בלוג עבר הווה עתיד

[התבוננות*]

לפני השינה, אנחנו מספרים לבנות סיפור. כשאין כל כך כח, אז מגיעים לפשרה ואנחנו מספרים להן סיפור על עצמנו כילדים. הן ממש אוהבות את זה... ולי זה מזכיר מדורת שבט, שבה ה"זקנים" מספרים לצעירים מה היה פעם...
וככה מצאתי אתמול בערב את עצמי, צוללת לתוך הילדות והעבר.
בפעם הראשונה שהבכורה שלי ביקשה שאספר לה על עצמי, הייתי ממש נבוכה.
הילדות שלי היתה מאוד מורכבת, אם לומר בעדינות... אבל בכל זאת מצאתי דברים קטנים, שממש נהניתי להזכר בהם.

נולדתי למשפחה מפורקת, ילדה שביעית, לאמא אחרי הרבה הריונות שחלקם הסתיימו בהפלות, מוות של תאומים אחרי לידה, ועם זאת הפערים בינינו האחים לא היה גדול במיוחד.
הייתי בת הזקונים.
בפועל, אבא כבר לא היה בבית כשנולדתי...
וככה אמא היתה עם שבעה ילדים קטנים "ואני הייתי ילדה בעצמי, מה אני הייתי מבינה, בחייך..." ככה היא בהתגוננות כל פעם כשנזכרת...
וככה יצא שאת אבא שלי, כמעט לא יצא לי להכיר, אז המצאתי אותו. והוא היה מושלם.
כשכן היה מגיע הביתה אחת לכמה שבועות, היה כמו אבא מהחלומות- זה היה כמו יום חג. אבא הגיע, אבא הגיע... היינו מתרוצצים משימחה בחצר ובבית עד שהיה מחנה את האוטו ומגיע עם ארגזים של גלידות, ממתקים, מתנות, ולאמא שלי היה מביא המון אוכל.
הכל היה בגדול אצלו.
ואז בבוקר, היה נעלם.
אני זוכרת את אמא שלי ממיינת לו את הבגדים לכביסה, מריחה אותם, בודקת אותם, וכשהיתה מוצאת כתמים של שפתון היתה מתחילה לדבר אל עצמה בעצבים, ולקלל אותו, ואני הייתי איתה שם, לא מבינה מה קרה, ורואה אותה בוכה ונשברת...
וכששאלתי פעם (והצטערתי על כך מאוד אחר כך...) היא שיתפה אותי שהיא מחפשת סימנים של אודם... ואני לא הבנתי מה העניין הגדול סביב האודם, אז מה אם יש לו אודם על הצווארון?
ברור שהוא חמוד, אבא שלי, אז מה אם נישקו אותו...
אבל גם היה ברור שזה מפרק את אמא שלי...
וכשהוא היה מגיע, הם היו רבים כל כך, עד שהוא היה הולך עוד לפני שהספיק להתייחס אלי, או אל מי מהאחים שלי...

[התבוננות*]

"ממי, מה נהיה ממני..."

גדלתי אצל זרים.
בגיל חמש, משפחה אומנת, זה לא החזיק, חזרתי הביתה, מבולבלת מהיסוד... כלום כבר לא היה ברור...
נצמדתי לאמא יותר מאי פעם...
כל האחים שלי כבר לא היו בבית. כולם בפנימיות, גם האח האהוב שלי, הגדול ממני בשלוש וחצי שנים. שנינו הצעירים של הבית.
רוב הזמן אני עם אמא, מריחה את הסוף...
העובדת הסוציאלית שמאוד אהבתי באה לביקור, עם עדשי השוקולד, שתמיד זכרה להביא לי...
ואני הייתי מאושרת.
היא ואמא דיברו איתי על כך שכדאי שגם אני אעזוב את הבית...
נפגעתי עד העצם... לא הצלחתי להבין... בכיתי, מחיתי, התחננתי, אמרתי שטוב לי, טוב, אני רוצה להיות איתך אמא, אני אשמור עלייך... אל תקשיבי....אמא...
אמא שלי אמרה שבסדר. היא תחשוב על זה.
יום אחד, אמא שלי אמרה לי שהיא רוצה שאבוא איתה לראות מקום שבו יש הרבה ילדים, מקום נחמד.
כשהגענו לא ראיתי אף אחד. היה גן שעשועים קטן, ובתים סגורים.
איפה כל הילדים אמא? אולי הם בבית ספר, היא אמרה לי.
שיחקתי בגן השעשועים בזמן שאמא שלי ישבה עם מישהי ודיברה, והסתכלה עלי... ואני עליה, כל הזמן.
כשניגשתי אליה, היא אמרה לי שהיא צריכה ללכת רגע לדבר עם מישהי. לא הסכמתי להשאר לבד בגן השעשועים. היא התעקשה ואני נצמדתי אליה, בבכי, חיבקתי לה את הרגל חזק, חזק, שלא תלך... שלא תיפרד ממני...
ואז יצאה מישהי ממבנה קטן, שהיה מחובר למבנה יותר גדול, ואמרה לי בנחרצות ובביטחון, שעלי להניח לאמא להכנס. שהן צריכות לדבר קצת, ואחר כך אמא תחזור אלי.

