בלוג שלום מאוסטרליה

[נועה_בר*]

בטח בטח, מזתומרת, מחכה ומחכה למוצא פיך.
(())(())(())
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

רוצה עוד?

[עינת_טל*]

גמני.

[תמר_בן_חור*]

תודה!!!!!!!!!!!!
הייתי זקוקה לאיזו מנת אהבה "ישר לוריד".
בבקשה תמשיכו להשאיר סימנים.

אני יושבת מול המחשב. הקטן ישן צהריים. הגדולה על ידי מציירת וגם מדברת. זוגי בדיוק חזר. אני שמחה. היום קיבלתי את העיתון של באופן טבעי, וקראתי את כולו בנשימה אחת.
בשבועות האחרונים "חזרתי הביתה". התחברתי מחדש לקצב של בית. כשיש אוכל יש בית. דבר ראשון אני מכינה ארוחת צהריים, כי צהריים מגיע כל כל מהר, והוא תמיד מגיע. חוץ מזה קיבלתי מלא טיפים מ fly lady .
הייתי בהרצאה בבית ספר של הגדולה, חזרתי מלאת השראה. נתנו את ההרצאה מקימי בית הספר, שהתחילו בחנייה שלהם לפני עשר שנים, והיום הם נחשבים לבית ספר, שהתפתח הכי מהר האוסטרליה. האישה דיברה, בין השאר על כך שליום יש קצב, כמו נשימה, פנימה החוצה, פנימה החוצה, ושילדים זורמים הכי טוב כשהם מחוברים לקצב הזה.

מתרגשת מהחיים. גודלת ולומדת. מתמסרת לזרימה. חולמת את העתיד. אוהבת ושמחה. מרגישה בשליחות, מרגישה בהתפתחות. אני פתוחה לקרוא את הסימנים ומוכנה לעשות שינויים. חייה את החיים.

[נועה_בר*]

כשיש אוכל יש בית
מסכימה. בהחלט ראשוני.

ליום יש קצב, כמו נשימה, פנימה החוצה, פנימה החוצה, ושילדים זורמים הכי טוב כשהם מחוברים לקצב הזה.
תוכלי לספר על הקצב הזה?

חולמת את העתיד
מאחלת שהכל יזרום אלייך כמו שתרצי.
אשמח לשמוע על החלומות.
@} חג שמח.

[ש_מים_וארץ*]

כשיש אוכל יש בית

מסכימה

גם אני

<קוראת ועוקבת בנאמנות>
@}

[עינת_טל*]

האישה דיברה, בין השאר על כך שליום יש קצב, כמו נשימה, פנימה החוצה, פנימה החוצה, ושילדים זורמים הכי טוב כשהם מחוברים לקצב הזה.
אני חושבת גם גדולים.איך הם מאפשרים את זה בבית הספר ?

[איה_אמא_מתחילה*]

קוראת באדיקות ובהנאה צרופה.


דבר ראשון אני מכינה ארוחת צהריים, כי צהריים מגיע כל כל מהר, והוא תמיד מגיע. חוץ מזה קיבלתי מלא טיפים מפליי לידי?.
אשמח לקבל טיפים גם.
ספרי מהו הקצב הזה. אני מחפשת אותו מנסה לנשום אותו והוא בורח אני בורחת ולא מצליחה ממש.
אוהבת ומתגעגעת אלייך .
נושמת וחולמת אותך.
שולחת לך ים של תדר אהבה טהורה.

<מתחדשת>

[טל*]

גם אני כאן.
מתכננת מסע משפחתי ליבשת "שלך"
ונהנית לקרוא ולהרגיש אותך.

[תמר_בן_חור*]

אני רואה איך הם מיישמים את קצב הנשימה בגן, בכך שהיום מתחיל בחוץ, ואז בשעה פחות או יותר קבועה נכנסים פנימה, ואז שוב יוצאים החוצה וחוזר חלילה. זאת רמה אחת של נשימה של פנימה החוצה, אך גם כשנימצאים בחוץ, יש פעילות שהיא יותר פתוחה וחופשית ויש פעילות שהיא יותר מכוונת ומרוכזת שהיא גם כמו היכנסת פנימה. וכנ"ל כשהם בפנים, יש פעילות שהיא מכוונת למעגל לשקט להתכנסות, ויש פעילות שהיא יותר פתוחה ומשוחררת. זה מאוד פשוט וטבעי, ולכן לא מעורר התנגדות והיום כאילו עובר מעצמו. אפשר בקלות להעביר את זה הבייתה. הסוד הגדול שלהם בגן, הוא במעברים. כשהם קוראים לילדים להיכנס פנימה, הם לא שוברים את הסיטואציה ומתערבים באופן אגסיבי בזרימה של הילד. איך הם עושים את זה? בשירה. כן, הגננות מתחילות לשיר בקול פעמוני, כאילו לעצמן, והילדים מבלי לשים לב מצטרפים לשירה, כי זה מה שקורה עכשיו ולמה לא. השירה מזמינה את הגמדים הקטנים לסדר את החצר. הגננות שרות ומסדרות בעצמן והילדים פשוט מחכים אותם. ואז נכנסים פנימה. בפנים יש גיגית עם מים פושרים ועל ידה סבון ומגבת, כלל ילד שנכנס שוטף את ידיו, עד שכולם ישובים במעגל על השטיח שעליו הם ישירו שירים ואח"כ יאכלו פירות שהורים חתכו בבוקר. אח"כ עוברים לפעילות יותר פתוחה, אך עדיין מרוכזת. כמו הכנה של בצק. (זו חויה לראות איך עשרה ילדים יושבים מסביב לשולחן עגול, כל אחד מקבל סינר אדום, קערת מתכת, כף מעץ. ואז הגננת שמה להם קמח, והם נוגעים ומערבבים, וחמאה וסוכר הכל בכמות מדוייקת ללחמניה אחת גדולה או שניים קטנים. ויש שקט ויש קסם, יש צחוק ויש ריכוז, יש ספייס ויש שיתוף - יש סדר.)
אני אימצתי הבייתה את השירה והסידור. אני מתחילה לשיר "קסם הסידור, כולנו מסדרים, קסם הסידור כולנו מסדרים...", ואני אף פעם לא נשארת לבד עם עצמי, זה סוחף וזה מרגיש נכון לסדר לפני שעוברים לדבר הבא. זה מצויין גם עם חברים של הילדים, שבאים לבקר. לפני הסידור אני מכינה נישנוש כל שהוא, שכשגומרים לסדר אני נותנת אותו. אם היינו בפנים אז אוכלים בחוץ ואם בחוץ אז בפנים, ובאופן טבעי לילדים יש שוב אנרגיה להתרכז ולשחק. זהה מצריך מכוונות מוכנות, אני עושה את זה כשאני באנרגיות המתאימות, אך אני מוצאת שזה נכנס לי לחיים יותר ויותר בתור כלי.

