בלוג התקרבות

[אנונימי]

דף בלוג
ראו גם: המאפיה הדתית

[בצעדי_גמד*]

הבלוג הזה יהיה, אני מקווה, כתיבה תמה על הרצון והדרך שלי להכיר יותר את.. את מה?
לא מצליחה לכתוב.

את היהדות.

[בצעדי_גמד*]

זה קטע. אני אפילו לא מצליחה להתחיל לכתוב את ההתנגדויות.

נתחיל באחת?
טוב, על העניין החברתי אני אדלג בנתיים כי זה ביג ביג אישיו,

השניה היא האם זה בכלל נכון כל זה. זה מושך מאד. עדיין לא אומר שזה נכון.

ועכשיו, בשביל האיזון; כבר אני מרגישה יותר טוב- מחשבה אחת חיובית של משיכה:
אני רוצה לחיות חיי רוח.

תודה ושלום בנתיים.

[בצעדי_גמד*]

מחשבה אחת של דחיה:
נראה כאילו אין דרך חזרה, ואם אחזור בי- פדיחה,

מחשבה אחת של התקרבות:
החילוניות מיצתה את עצמה בשבילי. או יותר נכון, הוכיחה בהחלט שהיא לא מספיקה.
ושיהיה ברור- חייתי חיי- חול מלאים ומעניינים. איזה שיעמום.

[מתחדשת*]

קוראת ומזדהה.

[אמא_דתית*]

חייתי חיי- חול מלאים ומעניינים. איזה שיעמום.

(-: אהבתי!

יש לי מלא לכתוב לך אבל בינתיים אני אכתוב
"רק תנו לי את ליבכם , ואוליך אתכם בדרך חדשה
שכבר הלכו בה אבותינו אברהם יצחק ויעקב
ואף על פי כן היא דרך חדשה"

(זה מה שהרגיש לי לכתוב לך, סליחה אם לא קלעתי )

[בצעדי_גמד*]

תודה למתחדשת ולאמא דתית.

אני נמשכת לכיסוי ראש. כל כך. אתמול ילד מדהים אחד של השכנים, כולה בן שש, שאל אותי אם אנחנו דתיים כי הלכתי עם מטפחת.
בחורה אחת, חוזרת בתשובה שנתיים, אמרה לי שיש נשים שהתחילו רק בשיעורים, בבית כנסת, בשבתות. מצא חן בעיני.
וגם בעלי אמר לי שאני יפה, אתמול כש"התנסיתי".

[בצעדי_גמד*]

לראות את החיים בצלם של מישהו, של משהו- כל כך מדבר אלי!
אילו קשיים עוברים על החילוניים, ב-לבד הזה, בעצמאות הזאת, כאילו.
זה רק סוויץ' בראש- יש אל מי לדבר, יש בפני מי להתלונן (מסכן בעלי, הוא לא רוצה להיות היחיד!), אפשר להיות בת קטנה.
עם מי לשוחח, ממי לבקש. וזה בסופו של דבר- מעצמך. איזה יופי!

יש חילוניים שרואים את זה כל כך הפוך, כל כך שיפוטי, ישר עושים פסיכולוגיה על מי שרוצה לחיות בקרבה.

[ניצה_פורחת*]

וואו, בלוג חדש!!! איזה כיף תתחדשי!
איתך בצעדי ההתקרבות.
ואגב, את מוזמנת לקרוא את הבלוג שלי, שם מסופר איך צעד צעד, באמת בצעדי גמד, התקרבתי ליהדות.
דף בלוג במעלה מישור היהדות

[בצעדי_גמד*]

ניצה, כפרה עליך, ודאי שביקרתי לך בבלוג
ואת אפילו השראה לבלוג משלי (-:
לא מכירה את כל השתלשלות האירועים אבל את חלקם כן, בעיקר זה עם ההבנה
שהרב הוא לא בדיוק רב- זה שדיבר על אלו שכתבו את התורה.

אפשר לשאול, באיזה זרם של היהדות את נמצאת היום?

[בצעדי_גמד*]

אנחנו שומרים שבת, כבר כמה חודשים טובים.
איך שהעליתי את הנושא, בעלי הצטרף וזה זורם לנו נהדר.
אנחנו מתחברים לזה מאד, בלי הרבה בעיטות.

החלטתי שבהתחלה אם יהיו דרישות משפחתיות לפגישות נתגמש.
האמת היא, בכל פעם כזאת שהתגמשתי היו ריבים נוראים. שלא קשורים לנושא.

זה הראה למשפחה שאנחנו לא בכוונת התרחקות (אלא ההפך, התקרבות זה כל העניין, לא?)
ומה שאנחנו עושים לא יקרה ביום אחד. אני גם לא יודעת לאן נגיע בהמשך התהליך, זה בכלל לא ברור.
בגלל זה זה בלוג התקרבות, אנחנו נגיע לאן שנוכל, לאן שנרצה, לאן שכוחותינו יובילונו.

אז עכשיו כבר לא נראה לנו לעניין ליסוע בשבת. כבר לא מתאים.
מישהי אמרה לי שבדבר שהכי קשה לי להתקרב- שם אני אראה את הכי הרבה אור.

אז שבת לא קשה לי. למרות שעדיין לא כולם יודעים שאני שומרת.
אולי זה מוביל אותי לנושא שכן הכי קשה לי- המשמעויות החברתיות של השינוי.
אבל זה בהמשך.

תודה לכל המקשיבים.

[לב_אמיץ*]

welcome to the club.....@}

כול התקרבות שונה ומיוחדת מאדם לאדם, ולכן , מאחלת לך בהתקרבותך לאמת רק שמחה,
שתתקרבי בשמחה
והדרך תאיר לך פנים וברכה! יצא חרוז..
(מוזמנת לבלוג שלי לב אמיץ חיה באמונה)
כול טוב

[מתחדשת*]

עדיין קוראת ומזדהה

[אושר*]

גם אני קוראת.
איזה יופי שזה בא משניכם יחד.
ממש מתנה.

התגובות מבחוץ יכולות להיות כ"כ ארסיות ומזלזלות שזה עצוב.

"חרפה שברה לבי"
שהחרפות והבזיונות שוברים ליבו של אדם
ואיך הוא מתחזק מזה - ע"י שמתחבר לנקודה הפנימית שלו ומקשיב לה. הנקודה שבה ה' נמצא בתוכו. בלב.
(מתוך ליקוטי מוהר"ן)

[בצעדי_גמד*]

איזה כיף, תגובות של תמיכה והקשבה..
האם זה אומר שאני מתחזקת בדרכי? פעם כל מה שהייתי מוציאה מהפה בנושא כזה היה סוחף התנגדויות.

[בצעדי_גמד*]

תודה, אושר.
זה באמת נקודה כואבת מאד מאד.
הגיע הזמן באמת לדעת להתחבר בנגישות לנקודה הפנימית הטהורה והזכה הזאת שלי.

[ניצה_פורחת*]

אפשר לשאול, באיזה זרם של היהדות את נמצאת היום?
המממממ....
טוב, אז בהתחלה חשבתי שאני מן דתיה ציונית כזאת.
אחר כך חשבתי שאני דווקא ליטאית.
יותר מאוחר גיליתי את חב"ד ומלאת התלהבות התחלתי ללמוד תניא וחסידות ושיחות של הרבי.
אחר כך שוב חזרתי להיות ליטאית אדוקה כזאת מכל הבחינות.
ושוב נטיתי לחב"ד.
כשהייתי נפגשת עם בחורים לשידוך, אז אם הייתי נפגשת עם ליטאי, הייתי יורדת עליו כי הוא לא חבדניק.
ואם הייתי נפגשת עם חבדניק, הייתי יורדת עליו כי הוא לא ליטאי.
[אייקון של צחוק פרוע ומשתולל, איזו בחורה משוגעת]
והיום בעצם הגעתי להבנה שבתור חוזרת בתשובה מותר לי להיות גם ליטאית וגם חבדניקית ואפילו ברסלב ככה מדי פעם בשעות הפנאי
ובעצם גם אני וגם בעלי בדעה שאנחנו חסידים, אבל לאו דווקא של חסידות מסויימת, וגם ליטאים או ספרדים, הכל לפי העניין (כלומר, לא מבחינת ההלכות, אלא מבחינת השייכות).
כך שלפי דעתי, חוזרים בתשובה מחזירים את כולם למצב של אחדות. לא חייבים להיות דווקא בזרם כזה או אחר. נכון שיש כאלה שמתאים להם נורא להיות חבדניקים וכאלה שרק מוכנים להיות ליטאים ואחרים הם ספרדים כי ככה הם נולדו אז אין מה לעשות והרוב כיום נוטה לברסלב.
טוב, סתם קשקשתי פה שלא לצורך.
איזה זרם אנחנו?
לא יודעת, אנחנו כעקרון שוחים נגד הזרם.
ממשיכה לקרוא אותך (נגד הזרם הכללי, לא נגד היהדות כמובן, למי שלא הבינה את המשפט הקודם).
לילה טוב.