הלכתי המומה, בחזרה לנדנדה ישבתי עליה בשקט, וחיכיתי. עבר המון זמן ואמא שלי לא חזרה.
פחדתי ללכת לאישה הזו, לבקש את אמא שלי.
היה כבר ערב. בסוף הלכתי לחדר של האישה. היא פתחה את הדלת, ובכלל שכחה שאני שם...
אה, אמא הלכה, את תישארי כאן, תיכף מישהו יבוא לטפל בך, ויסביר לך מה קורה...
משהו כזה, אני לא בידיוק זוכרת, כי השמיים נפלו עלי... ומאז הכל כבר לא היה מובן הרבה שנים...
הכאב הזה בבטן, חוסר האמון, הפחד...
ישנתי בין זרים, במקום לא מוכר, וחיכיתי לאמא שלי, שתחזור כבר...

[רום_הראל*]

אני עזבתי את הבית בגיל 11. הלכתי לפנימיה מיוזמתי. כי היה לי רע בבית. היה לי רע בילדות. המפלט שלי היה להתבגר כמה שיותר מהר...
אני מושיט לך יד...
מחוייך...
העבר לא הצליח לרמוס אותי [ואותך] והעתיד יצטרך לחשוב על משהו מאד מתוחכם כדי להצליח איפה שהעבר נכשל... ובהווה יש חג שמח...

[קט_קטית*]

((-))((-))

[התבוננות*]

תודה על החיבוק, ועל השיתוף וההשתתפות @}
אתמול יצא המון בכי.
הרגשתי איך חומות בלתי נראות, שכל כך התרגלתי לחיות מבעדן, מתחילות להינמס. התחלתי כאן משהו משמעותי, שחיכה בתוכי המון זמן.
במקום לכעוס, ולהיות לבד בתוך החומות שלי, בכיתי. שיתפתי את בן הזוג בעצב שלי, בלי לספר את הסיפור שסופר כאן.
בלי כל המלל. רק רגש.
ופתאום היתה קירבה כזאת בינינו, כמו שתמיד כמההתי אליה, כשפגשתי זוגות כאלה מסביב. איזשהו זיק של קירבה אינטימית, במובן הכי חברי.
ליטפתי לו את הפנים. אהבתי אותו. והוא הסתכל עלי דומעת, והיה איתי. בלי הרבה מילים...

בבקר כשהתעוררתי, היתה בי תחושת כבדות... משהו מהימים ההם, שקשה להתעורר בבוקר, קשה להכיל את עצמי ואת החיים... משהו שחשבתי שכבר מאחורי...
ואז החלטתי לעצום עיניים ולהתבונן על המקום הכבד והדחוס הזה.
מתוך הרגע הזה, של ההתבוננות פנימה עלו בפני ההורים שלי, לא בגופם, כי אם בנשמתם, במהותם, והחמלה עטפה אותי, וידעתי שהסליחה שלי נחוצה להם, בדיוק כפי שנחוצה לי.
לאהוב אותם, בלי לישפוט, בלי לכעוס, בלי לשמור טינה, בלי חומות, ובלי פחד...
לאהוב את עצמי כפי שלא יכלו מעולם, ולאהוב את האיש שלי, היקר הזה, ואת האוצרות שיצרנו ביחד.
ועכשיו לאט, לאט.

