בלוג העצמת הבכור

רונית, את מדהימה! לילדים שלך יש מזל שזכו באמא כמוך - שרוצה ומוכנה ללמוד מהטעויות שלה, שנמצאת בתהליך של למידה מתמדת, שמספקת דוגמא אישית ראויה לחיקוי של התמודדות עם חולשות שלה ועם פרדיגמות.

עצם ההתבוננות ראוי להערכה רבה, וההבנה והיישום של המסקנות בחיי היום יום פשוט מעוררים התפעלות!

ושאלה נוספת לחפירת עומק: יום שעובר שבו לא ביצעת "פעילות" עם הילדים - עבורך זה יום מבוזבז? יום שמופנה כאצבע מאשימה כלפייך: אימא לא משקיענית, שלא ביצעה שום "פעילות" עם הילדים? כדאי לחשוב עוד על מה שעומד מאחורי הצורך ליזום ולעשות פעילויות ואולי להסכים להרפות מכך, לפחות לפעמים.

ושמחתי לקרוא שאחת מהעצות שלי עזרה

לא יאומן! עכשיו היה כתוב בטאג:
הרגשתי שאני מוכרחה לסלק מהחיים שלי כמה שיותר "צריך"-ים, או שאני פשוט אגמר. כל העולם היה על הכתפיים שלי, ונגמר לי כל הכוח. (בשמת א מתוך זמן לעצמי)
תובנה חשובה שכל כך רלוונטית לדף זה! (וגם תזכורת לעצמי כמובן)

אישה - תודה...
ליאורה - צודקת, אני כאילו חייבת להיות עם תכנון, שלא יהיה ריק.
היומנים שלי מהתיכון כאלו, מלאים בלו"ז יומי, והריק היה אז ברור - בבית היה ריק, בלי תשומת לב או יחס שלא לדבר על אהבה ומגע.
אז אולי זה עדיין אותו דבר למרות שאין כבר ריק.
צריכה לחשוב על זה.

בבית היה ריק, בלי תשומת לב או יחס שלא לדבר על אהבה ומגע.
אבל עכשיו הבית מלא! עכשיו את ממלאת את הבית! את ממלאת את הבית באהבה ובמגע. לא חייבים ללכת לפארק בשביל זה... את יושבת, התינוק בחיקך, והילדים הגדולים יותר עושים כל מיני דברים - לחוד או ביחד. ואת פשוט נמצאת בבית וממלאת אותו בכל האהבה שלך. את נוכחת. ומי שרוצה - ניגש ומבקש התייחסות או עזרה או מילה טובה וכו'. את נוכחת ופנויה, וכל ילד יכול ליזום ולבצע מה שבא לו באותו רגע: עם עצמו, עם אחד מהאחים, עם כל האחים, איתך.

כן, אבל אצלי בפנים זה כנראה עדיין לא מלא, ז"א הנקודה ההיא לא מלאה ואין איך להגיע לשם.

לפעמים אפשר להגיע לשם באמצעות נתינת מה שאת כל כך (וכולנו) זקוקה לו: אהבה ומגע

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לו״זיות היא מחלה קשה...
(אגב הצצתי בדף שלך על הספר, ולא נראה לי מהצד שקורא אותך שאת מינימליסטית בהכרח). אני גם מאלה שקשה להם ביום בו לא עשינו משהו, בישלנו משהו, הלכנו ל...
וגם אני מוצאת את עצמי לפעמים יושבת למישהו על הראש כי אני לא יכולה לשבת. מה שאני עושה עם זה:
שמה לב לאי שקט שלי. אם אני יכולה יוצאת לפעילות עם עצמי (אפילו לחדר אחר בבית). יש לי שלל פרויקטים ״נוירוטיים״ לרגעים כאלה- ידיות ארונות מטבח, סידור תבלינים, מקרר, קופסאות יצירה...אפילו פעם סידרתי את כל הסיכות והגומיות של הקטנה לפי צבעים. אם אני ממש חייבת לצאת אני מודיעה, מאזכרת כמה דקות לפני ועושה בעצמי את כל ההכנות חוץ מההכנות של הילדים את עצמם (ולא אתווכח אם לא אספו את ... או לא עשו... אעיר שפעם הבאה יעשו). כמובן שצריך ״לשקול קרבות״. אין סיכוי שנצא לטיול לפני עשר בבוקר אם לא התרעתי יום לפני כן והערתי שעתיים קודם לכן.
טוב, זה הכל טקטיקה. האסטרטגיה בהחלט צריכה להיות ללמוד להרפות את שרירי האגן לנשום ולשבת

אגב הצצתי בדף שלך על הספר, ולא נראה לי מהצד שקורא אותך שאת מינימליסטית בהכרח
למה?

אף פעם לא היו לי פרייקטים בבית. בעלי דווקא ממש ישמח... אחשוב על זה.
לפעמים אני דווקא חושבת שלצאת גורם לי להפסיק לעבוד בבית

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לפי מה שכתבת הצטייר לי (לא קראתי) שהורה מקסימליסט הוא כזה שפועל פוזיטיבית (יוזם, אומר/ מכוון מה כן לעשות, מציע חלופות וכו) בניגוד להורה שמתערב רק בקצוות (גבול בסיסי, מה לא עושים. ).
שתי הבהרות:

לא קראתי, אולי זה פרשנות לחלוטין שלי.
שני מאפייני ההורות (כפי שאני הבנתי אותן) נחוצים: צריך לאפשר לילד מרחב משלו (מינימליזם הורי) וגם ראוי ליזום אלטרנטיבות לעולם זה (פעלתנות הורית, חינוך, דוגמה, יוזמות של ביחד)

כן, זה מה שהוא כותב שם, אז אני בדיוק הסוג השני. רוב הזמן שותקת.

איזה כיף בשבת, אי אפשר ללכת ולעשות כלום ואז אני כן מצליחה סתם לשבת איתם

האמצעי והגדול משחקים יותר ביחד, ושוב התחיל הקטע של הבאסה ןלהפסיד אצל שניהם.
אמשיך אחכ

הבכור שוב ניסה לרמות והאמצעי התלונן.
אז הצעתי שוב את הרעיון להמציא חוקים וכולם פרט לבכוור העלו רעיונות, הוא לא רצה לשנות.
בסוף שכנעתי גם את הבכור לשחק לפי כללים חדשים שהמצאתי שהמשחק מסתיים בניצחון או הפסד של כולם.
זה היה מוצלח וכולם נהנו.
אבל בעלי לא סגור על העניין הזה, העולם תחרותי, כבוגרים יצטרכו ללמוד גם להפסיד, אז בגלל זה כך המשחקים, ולעטוף אותם בצמר גפן, לשנות את החוקים ולא לתת להם להתמודד עם הפסד לא נשמע לו.
לא יודעת...

אבל בעלי לא סגור על העניין הזה, העולם תחרותי, כבוגרים יצטרכו ללמוד גם להפסיד,
לא רלבנטי, וגם לא בהכרח נכון...
לא רלבנטי במיוחד מכיוון שאין צורך ללמד את הבכור תחרותיות - צריך ללמד אותו להירגע, להפחית את החרדה, לקבל ביטחון עצמי, להעז להיכשל, להעז בכלל, לא לתלות את הערך העצמי שלו אך ורק בניצחון במשחק, דברים כאלה.
זה יותר דחוף ממה שיהיה בעוד 20 שנה שאז מי יודע איזה מקצוע יהיה לו ואם "תחרותיות" מהסוג הזה תהיה רלבנטית שם בכלל.

מה שבטוח: ללמוד להפסיד, זה מה שהוא צריך ללמוד... ולכן בזה צריך לטפל.

מסכימה מאוד עם בשמת.

הכל נכון, יש לך רעיונות איך ללמד אותו את כל הדברים החשובים האלו?

כמה זמן רציתי לכתוב! אני לא מגיעה לזה!
אז הנה עכשיו!
יש לי עדכונים טובים...
לפני כמה זמן שוב נוצר רגע של פנאי לכולם, ושוב הבכור התחיל להציק לאמצעי באמצע משחק.
אני הייתי באמצע שיחת טלפון תוך כדי הרדמת התינוק במנשא.
אולי בגלל המצב הזה, שלא יכולתי לדבר בקול באותו רגע כי הקשבתי למישהו, אז במקום להתערב עם המילים הרגילות שלי הזמנתי את הבכור להצטרף לחדר שבו הייתי וסימנתי לו שימתין שם עד שאני מסיימת, ואז התחלתי לחשוב למה בעצם בכל פעם שיש לו פנאי זה מה שהוא עושה. הרי לא משנה כמה דברים אני אעטוף אותו מסביב, מצחקים שלא מפסידים בהם, שפע חוגים למילוי הזמן, תשבחות וחיבוקים, עדיין תמיד יהיו רגעים של ריק.
ברגע שסיימתי את השיחה פשוט שאלתי אותו. וכנראה שניסחתי את השאלה טוב, בלי האשמות והיסטוריה וכאלה כי הוא ענה -
הוא הסביר שהוא מנסה ליזום משחק תופסת עם האחים הקטנים שלו, משחק שבו הוא יחטוף להם משהו ואז הם יתפסו אותו ויחטפו לו חזרה וחוזר חלילה, או שהוא יגע בהם והם ירדפו אחריו ויגעו בו, כל וורסיה של המשחק, העיקר שיכלול תופסת.
וזה כל פעם מפתיע אותו שבמקום להתחיל לשחק איתו הם מתחילים לצעוק ולכעוס ולבכות.
שאלתי אותו כמה פעמים לדעתו הוא כבר ניסה לפתוח איתם משחק תופסת בצורה הזו, הוא אמר בערך 10 פעמים... אז עזרתי לו להגיע למסקנה החישובית שכבר כמה שנים כמה פעמים בשבוע הוא מנסה את זה, וזה עדיין לא עובד.
שאלתי אותו אם יש לו רעיון אולי לדרך אחרת ליזום איתם את המשחק הזה, ולא היה לו.
אז הצעתי לו לקרוא לאחים לשיחה.
הוא הסכים, התינוק כבר נרדם (כמה שהשיחות של המבוגרים משעממות....)
ישבנו בסלון לשיחת ועידה
העליתי בפניהם את הבעיה, הבכור רוצה לשחק איתכם תופסת, והוא מזמין אתכם למשחק כך וכך, ואתם לא משחקים איתו, מה דעתכם.
אז הם כמובן אמרו שזה מציק ולא נעים ושהוא יכול להגיד להם שהוא רוצה לשחק.
אז הוא אמר שזה לא יעבוד כי הוא גם ניסה את זה הרבה פעמים, והם תמיד אומרים לו לא.
והם אמרו שהם לא תמיד רוצים לשחק איתו כי הם רוצים לשחק במשחקים שלהם.
ניסינו לחשוב עוד כמה זמן על פתרונות, ואז הקטן אמר משהו שהקפיץ לי רעיון לראש.
הי, אולי נעשה טבלה אמרתי.
אחרי עוד קצת עבודה משותפת התגבשה טבלה שמתארת את 3 שעות הצהריים של כל יום בשבוע ומה עושים בכל חצי שעה.
קבענו שבכל יום כל אח צריך חצי שעה עם אח אחר, וכן חצי שעה משותפת לכולם, כך שיוצא שלכל אח יש חצי שעה לבד (הקטן מייד אמר, ואז את תהיי איתנו אמא...)
ברור שמייד העליתי את סוגיית השיעורים והמשימות בבית, והאמצעי מייד אמר שהוא מכין שיעורים מייד אחרי האוכל, ואחרי השיעורים רוצה לעשות את המשימות, והבכור אמר שהוא לא מכין שיעורים ואת המשימות הוא רוצה לעשות ב4

אבל בגלל שזה היה בטבלה שחור ע"ג לבן (האמת רשמנו את בלורד סגול, אבל לא משנה), אז הוא ראה שיותר נוח לגמור עם המשימות כי אז זה לא מפריע להמשך הצהריים.
אז הכנסו הכל לטבלה, ואני הלכתי מייד להכין אותה מסודר במחשב ולהדפיס.
ואז הם בדקו בטבלה וראו שעכשיו זה הזמן של הבכור עם הקטן, אז הבכור הזמין את הקטן למשחק מחבואים, שנכשל אחרי כמה דקות כי הקטן בכה שהפסיד. הבכור בא להגיד לי שהוא לא רוצה זמן עם הקטן, אז אמרתי לו שעדיף לעשות עם הקטן משחקים שלא מפסידים בהם במקום.

אותו שבוע היה שבוע עמוס של לנסות מלא חוגים, ומאז הבכור הרבה פחות פנוי כי יש לו שיעורים/מבחנים /חוגים, כך שחוץ מבאותו יום הטבלה לא התממשה עדיין.
אבל...

הייתה עוד פעם אחת שהבכור התחיל לנסות להזמין את האמצעי למשחק תופסת דרך נגיעה ובריחה, ואני מייד אמרתי, אנחנו לא עושים את זה יותר בבית, תבדוק בטבלה מתי הזמן שלך איתו.
והוא באמת הפסיק.

איך לא חשבתי עד היום פשוט לשאול אותו למה הוא עושה את זה?

גם הסברתי לו אחרי כמה ימים שיוצא שבחצי שעה שאחרי האוכל הוא לבד כי הם רוצים להיות עם עצמם ולא עם אח (ככה ביקשו בפירוש), והוא צריך למצוא לעצמו מה לעשות רק בחצי שעה הזאת.

אז היום הבכור חוזר הבייתה, אוכל, משחק עם התינוק, עושה קצת משימות, מתחיל משחק פליימוביל, עד שמגיע חוג או הולך לחבר.

חוץ מיזה שרשמנו את הבכור ל4 חוגים! וחוג אחד מהם הוא ביחד עם שני האחים שלו והוא ממש מבסוט מהחוגים האלו.

דבר נוסף מעולה שקרה זה שאמא של אחד החברים שלו החליטה שהיא מגבילה את השימוש במחשב, והיא גם הגדילה לעשות ודיברה עם האמא השנייה של חבר אחר שגם אצלו המחשב ללא הגבלה, וביקשה ממנה שאם הבן שלה מגיע אליו שלא תרשה להם יותר מחצי שעה במחשב.
אז אני מיהרתי לעשות זאת גם בפעם שפגשתי את האמא השנייה.
ועכשיו יש לו שני חברים שהוא אוהב ואני יכולה לתת לו ללכת אליהם בלב שקט שהם משחקים במשהו מציאותי!
למה אני לא חשבתי עד היום פשוט להגיד את המשפט הזה לשתי האימהות האלו?

הטבלה הזו גם עוזרת לי בנתיים במשימות, רשמתי שם גם מה המשימות, והם עושים אותן, לא בדיוק מייד אחרי האוכל, וזה דורש קצת תזכורת והתעקשות, אבל בסוף עושים.

הוא גם התחיל על דעת עצמו להתעניין בשפה ערבית (בקללות שלה יותר נכון), אז הוא הולך למילון ובודק איך אומרים כל מיני מילים מגניבות כמו משוגע, מטומטם, חרא וכאלה... וממלמל לעצמו אותן כל היום עד שהוא משנן.
אז האמצעי בארוחה ציין את זה שהבכור חוזר על המילה שוב ושוב עד שהוא זוכר
אז הבכור אמר - טוב זה בגלל שאני כזה קלטן.
נחת...

ואני מקפידה לשבח אותו שזה איזה כיף שהוא חזר מבית הספר ומשחק עם עצמו, ואיזה מקסים הוא מתנהג לאחים שלו שהם ממש נהנים מזה וכו' וכו'.

וזהו בנתיים.

עוד שני דברים (אוף! הכביסה, הבית, האוכל...)
אחד הוא שהמשחק הזה האי הנעלם, יצר כאן מעין עלייה לרגל, בכל יום בשבוע בשעה 6 וחצי מתכנסים כאן כל החברה של הבכור למשחק משותף.
הם מתים על המשחק הזה, כי אף אחד לא מפסיד. כולם יוצאים מעולה וצוות מהעניין.
שמישהו ימציא ומהר עוד משחקים כאלו.
אז הבכור ממש מבסוט מזה שכולם באים אליו ורוצים להיות אצלו, וזה פעם ראשונה בעצם שיש לו משהו שאין לאחרים ואולם רוצים אותו, כי תמיד אנחנו נזכרים בסוף.