[בצעדי_גמד*]

מוזר, מאז הכתיבה נרגעתי קצת.
אבל אני יודעת שאני עוד לא קרובה להתחיל להתעמק במה שכואב לי, בספק, בשאלות הגדולות.
מה שבעלי ואני אומרים כל הזמן, זה שהתשובות יגיעו עם הדרך, צריך להפסיק לנסות להבין למה והאם בטוח ומה יהיה בהמשך.
זה הרי קורה מאליו, אני כל הזמן מתקדמת, אז מה הפחד?

[סגו_לה*]

אז מה הפחד?
את כתבת בעצמך:הפחד מהעיניין החברתי,הפחד מדרך שלכאורה בלתי הפיכה.
מה שיכול להרגיע אולי זה כמו שאמרת להבין שאת רק בבירור,בדרך.
וגם,לשים את הפחדים במקום אחד:ערימה של חברים ובני משפחה ביקורתים(מלאים פחדים בעצמם) חבילה של אי וודאות ועוד כל מה שעולה-תעלי,אל תפחדי לעמוד מול זה.
בצד השני תשימי את תחושת השמחה מהדרך החדשה,את הידע החדש,את הגילוי,את הקשר עם אנשים חדשים ותבדקי עם איזו חבילה את רוצה להיות עכשיו.
זה לא מגמד קצת את ערימת הפחדים?
<מקווה שיצאתי מובנת>

[בצעדי_גמד*]

אני פועלת בשיטה של נעשה ונשמע.
הדרך הזאת כל כך מפורטת, גדולה, עמוקה, ארוכה ורחבה שאני מבינה שאני לא מבינה כלום.
והתוצאות לא מאחרות לבוא.
אני מתפללת ולא מבינה מילה- ודברים קורים
זו רק דוגמה.

אני רואה שאין לי מילים לבטא את הישועות שממש זכיתי לראות עם פעולותי.
כל חיי רק ניסיתי להבין הכל ולא לזוז צעד לפני שהכל ברור וש אני יודעת למה אני עושה את זה, שאני אוכל להצדיק ושיעזבו אותי במנוחה..
ושזה יהיה תהליך שלי וכו'.
ועכשיו אני מבינה את הכוחות הגדולים הפועלים, אני רוצה שזה יהיה מעבר לעור שלי.
אני חלק מהכל והכל חלק בי.

אז מוכנה לבצע, וכך להבין. הרבה יותר כיף. אם כי מלווה בספק כמעט תמיד.

[בצעדי_גמד*]

תודה, סגולה.
כתבת מאד יפה ובטח מובן.

אני פשוט מרגישה שהספק שייך לעוד דברים שאני עוד לא מצליחה לקרוא להם בשמות.
כאילו ה"הם" האלה, הביקורתיים והמציקים, הם בכלל קול פנימי שלי, שחושב שבעצם הכל שטויות. או חלק לפחות.

[בצעדי_גמד*]

אח...
חזרתי משיעור עכשיו, אני רואה ושומעת הרבה שיעורים עכשיו. באינטרנט, באוטו, בחי.
כל השיעור בכיתי. התחברתי.
אני קוראת את כל תהלים עכשיו, והחיבור בלתי נמנע.
אני צוחקת ביני וביני, שעם כל ההתנגדויות שלי והפחדים- אם יש מי שרוצה, שם למעלה שאני אתקרב אליו, יש לו דרכים משלו ומה זה משנה כל הבילבולי שכל שלי, השינוי קורה מיום ליום.
וכנראה שיש מי שרוצה מאד. כי השנה קיבלתי הרבה הרבה עזרה.

טוב, בעלי מוציא אותי מהריכוז ורוצה תשומת לב.
ואני רוצה שלום בית אז אני אלך אליו.

זה עוד קטע. תמיד ידעתי שאין לי כחילונית את הכלים המתאימים להתמודד עם זוגיות, עם נישואין.
התובנה שלי היא שהדת יצרה את המשפחה הגרעינית והחילונים משתמשים ברעיון הנחמד , רק בלי הכלים שהדת נותנת,
והתוצאה- שומו שמיים. תוהו ובוהו. הבלגן חוגג.
ונידה וטהרה תמיד דיבר אלי.
וברוך השם אני גם הולכת למקווה ומתקדמת בדיני נידה בצעדי הקטנים.

יאלה, שלום בית קורא לי, הנה אני באה.

[לבנה_במילואה*]

מקסים ומרגש@}
המון ברכה והצלחה!!! ה' יוליך אתכם צעד צעד ליישוב הדעת.
נשיקות

[בצעדי_גמד*]

אני חושבת שמה שהפחיד אותי בעניין החברתי, הוא שזה מאד נסתר, מלא בדמיונות על מה אחרים חושבים, בלי הרבה קשר למציאות.
הרבה צפיות שלי על "מה יגידו".
אני מתחילה לקבל על כך תשובה:
כמה שאני יותר שלמה עם עצמי,עם הדרך, ופחות עם דעות קדומות על הדרך שאני בעצמי בחרתי לי, ככה הסביבה מקבלת יותר, פחות עם דעות קדומות וכו'.

והכי חשוב: ככל שברור לי יותר מה אני עושה ולמה, ככה קטן עלי להציג את זה לעולם.
הביטחון שלי נותן לי תשובות לספק של העולם.

בקיצר, לא צריך להתאמץ.
ההתמודדות עם הסביבה קורית מאליה, והיא קלה מיום ליום.
שנה טובה{@

[פלוני_אלמונית*]

שנה טובה!
מה אחרים חושבים אני יודעת רק מה אני חשבתי כשחברים/משפחה חזרו בתשובה. שמחתי שטוב להם, ויחד עם השמחה הצטערתי על ההתרחקות הבלתי נמנעת. ההתרחקות הגיעה בכל פעם שהחוזרים ניסו לכפות עלי את אמונותיהם ודרכיהם החדשות. אני מאחלת לך, לכם, הרבה אושר בדרככם החדשה.

[בצעדי_גמד*]

ההתרחקות הגיעה בכל פעם שהחוזרים ניסו לכפות עלי את אמונותיהם ודרכיהם החדשות.
שמתי לב למשהו מעניין:
הרבה פעמים החילונים הם אלה שמתחילים את ההתרחקות.
מיד עם התקרבותו של מישהו, מתחילות החרדות:
עכשיו הוא בטח לא יבוא לבקר, יתרחק, יכפה עלינו חלוקת המטבח ובכלל לא יאכל אצלנו.

אבל מילה אחת שנזרקת לאויר, בנוגע ללמה טוב למתקרב ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה מיד מפתרשת כמסיונריות והתרחקות.

אגב, בדרך כלל החברים/משפחה שואלים שאלות אבל לא מוכנים לשמוע תשובות, בתואנת מסיונריות.
<זה מנסיוני בתחום הרוחני. עכשיו, ברוך השם, אף אחד לא מתעסק איתי>

[בצעדי_גמד*]

ההתרחקות הבלתי נמנעת
נכון.
ההתרחקות היא בלתי נמנעת וזה לא כזה נורא.
אולי אני חיה בעולם מנוכר (ואולי זאת סיבה מספיק טובה בשבילי להתקרב) אבל חברים מתחדשים ומתחלפים ומשתנים.
מותר לחברים לשחרר אחד את השני למסעות שלהם. לא חייבים להיות חברים באותו אופן כל החיים. במילא השינויים האלה קורים כל הזמן, אז במקרה השינוי המדובר כאן הוא על רקע רוחני. נו שוין.

[ניצה_פורחת*]

ההתרחקות הגיעה בכל פעם שהחוזרים ניסו לכפות עלי את אמונותיהם ודרכיהם החדשות
מעניין למה את קוראת כפיה של אמונות ודרכים חדשות.
אצלי ההתרחקות באמת היא מהצד החילוני דווקא ולא מצידי. דווקא בגלל שחייתי כחילונית הייתי מאוד רגישה לכך שבוודאי הרבה חברות שלי וכמובן גם ההורים יחושו קצת מבולבלים ולא ידעו איך לאכול אותי, לכן עשיתי הכל כדי שלא יהיו סיבות להתרחקות. אולם שמתי לב שרק בגלל איך שאני נראית זכיתי למבטים מהססים ואפילו קצת מבוהלים וגם לאיזה קיר בלתי נראה אך מורגש היטב שחצץ ועדיין חוצץ ביני לבין חברי וקרובי החילונים. איכשהו הויכוח המתמיד נמצא באויר, גם אם אף אחד לא מדבר על זה. איכשהו בכל מילה שלי מצליחים למצוא משהו כביכול כופה. למשל, נסעתי עם דודתי לאן שהוא ושוחחנו על נושא מסויים, לא ממש זוכרת. אני אמרתי מדי פעם פסוקים שמאוד תאמו את רוח הנושא ובאיזשהו שלב היא התעצבנה עלי ושאלה בכעס "תגידי, רק לצטט פסוקים את יודעת? את לא יודעת לחשוב לבד????" ואני הייתי המומה, כי בעצם, כל העניין של ציטוט פסוקים בהקשר לנושא מסויים, זה להראות דווקא בקיאות ולא חוסר ידע או חוסר מחשבה מצידי. גם לא הבנתי למה היא כעסה.
אלא שככל הנראה חילוני איכשהו תמיד ירגיש מותקף ונכפה כשהוא רואה דתי עובר על ידו. גם אם לא דיבר איתו בכלל.
כשאני נמצאת עם נשים חילוניות מסביבי, אני שמה לב איך הן מותחות את חולצת הבטן שלהן למטה, או איך שהן מותחות את חולצת המחשוף שלהן למעלה. כאילו מתביישות בחשיפה ולא חשות בנוח על יד מישהי שהולכת בצניעות. איך הן יושבות עם רגליים סגורות לגמרי כאשר הן לובשות חצאית מיני וכו'. אולי זה מה שנותן תחושה של כפיה. איני יודעת. אין לי הסבר לכך. אולם במציאות, באמת אין כפיה דתית בכלל. מה שיש בכמויות זו כפיה חילונית.

