בלוג חיים בצל החרדה

שליחה על ידי חופש* » 01 מרץ 2006, 01:22

אלו לא חיים, רוצה לצאת מהבועה של החרדה ולחזור לחיים המאפשרים תנועה ועצמאות.
החרדה עוטפת ולא מרפה, ומגבילה את תנועותיי ואת מרחב חיי.
כבר שנים בתוך המעגל, סובבת סחור סחור , מתקדמת צעד צעד, ומרגישה באותו המקום.

אני חרדה מן הקיום.
אני כל הזמן חוששת שמה אחוש ברע כאשר אהיה לבד. וכמובן שכאשר אני לבד מתחיל התקף החרדה ואז אני מרגישה רע, מאוד רע.
ובפעם הבאה שאהיה צריכה להיות לבד אמות מפחד עוד בעוד מועד מהידיעה שאחוש ברע.
אני בטיפול של אייפק ועוד, אניחיה ועובדת על מודעותי וככל שמעמיקה יותר כך נראה החרדה שולטת יותר, היא שמנהלת את חיי הפנימיים.
הסביבה שלי לא מודעת למצבי, אני משקיעה מאמצים כבירים להסתיר את מצבי האמיתי ממי שלא יכול לעזור להבין!?
רק בעלי שותף מלא לחוויותיי והאמת שגם ממנו אני מסתירה חלקים מן התחושות כדי לא להעמיס יותר מדי מידע, שגורם ללחץ מיותר.
הוא מכיר אותי כל כך טוב שהוא יודע את הדברים הקשים גם אם אני לא משתפת.
אני פוחדת ללכת לבד להורי שגרים מרחק 7 דקות הליכה ממני.
אני פוחדת לנהוג.
אני פוחדת להישאר לבד.
אני פוחדת להסתובב לבד ברחוב (קניות וכו').
אני פוחדת להרגיש רע.
אני פוחדת למות.
אני פוחדת לחיות.

איך אפשר לחיות עם כל כך הרבה פחדים?

איך אפשר לחיות עם כל כך הרבה הסוואות!
אני מתפקדת במרחב המצומצם שייצרתי לי.
עם אישי שנמצא רוב הזמן בבית (הוא עובד מהבית), עם הביטחון שההמצאות שלו מעניקה לי.
בתוך הבועה שרוצה כבר לנפצה.

גם אני סובלת מחרדות. ממליצה מאוד על תרופות נגד חרדה. עזרו לי מאוד. החרדות פשוט עפות מהראש. עדיף לקחת אותן מאשר לסבול. הסבל והפגיעה באיכות החיים מזיקים יותר מהתרופות. שלא לדבר על העובדה שהחיים פשוט מתבזבזים ככה.
רק מי שסובל מחרדות יכול להבין. ממליצה מאוד ללכת לרופא ולקבל טיפול.
לכל הטבעוניים, לא לסקול אותי, לפעמים טיפול תרופתי זאת הדרך היחידה.

שליחה על ידי ענבר* » 01 מרץ 2006, 22:00

חופש יקרה. כל כך מכירה את המקום הזה. היייתי במצב דומה וזה אכן סיוט. רציתי לשאול אותך ממתי את מרגישה כך? האם זה היה שם תמיד או שהחרדות הופיעו לאחר ארוע משמעותי בחייך. אצלי למשל התקפי החרדה הופיעו לאחר לידת ביתי הבכורה.כמוך, לא יכולתי להיות לבד, רק נוכחות של אנשים נוספים לידי הצליחה להרגיע את החרדה. כמוך, פחדתי לנהוג ועולמי הצטמצם עד מאוד.באופן אבסורדי חיפשתי מאוד חברת אנשים מכיוון שבעלי רוב הזמן לא היה בבית. כך שרכשתי לי הרבה חברות. אני דווקא לא לקחתי תרופות כי גם זה עורר בי חרדה. מה שעזר לי זה טיפול זוגי עם אישי שפשוט נגע בפצע הפתוח שנפער לאחר הלידה : התחושה של הלבד , חוסר התמיכה וההיזקקות הכואבת למישהו שיטפל בי כמו בתינוק, תחושה שכנראה התגברה בעקבות הלידה והזדהות שלי עם התינוקת שלי ואולי היזכרות בתינוקת שהייתי. מאחלת לך שתמצאי את הדרך המתאימה לך ביותר לטפל בעצמך ודעי שיש תקווה ואפשר לצאת מהמצב הזה אפילו מחוזקים בסופו של דבר. חלק מהתקפי החרדה הם הצטברות של רגשות שאנו נוטים להדחיק . אני למדתי לזהות יותר ויותר איפה אני מוותרת על ההתמודדות דרך חיפוש הקשר בין התחושות הגופניות החרדתיות לדברים שהיו לי קשים באותו יום. כל מיני כעסים וכאלה... זאת עבודה קשה.. אבל שכרה בצידה בסופו של דבר.