טל - ברוכה הבאה.

[חני_בונה*]

קצב הנשימה קצב החיים
מה הקשר בין קצב לתדר?
לוקחת לי את הזמן ב - הטבע של הנחל
(-:
תודה

[איה_אמא_מתחילה*]

וואווווא ווואואוואואואואואואוואו
כולי נפעמת ממה שאת מספרת פה זה נשמע כל כך טוב ויפה, נשמע את רוקדת עם העולם והעולם רוקד איתך.
אני אנסה את השיטה הזו בבית.
זה נשמע לי אבל שצריך ילדים יותרגדולים כדי ליישם את השיטה הזו.
ואיך לא מתעייפים?
ואיך מצליחים לצאת מלהיות מרוכזים בעצמך כי זה גם קורה לפעמים שפתאום בדיעבד את קולטת שבכלל היית יכולה לעשות את הכל יותר זורם ויותר עם הקשבה, אבל היית עסוקה בעייפות וברעב.
לא תמיד אבל יש דרך לצאת מזה?
תדר מדהים יש לדף הזה תדר של שיר וריקוד וחלילים ופיות מעופפות וגחליליות מאירות.
תודה
<מתאהבת בחיים>

[נועה_בר*]

ילדים זורמים הכי טוב כשהם מחוברים לקצב הזה.
תמר, אולי לא הבנתי מספיק את הרעיון, אז אני מרשה לעצמי לשאול אותך:
"הקצב הזה" כמו שאת מתארת אותו נשמע לי כמו משהו שמוכתב מבחוץ, ע"י הגננות.
אומנם הוא נעשה בכייף גדול ובשיר, וזה אולי סוחף ונעים, אבל האם לא יותר נכון שכל אחד מחובר לקצב של עצמו?
אני מכירה מקרוב גנים, וההתמקדות במעברים נשמעת לי מאוד חכמה, כי שם באמת יש הרבה בלאגן ובכי.
וזה מאוד לא קל "לשלוט" או "לעצב" קצב שיתאים לכולם.
אבל איך את מבינה את הקצב הזה, ביחס לקצב האישי - הפנימי שיש לכל אחד, ילד או מבוגר?

אני מניחה שזה יכול להיות באמת השוני הגדול בין גן - לבית.
בבית הקצב יכול להיות שונה, מתאים את עצמו בצורה אחרת ליום. ומהו בעצם היום, אם לא אוסף של שניות ודקות שאותם אנחנו מנסים למלא?
האם את הבנת משהו נוסף / אחר על הקצב של היום, כפי שהם תיארו אותו?

שאת כותבת על עצמך
גודלת ולומדת. מתמסרת לזרימה.
זה מרגיש לי כמו זרימה יותר פנימית שלך, כמו שנכון לך.
האם הזרימה הזו, והקצב הזה, הם לדעתך אותו דבר?

[עינת_טל*]

איך הגננות מתייחסות לבכי,סירוב,קצבים אחרים...
התיאור שלך נשמע מעולם אחר,אולי מראש הילדים באים רגועים יותר מהמציאות הביתית שלהם.

[תמר_בן_חור*]

"בלי אוכל אין בית", למדתי מאירנה, מורה של חברה. היא כתבה שיטה, "פיזיקה משפחתית".קראתי ארבעה ספרונים שלה, והם תרמו לי. כל חיי אני לומדת. זה הדבר שאני הכי אוהבת לעשות. יש לי הרבה מורים, מכל אחד אניי משתדלת ללמוד. יש אסימונים שלוקח להם שנים ליפול, ויש שיעורים שנקלטים צ'יק צ'ק, ומיד מיושמים. אני לא לוקחת שום דבר באופן טוטאלי. גם את הדברים מהגן, אני לא מיישמת באופן טוטאלי, אך האינפורמציה עוררה אותי, נגעה בי, ועכשיו היא שלי ובתוכי, ובזמן המתאים היא יוצאת החוצה באופן טבעי.
עוד דבר שאמרה לי הגננת, אחרי יום שלם שהייתי איתם כל היום בגן, ואמרתי לה שאני סחוטה"הילדים נמצאים בגוף הפיזי שלהם. לוקח זמן למבוגר להתרגל להיות בספירה הזו מבלי להתעייף". האינפורמציה הזו זרעה משהו שהתחיל להיות הבנה. יש הבדל בין גן לבית, ובין אמא לגננת, ולכן בעוד בגן יש רוטינה קבועה, הבית פתוח לשינויים, וכל דבר מתאים, רק לפעמים. אני מנסה למצוא את "מפתחות הקסם" למה נותן לי ולבית אנרגיה, לעומת מה גוזל אנרגיה. עשייה, למשל, נותנת אנרגיה. גם להיות מוכנה מראש למה שידוע שהולך להגיע, כמו רעב, עייפות, גם זה מפנה המון אנרגיה. אך הדבר שנותן הכי הרבה אנרגיה, הוא לא לסמוך על משהו אחר שיעשה את הדברים במקומך.להסכים לתמוך בהתפתחות של כולם ובכך להוביל את את הבית ואת עצמך למקום של עוצמה, של שובע והתפתחות.
מתמסרת לזרימה בשבילי, זה לחוש את המקצב של הדברים. לבטוח בחיים שיש להם את המחזוריות שלהם. שהחיים לוקחים אותי, וכל שעלי לעשות, הוא להסכים להיות איפה שאני, להסכים להיות בתוך חיי.
שנהייה בריאים. אמן אמן ואמן.