הנה צעדי גמד כותבת ש מילה אחת שנזרקת לאויר, בנוגע ללמה טוב למתקרב ולמה הוא עושה את מה שהוא עושה מיד מפתרשת כמסיונריות והתרחקות.
וזה ממש נכון! כל פעם שאני מנסה לספר לחברה חילונית מה עבר עלי, היא ישר מתחילה להצתדק ואחר כך להסביר למה אני זו הדפוקה שזה קורה לה והיא דווקא נורמלית ובסדר. או לחילופין מתחילה להתקיף את כל הדתיים, למה הם ככה ולמה אחרת, ולמה דוד שלה שהוא דתי חרדי פנאט מבני ברק לא מרשה לה כך או אחרת כשהיא אצלו, ולמה ולמה, בלי בכלל לקלוט על מה אני מדברת איתה, וגם בלי להבין שאני בכלל לא מייצגת את כל הדתיים ובכללם דוד שלה מבני ברק, וגם לא אחראית על מידת הפנאטיות של כל אחד, וגם לאו דווקא תמיד מסכימה עם דרישות מסויימות של חרדי איקס מחברו החילוני ועוד ועוד. בדיוק כשם שלא אעלה על דעתי לתקוף את חברתי החילונית על כך ש"למה החילונים עושים כך וכך", כי ברור לי שזה לא קשור אליה דווקא.


מותר לחברים לשחרר אחד את השני למסעות שלהם. לא חייבים להיות חברים באותו אופן כל החיים. במילא השינויים האלה קורים כל הזמן, אז במקרה השינוי המדובר כאן הוא על רקע רוחני. נו שוין.
נכון, השאלה היא אם מדובר פה בשחרור או בפרידה כפויה בגלל החזרה בתשובה. אני חשה שיש פה פרידה כפויה. כמובן לא מצד החוזרים דווקא, אלא מצד אלו שנשארו חילוניים. אנשים לא מבינים שאדם, על אף שהוא משנה את דעותיו והנהגותיו, עדיין נשאר אותו אדם, אותו חבר טוב, עם אותו חוש הומור ועם אותה סיבה נפלאה שבגללה בחרת להיות חבר שלו. תארו לכם שאחליט להתנתק מחברה כי היא נהייתה צמחונית, מהסיבה התמוהה ש"היא כבר לא אוכלת אצלי יותר". נשמע טפשי, תמוה ואף אכזרי.
ייתכן שמצב כזה יקרה מאליו באמת בגלל שהיא לא אוכלת אצלי יותר ובגלל שיש לה חברים חדשים ותחומי עניין חדשים. ייתכן שהקשר יתרופף, אבל להתרחק במודע בגלל זה, זה פשוט רוע לפי דעתי.

בצעדי גמד אני מעריצה אותך על הנעשה ונשמע שלך ורוצה לומר לך שבאיזשהו שלב, גם אצלי התחיל כזה תהליך. הייתי בהתחלת התשובה מבררת הכל, בודקת אם מתאים לי או לא, בודקת מקורות לכל מיני הלכות ומנהגים. ובאיזשהו שלב החלטתי להיות בבחינת נעשה ונשמע. ובאמת דברים התבהרו לי הרבה יותר אחר כך, ובצורה חלקה מאוד. יישר כוח גדול לך ושנה טובה

[בצעדי_גמד*]

קראתי במשך ראש השנה את כל תהלים.
איזו השלמה.

בתהלים, כך הסתבר לי, יש סגולה של התקרבות.
מה אני אגיד לכם, זה מוכיח את עצמו.

תודה.

[סגו_לה*]

מתבוננת נפעמת מהצד....

<אשתף בהמשך בתובנות>

[בצעדי_גמד*]

(-:

[ניצה_פורחת*]

קראתי במשך ראש השנה את כל תהלים.
וואו!

מתבוננת נפעמת מהצד....

[אמא_דתית*]

אשרייך מתוקה! על התהילים, על כל הדרך הזאת והאומץ...

ואני עדיין זוכרת את ההבטחה שלי.. בקרוב ממש בלי נדר...

שנה נהדרת וגמר חתימה טובה!

[בצעדי_גמד*]

תודה לכל התומכות. זה חשוב לי. וזר ברכות לשנה החדשה.

[פלוני_אלמונית*]

ההתרחקות הבלתי נמנעת זה עיצבן אותי שכל מי שחזר בתשובה לידי לא הסתפק בלהגיד לי כמה טוב לו/לה עכשיו, אלא תמיד מיהר להוסיף שאני חייבת לנסות גם. כל תאור של שבת מופלאה (כי שמרו שבת) מסתיים בהפצרה שאני גם אשמור שבת. שיחה שבה מישהי אומרת לי איזה כיף זה מקווה מסתיימת במשפט" את חייבת לנסות (ניסיתי, לא מרגש אותי, לא בשבילי). מבחינתי זה נסיון לכפות עלי משהו שכרגע אני לא מעונינת בו. אין לי בעיה עם חברה דתית מלכתחילה שמספרת לי מה קורה אצלה, ומתארת לי שבת נהדרת שעברה. היא אף פעם אף פעם לא מתחילה לנסות לתקן אותי, את דרכי. אני לא שומרת כשרות, וחברים דתיים מצליחים להתארח אצלי בלי לעבור על מצוות. אפשר להתאמץ. אז אולי אצלכן ההתרחקות היא של החילוניים. אצלי ההתרחקות נובעת מהרצון לשנות אותי. אני לא מעונינת.

[ניצה_פורחת*]

זה עיצבן אותי שכל מי שחזר בתשובה לידי לא הסתפק בלהגיד לי כמה טוב לו/לה עכשיו, אלא תמיד מיהר להוסיף שאני חייבת לנסות גם.
מבינה אותך. אולם תארי לך מצב אחר לחלוטין. למשל. הייתי בהצגת תיאטרון, או אולי אפילו בקורס מסויים (נניח לצורך העניין שהייתי בקורס של מירב שרמן ). והייתי אומרת לך כמה זה נפלא וטוב ומפצירה בך לנסות גם. האם גם אז היית מתרחקת? או אולי היית מקשיבה ומנסה להבין מה כל כך מקסים בקורס שעברתי או בהצגת התיאטרון ההיא? אולי אפילו היית מתפתה לנסות וללכת? וגם אם לא היה נראה לך, לא היית כועסת עלי בגלל שהצעתי לך בחום לבקר בהצגה הזאת או ללכת לקורס ההוא?
לי יש את ההרגשה שדווקא בגלל שמדובר בחזרה בתשובה, היחס הוא מראש שלילי. וזה מה שמפריע לי גם לשתף חברות בתהליך החזרה שלי בתשובה. הייתי רוצה לשתף, אולם תמיד יש איזו הסתייגות והתנגדות מהצד השני. אפילו בבלוג שלי גיליתי מכל מיני אנשים הסתייגויות קלות (קלות כי זה בלוג, אחרת ההסתייגויות היו קשות וצורמות יותר). כלומר, מה שאני מנסה להגיד זה שיש לבעלי תשובה את הנסיון הלא טוב עם הצד החילוני דווקא בגלל הצד החילוני ולא כמו שמציגים את זה תמיד, שכביכול בגלל שחזרתי בתשובה, אני היא זו שניתקה קשרים.

פלונית, זו לא ביקורת עלייך, זו נקודה למחשבה.

[פלוני_אלמונית*]

תיארתי לי שתעני לי כך, ואומר לך, אני מוכנה לשמוע המלצה פעם אחת. אני לא רוצה לשמוע המלצה על קורס, על סדנא, על משהו המון פעמים, כשאני בפירוש אומרת שזה לא מעניין אותי. יש ה מ ו ן גישות בעולם, ולא, אני ממש לא מעונינת לנסות את כולן. הציעו לי ריברסינג. נו, אז הציעו, קראתי על הנושא, והחלטתי שכרגע, זה לא בשבילי. מי שממשיך לנדנד לי בנושא זוכה ליחס אחיד - אני מתרחקת. כנ"ל עם דת. עובדה שיש לי חברים דתיים, שאינם מנסים להשפיע עלי לחיות כמוהם. מטיפים למיניהם, בכל מיני נושאים, גורמים לי להתרחק.

