בלוג שחף מנהיגה מרד מדוכאים

תודה הרמוני שהזכרת לי את החכמה הרבה של האיש הזה

{ פרק שביעי - דמעות.

"חשבתי על זה ואני לא רואה איך אני יכולה להמשיך בלי לדבר עם הפסיכולוג שלך", אומרת דר פולנסקי.
"אני לא מבינה מה הוא אמור להגיד שאני לא יכולה להגיד לך בעצמך. כל התהליך כתוב ומתועד, אני יכולה לתת לך את הכל, זה אפילו באינטרנט" (תירגמתי את החלק הבלוגי של פוסט טראומה קיבוצית לאנגלית ואפילו נתתי לאנדרה. אני חושבת שהוא ממש התרגש, החמוד).
"לא, זה לא מה שמעניין אותי", מחייכת בסלחנות. "אני צריכה לדבר איתו"
"זה לא כל כך פשוט לי, אני עבדתי איתו הרבה זמן על בנית אמון ובנית "מרחב בטוח" ואני מרגישה ששיחה כזו תפגע בעבודה שלי איתו". אני תוהה אם אפשר לשלוח אותה לסמדר נ להסברים.
"אז את בוטחת בו ואת לא בוטחת בנו?" היא נפגעת-מאשימה-מפעילה סחיטה רגשית.
"זה יפגע גם בשיחות שלנו", אני נמנעת מלענות את התשובה הברורה (שהיא, "כאילו, דה?") , "אני מאוד לא אוהבת להרגיש שמדברים עלי מאוחרי הגב".
"אה, זה מה שמפריע לך?" היא מחייכת בנצחון, "זה לא בעיה, הוא יכול לבוא לכאן, נקבע פגישה ונדבר ביחד"
בטח – כדי שתוכלו לדבר עלי בגוף שלישי בנוכחותי ולהחליט בינכם מה הבעיה שלי ומה אני צריכה לעשות? מצחיק מאוד.
עכשיו כבר איבדתי את הסבלנות והתחלתי לצעוק עליה, ואני מניחה שזו הסיבה היחידה שהיא ויתרה בסוף וסיכמה "אז נסכים שאנחנו לא מסכימות" ( לא, פוסטמה, סיכמנו שאת לא יכולה להכריח אותי ושאני לא חותמת לך על כלום ).
מייד אחרי זה יש את טקס ה"מי כאן המלך" שבו ה"חולים" אמורים להציג את המטרות שלהם להשבוע, שהפסיכולוגים רשמו להם על דף, ואחר כך הפסיכולוגים מציגים את "התמונה האמיתית".
הייתי עצבנית מידי לדבר, וסימנתי "פאס" (או בתרגום לדיכאונית, בכיתי ולא יכולתי לדבר גם אם רציתי).
"שחף upset כי היא לא הסכימה לחתום אל הרשאה לדבר עם הפסיכולוג שלה והיו לנו חילוקי דעות." הסבירה פולנסקי. ( עיין גופמן: "דרכי ההשרדות אשר שוכן המוסד הטוטאלי נוקט במוסד הטוטאלי נתפסות בעיני הצוות כ´פאתלוגיה´ ו'הוכחה' למחלתו.")

גם מיקלה חוזרת מהשיחה עם פולנסקי עצבנית ודומעת.
פולנסקי "לא מרשה" לה להתחיל יוגה ומדיטציה, כי אי-אפשר לערבב בין "התוכנית" לכל מיני שיטות מפוקפקות. מיקלה מתעקשת לקבל הסבר מה, בעצם, המטרה של התוכנית, ואם יש סטיסטיקות על מידת ההצלחה. פולנסקי: "אם לא תאמיני בזה זה לא יעבוד". ובנוסף, היא רוצה לדבר עם המשפחה שלה. אישה בת 50, יפה ומוצלחת, צריכה להביא את אבא שלה ואחות שלה כדי שביחד עם הדוקטור הם יחליטו מה היא צריכה לעשות.
"לפעמים נראה לי שכל מה שהם רוצים זה שנרגיש שאנחנו משוגעים", היא עושה תנועה של בורג ליד הראש. "תגידי, אנחנו כמו האלו מהחדר-המתנה?"
היא לוקחת אותי לחדר שבו יושבים כל מיני אנשים ובוהים בתקרה.
לא, מה פתאום, אנחנו בכל-ל לא כאלו, אנחנו מבטיחות אחת לשניה.

מצד שני, ברשת המחתרתית עוברים כרטיסי ביקור – רופאה עם התמחות בהומואופטיה ורפואה סינית, פסיכיאטר שלא מאמין בתרופות.

_"תגידי, אנחנו כמו האלו מהחדר-המתנה?"
היא לוקחת אותי לחדר שבו יושבים כל מיני אנשים ובוהים בתקרה.
לא, מה פתאום, אנחנו בכל-ל לא כאלו, אנחנו מבטיחות אחת לשניה._
אפילו לאלה מחדר ההמתנה מגיע שיכבדו אותם כבני אדם שלמים.
הרופאה שלך נשמעת יותר ויותר מרגיזה. שוב המוטיב החוזר הזה של לעשות את כל הדברים ה"נכונים", אבל בלי שמץ של העמדה הפנימית שצריכה להיות בבסיסם. כן, חשוב לדבר עם המטפל הנוסף. ברוב המקרים זה לטובת המטופל. אבל זה לטובת המטופל רק אם באמת מתכוונים שזה יהיה לטובת המטופל. הרופאה שלך לעומת זאת נשמעת כמו חולת שליטה ואגו, ויש חשד שבין הרצון שלה לדבר עם הפסיכולוג שלך ובין טובתך אין דבר וחצי דבר. רק הצורך שלה שכל החוטים יהיו בידיה. בגלל זה היא גם לא "מרשה" למיקלה להתחיל מדיטציה ויוגה -- שם, אבוי, לא יהיה אפילו מישהו שהיא יכולה לדבר איתו בשפה ששניהם מכירים.

"שחף upset כי היא לא הסכימה לחתום אל הרשאה לדבר עם הפסיכולוג שלה והיו לנו חילוקי דעות." הסבירה פולנסקי.
ועכשיו זה אפילו לא "הדברים הנכונים". זו חוצפה ממדרגה ראשונה!! מה זה לחשוף בפני הקבוצה דברים שעליהן שוחחתן בפרטיות?! בלי לקבל לכך מראש את אישורך? איזו מין מטפלת היא? האם כשהסכמתם להיכנס לתוכנית חתמתם על ויתור סודיות קבוצתי כללי?
אני כבר מדלגת על היומרה להחליט עבורך למה את upset. זה כבר באמת מעבר למה שאפשר לדרוש ממנה להיות ערה לו.

אני תוהה אם אפשר לשלוח אותה לסמדר נ? להסברים.
אם לא אכפת לה לרדת דרום מערבה, אפשר

; אבל אני חוששת שהיא לא ממש הז'אנר שמקשיב להסברים או מבין אותם. שוב, קשה לי להפריד בין מה שהוא טמטום פרטי שלה ומה שהוא עניין תרבותי מוסדי. אחרי התנסויות שלי ושל חברים פה, אני יודעת שיש הרבה מצבים שאת לתומך חושבת שאת מנהלת שיחה, מציגה טיעונים, מבהירה, משכנעת -- הצד השני אומר "כן, כן" בחיוך נעים -- וממשיך בשלו, מפני ש"כן, כן" בחיוך נעים זה בעצם "לא", רק שאת לא יודעת את זה.
"אז את בוטחת בו ואת לא בוטחת בנו?"
או. ניצנים של sense. כל הכבוד לה. אולי היה כאן פתח לשינוי. אולי.
אבל אף על פי שזה אולי לא העניין בבלוג, אני רוצה לשאול -- באנדרה את בוטחת? כי אם כן, מה אכפת לך לתת לו לדבר איתה, מתוך בטחון בכך שיידע להשאיר את המרחב שלכם בלתי מחולל, יעמוד לצידך, ואולי על הדרך ילמד את ד"ר פולנסקי דבר או שניים (ואולי גם לא, כאמור לא לגמרי ברור שהיא ממש מקשיבה, אבל היא תרד מהגב שלך)? משהו כמו "שאבא ידבר עם המורה והוא כבר יראה לה מה זה"?
כואב לי לחשוב עלייך חשופה לפגיעה הזו, לחילול היומיומי הזה. אני לא מבטלת בכלל את הקונספט האנתרופולוגי ואת המרד שלך; אני חושבת שהוא חשוב. חשוב לך, וחשוב לדורות הבאים -- ואני לא צינית בכלל. אבל זה לא אומר שאסור להיתמך ולהישען ולקבל עזרה לפעמים. את לא חייבת להניע את גלגלי המהפכה לגמרי בעצמך. שימי לב שגם את, בתמונת ראי של ד"ר פולנסקי, מעדיפה להשאיר את השליטה אצלך, כאילו חייבים להיות בכל מחיר self sufficient וחייבים, אבל חייבים, להסתדר לבד (שוב, קטע אמריקאי נפוץ, אם כי אני לא יודעת אם הוא תקף גם בקנדה. אז נגיד שאפשר לעשות לד"ר פולנסקי הנחה מטעמי סובלנות תרבותית, אבל את ממש לא חייבת לציית לקוד הזה).
לפי כל התיאורים שלך, אנדרה גדול על ד"ר פולנסקי בכמה וכמה מידות טובות. לא נשמע לי שיכול לקרות שם משהו גרוע יותר מזה שלא יהיה לה שום מושג על מה הוא מדבר...

אבל אני רק מעלה שאלה למחשבה. ברור, ברור, ואלף פעם ברור , שאת לא חייבת לחתום לה על כלום, ולא לעשות שום דבר שלא מתאים לך. ותגידי למיקלה שתעשה כמה יוגה ומדיטציה שהיא רוצה.

את כותבת יפה ומרגש.

כל התהליך כתוב ומתועד, אני יכולה לתת לך את הכל, זה אפילו באינטרנט

את לא חוששת שהיא תגיע לדברים שכתבת עליה?
או שבגלל שזה בעברית אז אין חשש?

סמדר - אין סודיות. חלק מהמעמד של "חולה" הוא ויתור על פרטיות וסודיות, לא? כמו שבבית חולים אף אחד לא שואל אותך אם את רוצה שהסטודנטים יציצו לך, נכון?
לא ברור לי איך זה עובר מבחינה חוקית, אבל לא חתמתי לא על ויתור על סודיות ולא על שמירה על סודיות של משתתפים אחרים.

אנדרה לא היה מוסר שום פרטים שלא הייתי אומרת בעצמי. לא הסכמתי לשיחה בינה לבינו, דבר ראשון כי אמרתי לא ואני מצפה שיכבדו את מה שאני אומרת, ודבר שני כי היא לא הצליחה להסביר לי מה בדיוק היא רוצה ממנו - זה לא שהיא שאלה אותי על מה אני עובדת איתו ולא ידעתי לענות. (היא לא טרחה לשאול אותי שום דבר לגבי מה אני עושה איתו). המסמך שהיא רצתה שאני אחתום עליו הוא על זה שהוא ימסור לה את כל : "סיכום הטיפול 2009 - 2010 " !
אני אפילו לא יודעת מה המשמעות החוקית של זה - מה הוא אמור להיות "מחויב" להגיד לה.
לגבי הקונספט האנתרופולוגי והמרד, בשלב הזה כבר ברור לי שזה לא כל העניין ושאכן העל מודע יודע מה הוא עושה. או במילים אחרות - דוקטור פ. היא פשוט גילגולה של המורה ז. ( פוסט טראומה קיבוצית (2009-07-06T05:14:23) )

אהבת עולם - "את לא חוששת שהיא תגיע לדברים שכתבת עליה?" השמות הם בדויים, ולגבי המשתתפים גם פרטים מזהים, אבל לגביה בודאי שאין לי מחויבות לשמירה על סודיות.

סססה קטע, שלחתי לך מייל בדיוק עכשיו לשאול מה שלומך...

לפי כל התיאורים שלך, אנדרה גדול על ד"ר פולנסקי בכמה וכמה מידות טובות._ ברור. אבל נראה לי שגם ברור לגמרי שאם היתה יודעת מה קורה שם בחדר היא היתה יכולה לחשוב שהוא איזה סוג של משהו 'אחר' או אחת מה _שיטות המפוקפקות ....

אז מה בקשר ללהגיד לפולנסקי, במילים פשוטות ובלי צעקות "כן, באנדרה אני בוטחת, בכם עדיין לא. אם את רוצה את האמון שלי את צריכה להרוויח אותו ביושר, בעבודה, ולא לצפות לקנות אותו מוכן מהמדף". רבאק, המדריכה שלי בהכשרה הראשונה שלי בשנה ב' הסבירה לי את זה! זה לא כזה מסר מורכב.

<עולים לי קטעים מהלימודים שלי בריפוי בעיסוק, יימח שמם. קודם כל תקעו אותנו בקורסים אישיים, שמחייבים מעורבות אישית, ואז לא לקחו אחריות על הדברים האישיים שהבאנו והמצב האישי שמצאנו את עצמנו בו>

ובנוסף, היא רוצה לדבר עם המשפחה שלה. אישה בת 50, יפה ומוצלחת, צריכה להביא את אבא שלה ואחות שלה כדי שביחד עם הדוקטור הם יחליטו מה היא צריכה לעשות.
אבל... אבל... ממה שקראתי על טיפול משפחתי, המטרה של להביא את המשפחה לחדר היא בשביל הפסיכולוגית להבין יותר טוב את הרקע והקשרים של הבנאדם המטופל, ולבני המשפחה לראות מה הם יכולים לעשות כדי לתמוך בו. לא כדי לקבע אותה בתור ילדה חסרת ישע.