והשני הוא שהצלחתי לא להתעצבן על ריב שלהם.
ישבנו לאכול צהריים והכנתי צ'יפס, הגשתי אותו בקערה במרכז השולחן, האמצעי לקח וחילק רבע לכל אח, ורבע אחד השאיר לי (מתוק).
ואז הבכור עשה כאילו הוא לוקח צ'יפס מהאמצעי והאמצעי התעצבן כמצופה ולקח מהקערה המרכזית עוד צ'יפס ואז הבכור גם לקח אחד מהקערה המרכזית ואז הם התחילו ריב של מכות וביטות ומשיכה בשיער וזריקת צ'יפסים על הרצפה, ואני ישבתי לי לאכול עם התינוק בידיים והקטן מולי ואפילו קצת חייכתי לעצמי.
כשהם נרגעו ואספו את כל הצ'יפסים שהצליחו למצוא וישבו לאכול אדומי פנים ומתנשפים בכעס שאלתי אם הם רוצים לדבר על מה שהיה.
ואז כל אחד תיאר את מה שקרה (מדהים שהם מצליחים לתאר אחרת משהו שקרה לפני שניות ושאני צפיתי בו!)
ושאלתי אם יש להם רעיון מה הם יכלו לעשות אחרת כדי שלא יתפתח לכזה ריב, ולא היה להם רעיון.
אז אמרתי שלי יש רעיון, והם התעניינו לשמוע מה הוא, ואמרתי שאולי אם הם היו אומרים את מה שמפריע להם אז זה לא היה קורה.
וגם שאלתי אם הם רוצים שבפעם הבאה אני אכין כמויות אדירות של צ'יפס (הכנתי 5 תפו"א והיה עוד מלא אוכל בשולחן

)
כדי שהם לא ירגישו צורך להתחרות על הצ'יפס או ירגישו צורך למדוד כמה יש לכל אחד במדויק.
והם הסכימו.

ועוד שני דברים.
הייתה פעילות לילדים בספריה.
הילדים רצו ללכת.
ברגע הפעילות הם היו עסוקים כל אחד בענייניו. ואני חשבתי ככה, למה ללכת, מיותרץ אבל הם רצו, שעת סיפור, קצת תרבות שתהיה.
אבל אמרתי לעצמי, די, שחררי, ברוגע.
ושאלתי אותם, אולי נוותר, שניהם הסכימו בשמחה. נשארנו בבית עד הערב.

ופריצת דרך שהייתה לי בטיפול

מצאתי יומנים ופתקים מימי התיכון, ודיברתי עם אימי ועם חברה מאז ועם המטפלת
מסתבר שבילדותי הייתי הטובה מבין שלושת הילדים לזוג הורים אינטלקטואלים, אז הם תלו עלי את התפקיד של המצטיינת, ממשיכת שושלת האינטליגנציה, מצליחה בהכל, ילדה טובה, בניגוד לשני האחרים =המרדנים ומתקשים בלימודים.
בפועל הייתי תלמידה ממוצעת. עם קשיים רבים בלימודים.
אמשיך אחכ

וואו! כמה סיפורים מעניינים וטובים! איזה יופי!

הבכור אמר שהוא לא מכין שיעורים ואת המשימות הוא רוצה לעשות ב4
אי הכנת השיעורים היא כיוון שאין שיעורים או שהוא מוותר על התענוג? ומה עמדתך? ואיך הדברים מתקבלים בבית הספר?
בעניין המשימות אני סקרנית מאוד לדעת: מהן המשימות? האם הן קבועות לכל ילד? מאיזה גיל את מטילה אותן עליהם? ואיך הם מגיבים לחובה הזאת?
<שני הנושאים האלה מעסיקים אותי מאוד.>

איך לא חשבתי עד היום פשוט לשאול אותו למה הוא עושה את זה?
לפעמים יש דברים כל כך פשוטים שלא עולים בדעתנו. העיקר שבסופו של דבר, כן חשבת לשאול אותו.
ואולי לא חשבת לשאול אותו, כיוון שחשבת שהוא לא יידע להמליל את הדברים, שלא תהיה לו סיבה משמעותית אלא "סתם כי ככה יוצא לו".

הטבלה נשמעת מטורפת במקובעות שלה, אבל במחשבה שנייה - לא. כי מה שהתרשמתי מהסיפורים שלך היא שהטבלה מייצגת איזו תפיסה שלפיה מומלץ שהאחים ישחקו ביניהם בצרופים שונים וגם יקבלו זמן לעצמם, ובזכות הטבלה התפיסה הזאת מרחפת במודעות שלהם ושלך כל הזמן, ולכן היא בעצם מועילה בלי להגביל. נחמד!

ומה זה בדיוק האי הנעלם ? אולי הסברת קודם ופספסתי.

רונית, זה נפלא!
את יותר ויותר עובדת על ועם מטא-קוגניציה.
וזה עובד

העולם תחרותי, כבוגרים יצטרכו ללמוד גם להפסיד, אז בגלל זה כך המשחקים, ולעטוף אותם בצמר גפן, לשנות את החוקים ולא לתת להם להתמודד עם הפסד לא נשמע לו.
אוי, כמה קונספציות במשפט אחד...
נתחיל בלהסכים עם בשמת: לא רלוונטי וגם לא נכון (אח, איזה חיים קלים

)
הלאה:
רק על עצמי לספר ידעתי,, אני כותבת את הדברים הבאים בהתבסס על התחומים המקצועיים שלי ושל חברים קרובים. מן הסתם יש עוד עולמו, אבל... הנה:
העולם הזה, יותר משהוא תחרותי הוא תובעני. יש הרבה ציפיות מהעובדים, לפעמים ציפיות סותרות (הלקוחות מצפים ממך לדבר אחד וההנהלה לדבר אחר, או שמקום העבודה מצפה ממך לדבר אחד ברמה הפורמלית, הרשמית, ולמשהו קצת אחר בארבע עיניים - ולך תדע מתי להקשיב למי. יש גם לחץ זמן, חוסר פרופורציות בין הציפיות לזמן שמוקצב לך, ויש חיכוכים בינך לבין הקולגות שלך, על רקע אישיותי או חילוקי דעות מקצועיים או חילוקי דעות בדבר חלוקת העבודה, האחריות או התגמולים.
קל זה לא... :-\
אבל אין שום דמיון בין האתגרים האלה ל"תחרותיות" החד-מימדית, הפרימיטיבית והמטופשת של משחקי ילדים תחרותיים.
מה משחק תחרותי דורש ממך? להיות יותר טוב מהמשתתפים האחרים, יותר זריז, יותר חזק, להשתמש יותר טוב ב- 2-3 אסטרטגיות שרלוונטיות למשחק, לנצח אותם, לגרום לכך שהם יפסידו, וחסל.
חוץ מזה, יש גם את הקטע של ללמוד להפסיד במאור-פנים, לא להתרגש מזה יותר מדי, ולהמשיך לסיבוב הבא או למשחק אחר. הבעיה היא, שאחרי שטחנו לילדים בשכל שבע מאות אלף פעם ש"מי שמצליח לעשות כך-וכך הוא המנצח", ושניצחון הוא המטרה האולטימטיבית של כל משחק באשר הוא, לבוא פתאום לילד ולהגיד לו "בעצם זה לא כזה חשוב לנצח, תפסיק להיות כזה אובססיבי לניצחון", זה קצת, אהם, צבוע. עכשיו באים?

מה "העולם התחרותי" האמיתי דורש ממך? לעבוד בצוות. לעשות את העובדה שלך כהלכה, אבל בדרך כלל בתיאום עם האנשים שאתה עובד אתם ולא בתחרות אתם (אם יש תחרות מוצהרת, אז בדרך כלל היא תהיה עם המפעל השכן או החברה היריבה, אנשים שאין לך מגע ישר אתם). ללמוד לשתף פעולה עם נודניקים וקוצים-בתחת. ללמוד לא להיות קוץ-בתחת בעצמך. ללמוד לתמרן בין הדרישות הבלתי אפשריות, ולשמור על עצמך מפני שחיקה אתית ורגשית. ללמוד ניהול זמן נכון (אוי, כמה שזה קשה לי...), יכולת ניהול עצמי, דייקנות וגמישות לפי הצורך, והסתגלות לנורמות עבודה שונות ומשונות. ללמוד לוותר כשצריך ולהתעקש כשצריך. וכן גם ללמוד להיכשל, ולקבל מכתב פיטורין, ולאסוף את עצמךל מהרצפה וללכת הביתה בהבנה של מה קרה ולמה זה קרה (בהגינות, בלי האשמות עצמיות וגם בלי האשמות של הזולת...) ומה הצעד הבא הנבון ביותר שיאפשר לך להצליח בפעם הבאה, או בזאת שאחריה....
במילה אחת: מטא-קוגניציה

ועכשיו בכנות: האם משחק ניתחון-והפסד חד-מימדי עוזר למישהו לפתח ולו מקצת מכל אלה?
לא.
אבל לעצור אותם כמו שאת עושה, ולעודד אותם לפתח דיון בינם על מטרת המשחק, על הדינמיקה הנוכחית שלו, מה קורה ואיך הם מרגישים עם זה ומה היו רוצים שיקרה ואיך הם יכולים לשנות את צורת ההתנהלות שלהם (למשל, חוקי המשחק) כדי להגיע לתוצאה רצויה יותר - זה מכין אותם לחיים האמיתיים, חיים של להסתדר עם בני אדם, עם המשימה, ועם עצמם, ולפתור בעיות מורכבות שאין להן תשובה אחת ידועה מראש.

לרוב אין לו, הוא איכשהוא מסיים עם זה במהלך השיעורים בכיתה..
והוא גם הולך לישון אחרי כולם אז אם יש הוא מכין בערב, בנתיים הרוב לוקח לו דקה ואם הוא צריך עזרה זה בתורה וכו' שזה בכל מקרה באחריות אבא ואז גם הוא בבית.
המשימות - להוריד כביסה, לרוקן מדיח, לפנתצ צלחות מהשולחן, להוציא קופסאות אוכל מהתיק.
הקטן בן 5, הוא לא ממש עושה את שלו ומקבל הרבה ויתורים, הוא ברשימה סתם כדי שלא יקטרו האחרים.
לא ממש בא להם אבל הם מקבלים את זה. תלוי כמה אני זוכרת להתעקש.
מה שבדר"כ עוזר במקרים שאני עסוקה מידי להתעקש מייד אחרי האוכל זה ש כשהם רוצים ארוחת ארבע אני לא "יכולה" להכין עד שהמטבח לא נקי.

האי הנעלם זה משחק מגניב, בונים אי מקלפים, בכל תור כל שחקן יכול להציל קלפים מטביעה (יציאה מהמשחק) וחייב להטביע קלפים אחרים. המטרה של כל השחקנים ביחד זה להשיג את 4 האוצרות לפני שהאי טובע.

הטבלה נשמעת מטורפת במקובעות שלה, אבל במחשבה שנייה - לא. כי מה שהתרשמתי מהסיפורים שלך היא שהטבלה מייצגת איזו תפיסה שלפיה מומלץ שהאחים ישחקו ביניהם בצרופים שונים וגם יקבלו זמן לעצמם, ובזכות הטבלה התפיסה הזאת מרחפת במודעות שלהם ושלך כל הזמן, ולכן היא בעצם מועילה בלי להגביל. נחמד
את בעצם צודקת, לא חשבתי על זה. היום הם שיחקו קראו לבד ואז הקטנים התחילו משחק השתוללות והבכור הזמין אותם לים יבשה, הם שמחו ושחקו ביחד כמה סבבים. כאילו ע כשיו יש לו מן היתר בראש לשחק איתם אז הוא לא צריך להציק.

וואוו איך הצלחת לנסח את זה כל כך טוב! נראה לי רק שבעלי מתכנן שהוא יהיה עצמאי...

אני בעצמי ממש לא מוצלחת בלהסתדר עם המשימות ועם בני אדם וכל הדברים האלו, כך שאני לא בטוחה שאני מכינה אותם נכון. בזה דווקא בעלי ממש מצליח, וגם מצליח להכין אותם לחיים.
אני פשוט מצליחה ליישם את מה שאת מסבירה לי נקודתית על אותו נושא. אני בטוחה שגם בנושאים אחרים העניין הזה עולה, אבל אז אני בכלל לא רואה את זה.
אז תודה ממש על הקצת מטא-קוגניציה שלימדת אותי ללמד אותם.

_בפועל הייתי תלמידה ממוצעת. עם קשיים רבים בלימודים.
אמשיך אחכ_
אמשיך בקיצור -
הייתי ממוצעת, בקושי הצלחתי להיכנס למגמה 3 יחידות בתיכון, בחשבון הייתי 4 יחידות ובקושי גירדתי את ה80, נכשלתי בהרבה מבחנים, הסתכסכתי עם הרבה מורים, הברזתי מהרבה ימים וכו'ו וכו', התעודה שלי הייתה ממוצעת, גם ביסודי וגם בתיכון.
אבל הייתי צריכה להיות המצטיינת.
אז לא סיפרתי כלום לאף אחד, וגם לעצמי לא סיפרתי את זה,עד כדי כך שעד לפני כמה זמן הייתי בטוחה שאני מצטיינת, שסיימתי את היסודי עם מאיות, שהצלחתי ממש בתיכון, שהייתי ב5 יחידות חשבון וכו' וכו'.
פשוט מחקתי את האמת מהראש.
וההורים שלי - כשהם ראו את התעודה הממוצעת, הם לא הסתכלו, פשוט לא, הם פשוט ראו את המצטיינת וכך החמיאו.
הזוי!
אמא שלי לא מאמינה לי שהציונים שלי הם לא מאיות לאורך כל השנים.
אז אם אני מחברת את הכל אני חושבת ש
א. בגלל זה אני לא זוכרת כלום מהילדות, פשוט מחקתי את כל הכשלונות, והיו הרבה (ביחס ללהיות מצטיינת, כן?)
ב. בגלל זה אני מרגישה כל הזמן צורך עד היום להיות מצטיינת - מצטיינת בכל מה שאני עושה, בגלל זה הפרפקציונסטיות הארורה הזאת, והלחץ הזה שלי כל הזמן.

רונית, תודה על הפרוט בעניין המטלות.
ואולי אציץ בחנות משחקים על "האי". מסקרן.

מגיעה לעדכונים רק בקצוות, חשבתי שאספיק לעדכן על בסיס קבוע יותר וזה לא הלך, והנה שוב נפלתי...

אתמול שוב התפרצתי על ילדי, ומה שמעצבן זה ששוב לא סחבתי איתי רגשי אשמה על זה, אפילו קצת הצדקתי את עצמי.
ו... שכחתי מזה לגמרי עד הבוקר, כשבעלי סיפר לי שהאמצעי סיפר לו אתמול בערב שגם המורה כעסה וגם אמא כעסה. הוא בכלל לא הבין על מה כעסתי, הסביר משהו אחר בכלל.
ורק המשפט הזה החזיר לי בכלל את מה שעשיתי אתמול.

כבר קצת קשה לי לספר את הדברים המפדחים עלי, אמנם אנונימי, אבל אני בכל זאת מרגישה שכבר קצת מכירים אותי כאן, ורוצה גם כאן קצת לעשות רושם טוב.
אבל אאזור אומץ והנה - את כל חטאי אני מזכירה כאן היום -

האמת שמה שגרר את כל ההתקפה הוא בעצם הבעיה שלי להיות עקבית בדעותי, אני כאילו לא באמת ממש יודעת מה הדיעות שלי בחינוך הילדים, להיות רכה ומכילה, או להיות אסרטיבית ומחנכת, אני קוראת ספר אחד ומתנהגת כך, ואז מישהו אומר לי משהו אחר ואני מתווכחת איתו, אבל בפועל יום למחרת ההתנהגות שלי משתנה כאילו להתאים את עצמי למה שההוא עושה - כמו עלה נידף ברוח, והילדים כמובן יוצאים מזה מבולבלים כמו לא יודעת מה.

תקופה ארוכה מאוד עשיתי הכל בעצמי בבית כי הם היו קטנים, וכי ריחמתי עליהם שיעשו דברים וכי... בעצם כי ידעתי שאני נכנסת לעימותים בעניינים האלה, ולא פותרת אותם בשלום, אז היה לי יותר קל בשעות שהם איתי להיות איתם, ובפריפריה לבשל/לנקות/לסדר, מה שלא השאיר הרבה שעות לשינה. גם בתקופה ההיא היו לי התקפות אחרות בהתאם לשיחות עם אנשים.

תקופה ארוכה אחרת, אחרי הסדנת הורים של הורות מקושרת, (ראיתי עכשיו בmako שהשיטה הוגדרה כשיטה קיצונית, יחד עם ללא חיתולים, אבל בכל זאת... הנה השיטה בכמה שורות, העתקתי משם -
"שיטת ההורות המקושרת נוצרה על ידי ד"ר ויליאם סירס, שהאמין ביתרונות הקרבה הפיזית לקשר עמוק עם הילד, מה שמתבטא בעיקר בהנקה עד גילאים מאוחרים ובשינה משותפת.