[ניצה_פורחת*]

טוב, על נודניקיות לשמה לא דיברתי

[עדינה_ניפו*]

שלום יקרה,
תודה על המייל כי זה כמובן ישר משך אותי לכאן.
פשוט יש כל כך הרבה בלוגים מעניינים לאחרונה בבאופן ואני ממש בקושי מוצאת את הזמן לקרוא אותם שלא לדבר על להגיב.
אז די צמצמתי את עצמי לשניים שלושה דפים שאליהם אני נכנסת בקביעות ומנסה לא לשוטט יותר מידי במה חדש כדי לא להיגרר.....

עוד לא קראתי כאן הרבה, בעיקר את ההתחלה וקצת רפרפתי בהמשך...
יכולה בנתיים לומר שאני מזדהה איתך מילה במילה!

אני בטוחה שעוד אמשיך לקרוא,
עכשיו חייבת לחזור לענייני שבת...
(חייבת לומר שהחגים האילו די התישו אותי, כבר קשה לי להנות מההכנות לשבת הזו )

[בצעדי_גמד*]

אני מרגישה שאפשר להתחיל לקרוא לניק שלי "בצעדים קלילים."

[בצעדי_גמד*]

כי כשעושים, זה כבר מתחיל לקרות.
והתשובות מתקבלות.
והחוויה נותנת יותר מכל מחשבה על משהו.
ואז אני מבינה למה הדוסים האלה עושים כל מני דברים.

כי זה באמת דבילי להגיד את כל הטקסטים האלה כל יום כל היום. למה להגיד אותו דבר כל יום? ובלי להבין? ומילים ישנות כאלה?
אבל כשאני עושה את זה אני מבינה דברים אחרים לגמרי. התשובות שמתקבלות הן לא לשאלות ששאלתי, הן לשאלות שלא שאלתי.

יש לי עוד מה לכתוב אבל אני מקשיבה עכשיו לשיעור.
הרבנית פישר שהמליצו עליה פה, מהאתר "אשירה".
הכוכבת שלי עכשיו היא הרבנית ימימה מזרחי, אבל אני בגיחה להקשבה לעוד נשים.
חוץ מזה, שמעתי כבר את כל השיעורים שלה והשבוע אין שיעור חדש....

[בצעדי_גמד*]

ותודה לכל מי שכותבת. אתן מוזמנות לצעוד איתי.

[כוכב_נגה*]

צועדת בשקט

[סגו_לה*]

יש שיעור חדש של ימימה באתר "אשירה" !!!

< גם אני חיכיתי...>

[בצעדי_גמד*]

איזה שיעור!...
אין, אין עליה.

באתי לכתוב כדי שיצא משהו אבל אני ממש לא יודעת מה.
הו, הנה מגיעים כמה דברים.

• כיסוי ראש
• חגי תשרי בבית כנסת

אני מתנסה בכיסוי ראש. נהנית מזה מאד, כמובן מתקשה בזה במקומות מסוימים.
זה ממש יפה לי. אפילו חשבתי לי על הסוגיה הבאה:
מכסים את הראש כחלק מביטוי של הצנעת הגאוה- שיער הראש הוא חלק מהטווסות שלנו.
אבל למעשה, קורה דבר מעניין:
בגיל החיזור, השיער שלנו באמת יפה. מלא, נוצץ, בצבע.
עם השנים, הוא הולך ודועך, מתקשה, מאפיר. אז דווקא כיסוי ראש מחמיא!
..במיוחד איך שאני הולכת איתו- ממש חלקי ביותר, ומסתיר בדיוק את מה שלא יפה.
וזה בעיקר כי אני עוד לא במקום של לכסות מלא. גדול עלי.

בכל אופן, בעלי מת עלי בכיסוי ראש, אני אוהבת את התזכורת הפנימית שזה יוצר אצלי- יהודיה, נשואה.
כשאני ממש מתביישת, אני שמה את המטפחת כמו סרט על הראש. גם טוב.

חגי תשרי.
כלומר, ראש השנה ויום כיפור הבא עלינו לטובה.
כל כך התכוננתי, אני לומדת עכשיו הרבה על ההכנה לימים האלה, עוד מעט אספר, אבל מה שקורה בפועל בבית כנסת הוא שאני לא יודעת מה לעשות. זה ממש מתסכל.

כבר מזמן הבנתי שיש בימים האלה הזדמנות גדולה, ושיום אחד אני אלמד מה לעשות איתה.
והנה, היום אחד הזה הגיע מהר משציפיתי, וכבר יש לי כלי קטנטנן ללמוד ולהתרחב.
ולמדתי בסדנא ובשיעורים ובחודש אלול הייתי כולי בהכנה ובצפיה, וגם עשיתי עבודה ממש טובה.
ויש לציין שגם בראש השנה, הכל היה כל כך נינוח, והצלחתי לא לכעוס הרבה ולא לחנך בכלל, כפי שהתכוננתי (למה יש בעלים בעולם? זה ממש לא עוזר לי להתאפק מלכעוס! סתם..) אבל בבית הכנסת הייתי די מבולבלת וחדשה.
אני מתכוונת ללמוד מעט לפני יום כיפור מה לעשות ממש בבית כנסת ואני מקוה שאגיע מוכנה.

מה שכן, וזה דבר שאף פעם לא חוויתי כך- ההבנה שהמשפחה היא יחידה אחת ושהמשפחה עושה תשובה בראש השנה.
כשבעלי, שנכנס לזה ממש, היה בבית כנסת, והיה צורך להיות עם הילד, הייתי איתו ממש מתוך ויתור מוחלט.
וקרו ממש ניסים ביני ובינו, בזמן שאבא בבית כנסת.

והרגשתי ממש ממש שגם אני עושה עבודה, בכך שהוא שם ללא הפרעה.

בכלל, היה ראש השנה קסום, בעיקר בכלל עבודת ההכנה, ואני יודעת שמה שאני יכולה ברגע זה זה הכי טוב שאפשר, ובכלל, מידת הרצון היא שחשובה פה.
ויש לי רצון כן ותמים, אולי דווקא בגלל הבורות שלי. זה עדיין אותנטי מאד.

תודה על ההקשבה.

[עדינה_ניפו*]

_הכוכבת star שלי עכשיו היא הרבנית ימימה מזרחי, אבל אני בגיחה להקשבה לעוד נשים.
חוץ מזה, שמעתי כבר את כל השיעורים שלה והשבוע אין שיעור חדש...._

מעניין אותי מה את חושבת על הנשים האחרות, אני לא התחברתי לאף אחת מהן חוץ מלימימה והרבנית פישר.

אני מקנאה בך שאת יכולה ללמוד כל כך הרבה.
את הולכת לשיעורים?
כאן האפשרויות שלי הן די מוגבלות ובשעות שיש, לי אין רכב או בייביסיטר...
טוב, כל דבר בזמנו, נכון?

בכלל אני מרגישה שמאד קשה לי לשמור כאן על תחושת הקדושה (אולי אקרא לזה ככה?),
אני מרגישה כל כך לבד בזה והמשפחה (בעיקר הילד הגדול) די סובלים מהשבת, מהבדידות ובלי מחשב (זאת ההגבלה היחידה שאני "כופה" על המשפחה שלי ביחס לשבת כי אם המחשב דלוק בקרוואן הקטן שלנו זה מציף את הכל ואז בכלל איפה תחושת השבת?).
אז אני מתחילה לתהות מה לעשות?
עצוב לי.

טוב, אני מתחילה לחדור לבלוג שלך ו"לבלג" לי לעצמי, סליחה.
אולי אעבור לבלוג שלי.

בכל מקרה, ממשיכה לעקוב, תודה, נעים לי לשמוע על הדרך שלך, היא מחזקת אותי ונותנת לי תזכורת.

[בצעדי_גמד*]

הי עדינה, ותודה רבה.
זה בסדר שאת "מבלגת" פה. כמובן שזה גם עוזר לי.

בקשר לשבת ואיך אנחנו מסתדרים-
בעלי ממש בעניין, מתלהב, מלהיב את כולם.
אנחנו משדרים שזה דבר טוב, מלהיב, קדוש והאמת שזה הדבר הראשון בכלל שקיבלנו עלינו, כך שזה לא פלא שזה גם זורם הכי טוב.

וזה לא שאין שיעמום. יש. צריך ללמוד איך למלא את היום הזה תוכן, כי תכלס הוא יכול להיות יום של כלום.
לי אולי זה טוב, מרגיע ומעמיס כוחות לשבוע, אבל לילדים? מה להם ולכלום?

בנוגע לשיעורים- יש המון באינטרנט.
לא, אני לא שומעת אף אחת אחרת, וטוב גם להידבק במישהו אחד. לא להציף. לבוא מתוך משיכה ואמון.
הרבנית ימימה מזרחי מתאימה בול למקום שאני נמצאת בו. איזה כיף שמצאתי אותה.
<אגב, יש נסיעה לאומן איתה בקרוב לשהות של 24 שעות- משהו קצרצר ויעיל>

ובאוטו, אנחנו שומעים את ארז משה דורון- גם, מתאים מאד מאד למתקרבים- ואת שלום ארוש.
האתר של ארז משה דורון- http://www.levhadvarim.com/

בעלי שומע בערוץ מאיר באינטרנט http://www.machonmeir.org.il/main.asp וזה מתאים לו מאד. (במיוחד הרב אורי שרקי)

איך היה כיפור?

להתראות בנתיים ושנה טובה.