[נועה_בר*]

"בלי אוכל אין בית", למדתי מאירנה,
ידעתי שבסוף נמצא נקודות משיקות בנינו, נהדר! (כשקראתי את המשפט היה לי מאד מוכר..., שמחה שכך)
יש עוד ספרים, ואחד ספציפי בנושא האוכל! חדש יחסית.

אני מכירה מקרוב גנים, וההתמקדות במעברים נשמעת לי מאוד חכמה, כי שם באמת יש הרבה בלאגן ובכי.
כשכתבתי את המשפט הזה התכוונתי בעיקר לגן "אקדמיה קטנה", ראית? שמעת?

רק אם בא לך ספרי - מה עוד למדת?

יש הבדל בין גן לבית, ובין אמא לגננת, ולכן בעוד בגן יש רוטינה קבועה, הבית פתוח לשינויים, וכל דבר מתאים, רק לפעמים.
לזה התכוונתי שכתבתי:
וזה מאוד לא קל "לשלוט" או "לעצב" קצב שיתאים לכולם.
ולכן בגן הרוטינה הקבועה, והקצב הזה (הנעים) שמאפשר למקד את כולם במה "שמוחלט מלמעלה" שעכשיו עושים. אין את היכולת/בחירה לבדוק אינדיבידואלית, למי מתאים מה, ומתי. עם מה בעצם כל אחד זורם הכי נכון?
מסגרת של גן, או בעצם כל מסגרת, בוחרת לעצמה את הכללים והם אלו שלרוב קובעים גם את הקצב.
כדי להתנהל, כדי להתקדם ולהשיג מטרות.
אפשר לדמיין את הילדים בגן ללהקת ציפורים, כולם עפים יחד בקצב אחיד. זו קבוצה שמורכבת מיחידים, אך אין מה לעשות בה לבד.
בבית - הבחירה יכולה להיות להתחבר לקצב האישי, הפנימי. אז, אולי, תהיה זרימה אחרת.

אני מנסה למצוא את "מפתחות הקסם" למה נותן לי ולבית אנרגיה, לעומת מה גוזל אנרגיה
לתמוך בהתפתחות של כולם ובכך להוביל את את הבית ואת עצמך למקום של עוצמה, של שובע והתפתחות.
טוב, עכשיו כשיש לנו "שפה" משותפת קל יותר לדבר
"גוזלי האנרגיה" הם ההתקעויות, מן הסתם. כאשר הזרימה מופרת, וכשיש עימות. או שלא בוחרים לאן ללכת.
ברור שמי שמוביל, הוא זה שבוחר את הקצב.
השעון - הוא הכלי. זה נראה כאילו משהו מאוד קר ומנוכר ולא זורם, אבל הוא דווקא מאוד זורם, הוא כל הזמן זז. בקצב קבוע.
לבחור את הקצב שטוב לבני הבית, שטוב לך בעוד שבחרת גם לאפשר לכולם התפתחות. זה לא סותר,
אולי להיפך, נותן כוח.
בהכירך את כל השחקנים שעל הבמה, את בוחרת את ההכי טוב לכל אחד.( ואת רואה כל אחד, גם ככולם יחד)

שהחיים לוקחים אותי, וכל שעלי לעשות, הוא להסכים להיות איפה שאני, להסכים להיות בתוך חיי


@}@}@}

[תמר_בן_חור*]

נועה - נקודות משיקות ומנשקות.
.

[גלית_שאוהבת_אותך*]

תמרה יקרה ואהובה, השעה מוזרה, חמש בבוקר ואני לא מצליחה לישון כי החיים שלי בהתרגשות גדולה, פרטים בהמשך ואולי במייל פרטי (חייבת לך כבר ממזמן).
נכנסתי לאתר של באופן, העשיר והמדהים, שוטטתי והגעתי אליך, לראשונה.
איזה געגועגועגוע!
אוהבת אותך.
להתראות -להתקרא - בקרוב
אני

[תמר_בן_חור*]

אני בחינוך הביתי, גם אם אני שולחת את הגדולה שלי פעמיים בשבוע לגן. חינוך ביתי, זה איך הבית מרגיש, האם הוא חיי? האם חיים ביחד, בלי פחד מזה שצריך להיות משהו שאין, ושצריך למצוא אותו בחוץ.

[דנה_יחזקאלי*]

מאז שקראתי על הפוקוס על הקצב של הנשימה, על הפנימה-החוצה, זה הולך איתי כל הזמן, ועושה הרבה טוב.
תודה.

[תמר_בן_חור*]

עברנו רשמית לחורף. היום הקצר ביותר בשנה היה לפני יומיים. עכשיו הימים הולכים להתארך, כל יום בדקה. החורף מזמין הכנסות פנימה, שבלוליות, ספרליות. היינו בשני קיצים רצופים ולמרות שיש לי העדפה לקיץ, אני מאוד שמחה להיות קצת בחורף. אנחנו מחממים עם תנור עצים, זה כמו עוד ילד בבית, צריך כל הזמן להאכיל אותו, ולהחליף לו (לשים עצים, להוציא עפר, לנקות את החלון וכו'). זה כיף להיות בקשר עם האלמנט של האש. זה סוג של אנרגיה, שזו הפעם הראשונה שאני באמת מתקשרת איתה, והיא חמה, ומבריאה, אוכלת ושורפת , מכלה, ומנקה, היא ערמומית אך צפויה, היא דורשת וגם נותנת.
אני זוכרת בפעם הראשונה שאפיתי לחם, חשבתי לעצמי, עכשיו לעולם לא אהיה רעבה. היכולת להבעיר אש ולשמור עליה, מחזירה אותי למקום הבסיסי, שיודע, שעכשיו תמיד יהיה לי חם. האלמנט של האש בתוכי הוצת, אני חווה אותה כאנרגיה פראית, אך ניתנת לניתוב. אני חווה את העוצמה שלה אך גם את הזמניות שלה. היא מגיע לשיא ואז דועכת. האש כמו חברה טובה. אפשר לשבת איתה שעות, ופשוט להיות. אפשר לשוחח איתה ואפשר לשתוק. האש מהפנטת ומגינה אך יותר מהכל היא צרכנית אנרגיה מטורפת. חברה יקרה, כל שניה שלה עולה. עולה באנרגיה. ולכן החיבור לאש הוא החיבור לחיים. חיבור לשפע, חיבור לאין סוף האפשרויות שבה אנו בוחרים לצאת לעולם ולהחליף אנרגיה תמורת אנרגיה. עבודה תמורת כסף, כסף תמורת עצים במליוני צורות אפשריות.