שליחה על ידי חופש* » 02 מרץ 2006, 11:32

אולי כדאי "לצאת מהארון" ולספר לכל מי שמכיר אותי עד כמה אני חרדה.
אולי עצם ה'סוד הגדול' והמאמצים בלהסתירו גורמים לי להיות יותר חרדה.
העובדה שאני לא נותנת לתחושותיי לגיטימציה, עצם הבושה היא שגורמת לחרדה להמשיך להתקיים במלוא עוצמתה?
מצד שני אולי אם אספר ואתן לחרדות שלי לגיטימציה, הן פשוט תמשכנה להתקיים?
המצב הוא בלתי נסבל.
אני כל כך רוצה למצוא את הדרך להשיג את חיי חזרה.
לאחרונה אני כמעט לא מאמינה שהגעתי למצב בו אני חיה היום, איך אני, דווקא אני, שמנסה להיות נוכחת ומודעת בחייה, נופלת קורבן לעצמי.

אני לא מאמינה כבר ביכולת שלי להתגבר על החרדות.
אני מרגישה שכל החוזק שיש בי בהרבה תחומים, וכל התובנות והעבודה על הנפש מצטמצמים ומתאפסים אל מול האני החרד.
איך יכול להיות שאני אדם כל כך מודע אם אני כל כך חרדה?
איך יתכן שהחרדה מנהלת אותי?
הכל מסווה ורק החרדה זה האני האמיתי.
ככה אני מרגישה, אם להיות כנה.

אני אוהבת ומעריכה את עצמי. אני מאמינה ביכולתי להחזיר את השלווה והביטחון אל תוך חיי. אני אמיתית.

שליחה על ידי חופש* » 02 מרץ 2006, 11:47

אין תאריך מסויים שאני זוכרת שהיה טריגר לפרוץ החרדות.
מאז היותי ילדה אני זוכרת את עצמי חרדה.
יש לי המון פוביות- קלסטרופוביה, אגרופוביה, פחד גבהים, פחד מטביעה, פחד מטיסות, פובייה מחיות מסויימות.
הייתי ילדה חרדה, לאבא שלי, לסבא שלי, להיות לבד, מפורצים וגנבים...
ככל שעובר הזמן הן הולכות ומתעצמות לעיתים משנות פנים אך הן לא נעלמות.
עוד לא החלמתי מאף חרדה.
כאילו ככל שאני מתעסקת איתן יותר ומנסה לבין כיצד פועלת נפשי, אני יותר ויותר שוקעת לתוכן, ומצמצמת את חיי, שיתאימו לחרדותיי.

במצבי, המחשבה על טיפול תרופתי חולפת במוחי, אך דרך זו כל כך שונה מהלך חיי שאני נרתעת מלשקול זאת ברצינות.
חוץ מזה אני חרדה מתופעות הלוואי של התרופות. [-:

אסיים בנימה יותר אופטימית:
אתמול יצאתי עם הבת שלי לפגוש את אחותי, חזרתי הביתה לבד וחשבתי שהבית יהיה ריק ובכל זאת עליתי ולא התפתתי ללכת איתה אל ביתה.
עכשיו אני לבד בבית עם התינוקת שלי, היא ישנה.
היה רגע שחשבתי שאני נכנסת לחרדה ואולי אני קצת על גבול החרדה השקטה, אבל אני בסדר.

ואפשר לצאת מהמצב הזה אפילו מחוזקים בסופו של דבר
אני צריכה להציג בפני עצמי את הדברים שאני כן מצליחה לעשות, אולי זה יחזק אותי