על פי התיאוריה הזאת, כמה שהילד מרגיש יותר מחובר להוריו, כך יגדל הביטחון העצמי שלו, וכאשר ירגיש שהוא מספיק חזק על מנת לעשות זאת, יתנתק בעצמו מהוריו ויצא לעצמאות. לשיטה, שהחינוך בה עדין והכל בה די חם ומלטף, יש 8 עקרונות בסיס, הכוללים בין היתר היענות לילד, אהבה באופן רציף, חינוך חיובי ועוד.")
אז אחרי הסדנא הזו הייתי האמא האולטימטיבית, רכה, מכילה, מפנקת, אבל עדיין לא יודעת איך ליצור שיתוף במטלות היום יום, זה הלך יותר טוב אני חייבת לציין, והם שמחו יותר ויותר לעזור, אבל צריך לחכות ולחכות שהם יעשו משהו, ואז איכשהו גם זה התפוגג והם הפסיקו לעשות. ואני כנראה התעייפתי מהטוטאליות הזאת.

ואז קראתי את הורות מודעת, וגם אז שיניתי שוב התנהגות בהתאם לספר הזה, והתחלתי יותר לשוחח איתם על כל דבר, ולנסות להבין להזדהות וכאלה.

אתמול קראתי בדף המעניין של תפילה ושוחחתי עם בעלי על כמה שנמאס לי מהבלאגן והוא אמר שהוא כבר התייאש שאני לא מרגילה את הילדים לסדר והוא אמר לי את זה מההתחלה ולא הסכמתי איתו כי אמרתי לו שצריך להיות איתם רכים ולא לדרוש מהם כל הזמן, וכשהוא אומר להם לעשות דברים הם עושים (הם גם בוכים ומקטרים תוך כדי, אבל באמת עושים כל מה שהוא אומר, הבכור לפעמים רוצה לברוח מהבית בימים שהוא נמצא, אבל עושה) ושאני הורסת להם כי חשוב להיות מסודר ותראי כמה לך מפריע שאת לא מסודרת,

אמשיך אחכ

רונית, הסיפורים שלך מעוררי השראה!

ברוח הדיונים על ניקיון בדף של תפילה, אני אגיד שהמצב שבו ילד רוצה לברוח בגלל מעשים של אחד ההורים הוא לדעתי מאוד מאוד מאוד בעייתי. ילד לא נשאר קטן לנצח, ויכול לבוא יום בו הוא למשל יתגייס לצבא, ובמקום לחזור הביתה כל יום יעדיף להישאר בבסיס. או בגיל צעיר יותר פשוט לנתק קשר רגשי עם ההורה.

זה שווה את המחיר של הסדר?

האפשרות שבבגרותו הבכור לא ישמור על קשר עם האבא, וכמובן יפסיק לסדר כשלא יכפו עליו, כי לכפות משהו זה להשניא, והוא יפסיק לסדר ברגע שתהיה לו האפשרות.
בשביל המצב הזזמני של כמה שנים של סדר שווה לאבד אחר כל לכל החיים קשר עם ילד?

אני קצת מקצינה, אבל ילד שרוצה לברוח עכשיו, יעשה את זה כשהוא יוכל. ילך לחברים, לספרייה, לטייל, לכל מקום שהוא לא הבית כשהאבא בבית. על קשר חם ואוהב אין מה לדבר...

המחיר הזה שווה את הניקיון והסדר?

אין זמן... אמשיך בקצרה
אחרי השיחה איתו החלטתי שאהי מרגילה אותם לסדר.
אגב תפילה - הרעיון של הדף עם המשימות עבד בדיוק שבוע וזה רק הרגיז אותי יותר שהם לא עשו - כי הם כבר היו אמורים, לא?
אז ישבתי איתם והקראתי מרשימה שהכנתי לאורך הבוקר שצריך לעשות
אמשיך אחכ

מחכה לך (-:

ננסה עכשיו...
אז מה שקרה אח"כ היה שכל אחד בחר מה הוא מעדיף לעשות, אבל בפועל הם הלכו לעניינים שלהם ולא עשו כלום גם אחרי שהזכרתי פעמיים, ואז התפרצתי התפרצות שלמה שמעכשיו אני אעשה הכל ולא אבקש כלום ולא יהיה לי זמן בשבילהם וכו'.
יעני ברגע אחד ניסיתי לשנות להם את כל הגישה שלי, והם, מה כבר אפשר לצפות מהם, הם המשיכו כרגיל.
אח"כ כבר הסתובבתי בבית מרוגזת כל אחה"צ, והם המשיכו לחדר שלנו לקפוץ על המיטה שלנו, דבר שבדר"כ מפריע לי , במיוחד כשהתינוק ישן שם אח"כ, אבל אני לא רוצה להיות אמא כבדה, והם ממש נהנים מההשתוללות הזאת, דבר שלוקח לי אח"כ בדיוק דקה לסדר, וגם בעלי מרוצה מהמשחק הזה שלהם, אז בדר"כ אני לא אומרת כלום, אבל הפעם התפרצתי גם על זה, ודווקא על זה האמצעי חשב שאני כועסת (כשהייתי באמצע הספיץ' שלי על יותר אני לא מבקשת מכם הוא היה מרוכז בשיעורים וכנראה בכלל לא שמע אותי, שזה בסדר, כי הוא היחיד שכל הזמן עושה את מה שאני מבקשת בין כה וכה).
אח"כ הם הלכו כולם לחברים עד הערב.

עכשיו שכבר עבר זמן אני מבינה שבעצם אני בצומת דרכים בעניין הסדר, שפתאום כן חשוב לי הסדר בבית, וזה לא מגיע ברגע גם לילדים, הרי עד היום לא ביקשתי מהם כמעט כלום חוץ מכמה דברים קטנים, וגם לגבי הדברים האלה הייתה לי סבלנות לשאול מי הם רוצים לעשות ולהמתין ובסוף לעשות גם בעצמי.
דבר נוסף שהבנתי השבוע זה שכשהייתי ילדה (אני לא זוכרת את זה לבד, אמא שלי זכרה וספרה לי) אמא שלי הייתה חוזרת כל יום אחה"צ הבייתה ומתלוננת על הבאלגן. היא אפילו אמרה שאבא שלי העיר לה על זה, אז זה כנראה היה באמת מוגזם אם הוא שם לב לזה. כנראה זו הייתה הסיבה שניסיתי למנוע מהילדים שלי עד היום את הענין הזה של לסדר, ועכשיו אם אני מבינה פתאום שזה כן חשוב להם לסדר, וזה כן חשוב לי שהם יהיו מסודרים, אז אני צריכה להתחיל בנחת מהתחלה, כמו שמוסבר בדף של תפילה.

ובשמת... תודה על ההתעניינות!{@

נכון זה קטע שאותו דיון מתנהל בדיאלוג בין דפים שונים באתר (-: ?

לגמרי... אני כל הזמן קוראת את הדף ההוא. באמת מרתק. ככה זה חוסך לך לכתוב בשני דפים במקביל

כנראה שהנושא מרכזי בחיינו...

שפתאום כן חשוב לי הסדר בבית, וזה לא מגיע ברגע גם לילדים
זה בעיניי משפט מפתח. ולכן חשוב כל כך לגבש לעצמנו גם דעות וציפיות וגם דרכי פעולה מתאימות.
הזדהיתי אתך במידת מה כשקראתי את התאור בדבר חוסר ההחלטיות בגישה ההורית. וזה מתעצם לי עוד יותר, כיוון שבבית אני נוטה עם השנים להיות קשובה ומאפשרת (עד גבול מסוים) ובעבודה כל ההתנהגות המערכתית המצופה היא הפוכה, מכתיבה ונוקשה. <חזרתי עכשיו מהעבודה בבאסה אטומית.>

איזה דף?
<חושבת>

שלי.

רק תפילה אשא
יותר ממוזמנת!

עוד התקפה, מהרגע ממש. אוף!!!
סיכמנו אתמול שהיום הולכים לספריה רק אני והבכור בזמן שהקטן בחוג והאמצעי מלווה אותו.
כמו כן החלטתי שאני רק מחזירה כי לא נוח לנו להגיע לשם יותר ויש לנו ספריה יותר קרובה.
הבכור התבאס כי הוא מקבל שם 15 ספרים (והוא גומר אותם ב3 ימים), אבל הסברתי לו את כל הנימוקים.
היום שיחקנו כדורגל כולנו בחוץ וברבע ל4 אמרתי לקטן שאני אגרוב לו גרביים מהר כי התינוק מנסה לישון במנשא ועצבני ואני צריכה להוציא אותו משם כי אחרת הוא נמעך כשאני מתכופפת.
גרבתי לו גרביים ואז שמתי את התינוק חזרה במנשא, והקטן התחיל לקטר שהוא לא מצליח לסדר את הגרביים ביקשתי מהבכור לעזור לו והקטן המשיך לבכות שהוא רוצה רק אותי אמרתי לו שאני לא יכולה להתכופף יותר והוא צעק שהוא לא הולך לחוג
אל תלך אמרתי
במקביל הבכור קיטר שוב שאנחנו לא לוקחים ספרים ושוב הסברתי למה לא ואז הוא אמר שלמה הוא בא אז אמרתי שהוא בא כדי להעביר את הספרים שלו מהאוטו לספריה.
הוא בכה שאם לא לוקחים ספרים הוא לא מגיע לספריה.
והתינוק במנשא כבר חצי שעה ולא נרדם משום מה, עצבני.
פיצוץ.

שוב עשיתי להם הרצאה עצבנית.
לא צריך, לא אעשה בשבילכם דברים. אל תלך לחוג סתם חיכינו עד 4 עם הספריה במקום ללכת כשנוח לתינוק, ואני כבר אודיע שאתה לא בא לחוג, ולא צריך אני אלך בבוקר בלעדיכם (שאני לא יכולה בכלל לעשות את זה כי אני עובדת, בגלל זה אני עושה את זה איתם אחהצ) ואחזיר את הספרים לבד, ויותר לא אתחשב בכם.
ועוד אמרתי לבכור שהוא לא יודע אפילו מה הוא מפסיד בגלל ההתנהגות שלו (כי תכננתי אחרי הספריה לקנות לו משהו שרצה ועוד משהו שאמא שלי ביקשה לקנות לו בשמה).

ואמצעי שוב הגיע בדיוק מבחוץ ולא היה בכלל מעורב ולא הבין למה לא הולכים ומה קרה לאמא ופשווט ביקש ללכת לחבר.
נגמר לי הזמן, אמשיך.
מוזמנות להתחיל לרדת עלי כבר מעכשיו, אני לפעמים מרגישה מיואשת מעצמי!
וכן אני יודעת, לא להיכנס למצבי לחץ. אבל אין לי איך לעשות את זה בחיים הנוכחיים שלי.

קצרה בזמן.
שולחת

אל תרדי על עצמך. מה נראה לך, כולנו כאן מושלמות מדוגמות? את חיה באשליות. אלה ימים שיש לכולנו, כולל ההתעצבנויות הטפשיות האלה, כולל כל המלים שיוצאות לנו מהפה.
גם ככה הג'אגלינג שלנו מטורף.
ההורים שלי בחיים לא היו צריכים לקחת אותי לשום חוג.
אם רציתי להחליף ספרים בספרייה יכולתי לעשות את זה לבד.
החברה שלי היתה נוסעת לשיעורי פסנתר באוטובוס. מי הסיע אז???? רק לעשירים היה אוטו בכלל.
הלכתי לבית הספר ברגל. מרחק 4 קילומטר לכל כיוון. לבד לבד.
עוד בכיתה ב' הוצאתי את אחותי מהגן ולקחתי אותה הביתה, מהלך כמה רחובות וחציית כבישים ראשיים בתל אביב.

אני חושבת שאילו על ההורים שלי היה מוטל עומס ההסעות והחוגים והספריה וכל הדברים שמוטלים על ההורים בימינו, הם היו קורסים לחלוטין. הם היו צריכים רק לדאוג לאוכל, וגם זה לא שאלו אותי ולא התחשבו בי.
אפילו בית הספר היה מיועד לתלמידים, לא היו אז שיעורי בית להורים (שההורים צריכים לעשות, מה זה הטירוף הזה. שיעורי הבית נועדו לילדים והיו אמורים להתאים ליכולת של הילדים).

רונית, חשבת על האפשרות לתת לילדים ללכת יותר ברגל? לפחות לאלו שבגיל המתאים?
לדעתי בסוף היסודי ילד יכול ללכת לבד משהו כמו 2 קילומטרים. אחי הקטן ואני עשינו זאת. וגם בגיל צעיר יותר הלכנו יחסית הרבה. למשל, ברגל לבית הספר.
זה יכול להקל עלייך את העומס.

להקל עלייך את העומס
כן, נראה לי שמאוד כדאי לך להוריד מעל עצמך כמה שיותר ולהקל על עצמך מה שאי אפשר להוריד לגמרי.
ובשום פנים לא להוסיף לעצמך מה שלא ממש ממש ממש חייבים.

ספרייה, חוגים וכו' - זה עבור הילדים, אז כדאי לעשות כך שיהיה לך הכי קל:
אם הגדול מספיק גדול לדעתך - שילך לספרייה לבד. אולי לספרייה הקרובה הוא יכול ללכת לבד?
ואם אי אפשר, אז לא ללכת יותר לספרייה הרחוקה, רק לקרובה.
והחוג הוא עבור הקטן. אבל הוא הצליח לקלוט שאת לוקחת אחריות גם על זה, ולכן השתמש במה שאמור להיות עבורו ולהנאתו - ככלי למניפולציה. אולי הוא באמת לא חייב חוג? פחות עומס עלייך.

והסיפור עם הגרביים. בפעם הבאה, הילד יכול לשבת לידך, להרים רגל ולשים בחיקך ואת תגרבי לו בלי להתכופף. הוא צריך לשים את הרגל ממש קרוב כדי שלך יהיה נוח. צריך להתחשב בנוחיות שלך!

תודה בשמת, כל כך צודקת, להורים שלי דווקא כן היה אוטו, חיפושית...
הם באמת לא התאמצו בכלל בשבילנו - הכל עשינו לבד וברגל, אני הלכתי קילומטר וחצי ללימודים, ולא הסיעו אותי אף פעם
אם הם הסיעו לאנשהו - קראתי לזה טרמפ.
אני פשוט לא מקבלת את זה שזה תירוץ למילים שיוצאות לי מהפה, ואני לא יודעת איך לסתום או להתחיל להוציא מילים יותר בוגרות.

הספריה ההיא נמצאת במרחק של 3 ק"מ בערך כשכל הדרך זה כביש מהיר, כך שאין סיכוי.
בגלל זה כל כך רציתי ללכת להחזיר את הספרים ולא לחזור יותר, הספרים באוטו כבר 3 שבועות! ואני לא הצלחתי. היום סוף סוף הצלחתי! והצלחתי להוריד ממני משימה אחת.
לספריה הקרובה יותר הם הולכים לבד.

גם לכל החוגים הם הולכים לבד. חוץ מהקטן אלא אם כן הבכור מלווה אותו, והוא עושה את זה בשמחה.
לגבי הגרביים - אני לא מתכופפת, זה בדיוק מה שאנחנו עושים, העניין הוא כשהתינוק עייף ורוצה לישון הוא ממש לא אוהב שאני יושבת איתו במנשא, הוא עם הפנים אלי וזה מועך אותו.
חשבתי אח"כ שבמקרים כאלו אני יכולה לבקש ממנו לשבת על שולחן גבוה או משהו ואז אוכל לעזור לו בלי להפריע לתינוק להירדם.

החוג הוא בשבילו לגמרי, ממש לא בשבילי, הוא ביום לא נוח בשעה לא נוחה, ועולה לי כסף. הוא פשוט ממש נהנה שם ולומד דברים ותופס ביטחון אז אני מסכימה שילך.
היום הוא לא הלך, הוא נשאר בבית לבד בזמן שנסענו לספרייה בסוף (התינוק לא נרדם עוד שעתיים אח"כ, משהו עובר עליו) אז כשראיתי שהתינוק לא נרדם גם ככה, אמרתי שהולכים (כי קודם אמרתי להם שלא הולכים כבר כי התינוק עומד להירדם מכל העיכוב)
הוא קיבל את הפסד החוג בגבורה, כשחזרנו הוא ישב בחוץ כבר נעול בנעליים וצייר בפחם על הרצפה, מבסוט ומאושר.
אולי פעם הבאה הוא כן יסכים שמישהו אחר יעזור לו? בנתיים אני לא בדיוק גורמת לו לאהוב את התינוק כל כך, הא?

בסוף קיבלתי היום שעתיים בלי אף אחד, הילדים הלכו עם אבא לאכול בחוץ והתינוק סוף סוף ישן קצת, הספקתי המון. תכננתי גם לבכות בזמן הזה, אבל לא יצא לי...

דרך אגב - הרשימה אכן עבדה בעניין ההצקות, מאז היו ממש פעמים ספורות שהוא התחיל להציק - ואז אמרתי לו - הי, אנחנו כבר לא מזמינים ככה את האחים למשחק, לך תבדוק ברשימה.
ועוד פעם אחת שרק אמרתי הי, והוא הלך לרשימה.
הם גם התחילו יותר ויותר לשחק ביחד באמת, לעשות דברים ביחד.
תודה לאל על זה - נרגענו קצת.