[נועה_בר*]

תיאורים מקסימים

[תמר_בן_חור*]

יורד גשם כבר שלושה ימים רצוף. הוא יורד בעוצמות שלא ראיתי מעולם. נפתח הברז וששכו לסגור. אני שומעת את המים שרים: "צריך למלא את הים, צריך למלא את הים", הגשם שיורד מחריש אזניים. איזו אינטנסיביות. אני מרגישה כמו בתיבת נוח. מודה לאלוהים שאנו יבשים. על ההר הירוק שמולנו הופיע מפל רחב ולבן ששחוצה אותו. עכשיו הגשם הפסיק. שומעים את הנחל זורם, שומעים את הציפורים מחליפות חויות. אני מצליחה לשמוע את עצמי חושבת. הגדולה שלי רוצה שאני אגרד לה בגב, אחרי הפעם השלישית אמרתי די, אני רוצה לכתוב, אז היא מצאה קצה של שולחן ועליו היא מתגרדת, נראה לי שהג'ונגל התחיל להשפיע עליה באופן רציני, היא הופכת לדוב פנדה קטן ועצמאי.
שולחת לכם יונה לבנה וים אהבה

[תמרוש_רוש]

@}

גם אצלנו חזר הגשם, סוף סוף. (מלבורן)
אהבתי מה שכתבת על האש. אני מחכה ליום שנעבור דירה, ויהיה לנו תנור עצים.
חינוך ביתי, זה איך הבית מרגיש, האם הוא חיי? האם חיים ביחד, בלי פחד מזה שצריך להיות משהו שאין, ושצריך למצוא אותו בחוץ.
לא הבנתי. האם יש רע בלחפש דברים בחוץ? הרי האדם לא יכול לחיות לבד, בלי חוץ שיזין אותו מדי פעם.
אולי בעצם כן הבנתי, ביחס לפחד. אין צורך לפחד מחוסר - פשוט יוצאים החוצה ומוצאים מה שצריך.

בשבילי, חינוך ביתי זה לתת לילד את האיזון המתאים לו בין פנים לחוץ. בין הבית לעולם.
אנא, המשיכי

[תמר_בן_חור*]

מגלה שאני זקוקה להרבה שקט כדי לשמוע את עצמי.
מגלה שאני צריכה הרבה סבלנות כדי להקשיב לעצמי.
מגלה שאני אמורה לפנות זמן כדי להגיב למה שעולה.
למשל לפנות בוקר.

[ענת_גביש*]

איזה דף מקסים. תודה רבה לך

[נועה_בר*]

מזדהה

[תמר_בן_חור*]

ענת - תודה לך
נועה יקרה - עם מה את מזדהה?

[נועה_בר*]

_מגלה שאני זקוקה להרבה שקט כדי לשמוע את עצמי.
מגלה שאני צריכה הרבה סבלנות כדי להקשיב לעצמי.
מגלה שאני אמורה לפנות זמן כדי להגיב למה שעולה._
עם כ-ל זה חשבתי שזה היה ברור
מילה כוללת לחשה כמוך.
@}

[תמר_בן_חור*]

זה היה ברור אבל הייתי שמחה שתספרי קצת, שנוכל לתקשר. רק אם בא לך, ומתי שבא לך כמובן.

[תמרוש_רוש]

נכון שזו ארץ טובה? אני גרה במרכז העיר, בפינה של שני רחובות ארשיים ועמוסים (גם בלילה), והייתי בטוחה שזה הולך להטריף עלי את דעתי. אבל לא. כאן, הרעש הוא לא מתח. לא מלחמה. לא שואה. לא צפירת זכרון. הוא פשוט רעש של מכוניות. זה הכל.
ופתאום הרבה יותר קל לחיות אתו.

[תמר_בן_חור*]

תמרוש -נכון, זה הילינג רק ללכת ברחוב.
אני מרגישה שאם הייתי צריכה לחזור לארץ עכשיו, הייתי צריכה לסגור כל כך הרבה חלונות שנפתחו בי, וזה היה ממש חבל.
עם כל זאת, כשאני מפנטזת על בית, ורואה את עצמי מממשת את השלב הבא שלי, זה תמיד בארץ.
טעמנו מעץ הדעת, ואי אפשר לחזור אחורה מהידיעה, שאפשר לחיות ולהרגיש ממש אחרת מאשר מהמקום שממנו באנו. אני מרגישה"בשליחות" מטעם עצמי, לנסות לייבא קצת אנרגיה אוסטרלית לארץ, אך בנתיים אני כל כך פה, ונהנת מאוד.

[תמרוש_רוש]

בדיוק!
המטרה שלי (אם אפשר לנסח בכלל מטרה) היא לצאת מהארץ (גם מנטלית, כמובן), להגיע לכאן כדי לפתוח אצלי המון אפשרויות וללמוד דברים חדשים וטובים, כדי לחזור אחרי זמן לארץ עם כלים שלא היו לי קודם, ולהעניק את הלמידה החדשה שלי לאנשים אחרים.

אם את פוגשת אנשים, גישות או ארגונים שיש להם שלוחות גם אצלנו, אשמח לשמוע עליהם. כל דבר שכרוך בפיתוח מודעות עצמית והגדלת האהבה והנתינה . וכמובן גם דברים "טבעיים", שאני עוד לא מצויה בהם כל כך (חומרי ניקוי אורגניים וכאלה. אני חדשה בנושאים האלה לחלוטין ).

[תמר_בן_חור*]

יש פה כל כך הרבה שאני לא יודעת איפה להתחיל חוץ מלהזמין אותך לכאן, כי אם זה מה שמעניין אותך זה המקום.
אני אמשיך לברר ואודיע לך אם אשמע על משהו טוב.

[תמרוש_רוש]

לאט לאט... אולי שאלתי שאלות גדולות או כלליות מדי.