שליחה על ידי ענבר* » 02 מרץ 2006, 13:42

נכון! בכל פעם שתצליחי לעשות משהו קטן ולהתגבר על החרדה תרגישי סוג של כח. אני למדתי להגיד לעצמי שזאת רק חרדה זה לא באמת... ולעבור את הרגע הזה של האימה ולגלות שאחריו לא קורה כלום, הכל נשאר כשהיה. אבל בקטן כל פעם קצת, כיבושים של טריטוריות חדשות.
בעבר, המחשבה על לישון בבית לבד ללא נוכחות בעלי לדוגמא, לא באה בחשבון. פשוט לא. בכל פעם שהיה עליו לטוס לחו"ל במסגרת עבודתו , נדדתי אל הורי שגרים רחוק מאוד ממני. אני חושבת שעברתי תהליך מן החוץ פנימה, כלומר, ברגע שיצרתי מסביבי סביבה תומכת, וידיעה שאני יכולה להתקשר באמצע הלילה לחברה שכנה, ודווקא השיתוף של הסביבה בקושי שלי והתגייסות של חברי ומשפחתי לעזור לי,עשתה את שלה בסופו של דבר. אני זוכרת נסיון שלי להשאר לבד עם הילדים לפני כשנה שכשל. הייתי חרדה מדי. וככל שהרגשתי שאני לא לבד בתוך זה ושיש לי דווקא תמיכה והבנה מבחוץ הצלחתי למצוא את הכוחות להתנסות שוב(כשלא היתה ברירה). אז כמובן שגם היום אני מעדיפה לא להשאר לבד בלילות אבל אני מסוגלת לעשות זאת כשיש צורך. מה שאני רוצה לומר בעצם שמנסיוני לשמור את זה בסוד, להתבייש לא עוזרים להתגבר, כי את נשארת לבד וזה בעצם בעיני המהות של החרדה: הפחד להיות לבד, שמתחבר עם חוסר אונים מאוד גדול ובדידות. עצם הדיבור על הקשיים עם אנשים קרובים , משחרר וטומן בחובו אפשרויות חדשות לתמיכה שאחר כך הופכת להיות תמיכה פנימית שאת יכולה לתת לעצמך.
אני מקווה שאני לא מעמיסה עלייך, כתבי לי אם כן. בדרך כלל לא כותבת פה באתר אבל קוראת המון.והנה דווקא מול הנושא הזה הכל כך משמעותי בעיני ושכל כך הרבה נשים עוברות אותו, פתאום מצאתי את התעוזה.

שליחה על ידי חופש* » 02 מרץ 2006, 21:17

אוי ענבר, תודה
כמה טוב לפגוש מישהי שמבינה בידיוק על מה אני כותבת.
את לא מעמיסה עליי כלל, את מרגשת אותי.

שליחה על ידי ענבר* » 03 מרץ 2006, 14:36

חופש יקרה, תודה. ריגשת אותי גם...
אני יכולה לחוש את הכוחות שלך דרך האנרגיה שקורנת מהכתיבה שלך.
חשוב לי שתדעי שהדרך שלי לא היתה קלה, וגם היום לא הכל מושלם. וכמובן שיש צלקות וסריטות ורגישויות שאני משתדלת לחיות איתם באופן הטוב ביותר שאני מכירה ומסוגלת, ושכן, יש עוד דרך ארוכה לפני, אבל אני כבר יכולה להסתכל אחורה ולראות את כברת הדרך שכבר פסעתי..וזה מעודד.הבלוג שלך מעורר בי המון מחשבות על מה שהיה. ואם יתאים לך בהמשך אשמח לשתף אותך, ואשמח כמובן לשמוע ממך עוד על מה שעובר עלייך.
חיבוקים מכאן...

שליחה על ידי חופש* » 04 מרץ 2006, 01:29

ענבר אני אשמח שתשתפי אותי בתהליך שעברת/ עוברת,
זה מאוד מקל לדעת שמישהו מבין אותך ואת מה שאתה עובר

ממני גם...

שליחה על ידי חופש* » 05 מרץ 2006, 01:10

מחר אהיה לבד... מ12:00 ועד 20:00
מצד אחד אני מרגישה שאני יכולה לעשות את זה ולעבור את היום ולהרגיש מחוזקת, ומנגד ישלי את הקול ה"פנימי" הזה שאומר: "את תיכף תתחילי להלחץ, את חרדה ועדין לא הבחנת בזאת".
כבר קבעתי לחלק מהשעות עם סבתא שלי שאלך אליה, הבעיה שאחד הפחדים שלי הוא לצאת מהבית כשבן זוגי איננו (לא יודעת מה זה הפחד הזה אבל הוא קיים).
אני מקווה שאצליח לצאת מהבית וללכת אליה, מבלי להרגיש חרדה.

צריכה עידוד ותמיכה |-:

אני אוהבת ומעריכה את עצמי. אני מאמינה ביכולתי להחזיר את השלווה והביטחון אל תוך חיי. אני אמיתית.