העניין הזה של לרשום דברים עובד חזק.
היה לי גם עניין כל בוקר עם הקטן, שלא רצה לקום, ואז לא רצה להתלבש, ואז לא רצה לאכול וכל פעם מצא סיבה אחרת לקטר ולבכות, הוא ככה הרבה לפני שהתינוק נולד, הוא ככה מאז שהוא פיצי.
אז הכנתי איתו ספר שהוא קרא לו - בעלות השחר, מתוק, ואני רשמתי והם ציירו את כל שלבי הבוקר - קמים, מתלבשים, שוטפים פנים וכו'. אני גם רשמתי את השעות שעושים כל דבר.
חוץ מיזה שהוא הכין שרשרת מסיכות שמצא והחלטנו שבכל יום שהוא מצליח לעשות את כל ההתארגנות בלי לקטר אנחנו מוסיפים פתק לשרשרת, ואחרי שכל השרשרת תתמלא הוא יקבל הפתעה.
הוא כל כך נהנה להכין את השרשרת אז הוא הוסיף עוד ועוד סיכות, כרגע כדי שהיא תתמלא הוא צריך להתארגן בכיף בערך 3 חודשים...
בנתיים זה עובד כבר בערך שבוע, כמו קסם, קם מייד מתלבש בלי עזרה, עושה הכל בלי עזרה ובלי לקטר. כמו קסם.

_הספריה ההיא נמצאת במרחק של 3 ק"מ בערך כשכל הדרך זה כביש מהיר, כך שאין סיכוי.
בגלל זה כל כך רציתי ללכת להחזיר את הספרים ולא לחזור יותר, הספרים באוטו כבר 3 שבועות! ואני לא הצלחתי. היום סוף סוף הצלחתי! והצלחתי להוריד ממני משימה אחת.
לספריה הקרובה יותר הם הולכים לבד._
בקיצור, עבורך הספרייה הקרובה הרבה יותר נוחה: הם הולכים לבד! ולעומת זאת הספרייה הרחוקה עבורך היא משימה וצריך להתארגן וזה מעורר עצבים וריבים וטרחה וכו'. המסקנה....

למילים שיוצאות לי מהפה, ואני לא יודעת איך לסתום או להתחיל להוציא מילים יותר בוגרות.
גם אני בשנה האחרונה מנסה לשנות את מה שאני אומרת. אבל ברור שאני מנסה לשנות את מה שאני מרגישה ואת מה שאני חושבת. מה שאני אומרת משקף את מה שאני מרגישה וחושבת. ולכן נראה לי שאין טעם להשקיע אנרגיה ומאמצים להתאפק ולא לומר את מה שעל קצה הלשון. עדיף להשקיע המון אנרגיה ומאמצים כדי לשנות את הטקסט הפנימי...

ולכן נראה לי שאין טעם להשקיע אנרגיה ומאמצים להתאפק ולא לומר את מה שעל קצה הלשון. עדיף להשקיע המון אנרגיה ומאמצים כדי לשנות את הטקסט הפנימי...
וואלה! תודה על זה

אפילו בית הספר היה מיועד לתלמידים, לא היו אז שיעורי בית להורים
שכחת את שיעורי הבית שאנחנו מקבלים מה... גנים !!!

והצלחתי להוריד ממני משימה אחת.
אני נהנית כל כך מכל סימון

כזה.

תכננתי גם לבכות בזמן הזה, אבל לא יצא לי...

בטח עוד ייצא...

דרך אגב - הרשימה אכן עבדה בעניין ההצקות, מאז היו ממש פעמים ספורות שהוא התחיל להציק - ואז אמרתי לו - הי, אנחנו כבר לא מזמינים ככה את האחים למשחק, לך תבדוק ברשימה.
מה זה? כנראה פספסתי.

אני רשמתי והם ציירו את כל שלבי הבוקר - קמים, מתלבשים, שוטפים פנים וכו'.
לפני כמה שנים הדפסתי לתאומות שלי את כל מטלות הבוקר והדבקתי אותן פזורות על דלת ארון הבגדים בחדרן. הרי בעצם חלק מהפעילויות יכולות להיות בסדר שונה. הן היו מסתכלות ובודקות מה נשאר להן לעשות.
מתברר שזה אכן יכול לעזור.
חוץ מיזה שהוא הכין שרשרת מסיכות שמצא והחלטנו שבכל יום שהוא מצליח לעשות את כל ההתארגנות בלי לקטר אנחנו מוסיפים פתק לשרשרת,
רעיון מגניב!

שכחת את שיעורי הבית שאנחנו מקבלים מה... גנים !!!
טיעון מנצח בעד חינוך ביתי? D-:

טיעון מנצח בעד חינוך ביתי?
לא חיפשתי עוד אחד...

וההרגשה של ילד הגן שיושב במפגש ואמא לא הכינה לו את השיעורים...

שחרית - אני מתכוונת לטבלה של אם מי הם משחקים כל יום.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בקשר לטקסט הפנימי...
יש עניין (חסידי נדמה לי) שמדבר על כך ששינוי יכול לבוא בפנים החוצה אך גם להיפך- רעיון שקשור בהסבר למה כדאי ״להיות בשמחה״- שעבודה על עצמך היא דו כיוונית. כשקשה מהאחד אפשר ״למשוך״ מהשני. גם ביוגה יש את התובנה הזו: למשל, תשומת לב לאופן בו נושמים משנה את מצב התודעה.
אני חושבת שאם אפשר, בסיטואציה ״און ליין״ לשמוע את עצמך אומרת ״אסור״ ו״צריך״ (לדוגמה, כן?), רצוי מיד לעצור לנשום ולהגיד שוב משפט מתוקן (כדאי, עדיף, יותר נעים אם....). לפעמים בשטף המלל זה נראה דבילי, אבל זה עושה עבודה מסויימת על הנפש.
אם לא, גם בדיעבד אני חושבת שכדאי לתמלל את הדברים באופן נעים לעצמך (כמו בכתיבה שאת עושה כאן, אבל גם להגיד אותם).
אני מאמינה שלמוזיקה של מילים מבחוץ יש השפעה וזה כמו תרגול למצבים הבאים.
(אני לא שמעתי בילדות דוגמאות מוצלחות לשיח קונסטרוקטיבי, אז מנסה להשמיע לעצמי...זה הכיוון)

שכחת את שיעורי הבית שאנחנו מקבלים מה... גנים !!!

אני מתכוונת לטבלה של עם מי הם משחקים כל יום
פשוט הזוי.

בסיטואציה ״און ליין״ לשמוע את עצמך אומרת ״אסור״ ו״צריך״ (לדוגמה, כן?), רצוי מיד לעצור לנשום ולהגיד שוב משפט מתוקן (כדאי, עדיף, יותר נעים אם....)
אני עושה את זה כבר כמה שנים וזה גם אחד הדברים שאני מלמדת.
ממש משנה את התודעה: אומרת "צריך" --> חושבת "באמת צריך?" --> חושבת "התכוונתי שאני רוצה " --> מתקנת.

וההרגשה של ילד הגן שיושב במפגש ואמא לא הכינה לו את השיעורים...
בגלל זה עזבתי ביום ראשון הכול באמצע, ברגע שנזכרתי בשיעורים האלה (שקיוויתי שבעלי יעשה אותם), והתיישבתי מול גוגל.
בבוקר אני מביאה אותו מוקדם, כשרק הסייעת בגן, ולכן נתתי לה את הדף שטרחנו עליו. בצהריים שאלתי את הקטן מה היה, ולא הצלחתי להבין לגמרי. התרשמתי שהוא לא ידע איפה הדף בזמן האמת.
הקטע הוא שהוא לא נראה מוטרד מכך, ואני חשבתי לעצמי "אוי, מה תחשוב עלינו הגננת". מעוות לחלוטין.

שינוי יכול לבוא בפנים החוצה אך גם להיפך
"אחרי המעשים נמשכים הלבבות".

_בסיטואציה ״און ליין״ לשמוע את עצמך אומרת ״אסור״ ו״צריך״ (לדוגמה, כן?), רצוי מיד לעצור לנשום ולהגיד שוב משפט מתוקן (כדאי, עדיף, יותר נעים אם....)
אני עושה את זה כבר כמה שנים_
מה שלפעמים מצליח לי הוא אחרי שהתחלתי משפט בטון כועס לשנות את נימת הקול למעין נזיפה פרודית או משהו מגוחך, שמוציא את העוקץ מהפנייה הראשונית שלי.

לא קראתי הכל,אבל עוררת בי השראה.
חווה את עצמי הרבה יותר מדי כאמא עצבנית ומעירה ומאשימה.
אני חודש אחרי לידה רביעית,וגם ללא עזרה כמעט.
נמצאת לבד בעיקר בערב....הזמן הכי קשה.
גם בהריון היה לי ממש לא קל.מזכירה לעצמי שזה תרוץ טוב(ההריון,הורמונים של אחרי לידה)אבל לא מספיק טוב כדי להתנהג ככה.בפרט שבאמת,הילדים שלי טובים,ומתוקים.
מכניסה לעצמי תזכורת לנייד שתהבהב מחר בשעות הערב-פחות הערות,בלי האשמות,יותר להקשיב.לחבק!
תודה.

ושוב אני כאן במקום לישון...
זה הכל נשמע כל כך נכון בתיאוריה. מה שקורה לי בפועל הוא פשוט אחר.
ניקח לדוגמא את ההתפרצות האחרונה (היום לא התפרצתי! )
אז הרקע הוא לחץ, צריך לעשות משהו בדקות הקרובות. הטריגר זה שלא עושים את מה שאני אומרת, כלומר מתעלמים ממני או מזלזלים בי. אני כנראה יכולה להתמודד כבר עם כזה טריגר כשאין לחץ או כשטריגר אחד מופעל, אבל לא עם לחץ ברקע ו3 טריגרים ביחד.
אז על התינוק לא התפרצתי למרות שחשבתי - אוף, מה מפריע לך, למה אתה לא נרדם, אני לא מספיק פנוייה כדי להקשיב למה שאתה באמת צריך וזה כנראה לא שינה
על הקטן לא התפרצתי למרות שחשבתי - התגובות האלו שלו, ההתבכיינות הזו על כל דבר, העקשנות שלו, מטריפות ממש, ואני כנראה איכשהוא אחראית להתנהלות הזו, איכשהוא בגידול שלו גרמתי לכך שהוא יהיה כזה,
ואת כל הבאסה הוצאתי על הבכור כשחשבתי לעצמי - יופי, הוא חושב רק על עצמו, רק מה שהוא רוצה, והוא חושב שאני אלך לבד ואסחוב עם התינוק עלי את כל הספרים שלו לספריה, פשוט חוצפן, אני ממש מאוכזבת ממנו, זה ממש מעליב, לא אכפת לו ממני.

ובפועל אמרתי עם מבט מזרה אימה - סליחה? אתה תבוא איתי כדי לעזור לקחת את הספרים, אבל אני לא רוצה אם לא לוקחים חדשים, סליחה? אתה קראת את כל הספרים ואני צריכה להחזיר אותם? אתה חושב רק על עצמך! אין בעיה, אני אלך לבד, התינוק כבר עומד להירדם ואני כבר לא אסע היום, אני אלך לבד ואתה לא יודע מה אתה מפסיד בגלל זה, ואז הבכור (עם דמעות) אני כן רוצה לבוא, ואני - מאוחר מידי.

ותוך כדי אני חושבת ששוב התינוק שומע את אמא כועסת וצועקת כשהוא על המנשא, וזה מה שהוא קולט, וששוב הקטן נדחק הצידה בגלל התינוק , כשבטח יכולתי לחשוב על דרך לטפל בו במקביל ושוב פגעתי בבכור שלי.

אח"כ בדרך לספריה אמרתי לאמצעי שזה בטח ממש מעצבן שאמא כל יום כועסת על האחים שלו, וחבל שהאח הקטן והגדול שלו קוטרים, והוא הסכים איתי, הבכור היה שם באוטו.

למילים האלו אני מתכוונת, והן יוצאות לי מהפה לא רק בשעת הכעס, אלא גם אחרי, כשאני כבר מרגישה את הבאסה הגדולה שכעסתי שוב.

אם אני אניח רגע שאני מתארת את ההתפרצות למטפלת שלי אז אני מניחה שהיא תגיד לי שכשהייתי ילדה אף אחד לא התייחס אלי, ולא יכולתי לסמוך על אף אחד, אז הנקודה הזו מאוד רגישה אצלי, אז ברגע שילד שלי עושה לי תרגיל כזה של לא אכפת לי ממך הוא לוחץ על נקודה כואבת. והיא תגיד את זה עם כל כך הרבה חמלה שתעבור לי צמרמורת בגב כי קשה לי עדיין עם זה שהיא בצד שלי, זה לא קרה לי עד היום.

אני לא מצליחה לחשוב על ניסוחים יותר טובים למילים שאני אומרת, אני פשוט צריכה לא להגיד אותם, לשתוק, לצאת החוצה כשהתפרצות כזו מגיעה, לא להסתכל לכיוונו אפילו כי גם המבטים שלי פוגעניים.
אני לא מצליחה לחשוב איך לשנות את המחשבות האלו שרצות לי בראש.
כלומר ברור לי שהמחשבות שלי צריכות להיות -

משהו מפריע לתינוק לישון, בדיעבד אבין מה זה היה, בנתיים לפחות נעים לו במנשא
הקטן מתחיל עוד סצינת התעקשות, הוא צריך אותי כרגע ואני לא פנוייה אז הוא מראה לי מה זה, חמוד, יודע איך לשמור על מקומו, כדאי שאני אזדהה איתו רגע, זה בטח יעזור
אנחנו עומדים לאחר, אבל זה בסדר, כי אני יודעת שמלחיץ אותי לצאת לאנשהוא מהר, והלחץ לא עושה לי טוב, אז זה בסדר שנאחר
זה ממש מובן שהבכור מתבאס שלא לוקחים יותר ספרים, אם אני אזדהה איתו הוא בטח יירגע, הוא תמיד רוצה לעזור, אז הוא בטח יסכים לבוא איתי אז.

אבל איך אני מגיעה למחשבות האלו באון ליין אין לי מושג.

אולי אני אצליח לעשות את הרעיון שלך תפילה -

אחרי שהתחלתי משפט בטון כועס לשנות את נימת הקול למעין נזיפה פרודית או משהו מגוחך, שמוציא את העוקץ מהפנייה הראשונית שלי.
משהו בסגנון - סליחה? אתא תבוא איתי כדי לעזור לי לקחת את הספרים, אבל אני לא רוצה אם לא לוקחים חדשים, סליחה? אתה קראת את כל הספרים ואני צריכה להחזיר אותם, יש לי רעיון, אני אחזיק אחד בכל יד, אחד על הראש, אחד על האף והתינוק יחזיק את היתר, מה דעתך?

אמאלה -
אין בעד מה.
אני קוראת את הדף שלך, את מוזמנת לכתוב גם כאן אם זה יעזור.

אתה קראת את כל הספרים ואני צריכה להחזיר אותם, יש לי רעיון, אני אחזיק אחד בכל יד, אחד על הראש, אחד על האף והתינוק יחזיק את היתר, מה דעתך?
מה דעתי? מושלם.
כבר כמה זמן שלא יצא לי לעשות את זה, אבל עד כמה שאני זוכרת, לא התחלתי לומר דברים מצחיקים אלא רק בקול מצחיק שמראה שבעצם אני לא כועסת. אבל הרעיון שלך להפוך את כל הכעס לבדיחה הוא נהדר. הרי זה יצחיק גם אותך וישנה את כל האווירה ואת הכיוון שהסיטואציה מידרדרת אליו.

ושוב אני כאן במקום לישון...

תודה על ההזמנה:)
גם אני מצליחה לעיתים-רחוקות מדי להפוך את הכעס לצחוק.
לפעמים מתחילה משפט-בנות!(בטון כועס) ותופסת שבעצם אין בזה כל עניין.....ואומרת להן במקום מה שהתכוונתי-אני מבקשת שעכשיו ברגע זה תקומו ותבואו לחיבוק! או משהו בסגנון...בדרך כלל הן צוחקות וזה מקליל את האוירה.הבכורה שלי כזו רגישה שתמיד נדמה לי שהיא קולטת את 'הטריק' ומזהה שמתחת לפני השטח אני מסתירה כעס....

וכל העניין בגלל
א. חוג של הקטן
ב. ספרים מהספרייה הרחוקה של הבכור, שאליה הוא לא יכול ללכת לבד, בניגוד לספרייה הקרובה

כלומר, מדובר בנושאים שקשורים לבנים ובכלל לא אלייך. ונושאים שלא ממש ממש ממש חיוניים, אלא הם בבחינת בחירה: אפשר עם ואפשר בהחלט גם בלי.