[תמרוש_רוש]

האם ידוע לך איפה אני יכולה לברר (מאגר מידע, פורום שעוסק בנושא) איפה אני יכולה לרכוש פה מוצרי ניקיון ידידותיים לאדם ולסביבה? ואיך לדעת אם הם באמת מה שהם מתיימרים להיות, ולא סתם פוזה?

[תמר_בן_חור*]

אני אברר לך.

[נבט_חיטה*]

איזה יופי של דף! @}
זה החלום שלנו- של בן זוגי ושלי. לקחת את עוללנו וכפות רגלינו ולנסוע לאוסטרליה.
להשתחרר מהמועקות.
מהפחדים, מהמחוייבות, מהשיעבוד התת הכרתי והעל הכרתי שיש בארץ הזאת.
הצרובה. השסועה. הכאובה. הרעבה.
זבת חלב ודבש.
הארץ האהובה שלנו.
חלום-
פשוט להגיע לאוסטרליה ולטייל בקראוון לזמן בלתי מוגבל.
היינו שם.
כל אחד בנפרד.
כל אחד בפרק מסויים בחייו.
אהבנו את מה שראינו. את שהרחנו. את שטעמנו.
אני התארחתי אצל משפחות דרך אירגון שהייתי בו.
הוא טייל בעצמו עם חברים.
אני חוויתי את אוסטרליה דרך אורח החיים של האנשים המיוחדים שחיים שם.
המקפסטים. האורגניים. שמחנכים את ילדיהם בבית. האומנים. מאירים הפנים.
בין לבין גמעתי מרחקים במדבר. בירוק של ויקטוריה. בקווינסלנד. ובאדלייד.
והיה לי טוב.
בלי אלרגיות, בלי עצירות. בלי נבירה עצמית.
הדף הזה בהחלט עשה לי טוב.
תודה.
אני אראה אותו לבן זוגי.
זה רק עניין של זמן לקחת את הפקלאות ולהמשיך את חיינו במקום אחר.
יש לנוע לנוע...

אמשיך לקרוא.

[חני_בונה*]

מה שלומך תמר?

[תמרוש_רוש]

[תמר_בן_חור*]

הי חני וכולם:-)
נבט היקרה, שמחתי מאוד לשמוע ממך כאן, קראתי אותך כבר במקום אחר והתחברתי.
תני לי רק להציע לך עצה פרקטית. תנסו לארגן ויזה שתאפשר לכם להישאר ולעבוד, כי שנה עוברת כל כך מהר, בעיקר עם ילדים, ומנסיוני, כל מי שמגיע רוצה להישאר.

ואני-
הרוח לוחשת את שם השיעור
המים מוצאים חורים בחומות הפחדים
הילדים משקפים את שלא ניתן לתפוס במילים
ואני מוכנה לפגוש
החלונות פתוחים
הריגושים מדגדגים
והכי מגניב - השמש החורפית שמלמדת אהבה ללא תנאי מהי.

כיתבו לי אני נהנת לשמוע את קולכן

[נועה_בר*]

בנתיים רק (())

[חני_בונה*]

_הילדים משקפים את שלא ניתן לתפוס במילים
ואני מוכנה לפגוש_
שומעת במילים שלך כמה את אמיצה
והרבה הרבה אהבה

[חני_בונה*]

מוזמנת ל האם כל דבר הוא שיעור
להתראות

[חגית_ד*]

וואהו אני רק רוצה להגיד שכל מה שכתוב כאן עשה לי כל כך טוב וכל כך הזדהייתי עם הכל אני ובן זוגי טיילנו אחרי שהתחתנו עם וואן במשך שנה באוסטרליה הגענו למקומות שהם גן עדן בהתגלמותו והתחברנו לטבע ע"י זה שעבדנו בחוות ובשבילי זה היה החיבור הטוטאלי לטבע גם אנחנו מאוד מתגעגעים לשם אנחנו עם שני ילדים והחלום שלנו זה לחוות שוב עם הילדים את החוויה הזאת אנחנו לא מפסיקים לחלום על אוסטרליה והאופטימיות שיש שם וההקפדה על ההפרדה של זריקת הזבל זה דבר מדהים המודעות לניקיון שלא ללכלך אני זוכרת שכשחזרנו לארץ כל מקום שנסענו להנפש היה נראה כאילו לאנשים בכלל לא אכפת מהטבע שיש לנו וזה מאוד הפריע לבן זוגי ולי
תמר את מאוד מרגשת אותי את ממש הצלחת להחזיר אותי לשם עד שקל לי ממש לחוות את המקום
תודה לך מאוד
ואני יודעת שבקרוב אצלנו
תמשיכי לשתף בחוויותיך זה פשוט מדהים

[תמר_בן_חור*]

חגית, תודה רבה. את מעלה חיוך בליבי. את מזכירה לי שיש עוד דברים חוץ מעולמי הפנימי. כמעט שכחתי.

לילדה שלי יש ארנבת
שקיבלה מתנה ליומולדת
ממי היא קיבלה?
מאבא שלה
וגם אמא שלה הייתה שותפה
לה לה לה

לילדה שלי יש ארנבת
איזה חמודה
היא משתינה וגם מחרבנת
איזה מכה
וקר לה בחוץ
ונעים לה בפנים
ומה לעשות
החדרים מסריחים
לה לה לה

והילדה שלי כה מאוהבת
בארנבת המסתובבת
ואני בבוקר מטאטא את הגללים
ואומרת נו נסחוב
אבל מה עם השטיחים
והמזרונים
ויש גם בגדים שמונחים
לה לה לה

אני יודעת שלשיר אין באמת קצב
אבל אני מרשה לעצמי לשתף אתכם בעצב
ואין לי פיתרון
חוץ מלסגור טוב את הארון
לארנבת קוראים חמסה
כי הילדה בת חמש
וגם שיביא מזל
אז בכלל אי אפשר להסתבך עם החיה
השם שלה עושה לה הגנה
צריך לשמור על קשרים טובים איתה
לה לה לה

ודבר אחרון שבו אשתף
זה לגבי האח האוהב
אהבה מחבקת אהבה קצת חונקת
אהבה של פעוט
שאוהב נסיונות
מה קורה כשמרימים מרגל שמאל
מה קורה כשמרימים מלפנים
צער בעליי חיים
וכל זה מבלי ששמעתם את הצרחות של האחות הגדולה
שמגינה על החיה הקטנטנה
לה לה לה


אוהבת אתכם. את כולכם.