[קט_קטית*]

_מתוך הרגע הזה, של ההתבוננות פנימה עלו בפני ההורים שלי, לא בגופם, כי אם בנשמתם, במהותם, והחמלה עטפה אותי, וידעתי שהסליחה שלי נחוצה להם, בדיוק כפי שנחוצה לי.
לאהוב אותם, בלי לישפוט, בלי לכעוס, בלי לשמור טינה, בלי חומות, ובלי פחד...
לאהוב את עצמי כפי שלא יכלו מעולם, ולאהוב את האיש שלי, היקר הזה, ואת האוצרות שיצרנו ביחד._

חתיכת תהליך סיכמת פה

זהו קסם האימהות. אחרי שהוא נולד בך את יכולה להיות אמא לאמא שלך, והכי חשוב אמא לעצמך. לגלות שאין גבול לאהבה ולחמלה.
תודה לך על השיתוף ועל הדרך שאת מעבירה אותי בשנית.

[ציפ_ציף*]

קוראת את הכאב שלך.
שרתתי בפנימיה לילדים,אני זוכרת ילדים שכמהו לבית,לחזור הביתה...לפעמים בבית חיכו צרות גדולות,
אבל זה היה הבית היחיד שהם הכירו,הם היו מנסים לברוח,לעשות בעיות שאולי יעיפו אותם.
רק הביתה הם רצו.
שאני קוראת מה שכתבת,אני יכולה להבין את הכאב של אותם ילדים,אז,כשאני בעצמי עוד הייתי קצת ילדה זה היה נראה לי מטורף,לאן הם רוצים לחזור???
לא יותר טוב להם כאן?

בהצלחה בתהליך הבירור שאת עוברת @}

[גלית*]

את מלאת רגש ותבונה.
הבאת אותי לידי דמעות.

[פלוני_אלמונית*]

ראיתי מה שרשמת ליונת: כשאת מעלה את מה חדש, סמני את הרובליקה: שינויים שכבר ראיתי (נדמה לי שהיא האחרונה)

[התבוננות*]

המון זמן נשארתי שם. לא ידעתי מה זה המקום הזה, ולמה אני שם בעצם,,,
הייתי אבודה, כמו שאי אפשר לתאר.
הילדים האחרים כנראה כבר הכירו את המקום.
הייתי מהצעירים ביותר, בכיתה א'. אבל הגעתי קצת אחרי שנת הלימודים. כולם היו רעבים להורים שלהם. מופקרים בלי מישהו שיראה אותם. ואני חלק מהם.

לאט, לאט, למדתי את המקום. אבל ממש לאט. גורה קטנה. הייתי רגילה לישון עם אמא שלי במיטה הזוגית. להתכרבל איתה מתחת לשמיכות, לחבק אותה כשהיתה בוכה לצלילי מוזיקת פריד אל עטראש... או אום כולתום.
לא סובלת את המוזיקה הזאת עד היום.

עכשיו הייתי במיטת קומותיים. נתנו לי את המיטה היחידה שהיתה פנויה, וגם איזה תא קטן שלא ידעתי מה לשים בו.
הייתי במיטה התחתונה, ממנה נשקף עץ, שהיה ממש קרוב לחלון. בלילה הוא היה כל כך מפחיד. לא הייתי מצליחה לישון לפחות שנתיים ככה... פוחדת מהעץ שהיה שחור, וזז ברוח...
הייתי עושה פיפי כל לילה. פחדתי לקום לשירותים.
פחדתי מהעץ, פחדתי מהחושך, פחדתי מהילדים שנשארו זרים תמיד, פחדתי ממינה המדריכה הגרמניה שהיתה מפחידה אותנו עם העיניים.
ושנאתי את המנהלת של הפנימיה, שאמא שלי פגשה. ממנה הכי פחדתי.