שליחה על ידי ענבר* » 05 מרץ 2006, 10:12

הי חופש, בוקר טוב. אני כאן קוראת אותך וחושבת עלייך. כל כך מכירה את המקום הזה.. מזכיר קצת ילד קטן קטן, כמעט תינוק שצריך את הביטחון שההורה שלו שם בשבילו. זקוק עדיין לנוכחות ההורית המיטיבה המגוננת, בלעדיה הוא אבוד. הייתי במקום הזה בדיוק.
החלק הטוב של העניין הוא שניתנה לאנשים כמונו הזדמנות שניה לגדול נכון. לייצר בתוכנו משהו חדש , בטוח ומדויק. מהמקום הזה אפשר רק לגדול!
אני חושבת שהחרדה והתקפי החרדה בעצם מאותתים לנו באורות אדומים מאוד, שאסור לנו לוותר על עצמנו. זה נשמע קצת גדול ואני לא יודעת אם את מתחברת לזה כרגע, אבל זה כמו שתינוק זקוק לטיפול הנכון בשבילו כדי שיגדל וישגשג כך גם אנו, שכנראה לא ממש היו שם כך בשבילינו כשאנו היינו תינוקות דורשות עכשיו את התיקון הזה, לגדל את עצמנו באופן הבטוח והמגונן ביותר.כדי שאחר כך נוכל להסתובב בביטחה בעולם כשאנו יודעות בדיוק מי אנחנו ומה אנחנו צריכות כדי להרגיש טוב.המשימה היא להתחיל לראות מה עושה לך טוב. להתבונן איפה קשה לך ואת שמה בצד, מוותרת. אפילו ברמה של אינטרקציות עם אנשים קרובים, כשאת חשה נפגעת או כועסת אך לא מתייחסת לזה, לא נותנת מקום לקול שלך, לא אמיתית עם עצמך ואחרים באותו רגע.
דברים מהסוג הזה, לפי נסיוני ,מצטברים ויוצאים בצורת התקף חרדה.
יופי שקבעת עם סבתא שלך, קצת להקל, אם בעלך זמין טלפונית ויכול לדבר איתך כשאת מרגישה לבד, זה גם יכול מאוד לעזור. וכמובן, גם אני פה. תכתבי איך את מרגישה .אני בבית רוב היום כי ילדי חולים היום.אז תכתבי!
אני בטוחה שתעמדי בזה! כי את הרבה יותר חזקה ממה שאת מתארת לעצמך. את מתמודדת עם אחד השיעורים החשובים שהזדמנו לך ויש לך את הכוחות להיות בתוך התהליך הזה, ולנסות להבין אותו. כל הכבוד!!

להתראות בינתיים, מחכה לשמוע ממך אם רק תרגישי צורך, זיכרי שאני כאן ..

שליחה על ידי ענבר* » 05 מרץ 2006, 10:16

חשבתי על עוד משהו , אולי קצת דבילי, אבל לי דברים כאלה נתנו ונותנים ביטחון. יש לך פלאפון? בתקופות שהייתי מאוד חרדה ,נוכחות הפלאפון על ידי כשאני מחוץ לבית מאוד חיזקה אותי, מתוך הידיעה שאם אני מרגישה מצוקה כרגע אני יכולה להתקשר למישהו שיבוא לקחת אותי, או סתם להרגע עם שיחה ולא להרגיש לבד.
חיבוקים

שליחה על ידי ענבר* » 05 מרץ 2006, 10:19

דבר אחרון שרציתי לשאול, האם בדקת את כל נושא המחסורים התזונתיים, ויטמינים? אני מבינה שיש לך תינוקת ואחרי הריון ולידה ואולי הנקה , יתכן שנוצרים מחסורים רבים בויטמינים שעוזרים לתפקוד מערכת העצבים(בעיקר ויטמינים ממשפחת הB ) וזה גם יכול להיות גורם שמחריף את נושא החרדות. כתבת שתמיד היית חרדה, אבל לא הבנתי ממך האם התקפי החרדה גם הם היו שם תמיד?
טוב בינתיים נשיקות, אני רצה לנקות ולתאם תורים לטיפולים לבן המשתעל שלי.