[נועה_בר*]

תמר, מה שלומך? אני מתגעגעת כ"כ לסיפורים שלך, לתיאורים המקסימים והמרגשים שמביאים את החיים לרמה גבוהה יותר, שמזכירים לי את החכמה שאני מכירה אבל כל הזמן שוכחת
הבנות קטנות
ריקוד הצאקרות
קסם הטבע
האופטימיות.
מה שבא לך...... מתקבל בהרבה אהבה @}
(()) ונשלח אלייך חזרה!

[נבט_חיטה*]

@}

כמה נחמד. גם אנחנו חשבנו על ארנבת שתהיה חברה של הגוזל היונק הזוחל שלנו <כרגע מתחת לכיסא עליו אני יושבת>.
המשיכי לשתף אותנו בחוויותייך המופלאות.
שולחת לך צלילי מוזיקה ורוח מדברית.

[נועה_בר*]

תמר, כנראה כתבנו יחד, ולא ראיתי שהוספת לפני, בכל מקרה - נהדר שחזרת!

[תמר_בן_חור*]

אני רוצה להמליץ על שלושה ספרים שאני קוראת עכשיו בו זמנית. הם מסתדרים לי טוב ביחד. קוראת פרק מפה שניי פרקים שם. אחד מהם כבר סיימתי, מן הסתם הקליל מביניהם, אך הם כולם שולחים אותי קדימה, מזיזים אותי ומפרים מאוד.

• לאהוב את מה שיש / ביירון קייטי - ספר "עבודה" שחבל על הזמן, התחלתי לעבוד איתו והוא חזק מאוד.
• הקדוש הגולש והמנכ"ל / רובין שארמה - ספר מרים מרומם וקל לקריאה. זורע זרעים טובים לעתיד. אני הייתי צריכה להזכיר לעצמי, שהוא כותב דרך עיניים גבריות, ולכן לא הכל תואם, אך עדיין מהווה השראה ותמיכה.
• BIRD BY BIRD /ANNE LAMOTT - אומנם באנגלית, אך קריא מאוד, כתוב מעולה, מצחיק (התפרצויות צחוק קולניות תוך כדי קריאה) ותורם הרבה, בעיקר למי שמתעניין הכתיבה.

[תמר_בן_חור*]

נועה, תודה. יש לך את זה, בפירגון, בתמיכה, בהכלה, זה עובר מאוד חזק, במין נקיוןן וצניעות כזאת. תודה.
נבט, תחשבו פעמיים, אצל הקטן שלי אני רואה שזה מוציא ממנו את הצייד שבו, הוא באטרף של לתפוס אותה, ואתמול כמעט הביא לה ביס...

יש במרחק רבע שעה מכאן מקום קסום שניקרא קריסטל קאסל (טירת הקריסטלים). מגיעים לכניסה, ששם שואלים אותי איפה אני גרה, אני אומרת שלא רחוק, ונותנים לי כרטיס כניסה חופשי. נכנסים פנימה ויש שם מבנה בגובה מטר, עם כל מיני קריסטלים משובצים. הילדים מתעכבים נוגעים וממשמשים, ורצים לאורך השביל שמוביל למנדלה על הריצפה, שעשוייה מדשה, הילדים רצים בתוכה כאילו הייתה מבוך וממשיכים אל תוך הטירה, שהוא בסך הכל בית קטן מעץ, שבתוכו חנות קריסטלים. יש איזור מתקנים לילדים, ארגז חול ובית קפה קטן. הפשטות, הנועם, האהבה שהושקעה, וכמובן הקריסטלים עצמם הופכים את המקום לקסום ועוצמתי.

[נועה_בר*]

לאהוב את מה שיש / ביירון קייטי - ספר "עבודה" שחבל על הזמן,
מסכימה. גם אני הרגשתי כך

[תמרוש_רוש]

ארמון הקריסטל, מה? עושה לי חשק לקום ולנסוע לשם הרגע.
יש למקום הזה אתר מאוד יפה. אמנם לא עיינתי בו, אבל הדף הראשון יפה.
סוף סוף מצאתי על המפה איפה את גרה! כל הזמן חשבתי שאת צפונית יותר...

איך מזג האויר? האם עוד יורד גשם?
אצלנו בהיר מאוד היום. מותר לי לכתוב לך כאן? אם לא - אז תמחקי.
התחלתי לעבוד, סוף סוף, בקליניקה פרטית של ריפוי בעיסוק.
הכל חדש. מערכת החינוך. מערכת הבריאות. התוכנה והנהלים שלהן. כל האבחונים שאני לומדת.
זה המקום שרציתי להיות בו, אבל בגלל שזה קשה, הכל ביחד, אני מתגעגעת כל כך למקום העבודה הישן שלי (בית ספר לחינוך מיוחד) ולקשרים שיצרתי שם. לילדים ולמורות שעבדתי אתם ולמדתי להכיר אותם על בסיס יומיומי, במשך שנתיים וחצי.
פה אני אדלג מבית ספר לבית ספר, ולפעמים הם יבואו אלינו לחדר טיפולים, וכמה זמן ייקח לי ליצור קשר משמעותי עם כל המוני האנשים שאני אפגוש?
גם במקהלה. בארץ שרתי במקהלה של שלושים אנשים, הסגנון שלה היה איטי כזה, נינוח, חביב וחובבני מאוד, ופה זו מקהלה גדולה (100 בערך), אינטנסיבית, הרבה יותר רצינית, קונצרטים עם מקהלות אחרות ותזמורות. אני מרגישה כאילו עברתי מפינה של חדר צדדי ושקט, לסלון גדול שמקשר בין החדרים, עם המון תנועה בו ואנשים באים והולכים.

שלא תחשבי שאני מקטרת פשוט הפתיעה אותי היכולת שלי להוביל את עצמי לשינוי כזה, וההכרה שכנראה זה מה שנחוץ לי עכשיו. וגם קשיי ההתסגלות.