אז אולי כדאי פשוט לוותר? אם היית חושבת על עצמך ועל נוחיותך ועל מה שנעים לך - כל זה היה נמנע. והרי גם הבנים לא מאושרים בלשון המעטה ממה שקורה.
איך את יכולה להקל על עצמך?
למשל
א. אם הקטן לא רוצה ללכת לחוג באופן כללי - יותר טוב עבורך. אם הוא לא רוצה ללכת בהזדמנות מסוימת - שלא ילך. גם כן יותר קל עבורך. ואז לא צריך להזדרז ולהגיע עד שעה מיוחדת ולהילחץ ולהלחיץ
ב. לגבי הבכור - אפשר להודיע לו שהוא גדול והספרייה היא באחריותו. ומהיום ואילך הוא יחליף ספרים רק בספרייה הקרובה לביתכם שאליה הוא יכול ללכת בעצמו.

את כנראה מרגישה שאת עושה מעל ומעבר ושלא מעריכים אותך ולכן את נעלבת ומגיבה בהתאם. אם תפסיקי לעשות מה שמקשה עליך ולא תרגישי קורבן ושלא מעריכים אותך וכו' וכו' וכו' - כל הדינמיקה תשתנה.

אם תפסיקי לעשות מה שמקשה עליך ולא תרגישי קורבן ושלא מעריכים אותך וכו' וכו' וכו'
לא כל-כך פשוט, מניסיוני, לי אורה.
כשאני עשיתי את השינוי, הילדים היו אומרים שאני עצלנית או שלא אכפת לי מהם ומיד הייתי מוצפת רגשי אשם. לקח לי זמן לעבוד על עצמי ולהבין שזה בסדר בשבילי, ההנחות וההקלות בהתרוצצות מסביבם. ברגע שהיה לי ברור ומובן- אז גם להם זה נעשה ברור יותר.
ההצעה שלך היא ברוכה אבל דורשת עבודה עצמית לא קטנה תוך כדי. במיוחד "פולניות חולות שליטה" שמרגישות שהעולם, ובמיוחד זה שבתוך ביתנו, לא יצליח בלעדיהן

דורשת עבודה עצמית לא קטנה
בוודאי! אבל לדעתי כדאי. צריך באמת קודם להסכים לוותר על כל הדינמיקה של "פולניות חולות שליטה"

כנראה לא הבהרתי את עצמי.
כל העניין היה כדי להיפטר מהספריה ההיא, היו לי 30 ספרים שלה בבית החלטתי שהיא מיותרת לי אבל לא יכולתי להישאר עם הספרים. ואגב כולנו קוראים, הספרים היו לכולם. פשוט עכשיו החלטתי שאין לי זמן לקרוא אם אני רוצה גם לתפקד וגם להיות כאן, ולכן הספריה נהיית מיותרת מבחינתי.
לספריה הקרובה הוא הולך לבד וזאת אחריותו. לפעמים הוא הולך עם אח וגם הוא לוקח ספר.
ולגבי החוג - הבכור לוקח את הקטן וגם מחזיר לפעמים נשאר לצפות ולי זה רק זמן שקט יותר, כולו צריכה לגרוב לו גרביים קודם. ונקודתית באמת אמרתי לו שלא ילך וזה לא הזיז לי.
לא להרגיש קורבן זה חשוב וזה משהו מבפנים ולא קשור למה שאני עושה בפועל. אני יכולה להתקרבן גם על השוטף - בישולים, סדר, כביסה, לא חסר על מה. משתדלת לא לעשות את זה, מה שאני לא רוצה לעשות אני לא עושה, ויש הרבה דברים כאלו.

וההרגשה של ילד הגן שיושב במפגש ואמא לא הכינה לו את השיעורים...
כלום. הבעיות הפסיכולוגיות ותחושת האשמה והחובה הן של ההורים ולרוב של האמהות בלבד. אמא לא הייתה עושה במקומי את שיעורי הבית שלי. בעולם שלה אין שיעורי בית להורים.יש רק שיעורי בית לילדים. אם ההורים לא מחנכים את הילדים שלהם <הדעה שלה, אל שלי> אז הם יעשו אותם במקומם. היא הייתה מדפיסה עבודות כשלא הייתה בבית מדפסת ולא הייתה בספרייה בבית הספר. ביסודי. והיא כרכה בשבילי כמה עבודות גדולות. וזהו. ואני אל זוכרת שום רגש שלילי כלשהו שקשור לזה.

_אני לא מצליחה לחשוב על ניסוחים יותר טובים למילים שאני אומרת, אני פשוט צריכה לא להגיד אותם, לשתוק, לצאת החוצה כשהתפרצות כזו מגיעה, לא להסתכל לכיוונו אפילו כי גם המבטים שלי פוגעניים.
אני לא מצליחה לחשוב איך לשנות את המחשבות האלו שרצות לי בראש.
כלומר ברור לי שהמחשבות שלי צריכות להיות _

לא מסכימה. מה שלדעתי כדאי לך לעשות <כי את לא צריכה> הוא לא להתמקד באיך להתנהג בסיטואציות כאלו, אלא לא להגיע לסיטואציות כאלו מלכתחילה. לא להכינס למצבים מלחיצים, למצבים בהם את את עושה דברים שאת לא שלמה עם נכונותם. אולי ללמוד לא להילחץ מבכי של תינוק ואיחור לחוג. ואם כבר הגעת, אז לדעתי כדאי להביע את הרגשות שלך. משהו בסגנון - קשה לי וכואב לי עכשיו, בגלל שאני נלחצת מזה שאנחנו מאחרים, בגלל שאני מרגישה אתה לא מעריך את המאמץ הרב שאני מקדישה, באהבה, כדי להביא אותךף לחוג שתורם לך כל כך, בגלל שהרמיזה על כך שלא אכפת לי ממך מכאיבה לי מאוד, כי אתם חשובים לי יותר מכל דבר אחר בעולם. אני יודעת כמה פוגעת יכולה להיות אי אכפתיות מצד אדם יקר, ועצם המחשבה שאני יכולה לפגוע בכם כך פוצעת את ליבי.
בעצם, הפסקה הזו היא בסגנון שלי ולא ממש בסגנון שלך. ך כל דרך בה במקום להביע כעס את מביעה את הקושי שלך, את הפחד לאחר, הדאגה, שאר הרגשות השליליים שנמצאים מתחת לכעס מתאימה לרעיון שלי.

גם אם לא תגידי דבר, זה לא משנה. למיטב ידיעתי 93% מהתקשורת היא לא מילולית. הילדים ירגישו את מצב הרוח שלך גם אם לא תגידי מילה. אי אפשר לשקר לילדים. לא כי זה לא מוסרי, אלא פשוט כי זה לא עובד. ילדים מבינים ומרגישים. וגם אם תגידי את המילים הנכונות, זה לא ישפיע בהרבה אם מה שאת מרגישה זה כעס.

לדעתי כל מה שאפשר זה למצוא את הכאב שמתחת לכעס, ולהביע לו. אני לא מוצאת מוצא אחר ממצב כזה.

כנ"ל לגבי המחשבות. אני וגוגוס התכתבנו קצת בנושא בדף החיוניות הנוכחי - והגענו למסקנה המשותפת שכל דרך שמאפשרת שליטה ישירה במחשבות עולה יותר מידי. שהדרך לשנות אותן היא לשנות את האמונות שיוצרות אותן. זו הדרך הארוכה, אך אין דרך אחרת, לדעתי.

_וההרגשה של ילד הגן שיושב במפגש ואמא לא הכינה לו את השיעורים...
כלום. הבעיות הפסיכולוגיות ותחושת האשמה והחובה הן של ההורים ולרוב של האמהות בלבד._
קודם כול, אכן כתבתי: הקטע הוא שהוא לא נראה מוטרד מכך, ואני חשבתי לעצמי "אוי, מה תחשוב עלינו הגננת". מעוות לחלוטין.
אבל בכל זאת, יש כאן לפחות עוד שתי נקודות:

במקרה כמו זה שהיה לי - יש ציפייה ברורה שההורים יכינו את השיעורים עם (או עבור) הילדים. הבן שלי בן שלוש ורבע. הוא לא יכול לקרוא את השאלה ולחפש תשובה בויקיפדיה.

כמובן שזה לא בסדר שהגננת מצפה שההורים יכינו שיעורי בית, אבל לדעתי יש איזה לופ ממשפחת "הביצה והתרנגולת". קרוב לוודאי שיש הורים, שחושבים שזה נהדר שנותנים להם הזדמנות להעשיר את הלמידה של ילדם, שמחזקים את הצד הלימודי כבר מהגיל הצעיר הזה, שמכינים אותו לבית הספר. השד-יודע-מה.

בשלב כלשהו גם הילד עצמו קולט את הציפייה של הצוות החינוכי, וירגיש לא נעים לשבת במפגש ללא מטלה מלאה כמתבקש.

אישה - תודה על המחשבות.
את צודקת - הפסקה הזו היא באמת לא הסגנון שלי, והיא גם לא הרגשות שלי ולא הכאב שלי.
הכאב מתחת לכעס במקרה ההוא היה - אני עושה בשבילך כל כך הרבה, וכשאני צריכה שאתה תעשה משהו בשבילי, משהו שאתה לא מרוויח ממנו - לבוא איתי לספריה כדי להחזיר ספרים נגיד, אז אתה אומר לא, זה מכעיס. זה אותו כעס לכל דבר שהם אומרים לא.
ולגבי הקטן הכאב הוא פשוט שזה מכעיס שהוא כזה בכיין ולא מוכן שאף אחד יעזור לו חוץ ממני כשזה לא נוח לי ברגע זה להתכופף ולעזור לו. וזה מכעיס שהוא כזה עקשן, והוא כל כך מהר מתכעס ושובר את הכלים, וזה עוד יותר מכעיס כי עמוק בפנים אני מרגישה אשמה (כן, כן, לא אחריות...) על כך שזה האופי שלו, שהוא בוודאי כזה כי הוא חווה כתינוק את התקפות הכעס שלי על האחים שלו.

שני הרגשות האלו לא הגיוניים, לא בוגרים, לא נכונים. אני מרגישה לא במקום לספר לילדים שלי שאלו הרגשות שלי.
אז אני מסכימה שאני צריכה לשנות את שני הרגשות האלו, את שתי האמונות האלו, ורציונלית אני מבינה שהרגשות האלו טפשיים, אבל בפועל זה מה שאני מרגישה, וכזה שינוי הוא לא פשוט. .

אני לא יודעת אם למה שאכתוב יש משמעות תכל'סית בכלל או רק פילוסופית, אבל להבנתי אין דבר כזה שני הרגשות האלו לא נכונים.
כלומר, אולי לא הגיוניים , לא פרופורציונליים, לא מוצדקים, משהו כזה, אבל "לא נכונים"? ככה את מרגישה!
סליחה שאין לי כרגע עצה איך להרגיש אחרת.

הם לא נכונים כי הם פרדיגמות,

אני אמא שלו ומעצם כך אני עושה בשבילו דברים, ולו אמורה להיות לו שום תגובה אוטומטית של להגיד לי כן בגלל זה, זכותו להביע דיעה לא להסכים ולכעוס על כל דבר ואני צריכה לדון בכל עניין לגופו, או לא לדון ולהנחית במקרים נדירים שאין זמן נגיד
לגבי הקטן - הוא לא בכיין לא עקשן וזו לא אשמתי, הוא מגיב באופן הזה לדברים שמתסכלים אותו ואני אוכל לעזור לו להתמודד עם התסכול רק אם אני אקבל אותו כעובדה ואזדהה איתו ולא אם אופתע כל פעם מחדש.

ואני צריכה לנקות את הפרדיגמות האלו מהראש.

כמה יפה אני קולטת את החומר הא? אבל בפועל...
אולי אני צריכה לרשום לי כמה כאלו על דף ולקרוא כל בוקר (או לפחות כל בוקר שלא מתעוררים בו בעשרה לשמונה כמו היום... ואני הצלחתי לא להתרגז על אף אחד, אפילו לא על הקטן בפאניקה שהייתה כאן הבוקר)

אני עושה בשבילך כל כך הרבה, וכשאני צריכה שאתה תעשה משהו בשבילי, משהו שאתה לא מרוויח ממנו - לבוא איתי לספריה כדי להחזיר ספרים נגיד, אז אתה אומר לא, זה מכעיס. זה אותו כעס לכל דבר שהם אומרים לא
זה כאילו שיש חוזה בלתי כתוב ובלתי מדובר בינך לבין הילדים: אני עושה בשבילך כל כך הרבה ובתמורה כשאני מבקשת משהו - אתה/אתם צריכים לעשות את זה, אחרת מאוד אכעס ואעלב.
השאלה אם הילדים יודעים על החוזה ואם הם הסכימו לחתום עליו...

אולי כדאי לחשוב בצורה אחרת: היכן את מרגישה שאת משקיעה מאמצים מעל ומעבר. היכן זה כל כך הרבה. אולי עדיף שתעשי פחות, ואז תצפי לפחות ותתאכזבי ותכעסי פחות?

בדוגמה שהבאת: רצית להחזיר ספרים לספרייה יחד עם הבכור והתינוק, והקטן היה צריך ללכת לחוג. גרבת לו גרביים והוא לא היה מרוצה והכריז שהוא לא הולך לחוג. כל הג'ינגול הזה נשמע לא נוח עבורך ולכן מאוד כעסת כשזה לא הסתדר כמו שרצית. נסי לחשוב איך יכולת לנהוג בסיטואציה זו בדרך יותר נוחה וקלה עבורך. זה מזכיר לי את האימרה שלא כדאי לצרף שמחה בששון. תורכי תורכי.
שוב עשיתי להם הרצאה עצבנית. לא צריך, לא אעשה בשבילכם דברים. אל תלך לחוג סתם חיכינו עד 4 עם הספריה במקום ללכת כשנוח לתינוק
מדברייך עולה שבין היתר מה שהיה יותר מדיי עבורך היה זה שחיכיתם עד 4 עם הספרייה, במקום ללכת כשנוח לא רק לתינוק אלא גם עבורך! אולי אם היית הולכת לספרייה כשנוח לך ולתינוק - לא היית נעלבת וכועסת. לא היית מרגישה שאת מקריבה ומקריבה ולא מקבלת תמורה. נראה לי שכאן בדיוק - בתחושה שאת מקריבה ושאת קורבן - כאן הנקודה. אם לא תעשי מעל ומעבר למה שאת יכולה ורוצה - לא תרגישי שאת מקריבה ולא תחשבי שמגיע לך פיצוי מהילדים. ושוב, זה חוזה בלתי כתוב, שכנראה מצוי רק בתודעתך. אם היית יכולה לוותר על חוזה זה...

אני עושה בשבילך כל כך הרבה, וכשאני צריכה שאתה תעשה משהו בשבילי, משהו שאתה לא מרוויח ממנו - לבוא איתי לספריה כדי להחזיר ספרים נגיד, אז אתה אומר לא, זה מכעיס
לא יודעת למה לא מתאים להגיד כזה דבר לילדים. לדעתי כן מתאים.
את לא אומרת לו סתם "לא בא לי", או "מה ייצא לי מזה?" נכון?
אז למה שהוא יתנהג אלייך ככה?
זה בהחלט מכעיס.
ולדעתי זו הזדמנות פז לדבר על הדדיות, על יחסים במשפחה, ועל ציפיות לשיתוף פעולה.
זה לא אומר שאסור לו לא לרצות או שלא יתחשק לו, אבל זה לא אותו דבר כמו לסרב לעזור.
ובתור אשה שמתעסקת בזוגיות, אני גם רוצה להגיד לך שהלך הרוח הזה, אם את האמא לא תצליחי לעשות בו שינוי עכשיו, ימשיך איתו לזוגיות ולהורות, ומה יהיה? בן זוג ואבא אנוכי וילדותי, שמרגיש שיש לו לגיטימציה מלאה להפיל על כולם את המצוקות שלו, ובמקביל לגיטימציה מלאה לא לעשות שום דבר למען מישהו אחר. כלומר: "אני אני אני ואני ואפסי עוד".
זה הגיוני להיות אנוכי, ילדותי ואגוצנטרי כשאתה ילד.
זה לא אומר שאין להורים אחריות להדריך ולכוון בעדינות לצאת מזה.
להראות את הדרך.
ולהסביר את הערכים שעומדים מאחוריה.

וגם מסכימה עם לי אורה. לא סותר...

רונית
אני מבדילה בין פרדיגמות לרגשות. פרדיגמות יכולות להיות לא נכונות. רגשות - לא.

בנוסף למה שכבר נאמר פה על לא לעשות דברים שאת לא שלמה איתם, לא לתת אם הנתינה הי אל אמלב שלם ויש ציפייה לתמורה מהילדים, אני אוסי עוד קצת השלמה. עם הרגשות שלך - הם כמו שהם וזה בסדר.