תמרוש -
כן, אמרתי במילים פשוטות ובלי צעקות. ב5 הפגישות הראשונות (מתוך 16 פגישות של חצי שעה שאמורות להיות בסך הכל!). התגובה ל "כן, באנדרה אני בוטחת, בכם עדיין לא" היתה האשמה שאני לא משתפת פעולה, שאני אנטי, שאני לא הגיונית. לא במילים מפורשות אבל ברמיזה לא עדינה במיוחד. להערכתי אם לא הייתי מרימה קול היא לא הייתה מפסיקה.
זה ממש קטע מדהים - ברגע שנקודת המוצא היא שאת "חולה" ולפיכך לא שקולה ולא חושבת בהגיון, לעומת ה"דוקטור" השקול, כל טיעון שלך הוא בהכרח לא שקול ולא הגיוני, ובעצם הוכחה לעצם הבעיה.

נכון יש את כל הסיפורים בסגנון "קן הקוקיה" על כאלו שאושפזו בכפייה כי מישהו התלונן עליהם? אף פעם לא האמנתי לסיפורים האלו, ועכשיו אני כבר לא כל כך יודעת.

ולגבי שיתוף המשפחה בטיפול, בטח שזה הגיוני, אבל אם לצטט את סמדר: "שוב המוטיב החוזר הזה של לעשות את כל הדברים ה"נכונים", אבל בלי שמץ של העמדה הפנימית שצריכה להיות בבסיסם."

"הרופאה שלך לעומת זאת נשמעת כמו חולת שליטה ואגו" : ודוקא בעיני היא אישה חסרת ביטחון, לא כל כך טובה במה שהיא עושה ומודעת לזה, שכבר מזמן איבדה את העניין במה שהיא עושה ופוחדת מהמציאות המשתנה ומהצורך להשקיע כדי להשאר מעודכנת. ופוחדת מגורמים חיצוניים כמו המשפחה או פסיכולוג חיצוני שיחשפו את השקר הפנימי.

חבל לי עליה, באופן אישי אני מרגישה אליה בעיקר חמלה (כלומר, חוץ ממתי שהיא מדברת ). אבל אני מאוד מתעצבנת מהמערכת שמעסיקה אותה.

סמדר - אין סודיות. חלק מהמעמד של "חולה" הוא ויתור על פרטיות וסודיות, לא? כמו שבבית חולים אף אחד לא שואל אותך אם את רוצה שהסטודנטים יציצו לך, נכון?
אה, לא. ממש לא. לא במקום נורמלי (כן, הבנתי שכתבת בציניות. בכל זאת).
יש עניין של אתיקה טיפולית, ולא לחשוף אותך זה חלק מזה. בדיוק כמו שרופא המשפחה לא אמור לדון בבעיותייך ומחלותייך עם מטופלים אחרים שלו, קל וחומר תוך חשיפת זהותך.
יש הנחות וסייגים לאתיקה הזאת, למשל אם היא לוקחת הדרכה על הטיפול בך, אז היא יכולה בעצם לחשוף את הפרטים לצד שלישי שמדריך אותה. רצוי שזה ייעשה ללא חשיפת זהותך, אבל זה לא תמיד מתאפשר. זה תלוי באיך שהמקום עובד.
אבל כאן זה סייג שהוא לטובת המקצוע, ובסופו של דבר לטובת המטופל. כי קשה מאד לתת טיפול נפשי ראוי בלי הדרכה טובה, הייתי אומרת שכמעט בלתי אפשרי. אפילו מטפל ותיק שכבר עבר את כל "סולם הדרגות" ייעזר בהדרכת עמיתים, כי מישהו מבחוץ לעתים קרובות יכול לראות דברים שמבפנים לא רואים.
גם הצצות סטודנטים בבתי"ח נכנסות לקטגוריה הזאת. אפשר להתנגד להן, אבל כברירת מחדל הם נכנסים. כי אם היו שואלים את כולם מראש, לסטודנטים היו כנראה הרבה פחות הזדמנויות ללמוד ומקצוע הרפואה היה נפגע -- והחברה כולה היתה מפסידה מכך.
אז כן, חובת הסודיות והפרטיות אינה מוחלטת, אבל במקומות שבהם היא לא תופסת, זה לתכלית ראויה.
כאן, לא רק שלא היתה תכלית ראויה -- היתה נבזות לשמה. זה היה "שורו הביטו וראו, כך קורה לאשה שמעזה לא לציית, וזה מה שיקרה גם לכם אם תנסו. אני אאפסט לכם את הצורה".
זה אולי לא מספיק חמור כדי להתלונן עליה, אבל אם היא תמהה למה את לא בוטחת בה -- אז זאת אחלה דוגמה. מי לעזאזל ירגיש בטוח במקום שבו כל דבר שיאמר עשוי לשמש עדות כנגדו בבית המשפט?

מכיוון אחר, היא השליכה עלייך את הסיבה לזה שהיא upset. שהרי לה את לא מוכנה להעניק את חסדייך, לאיזה פסיכולוג עלום אחר כן, ואפילו את הדלת האחורית לשם נועלים לה. באסה.
דוקטור פ. היא פשוט גילגולה של המורה ז.
כמובן. זה היה מאד בולט. המצחיק הוא שכשכתבתי שאבא ידבר עם המורה והוא כבר יראה לה מה זה שכחתי לחלוטין מסיפור המורה ז. קראתי די מזמן את פוסט טראומה קיבוצית ולא זכרתי את הפרטים. אחר כך החלטתי לרענן את הזיכרון -- והנה לפני ד"ר פ. במלוא הדרה, בשבתה כמורה ז.
לאור מה שכתבת על דר' פ' -- אפשר להבין מאילו חומרים היתה עשויה המורה ז. ולמה נהגה כפי שנהגה, לא?
>השיטה הידועה של אהובתי מיס מארפל<

ומה את מפיקה מכל זה?
מה התועלת הנפשית, התועלת לבריאות הנפשית או כל תועלת בכל תחום?
איך כל זה עוזר לטפל בדיכאון?
האם יש אולי רווחי משנה שבגללם כל זה כדאי?
למשל, להרגיש נעלה על הפוסטמה?
להרגיש צודקת?
להרגיש חכמה?
להרגיש קורבן של המערכת האטומה?
להצדיק אמונות שונות, תפיסות שונות?
והאם היא מסוכנת? למשל היא יכולה להחליט על אשפוז כפוי?

ברשת המחתרתית עוברים כרטיסי ביקור – רופאה עם התמחות בהומואופטיה ורפואה סינית, פסיכיאטר שלא מאמין בתרופות.
לשם מה רשת מחתרתית?
בשביל מה קונספירציות וללכת מסביב, בסודיות, מאחורי הגב של הפוסטמה?
למה לא ללכת ישר למטפל ולשיטה שעשויים לעזור בלי לפגוע?
האם יש רווח משני בעצם קיומה של פוסטמה שניתן למרוד נגדה את מרד הנעורים?
האם זה מרגש, מסעיר, מוסיף עניין בחיים?
גורם להתרחקות גדולה ממה שצריך לטפל בו?
האם הפוסטמה נועדה להסיח את הדעת, ולהרחיק ולטשטש ולבלבל?
(שימי לב שאני שואלת. לא קובעת. ותמיד אפשר למחוק את השאלות שלי).

שירי -
לשאלת מה המטרה של הכל - זה הולך ומתבהר. הפיסות של הפאזל נופלות למקום.
לא ברור עדיין לאן זה מוביל, למרות שיש לי השערות, אבל ברור לי שזה בדיוק מה שהיה צריך לקרות עכשיו "כדי לקדם את העלילה". רק שאי אפשר להציץ בסוף של הספר כדי לגלות.

סמדר:
כואב לי לחשוב עלייך חשופה לפגיעה הזו, לחילול היומיומי הזה. - אז זהו, שלא.
החלק הקודם של הסיפור נגמר באיחוד עם הנשמה האבודה והשיחרור של הילדה הפנימית ( המסע בעקבות הילדה הפנימית (2010-04-23T03:37:34) )
אני מעדיפה להסתפק בפרושים ספרותיים בלבד ולהשאיר גם את המיסטיקה וגם את הפסיכולוגיה בצד, אבל העובדה היא שמאותה פגישה השתנה בי משהו מאוד בסיסי.
לא חיצונית, לא משהו שאפשר לראות בעין בלתי מזוינת, אבל משהו שהוא הגרעין, הלב של הלב, המקום הכי עמוק, משהו שהיה שבור וחסר - משהו התאחה.
ועכשיו באותו מקום שהיה שבור ורצוץ ומושחת, יש משהו שלם, מלא. שהוא חלק ממשהו עוד יותר שלם ומלא - העולם, אלוהים, לא יודעת. משהו שהוא מאושר.
מסביב עדיין הכל שברים על גבי שברים, אבל הבפנים של הבפנים שלם.
זה תאור פואטי אבל הרגשה מוחשית לגמרי, פיסית ממש. כשאני נושמת ומקשיבה טוב, הוא תמיד שם - האושר. פיזי - בלב. ומקרין חום החוצה. משהו כזה.
אז גם בסיטואציה הזו שהיא כביכול נורא משפילה ומקטינה - זה לא. שום דבר לא יכול לחולל אותי כשהבפנים של הפנים לא חלול.

לא שזה פחות כואב, זה אפילו יותר כואב (כי אני פחות חוסמת את הרגשות ותחושות). אבל, אם להשתמש במינוח הבודהיסטי - זה כאב ולא סבל.
זה לא מפחיד, לא אישי.

לא ברור עדיין לאן זה מוביל, למרות שיש לי השערות, אבל ברור לי שזה בדיוק מה שהיה צריך לקרות עכשיו "כדי לקדם את העלילה". רק שאי אפשר להציץ בסוף של הספר כדי לגלות.
האמנם?

_החלק הקודם של הסיפור נגמר באיחוד עם הנשמה האבודה והשיחרור של הילדה הפנימית ( המסע בעקבות הילדה הפנימית
בדיוק. החלק הקודם של הסיפור התחיל בסיפור על הילדה הפנימית והסתיים בסגירת מעגל: השחרור ממנה. ממש סגירת מעגל.
ואז הופיע החלק הבא הסיפור, וכבר מראש ניתן לו שמו: בלוג שחף מנהיגה מרד מדוכאים
כלומר, גם הפעם הוכרז מראש על המוטיב המרכזי בסיפור. ואני מנחשת שהוא יסתיים כשהמרד יסתיים באיזו שהיא דרך, ואז יתחיל פרק נוסף ששמו יאמר לנו מה התחנה הבאה שבה תעבור הגיבורה שלנו.

בשני הפרקים שם הפרק נכתב מראש והגדיר מראש את הנושא של אותו הפרק. ולכן נראה לי שגם במקרה הזה מדובר בסופרת יודעת כל - אולי לא את כל הפרטים. חלק נוצרים במהלך הכתיבה. אבל המיקום, הדינמיקה בין הדמויות, התהליכים השונים, המוטיבים השונים ובעיקר - הנושא המרכזי (הגיבורה בתפקיד מנהיגת המרד נגד דמות הפסיכולוגית, כמצילת "המדוכאים" באמצעות דרבונם למרוד בפסיכולוגית) כבר ידוע מראש. לסופרת יודעת כל ובעצם גם לנו. שם הפרק אומר הרבה. ועכשיו נותר רק לחכות איך יסתיים המרד: האם הגיבורה תוביל את כל המדוכאים מחוץ למוסד המדכא וכל אחד מהם ישוב לחייו ולביתו, או שפשוט הסדנה הזאת תסתיים, או שהגיבורה תגיע לתובנות פנימיות ולהבנה שבעצם לא חשוב לה למרוד בדמות כל כך פתטית כמו הפסיכולוגית, או שהיא תחליט להציל את עצמה ושזה כבד מדי להציל גם את המדוכאים האחרים, או שאולי יהיה סיום ממש נועז והגיבורה תצליח לגאול גם את הפסיכולוגית, או וואטאבר. מכל מקום, די ברור שהפרק הזה יסתיים כשהמרד יסתיים, כך או אחרת. טוב, דווקא מעניין. אז ממשיכה לקרוא.

גם אני מרגישה שמדובר בסופר יודע כל , רק שזה לא אני. או לפחות לא "האני החושבת".
וזה מה שמדהים אותי, כאילו שאם אני לא מנסה לשלוט במציאות ולשנות אותה, או להתווכח איתה, או לבדוק אם היא הגיונית ומה יוצא לי מזה, ופשוט מקשיבה לאן ה"זרם" זורם, אז בסוף זה יוצא נורא הגיוני, כאילו מלכתחילה זה בדיוק מה שהיה אמור להיות.

אבל ברצינות, את באמת חושבת עדיין שאני סופרת שכותבת את ספר הביכורים שלה? או שאולי אני סופרת מפורסמת תחת שם בדוי? את מחכה עדיין לדיסקליימר?

ואגב, על הפרק הבא הכרזתי כבר מזמן. הוא יקרא החיים הם כן פיקניק

ואגב, על הפרק הבא הכרזתי כבר מזמן. הוא יקרא החיים הם כן פיקניק?
כבר ידוע בערך מה יהיה נושא הפרק הבא?