[תמר_בן_חור*]

תמרוש רוש, אני כל כך שמחה שאת כותבת. אצלנו ימים מדהימים מבחינת מזג האויר, למרות שהיום עושה רושם קצת מעונן. מה שאת מתארת בהחלט נשמע כמו כאבי גדילה, אני מעריצה אותך, נשמע לי שאת אמיצה מאוד. כל מה שיש לי לומר זה כל הכבוד, ופשוט תזרמי, מה ששלך כבר יגיע אליך.

[תמרוש_רוש]

תודה
תודה
תודה

אני אמשיך. אני אשמח לכתוב עוד. יש כל כך הרבה... עולם... בעולם הזה, ואני מוצפת בלמידה, באינפורמציה ובחוויות.

עכשיו אני חולמת על בית משלי. לא מעונות בקומפלקס ענק של סטודנטים, שנמצא על כביש ראשי של שלושה נתיבים. לא דירה שמרוהטת קומפלט ברהיטים של בית מלון (מאוד פרקטי, כשאת נוחתת בארץ חדשה. אבל קצת פחות נעים חצי שנה אחר כך). בית משלי, צנוע ככל שיהיה, עם רהיטים שאני בחרתי. ועם מספר אנושי של שכנים.

[תמר_בן_חור*]

תמרוש - מבינה אותך, ומחזקת אותך ללכת עד הסוף, ולמצוא משהו ממש ממש בול בשבילך.

[תמר_בן_חור*]

ביום ראשון הייתי במסיבת טראנס ומוסיקת עולם. בלי סמים, בלי גברים, בלי ילדים. וואו, וואו וואו ועוד פעם וואו. המסיבה התחילה בשתיים עשרה בצהריים! כל אחת הביאה משהו לאכול, כך שהשולחן היה עמוס כל טוב. הדבר הכי בולט עבורי מההתחלה, הוא כמות היופי שהייתה במקום. אמרתי לחברה, שאין לי ספק שתשעים אחוז מהיופי הוא אצלנו. הצבעוניות, החיות והזרימה נכחו במלוא הדרן. המסיבה הייתה בחצר האחורית של חברה, הכל ירוק, מרגישים את האביב. הנחל זרם באיטיות ויצר ברכות קטנות שמאפשרות טבילה לא מאיימת. היו בנחל גם יתושים, רק כדי שתדעו שהם קיימים גם בגן עדן. הייתה מדורה שמסביבה מעגל אבנים מקושט בפרחים סגולים. כשאני אומרת סגול אני מתכוונת סגול! בום של צבע. היה עץ לימון עמוס פירות שמתחתו מחצלת עם שיפים (זה פרוות כבש, שמאוד נעים לשבת עליה), וכריות. והיה עץ אחד שמתחתו הניחו סארי ורוד עם נוצצים כסופים ועליו היו קיסטלים, פרחים, פסלונים נשיים וכל מיני הפתעות. מקדש קטן, מי שרצתה שמה בו את שלה. וכולן זוהרות בפשטותן, יפיפיות באמיתותן. סיפרה לי חברה שבעלה קצת התבעס שהיא משאירה אותו לבד ביום ראשון, אמרתי לה, אני בטוחה שלכל אחת כאן יש סיפור על מה היא השאירה בבית ואיך היא השאירה אותו. צחוק הגורל שזה היה יום האב האוסטרלי, והיו לא מעט אבות שנאלצו להיות אב בודד, ביום האב. אחרי נשנוש ופיטפוט התאספנו במעגל כל אחת הציגה את שמה שם אמא ושם סבתא. זוכרים את אנטרה והריקוד הקונדליני של הצ'אקרות. היא הנחתה את ההמשך. מוסיקה מדהימה ואנרגיות גבוהות ביותר. ואחר כך המסיבה. באיזשהו שלב שמענו גשם יורד לא רחוק מאיתנו, עננים אפורים הופיעו מעלנו, פשוט שלחנו את הסערה הלאה מאיתנו, וכעבור שעה קלה השמיים התבהרו, ואף לא טיפה ירדה עלנו. כשנהיינו רעבות היו במטבח סירים של כל מיני תבשילים חמים והיה סלט גדול. כמה טעים, מושלם. רקדתי הרבה, פגשתי את עצמי תמר, פשוט אותי, בלי תפקיד, עם המון שימחה והכרת תודה. בסביבות השעה עשר התחלתי את סבב נשיקות הפרידה. ואז הדי.גי. הודיעה ברמקול, אני ממש מצטערת אני צריכה לסגור את הציוד, אני חייבת לחזור הביתה להניק את התינוקת בת שמונה חודשים, שזו הפעם הראשונה מאז שנולדה שאני משאירה אותה לבד. בליבי זימרה תחושה של שלמות. אני לא מפסידה כלום. זה גמר כשאני הולכת. העולם החיצוני תואם את העולם הפנימי. חזרתי הביתה לבעל סקרן ולילדים ישנים. תודה בעלי, תודה אלוהים, תודה לאלה ותודה לחיים.

[חני_בונה*]

וואו, וואו וואו ועוד פעם וואו
אהבה

[נועה_בר*]

תודה לך, על השיתוף ועל הסיפורים שנוגעים ומחברים עם היופי והאמת של החיים

[תמרוש_רוש]

איזה נפלא.
אני כל כך מקנאה בך.
אני נמצאת בשרשרת של התמודדויות. כל יום בית ספר חדש, והנסיעות האורוכות בעיר, והאוטו, והתאונה הקטנה שעשיתי (שברתי פנס על מכונית חונה) והמנהלת שלי שטילפנה אלי עכשיו וביקשה שנדבר מחר, וטוב לא יכול לצאת מזה - ככה אני מרגישה. הכל כל כך קשה לי עכשיו. אני תשושה. אני בודדה. אני מפחדת מהמחר, ואני שונאת את זה. כל הזמן אני אומרת לעצמי שיש שיפור, יש התקדמות, אבל אני לא מרגישה כך.
מרפאה בעיסוק אחרת מהעבודה אמרה לי שהסמסטר הזה של השנה היה מאוד לחוץ לכולם - פתאום בבת אחת המון אבחונים שצריך לעשות, ועוד כל מיני דברים - כך שלא פלא שקשה לי להיכנס. זה עזר לי, אבל רק קצת.