ומצטרפת לליאורה

בנוגע לבשמת - אני יודעת טוב מאוד כמה פוגע יכול להיות כשדורשים ממני תשלום על מה שלא קניתי. הגישה הזו הורסת כל רצון לעזור אצלי. ועכשיו כשאני ברוח פליי ליידי רוצה למשל סתם לשטוף כלים, אני חושבת אוטומטית את החישובים של אמא על מי שטף כמה כלים, וזה פשוט מוציא את הרצון לעזור.

למה שהוא יתנהג עליה ככה? מהגנה עצמית. למה את חושבת שזה הלך הרוח הכללי שלו, ולא תגובה להתנהגות של רונית? אני רואה את עצמי עומדת במקום של הילד הזה, ואני לא רואה בעצמי אגוצנטרית. אבל כשמישהו לא מודיע מראש על המחיר ואחר כך מנסה לכפות עליי את המחיר שלו בסחיטה רגשית, זה לא הוגן.
והראו בניסויים שאנשים מוכנים לפגוע בטובתם האישית כדי להעניש מי שלדעתם התנהג בצורה לא הוגנת.

האמא הודיעה לו מראש הוא חייב ללכת להחזיר את הספרים אם הוא משאיל אותם?
לגיטימציה להפיל את המצוקות שלו? מה עוד הוא יכול לעשות אם ההורים שלו לא לימדו אותו להתמודד איתן בעצמן? אם שתי האפשרויות הפתוחות בפניו הן או לצבור את הכאב והכעס בפנים או להוציא אותו החוצה, אז ברוב המקרים האפשרות השניה עדיפה. ואם הוא לא מכיר דרכים אחרות, זה לא אשמתו.

פעם, אמא הענישה אותי בזה שהיא לא תדבר איתי. והיא לא דיברה איתי כמה חודשים. זה היה כשאני הייתי ביסודי. רק שאני נהנתי מאוד מה"עונש" הזה כי התקשורת איתה הייתה עונש, והיימנעות ממנה - הפסקה ומנוחה בחיים של התגוננות מתמדת.

אני בהחלט רואה בעצמי אגואיסטית, אבל ממש לא מפילה על אחרים את המצוקות שלי, ולא רואה את עצמי ילדותית. וציפייה לשיתוך פעולה היא הוגנת אם יש בחירה חופשית. ולילד אין.

אני לא מוצאת שום דרך להראות לילד את הדרך הנכונה כשיש לו דוגמא אישית של אמא שמפילה את המצוקות שלה על הילדים שלה.

וגם, מה עם הילד אומר לה - לא מדבשך ולא מעוקצך? כל החוגים והספרים שבעולם לא שווים את ההתפרצויות והצעקות? לא נראה לי שהאמא תסכים לבטל את החוזה, שלא הילד בחר.
רונית, מקווה שלא נפגעת. אין לי שום דבר נגדך - את מנסה לשנות, וזה יותר ממה שעושים תשעים אחוז מהאנשים. זה לא נגדך, זה בעד הבכור.

לא לתת אם הנתינה היא לא מלב שלם ויש ציפייה לתמורה מהילדים
וגם, לא להתחשבן עם הילדים ולומר להם במחשבות, במילים ובמעשים: אני נתתי כל כך הרבה ועכשיו אני כועסת ונעלבת כשאתה לא עושה מה שאני אומרת. בזה שנתתי כל כך הרבה קניתי לי את הזכות לקבל ממך מה שאני רוצה. ואם אתה לא עושה מה שאני רוצה כשאני רוצה - אתה ממש לא בסדר!

כל החוגים והספרים שבעולם לא שווים את ההתפרצויות והצעקות ואת כל ההטפות הפולניות.
תחשבי על סיטואציה אחרת לגמרי: את מחליטה בינך לבין עצמך שחסל סדר הספרייה הרחוקה. את מחזירה את הספרים בזמן שנוח לך, כשאת מתחשבת בעצמך ובנוחיותך. את לא מחכה לאף אחד ומנסה לעשות ג'גלינג בין כל הילדים ומה שנוח להם באותו רגע. את לא מנסה להפעיל את הבכור בדרכים שונות, לא נלחצת ולא מלחיצה. אז שהקטן לא יגרב גרביים, אז שלא ילך לחוג. לתינוק קשה להירדם? את נכנסת איתו לחדר השינה, מחשיכה מעט, ונכנסת איתו למיטה ובאותה הזדמנות גם את נחה. גם לא מתאמצת, גם לא נעלבת, גם לא כועסת, גם לא צועקת. וגם נחה. כמה נעים! לפעמים פחות זה יותר, וזה לטובת כולם.

לפעמים אני צריכה להזכיר לעצמי ולכן כותבת את זה גם כאן
let go
and let G-od

חשוב לעשות הבחנה, שלא הדגשנו אותה מספיק:
מאיפה מדברים
באיזה טון מדברים
האם האנרגיה שלנו היא אנרגיה של עלבון, כעס, "מגיע לי", אשמה והאשמה?
או שהאנרגיה שלנו אחרת, היא אנרגיה של הדרכה להדדיות, התחשבות, שיתוף פעולה, עזרה לזולת.

הכל הכל שאלה של איך עושים את זה. הכל.
בצורה א' יוצא פולני.
בצורה ב' יוצא ערכי, מרגש ומעודד.

חשוב לעשות הבחנה
בדיוק!

קראתי אתכן, אבל לא יכולה להגיב לכולכן. אז אומרת מראש תודה על הרצון לעזור! מחמם את הלב! (ותוספת פרח כאן)

_לא כל-כך פשוט, מניסיוני, לי אורה.
כשאני עשיתי את השינוי_
נכון, ויש לי בכלל בעיה עם הנושא, כי (ושוב חוזר לנושא הלעוס עד מיאוס בעיני), אמא שלי התעלמה ממני, ועד היום אם היא מבשלת לנו זה כרוך באוי כמה זה היה קשה, ואם היא קונה משהו בבדיקות כמה זה היה שימושי, ובציפיות חד משמעיות להכרת תודה אינסופית באופן מילולי מוחצן, ובלי כל קשר לכל זה - היא עד היום מרוכזת לגמרי רק בעצמה, ומתעלמת לגמרי ממני. וכך באופן חלקי יותר אולי גם הורי בעלי.
ואני לא מסוגלת לעשות את זה גם לילדי.
אז אני צריכה למצוא את שביל הזהב, הנה לדוגמא לפני כמה זמן החלטתי שיש משהו שאני לא עושה להם יותר, והם יכולים לעשות לבד, או להסתדר בלי, ובעלי ממש היה מופתע, באמת, וגם הם. והאמת גם אני, והרגשתי אחכ שאולי טעיתי,

בעצם בכל דבר שאני עושה עבורם אז אני עושה את זה כי אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי, אלא להיות אמא טובה, אמא שעושה בשביל הילדים שלה בשמחה, באהבה, ולא כדי להתלונן אח"כ, ואני לא מצליחה למצוא את הנקודה שבא זה בסדר לתת להם לעשות דברים לבד ולא להרגיש שאני כמו אמא שלי.

אבל אני חושבת שלפחות הגעתי בזכותכן להבנה שיש לי כאן בעיה שדורשת טיפול.

_לא יודעת למה לא מתאים להגיד כזה דבר לילדים. לדעתי כן מתאים.
את לא אומרת לו סתם "לא בא לי", או "מה ייצא לי מזה?" נכון?
אז למה שהוא יתנהג אלייך ככה?
זה בהחלט מכעיס.
ולדעתי זו הזדמנות פז לדבר על הדדיות, על יחסים במשפחה, ועל ציפיות לשיתוף פעולה._
קטעים בשמת, כי אני חושבת שפעם בהחלט חשבתי כך אבל מרוב קריאה כאן ובספרים הבנתי שאני לא אמורה להגיד לו מה לעשות אלא לבקש ולקבל את זה שגם לא זו תשובה. אז במאמץ שיניתי את ההתנהלות שלי אבל מסתבר שבפנים זה עדיין הפריע לי.

האמא הודיעה לו מראש הוא חייב ללכת להחזיר את הספרים אם הוא משאיל אותם?
לא הודעה רשמית כך אנו פשוט נוהגים מאז שהוא בן 4 בערך.
וגם על ההחלטה שלי של לא לקחת ספרים חדשים הוא כבר ידע שבוע קודם, הוא פשוט לא הסכים איתה.

אני רואה את עצמי עומדת במקום של הילד הזה, ואני לא רואה בעצמי אגוצנטרית
קודם כל תודה לך אישה על האומץ לבוא לדיון של אמהות "מכובדות" ולהיכנס באמצע ולהגיד - המלך הוא עירום, זה כל כך מאוורר לשמוע מישהו שעוד זוכר את האופן שבו ילדים חושבים.
אולי צריך לשקול להזמין כאן לדיונים אפילו ילדים יותר צעירים.
אנסה רגע גם אני לשים את עצמי במקומו -

קשה לי מאוד לחשוב שהילד שלי הרגיש שאמא שלי מנסה לכפות עליי את המחיר שלה בסחיטה רגשית_ וכנראה את צודקת, זה כנראה מה שאני עושה, למרות שהודעתי לו על המחיר הזה (אני מתכוונת לכך שהוא לא יקבל ספרים חדשים, אולי את מתכוונת למשהו אחר?) כבר קודם, אבל בהחלט כשאני מתרגזת עליו, ובעצמי לא יודעת למה ואם זה בסדר שזה מרגיז אותי או לא בסדר ומתחילה עם ה ההטפות הפולניות, אז הוא מרגיש בוודאי בסחיטה רגשית. ובוודאי מרגיש לא הוגן, ובגלל זה מתנהג כך חזרה.

נקודה למחשבה.

_האם האנרגיה שלנו היא אנרגיה של עלבון, כעס, "מגיע לי", אשמה והאשמה?
או שהאנרגיה שלנו אחרת, היא אנרגיה של הדרכה להדדיות, התחשבות, שיתוף פעולה, עזרה לזולת._
אז היום ביקשתי ממנו לתת מים לשרקנים (אחרי שאחיו נתן להם אוכל, ומילא את המים וביקש ממנו לשים להם את המים והוא לא רצה, אז הוא נתן לי אותם ואני לא יכולתי), והוא אמר מן אווווף כזה, ומייד אמרתי לא צריך והלכתי לשים אז הוא אמר אבל אני רוצה, אז אמרתי אם לא עושים מרצון לא עושים, וכעסתי.
ואז עצרתי ואמרתי לו בלי כעס, אני מקווה שעצלחתי להעביר את האנרגיה האחרת שאנחנו כולנו עושים דברים, גם דברים שאנחנו לא רוצים, וכשהוא לא רוצה לעשות דברים כאלו, אז זה מכעיס.
ואח"כ כשנכנסו לאוטו אז הסברתי לכולם מה זה הדדיות, ושאני עושה בשבילהם המון דברים פשוט כי אני אמא ולא מצפה לשום דבר בתמורה, וכשמבקשים מהם דברים, אז הם גם צריכים לשתף פעולה, וזו המשמעות של הדדיות.
(הקטן התחיל להיכנס איתי לדיון שדווקא לא, כי כשהוא מבקש חברים אני הרבה פעמים לא מזמינה לו חברים, אז עברנו לנושא אחר...)

אבל...
האם הדרישה להדדיות היא בעצם דרישה לתמורה עבור מה שאני עושה עבורם?
ושוב אני עושה את זה... שומעת כמה עצות ורצה להתנהג ככה, ונראה כבר מה ייעצו לי מחר...
כבר קצת מיואשת מעצמי, חייבת לציין.

ושוב אני עושה את זה... שומעת כמה עצות ורצה להתנהג ככה, ונראה כבר מה ייעצו לי מחר...
זאת נראית לי נקודת המפתח, רונית.
זה מתחיל מכך שאין לך הקשבה פנימית לעצמך, לערכייך, לכוחותייך, לתחושותייך. מה שמדריך אותך הוא שלילי- אינך רוצה להיות אמא כמו אמך. אמך היא אמא לא טובה בעינייך.
אז את מסתכלת ימינה ושמאלה כדי לחפש (חברות, פורום תמיכה, ספרים) ומגלה שכל אחת חושבת קצת אחרת או המון אחרת. וכל ספר מספר לך על "הדרך הנכונה".

אני מציעה להסתכל דווקא לא על הדרך, אלא על האדם. כמו ההבדל בין רפואה קונבנציונלית לרפואה הוליסטית. כמו בין בית ספר ל"חנוך את הנער לפי דרכו".
הפני תשומת לב למי שאת, למי שהוא בעלך, למי שהוא כל אחד מילדייך. הכירי את עצמכם ואהבותיכם וחולשותיכם ותיעובכם ויכולתיכם (כל אחד בנפרד וגם מה שמשותף לכולכם).

בעצם בכל דבר שאני עושה עבורם אז אני עושה את זה כי אני לא רוצה להיות כמו אמא שלי, אלא להיות אמא טובה, אמא שעושה בשביל הילדים שלה בשמחה, באהבה, ולא כדי להתלונן אח"כ, ואני לא מצליחה למצוא את הנקודה שבא זה בסדר לתת להם לעשות דברים לבד ולא להרגיש שאני כמו אמא שלי.
ועל כך הגיבה לך רוזמרין, ובצדק לדעתי:
מה שמדריך אותך הוא שלילי- אינך רוצה להיות אמא כמו אמך. אמך היא אמא לא טובה בעינייך.
כלומר, מה שמדריך אותך לדברייך הוא לא לעשות עבורם נקודה, אלא לא לעשות כמו אימא שלך.
מסכימה מאוד עם העצה של רוזמרין:

הפני תשומת לב למי שאת, למי שהוא בעלך, למי שהוא כל אחד מילדייך. הכירי את עצמכם ואהבותיכם וחולשותיכם ותיעובכם ויכולתיכם (כל אחד בנפרד וגם מה שמשותף לכולכם).
ולאחר שתכירי באמת באמת את עצמך ואת משפחתך ותראי בדיוק מה כל אחד רוצה וצריך - תוכלי לתת את זה, בלי שום קשר לאיך אימא שלך הייתה עושה!!! זה כאילו שהפחד להיות אימא שלך הוא סוג של מחסום, שעומד בינך לבין המשפחה שלך, ובמקום לראות אותם כפי שהם, את רואה את אימא שלך ואיך היא עשתה פעם. זה מזכיר את כל הדיונים על לחיות בהווה, לחיות את הרגע, לראות באמת את האדם שמולך וכו', במקום להתמקד בדמותה של אימך ובעבר. בקיצור, במקום לראות את אימך בעבר, ראי את משפחתך ואת עצמך בהווה!

הסברתי לכולם מה זה הדדיות, ושאני עושה בשבילהם המון דברים פשוט כי אני אמא ולא מצפה לשום דבר בתמורה, וכשמבקשים מהם דברים, אז הם גם צריכים לשתף פעולה, וזו המשמעות של הדדיות.
א. אבל את עצמך מודה שאת כן מצפה להמון דברים בתמורה. למשל, שיעשו מה שאת אומרת בדיוק איך שאת מצפה.
ב. ובמשפט הזה עצמו יש כשל לוגי ודברים מנוגדים: לפי ההסבר שלך הדדיות

[h=4]

אני עושה בשבילכם המון דברים ובתמורה לכך הם גם צריכים לשתף פעולה, וזו המשמעות של הדדיות_!!! כלומר, לפי ההסבר שלך הדדיות [/h] משום שאני עושה עבורכם הרבה, אתם _צריכים (צריכים!!!!) לשתף איתי פעולה ולעשות מה שאני אומרת! הנה החוזה שאת עצמך כתבת עבור עצמך ואת מצפה מהילדים למלא אותו, למרות שהם לא כתבו אותו וכנראה לא מסכימים לו!

הדדיות אינה יכולה להיות מוכתבת על ידי צד אחד בלבד. הדדיות אינה יכולה להיות חוזה שצד אחד בלבד מנסח: אני עושה עבורכם המון דברים ובתמורה אתם תעשו מה שאני אומרת. זה לא באמת נקרא הדדיות. זה נקרא הכתבה (ואני משתמשת במילה רכה).