ובכן, הנושא יהיה החיים כפיקניק, ואני מאוד מקווה שזה לא יתגלה ככותרת צינית. הזרם החליט שהפרק הבא יתרחש בדרום אמריקה שאם מדברים על דברים באמת לא הגיוניים, לא אחראיים וילדותיים אז זה ממש נמצא בראש הרשימה. פלוס אין לי שמץ מושג איך לעשות את זה בפועל.
מה שכן זה מבטיח פוטנציאל דרמטי שישכנע את שירי באופן סופי שהכל בדוי ותפור מלכתחילה.

הנה סיפור קטן מקוסטה ריקה
והצהובון: ללא חולמים - לְעולם לא תהא מנוחה לעולָם.
מקסים

תודה על ההסבר. את מתכוונת לנסוע לכפר ההוא ולשהות בו וכו' ולתעד מה שיקרה שם, או מה?

אה, לא יודעת. "פרק" זה יותר מטאפורה, זה לא באמת ספר. נראה אם זה יצא לפועל בכלל ואם יבוא לי לכתוב ואם יהיה לי על מה....

{ פרק שמיני, ובו יוצגו עוד מדוכאים

בהפסקה מארי-קלייר, שיש לה קול של זמיר ואובססיות חינניות, קוראת את התנך. זה הפרוייקט החדש שלה, לקרוא מהתחלה ועד הסוף– את התנך, הארי פוטר ו twilight .
"עזבי, למה לך לקרוא את התנך", פול מנסה להדיח אותה. "פשוט תציצי בסוף. את יודעת, בסוף כתוב שהשטן הוא זה שכתב את הספר".
מארי קלייר לא התרשמה מחילול הקודש. לעומת זאת היא ממש ממש חייבת לדעת מי מת בסוף של הארי פוטר. אפילו לא עולה על דעתי לגלות לה. לספר את הסוף בהחלט נכלל בעיני בגדר חילול קודש.
מארי מצרפת בחדווה את האוססיה החדשה - להוציא ממני את התשובה. הרמיוני? רון? האגריד?
אבל אני, יש דברים שגם אני אובססבית. יש לי קוים אדומים.

רכש חדש מגיע ישירות מבית החולים. ויג'אי, סטודנט באוניברסיטה (מדעי החברה ומזרח אסיה), שנראה כמו, ובכן, סטודנט. פלוס קעקועים בזרועות.
ויואב, שהוא ממוצא ישראלי וגם יש לו שרידים של ישראליות באופי. משהו ב attitude .
מיקלה ואני מתחקרות מה עושים בבית החולים ואם זה עוזר.
לפי יואב, לוקחים כדורים, אוכלים, ובעיקר סתם מחכים שהזמן יעבור, וכדאי שהוא לא יגיד מה הוא חושב על הפסיכיאטרים.
"להפך!" אנחנו מעודדות אותו. "אנחנו דוקא מאוד אוהבות ללכלך על פסיכיאטרים"
בבית החולים יש אנשים שנמצאים שם שנים, אומר יואב. והפסיכיאטרים מתהלכים מלאי חשיבות עצמית כאילו הם אלוהים, אבל אם באמת הם היו כאלו טובים והתרופות היו כל כך עוזרות, אז למה האנשים לא מחלימים ויוצאים החוצה?
הוא הגיע לשם בצו של בית משפט, ל3 חודשים, אחרי שהוא סירב לקחת תרופות. ממש כמו בית סוהר. שזה אומר שעכשיו הוא כאילו יצא לקצין מבחן.
אני מתרשמת. הנה מורד במשקל כבד, לא דמקולו כמוני.
הוא גם נותן לי פייט במבחן אי-ההשתתפות בריפוי בעיסוק: אני עם הנייד, הוא עם ספר. שנינו מתעלמים מההצעות לעבודות אומנות, אבל אני לא מתנגדת לדבר עם הסטודנטיות והוא מתעלם במופגן גם מהן.

למחרת, כשמוחלט שהפעילות היומית היא הליכה, אני מנצלת את ההזדמנות לקבל עוד פרטים. בסעיף הידע הכללי, "מה עשית 'לפני'": הוא היה בתחום האומנות, מכר בגלריות, כתב שירים וסיפורים קצרים, פירסם בכמה אנתולוגיות, ניגן על גיטרה, בעיקר ג'אז, עבר ממסיבה למסיבה. הוא בן 36, אין שום דבר משוגע בדרך שבה הוא מדבר, הוא נראה נחמד, ויש לו – נחשתם – קעקועים בזרועות.
בסעיף ה"מה אתה עושה פה לעזאזל" נהיה קצת יותר מעניין: הבעיה שלו היא שהוא היה possessed . נכנסה אליו רוח רעה ואמרה לו לעשות כל מיני דברים כמו להרוג את אבא שלו, את אח שלו ואת עצמו.
"ניסית ללכת למגרש שדים?" אני שואלת את השאלה המתבקשת.
"לא, בהתחלה חשבתי שזה הקול של אלהים".
"נו, מה אתה רוצה, אז לפחות עכשיו עם התרופות אין קולות שאומרים לך להרוג אף אחד".
הקולות הפסיקו קודם, הוא טוען, וגם עכשיו כשהוא לוקח תרופות הוא עדיין רואה סימנים לקיומם של הרוחות, כמו חפצים שזזים מעצמם וכל מיני מסרים מסתוריים.

ובכן, מסתמנת מגמה: גברים מקועקעים ומסוממים, נשים מדוכאות.
הגברים שלא השתלבו במערכת, הנשים שהשתלבו עד שהמערכת לעסה אותן ופלטה.

פול הוא פיבוריט שלי. מוצא ספרדי (שלא מבחירתו!) וכבר אמרתי שהוא כלל אינו מכוער. ואני, יש לי חולשה לגברים כהים, כזו אני. הוא חי כמה שנים בספרד, עד ש"חלה" וחזר לכאן. גם הוא העביר שנים מחייו תחת עשן ג'וינטים כבד. הוא נקי כבר כמעט 9 חודשים. רק שאולי אפשר להוציא בנאדם מהסמים, אבל להוציא את הסוטול מהבנאדם זה כבר סיפור אחר. פול הורס אותי עם בדיחות קרש, שהאמת אני מניחה שנשמעות הרבה יותר מוצלח תחת השפעה.
מועצת המרד, יואב, מיקלה ואני, דנה בנושא ומחליטה שהוא לא "חולה". אז הוא לא במקום שגבר בן 45 אמר להיות בו. אז הוא לא "מסודר". אז מה.
פול חושב שהוא לא "נורמלי".
מה זה נורמאלי? מיקלה מתעצבנת. מה, לאף אחד אין תקופות קשות? לכולם קשה.
"נורמאלי זה הפסיכאטריים!", יואב מצטרף בצהלה לדיון. "הם הרי קובעים מי נורמאלי ומי לא. הם לא סתם נורמאלים, הם סופר נורמאליים! הם מצטיינים בנורמליות, כי הרי הם צריכים ללמד את האחרים איך להיות נורמליים."

בשיחה הקבוצתית יוג'אי מדבר על משחקי וידאו. התענייתי כמה זמן הוא משחק ביום. 3 שעות. אני חושבת בקול: מצד אחד שלוש שעות זה הרבה, מצד שני סטודנט, בקיץ, מה כבר יש לעשות. ומסכמת שלדעתי זה על הגבול בין פעילות פנאי והתמכרות לבריחה מהמציאות.
דיברנו על בריחה. למיקלה חשוב לעבוד, להיות עם אנשים, לצאת החוצה. רק לא להיות לבד עם המחשבות והדיכאון.
מכיוון שיואב לא משתתף, ובאין סיכוי לקבל הנחיה מטעם הפסיכו-מה-שמה, אני מקבלת על עצמי את התפקיד:"יואב, לאן אתה בורח?"
להפתעתי הוא משיב מייד. סיגריות, פעם הוא גם היה בורח לסמים. טלויזיה. הוא חייב להיות מאותגר אינטלקטואלית, שיעמום זה האויב הכי גדול שלו.
"כל העניין האינטילגנטי זה גם בריחה, לא? הצורך להעסיק כל הזמן את המח? בריחה מרגשות?"
"את יכולה להיות תרפיסטית, אה?", אבל אני לא באמת מטעה אותו: "או שאת שואלת פשוט כי את לא רוצה לדבר על הבעיות שלך?"
אוה. כולם מסתכלים עלי.
"אני? לי אין בעיות. אני פה סתם בשביל הפאן."
אבל בקצה של המשפט יש חריקה של הבכי שעומד בגרון.

הערה: כל השמות והפרטים בדויים כמובן. מיואב גם ביקשתי רשות לכתוב את הסיפור שלו.

אנונימי

בבית החולים יש אנשים שנמצאים שם שנים, אומר יואב. והפסיכיאטרים מתהלכים מלאי חשיבות עצמית כאילו הם אלוהים, אבל אם באמת הם היו כאלו טובים והתרופות היו כל כך עוזרות, אז למה האנשים לא מחלימים ויוצאים החוצה?

כל כך נכון.
וכל כך עצוב...

אתם נשמעים קבוצה מקסימה.
חבל שד"ר פ. עסוקה בלפחד מכם, במקום ליהנות וללמוד מכם

בשביל מה הולכים להיות מטפלים, בשביל מה.

אתם נשמעים קבוצה מקסימה
תחי המהפכה!

חבל שד"ר פ. עסוקה בלפחד מכם, במקום ליהנות וללמוד מכם

אתמול התברר שויג'אי, הסטודנט, לוקח אותי בהליכה בסעיף הילדות האקזוטית. הוא גדל בקומונה של הארי-קרישנה בארצות הברית, עד שהאמריקאים גירשו את אמא שלו לקנדה בגיל 10.
למורת רוחה של הקטטונית העברנו את שעת השיחה הקבוצתית בהשוואת תנאים, במקום בפירוט "מה עשינו בסוף השבוע" (כלומר, להוכיח שלא העברנו את כל היום במיטה). ויג'אי מאוד התרשם מחמש השעות היומיות של זמן הורות שהיה לי. אמא שלו היתה משאירה אותו חודשים שלמים במסעותיה לקיבוץ נדבות לטובת ההארי קרישנה (אגב, הוא אומר שזה מאו-ד רווחי ושאמא שלו העבירה מאות אלפי דולרים לגורו המקומי). הוא גדל אצל שרשרת משפחות מארחות, וקצת גם ב"בית ילדים" במקדש. סיכמנו שאם ילדות בקיבוץ היתה כמו בית יתומים, אז הילדות שלו היתה בשרותי אומנה.
בוגרי הילדות הקרישנאית הגישו תביעה יצוגית על ניצול, למרות שהיא לא אמורה להכניס הרבה כסף. בוגרי הילדות הקיבוצית מסתפקים בקיטורים על דפקט קיבוצי , עדכנתי מהצד שלי. השוונו דפקטים. ויג'אי באופן אישי לא נתקל בניצול. "בשבילי זה היה גן עדן".
"גן עדן לילדים, אה? " מילמלתי darkly . "חכה חכה עד שיהיו לך ילדים משל עצמך".

תרומתה של הקטטונית לדיון הבאמת מעניין הזה: "כן, אבל כל מקרה לגופו וכל אחד מגיב בצורה אינדוודואלית ויכול להיות שאתם מגיבים בצורה שונה מאחרים". לאמור - בל נחשוב לנו שאנחנו יכולים באמת לדבר על הילדות שלנו סתם ככה בעצמנו, בלי לקבל חוות דעת פסיכולוגית לגבי המקרה הפרטי שלנו.

תרומתה של הקטטונית לדיון הבאמת מעניין הזה: "כן, אבל כל מקרה לגופו וכל אחד מגיב בצורה אינדוודואלית ויכול להיות שאתם מגיבים בצורה שונה מאחרים". לאמור - בל נחשוב לנו שאנחנו יכולים באמת לדבר על הילדות שלנו סתם ככה בעצמנו, בלי לקבל חוות דעת פסיכולוגית לגבי המקרה הפרטי שלנו.

קשה לי לחשוב על תגובת צנון מובהקת מזו. זה באמת כל מה שהיא אמרה?
ואולי זה גם "המערכת לא אשמה. חס וחלילה שתאשימו את המערכת או הסביבה או משהו. זה רק אתם והתגובות האינדיבידואליות שלכם."
ואולי זה יותר "אין לי ממש מה להגיד... אופס. אני אמורה להיות זאת שאומרת. אמא'לה, מה אני עושה פה בעצם?"

בחיי אלוהים.
באמת נראה לי "אין לי ממש מה להגיד... אופס. אני אמורה להיות זאת שאומרת. אמא'לה, מה אני עושה פה בעצם?"

{ פרק תשיעי: ואולי אלו דוקא המדוכאים שעושים מרד בלב של שחף.

הכל הולך ומתבהר ונהיה הגיוני.

המשתתפים בתוכנית הם אני. האחרים, החלשים. אלה שלא "כמו כולם". אלה שמפריעים לסדר התקין של הדברים. בעיות מעיקות שצריך לתקן כי זה נורא לא אסטתי. שצריכים לדעת את מקומם ולהשאר בצד. שצריכים להגיד תודה שמתייחסים אליהם.
הם צריכים להשתנות. להבין שהם חולים כי ככה אי אפשר, לקחת כדורים, ללמוד איך להתנהג, ולחזור להיות אזרחים מועילים.