[עדינה_ניפו*]

היי,
אז יום הכיפורים האמת עבר עלינו מדהים.
גם הצום היה קל וגם החיבור היה חזק.
ובעלי, שלא דורך בבתי כנסיות הלך כאן לראשונה לבית הכנסת ונשאר שם כל יום כיפור!
הוא מאד נהנה, היה הופתע מהנעימות והנינוחות שהוא חש שם ומזה שהוא לא הרגיש שכולם מסתכלים עליו...
הוא הרגיש שם חיבור חזק גם כן.
זה מאד משמח אותי.
לא היו לי ציפיות, באמת שלא, מבחינתי רק רציתי תמיד לראות אותו עושה את מה שעושה לו טוב ולי את מה שעושה לי טוב אבל נעים להרגיש את הביחד הזה שוב.
אני זאת שהולכת כל יום שבת לבית הכנסת כאן והוא נשאר בבית עם הילדים אבל נראה לי שהדברים הולכים להשתנות!

דיברנו השבוע גם על השבת, סיפרתי לו שנהיה לי כל כך קשה בבית שאני חושבת בכלל לוותר על זה.
והוא אישר לי שמצידו זה מאד חשוב ושהוא לא רוצה שנוותר על זה ושהוא מבטיח לעשות מאמץ מיוחד להנעים לנו את השבתות.
ובאמת אחרי יום הכיפורים הזה אני בהרגשה חיובית מאד.

תודה ושנה מקסימה שתהיה לכם!

[בצעדי_גמד*]

מוזר..
אבל יום כיפור הביא איתו דיכאון שלא חלף עד הבוקר.
היינו בעשיה מרובה ביום כיפור הזה, עשיה יהודית, פעם ראשונה בשביל שנינו בכזאת רמה.
ועם כל ההכנה של איך לבוא ליום כיפור, אבל גם איך לצאת ממנו-

קרה לי דבר מעניין בתפילת נעילה.
מה שלמדתי הוא שהזמן בין מנחה לנעילה, הוא הזמן עם הכי הרבה הזדמנות בשנה.
השמיים פתוחים, מקשיבים לי קשב רב לשמוע את הוידוי שלי.
ולסלוח.

ישנתי שנת-מנחה כבדה, מהולה ברגשות אשמה שאני לא עוזרת לבעלי, אבל עם ידיעה ברורה שאני עושה כמיטב יכולתי וקשה לי.
דקה לפני שהוא הגיע ממנחה רוח אלהים העירה אותי להזכיר לי שהיא פה והוא שומע.
כשבעלי נכנס, קפצתי ממקומי, נזכרתי שלא השלמתי קריאת תהלים נוספת שלקחתי על עצמי מ-ג' תשרי, בצ'יק צ'ק קראתי עוד חמישה פרקים ומשהו שבעלי אמר התערבב ברגשות האשמה והתחלתי לבכות.
איזו הזדמנות!
תפילה שנאמרת בבכי מתקבלת באופן מיוחד.
כל הפרקים שנותרו בכיתי, מקוה מאד מאד שבעלי לא מפרש את זה כריב- זה בכלל לא העניין דוקא עכשיו לריב..
וכל כך נהניתי מהחיבור הזה, של בכי ברגעים האחרונים של היום הקדוש הזה..

לתפילה הגעתי לגמרי מבוכיינת ועל אף שאני לא מבינה בדיוק מה אני עושה, בכיתי כמו ילדה.
וביקשתי בדיוק מה שאני צריכה.

והבכי הזה התברג אצלנו חזק עד הבוקר.
אני חושבת ששנינו לקחנו על עצמנו קצת יותר מדי. והיה קשה לצאת מזה. והחגים האלה, שנופלים השנה באמצעי שבוע, מחייבים שהות בלתי מתפשרת אחד עם השני.

אבל עם צאת השבת, בנינו יחד משהו בבית (דוקא לא סוכה)
ועם הבניה באו יצירה וסיפוק.
כמה ימים בלי יצירה! כל השבתות והשבתונים האלה..

וגם אני, עדינה, פגשתי את הקושי שבשבת וכמה צריך לעשות את זה בקהילה.
אפילו חשבנו השבת על מעבר דירה באמצע השנה.. ואנחנו לא בחינוך ביתי..
למצוא מקום שיתאים לנו, עם שכנים טובים. וקשר ליהדות.

[עדינה_ניפו*]

שלום יקירה,
השבת הזאת עברה עלינו באמת בטוב.
(הוא היה בבית הכנסת ואני עם הילדים רב הזמן! משונה)
אבל עכשיו אני מרגישה עייפות וקושי להתחיל שוב בבישולים.
באמת מהבחינה הזאת היה יותר קל אני חושבת אם היו לנו משפחות אחרות לעשות איתם יחד את הסעודות למשל.
לשמחתי המשפחה ששכנה לידינו (ענת גייגר) עדיין כאן במושב אז נעשה יחד את הסעודה הראשונה.
עדיין יוצא המון המון הכנות כל החגים האילו וכמעט הכל לבד,
ראש השנה, שבת, יום כיפור, שבת, סוכות, שבת, סוכות...
לא קל!
טוב, לאט לאט...
לוקחת איזה צעד אחורה ונושמת.
תמיד שיש איזה שינוי דרסטי בשבילי בעניין קיום ההלכות זה בא יחד עם כל מיני ספקות ותחושות מוזרות.
מה אני עושה? מה זה המשחק הזה?
ולוקח זמן עד שזה מרגיש לי נכון או מציאות רצויה.

עכשיו כשגם בעלי צועד יותר בכיוון הזה אני מבינה שהיה לי נח שהוא לקח את הכסא האחורי ואני יכולתי לנוח על גבי הספקות/ספקנות שלו ולהמשיך בשלי בנינוחות.
בכל מקרה, חשוב לצעוד מתוך הקשבה וכבוד לעצמי.

חד סוכות שמח!
(ושוב תודה שאני מוצאת אצלך בבלוג מקום להביע גם את עצמי. מקווה שזה עדיין בסדר איתך.
את תמיד מוזמנת למחוק אחרי שאת קוראת אם את רוצה.)

[סגו_לה*]

באמת המהפך שאת עוברת הוא ענק,מצד אחד מעורר השתאות מצד שני - יכול להבהיל.
אני נדהמת מהעוצמות שאת זוכה לחוות,אנשים עושים עבודה של שנים להגיע לקרבת אלוקים שאת זוכה לה!
הבכי הזה,מטהר ומקרב כל כך.
כנראה שהנשמה שלך כבר מזמן התגעגעה להיות במקום הזה,אשרייך.
אל תבהלי אם השגרה לכאורה תוריד את התחושות המרוממות האלו,
לכל רגע יש את התפקיד שלו,
תמשיכי בצעדי גמד,
לא כדאי לדהור קדימה,ככה,לאט לאט.
לגלות וללמוד.
הכל יגיע בזמן שלו,
את ,את השער כבר פתחת.

לגבי המעבר,מחזקת,מאמינה שיביא לצמיחה טובה,
וכמובן שאת יודעת איפה הכי הייתי רוצה שתגורו....

אז שיהיה באמת חג שמח,
את יודעת,שזה החג היחיד שיש לו ציווי בתורה לשמוח ?
"ושמח בחגך והיית אך שמח" - הנה מצווה שכיף להתחבר אליה !

[בצעדי_גמד*]

כנראה שהנשמה שלך כבר מזמן התגעגעה להיות במקום הזה,אשרייך.
מגיל 5, אני זוכרת, ואני לא מגזימה.

תודה לכותבות היקרות.

[בצעדי_גמד*]

עדינה, אם לא נחשפת לספרים של הרב ארוש- "בגן האמונה" , "בגן השלום" ועוד כל מני גנים-
הוא מאד מתאים למתקרבים ובכלל.

[סגו_לה*]

שבת-אהרון רזאל
זוכרת...?

[בצעדי_גמד*]

איזה קסם.

[ניצה_פורחת*]

מגיל 5, אני זוכרת, ואני לא מגזימה.
מדהים!
גם אצלי יש זיכרון מגיל 5 או 6 שאני מתפללת לאלוקים ויודעת שהוא שומע אותי.

[בצעדי_גמד*]

בואו נשים את זה על השולחן:
למה, באמת, כל כך הרבה מצוות והלכות ואסור ומותר?
בנתיים אמרתי שאני עושה ומתקדמת בלי להתנגד לקטע הזה.
אבל כנראה שהגעתי לאיזשהו סף.

בכל רגע ורגע יש משהו שאני צריכה לעשות, בשבת כל רגע ורגע יש משהו שאסור לי.
מישהי יכולה להסביר לי את זה?

ואני לא מדברת על חרדיוּת.
בעצם אני כן מדברת על זה.
העולם החרדי הלא חסידי אף פעם לא משך אותי, ועולמות דתיים אחרים בהחלט כן.
לא ראיתי את הזוהר שבדבר. וחרדיות זה באמת לדבוק בכל הכללים, אם לדבר בהכללה...
ויש הבדל אצל דתיים מחרדים, אבל בכל זאת, גם אתם מקבלים עליכם כל כך הרבה.