משום שאי אפשר לשנות את הזולת (כולל הילדים שלך), מה דעתך להתחיל בשינוי בעצמך? נסי לעשות פחות ותראי מה יקרה. קרוב לוודאי שיהיו פחות תסכולים ואכזבות וצעקות והתשה. עשי פחות, אל תעשי מה שמאוד קשה לך וגורם לך לתחושה של קורבן שלא מקבל תמורה על המון דברים שאת עושה. במקום כל הזמן להיתקע באיך אימא שלך הייתה בעבר ולעשות הכל מתוך הפריזמה של: רק לא להיות כמוה ולכן כל הוצאת האנרגיה הרבה והמתישה הזו - במקום זה ראי מה הצרכים האמיתיים של המשפחה. אולי הם עצמם צריכים ורוצים פחות ממה שאת חושבת שנכון וצריך לעשות? ובכלל, שימי לב למילה צריכים שמופיעה בדברי ההסבר שלך לבנייך. צריכים! את צריכה והם צריכים. האמנם? (נא לקרוא את דבריי לא כביקורת או כשיפוטיות. אני עצמי לומדת את הלקחים האלה)

רונית
אתחיל מההתחלה - הגישה החינוכית שלך. מה היא? כותבות פה נשים עם גישות חינוכיות שונות וערכים שונים. העצות מתבססות על הערכים הללו. לי אין גישה חינוכית מגובשת, ליתר דיוק, יש לי שני ערכים שונים - חינוך ללא כפייה וגבולות, ואני לא יודעת באילו מקרים איזה ערך עדיף. אני גם לא חושבת שההכרעה במקרה של גבולות יכולה להיות תיאורטית - הגבולות שלי נקבעים בהתאם לסיטואציה, כך שאת האיזון ביניהם אני כנראה אמצא רק אחרי שיהיו לי ילדים משלי, וזה לא יקרה בשנים הקרובות.
אני יכולה לסמן במחינתי את המעשים בהתאם לנטייה לכיוון שלחינוך ללא כפייה או לכיוון של גבולות.

אני לא הייתי אומרת להסתכל על האנשים. לדעתי הדרך מאוד חשובה, וכדאי לכל אישה ולכל גבר לנסח לעצמם את העקרונות המוסריים הבסיסיים שלהם. הם לא נותנים תשובות קונקרטיות, אך מראים כיוון כללי, ולדעתי זה עוזר בהרבה מצבים.

אולי את מתכוונת למשהו אחר?

כן. אני מתכוונת למשהו אחר. אני רואה חוזה כזה:

יש X דברים שאני עושה ללא ציפייה לתמורה.
כל מה שאני עושה מעבר לזה הם דברים שאני עושה ומצפה בתמורה לציות. אני לא אומרת לכם מתי משהו שייך ל-X ומתי לא. במקרה וביקשתם משהו שהוא מעבר ל-X וננתי אותו לכם, אצפה מכם לציית לי בזמן על פי בחירתי.
במקרה ולא יתקבל התשלום הנדרש - ציות בזמן על פי בחירתי - העונש על הפרת החוזה הוא התפרצות זעם או הערות פולניות.

הילדים לא יודעים שאם הם יבקשו ממך משהו עכשיו, זה מעבר לכוחותייך, ואחר כך תתפרצי אם הם לא יצייתו לך. יותר מזה - לי נראה שגם את לא ממש יודעת איפה עובר הגבול.

האם הדרישה להדדיות היא בעצם דרישה לתמורה עבור מה שאני עושה עבורם?
כן! בדיוק! בתור אמא יש דברים שאת עושה ולא מצפה לדבר בתמורה. ויש דברים שאת עושה וכן מצפה לתמורה, וזה בסדר וטוב שזה כך.

_אז היום ביקשתי ממנו לתת מים לשרקנים (אחרי שאחיו נתן להם אוכל, ומילא את המים וביקש ממנו לשים להם את המים והוא לא רצה, אז הוא נתן לי אותם ואני לא יכולתי), והוא אמר מן אווווף כזה, ומייד אמרתי לא צריך והלכתי לשים אז הוא אמר אבל אני רוצה, אז אמרתי אם לא עושים מרצון לא עושים, וכעסתי.
ואז עצרתי ואמרתי לו בלי כעס, אני מקווה שעצלחתי להעביר את האנרגיה האחרת שאנחנו כולנו עושים דברים, גם דברים שאנחנו לא רוצים, וכשהוא לא רוצה לעשות דברים כאלו, אז זה מכעיס._

לי המצב הזה נראה מגוחך. איך הילד יכול לצאת בסדר במצב הזה? הוא לא רוצה לעשות מטלה. ואת דורשת ממנו לא רק לבצע את המטלה - שזה בסדר - אלא גם להינות מזה? דרישה לרגשות היא דרישה בלתי קבילה ולא הגיונית בעליל. ואני לא חושבת שאמרת את זה בלי כעס, כי אי אפשר להגיד שמשהו מכעיס בלי כעס - לי זה נראה אוקסימרוני. כמו גם כל ההתנהגות שלך בסיטואציה.
אני רואה שתי אפשרויות:

יש מטלה שצריך לעשות. עושים אותה אם רוצים ואם לא.
יש מטלה שהיא רשות. אאפשר לעשות אותה ואפשר לא. אם היא לא נעשית, מי שלא עושה אותה לא חוטף יחס שלילי או כעס.

כולנו עושים גם דברים שאנחנו לא רוצים, אם מישהו לא רוצה לעשות דברים כאלו זה מכעיס. את לא רואה את הסתירה הפנימית? הוא לא רוצה לעשות דברים שלא רוצים לעשות. למה את מצפה ממנו?

ואח"כ כשנכנסו לאוטו אז הסברתי לכולם מה זה הדדיות, ושאני עושה בשבילהם המון דברים פשוט כי אני אמא ולא מצפה לשום דבר בתמורה, וכשמבקשים מהם דברים, אז הם גם צריכים לשתף פעולה, וזו המשמעות של הדדיות.
זה ממש צורם לי. כי אני שונאת שקרים, וזה שקר שאת עושה בשבילם הרבה דברים בלי לצפות לתמורה. את מצפה מהם לתמורה! לו לא להיית מצפה לתמורה, אז הם לא היו צריכים לשתף פעולה.
הדדיות זה אומר שאת עושה הרבה בשבילם והם צריכים לעשות הרבה בשבילך. בשבילי, הדדיות זה אומר שהם יכולים לעשות פחות בשבילך ואת תעשי פחות בשבילם, ולא תמשיכי לעשות יותר ולכעוס עליהם.

(הקטן התחיל להיכנס איתי לדיון שדווקא לא, כי כשהוא מבקש חברים אני הרבה פעמים לא מזמינה לו חברים, אז עברנו לנושא אחר...)
למה עברת לנושא אחר? לי זה נראה כמו התחמקות מתשובה.

ושוב, אני לא מנסה להיות תוקפנית. וממש מקווה שאני לא נקראת כזו. אך למרות שניסיתי להיות לא יותר מידי בוטה, אני לא מוצאת דרך להעביר את המסר שלי בצורה שלא פוגעת בכלל.

וגם, שכתי לרשום - אני מאוד מסכימה עם מה שרשמה ליאורה על הצריך. את באמת צריכה את כל זה?

אישה - שאלות טובות.

הגישה החינוכית שלי נקודתית בעניין המדובר כרגע היא -
אני אמא שלו ומעצם כך אני עושה בשבילו דברים, ולו אמורה להיות לו שום תגובה אוטומטית של להגיד לי כן בגלל זה, זכותו להביע דיעה לא להסכים ולכעוס על כל דבר ואני צריכה לדון בכל עניין לגופו, או לא לדון ולהנחית במקרים נדירים שאין זמן נגיד
הווה אומר - חינוך ללא כפייה.

בשמת את כתבת -
_לא יודעת למה לא מתאים להגיד כזה דבר לילדים. לדעתי כן מתאים.
את לא אומרת לו סתם "לא בא לי", או "מה ייצא לי מזה?" נכון?
אז למה שהוא יתנהג אלייך ככה?
זה בהחלט מכעיס.
ולדעתי זו הזדמנות פז לדבר על הדדיות, על יחסים במשפחה, ועל ציפיות לשיתוף פעולה.
זה לא אומר שאסור לו לא לרצות או שלא יתחשק לו, אבל זה לא אותו דבר כמו לסרב לעזור.
ובתור אשה שמתעסקת בזוגיות, אני גם רוצה להגיד לך שהלך הרוח הזה, אם את האמא לא תצליחי לעשות בו שינוי עכשיו, ימשיך איתו לזוגיות ולהורות, ומה יהיה? בן זוג ואבא אנוכי וילדותי, שמרגיש שיש לו לגיטימציה מלאה להפיל על כולם את המצוקות שלו, ובמקביל לגיטימציה מלאה לא לעשות שום דבר למען מישהו אחר. כלומר: "אני אני אני ואני ואפסי עוד"._

וניסיתי מהבנתי את דבריך -
_אמרתי לו בלי כעס, (אני מקווה שהצלחתי להעביר את האנרגיה האחרת) שאנחנו כולנו עושים דברים, גם דברים שאנחנו לא רוצים, וכשהוא לא רוצה לעשות דברים כאלו, אז זה מכעיס.
ואח"כ כשנכנסו לאוטו אז הסברתי לכולם מה זה הדדיות, ושאני עושה בשבילהם המון דברים פשוט כי אני אמא ולא מצפה לשום דבר בתמורה, וכשמבקשים מהם דברים, אז הם גם צריכים לשתף פעולה, וזו המשמעות של הדדיות_

ומייד אח"כ משהו לא הסתדר לי בהגיון אז שאלתי כאן -
האם הדרישה להדדיות היא בעצם דרישה לתמורה עבור מה שאני עושה עבורם?
כי זה הרי סותר את מה שאני חושבת שנכון.
ובגלל זה גם רשמתי שאני מבולבלת, אני הולכת ומגיעה למסקנה שכאן הוא לא המקום לצאת מהבלבול הזה.

אענה לך עוד אח"כ.

רונית, אם אפשר להוסיף עוד נקודת מבט,
אני חושבת שאפשר וצריך להסביר לילדים את הצרכים שלנו (באופן סביר, מותאם וכו'), ולבקש את עזרתם ואפילו לצפות לפעמים לקבל אותה.
אבל לא כי אנחנו עושים למענם.
אנחנו הרי עושים למענם באמת בלי קשר לתמורה.
פשוט כי אנחנו ההורים שלהם, המשפחה שלהם, ואנחנו חיים יחד איתם בשיתופיות, וראוי שהם יתרמו את חלקם.
(לא נכנסת להגדרה מהו "חלקם". נראה לי שזה תלוי בערכים שלך . לצורך הענין, זה יכול להיות מינימלי מאוד, יכול להיות הרבה, לא יודעת)
הדדיות היא תוצר לוואי, בעיני. אנחנו עושים למענם כי אנחנו אוהבים אותם וכי יש לנו תפקיד הורי והם עושים למעננו כי הם אוהבים אותנו וכי יש להם גם תפקיד של להתחשב בבני הבית.
אני לא בטוחה שהניסוח מבהיר עד הסוף את הכוונה שלי, קצת קשה לי להגדיר במילים.

במקרה הקונקרטי שתיארת, אני חושבת שאולי פשוט קפצת קצת מוקדם מדי.
הרי מותר להגיד "אוף" ולעשות בכל זאת. גם אנחנו אומרות אוף הרבה פעמים כשצריך לעשות משהו שלא הכי מתחשק באותו רגע (בדרך כלל בלב, אבל נו, אנחנו קצת בוגרות יותר).

ומייד אמרתי לא צריך והלכתי לשים אז הוא אמר אבל אני רוצה, אז אמרתי אם לא עושים מרצון לא עושים, וכעסתי.

וגם אם הוא באמת לא רצה בהתחלה (לא בטוח, לפי התיאור), אפשר לתת לו לרדת מהעץ כשהוא אמר "אבל אני רוצה". זה שעושים וקצת מקטרים לא אומר שזה לא "מרצון".
מה אני אגיד, אני מקטרת (לעצמי, לבעלי) לא מעט על דברים כמו לקום בלילה לילד. אז מה, אני לא רוצה לקום? בטח שאני רוצה. בגלל זה אני עושה את זה. אבל לפעמים זה קשה, ולפעמים הייתי רוצה "שיישן כבר!". אבל כל עוד הוא לא ישן, אני קמה כי אני רוצה. גם ילד יכול לרצות שהכול יהיה מסודר כבמטה קסם, וקצת לקטר שזה לא ככה. זה לא אומר שבשורה התחתונה הוא לא מבין שזה לא המצב, ובמצב הנוכחי הוא כן רוצה לעזור, בשורה התחתונה.

אני מסכימה לגמרי עם התיאור שלך טלי וכך אני מרגישה, אבל רוב הפעמים הם אומרים אוף ולא רוצים לעשות. או אומרים טוב ולא עושים או לא מתייחסים בכלל.
וכנראה בגלל שזה קשה להגדיר במילים אז זה מבלבל וגם קשה להגיד את זה לילד באופן שהוא יבין שזה שנדרש ממנו לעזור בבית לא קשור לזה שאמא ואבא עושים בבית ועבורו.
אני גם עדיין מבולבלת לגבי איך זה מסתדר עם חינוך ללא כפייה.

ואני שכל כך חשוב לי איך הם יהיו בעתיד - אז משפט כזה - אני גם רוצה להגיד לך שהלך הרוח הזה, אם את האמא לא תצליחי לעשות בו שינוי עכשיו, ימשיך איתו לזוגיות ולהורות, ומה יהיה? בן זוג ואבא אנוכי וילדותי, שמרגיש שיש לו לגיטימציה מלאה להפיל על כולם את המצוקות שלו, ובמקביל לגיטימציה מלאה לא לעשות שום דבר למען מישהו אחר. כלומר: "אני אני אני ואני ואפסי עוד".
ממש מדאיג אותי. אבל אני שמה אותו בצד כרגע כי לא פנוייה להתמודד עם העתיד, בקושי מתמודדת עם ההווה. ולא יכול להיות שהכל כאן באחריותי, יש גם עניניים של אופי. חייב להיות.

לדוגמא הם חזרו מבית הספר, התינוק כמעט נרדם במנשא לשנ"צ שלו, ואני יודעת שאם אני יוצאת איתו החוצה זה מעיר אותו, אז ביקשתי שיביאו את הקטן שנייה אחרי שהם חלצו נעליים, האמצעי אמר אוף והתחיל לייבב והבכור אמר לא אוף..
התחלתי להגיד בנעימות שאני מבינה שקשה להם מייד אחרי שהם חוזרים מההסעה לצאת שוב, אבל זה חשוב לי כרגע, אבל האמצעי הלך לחדר כועס והבכור אמר שוב אבל אוף כבר חלצתי נעליים בטון חצי בוכה.
לא יכולתי שהבכור ילך לבד, ולא היה זמן להתחיל להרגיע רוחות ולבקש שוב שילכו. (כשהבכור הולך לבד הוא לא מתנהג בנעימות לקטן, מעליב אותו אולי, לא מחכה לו כאלו דברים, אז הקטן מגיע נסער ובוכה, כשהם הולכים ביחד אז הבכור אחראי על הכבישים, והאמצעי על היחס התקין לקטן), אז הלכתי בעצמי - בכעס כמובן.
התינוק כבר לא ישן שנ"צ אותו יום, אלא רק אחה"צ, לא יכולתי לשבת איתם בזמן ארוחת הצהריים, וגם לא להיות איתם כמו שצריך לגבי השיעורים וכו', וכעסתי.

לדוגמא הם חזרו מבית הספר, התינוק כמעט נרדם במנשא לשנ"צ שלו, ואני יודעת שאם אני יוצאת איתו החוצה זה מעיר אותו, אז ביקשתי שיביאו את הקטן שנייה אחרי שהם חלצו נעליים
זה באמת מעצבן... גם מהזוית שלהם (כשבדיוק חלצת נעליים והכל) וגם מהזוית שלך (שלא הצלחת לתפוס אותם בזמן, ושהם מתלוננים כשאת מבקשת מהם משהו נחוץ).
וגם כאן רשימה יכולה לעזור, והסכמה מראש, כך שהם יהיו בכוננות לזה שאת עשויה לבקש מהם את זה כשהם מגיעים הביתה (אם יש ימים שאת לא מבקשת מהם - זה בונוס בלתי צפוי), ואת תצטרכי רק להזכיר להם שזוהי אחת מהמטלות הקבועות, או הדי-קבועות

ועוד, בקיצור - שלא תהיי כמו אמא שלך, אבל גם שהילדים שלך לא ייצאו כמו אמא שלך.
שביל הזהב.

אבל גם לגבי המטלות הקבועות הם מקטרים, האם זה לא ישניא את המטלות האלו עליהם?
וזה ששמתי את המטלות ברשימה עוד יותר המאיס אותם עליהם, כך לפחות הרגשתי.
הם לא עושים אותם אוטומטית, אלא אחרי המוווון תזכורות ואז היה כבר יותר קל לעשות בעצמי וגם אני יוצאת האמא הנודניקית

זה לא איך שמספרות כאן באתר - שהם עושים ביחד בשמחה ושיתוף, שמחים ללכת להביא את האח וכו'.