ואני חושבת עליהם, על פול ומיקלה וויג'אי ויואב. איכפת לי מהם. אני לא מתבישת בחברתם. אני יכולה לראות אותם. הם לא "בעיה חברתית" והם לא "משוגעים" או "דיכאוניים" או "סכיזופרנים", הם פול ומיקלה וויג'אי ויואב.
אני יכולה לסלוח להם שהם בעיתיים כאלה ולא כמו כולם ולא מסתדרים. אז אולי אני גם יכולה לסלוח לעצמי.
והתכנית היא שידור חוזר של הילדות שלי. מלאה באנשים שאמורים לעזור, שאמור להיות להם אכפת, אבל הם לא באמת מתעניינים. לא באמת איכפת להם.
ודר פולנסקי היא המורה ז. בדמיון שלי הן מתאחדות. אותו פה קפוץ. אותו מבט חמור, שלא רואה אותי, אלא רואה בעיה חברתית שצריך לתקן. שתיהן לא באמת רוצות אותי, הן רוצות ילדות חמודות עם קוקיות בשיער ופרחים על המחברת. אולי הן מפחדות להסתכל עלי, מי יודע, אולי הן יראו שם את עצמן. אני מעצבנת אותן בקיומי. מטריחה.

אני רוצה, אבל אני לא מצליחה לכעוס על פולנסקי. באמת שהיא לא כוחות עלי, עכשיו כשאני גדולה.
אבל גם לסלוח להן, לשתיהן, אני לא יכולה.

אז, כשהייתי ילדה, העברתי שנים בשתיקה, מתחבאת, שלא יראו אותי. וגם כשהחלטתי שזהו ומספיק, המשכתי להאמין שאני 'בעיה חברתית' והעמדתי פנים שאני אחרת.

גם עכשיו כבר שנתיים אני שותקת. עכשיו מספיק לי, אבל אני לא מתכוונת שוב להשתנות כדי לא להטריד אף אחד.

פולנסקי יצאה לחופש. ד"ר בראון חזר מחופש.

דר. בראון, הפסיכיאטר, הגיע מבריטניה, ככה אנחנו מנחשים. בן 60 בטח, נראה כאילו יצא מסרט של ג'ון קליז, קומפלט עם התספורת המחורבנת והצבע הלא אחיד. בכרטיס המזהה שהוא עונד הוא מצולם עם עניבת פרפר, והוא מקפיד לקרוא לכולם מיס או מיסטר.

ודי מהר ברור שהוא ליגה אחרת.

בשיחה הקבוצתית האחרונה שלי, עם ד"ר בראון, ניסיתי לסכם.
"באחת הפגישות הראשונות שלי אמרתי שאני לא יכולה להאמין שמישהו באמת יכול לרצות בחברתי, שלמישהו באמת איכפת ממני. ואחר כך חשבתי על ההיפוכים של המשפט ( ע"ע העבודה של ביירון קייטי ) 'לי לא אכפת מאחרים' ו'לי לא אכפת מעצמי', וגם הם נכונים.
כבר כמה שנים שהחומה סביב הלב שלי היתה כל כך עבה ולא איפשרה לאף אחד להכנס, ולא דיברתי עם אף אחד. עכשיו אני מוצאת שכן איכפת לי – איכפת לי מהאנשים שהיו כאן.
ואני מכירה תןדה לתוכנית על ההזדמנות להתעניין באנשים אחרים."
"את מרגישה שלאחרים היה איכפת ממך בחזרה?"
"לא..." אני מנסה לדייק. "כשאני חושבת על זה, אני מניחה שכן. אבל לא, אני לא מרגישה ככה. אני לא באמת מאמינה. ההרגשה של להיות דחויה טבועה עמוק מדי. וזה לא באמת שדוחים אותי, זו אני זו שדחויה, מבפנים. או אולי הבעיה היא שאני לא נותנת לאף אחד הזדמנות בכלל לדחות אותי. כי לתת למישהו אחר לדאוג לי אומר להודות שאני צריכה שידאגו לי, שאני צריכה אנשים אחרים. ואת זה אני לא מסוגלת, זה פגיע מידי."

אני יכולה לסלוח להם שהם בעיתיים כאלה ולא כמו כולם ולא מסתדרים. אז אולי אני גם יכולה לסלוח לעצמי
מקסימה שכמוך, איזה יופי! נכון...

והשלב הבא שאני מזמינה את עצמי (כהרגלי) לאתגר אותך - גם לצוות לסלוח.
כי המשתתפים בתוכנית הם אני
ומה לעשות שגם המנחים הם חלק מהקבוצה. והגישה שלך אליהם קשורה אליך, המפגש איתם - קשור לעניין שיש לך עם מטפלים.
אבל האמת היא שהם חלק ממך.
וסביר להניח שבגלל שהם בתפקיד המטפלים, ושאת לא נותנת לאף אחד הזדמנות בכלל לדחות אותי אלא הודפת אותם - את הודפת את עצמך בלבד.
כפי שאמרת: זו אני זו שדחויה, מבפנים

אם הצוות היה חלק מהמשתתפים, החמלה, ההזדהות סביר להניח שהיו מגיעים. גם לחלקים המעצבנים שלהם.
אז מה את אומרת, תוכלי לסלוח גם להם?

<לומדת דרכך>

וזה לא באמת שדוחים אותי, זו אני זו שדחויה

לתת למישהו אחר לדאוג לי אומר להודות שאני צריכה שידאגו לי, שאני צריכה אנשים אחרים

כן. ההישרדות נשארה טבועה חזק כ"כ. האיום הקיומי עדיין בועט לי בתחת (מדבר בשם עצמי).

ההרגשה של להיות דחויה טבועה עמוק מדי. וזה לא באמת שדוחים אותי, זו אני זו שדחויה, מבפנים.

איזה משפט מפתח - זה בדיוק שורש הבעיה שלי. אני נותנת פרושים להתנהגות של אנשים לפי ההרגשה הזו שלא תמיד זהה למציאות.

והמרגיעון אומר: גישתך לעולם, היא הביטוי המדויק לגישתך אל עצמך. אין לי מילים.

קנצ', כרגיל את מקדימה אותי, רק רגע, זה בפרק הבא.
הקטע הוא שלפסיכולוגיות עצמן אני מרגישה הרבה מאוד חמלה, אני מאוד מזדהה עם ההרגשה של לעבוד במקום שמשעמם אותך ולעשות עבודה שאת לא ממש טובה בה, זו חרא של הרגשה. אבל בתור המייצגות של "המערכת", ועוד יותר בתור המייצגות הסימליות של המערכת בקיבוץ ובבית הספר - אני עדיין לא מוכנה לעבור הלאה, נראה לי.

הולך בדרכי - אתה יוצא קיבוץ? בעלי , שעבד הרבה זמן עם ילדי-מצוקה, טוען שיש לנו מנטליות של ילדי רחוב.

{ פרק עשירי: ואולי זה הלב של שחף שמתמרד בה

בתחילת התוכנית פולנסקי בררה מה המטרות שלי לשבוע הקרוב.
"לנשום", אמרתי, חושבת על החופש הגדול.
"למצוא זמן לעצמי, למצוא זמן לצאת עם הבעל, למצוא זמן להנות עם הילדים", היא תרגמה ורשמה על דף, כדי שאני לא אשכח מרוב הבלבול הדכאוני שלי.

בשבוע השביעי, שבועיים מהסוף, היא העבירה חפיפה לדר בראון לקראת היציאה שלה לחופש.
הוא רצה לדעת מה "המטרות שלי". פולנסקי העבירה לי פתק.
"למצוא זמן לעצמי, למצוא זמן לצאת עם הבעל, למצוא זמן להנות עם הילדים", הקראתי בלי עניין גדול.
"לא שכנעת אותי", הוא אמר.
"תראה, אלו מטרות הגיוניות, זה רעיון טוב לצאת לסרט עם הבעל ולמצוא זמן לעצמי", לא היה לי לב להגיד שקראתי מספיק שבועוני נשים בחיים בשביל להכיר את העצות האלו ממקודם, פולנסקי נראתה ממש מעוררת רחמים.

דר בראון טען שאני כועסת וזועמת. שאני משדרת כעס.
"אה, כן. אני יודעת שזה כתוב איפשהוא בתיק, אבל אני לא מזדהה עם ההבחנה הזו".
"את רוצה להגיד שאת לא מרגישה כעס? טינה?"
"לא. אני לא מרגישה כעס וטינה. על מה יש לי לכעוס?"
"ממה שקראתי, יש לך סיבות מוצדקות לכעוס. בעיות עם הילדים, העבודה, תאונת דרכים. את לא מרגישה שהחיים 'לא פייר' ?"
הוא הפתיע אותי. הרבה פעמים אני חושבת על החיים שלי כ"לא פייר", אבל בדרך כלל בצד השני ממה שהוא מתכוון. בדרך כלל אני משתאה על כמה מזל יש לי.
"אתה הפסיכיאטר. אני מאמינה לך שאתה רואה כעס, אני חושבת שהגיוני שאני מדחיקה או לא מזהה רגשות כאלה. אבל אני לא מרגישה כעס. זה לא עוזר לי כשאתה אומר כעס, אני לא מרגישה את זה, אין לי עם מה לעבוד. "
המשכתי לעפעף בחוסר הבנה כשהוא דיבר על הכעס שהוא רואה. עד שהוא דיבר על abused , ונשברתי. "כשהיית ילדה ניצלו אותך, בעבודה ניצלו אותך"
"אני לא יכולה לשמוע אותך" כמעט התחננתי שיפסיק,מרגישה צורך לאטום את האוזנים עם כפות הידיים.

אז אני יכולה להתבונן על הכאב, אבל עדיין לא על הפגיעות. אני מוכנה לקבל שנפגעתי, כאילו זה היה מן כח טבע כזה, משהו שקרה ואי אפשר היה למנוע אותו. אני לא יכולה לראות שהכאיבו לי, שפגעו בי. אני לא יכולה לכעוס, כי בשביל לכעוס אני צריכה להודות בפני עצמי שהייתי פגיעה.
אולי הוא צודק, אולי הכעס נמצא שם, והגיע זמן לתת לו לצאת.

ולמחרת הוא אמר: "אני חושב שאת בשביתה. את מרגישה hopeless and helpless. את לא מוכנה להמשיך ככה יותר."
דמעות זורמות. נשענתי על השולחן והסתכלתי עליו ביאוש.
"את יודעת איך את נראית לי עכשיו? את נראית לי בת 13."
לא עניתי.
"למה את לא שואלת למה אני מתכוון?"
"כי אתה צודק, אני באמת בת 13 עכשיו."

ושוב למחרת:
"אמרתי 13, כי זה כבר גיל ההתבגרות, זה גיל שמתחילים להתמרד בו, לא להקשיב יותר להורים (התחלתי לצחוק. מתי ההורים שלי אמרו לי מה לעשות. בשביל זה יש מטפלת). את מתמרדת! את בשביתה. את לא מוכנה שאף אחד יגיד לך יותר מה לעשות", מרים את האצבע השלישית בשתי כפות הידיים כדי לחזק את הרעיון, "את לא מוכנה לקבל ניצול של אף אחד. "

ואני המשכתי למחרת.
"אני לא יודעת מה לעשות איתך", אמרתי לו.
הוא הרים גבה.
"נכון יש את האשליה האופטית עם ANd9GcStuE7K9azem5pgOyYqa]הציור slsuiX2wr0Bd4TSE7XAYwprnXOr5I[/po]&t=1&usg=__3mCy5mT5ZIs6DE deRxCw5X76Mg= שבמבט אחד נראה כמו אישה צעירה ויפה ועיפעוף אחד אחרי נהפך לפנים של אישה זקנה? איכשהו שתיהן קיימות באותם קוים וכתמי דיו אבל אף פעם לא ביחד?"
"אשליה אופטית? הכעס הוא אשליה?"
"חכה שניה עם להיות פסיכיאטר, אני מנסה לבנות פה רעיון!" גערתי בו.
רכס את הפה ברוכסן והשליך את המפתחות מאחורי הגב.
"אז מצד אחד אני אישה חזקה, בשליטה, עם משאבים, עם תוכניות, וכשאתה מדבר על כעס וטינה, ועל hopeless and helpless, בכנות אין לי מושג על מה אתה מדבר. אני פשוט לא מבינה אותך.
ואז בצד השני של העפעוף אני טובעת. אולי בת 13 כמו שאמרת, ואני מנפנפת מתוך המיים ואף אחד לא רואה, או שלאף אחד לא איכפת. אף אחד לא טורח לעזור לי! ואתה בא ואתה הראשון שרואה אותי בכלל, ואתה מושיט לי יד, ובשביל מה? בשביל לזרוק אותי בחזרה למים. ואני כל כך רוצה לתת לך לעזור לי, אני כמהה לעזרה שלך, אבל אני לא יכולה.
ועוד עפעוף ובמבט של הבוגרת אני יודעת שאתה עושה את מה שאתה יכול וצריך לעשות, וזה השבוע האחרון שלי בתוכנית, ואני מכבדת ומעריכה אותך, אבל הבת 13 שטובעת, אז כן, היא כועסת עליך."

הולך בדרכי - אתה יוצא קיבוץ? בעלי , שעבד הרבה זמן עם ילדי-מצוקה, טוען שיש לנו מנטליות של ילדי רחוב.
יוצא, יוצא. אפרופו ילדי רחוב-
עשיתי כמה סדנאות של נשימה מעגלית. המנחה, שמעבירה סדנאות בכל העולם דיברה על דפוסי נשימה ואמרה:
בישראל יש הכי הרבה אנשים עם split breathing. (לא משנה מה זה בדיוק, את יכולה לנחש שזה מראה על פגיעה קשה בעבר. באזור הלב האנרגטי.) "יודעים למה?"