שליחה על ידי חופש* » 05 מרץ 2006, 12:18

הי את מדהימה, ראשית כל מה שכתבת כל כך מתחבר אליי 'לא נותנת מקום לקול שלך' פשוט מדוייק, זו סוגייה שלמה נושא הקול שאפילו בתקשור שעשתי בעניין החרדות עלה כעיניין מרכזי. הרבה תודה על זה שאת כאן...
בידיוק בבוקר דיברתי עם בן זוגי על זה שנראה לי שנקנה לי פלאפון שיהיה לי ליציאות שלי מהבית. אמרתי לו שקצת קשה לי לצאת מהבית כשוא לא נמצא כי כאילו אני עושה משהו שהוא לא יודע עליו "ואם אצטרך אותו, הוא לא ידע". הוא אמר אל תדאגי אני יודע שאת הולכת לסבתא שלך, וחוץ מזה את יכולה להתקשר אליי ולהגיד לי כשאת יוצאת. זה מאוד הקל עליי, האמת ביחוד מה שמקל עליי זה שהוא לא נלחץ ממני.
עכשיו הוא בידיוק ירד עם התינוקת שלנו לטיול עם הכלבה והוא תיכף יוצא לעבודה, יהיה בסדר...
אההה ולגבי החוסרים בידיוק בסוף השבוע עשיתי בדיקות דם כי יש לי הרושם שיש לי מחסור בכמה מרכיבי תזונה, בקיצור את מכשפה D-:
שוב תודה

שליחה על ידי חופש* » 05 מרץ 2006, 13:40

שכחתי...
מקווה שילדיך מרגישים טוב יותר
שולחת להם

וחיבוק לך

שליחה על ידי ענבר* » 05 מרץ 2006, 16:12

הי, חופש, מה שלומך?
איך עובר הזמן ?
אצלי הגדולה העלתה חום ועכשיו היא ישנה והקטן משתעל . נקווה לטוב. קשה לראות אותם ככה וגם מדאיג.
מקווה שאצלך הכל רגוע...

שליחה על ידי חופש* » 06 מרץ 2006, 09:12

אתמול כבר עבר!
ניסיתי להראות כלפי חוץ שהכל בסדר ותחת שליטה, כנראה שהקטנה שלי קוראת אותי מתחת לפני השטח...
זה התחיל כשרציתי להתארגן ולצאת מהבית, (אני ניסיתי לעשות את כל ההתארגנויות מהר כדי שלא אחשוב יותר מדי על המהלכים ואתחרט) והקטנה שלי החליטה להאט לי את הקצב על ידי בכי לציצי... משהצלחנו לצאת היא לא הפסיקה לצרוח בעגלה שהיא רוצה על הידיים (והיא אוהבת לנסוע בעגלה, במיוחד מאז שעברנו לעיר). היא כבר כבדה לי, זה נכון שהיא הרבה על הידיים, אבל לא לטיולים ארוכים. אח"כ כשהיא כבר הסכימה לשבת בעגלה ואפילו היה נראה שהיא נהנת מזה, החלטתי ללכת בידיוק בצד המדרכה שהרסו ובונים שם הכל מחדש. לא רק שבקושי הצלחתי להזיז את העגלה, כי כל רגע היא נתקעה ונכנסה לבורות פתוחים, בסוף הגעתי לשביל צר ומגודר משני צדדיו שכמעט שהעגלה לא עברה בו, עד שברגע שהרגשתי שאני עלולה להתחיל להלחץ, נחלץ לעזרתי עובר אורח ועזר לי להרים את העגלה עד לסוף השביל.
ההדרך ארכה מאט יותר מהרגיל
, אבל בשורה התחתונה ע ש י ת י א ת ז ה ! ! ! יצאתי מהבית לבד, כשבן זוגי לא היה.

היו רגעים אצל סבתא שלי שחשבתי שאולי בעצם "כדאי" שאתחיל להלחץ, המחשבות הללו לא מרפות הן תמיד שם, כאילו המוח לא שוכח.. הוא לא מתפתה להאמין לפרץ הביטחון הפתאומי שתקף אותי, הוא שם כדי להזכיר בכל רגע שהפחד והחרדה קיימים כל הזמן, ושלא אנסה לעבוד על עצמי. או אולי שלא אהנה יותר מדי מהרגע הרגוע...
ואז יזמתי שנצא שלושתנו לסיבוב... אז זהו, שבאותו רגע שהצעתי הרגשתי סופר בטוחה שאני יכולה לעשות את זה.
ייצאנו והיה אויר קריר ונעים, וברגע מסויים של המתנה לרמזור, וסבתא שלי שמדברת איתי, והקטנה שקצת מתלוננת על העצירה הפתאומית... הרגשתי סחרחורת קשה.
אני לא בטוחה שהסחרחורת נבעה מהתקף חרדה כיוון שאני סובלת מורטיגו מסיבות שונות, אבל החרדה שלי היא מלהרגיש לא טוב, והיא מתממשת!
במצב הזה ישנן שתי אפשרויות: האחת להלחץ נורא ולהרגיש מרגע לרגע יותר ויותר גרוע, והשניה לחכות כמה רגעים (אפילו בלי לעצור את העולם) והורטיגו עובר.
לשמחתי בחרתי באפשרות השניה כי לא רציתי להלחיץ את סבתא שלי. שמחתי כשסבתא רצתה לחזור מהר יחסית כי היה לה קר [-:
ואז כשחזרנו הקטני שלי הלכה לישון והיה שקט ורגוע עם סבתא, שתינו ואכלנו ושוחחנו המון, ובערך ב20:15 האיש הגיע, הקטנה התעוררה כבר, נשארנו עוד שעתים עם סבתא ונסענו כולנו יחד הבייתה.