הייתי כמו ילדה שפשטו את עורה מעליה, חשופה לגמרי, בלי שום הבנה או יכולת להגן על עצמי. ורק חיפשתי חום, מישהו שיגע בי.
איפה אמא שלי?
הייתי מנדנדת את הגוף במיטה הקרה, ובוכה בשקט, מתחת לשמיכה שמסתירה את העץ השחור והזז... ולא יודעת איך לצאת משם. עם מי לדבר.
אלה היו הימים שהבטחתי לעצמי לא לשכוח מה זה להיות ילד\ה. הבטחתי לעצמי לזכור כמה זה נראה קל, ובעצם כמה זה מורכב.
ידעתי שאני אתנהג אחרת. כשאגדל...
כל מה שפגע בי, ידעתי שעלי ליזכור. כל אדם טוב שפגשתי ידעתי שעלי ללמוד. ידעתי שהכל יכול להיות מאוד אחרת. שהכל צריך להיות מאוד אחרת. ועלי רק לגלות מהו האחרת הזה... כדי לדעת איך לחיות אותו... כדי להפסיק את הטירוף...
מכל האחים שלי, היה לי את האח שנולד לפני. הוא היה התאום שלי, למרות שלוש וחצי השנים שהיו בינינו. הוא היה הזוג שלי. במשפחה שיש בה הרבה אחים וההורים לא מתפקדים, אח כזה הוא כל העולם... ויותר.
גם אח שלי היה בפנימיה, אבל לא בשלי... וזו היתה עוד סיבה לסבל בשבילי... בירוקרטיה מחורבנת. זה יכל לעשות את כל ההבדל שבעולם.
אח שלי...
שבועיים הייתי ככה, אחרי שאמא שלי נטשה אותי. השבועיים הכי ארוכים שאפשר לדמיין. שבועיים שבהם הפכתי מגור תמים לכלב רחוב רעב...

כיתה א'-
מיד למחרת בבוקר, הלכתי לכיתה א'.
הייתי כמה ימים בכיתה א', כשהייתי בבית, אבל לא משהו שלקחתי ברצינות מדי. רוב הזמן הייתי בבית, ולא הלכתי לבית ספר, כי לא אהבתי את זה.
עכשיו כשאני נזכרת תוך הכתיבה כאן אני מבינה שזו כנראה היתה הסיבה המרכזית לשלוח אותי למקום הזה.
כך שבפועל, כיתה א' התחילה במקביל לניתוק מהבית. מעבר חד וחותך וצורם וצורב, ביחס לכל החופש שהיה לי לפני כן.
היינו חייבים לקום ממש מוקדם בבוקר, לסדר את המיטות שלנו ממש כמו בצבא, אחרת יש סנקציות (ילדים בכיתה א'!!!!!), להתלבש והכל לבד, ללכת לחדר האוכל אחרי מעין מסדר ניקיון...והתפקדות... היינו לומדים בבית ספר שבו מרבית הילדים לא בפנימיות, וככה הייתי צריכה לשבת בכיתה, ולא להבין מה קורה בחיים שלי לעזאזל, והשבועיים לא עברו. ולא היה רגע דל, כל הזמן התישו אותי, ולא יכולתי לישון או לאכול, והייתי נרדמת בכיתה ואף אחד כנראה לא ממש שם לב.
בסוף השבועיים מינה המפחידה ליוותה אותנו לתחנת האוטובוס, העלתה אותי על האוטובוס לבד, ואמרה שאמא תחכה לי בתחנה האחרונה.
הייתי חיוורת ומותשת, שמחה ומפוחדת, וידעתי שאמא שלי לא תסכים לעולם שאסע לבד באוטובוס... אבל חשבתי שהיא גם לעולם לא תשקר לי, ולעולם לא תשאיר אותי לבד כל כך הרבה זמן...
אמא שלי פגשה שבר כלי. היא ניסתה להתנגד לכך שאחזור, אבל בסוף שלחה אותי לשם שלוש שנים.

[אילה_א*]

מרתק ועצוב
קוראת אותך

[קט_קטית*]

[אין_כמו_משפחה*]

מרתק ועצוב קוראת אותך @}

[עולם_ומלואו*]

קוראת אותך

[רום_הראל*]

שאלה לי אליך....
גם לי יש ניסיון עם פנימיה....
האם היית רוצה את ניסיוני המקביל והאחר כאן או שאת רוצה להתמקד בהוצאת כאבך?

[קט_קטית*]

יותר ג'נטלמני יהיה לספר על עצמך בדף אחר (לא חסרים לך ) וכאן לשים קישור
באהבה

[נטע*]

וואו. את מרתקת, כובשת, אני קוראת.
חיבוק.

[אילת_מ*]

בבקשה תמשיכי

[רוצה_להיות_אני*]

ובוכה בשקט