"צבא"!, "פיגועים"! "קשיים כלכליים"!

"לא" היא עונה. "רוב האנשים שנושמים כך הם יוצאי קיבוץ..."
אישה מדהימה.

מרגיש חיבור חזק מאד למה שאת כותבת.
תודה לך.

ציטוטים מדפים אחרים : למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים (2010-08-18T10:02:39) חני בונה:
_במסגרת העבודה הפנימית שאני עושה עם עצמי ברור לי שאני בוחרת את המטפל שמתאים לי. בהסתכלות לאחור לפעמים הבחירה היתה מודעת ולפעמים פחות בכל מקרה זה היה המטפל שהיה נכון לי לאותה תקופה.
לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם_

וואלה. הנה התשובה לשירי. הכל בתיאום מושלם.

וגם:
מיטה מתקפלת :
תהליך ריפוי מהתעללות חברתית בילדות (2010-08-17T15:33:15) :
אני זוכרת שקראתי פעם קצת על יעוץ ביוגרפי, ויש שם התיחסות גילאית שמאד דיברה אלי, ובמיוחד משפט שאמר שגיל 9 הוא גיל מכונן, שאנחנו עשויים לסחוב אותו בתוכנו כסוג של עצירה רוחנית הרבה שנים. לא זוכרת את הנוסח המדוייק, אבל ככה אני בדיוק מרגישה. הילדה הזאת בת ה-9 היא עדיין איתי. היא לא התבגרה על הרצף אלא קפאה לי בזמן. אני יכולה רק להתבונן בה, לבכות אליה, לחייך אליה, להשתוקק ללטף אותה ולתפוס את העיניים שלה, שתראה אותי כדי שאוכל לומר לה דברים . והיא לא רואה אותי ולא שומעת.

הייתי מזדהה עם המשפט הזה מאוד לפני שנה. ובאמת עכשיו גיל 13 של ד"ר בראון, הגיל של המרד, נשמע לי נכון.
הורי לי! התבגרתי!

והשלב הבא שאני מזמינה את עצמי (כהרגלי) לאתגר אותך - גם לצוות לסלוח.
אני מסתבכת כאן.
הבעיה היא שאין לי על מי לכעוס. אין לי גיבורים רעים בסיפור. זה רק שחסר הגיבור הטוב. זה לא מה "הם" עשו, אלא מה "הם" לא עשו.
מצד אחד - אף אחד הוא לא abuser . מצד שני - אני מתחילה לחשוב שיש כאן abuse . ( איך מתרגמים? זה לא בדיוק ניצול). אולי זה לא דוגמה קיצונית, אבל אם נגיד חושבים על ילדות בקיבוץ?
זו אולי שאלה ל למה קשה לי עם פסיכולוגיה ופסיכולוגים , אבל זה תקף גם למערכת החינוך ובטח לקיבוץ שהדור שלנו גדל בו :
יכול להיות שפסיכולוג או מורה לא יהיה כל כך טוב במקצוע שלו. יכול להיות שנמאס לו מהעבודה אבל אין לו אופציה אחרת, יכול להיות שהוא מתכוון לטוב אבל יוצא לו רע. אולי הוא לא מודע לבעיות שלו.
בסופו של דבר כולם פועלים מתוך כוונה טובה. אבל בכל זאת - אם יש נפגעים, אלה שהיו צריכים עזרה ולא קיבלו אותה, אז מי אשם?

מצד אחד - אף אחד הוא לא abuser . מצד שני - אני מתחילה לחשוב שיש כאן abuse .
כן, זה באמת קשה כשה abuse הוא מערכתי ולאו דווקא קשור לאדם מסוים. עד שכבר מצליחים להגיע לכעס שבפנים, קשה למצוא לו כתובת.

קוראת אותך בשקיקה.

אז מי אשם?
טוב, זה מתחיל בזה... לחפש אשמים.
כשכואב לנו, אנחנו מיד מחפשים את האשָם במשהו או מישהו כדי להקל על הכאב שלנו.
זה לא באמת מקל להאשים. (מנסיון רב שנים

)

מבחינת הזרם (בשפתך) גם המורים/פסיכולוגים והמערכות למינהן, גם הם כואבים-קורבנות.
מבחינת השיקוף החיצוני, הם בתוכך. מייצגים חלק מנצל שיש בך, abuser.

כמו שאת יכולה לסלוח למשתתפים, כי את קולטת שהם חלק ממך, כך גם כאן.
רק שזה יתאפשר רק מנק' מבטו של הזרם - המאחד את כולם. תמיד.

בסופו של דבר כולם פועלים מתוך כוונה טובה. אבל בכל זאת - אם יש נפגעים, אלה שהיו צריכים עזרה ולא קיבלו אותה, אז מי אשם?
אין לי תשובות. ברמות מסויימות זה נכון. וחלקים מסויימים רוצים להרפא.
אבל אותם חלקים שרוצים להרפא (נניח כמו הילדה בת ה-13 שלך) עדיין מחפשים את העזרה במקום שלא יתנו להם אותה.
כאן הבוגרת, הזרם, או איזה דמות שתרצי צריכה לקחת פיקוד ולתת לילדה את העזרה במקומות שלא יביאו אותה שוב לאותו מקום כואב, פגוע ומתוסכל.
(כמו אנדרה למשל).

<אני איתך בסבך, אגב, פשוט מבחוץ זה תמיד יותר קל לראות

>

נדמה לי שמזמן עברתי את השלב של להאשים מישהו או משהו. אגב, כשהייתי ילדה האשמתי את תאונת הדרכים, בעיקר.
הבעיה שמה שנשאר הוא שאני אשמה...
ברור שאני לא באמת חושבת ככה, אבל הילדה כן, נדמה לי.

הבעיה שמה שנשאר הוא שאני אשמה...
אז מישהי כן אשמה...

ברור שאני לא באמת חושבת ככה, אבל הילדה כן, נדמה לי.
כן, ולכן היא צריכה את החיבוק, את המקום הגבוה שלך, שמבין שהיא לא אשמה ומתוך זה יפעל לטובתה.

מצד אחד - אף אחד הוא לא abuser . מצד שני - אני מתחילה לחשוב שיש כאן abuse .

מאוד מזדהה עם המשפט הזה. כך אני מרגישה בקשר להורים שלי.
ועל זה היו לי הרבה דיונים בזמנו בדף הפעם בלי להתבייש עם מי שניסו לשכנע אותי שההורים שלי הם הורים מתעללים.

בסופו של דבר כולם פועלים מתוך כוונה טובה. אבל בכל זאת - אם יש נפגעים, אלה שהיו צריכים עזרה ולא קיבלו אותה, אז מי אשם?

בדומה למה שכתבה קן לציפור, בעצם אולי אין כאן אשמים.
זאת אומרת, זאת המסקנה ההגיונית, אבל מאוד קשה להרגיש אותה.

פעם בלימודי ימימה שמעתי משהו שמאוד התיישב לי: כשאנחנו מלאים 'עומס' (אם את מכירה את המילה 'עומס' בשפה של ימימה...?), אז כלכך קשה לנו לשאת אותו - שאנחנו מנסים להשליך אותו על מישהו אחר.
בצורה של כעס או האשמה - להיפטר מהעומס שלנו ע"י השלכתו הלאה.

וגם מאוד מזדהה עם מה שכתבת:
הבעיה שמה שנשאר הוא שאני אשמה...

זה גם מה שקורה לי.
מרוב ש'מבינים' את הצד השני ויודעים בשכל שהוא לא אשם - ומנגד עדיין יש את הצורך הנפשי הזה למצוא אשמים - בסוף בלית ברירה הכול מתנקז אלינו.
וזאת בדיוק הסיבה למה ממשיכים לחפש אשמים - כי ממש קשה לשאת את כל עומס האשמה הזה שאנחנו לכאורה 'אשמים'.

לפעמים כשאני מרגישה מאוד פגועה, ויודעת שהאחרים לא אשמים לי, וגם לא רוצה להטיל את האשמה על עצמי - אני מאשימה את 'המצב'.
במקום להגיד ש'הם' חרא, אני אומרת שהמצב חרא. שהמצב מעצבן אותי, שהמצב מתסכל אותי.

טוב, לא בטוח שזו האשמה. לפעמים זה פשוט האמת.
שהמצב הוא זה שמתסכל אותי או כואב לי, וזה לא שמישהו מסוים אשם בזה.

לפעמים קורה גם שאני מאשימה את 'אלוהים'.
כי אם אף אחד לא אשם - אז מי בכל זאת יצר את כל זה???!!!

השאלה איך אפשר להגיע לכך שבתודעה שלנו לא יהיו אשמים בכלל - לא אחרים, ולא אנחנו, ולא המצב, ולא 'אלוהים'.

*************

אני גם חושבת, שדי ברור שהנשמה שלנו בחרה להגיע לתוך ההתנסויות האלו.
אז ככה, שלפחות ברובד ההגיוני אני יכולה להבין שזה לא שמישהו אשם לי. ככה זה היה צריך לקרות.
אני זאת שרציתי את זה. (ולא כהאשמה כלפי עצמי כמובן).

אבל לא תמיד ההבנה הזו מספיקה.
עדיין הצורך להאשים ולהתקרבן - הוא חזק.

*************

אבל אותם חלקים שרוצים להרפא (נניח כמו הילדה בת ה-13 שלך) עדיין מחפשים את העזרה במקום שלא יתנו להם אותה.

מאוד מזדהה עם המשפט הזה.

מה שכן זה מבטיח פוטנציאל דרמטי שישכנע את שירי באופן סופי שהכל בדוי ותפור מלכתחילה.
וואלה. הנה התשובה לשירי. הכל בתיאום מושלם.
יש לי מה להשיב על זה. אבל אני רוצה לומר משהו שממש חשוב לי לומר:
אם מדובר במצב אותנטי פחות או יותר
או בפיקשן עם סממנים אותנטיים וביוגרפיים
ובוודאי אם מדובר בתיאורים שמשקפים ממש נאמנה את המצב -
אני מאוד מאוד מקווה שאני לא מוסיפה אפילו אלפית המיליגרם של סטרס למצב.
מקווה מאוד שלא פוגעת בשום צורה, אפילו בצורה הכי קלושה.
ואם כן, סליחה.
וגם אם מדובר בפיקשן, מקווה שלא פוגעת בשום צורה.

לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם
ובאמת מחכימון מלא אינסייט ורוחני ביותר, ויש בו באמת הרבה אמת
אבל
אדם עומד ביער, פתאום מגיח אריה.
המממממ..... מגרד האדם את פדחתו ומייד מזדרח חיוך על פניו
ואצבע אחת עולה למעלה כמו תלמיד חכם בלומדו תלמוד
ויען ויאמר:
לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם!!
בוודאי האריה בא ללמד אותי שיעור חשוב בהתפתחותי הרוחנית.
הוא נשאר עומד במקומו, מוכן לשיער שהאריה ילמד אותו בתיאום מושלם.

זה לא שאני אומרת שגיבורתנו שחף נמצאת במצב חירום מסוכן כמו בדוגמה זו ורבות כדוגמתה. אבל הדוגמאות הללו מדגימות לדעתי שלפעמים צריך לעשות מעשה בהול ולצאת מסיטואציה מסוכנת או לנסות לא להיקלע לתוכה, גם אם יש איזה שיעור פוטנציאלי שניתן ללמוד ממנה

וגם אם מדובר בפיקשן

אבל אני לא מבינה למה לחשוב שמדובר בפיקשן.
לדעתי זה ממש ברור ששחף מתארת את המציאות שלה.
(כמובן שתמיד תיאור המציאות עובר דרך המסננות שלנו, ועדיין - זה אמיתי לגמרי).

_אדם עומד ביער, פתאום מגיח אריה.
המממממ..... מגרד האדם את פדחתו ומייד מזדרח חיוך על פניו
ואצבע אחת עולה למעלה כמו תלמיד חכם בלומדו תלמוד
ויען ויאמר:
לפי דברי המחכימון: הכל בתיאום מושלם!!
בוודאי האריה בא ללמד אותי שיעור חשוב בהתפתחותי הרוחנית.
הוא נשאר עומד במקומו, מוכן לשיער שהאריה ילמד אותו בתיאום מושלם._

אדיר!

את לא פוגעת, דוקא אני מרוצה לחשוב על עצמי בתור דמות פיקטיבית. החיים הרבה יותר הגיוניים בתור ספר פיקטיבי וכו'.
למרות שאני עדיין אוחזת בדעה שאין באמת הבדל בין פיקשן לאוטוביוגרפיה. או נגיד: אוטוביוגרפיה היא תת קבוצה של פיקשן.

אבל אני לא מבינה למה לחשוב שמדובר בפיקשן.
אני לא חושבת שמדובר בפיקשן.
אני חושבת שיש אפשרות שמדובר בפיקשן, או לפחות בסוג של פיקשן.
למה? יש הרבה סיבות לכך, חלק פירטתי בדף זה.
אבל לא כל כך חשוב בעצם.
אני נהנית מהקריאה, אז מה 'כפת לי בעצם?

למרות שאני עדיין אוחזת בדעה שאין באמת הבדל בין פיקשן לאוטוביוגרפיה. או נגיד: אוטוביוגרפיה היא תת קבוצה של פיקשן.
מסכימה מאוד.
אוקיי, אז נחה דעתי

{ פרק 11: קום התנערה עם חלכה. לא עוד דיכוי. לא עוד ניצול. לא עוד.