שמחה שהיום הזה עבר

איך יכול להיות שאני אדם כל כך מודע אם אני כל כך חרדה?
להפרעות נפשיות אין כל קשר לרציונל. ישנה טענה שדווקא האנשים האנטליגנטיים יותר והרגישים נוטים יותר לחרדות.

שליחה על ידי חופש* » 18 יוני 2006, 20:24

טוב עבר הרבה זמן מהפעם האחרונה שכתבתי...
האמת שהמצב מעט השתנה ואולי אף השתפר, אבל ממש במעט.
אני יוצאת עם התינוקת שלי לטייל כמעט בכל יום לבד רק שתינו, ואני נשארת בבית לבד כשבעלי הולך לעבודה הרבה יותר רגועה ובטוחה.
אבל אני עדין מרגישה אדם חי ולא.
היום אמרתי לאיש שלי שאני מרגישה סוג של אמבה, מאין בעל חיים ראשוני בראשיתי.
הוא אומר שמאז ומתמיד אני לא מתמסרת לחיים כאן-בעולם הזה, ושמאז שהוא איתי (13 שנה) יש לו תחושה שאני מפחדת לחיות.
דיברנו על זה כי לאחרונה חשבתי אולי לנסות בכל זאת טיפול תרופתי, למרות שכעקרון בחירה בטיפול מסוג זהמנוגדת לאורח חיי, פשוט נמאס לי לחיות בצל החרדה, גם כשאני עושה דברים שקודם לכן פחדתי לעשות המחשבות החרדתיות לא מרפות לא נותנות שקט.
רציתי לשמוע רשמים ממי שנוטל תרופות להפחתת חרדהאז אם יש באתר מישהי/מישהוט כזה אשמח שישתף אותי בתחושותיו ובהשגיו אם קיימים.

דבר אחרון ענבר אם את רואה את ההודעה אשמח לשמוע ממך
בינתיים זהו

שליחה על ידי ענבר* » 19 יוני 2006, 22:14

הי חופש, מיד נכנסתי לדף שלך כשראיתי אותו ב "מה חדש".
אני מבינה שהמצב השתפר, אבל לא מספיק...זה נשמע לי רעיון לא רע לנסות טיפול תרופתי, לפחות לראות אם יש הקלה, לתקופה מוגדרת ואז להחליט אם להמשיך או לא, כמובן בפיקוח רפואי.
מאז שכתבתי לך המקום הזה של החרדה הרים ראש קצת אצלי. אני נאבקת. התחלתי ללכת לטיפול בדמיון מודרך וגם ניקויים אנרגטיים, וגם התחלתי להפעיל את הגוף, פתאום קלטתי שיותר מדי זמן הזנחתי אותו,{18 שנה..) ושבעצם אני כמו צופה מהצד בו אבל לא בוטחת בו, לא חלק ממנו כאילו אנו שתי ישויות נפרדות. מרגישה שהכיוון של הגוף נכון לי, מחזק. עדיין לא עושה מספיק אבל לפחות התחלתי.
מאוד מזדהה עם האמירה של בעלך על הפחד לחיות. תמיד היה נדמה לי שאני פוחדת למות, אבל לאחרונה הבנתי שאני פוחדת לחיות.וזו נקודת מבט שונה לגמרי. שמחה לשמוע ממך שוב..

שליחה על ידי חופש* » 19 יוני 2006, 23:56

ענבר, מעט התרגשתי כשראיתי את ההודעה ממך [-:
זהו שהיום אני כבר לא כל כך בטוחה שבא לי להתחיל טיפול תרופתי... אתמול שוחחתי עם המטפלת "לשעבר" שלי (אני רחוקה ממנה גאוגרפית), והיא אמרה לי לנסות אולי טיפול בהומאופטיה קלאסית, ונראה לי שאני רוצה לנסות, לפחות להרגיש שניסיתי את רוב הדרכים הטיפוליות שאני מתחברת אליהם. עכשיו הבעיה היא תקציבית אבל נסתדר...
אולי אכתוב מאוחר יותר