אני מרגישה שלא יצאתי ברורה, אבל אני אשאיר את זה בכל זאת.

טוב, עכשיו תורכם לדבר.

[בצעדי_גמד*]

איך סוכות הזה הכניס איתו שמחה?!

אנחנו כבר ממש מזמן לא בדיכאון (כבר עברו 3 ימים מאז שכתבתי עליו!)
מדהים איך הריתמוס הזה של החגים וההכנה אליהם, הידיעה שיגיעו במועדם ומה המשמעות שלהם, פועלת על הנפש אפילו שהיא נורא אינדיבידואלית.
אם כל העם (או מי שבוחר בכך, כמובן) מתרכז ומתמרכז על תכנים דומים- זה עושה עבודה.
כל כך קל להתחבר למשהו כשהאנרגיה הקולקטיבית כבר כאן!

והחג הזה, כל הזמן צחקתי, הצחקתי, הייתי אפילו נחמדה לחמותי!! בערב, כל דבר קרע אותי מצחוק.
'סה קטעים!

[בצעדי_גמד*]

ועוד מעולם ההתנגדות. סופסוף עולים לי דברים אמיתיים. מה לא נכתוב אותם בבלוג?

היחס לגוף.
איך שקמים בבוקר, מהר מהר שוטפים את הידיים. ובטח לא נוגעים בגוף עד אז.
טוב, זה עניין שלם, נושא הטומאה.
כבר הבנו שטומאה זה לא "לכלוך", זה מצב. כך גם בהילכות נידה הנפלאות.

אחרי כל השנים בעבודה הפנימית על הנושא של הטבעיות, הקשר עם הגוף, הטבעיות שלו על כל פניה.גם הפחות אסתטיים. הקשר עם דם הוסת.
עכשיו בא משהו שונה. העבודה הרוחנית של היהדות אומרת דברים קצת שונים.

כל מה שקשור בחדר השירותים, משדרים לי ביהדות שהוא קשור בלכלוך. אוי ואבוי לקרוא ספר עברי בחדר זה.
בטח ובטח ספרי קדושה- את זה אני בעצם מבינה, מבחינה אנרגטית- וחס ושלום, לא לחשוב שום דבר שיש בו קשר לקדושה.

לא יודעת, אני למדתי ולימדתי את עצמי טוב טוב שאני בסדר בכל מצב, שההפרשות הגוף שלי טובות ונחוצות, לחגוג את המיניות שלי, הנשיות שלי, המחזוריות שלי.
ולהיות בקשר טוב טוב עם כל אלה.

ועכשיו, החיבור ליהדות פתאום עושה הפרדה, מכניס לי כל מני רעיונות לראש.
ובעלי ממש לא מסכים שבע"ח או כפות רגליים לפני מקלחת יעלו על מיטתנו, מקפיד מאד שלא יהיו ספרי קודש בחדר ובטח שלא בזמן תשמיש (-; (מותר לי, אני עוד לא דוסית) ורוחץ ידיים היטב לאחר כל מגע אפשרי אם מקום לא ראוי בגוף או בע"ח או שקית זבל.

יש משהו בעולם הקדושה שיוצר דווקא הפרדה. והרי המטרה היא אחדות.

ולא, אני לא חושבת שבעולם החילוני המצב יותר טוב.
נתנו לנו את כל החופש להיות מי שאנחנו רוצות, ולעשות עם הגוף שלנו כל מה שאנו רוצות, כביכול, ומה שנהיה מאיתנו, זה-

אני לא מכירה כמעט אישה אחת שאוהבת את הגוף שלה.
אנחנו עושות הרבה דברים שאנחנו מתחרטות עליהם בקשר לגוף.
הגבולות עם גברים בכלל לא ברורים לנו ומתבהרים לאט לאט, לאט מדי, אחרי יותר מדי נסיונות קשים.
אנחנו לובשות בגדים שלא מכבדים את הגוף, את הקצב שלו ואת המחזוריות שלו, ואנחנו אפילו לא יודעות על זה.
ועוד כהנה.

זהו. ניתק לי קו ההתנגדות.
מחכה לשמוע אתכן.

וגם, חשבתי לי- למה אין הרבה תנועה שדף הזה.
ובעיקר, כבר אמרתי- יש פחות התנגדות משציפיתי.
היה לי רעיון לעשות ניסוי ולשנות את שם הדף ל"בלוג התקרבות ליהדות".. וו- הו- וו.

[כוכב_נגה*]

הי בצעדי, קוראת אותך, רוצה להגיב,
עייפה כרגע מכדי לנסח ולזרום עם המחשבה.
מאד אוהבת את האמת שאת משדרת.
ברור לי לגמרי שה' אוהב אותך מאד.
בת-מלך מתוקה
על תיבהלי מההתנגדות -
נחפשה דרכינו - שם כבר היית
ונחקורה - שם את עכשיו וזה כולל התנגדויות למיניהן
ורק אחרכך
ונשובה.
והמחזוריות הזו קורית כל הזמן במעגלים במשך כל החיים.
במילים אחרות, התשובה וההתקרבות היא תהליך דינאמי שקורה כל הזמן. רצוא ושוב.
אבל התקופה שאת נמצאת בה היא מתוקה ביותר.
אור גדול

[בצעדי_גמד*]

מקסים מאד מה שכתבת.
תודה מעומק הלב.

אני לא נבהלת מההתנגדות,
אני רק רוצה לשמוע דברים שישכנעו אותי (-;

[מתחדשת*]

@}

[בצעדי_גמד*]

וכמובן דימוי הגוף.
מתוך הצניעות.

היום, נראה לי שאין דבר יפה מן הצניעות.
ודוקא הייתי אחת שאוהבת להתפשט, שאוהבת לחשוף איברים שיפים בעיני.
בסדר. פרצתי גבולות. ידעתי שאני יכולה.
זה לא משהו שאני צריכה היום.

קראתי אתמול בדף מיוחד וחשוב-
מודעות לגוף וטהרת המשפחה
ושם הזכירו לי נשים שגדלו בבית דתי, שהעניין לא כזה פשוט. מישהי שם אמרה, שכל החיים מלמדים אותן להתעלם מהגוף ואז מצפים שאחרי החתונה הן יתאהבו בו.
אני בטוחה שיש דרך אחרת לעשות את זה, אבל כנראה שיש בצניעות גם משהו מדכא.
בחורה חרדית-מודרנית אחת אמרה לי שעד גיל מאד מאוחר, משהו כמו 18,היא חשבה שילדים באים מהחסידה. רציתי לבכות.

בכלל (הופה, זה בא), אולי כל התרבות הזאת של העולם היהודי הדתי מתאימה למערכת חוקים אחרת לגמרי, שפה תרבותית אחרת לגמרי.
כי בימי קדם לגבר אחד היו כמה נשים.
לא היה בכלל עניין של הגשמה עצמית (אולי מלבד הגשמה עצמית דרך ילודה. על נשים אני מדברת)
השבט היה הדבר הדבר החשוב והקובע.
כבוד המשפחה.
לא עולות לי עוד דוגמאות.

מבחינתי, אולי זה אומר להפוך את כל מערכת ההבנות שלי לגבי העולם.
זה לא מספיק לבוא מתוך משיכה לרוח, לחיבור עם הקדוש ברוך הוא.
זה דומינו של אלפי תוצאות.

[חיותא*]

בת-מלך מתוקה

זה לוקח זמן.הרבה התבשלות וצמיחה לתוך העולם החדש הזה,וכשהשפה החדשה הופכת ליותר בהירה,מגלים שהכל אכן מוביל לאחדות.נטילת הידיים בבוקר או אחרי נגיעה ברגליים וכו',לא אומרת שיש שם משהו לא בסדר,שהגוף שלך לא בסדר.יש התבוננות,עבודה רוחנית כמו שאמרת,וככה את מחברת גם את הגוף שלך אל הרוחני הזה.כל הפעולות שאת עושה עם הגוף שלך מקדשות אותו.אז יש איבר שמתקדש ע"י זה שנעזרים בו להדליק נר שבת ויש איבר שמתקדש ע"י זה שלא מתעסקים איתו יותר מדי,או רק בדרך מסוימת.
על הסיפור של תפילת חנה מסופר שאמרה לבורא עולם-כל איבר ואיבר בגופי קידשתי,אבל אין לי ילדים?למה נתת לי דדיים?תן לי ילד שאוכל להניק ולקדש גם את האיבר הזה!מדהים לא?

בחורה חרדית-מודרנית אחת אמרה לי שעד גיל מאד מאוחר, משהו כמו 18,היא חשבה שילדים באים מהחסידה. רציתי לבכות.
עצוב עצוב.
(אבל אולי עדיף על ילדות בנות 13 שיודעות יותר מדי?)

[בצעדי_גמד*]

תודה חיותא, זה מקסים.
(אבל אולי עדיף על ילדות בנות 13 שיודעות יותר מדי?)
כן, אה?