חלק ראשון.
"בהפוכה, עברתי תהליך חשוב בתוכנית", אמרתי לאנדרה. "לא מה שהם התכוונו, אבל חשוב".

סוף סוף הבנתי. זאת אומרת, הבנתי בלב. כל כך קל למערכת להחליט שפרט מסוים הוא לא תקין ואז להפוך אותו ללא תקין, וכל כך קשה להתנגד לזה. אם הדוקטורים, או המבוגרים, חוזרים ואומרים לך שאתה לא בסדר, וזה לא בסדר שאתה לא כמו כולם, אתה צריך להיות מאוד חזק כדי להמשיך ולהאמין בעצמך. ויש כל כך הרבה אינטרסטים שמתחזים להיות לטובתך אבל אין להם שום קשר.

ומה אם אתה ילד? אם אתה ילד צריכים לחזור ולהגיד לך שאתה כן בסדר, וללמד אותך ולהראות לך ולעזור לך, ולא להשאיר אותך לבד. לגמרי לגמרי לבד.
ואם לא עושים את זה, אז זה לא בסדר. זה ממש לא בסדר. אף ילד לא צריך להשאר לבד בלי שיעזרו לו כשהוא צריך, אסור סתם לזרוק ילדים למלחמה!

בטח הייתי כבר בתיכון כששמתי לב ולימדתי את עצמי, שזה לא נכון להסתכל על הרצפה כשמדברים - כי אז לא יודעים למי אני מדברת. איזו תחושת תגלית – קודם יוצרים קשר עין ואז מדברים!
ססססססאמק, למה הייתי צריכה ללמד את עצמי דברים כאלה? איך מערכת שלמה יכולה להתעלם? לחשוב שזה תקין? לא להחליט שזה מצב חרום וחייבים חייבים לטפל עד שהמצב יהיה בסדר?
זה אכזרי. פשוט אכזרי.

כשמדברים על קורבנות אונס וניצול מיני, חוזרים ואומרים וכולם יודעים שזה לא אשמתן, והן לא הביאו את זה על עצמן, ולא משנה מה הן עשו או לא עשו, זכותן להגיד "לא".
אבל מה אם אתה קורבן של סתם חוסר אהבה? לא ילד מוכה, לא ילד אנוס, סתם ילד לא אהוב?
מי יגיד לך שזו לא אשמתך ושלא הבאת את זה על עצמך וזה לא משנה מה עשית או לא עשית, זכותך לשמוע "כן"? זכותך לקבל אהבה? זכותך להיות אהוב?

חלק שני: ויזואליזציה.

אדום.
אני מרגישה... אדום. אדום בעיניים, אדום במוח, אדום בלב.
אדום רותח, שורף. קצר במוח. אני בוערת מזעם וחימה.

כיתה ז. פתאום מתברר לי שאני לא נחשלת ומטומטמת כמו שחשבתי. כמו שהמורה ז גרמה לי להאמין. איך היא העיזה? מילא "בעיה חברתית", באמת אני חלשה במיומנות חברתית, אבל גם על היכולית הלימודית לדרוך לי? על הדבר היחידי שכן היה לי? איך היא יכלה? איך היא העיזה להפוך אותי לשבר כלי חסר כל ערך ושקוף?

אני לא מוכנה יותר לשתוק.
אני לא מוכנה יותר להתחבא.

אני רואה שיש גדר מסביבי, ואני שמה לב שזו לא גדר שאני בניתי. זה "הם" בנו. זה "הם" הוסיפו קרש אחרי קרש, מסמר אחרי מסמר. כדי שאני אשאר בגבולות ש"הם" רצו ואני לא אפריע.
אני לא מוכנה להסתפק בגבולות שנוחים "להם".
אני הורסת את הגדר באלימות, בכוח, בידיים, באגרופים, בבעיטות. תולשת קרשים, זורקת הצידה. לא מתחשבת בסביבה. לא איכפת לי שיש מסמרים חשופים. ש"הם" ינקו.

אני לא מאמינה יותר.
אני לא מוכנה להאמין. אני לא מאמינה שזו היתה אשמתי.
זו לא אשמתי!
זו לא אני שדחויה, אלו "הם" שדחו אותי. זו לא אני שבלתי אהובה, אלו "הם" שלא אהבו אותי.
אני לא מוכנה שאף אחד ינסה להכניס אותי שוב לגדר. זו לא היתה אשמתי!
זה היה באשמתם. אלה "הם" שלא הגנו עלי. אלה "הם" שנכשלו ולא נתנו לי את האהבה שהייתי צריכה, לא אכפת לי אם הם לא התכוונו, לא אכפת לי אם הם לא ידעו. לא אכפת לי אם זה לא היה התפקיד "שלהם". היה מגיע לי אהבה והגנה והדרכה והיה מגיע לי להיות מיוחדת ואחת ויחידה - למישהו. לא משנה למי, אבל לפחות למישהו אחד!

לא עוד!
No More.
Never ever again.
אני לא מוכנה להרשות את זה יותר! אני לא מוכנה להיות בלתי-אהיבה ומוסתרת ומוגבלת ותחומה (אומרת הילדה), ואני רוצה לראות שמישהו רק ינסה (אומרת הבוגרת).

הדמעות רותחות וצורבות, ויש לי גוש גדול בחזה, אבל הכיוון של הכוח השתנה, הכיוון שלו מבפנים החוצה. פעם הכוחות פירקו, האלימות היתה כלפי פנים. פנימה ופנימה, אל הגרעין. עכשיו הכוחות פונים החוצה, הגרעין פורץ והלך וגדל.

בלילה, בחניה הנטושה של מגרש הגולף.
אני צורחת.
צעקות שמתחילות כמו חיה פצועה ונגמרות כשהשפתיים נמתחות וחושפות את השיניים, כמו זאב. צעקות שמתחילות בכאב ועוברות לכעס ומסתימות באיום. לא עוד.

מדהים. איזו עוצמה! עשית לי צמרמורת.

<קוראת ונפעמת עוד מההתחלה>

טוב, עכשיו אני צריכה תגובות.
נשאר לי האדום במוח מאז ועכשיו כשאני כותבת הוא מתחזק.
לא שאני לא מעריכה את ערכו התרופטי של הכעס, אבל, ואו, אני כבר מחכה שהשלב הזה יעבור.

הידד! tear down the wall!

שחף את מדהימה ...!!
אף ילד לא צריך להשאר לבד בלי שיעזרו לו כשהוא צריך
המשפט הזה עושה לי התכווצות בגרון ודמעות בעיינים
זכותך לשמוע "כן"! זכותך לקבל אהבה! זכותך להיות אהוב!
(החלפתי את סימני השאלה בסימני קריאה....)

וגם אני
<קוראת ונפעמת עוד מההתחלה>

פתאום מתברר לי שאני לא נחשלת ומטומטמת כמו שחשבתי. כמו שהמורה ז גרמה לי להאמין. איך היא העיזה? מילא "בעיה חברתית", באמת אני חלשה במיומנות חברתית, אבל גם על היכולית הלימודית לדרוך לי? על הדבר היחידי שכן היה לי? איך היא יכלה? איך היא העיזה להפוך אותי לשבר כלי חסר כל ערך ושקוף?
ישר הבריונית שבי, באה לעשות איתך קואליציה כדי לערוף לה את הראש... מוכנה?
רק תגידי...

הוריי! שמות חדשים!
קנצ' -, בסוף הבריון באמת עשה הסבה לשומר ראש. מאגניב. בינתיים הוא אמנם רק מאיים...

בסוף הבריון באמת עשה הסבה לשומר ראש
טוב, נרגעתי. הוא שומר עליך לא רע, הייתי אומרת.
סוףסוף הוא מגשים את הייעוד שלו

_בלילה, בחניה הנטושה של מגרש הגולף.
אני צורחת.
צעקות שמתחילות כמו חיה פצועה ונגמרות כשהשפתיים נמתחות וחושפות את השיניים, כמו זאב. צעקות שמתחילות בכאב ועוברות לכעס ומסתימות באיום. לא עוד._

איזה יופי

תני לו להתאוורר, תני לו לצאת החוצה. תני לאדום להציף אותך ולזלוג החוצה ממך לאיזה זמן - בייחוד לזלוג החוצה ממך - זה לא יימשך לנצח. בעקבותיו יבואו אדומים של צבעונים, כלניות, פרגים יפהפיים. וירוק של פריחה וצמיחה.

(())(())(())(())(())(())(())

אני לא מוכנה להרשות את זה יותר! אני לא מוכנה להיות בלתי-אהיבה ומוסתרת ומוגבלת ותחומה (אומרת הילדה), ואני רוצה לראות שמישהו רק ינסה (אומרת הבוגרת).

את אהיבה, אהובה ואוהבת

היה מגיע לי אהבה והגנה והדרכה והיה מגיע לי להיות מיוחדת ואחת ויחידה

אני לא מוכנה להיות בלתי-אהיבה ומוסתרת ומוגבלת ותחומה

_טוב, עכשיו אני צריכה תגובות.
נשאר לי האדום במוח מאז ועכשיו כשאני כותבת הוא מתחזק.
לא שאני לא מעריכה את ערכו התרופטי של הכעס, אבל, ואו, אני כבר מחכה שהשלב הזה יעבור._

קודם כל, איזה חוויות עוצמתיות וחשובות ותרפויטיות!
לדעתי כדאי פשוט לעבור את השלב הזה בלי לנסות לזרז את התהליכים. שכל האדום הזה יזלוג החוצה, ואז לא יהיה לך גוש של כעס בפנים. תני לכל האדום הזה לצאת החוצה!

את עכשיו חווה ויזואליזציות בכיוון אחד. כלומר, את נכנסת פנימה וחווה מה שאת חווה.
נראה לי שזה מה שאת צריכה לעשות בשלב הזה.
בשלבים מתקדמים יותר, לאחר שהרבה מהאדום הזה יצא, תוכלי לעשות ויזואליזציות בכיוון ההפוך.
כלומר, תוכלי ליצור לך תסריטים ולחוות אותם לפי בחירתך.
למשל, תוכלי לראות את הילדה במקום מוגן, כשאת מגינה עליה ואוהבת אותה וכו'.

ולפי שיטת לואיז היי את יכולה להפוך משפטים שאמרת לעצמך בתוך החוויות שלך להיגדים חיוביים.
היגדים חיוביים: היגדים קצרים ככל האפשר, בלשון הווה, בגוף ראשון, תמיד בלשון חיובית ולא שלילית
למשל:
אני אהובה (ולא: לא מוכנה להיות בלתי אהיבה)
אז כמה היגדים שהפקתי מדברייך:

אני אהובה

אני אהובה ואוהבת
אני מוגנת
אני חופשייה
אני מיוחדת*
וכו' וכו' נסחי לך היגדים כאלה. ואז את יכולה: לומר אותם לעצמך שוב ושוב, לשיר אותם, לכתוב אותם שוב ושוב ושוב, לכתוב אותם על נייר ולשים אותם במקום בולט שבו את תמיד נמצאת כך שתוכלי לראות אותם, לכתוב אותם במחשב - שיהיו שומר המסך שלך או תמונת השולחן שלך. את יכולה להקליט את עצמך אומרת משפטים כאלה ולהשמיע לעצמך (בייחוד לפני השינה). את יכולה להתבונן במראה ולחייך לעצמך ולומר לך משפטים טובים ואוהבים. ועוד ועוד. קראי בדף לואיז היי וגם מציעה לך לקנות לפחות ספר אחד שלה ולקרוא.

כמו שכתבתי לך בדף שלי, אני קוראת אותך הרבה ונפעמת
אני לא יודעת אם יש לך מושג כמה הכתיבה שלך עוזרת (לי, ואני בטוחה שגם לאחרות)
לא כל כך יודעת מה לכתוב חוץ מהמון הערכה על כך ש את לא מוותרת
ועוברת דרך הדברים הכי קשים בהמון אומץ והתמסרות ותקווה (אני מרגישה תקווה לכל אורך הדרך, התקווה שמאפשרת את הצלילה הזאת)

תודה לך, תודה גדולה

תודה לכם

מאיפה שאני עומדת התמונות שלך, מצד אחד יש בהן פרצופים אמיתיים ומצד שני הפילטרים מתחלפים וזה טריקי. אבל גם מענין. תודה שאת מרשה לי להיות כאן.
ואני תמיד כאן בתמיכה ואהבה ומחיאות כפיים סוערות.

מי מה, בהזדמנות שאני עצבנית: היו אצלינו ילדים שמחים ומאושרים בשנים האלו?
כי התמונה שיש לי כל הזמן בראש זה כשי. בלע גולה באמצע השיעור, ואיכשהו זה נראה לי עכשיו ממש מעשה של יאוש משיעמום קיומי, וכל הפרצופים בזיכרון שלי נראים לי בדיכאון הסטרי.
כמובן שהזיכרון שלי מאוד לא אובייטיבי. פילטרים.

זוכרת שכתבתי לך לפני חודש על מחברת השירים שלי שנמצאה במחסן של ההורים? טוב אז אני בשנים של כתות ב' עד ז' בהחלט הייתי בדיכאון ויש לזה הוכחות. הקטע הוא שאני לא חושבת על עצמי ככזאת. כשהתחלתי עם הבכור את הטיפול אצל ל' הפסיכולוגית והיא התחילה לשאול אותי על הילדות שלי, אז מייד אמרתי לה כמה היא היתה מאושרת (עד היום היא צוחקת עלי בגלל אשליית הסבבה הזאת, שלמרבה המזל ל' לא קונה אותה לא אצלי ולא אצל הבכור). אז בקיצור, לענות ענינית לשאלה שלך: כן. נראה שהיינו בדיכאון.
באסה.