_ולדעתי זו הזדמנות פז לדבר על הדדיות, על יחסים במשפחה, ועל ציפיות לשיתוף פעולה.
קטעים בשמת, כי אני חושבת שפעם בהחלט חשבתי כך אבל מרוב קריאה כאן ובספרים הבנתי שאני לא אמורה להגיד לו מה לעשות אלא לבקש ולקבל את זה שגם לא זו תשובה. אז במאמץ שיניתי את ההתנהלות שלי אבל מסתבר שבפנים זה עדיין הפריע לי_
האמת היא הרבה יותר מורכבת P-:
כלומר:
את האמא. לעניות דעתי את בהחלט אמורה להגיד לו מה לעשות P-:
לבקש ולקבל שגם "לא" היא תשובה - כן, במגבלות. זה נכון לגבי מבוגרים שווי ערך. וזה נכון לגבי בקשה שהיא באמת בקשה. אבל האמת? רוב ה"בקשות" שלנו מהילדים הן לא באמת בקשות, אלא שאני כאמא זקוקה עכשיו לשיתוף הפעולה של הילד במשהו חשוב לרווחת הילד או למשפחה וכו'.
ובמקומות האלה, יש הרבה מאוד פעמים שהתשובה "לא" מילד - לא מקובלת עלי.
למען האמת?
גם בן זוג או חברה שאומרים סתם "לא", זו לא התייחסות חברית בעיני.

האם חברה שלי תשאל אותי אם אני יכולה לקנות עבורה משהו בסופר כשהיא יודעת שאני עוברת שם (בשביל עצמי) בדרך אליה, ואני אגיד לה "לא"???
האם בן זוג יבקש ממני להחזיר ספרים שהוא קרא לספרייה ואני אגיד לו "לא"???
מה פתאום.
אם אני אסרב לבקשה כזאת, תהיה לזה סיבה והסיבה תהיה מנומקת והגיונית - זה לא יהיה מפני שסתם "לא מתחשק לי" כי איזה מין יחס זה כלפי חברתי או בן זוגי?

הרי אם חברתי מבקשת, זה מפני שהיא בבית עם שני ילדים קטנים והיא רק צריכה משהו קטן מהסופר והרגע גילתה שאני תיכף נכנסת לסופר, כשמשם אני ממשיכה ישר אליה - למה שאגיד לה לא? הרי היא חברה שלי, זה ברור שארצה לעזור לה. והאמת, גם לעבור בסופר במיוחד בדרך אליה, כדי לחסוך לה, זה גם משהו שאני אעשה ברצון.
ואם בן זוגי מבקש, זה מפני שהוא גילה שהוא מאחר להחזיר את הספרים אבל לא יספיק בדרך לעבודה.
אם אסרב לבקשתו, זה מפני שגם אני יוצאת לאנשהו, וגם אנחנו לא נספיק לעשות סיבוב דרך הספרייה לפני שהוא חוזר הביתה מהעבודה.

לכן, יש פה הקשר רחב יותר ל"לא". הוא לא חברי. הוא לא שיתופי. הוא לא נחמד. ויש בו חוסר כבוד כלפי אמא.
התחושה שעוברת בלב של אמא, כשהילד שלה עונה "לא" על בקשה לגיטימית, היא ממש כמו התחושה שתעבור בלב הילד, אם יגיד לאמא "אני רעב" ואמא תגיד לו לפתע "לא בא לי לתת לך אוכל".

בעבר קרה אצלי כמה פעמים, שאיזה ילד אמר "לא" על בקשות חשובות. לדוגמא, פעם מיהרתי ללמד וירד הערב וביקשתי מהבכורה להכניס את הכביסה (כלומר להוריד אותה מהחבלים שבחוץ למתקן שבבית). והיא אמרה "לא". אז אמרתי "אוקיי, סליחה, עשיתי טעות, אני מתקנת את הניסוח. זו לא היתה בקשה [=שלגביה יש בחירה אם היא רוצה או לא]. אני צריכה שאת תכניסי עכשיו את הכביסה כי אני הולכת לעבודה ברגע זה, וחייבים להכניס אותה. את יכולה להיעזר באחיך".

במשך הזמן גם אני למדתי להתנסח בצורה מאוד ברורה.
אם זו בקשה - היא מנוסחת כבקשה ("תוכלי לעבור בדרך הביתה דרך הסופרמרקט ולקנות שוקולד ותירס?" כל תשובה פה בסדר מצידי, גם היא מתכננת לחזור הביתה ברגל כי סוגרים את הרחובות בת"א וזו חתיכת הליכה).
אם זו לא בקשה, אלא משהו שלי כאמא חשוב שהילד יעשה כי אני זקוקה לעזרה הזאת או למה שזה לא יהיה וזה חיוני בשבילי - אני מקפידה לא לנסח את זה כבקשה אלא כהוראה של אמא שחייבת להתבצע. לא אומר שאי אפשר לדון איתי לגבי אופן הביצוע או שעת הביצוע וכדומה, אבל אין אופציה להגיד לאמא "לא" במקרים מסוימים.

ואכן יש לנו הרבה שיחות על הנושא הזה, של שיתוף פעולה בבית, או על "מהי חברות אמת" וכדומה.

_זאת נראית לי נקודת המפתח, רונית.
זה מתחיל מכך שאין לך הקשבה פנימית לעצמך, לערכייך, לכוחותייך, לתחושותייך. מה שמדריך אותך הוא שלילי - אינך רוצה להיות אמא כמו אמך. אמך היא אמא לא טובה בעינייך.
אז את מסתכלת ימינה ושמאלה כדי לחפש (חברות, פורום תמיכה, ספרים)_
מסכימה.
ולכן בעצם הדרך להתחיל היא ללמוד להקשיב לעצמך קודם כל.
כי מתחת לדברים שאני מספרת לך על מה שאני עושה, יש הקשבה לעצמי.
בכל מקום שאני לא מקשיבה לעצמי, מה שקורה הוא שהדברים לא עובדים, ואז אני מתקנת לכיוון של יותר הקשבה...

בכל מקום שהילדים מגיבים בצורה שמרגיזה אותי או מפריעה לי - ישר אני בודקת את עצמי:
איפה טעיתי?
לא תמיד זו אני שטעיתי.
אבל תמיד, יש אצלי מפתח לתקן.
אני לומדת לעשות את השינוי שיביא לשיפור.
לא אגיד שאני מושלמת ולא אגיד שאני לא מתעצבנת לפעמים בקטע המופרך של "נו כבר תהיו אחרים ממה שאתם P-: " (לפעמים אני תופסת את עצמי מתעצבנת ומגיבה בהומור, נגיד אומרת לבת ה-16 שלי "מה זו התנהגות-גיל-ההתבגרות הזאת! אפשר לחשוב שאת בת 16!" ואז אנחנו צוחקות במקום שאני אתעצבן...).

הילדים לא יודעים שאם הם יבקשו ממך משהו עכשיו, זה מעבר לכוחותייך, ואחר כך תתפרצי אם הם לא יצייתו לך. יותר מזה - לי נראה שגם את לא ממש יודעת איפה עובר הגבול
זו נקודת מפתח.
והפתרון לה, עם הילדים ממש כמו עם בני זוג, הוא לזהות מתי את עוברת את גבול הכוחות שלך. וללמוד לעצור בו, שניה לפני שנגמרו לך הכוחות. ובהדרגה, ללמוד לתכנן ולדעת מראש: זה - יהיה יותר מדי בשבילי, לא אעשה את זה היום, וכך יישארו לי כוחות להכין ארוחת ערב...

כן! בדיוק! בתור אמא יש דברים שאת עושה ולא מצפה לדבר בתמורה. ויש דברים שאת עושה וכן מצפה לתמורה, וזה בסדר וטוב שזה כך
גם אני מסכימה.

האם הדרישה להדדיות היא בעצם דרישה לתמורה עבור מה שאני עושה עבורם?

_אני חושבת שאפשר וצריך להסביר לילדים את הצרכים שלנו (באופן סביר, מותאם וכו'), ולבקש את עזרתם ואפילו לצפות לפעמים לקבל אותה.
אבל לא כי אנחנו עושים למענם.
אנחנו הרי עושים למענם באמת בלי קשר לתמורה.
פשוט כי אנחנו ההורים שלהם, המשפחה שלהם, ואנחנו חיים יחד איתם בשיתופיות, וראוי שהם יתרמו את חלקם_
על זה אני רוצה להוסיף:

תפסתי פתאום כשקראתי אותך, שאני כתבתי "לדבר על הדדיות" -
ואילו את הפכת את זה ל"דרישה להדדיות".
זה בכלל לא אותו דבר, שמת לב?
אני ממש לא דיברתי על דרישות. לא חשבתי על דרישות. ולא התכוונתי לדרישות. כל רוח הדברים שלי היתה אחרת, והיוותה הכוונה לשיחה, חופשית, ידידותית, למשל על איך אנחנו במשפחה עושים דברים אחד למען השני, עוזרים זה לזה, תומכים זה בזה, איך אנחנו ההורים עוזרים לכם הילדים, מה אנחנו עושים למענכם, למה, ומה אנחנו ההורים מצפים מכם הילדים: להתייחסות יפה אלינו, לעזרה בבית, ליחסים חבריים בין האחים וכדומה. זו דוגמא לנושאי שיחה כאלה, ככה על רגל אחת.
לא "דרישה" בכלל.
אלא דיבור על הנושא, שבו יש העלאת הנושאים, הקשבה לילדים, הכוונה של הדיון.

ואגב זה, בוודאי יש לך תשובה אמיתית מדוע לא תמיד את מסכימה להזמין חברים של הילדים הביתה. זו הזדמנות פז לדבר על השיקולים שלך, על הכוחות שלך, על המיגבלות שלך, על התנהלות הבית, מדוע לפעמים מה שמבקשים לא מתאים מסיבות שקשורות בסדר יום של המשפחה, צרכים של ההורים או של האחים, וכן הלאה.

אבל גם לגבי המטלות הקבועות הם מקטרים, האם זה לא ישניא את המטלות האלו עליהם?

זה לא איך שמספרות כאן באתר - שהם עושים ביחד בשמחה ושיתוף, שמחים ללכת להביא את האח וכו'

התחושה האינסטיקטיבית שלי, שאני לא יכולה להסביר באופן רציונלי, והיא בגדר "לזרוק רעיונות" שתראי מתוכם מה מתאים לך -
היא שאולי בשלב זה עדיף שלא תצפי שהם יעשו יחד בשמחה ובשיתוף, אלא שפשוט יעשו. זה איזון עדין, כי אני מניחה שאת לא רוצה (וגם אני לא הייתי רוצה) שיעשו מתוך התנגדות.
אבל יש איזה מצב, נדמה לי, שבו ילד מבין ברמה מסוימת שהבקשה ממנו היא הגיונית והוא גם רוצה בעיקרון להיענות, אבל במקביל עולים בו גם רגשות אחרים, שאפשר לתמצת יפה ב"לא בא לי".
כמו שכתבתי בהודעה הקודמת, אני חושבת שזה קורה גם לנו די הרבה, רק שלמדנו "לעבור הלאה" מהלא-בא-לי בלי לבטא אותו בקול, או אפילו לעצמנו, אבל אם נקשיב טוב-טוב נשמע איזו רטינה קלה.
המצב הזה לא זהה למצב שאנחנו צריכים ממש בכוח להכריח את עצמנו לעשות משהו, באמצעות "משמעת עצמית". אנחנו מביאים את עצמנו לידי העשייה די בקלות, כי בגדול זה משהו שאנחנו רוצים, אבל נשארת הרטינה הקלה הזו.
אז אצל ילדים הרטינה הזו היא קצת יותר מורגשת ומוחצנת. ואם היא מגיעה, אבל הם עדיין עשו מה שביקשת, הייתי מתייחסת לעשייה ולא לרטינה. ככה גם החוויה שלהם כנראה תהיה יותר חוויה של עשייה משמעותית, ולא של "עשיתי אבל זה כבר לא .שווה כלום".
בקיצור, נראה לי שאם ילדים מבצעים משימות שהן לא ממש כיפיות בפני עצמן, בלי התנגדות, זה הרבה מאוד וזה מצוין ורק ילדים של אחרים ממש שמחים וצוהלים כשמבקשים מהם לשטוף כלים

אז יאללה, שחררי את הציפייה הזו (עם רטינה על השחרור, ברור שעם רטינה)

לגבי
הם לא עושים אותם אוטומטית, אלא אחרי המוווון תזכורות ואז היה כבר יותר קל לעשות בעצמי וגם אני יוצאת האמא הנודניקית
לא התייחסתי, כי אין לי רעיונות.

רוב הפעמים הם אומרים אוף ולא רוצים לעשות. או אומרים טוב ולא עושים או לא מתייחסים בכלל.
וכנראה הם עושים את זה כי הם יודעים שזה עובד. שאת תמשיכי לרדוף אחריהם ולהזכיר להם עד לנקודה שבה יימאס להם והם יעשו את זה, או שלך יימאס ותעשי את זה למענם, ושהם לא משלמים שום מחיר על אי העשייה הזאת.
כלומר, לא משלמים שום מחיר שברור להם. אולי את יכולה לראות איך אי העשייה שלהם פגעה בהם בעקיפין (למשל, בגלל שאת לקחת את הקטן לא יכולת לשבת אתם כמו שצריך לשיעורים) אבל יכול להיות שלהם זה לא משתקף באופן ברור, או שהם לא עושים את ההקשר.
וכאן את יכולה ליצור מערכת ברורה יותר, שבה יש מחיר ברור לאי העשייה. לא עונש או כפייה, אלא תוצאה טבעית בלתי נמנעת. למשל: אם לא תקחו את אחיכם אז אני לא אוכל לשבת אתכם לעשות שעורים. לא כי אני לא רוצה, או "מגיע לכם", כנקמנות או כעונש, אלא פשוט כי לא אהיה מסוגלת לעשות זאת. כי אני רק בנאדם אחד עם הרבה מאוד תפקידים.

מה קורה אם את אומרת את זה והם אומרים שהם מוכנים לשלם את המחיר? אז גם את יכולה לוותר על מה שהיית יכולה לתת להם ולא תתני. ותתני להם להתנסות ב"מה קורה כשאמא לא עושה XYZ" ומאוחר יותר, כשהם פתאום נתקלים בהשלכות הלא נעימות (למשל, הם הסכימו שלא תשבי אתם על השעורים אבל אז הם נתקעו עם מטלה מסוימת והיו צריכים להתמודד אתה לבד ונורא כעסו), את יכולה להזכיר להם, בנעימות ובעובדתיות, שלא היתה לך שום אפשרות לעשות את זה כי הם אלה שלא אפשרו לך, באי העשיה שלהם, וגם הסכימו על המחיר. אז הנה המחיר. בפעם הבאה שאתה לא רוצה לעשות את זה תוכל לחשוב על זה מחדש ולבחור שוב אם לעשות את מה שאני מצפה ממך לעשות ולהינות מהתוצאה, או לא לעשות ולשלם את המחיר.

אני גם עדיין מבולבלת לגבי איך זה מסתדר עם חינוך ללא כפייה.
מסתדר נהדר, כי את לא כופה עליהם שום דבר, את רק עוזרת להם להבין, מתוך ניסיונות טובים וגם מתוך ניסיונות רעים, מה קורה כשהם תורמים את חלקם לתפקוד המשפחה והבית, ומה קורה כשלא.

שני אלמנטים חשובים בתפקיד ההורה במצבים האלה הם:
א. לא לפצות על אי-העשייה שלהם בעשיית יתר שלך. לא להגן עליהם יותר מדי מפני תוצאות המעשים שלהם. לתת להם להתנסות ולשלם את המחיר.
(יש מצבים שבהם חייבים לעצור את הילד או להתערב בסיטואציה ואי אפשר לתת לו להתנסות במחיר הישיר, למשל ילד שרץ לכביש. או במקרה שנתת, מישהו חייב לאסוף את הקטן, אי אפשר לתת לו להתייבש שם... אז כאן את אולי חייבת להתערב ולהביא את הקטן בעצמך, אבל ההשלכה של זה היא שלא תספיקי לעשות אתם דברים אחרים. זה מחיר עקיף יותר, ואת יכולה לעזור להם לראות את ההקשר, להדגיש את העובדה שאת לא יכולה לעשות משהו אחר שהם מצפים או מבקשים ממך לעשות - כי הבאת את הקטן או את מטפלת בתינוק עייף).
ב. לשקף ולעזור להם להבין איך הבחירות שלהם הובילו לתוצאות מסוימות. ואיזה בחירות עומדות לרשותם במצב הבא, או במצבים דומים. הכל בטון רגוע. לא כעונש אלא בשיקוף של המציאות. למשל "אם לא קונים לחם אז אין לחם לארוחת ערב. ככה זה בחיים". וגם בתזמון הנכון (לפעמים רק אחרי שהמשבר עבר והילד פתוח לשמוע, לפעמים לפני שהוא מתחיל...)

נגיד אומרת לבת ה-16 שלי "מה זו התנהגות-גיל-ההתבגרות הזאת! אפשר לחשוב שאת בת 16!"
קטעים! יש לי משפטים כאלה בדיוק. רק החליפי "16" במספרים אחרים...

דיון מעניין וחשוב.

רק החליפי "16" במספרים אחרים...
דאאאא.... היא לא נולדה בת 16 את יודעת (-: