי ממה האחרים חושבים עלי, וככזה הוא אף פעם לא יודע שובע. תמיד מוכרחה להיות אהובה ואהודה על ידי כולם וזה הרי דבר בלתי אפשרי.
הייתי רוצה להכיר בערך עצמי ללא תלות באחרים ולקבל גם את העובדה שאני לא מושלמת לא בעיני עצמי ולא בעיני אחרים

[החיים_גדולים_עלי*]

או לפחות להראות ככזו שמכירה בערך עצמי.
חוסר הביטחון שלי זועק וזה מרחיק ממני אנשים מה שמגביר את חוסר הביטחון שלי. מעין כדור שלג כזה

[בשמת_א*]

אפשר ללכת לאימון מסוגים שונים ולשפר את הביטחון. בדוק.

[החיים_גדולים_עלי*]

אוף
אין לי מה להוסיף

[פלוני_אלמונית*]

_לא יודעת מה השתנה או מה חשבתי לעצמי לפני שהריתי את הראשונה והשני, אבל אני לא מוצאת שום חדוה במלאכות היום יום של ההאכלה, רחצה, משחק, השכבה. אני בדיוק כמו ההורים שנשבעתי שלא אהיה כמותם- אלו שמרגע שהילד התעורר רק מייחלים לרגע שבו ירדם.
כל מה שאני רוצה לעשות זה לשכב במיטה ולקרוא ספר. באמת, זה לא שהם הורסים לי את הקריירה או הזוגיות זה פשוט שאני מפונקת מדי בשביל להיות אמא._

הזדהיתי. תודה שכתבת.
אשמח לשמוע מה שלומך אם תרצי לספר.

[החיים_גדולים_עלי*]

שלומי מורכב....
אני בתחילת הריון שלישי מלא ברגשות מעורבים:
מצד אחד תכננתי אותו והוא רצוי, מצד שני רצינו אותו עכשיו כי "הגיע הזמן" ולא מתוך תחושה עצומה של חשק לעוד ילד (מבחינתי, לבעלי היה רצון עז לילד). אבל אני ממש בהתחלה ומקווה שעוד יבוא לי החשק ויתפוגגו החששות.
אני גם מתקרבת לגיל 30 על כל המשתמע מכך, מכירה את בעלי כבר 10 שנים ולא יכולה לתאר לי מישהו שיהיה כל כך טוב וסלחן ומתחשב ומפנק ומפרגן כמוהו, אבל מתחילה להרגיש שאני לא מרגישה מספיק. רוצה להתרגש בסערה של אהבה, עם משהו שהוא לא ודאי, רוצה להיות חופשיה יותר.
עם הילדים שוב יש תחושה של "מה עושים איתם?" ו"עד מתי כל זה ימשך?" הגדולה מעצבנת אותי נורא נורא בכל דבר שהיא עושה, מסכנה, הגיעה לגיל כל כך חסר חן... אני ממש מאוכזבת מעצמי איתה. כל החיבה שאני מרעיפה עליה היא מלאכותית והיא בטוח מרגישה....

[החיים_גדולים_עלי*]

"מדוע לא הלכת סביב הבור?" שאל איש הפח.
"אינני יודע די לשם כך," השיב הדחליל בעליזות. "ראשי מלא בקש, אתה יודע, זו הסיבה שלשמה אני הולך לבקש מעוץ שישים בו קצת מוח".
"אה, אני מבין," אמר איש הפח. "אבל אתה הרי יודע שמוח אינו הדבר הטוב ביותר שאפשר למצוא."
"יש לך ממנו?" חקר הדחליל.
"לא. הראש שלי ריק לגמרי" השיב איש הפח; אבל בשעתו היו לי מוח וגם לב ומאחר וידועה לי ההרגשה של שניהם, הייתי מעדיף לב"
(הקוסם מארץ עוץ, פרנק באום)

[החיים_גדולים_עלי*]

התחלתי טיפול נפשי
מרגישה כמו איש הפח (או חוטב העצים עשוי הפח לפי תרגום אחר...)
רוצה שקוסם יבוא וייתן לי לב ושאוכל להרגיש צער אמיתי ושמחה אמיתית וכאב ואושר והתרגשות ואכזבה!
אבל יודעת שהקוסם הוא רק מאחז עיניים, שהדבר תלוי בי.
מקווה לקבל מהטיפול עזרה וכלים לעזור לעצמי.

[פלוני_אלמונית*]

איזה יופי לשמוע ממך.
בעבר קראתי אותך הרבה.
אם תרצי תספרי קצת יותר מה קורה איתך.
מה עם ההריון?

[החיים_גדולים_עלי*]

ההריון, ממממ... תודה ששאלת, נראה לי שאני קצת מדחיקה... ואולי לכן הוא עושה לי דווקא עם צרבות וכאבי רגליים ועייפות כבר בתחילת שביעי...
אני כרגע כל כך מרוכזת בעצמי, שההריון פשוט קורה, אני לא קוראת הרבה וגם לא עושה מעקב מאז הסקירה מוקדמת.
שיואו, איך אני צריכה איזו סטירה מצלצלת!

[פלוני_אלמונית*]

למה????????

[צוויליך*]

למה????????

תשובה (בעמוד 72, בתחתית הדף, הפוך):

אני כרגע כל כך מרוכזת בעצמי

פירוש צוויליך: הכותבת מביעה את הרגשתה שהיא אינה מקדישה מספיק מחשבה ותשומת לב להריון הנוכחי. אולי בהשוואה להריון הקודם?

צוויל

[פלונית_בינתיים*]

קראתי אותך היום בבת אחת, הרגשתי שהשם שבחרת קרוב אליי מאד. הוא משך אותי אליו..
והנה כמה מהדברים שעלו לי בראש..
את מאותן נשים שכשאני רואה אותן מרחוק אני חושבת "איזה כיף לה שהחיים שלה כל כך טובים/ פשוטים"

את יפה. זה תמיד נראה לי כל כך עוזר בחיים, פותח דלתות, לא צריך להגיד דברים חכמים ממילא כל מילה שתגידי תשמע טוב כי את נראית טוב כשאת אומרת אותה.
אני בעצמי לא שיא הכיעור אבל תמיד מרגישה שרואים לי את כל הפגמים ונבוכה מכך. לפעמים כשזה מציף אותי זה גורם לי לרצות להסתגר..
ואני מתבאסת שאני לא יפה יותר ואז הכל היה יותר קל.. (והחיים לא היו כל כך גדולים עליי..)
והנה, את מפריכה לי את זה..

את נושאת בתואר מבוקש - אני הלכתי סחור סחור, רציתי משהו שיעניין אותי,
אחר כך רציתי משהו מעשי. בסוף נתקעתי בלי תואר ראשון ומקצוע ואני כבר יותר מ 40
הייתי כל כך קרובה לדברים שהייתי צריכה ללמוד, להמקצע בהם, לצבור בהם ביטחון
אבל עשיתי מיש-מש עבדתי קצת בזה וקצת פה וקצת שם. ובעיקר לא צברתי תחושת ביטחון
תחושה שיש ידע משמעותי שנצבר לי וקיים בתוכי. אולי קצת.. אבל לא מספיק לי כדי להרגיש בטוחה.
אני מקוה שהתואר שלך כן נותן לך את זה, ואם לא אז לפחות יש לך את הטייטל.. זה טוב לערך העצמי..
או שאולי זה רק היה נדמה לי שזה טוב לערך העצמי..?

יש לך בן זוג מפרגן זה כל כך לא מובן מאליו. גם לי יש בן זוג שהוא אבא נהדר, ואפילו שותף מצויין
אבל הוא לא יודע לפרגן ומצד שני יודע מאד לבקר. אני מבינה שאתם בתקופה פחות טובה עכשיו.
אני מניחה שכשיהיה לך יותר טוב עם עצמך, שאר הדברים כבר יפלו למקומם.

יש לך מודעות וחכמה אני קוראת את השורות וביניהן ורואה את הרגישות והחכמה שלך.
וגם את השאלות הקשות על החיים האלו. נראה לי שאת מחפשת משמעות, טעם.
בשביל מה כל המאמץ הזה בעצם?

ועוד כמה דברים די חשובים כמו ילדים בריאים יחסית, עבודה ועוד ועוד..

המון דברים לומר עליהם תודה. (אני לא אומרת את זה בהטפה, אלא בתור מי שעכשיו גם מנסה ללמוד איך
לעשות לעצמי טוב.. יש כל כך הרבה קושי שקשה לפעמים לראות את הטוב, אבל צריך להתחיל בו
וכבר כתבו לך - לומר תודה. לומר אותה בהערכה רבה לעצמך, לעולם, על מה שיש. להכריח את עצמך להסתכל על הטוב
גם כשהעיניים נמשכות לראות רק את החסר, את לא מושלם, את הדרוש תיקון, את המשא הכבד.
הטוב נמצא שם, צריך לפנות לו מקום קצת בכוח, אפילו אם בהתחלה זה קצת לא טבעי..
מכירה את זה ? http://www.falunnews.org.il/[po]articles p[/po]/2002/08/c 06/14692 10.htm
בגדול אלו צילומים ומחקר שמראים שאם אומרים תודה למים / נותנים להם אהבה - הם משנים את צורתם.
תחשבי מה יקרה אם תגידי תודה לעצמך, לעולם, לילדייך ולבעלך. לאט לאט.. לא הכל בבת אחת. איך שנכון לך
תודה שעברתי את היום בשלום.. תודה שהפנים המשתקפות לי במראה נעימות.. תודה שיש מי שמקשיב לי אפילו אם הוא וירטואלי..
אני יודעת שלפעמים אי אפשר לומר תודה. הכל נראה כל כך קשה וכל כך מייאש. אבל יש ימים יותר טובים, תתחילי משם..
יש לי עוד הרבה רעיונות אבל אני מרגישה קצת כמוך - אולי אני בכלל לא מתאימה לך לבלוג, אולי לא בא לך לשמוע את השטויות שלי?
ובסך הכל מה יש לי לייעץ? זה לא שאני מאושרת כבר. זה לא שאני יודעת מה עושים כדי להגיע לשם..
אבל אני בתהליך, והוא מרגיש לי קצת דומה לשלך אז אני כותבת לך וקצת גם לעצמי..
מאחלת לך את כל הטוב שבעולם..
ובהצלחה עם ההריון, זה אכן מאתגר, אבל אולי הילד החדש יוכלו לעזור לך לחבר את הגדולה שלך חזרה?








(דברים שרואים מכאן לא רואים משם..)

[פלוני_אלמונית*]

במקרה נכנסתי לבלוג וחשבתי לעצמי שזה מ 2008 נורא מזמן, ואז ראיתי שממשיך עד היום. אין לי הרבה דברים טובים להגיד, גם אני מרגישה שהחיים גדולים עלי ונופלת הרבה פעמים! לא קל ולפעמים עם ילדים אפילו קשה עוד יותר, אבל את כבר שם אז מי אני שאפיל את רוחך. מאחלת לך המון שמחה ואושר וחיבור טוב בזכות החיים החדשים שתביאי לעולם.

[החיים_גדולים_עלי*]

תודה למגיבים
פלונית בינתיים,
את אכן צודקת ודוקא הדברים הרבים שיש לי גורמים לי לא להבין מה יעזור לי. אם נניח הייתי יודעת שמה שאני צריכה זה נניח למצוא עבודה, הייתי יכולה לכוון את המאמצים שלי לכיוון הזה- הייתה לי מטרה והיה יעד ולכן גם תקוה ופתרון.
אבל אני לא יודעת מה חסר לי? למה אני מרגישה כזה חוסר ביטחון מול אנשים שהם בעצם- כמוני, במעמד דומה לשלי? למה אני לא מוצאת שמחה בעבודה? במשפחה? איזה שינוי אני צריכה לעשות כדי למצוא את השמחה הזו?
יש משהו מרגיע בהזדהות של הרבה אנשים עם מה שאני כותבת. זה נותן לי תחושה שכולם, או לפחות הרבה אנשים סביבי הם בעצם מעמידי פנים (כמוני) ושמבפנים הם בעצם קטנים קטנים, שזקוקים (כמוני) לחיזוק.

[פלונית_בינתיים*]

כולנו בפנים ילדים שצריכים אהבה והכלה. אם אזכור את זה בעצמי יום יום אני מניחה שהמפגש שלי עם אנשים יהיה הרבה יותר פשוט ונעים.

מה חסר לך? תרגיל שאני עושה עם עצמי:
תנסי להתבונן בהווה ובעבר וגם בדמיון. מה נעים לך לעשות? איפה נעים לך להיות? עם מי? מה נותן לך כוח? מי נותן לך כוח? מה גורם לך לקום מהכסא ללא הלאות המכבידה?
באיזה שעות של היום את מרגישה הקלה מעטה? האם יש לך חלום, משהו שרצית מילדות (לא של לילה)? האם יש משהו שממש חשוב לך?
אני יכולה לספר על עצמי שגיליתי שחשוב לי שהעולם יהיה טוב יותר (זה נשמע בומבסטי אבל זה היה הגילוי שלי..)
כשאני מגלה שאני יכולה לעשות או להיות קשורה למשהו שמוביל לשם זה פתאום נותן לי מוטיבציה,
(גם אם זו סוג של אשליה..) זה גורם לי להרגיש טוב יותר עם עצמי, נותן תחושת ערך, זה נותן לקיום שלי משמעות.
הבנתי שאחד הדברים שנחוצים לי כמו אויר לנשימה, זו תחושת משמעות. יכול להיות שזה לא מגיע מהמקום הנכון, (פיצוי על תחושת חוסר ערך?)
אבל עובדה היא שכאשר יש לי עיסוק* שנותן לי את תחושת המשמעות אני מקבלת כוחות חיים. העולם פתאום נראה יותר ידידותי ופחות גדול עליי.

• זה יכול להיות ללמד ילדים ללטף ארנבת בעדינות ובתשומת לב לצרכים שלה, וזה יכול להיות לארגן כנס בנושא שחשוב לי

וזה יכול להיות להכין שלטים להפגנה.. מנעד האפשרויות רחב מאד..
ועדיין אני תוהה, בין לבין, מאיפה בא העצב? תחושת חוסר השייכות?...

[אני*]

ואני לא מבינה איך אנשים שלא משהו להם בקיום הזה מביאים חיים לעולם. באמת. הסבר בבקשה.

[עוד_פלונית*]

רוצה הסבר?
הנה:
זה הדבר היחיד שעוזר.

[גשם*]

לא לכולם ילדים עוזרים. יש אנשים שילדים מקשים עליהם מאוד. אבל אולי יש תקוה שילדים ישמחו ויתנו טעם לחיים ואני מבינה שזה גם קורה, אבל לא לכולם.