חוץ מזה סתם בשביל הקטע 'סתכלי על השעה והתאריך שכתבתי אתמול D-:
רק עכשיו ראיתי

הי שחף,

מה שמדהים אותי זה הכוח שלך היכולת שלך לשרוד. כי שאני חושבת על מה שאני עברתי - זה היה רק בשעות המועטות יחסית של בית הספר, לפחות באופן אקטיבי. אני לא חושבת שהייתי שורדת אם הייתי צריכה לחיות עם המערכת כל הזמן. לי לפחות היה בית מוגן ומאוד אוהב. אפילו שלא יכלו לעזור לי.

לא פלא שאדום לך במוח. המזל הוא שלא שחור.

@}

כל כך קל למערכת להחליט שפרט מסוים הוא לא תקין ואז להפוך אותו ללא תקין, וכל כך קשה להתנגד לזה. אם הדוקטורים, או המבוגרים, חוזרים ואומרים לך שאתה לא בסדר, וזה לא בסדר שאתה לא כמו כולם, אתה צריך להיות מאוד חזק כדי להמשיך ולהאמין בעצמך. ויש כל כך הרבה אינטרסטים שמתחזים להיות לטובתך אבל אין להם שום קשר.
את מדהימה. לי לקח שנים להשתקם ממה שעברתי. גם אחרי שיצאתי מבית החולים {אחרי 4 וחצי חודשים} לא תיפקדתי בכלל. גם עכשיו, שנתיים אחרי, יש הרבה רגעים קשים {כמו היום הזה שפשוט התחיל ברגל שמאל} אבל אני במצב הרבה יותר טוב. כבר לא חותכת את עצמי או לא מתפקדת בכלל.
את מדהימה ועשה לי כל כך טוב לקרוא את מה שכתבת.

חלב ודבש,
ילדים שורדים. רק בצורות שונות. לא במקרה בוגרי-קיבוץ מתמחים בהדחקות.
לי אורה, מעניין שכרגע אני לא יכולה, טכנית ממש, להתערב בויזואליזיות האלו. כל נסיון להתערב ואני ממש מרגישה "אנטי" , פיזית. בקונטקסט של ילדות קיבוצית זה נראה הגיוני , הרי התמחנו ב"חשיבה חיובית" מינקות...
< מזכירה לעצמי לברר, אחת ולתמיד, אם זה יותר היפנוזה או יותר דמיון-מודרך-חופשי >

ועוברת דרך הדברים הכי קשים בהמון אומץ והתמסרות ותקווה : זה לא מרגיש לי כמו אומץ, יותר - זהו, גמרתי לסבול. לא מוכנה יותר לפחד מעצמי.

{ פרק 12, שלא ברור איך הוא קשור למרד אבל בטח יתברר בהמשך.

באמצע הלילה פתאום התעוררתי מהתרגשות. "אני לא שייכת לסיפור שלהם! זה לא הסיפור שלי! אני לא חייבת להיות חלק משום סיפור!" , חשבתי באקסטזה של התגלות.
"אני יכולה להיות חופשיה מהסיפור! אני משחררת את עצמי! אני חופשייה! " חזרתי על המנטרה, מרגישה את הלב שלי רועד ומתרחב מאושר עילאי.

בבוקר כשקמתי ההתרגשות כבר עברה ולא זכרתי בדיוק למה חשבתי שזו התגלות מופלאה.

אמרתי לאנדרה שלא גמרתי עם הכעס והוא עדיין יושב לי בגוף.
הוא אמר: "תעלי בדמיון תמונות של אנשים מהעבר שקשורים לכעס".

אני מרגישה את הכעס בחזה כשאני עוצמת עיניים, ואז מתחילות לעלות דמויות. והכעס נמס. פשוט נמוג.

הילדים מהכיתה מופיעים ונפסלים מיד. אני לא יכולה שלא לראות אותם במבט של האמא בת ה40. ילדים. אני הרי מכירה גם את הסיפורים שלהם. איך אני יכולה לכעוס עליהם?

ואז ההורים שלי. אני נזכרת בתמונות שבהן אמא שלי מסתכלת עלי במבט מעריץ, אוהב, ואני מסתכלת קדימה, לא נענית. אני רואה את התשוקה הכל כך מוכרת לי, התשוקה לקשר אינטימי עם הילדה שלך. אני חושבת על התמונות שלי עם הילדים שלי, מחבקים אותי, נוטים לעברי, ועל התמונות שלהם ביחד, כמה הם מעריצים אחד את השני, כמה אהבה רואים בתמונות האלו. איך אני יכולה לכעוס על אמא שלי. כמה עצוב לי עליה. כמה עצוב להיות אמא ב"כמעט", ממש כמו אבל לא באמת, לא עד הסוף שהוא המתנה הכי גדולה ומדהימה של להיות אמא. אמא שלי עברה בכבוד ראוי להערצה את אחד הסיוטים הגדולים של הורים – תאונת דרכים של ילדה קטנה, ואת מה שהיא רצתה, האינטימיות הזו של אמא ובת, מעולם לא יכולתי לתת לה. ואבא שלי שהיה בן קיבוץ בעצמו, ומלכתחילה לא הכיר אינטימיות של משפחה.

שוב העצב הגדול, שיטפון רב עוצמה.
אבל לא, זה לא אותו עצב מפעם. כמו עם הכעס, גם עם העצב הכיוון השתנה, עכשיו הוא החוצה ולא פנימה. זה לא עצב עלי.

המשכנו בפגישה הבאה.
שוב אני רואה את ילדי הכיתה. אחד אחד הם עולים, ילדים אבודים. הדיסלקטיים. אלה מהמשפחות ההרוסות. הבנות עם בעיות האכילה. היתומים מאב או מאם. זו ששנים לאחר מכן טענה שסבלה מניצול מיני כפעוטה. הבנים שלא התאימו לדמות הנחשקת של עובד פלחה מחוספס. הבנים שכן.
<< מתנצלת מראש בפני דמויות בסיפור. זה לא אתם, זו אני>>

אני רואה אותם ביחד, צוחקים, ואני בצד. אבל העצב והכאב שאני מרגישה הם לא על עצמי הפעם, אלא עליהם. אני רוצה לחבק אותם, להגיד להם שאני מבינה את הכאב שלהם, שאני יודעת שלצחוק על ילדים אחרים עוזר להסתיר את הפגיעות, להקל על ההשרדות, אבל לא באמת מעביר את הבדידות. אני רוצה לתת להם מחסה. מקום בטוח.

אני רואה את מנהלת בית הספר העדינה, ומנחשת את הזעזוע שהיא היתה מרגישה אם היא היתה יודעת ש30 שנה אחרי, היא מואשמת בהזנחה. אני רואה את שרשרת המורים, המטפלות, "הצוות החינוכי". הרבה כוונות טובות.

אני רואה את המורה ז', וכואב לי עליה. כל כך עצוב. מה נחסם לה בלב, מה הפך אותה לאשת חינוך שלא יכולה לחמול על ילדים? מה עבר עליה שהפך אותה לכזאת? הייתי רוצה להגיד לה: אל תפחדי מהכאב. אל תפחדי להסתכל על הילדים האלה שאת לא אוהבת. התמונה הזו שאת רואה בילדים הדחויים, הלא יפים, שאת לא יכולה להתמודד איתה, אני יודעת כמה זה קשה.

העצב הולך וגדל ומתרחב. גם ההורים של הילדים בכיתה מצטרפים עכשיו. אני יודעת כמה אהבה היתה שם וכמה רצון טוב, ועצוב לי כל כך עליהם, כואב לי שהם אפילו לא ידעו מה הם מפסידים.

שיטפון של עצב וכאב. אבל לא כעס, לא האשמה, לא טינה. אלה התפוגגו, נמסו ונעלמו. אין. ביחד עם הכעס על עצמי, ההאשמה העצמית, הטינה העצמית. פתאום אני מבינה שאין הבדל. כעס, האשמה, טינה: מופנים אל אחרים או מופנים אל עצמי - זה בדיוק אותו דבר.

והעצב, אני לא המרכז שלו יותר. אני מרגישה את הכבלים ניתקים, אחד אחרי השני. העצב שוחרר.
"את עוזבת את העצב מאחור", אנדרה אומר.
"לא, זה לא העצב. זו הבדידות של להיות אחרת. הבועה. היא נעלמה פתאום".

אנונימי

2 הפרקים האחרונים העלו בי דמעות...
והחופש מהסיפור פשוט יפה...

הרמוני,
פתחתי את הקלפים של אושו מהקישור שלך וקיבלתי:
תמימות: זן אומר כי אם תניח לידע – ובתוכו, כלול כל השאר; את שמך, הזהות שלך, הכל, משום שכל אלה, ניתנו לך בידי אחרים – אם תניח לכל מה שנתנו לך האחרים, תקבל איכות שונה לגמרי להוויה שלך.
שזה בערך כמו : "אני לא חייבת להיות חלק משום סיפור". נדמה לי.
מאגניב!

שחף, אני ממש דומעת. כל כך מרגש המהלך הפנימי שלך. ההתרחבות הזו, ההכלה של הסיפור של כולם, ויחד עם זאת את באמת לא חלק משום סיפור. שאני יודעת שלצחוק על ילדים אחרים עוזר להסתיר את הפגיעות, להקל על ההשרדות, אבל לא באמת מעביר את הבדידות
כמה זה מוכר. משני הצדדים...

שיטפון של עצב וכאב. אבל לא כעס, לא האשמה, לא טינה. אלה התפוגגו, נמסו ונעלמו
מעצמי אני יודעת, שמתחת לכל כעס וטינה שלי וגם מתחת להאשמות שלי - תמיד תמיד מסתתר לו עצב וכאב. תמיד. אז מזדהה לגמרי.

"לא, זה לא העצב. זו הבדידות של להיות אחרת. הבועה. היא נעלמה פתאום".
זה נגע לליבי מאד. האם הבועה יצרה את הבדידות? ואם כן, היעלמותה מאפשרת לך להיפתח לכאבי האחרים? לראות אותם באור אחר?

כל הפוסט האחרון מרגיש לי ממש האמפטיה בהתגלמותה. אם מישהו רוצה לדעת מה זו אמפטיה , שיקרא את כל התהליך שלך, עד לרגע זה.

מאגניב!
מאוד! איזה יופי!

קנצ'
אם מישהו רוצה לדעת מה זו אמפטיה , שיקרא את כל התהליך שלך
אוי... <מושכת באף> איך יפה מצידך להגיד ככה...

האם הבועה יצרה את הבדידות? ואם כן, היעלמותה מאפשרת לך להיפתח לכאבי האחרים? לראות אותם באור אחר?
אני לא בטוחה...
מה שמעניין בשיטת העבודה הזו, בגלל שהיא עוקפת את החשיבה המודעת, היא מקדימה את ההבנה ובעצם גם את התהליכים, או שהיא יוצרת אותם. אולי סמדר יכולה להסביר את זה ב"פסיכולוגיסטית".
זה נותן מין איכות נבואית, או את האפקט שמעצבן את שירי של סגירת מעגל, שנראה כאילו מלכתחילה הכל היה מתוכנן.
היה לי מפגש ממש לפני התוכנית שמתוארת כאן, שבו ראיתי את הלב שלי עולה באש, ו"ידעתי" שכדי לצמוח אני צריכה לתת לאש לכלות את כל מה שיש לה לכלות. חשבתי שהאש מסמלת תשוקה, אבל עכשיו נראה שזה ניבא את הכעס מאוד במדויק.

חזרתי למה שכתבת : "מבחינת הזרם (בשפתך) גם המורים/פסיכולוגים והמערכות למינהן, גם הם כואבים-קורבנות. מבחינת השיקוף החיצוני, הם בתוכך. מייצגים חלק מנצל שיש בך, abuser." אולי זה מסביר את ההרגשה שאין הבדל בין כעס/האשמה/שנאה של אחרים וכעס/האשמה/שנאה של עצמי.

ושירי,
תראי איך בסוף הכל בכל זאת יוצא נורא הגיוני.

_ושירי,
תראי איך בסוף הכל בכל זאת יוצא נורא הגיוני._
את לא צריכה להוכיח לי (או לאף אחד אחר) שום דבר.
ממילא לא מדובר בתהליכים הגיוניים והם לא אמורים להיות כאלה.

האפקט שמעצבן את שירי
לא מעצבן. אבל לא משנה.
carry on

אין לי מילים שאני יכולה לכתוב כאן. רק יכולה לכתוב לך שמאוד ריגשת אותי ואני מתפעלת מהאומץ שלך ומהדרך .

מי מה, מוזר, אה? כמה דרכים אפשר לספר את אותו סיפור?
מעניין מה היה יוצא מהראשומון של הכיתה.

שירי,
את לא צריכה להוכיח לי (או לאף אחד אחר) שום דבר.
מזתומרת אני לא צריכה להוכיח???

אני מריצה כאן ניסוי מדעי.

הטיעון שלך היה:

לא נראה שהטיפול מועיל.
נראה שהטיפול מזיק.
לכן, הגיוני להפסיק אותו.

הטיעון שלי היה:

לא נראה שהטיפול מועיל.
נראה שהטיפול מזיק.
לכן, הגיוני להפסיק אותו.
מצד שני, הזרם (תת מודע, אינסטינקטים, אנא אערף) אומר להמשיך (ועוד בגלל כל מיני סיבות מוזרות כמו להתכלות באש).
מכיוון שהזרם יודע כל מה שההגיון יודע פלוס הר-בה יותר:
הגיוני לקבל את ההחלטה של הזרם ולא של ההגיון.