שליחה על ידי חופש* » 20 יוני 2006, 00:38

אני מרגישה שהבעיה כל כך שורשית ושטיפולים "רכים" למיהם כבר לא יעזרו, אני צריכה משהו שיחדור עמוק, משהו שיצליח לחצוב בתוככי נפשי.
אני כל כך רוצה לאוורר את הוואקום הזה שנוצר סביבי.
אם פעם ראיתי באופק את היבשה המיוחלת היום אני לא יודעת אפילו לאיזה כיוון להסתכל.
ענבר שתי ישויות נפרדות, כל כך נכון... אני לא עושה עם הגוף שלי כלום מלבד להתבאס עליו. לפעמים אפילו לא נעים לי ממנו שאני כל כך לא מפעילה אותו. חשבתי ללכת לריקודי בטן, נראה לי שזאת יכולה להיות חוויה מרעננת למדי, אני קצת מתביישת...
בא לי להכניס משהו חדש לחיי, לא בטוחה שמעיזה...
רוצה לאהוב לחיות.
אנסה

חופש, ראשית

גדול!
מכירה את המקום הזה של החרדה, ורוצה לחזק אותך בתהליך הפרידה ממנה.
באופן אישי אני מאמינה גדולה בהומאופטיה קלאסית, לא יודעת אם לזה התכוונת, אבל הומאופטיה זה לא טיפול "רך", להיפך, זה משהו שחודר עמוק אם מתמסרים. לי זה עזר ועוזר בחיים. חוץ מזה אישה מדהימה שעזרה לי מאוד היא אורנה שפרון, שנותנת יעוץ גם בטלפון. בשנתיים האחרונות עברתי תהליך מדהים של ויתור על המקום של החרדות בחיים שלי, ואני מרגישה עכשיו שעברתי דרך ארוכה מאוד. להשאר לבד, למשל, היה משהו שמעורר בי אימה, במיוחד בלילה, והיום כבר לא. סבלתי מסיוטים בכל לילה עד לפני כשנה, עכשיו הם נדירים ביותר! (וגם הרבה פחות מפחידים). פחדתי מזרים ברחוב ועוד ועוד... דווקא מנשא זה משהו שעזר לי בהליכה ברחוב, הרגשתי כאילו שהצמידוּת הזו לבתי מגינה עליי קצת מהעולם. מזדהה מאוד עם רוצה לאהוב לחיות . זה אפשרי.

בא לי להכניס משהו חדש לחיי, לא בטוחה שמעיזה...
נראה שאת מאד קרובה.
רוצה לאהוב לחיות.

בימים האחרונים אני נמצאת בחרדה כל כך איומה עקב סיטואציה שנקלעתי אליה, יותר נכון הכנסתי עצמי אליה,
עד שקשה לי להבין איך אפשר לחיות עם רמות כאלה של חרדות בתדירות גבוהה או במשך תקופות ממושכות.
נדודי השינה, דפיקות הלב, האימה הזאת שמכרסמת בלב. והפחד, הפחד.....
מאחלת לך שתמצאי את הדרך. @}