[בצעדי_גמד*]

שבוע טוב! חג שמח.
להלן עניין:

הפניה לקדוש ברוך הוא כ- הוא.
לי קל יותר להתחבר לאלוהות, לעולם הרוחני כמשהו כללי, מופשט. זכרי-נקבי אולי.
וזה נכון, אני מבינה שיש לנו צורך לפנות למישהו, להרגיש שיש אבא, לעשות האנשה.
אבל אני כמעט לא שומעת ממישהו שמדובר בעצם בהאנשה.
הרי זה לא איש, אין לו שם ודמות ופנים ואישיות וצורה וכולי.
אז למה "אתה"?
וזכרי- זה בכלל מבלבל אותי.

קיצר, אני צריכה קצת סדר בעניין הזה.

[בצעדי_גמד*]

קצת יחס..

[סגו_לה*]

מתקשה להעביר לכתב תשובות לשאלות הגדולות שלך,
אולי זה לא המקום לקבל תשובות לשאלות שלך כאן.
עדיף שיחה ארוכה עם רב או מישהו שיודע מאשר תשובות מתומצתות בפורום,דווקא בגלל שהשאלות אמיתיות ודורשות התייחסות אמיתית.

אבל אל תפסיקי לשאול !

[בצעדי_גמד*]

[ניצה_פורחת*]

באמת קשה להסביר את הדברים האלו בכתב.
אבל נסי לחשוב מדוע זה חשוב לך כל העניין הזכרי והנקבי.
בכל אופן, בוודאי שיש לזה סיבות.
תראי, אני לא מומחית, אבל לפעמים הקדוש ברוך הוא זה הוא ולפעמים זו היא השכינה.
ויש לזה משמעויות רבות.
לפעמים ה' הוא בבחינת זכר - כלומר, בבחינת הנותן והמפעיל.
ולפעמים בבחינת נקבה - המקבל ואולי המופעל. לא כל כך בטוחה בכך, אבל כשאומרים לשם יחוד קודשא בריך הוא ושכינתה - כלומר, לשם היחוד של הקדוש ברוך הוא עם השכינה - מדובר על זיווג של זכר ונקבה, וכאשר זכר ונקבה מתאחדים ומתייחדים - זו השלמות האמיתית.
נסי לשאול רב שמבין בקבלה, נניח את הרב זמיר כהן, או יובל אשרוב, או הרב ארמוני. הם מנהלים אתרים באינטרנט ובוודאי יודעים לענות על כאלו שאלות.

מה שחשוב הוא - שתדעי שיש משמעות בלשון הקודש לזכר ולנקבה. זכר זה מלשון לזכור- ולזכור זה להפעיל, להפוך זיכרון למשהו פעיל ועכשווי. הזכר הוא גם הנותן. לכן, כל מילה בלשון הקודש שהיא בזכר, יש לה תפקיד של נתינה, וכל מילה בלשון נקבה היא מקבלת. כמו כוס שמקבלת לתוכה כל משקה (בתור דוגמא).

זה לא שה' הוא גבר ואולי גם אוהב גברים ומפלה נשים, כמו שהרפורמים אוהבים לומר, או כמו שהרחוב הפשטני רואה את זה. יש לזה משמעות עמוקה.

וחוץ מזה תבדקי מה העניין הרגשי שלך בזה, גם זה יעזור.

[בצעדי_גמד*]

עם העניין של הזכרי על פני הנקבי יכולה להסתדר.
וגם מובן לי למה קשה לי להתחבר יותר לאנרגיה זכרית.

יותר קשה לי עם ההאנשה. אותי זה מרחיק. אולי זה הרחיק אותי מלהתקרב, ואני מוכנה לקבל שאולי זה יכול להשאיר -במקום לדבר עם איזו אנרגיה קוסמית בלתי נתפשת.
אבל כמעט לא מדברים על זה שזה בסך הכל האנשה.

[עדינה_ניפו*]

זה מעניין מה שאת כותבת,
היתה לנו שיחה על זה לי ולבעלי בשבוע שעבר.
הוא שאל את עצמו אותה שאלה
אבל כמעט לא מדברים על זה שזה בסך הכל האנשה
והוא ענה לעצמו שבטוח שהאנשים הגדולים שאנחנו מעריצים כמו הרמב"ם, הבעל שם טוב, רבי נחמן וכו" וכו"... כולם ידעו שזאת האנשה אבל אם לא היו קוראים לאלוהים בשם אז אולי היה הרבה יותר קשה לכתוב על זה או לדבר על זה.
המילים או התואר כנראה מאפשרים לנו להוריד את המושג הבלתי נתפס הזה לחיי היום יום שלנו.

לדעתי הרבנית פישר נוגעת הרבה ברעיון הזה (מבלי לדבר על זה ישירות).
מצד אחד היא קוראת לאלוהים "אבא" ומעודדת דיבור ישיר איתו, תחנונים, בקשות...
מצד שני היא מעבירה כמה הוא מעבר להבנה שלנו במציאות הקיימת, מעבר למושג הזמן האנושי, המילים, המחשבות, הרגשות שלנו...
כמה זה דבר בלתי נתפס.
היא באמת מדהימה הרבנית פישר!

במקום לדבר עם איזו אנרגיה קוסמית בלתי נתפשת
אני מאד מתחברת לזה.
אני אספר לך משהו קצרצר,
מתישהו לפני כמה חודשים החלטתי לנסות להאמין באלוהים כמו שהאמנתי כשהייתי ילדה.
דימיתי לי דמות של איש זקן שיושב בשמים ומקשיב לי.
נתתי לעצמי את הזכות המלאה לעשות ניסוי עד הסוף.
ויום אחד בזמן הנהיגה התחלתי לדבר עם הדמות הזאת בכל הרצינות ובאמונה שלמה וביקשתי ממנו דברים מאד מאד ספציפיים.
באותו שבוע שני הדברים שביקשתי ממנו התגשמו אחד לאחד.
ככה ממש ממש כמו שביקשתי אותם, אי אפשר היה להתבלבל!
זה הדהים אותי.

[בצעדי_גמד*]

תודה, עדינה. איזה סיפור יפה.
את יכולה להפנות אותי להרצאות מסוימות של הרבנית פישר?
אני אקשיב לה.

אני פשוט חושבת שבכל אחד מאיתנו מסתתרות שתי דמויות-
הילדותית, שצריכה לחוות בתמימות וברגש ובישירות.
ושם נכון מאד לדבר לדמות קרובה.
לפתוח את הלב אליה, להתקטן מולה.

והמבוגרת שרוצה להבין למה היא עושה את כל זה.

כי במקביל ללמידה שלי לפנות אליו וזו שיטה נהדרת להפתח אל המידע העמוק ביותר של עצמי,
אני לא נחה עד שאבין משהו מהדברים הגבוהים יותר.
שאבין למה מתכוונים ולמה עושים את כל זה.

אבל תמיד אני יודעת שאם אנשים חכמים, רגישים, מלאי עומק שאני רואה מסביב עושים את זה או מתקרבים לשם מהחול- אז אני בטוחה שהם מבינים את המשהו הזה שאני עוד אבין, כשיהיה לי כלי להבין, וזה לא כזה מרוץ אישי כמו כניסה לאיזו תודעה לאומית.

[לבנה_במילואה*]

שיעורים של הרבנית פישר אפשר לשמוע באתר 'אשירה' (צריך להתקשר לבקש קוד כי זה שיעורים רק לנשים...)

קראתי חלק מהבלוג (תוך כדי שהקטנה יונקת:-)) את מקסימה.
שיהיה לך המון הצלחה וסיעתא דשמיא.

[אושר*]

בקשר להאנשה, באמת כתוב על זה המון ברמב"ם
הוא מבהיר על פני משך עמודעעים לרוב שהשמות השונים של הקב"ה
אלוקים, א-ד-נ-י, וכו' הם הם כמייצגים תכונות שונות שבאות לידי ביטוי בעולם שלנו,
אך הוא מדגיש שזה רק בגלל חסרוננו אנו,
שאנו צריכים הגדרות ושמות, כי האמת היא
שאין לו גוף והגדרה שמית היא נגיעה גופית (גשמית, אפילו בדקות)

אני לא זוכרת איפה זה נמצא...

[חיותא*]

אנחנו משל לקב"ה,כתוב-מבשרי אחזה אלוקה,ז"א שע"י התבוננות בבשר שלנו,בגוף בנפש שלנו אנחנו יכולים להבין את הקב"ה(עד כמה שאפשר להבין בקב"ה...)
זה אומר,שע"י האנשה אנחנו מצליחים איך שהוא להבין אותו,אם לי יש עיניים שרואות ברוך השם,זה אומר שאצלו יש מקום שקיים בו כוח הראיה (או העשיה או הדיבור וכו'),ואם זה לא היה קיים אצלו,הכוח הזה לא היה יכול להתקיים אצלי.
זה לא אומר שיש לו באמת עיניים או ידיים,זה אומר שהעיניים והידיים שלנו מבטאים כוח שקיים בו.
(מקווה שיצאתי מובנת...)

[בצעדי_גמד*]

וואו..תודה לכולן.
איזה כיף לכתוב פה.

[בצעדי_גמד*]

אני קוראת את "בגן האמונה המבואר" של הרב ארוש.
מחפשת להשתכנע על משהו.

אני כבר בעמוד עג' ועוד לא נפל אסימון.
אם כי אני מרגישה שנעשית עבודת קבלה איטית.
מדי כמה עמודים אני עושה "אהה" קטן ומבינה שהבנה קטנה נכנסת.