תוצאות הניסוי:
א. ההגיון לא יודע מהחיים שלו.
ב. הזרם ידע מלכתחילה מה יקרה, שזה מאוד מרשים.

שזה גם הגיוני, כי לפי ההגיון את יכולה לדעת מה נכון למי שאת עכשיו, אבל לא למי שתהיי.

מכיוון שהזרם יודע כל מה שההגיון יודע פלוס הר-בה יותר:
חייבת להדחף. למרות שכתבת את זה אח"כ ההגיון לא יודע מהחיים שלו

אז רוצה לנסח מחדש:
הזרם וההגיון בכלל לא פועלים מאותו מקום.
ההגיון יודע רק מהחיים שלו.
והזרם מהחיים בכלל.

חושבת על זה.

< שחף גילתה רק עכשיו שיש לה אינסטינקטים >

_ההגיון יודע רק מהחיים שלו.
והזרם מהחיים בכלל._
וזה אפילו מוכר ומוגדר אקדמית!

היגיון = תהליכי עיבוד מידע וקבלת החלטות המבוססים על אינפורמציה הכרתית
אינטואיציה (הזרם וכו') = תהליכי עיבוד מידע וקבלת החלטות המבוססים הן על מידע הכרתי והן על מידע תת הכרתי.

כיוון שכל נוירופיזיולוג מתחיל יודע שמבחינה מוחית, האזור התת הכרתי גדול פי כמה וכמה מהאיזור של תהליכים הכרתיים, מודעים, ברור לחלוטין שיש לו גישה להרבה יותר אינפורמציה, ולכן יש סיכוי יותר טוב שההחלטות (או ההמלצות) שלו יהיו יותר טובות, ו... מושכלות.

דרך אגב, את ההגדרות הנ"ל עיצבתי בעצמי, לפני אי-אילו שנים, אבל אחר כך בדקתי את הנושא עם מכר שלי שעשה את הדוקטורת שלו בכלכלה פסיכולוגיסטית או פסיכולוגיה ארגונית או משהו דומה, והא אמר שההגדרה שלי כמעט זהה לזו שהוא למד באקדמיה. הא!

וזה אפילו מוכר ומוגדר אקדמית!
באופן תאורטי או אקדמי זה נראה מאוד הגיוני, אבל הקטע היישומי - הרעיון של אינטואיציה בתור כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות - וואוו, עושה לי סחרחורת לחשוב על זה.
בתור "באופנית" מתחילה, זה ממש לקחת את הבסיס של כל מה שלמדתי והפנמתי, נגיד בצורת קוביה מסודרת ונוחה לעמידה, ולהחליף אותו בכדור גומי.

קראתי פעם שאינטואציה זה דבר שאפשר ללמוד ולפתח, ובאמת אני מרגישה שזה אחד התהליכים החשובים שאני עוברת. . ודווקא כל מערכת החינוך, ובכלל התרבות המערבית, עושה בדיוק הפוך. מלמדת לא לסמוך על אינטואיציה אלא אך ורק על החשיבה המודעת. חבל.

מתוך "טבעי ללדת":
(ציטוט מהזיכרון)
"אינטואיציה איננה שייכת לתחום המיסטי, המעורפל. היא צומחת כאשר מתבוננים ומקשיבים בתשומת לב - במקרה הזה לתינוק שלכם".

פירוש רשי:
אם את מניחה לעצמך פשוט לשבת ולהקשיב ולספוג את הסיטואציה, ולתת לכל המערכות התת-הכרתיות לעבד את המידע ואחר כך מניחה לעצמך להקשיב לזרם, בלי לנסות "למצוא את ההגיון", ובלי לנסות להסביר - זה קורה.

עוד שיטה לעודד את זה לקרות: להסתמך על הרושם הכי ראשוני, שנוצר אצלך גג חמש שניות מרגע שנחשפת לגירוי (אדם / סיטואציה וכו'). הרושם-הבזק הזה הוא אמין. בדוק! מישהו אפ]ילו כתב על זה ספר (נדמה לי שקוראים לו BLINK ). המערכות האלה עובדות מהר מאוד, הרבה יותר מהר מההיגיון.

ועוד שיטה דומה: בדילמה כלשהי עם שני צדדים, לזרוק מטבע שיחליט בשבילך. ואז - וזה הסוד - לקלוט את התגובה הכי ראשונית שלך שהבזיקה בך כשראית את התוצאה. האם זו היתה הקלה? אכזבה? שמחה? רצון לזרוק שוב? התחושה הראשונית הזאת היא אמינה.

אה, והנה הספר:
http://en.wikipedia.org/wiki/Blink_%28book%29

|נשיקה|
@}

אינטואיציה בתור כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות
אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

אינטואיציה היא כלי פרקטי לגיטימי לקבלת החלטות

אה, כן, והיא זו (בין השאר) שעוזרת לחיים להיות פיקניק

_הטיעון שלך היה:

לא נראה שהטיפול מועיל.
נראה שהטיפול מזיק.
לכן, הגיוני להפסיק אותו._

זה מנוסח בצורה הרבה יותר נחרצת וחריפה וגורפת ממה שכתבתי.
ניסוח יותר מתאים לדעתי:

לא נראה שהטיפול מועיל.
הטיפול עלול להזיק ויש נזק אפשרי גם בעצם הקשר עם הפסיכולוגית הפוסטמה ומה שהיא כותבת בדוחות שלה. וגם עלול להזיק להתמרד בגלוי נגד פוסטמה מכווצת שכמותה שיש לה כוח בידיים.
ולכן כדאי לשקול להפסיק אותו

לא הבנתי איך הטיפול בבית החולים מסייע. עד כמה שהבנתי, כל החוויות ופריצות הדרך הפנימיות ממשיכות לקרות בהדמיות עם המטפל שלך ולא ב"טיפול" עם הפוסטמה. לא הבנתי איך לדעתך ה"טיפול" בקבוצה עם הפוסטמה מסייע באיזו שהיא צורה ובאיזה שהוא תחום.

שירי - את שוב שבויה בקונספט של "טיפול" : "מטפלת - מטופלת", "פסיכולוגית-חולה", "בעלת כוח-נתונה לכוח".
והעניין הוא בדיוק שזה לא. שזו היתה ההזדמנות שלי לחזור לסיפור, לשנות אותו, ואז לצאת ממנו. והסיפור הוא לא רק הסיפור של עכשיו, הוא גם הסיפור של אז.

תמרוש רוש הציעה ב תהליך ריפוי מהתעללות חברתית בילדות טכניקה של דמיון מודרך:
" כשאת נזכרת בזכרון רע, אחרי שגמרת לזכור אותו ולחוות אותו, תתחילי לבנות תסריט אלטרנטיבי: מה היית אומרת או עושה אילו היו לך כוחות הנפש שיש לך היום? מה היית עושה אם באופן פלאי היית את (כמו שאת היום) יכולה לחזור לעבר, ולהתערב בתור מבוגרת בסיטואציה כדי להגן על הילדה שהיית? אילו היית מבוגרת תומכת שנמצאת בסביבה, מה היית אומרת לילדה הזאת?"

אז מה שהטיפול בבית החולים נתן זה תסריט אלטרנטיבי. רק שמה שהשתנה הוא לא הסיטואציה אלא רק הסיפור. ההבנה, או הפרשנות של הסיטואציה.

הסיפור התחיל מקונפליקט : מדכאים-מדוכאים, קורבן-מתעללים, חסרי-אונים - בעלי כוונות רעות.
ואז הוא השתנה למדכאים מול מורדים.
ואז המרד השתנה מ"מרד נגד המדכאים" ל"מרד נגד הסיפור". מי המדכאים ומי המדוכאים? זה כבר לא ברור. האם הפסיכולוגים מדוכאים פחות מהמטופלים? האם הסיפור מדכא במידה שונה את המורה או את הילדים? את הילדה הדחויה או את הילדים הדוחים?

ואז גם המדכאים וגם המדוכאים השתנו לבני אדם. הסיפור נהיה שקוף. הקונפליקט נהיה שקוף. נשאר רק עצב.

שירי - את שוב שבויה בקונספט של "טיפול" : "מטפלת - מטופלת", "פסיכולוגית-חולה",
אם מדובר באישה שקיבלה דרך הביטוח הלאומי אפשרות להצטרף לקבוצה טיפולית בבית חולים כדי לטפל בבעיה נפשית מסוימת
ואם בסיפור על אישה שקיבלה וכו' וכו' וכו'
בשני המקרים מדובר באישה או בגיבורה ספרותית שמצטרפת לקבוצה טיפולית לטיפול בבעיה נפשית.
מכל המתואר האישה או הגיבורה הספרותית לא קיבלה שם טיפול נפשי אמיתי.
כל פריצות הדרך המשיכו לקרות בטיפול ההדמיות עם המטפל האמיתי או הספרותי.

_הסיפור התחיל מקונפליקט : מדכאים-מדוכאים, קורבן-מתעללים, חסרי-אונים - בעלי כוונות רעות.
ואז הוא השתנה למדכאים מול מורדים._
הסיפור התחיל עם אישה או עם גיבורה ספרותית שלא יכלה להמשיך לעבוד, שעברה משבר נפשי. שקיבלה הרבה עזרה ממטפל בהדמיות ולא קיבלה עזרה אמיתית בקבוצה טיפולית בבית חולים. ובזכות כל פריצות הדרך הפנימיות, התובנות, החוויות וכו' שהתרחשו במסגרת הטיפול בהדמיות, היה לה כוח להתמודד עם פסיכולוגית די מוגבלת שלא באמת יכולה לעזור.
והתיאור הדיכוטומי והמאוד שחור-לבן (מדכאים-מדוכאים) נשמע מאוד מתקרבן. טוב שבסוף הייתה תפיסה שלמה יותר של המצב ושל המשתתפים בו.

הסיפור נהיה שקוף. הקונפליקט נהיה שקוף. נשאר רק עצב.
אז הגיע הזמן לשחרר ולעזוב את הקבוצה הטיפולית עלק?

ושוב, נא לקחת כל מה שאני כותבת עם קורטוב גדול של מלח. אני לא מתיימרת להכיר ולהבין את כל התמונה - הריאלית או הספרותית. אז אני בהחלט עלולה לטעות. מאחלת לכולנו שנה טובה ומתקוה, שנת בריאות בכל המישורים, שלווה, הגשמה, קבלה עצמית, שחרור ועוד.

גמרתי עם הקבוצה כבר לפני שבועיים. אבל לא עם המרד, נדמה לי. כאילו, עוד לא הגעתי לסוף של הבלוג הזה.

שירי - את עושה ניתוח פסיכולוגי. אני לא מבינה בפסיכולוגיה, אני מבינה בספרים. תעשי ניתוח ספרותי. אם את עושה ניתוח ספרותי, הכל מאוד הגיוני.

את עושה ניתוח פסיכולוגי.
אני ממש לא עושה ניתוח פסיכולוגי. למשל, לא מנסה לנתח את המניעים של הגיבורה וכו'. אני מתארת את הסיפור על פי הנתונים שאת מספקת. הרי אין לי שום מידע מחוץ למה שאת מספרת. לפי מה שאת עצמך מספרת - כך נראים לי הדברים.

והוספתי ומוסיפה שוב: משום שאין לי שום מידע ממקור אחר, משום שאין לי שום יכולת או יומרה לראות את כל התמונה - נא לזרוק גרגיר ענק של מלח בגודל של אשת לוט לדרך שבה אני מבינה את הדברים. וממילא הרבה יותר חשוב בסיפור הזה מה את מרגישה וחושבת.

ואני לא מחפשת דווקא משהו הגיוני. הרי מדובר ברגשות, בחוויות, בזכרונות, במצבי נפש וכו' וכו' וכו'.

יופי שנגמרה הקבוצה הזאת. באמת דאגתי.
ועכשיו המרד נגד מי? הרי הייתה חוויה של השלמה, של ראיית כולם לא כמדכאים וכו' וכו'?
וכל עוד ממוקדים במרד, בעצם ממוקדים בזולת שנגדו מורדים. כך אני רואה את הדברים (גרגיר מלח וכו' וכו').
אניווי, שנה טובה!!!

בעצם ממוקדים בזולת שנגדו מורדים
אהה! אבל הרעיון שמתגבש פה הוא שזה לא! שמרד לא חייב להיות נגד מישהו. הוא יכול להיות בעד. או מרד נגד הסיפור - נגד קונספטים חיצוניים, הגדרות, כאלה.

או כמו שאושו אומר, לפי מהפוסט של הרמוני:
מרד הוא פעולה אינדיבידואלית; אין לו שום קשר להמון. למרד אין שום קשר לפוליטיקה, לכוח, לאלימות. מרד קשור לשינוי התודעה שלך, השתיקה שלך, הקיום שלך. זוהי מטמורפוזה רוחנית. וכל אינדיבידואל שחווה מרד אינו נלחם באף אחד אחר, אלא רק באפלה הפרטית שלו. "

( רואים שאני לא בארץ, אני לא מעודכנת. אף פעם לא ידעתי שאני מזדהה עם אושו. תודה הרמוני. )

שנה טובה!

אחחחח, אושו, איזה יופי של ניסוח ופרשנות למרד.
שנה מעולה גם לך... אני מחכה שהמשך עלילות שחף בקבוצה יעלו פה על הדף...