שליחה על ידי חופש* » 20 יוני 2006, 14:59

בנות

אתכן חזרה
תודה

שליחה על ידי חופש* » 17 יולי 2006, 23:30

היום חוויתי את התקף החרדה הקשה ביותר מאז שנולדה לי בתי.
בעלי יצא לעבודה ובדרך כלל ביום הזה אני הולכת בשלב מסויים להורים שלי עד השעה שפחות או יותר הוא חוזר.
היום החלטתי שאני לא רוצה ללכת אני רוצה לנסות להיות לבד עם הבת שלי. זה בערך 7-8 שעות עד הלילה מאוחר.
ניסיתי להתארגן על כך במחשבות, כתבתי לעצמי כל מיני דברים שאני יכולה לעשות בבית בשעות הללו, תכננתי לצאת לקנות דבר מה במרכז העיר. בערב היתה אמורה לקפוץ אליי בת משפחה לאסוף ממני משהו, בקיצור הייתה לי סך הכל תוכנית די בנויה.
ואז אחד אחרי השני הכל התחיל לקרוס, בעלי יצא שעה לפני השעה שבדרך כלל הוא יוצא, והוא נזכר בכך ברגע האחרון אז הוא התארגן בשתי דקות ונעלם, אמא שלי התקשרה אלי ואמרה לי שהיא נוסעת לאחותי ושאלה אם אני רוצה להצטרף, אבל בגלל הבת משפחה שאמורה לבוא לא יכולתי (חוץ מזה רציתי כאמור לנסות לבד...), אחרי השיחה עם אמא שלי התחלתי להלחץ שהם לא יהיו אם בכל זאת אני אחליט שאני צריכה את חברתם.
ואז יצאתי לטיול המתוכנן ושכחתי את הפלאפון ( שקיים רק לרגעים כאלה) והחלטתי לוותר ושיהיה בסדר.
התחלנו את הסיבוב והרגשתי שאני מעט בחרדה אבל משהו שבפרוש אפשר לשאת. ואפילו הארכתי את הטיול מעט, ואז באמצע הדרך הביתה נכנסתי לחרדה גדולה, פשוט התקף חרדה בכל מובן המילה. והייתי עם הבת שלי. המשכתי בדרכי הביתה תוך שאני לוחשת אל עצמי מילים והצהרות מחזקות, הגעתי הביתה. אחותי טלפנה אליי ורצתה לקבוע איתי למחר כל מיני תוכניות ואני רק יותר ויותר נכנסתי לחרדה. עדין לא קלטתי את חומרתה.
הבת המתוקה שלי לא הקשתה עליי בכלל היא פשוט היתה כאן. אני בניסיון הזה להמשיך לתפקד, ומרגע לרגע חרדה יותר ויותר וכבר חושבת לטלפן למישהו שיבוא להיות איתי, אבל המחשבה הזו מלחיצה אותי יותר, וחוץ מזה אין לי בכלל למי לטלפן כי אני לא אקפיץ אליי את אחותי שגרה חצי שעה ממני, ובטח לא את ההורים שלי שיעשו מזה מטעמים. רציתי לטלפן למטפלת שלי אבל הרגשתי שכל הסיטואציה שלערב עוד מישהו עכשיו במצבי עלול לגרום לי לחוסר תפקוד מוחלט לזמן מסויים, הבנתי וידעתי שאי צריכה לעזור לעצמי.
נעמדתי מול המראה, הסתכלתי על עצמי וניסיתי לדבר אל בבועתי ולהרגיע את נפשי. כתבתי הצהרות, לקחתי כמויות של רסקיו, שתיתי מים, היו רגעי הקלה אך מיד היתה עוברת בראשי איזו מחשבה שהלהיטה את הכל מחדש.
רק רציתי שיעבור כבר הזמן ושהדודה הזו תגיע פשוט תארח לי לחברה קצת. גם זה היה יכול להיות סיבה טובה להלחץ כי כשאני בהתקף חרדה לעיתים שיחות עם אנשים ובטח אירוח יכול לגרום למצבים שמחמירים את המצב. החלטתי להתמסר לביקור ולהרוויח ממנו את החברה שלה כל כך נזקקתי. ולקראת שהיא הגיעה התחלתי להרגע (ע"י כתיבת הצהרות) וכשהיא הייתה התמסרתי לגמרי לביקור.
עכשיו הקטנה שלי ישנה בעלי בדרך (הוא בידיוק טילפן ורק אמרתי שהיה לי יום קשה במיוחד והתחלתי לבכות, נדבר כשיגיע הביתה) ובעיקרון אני הרבה יותר רגועה, חוץ מזה שאני לא יודעת איך לצאת מהיום הזה מחוזקת...

עכשיו אני מרגישה תשושה וסחוטה
אחרי המאמץ שהשקעתי בלשחרר את עצמי מהחרדה ובלהמשיך לתפקד עם בתי
תודה על שאתן כאן

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום, שמי גילי, סטודנטית לתקשורת במרכז הבינתחומי.
במסגרת פרוייקט הגמר שלנו, התבקשנו לחשוב על אפליקציה שיכולה לעזור לאנושות.
חשבנו ללכת על תחום האגרופוביה, אך כדי להצליח לבנות אפליקציה שאכן תועיל ותעזור, עלינו לדבר עם אגרופובים כדי לדעת מה באמת יכול לעזור להם.
אם יש מישהו פה שהוא אגרופוב והוא מוכן לשתף אותי ואת קבוצתי ברגשות שלו, בתחושות שלו, איך זה בא לידי ביטוי ומה יכול להקל ולעזור לו, אשמח אם תיצרו עימי קשר
[email protected]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בזמן האחרון נמצאת בדכאון ובחרדות .כל פעם שקוראת או רואה בסרט על איזו מחלה מתחילה להרגיש אצלי את התסמינים .גם אם אין בזה הגיון זה לא משנה לי התחושות האלו מנהלות לי את החיים משתקות אותי. ממש לא יודעת איך לצאת מזה. אני גם מנסה להכנס להריון אולי המצב שלי מונע את הכניסה להריון. אשמח לתגובות

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חופש יקרה, מה שלומך היום??

היי, מה שלומכם היום?

באופן טבעי

באופן טבעי