ושוב עניין ההאנשה,
מה שאני מגלה הוא, שאני צריכה להבין את עניין האלוקות דבר ראשון כמשהו אינסופי, אנרגיה כללית שפועלת על העולם, קדושה ובלתי נתפשת, שממלאת כל חלק בי ושיוצרת הכל, שמחייה אותי ואת הכל, שיכולה לשנות הכל, שאפשר לחוות כל רגע מולה, בהתייחסות אליה, בתודה, בבקשה, בוידוי...

ואז, להכניס את זה למילים של בן אנוש, כדי להשאר שם. אבן, אני לא חושבת שאנחנו מסוגלים לדבוק במשהו מופשט.
לא יכולים להיות איתו בתקשורת מתמדת, כל רגע ורגע.
וצריך את טאטע. זה כמובן דורש את התרגלותי, כי הגאווה של העולם החילוני אומרת שזה ילדותי, השלייתי, ושבכלל אין דבר כזה.

אז טאטע, אני מבקשת להבין אותך, להתמסר לקשר איתך, להצליח לראות שאין עוד מלבדך.

[עדינה_ניפו*]

טוב, עוד שני סיפורים קצרים, הפעם על הספר "בגן האמונה המבואר"
קראתי אותו לפני כחצי שנה.
אני לא קוראת ספרים כאילו מהעמוד הראשון והלאה לפי הסדר, אני פשוט פותחת כל פעם שאני רוצה לקרוא איפה שנפתח לי וקוראת עד שאני מסיימת ככה את כל הספר.
במשך כמה חודשים כאב לי בכתף ימין כל הזמן.
לילה אחד לפני שנכנסתי למיטה הרגשתי שהכאב עכשיו עבר לכתף השניה.
נכנסתי למיטה ותהיתי לי מה פירוש הכאב הזה, רציתי להבין מה הגוף שלי אומר לי.
פתחתי את הספר באקראיות כהרגלי ונפתח לי על עמוד פב' בפרקון קצר בשם "קודם לנטילה ברכה"
על הרב חיים ויטאל שהיה לו כאב עז בכתפו !
הייתי קצת בהלם ואז קראתי...
אני אתן לך לקרוא את זה בעצמך כי הקטן לא מפסיק לבקש אותי...

[עדינה_ניפו*]

הסיפור השני היה שעשיתי מעשה שמאד פגע בזוג חברים שלי ואפילו בעלי כעס עלי בגלל זה.
הסיפור נמשך כמה זמן, הייתי במבוכה גדולה מזה, בעלי התבייש בזה והחברים עברו על זה די בשקט אבל מכמה שיחות קצרות איתם הבנתי שהם פגועים ולא מבינים למה עשיתי את מה שעשיתי.
מה שעשיתי באמת לא היה בכוונה לפגוע בהם בכלל, לא הבנתי באותו הזמן שמה שאני עושה עלול ככה להשפיע עליהם.
בכל מקרה, בקר אחד הנושא שוב עלה ביני לבין בעלי, הוא התעצבן עלי ואני נכנסתי לחדר ורציתי לקבור את עצמי,
רציתי להיעלם.
בכיתי ובכיתי, הרגשתי שמה שאני לא אעשה לא אוכל לכפר על המעשה שעשיתי.
הרגשתי את עצמי ממש בתוך חור שחור.
ואז שוב פתחתי את הספר.
הפעם לפרק ארוך שכולו היה על זה שאפשר לעשות תשובה אך ורק מתוך שמחה.
על זה שהאדם מוכרח להרים את עצמו ולא לתת ליצר הרע שבמקרה הזה הם רגשי האשמה, למשוך אותו למטה לתהום העצבות.
...עצם הפגם או העברה שנכשל בה, אינם מרחיקים אותו מה' יתברך כל כך כמו העצבות והיאוש...
קראתי וקראתי ולאט לאט התחלתי להרגיש את עצמי מתרוממת שוב.
יצאתי מהחדר וקראתי את הכל לבעלי שגם אצלו זה פתח את הלב והדמעות והתקרבנו מאד.

[עדינה_ניפו*]

יוצא לי נורא ארוך, סליחה

אבל רק רציתי עוד להוסיף שאני מצאתי שאני יותר מתחברת ומרגישה את העומק הנפלא של הרב ארוש רק בהמשך הספר, לקראת האמצע שלו.
וחוץ מזה לכל דבר יש את הזמן הנכון לו.
קריאה מהנה!

[בצעדי_גמד*]

בלי התנצלויות, עדינה, אני שמחה שאת קוראת וכותבת.
תודה על הסיפורים היפים!!

[סגו_לה*]

מה שאני מגלה הוא, שאני צריכה להבין את עניין האלוקות דבר ראשון כמשהו אינסופי, אנרגיה כללית שפועלת על העולם, קדושה ובלתי נתפשת, שממלאת כל חלק בי ושיוצרת הכל, שמחייה אותי ואת הכל, שיכולה לשנות הכל, שאפשר לחוות כל רגע מולה, בהתייחסות אליה, בתודה, בבקשה, בוידוי...

ומה שמדהים הוא,שהאלוקות האינסופית הזאת,שממלאת את כל הווית העולם נמצאת בתוכי בכל רגע ורגע, וכששמים לב ונותנים לה מקום,היא מתגלה ונראית.
לראות את זה בעשיה היומיומית הפשוטה,בכוס שמדיחים,בבוקר שמתעוררים ולפני שנרדמים.
ואז מה שאני מרגישה ,זה צורך עצום להודות,
על כל החסד הזה שעוטף אותי בכל רגע ורגע.
ומהמקום הזה אני יכולה להמשיך עלי עוד שפע ולהתחיל לבקש מה שאני צריכה או מה שנראה לי שהסובבים אותי צריכים.

מקווה שאני לא נשמעת מטיפה אבל המילים שלך עוררו אותי לשתף...

[ניצה_פורחת*]

וואו עדינה, איזה סיפורים!
עושה לי חשק לקרוא את בגן האמונה שוב

[פלוני_אלמונית*]

והחוויה נותנת יותר מכל מחשבה על משהו.

יא-מאמא,
איזה משפט!! נעשה ונשמע.

[אתי*]

הפלונית מלמעלה זו אני, ו היא באמת מדהימה הרבנית פישר!

[בצעדי_גמד*]

שמתי לב, שעם החברים ש"מתנגדים" אני כמעט לא מדברת, בעיקר לא על הנושא.
זה מוזר, כי שיחות הויכוח נמצאות, אפשר להגיד, במצבים של היכון.
ואני לא רוצה להתוכח! אני ממש דוחה את הקץ, ומקווה לעבור את כל ההתנגדויות האמיתיות בשקט, בנפנוף.

אבל כנראה שיש לי כבר תבונה של חיים, וכבר פיתחתי כמה הבנות לגבי עימותים.
אפילו, אתן יודעות מה?
אני חושבת שעד היום לא היה לי אומץ לעשות את ההתקרבות הזאת שכבר שָנֵי-שנים אני רוצה לעשות, כי ידעתי שאין לי כוחות מול הסביבה.
הייתי צריכה עדיין להשען על המשענות שמוכנות להיות בשבילי כל עוד לא אעשה "את זה".

ועכשיו יש לי כוחות. אני פשוט רוצה את זה. מי יכול עלי?
ואם מישהו יבוא להתווכח איתי, אני יותר יכולה היום לראות את הכאב שלו.

כי יש גם אנשים בדרך שמראים לי את הנכונות שלהם להקשיב, ואמא שלי מעל כולם- מדהימה מדהימה!
ויש את אלו שסתם מסתקרנים, או אפילו אומרים "מזל טוב". וזה מזכיר לי את עצמי- איך אני הייתי מגיבה אם חברה שלי היתה מתקרבת ליהדות?
אני חושבת שפשוט הייתי מקנאה.

תודה לכל המגיבות והכותבות

[מתחדשת*]

מקסים, מה שכתבת.
אני גם הייתי מקנאה.

[בצעדי_גמד*]

מקווה שאני לא נשמעת מטיפה אבל המילים שלך עוררו אותי לשתף...

סגו לה- שתפי, שתפי!

[בצעדי_גמד*]

בעלי חובש כיפה.
לא תיארנו לנו כמה התגובות יהיו בולטות.
אפילו הוא כבר נהיה חולה מהאאוטינג הזה.
והחלים. ברוך השם. שיהיה לי בריא.

ואני, מנסה לכתוב התבודדויות ביומן מיוחד.
מתחילה בתודות,
ממשיכה בוידוי, לא תמיד,
ומסיימת בבקשות.

כשהתחלתי עם זה הוספתי גם "כף זכות"- כל יום לקחת מישהו ולדון אותו לכף זכות.
זה ממש נחוץ לי, במיוחד בתקופה זאת, שאני רגישה ל"תגובות הקהל". זה יכול ממש לעזור לשים את הדברים במקום הראוי להם.

תודה על היום הזה, מזג האויר נפלא, ההשקמה היתה נעימה והכל זורם על מי מנוחות.
שתהיה נסיעה טובה.

יום טוב לכולן, שתזכו להרגיש אור של ממש.