[תמר_בן_חור*]

תמרוש - לבת שלי יש קלטת אהובה של המחזמר עוץ לי גוץ לי. גיבורת המחזה, שהיא בתו של הטוחן, נשלחת לכלא וצריכה להפוך קש לזהב, בגלל שאבא שלה אמר שהיא יכולה. להפוך קש לזהב, זה אחד הקסמים שאנו לומדות לעשות. מכל הקושי והבדידות וההתמודדות לעשות זהב טהור. אני מראה לכם את הזהב שטוויתי, אך אגלה לך שהוא עשויי מקש. הקש שלי כמו שלך עשויי מעבודה ומנתינה ומהסתכלות לפחד בעיניים ומהכרות עם הצל וקבלה של הכאב והקושי והאכזבה. כל אלו הם החומר שאיתו אנו עובדים, שאיתו עושים קסמים. מאחלת לך שהכל יזרום לך קל וחופשי וגמיש ומתחבר. שהכל יסתדר ויחזיר אהבה. בהצלחה.

[תמר_בן_חור*]

חני ונועה- איזה כיף שאתן מבקרות אותי, שולחת לכן נשיקה אוסטרלית וחיבוק גדול.

[נועה_בר*]

תמר - המילים שלך עובדות עלי כמו קסם.
אני מראה לכם את הזהב שטוויתי, אך אגלה לך שהוא עשויי מקש.
חיבוק גדול חזרה

[תמרוש_רוש]

תודה.

הכל מסתדר, גם אם בדרך שונה משחשבתי.
אספר מאוחר יותר.

למה בעצם אני מקנאה בך? עצרתי לחשוב וגיליתי סיבה אחת בלבד:
מהתיאורים שלך זה נשמע כאילו לך יש יותר שקט ליד הבית.
זה הכל. לפעמים אני פוגשת אנשים שאומרים שהם יכולים לחיות בעיר בתנאי שיש להם מספיק עצים מסביב (מלבורן מצוינת לצורך העניין ). אני תמיד עונה להם שאני יכולה לחיות בתוך עיר אם יש לי מספיק שקט ברחוב שלי. לעצים העיריה כבר דואגת... ועכשיו - מה לעשות - אני חיה על כביש תלת מסלולי מרכזי. בארץ הייתי יוצאת מדעתי תוך שבוע - אולי פחות. אבל בגלל שפה הדברים ממילא רגועים יותר אז אני עוד יכולה הלחזיק מעמד. אבל לא לאורך זמן.

[תמר_בן_חור*]

יש פה שקט מדהים שלא חוויתי מעולם. זה ממכר.
תמרוש, את יכולה לדמיין את קולות הכביש הראשי לים, ולהתמכר לרעש הגלים במדיטציה מניפולטיבית...

[חני_בונה*]

אך אגלה לך שהוא עשויי מקש.
הרבה יותר זמין הרבה יותר טבעי
קש_ הוא בכלל לא _קש ה
שבתשלום <גם לנועה ול תמרוש רוש >

[תמר_בן_חור*]

השמיעו קול

[נועה_בר*]

@} בבבוווווווווווווווווווווו.

[הגמד_חיוכון*]

את כותבת מדהים ומרתק, אני עוקבת בדריכות כבר זמן מה, למרות שלא השמעתי קולי עד עתה. אז תודה על הזהב הטהור.
ההתנהלות בחייך נשמעת כה רגועה, ונעימה ופשוטה. מעוררת בי השראה.

[תמר_בן_חור*]

גמד מתוק זאת זכות עבורי, תודה שהשמעת את קולך האגדתי, הוא מרגיש מוכר ואהוב, קחי לך פרח סגול עם אבקנים זהובים ועלי קוטרת ירוקים זה בשבילך מתנה ממני אליך.

[תמר_בן_חור*]

נועה יפה אחת. אין לי מה לומר אולי מווווווווווווווו

הייתי בשבוע שעבר בטיפול רפלקסולוגי אצל זנטה. אשת מערות אהובה עם ריח של יער, שעשתה קסמים ולקחה אותי לטיול במחוזות לא צפויים בתוך הנשימה. הייתי לרגע תינוקת בוכה ולרגע אמא אדמה. קיבלתי אהבה במנה גבוהה הייתה לי הארה ושיחרור ושימחה, ואחר כך דיברנו והיא סיפרה לי את שראתה והכל בול הכל מובן ומרגיש כל כך נכון. קיבלתי תמונה לכל מה שהיה ואישור לכל מה שעומד לקרות. אני כל כך מודה לה שהיא מי שהיא, אני רואה שלא קל להיות אשת מערות, בבה יגה, גם בתנאים אוסטרלים של שנות האלפיים זה לא קל. אני אוהבת אותה, באתי אליה עמוסה חנוקה בודדה יצאתי קלה חזקה אהובה. אני אוהבת אותה אוהבת את הריח שלה. לא אשכח אותה לעולם.

[פלוני_אלמונית*]

It's me, Tamarush, writing from the liberary.
.I'm glad that the site became active again
I miss the company of peaple like me, people who strive to improve themselves, to be better and better every year. who can read what you've just wrote and to understand it, and even to speak in this language.

How and where could I find them?: we have a company here, good people, young couples like us, in the prossess of integrating in Australia. They are good people. But it is not enough

Where could I find my community?

I feel very "earthish" now. Jobs. Internet. Dress codes. Lots of shopping. Ironning board. It's not bad, of course. Only when I read you I remember the other parts of myself and wait for their time to come

I've got a new book of Amos Oz. A legend of a small village that all the creachers and animals have ran away from it, many years ago. It's beautiful. and sad. I must write to him and tell him about the hope

see you later - in Hebrew this time - when my computer goes home from repairment
Tamar
.

[תמרוש_רוש]

חזרתי. גם המחשב חזר.

את כותבת כל כך יפה. נכון שזה כל כך כיף לפגוש את האנשים המרפאים, המסייעים, אלה שמושיטים לך יד ואומרים: "זוכרת? זה בתוכך. בואי תיזכרי שוב. זה לא קשה. הנה, את כבר שם".
פעם חברה שלי כתבה לי "שתמצאי את השלווה והשקט שהם כבר שלך". כן, הם היו שלי. וכן, לקח לי הרבה זמן למצוא אותם.

הגיע האביב. עם האביב באה השמש (היא יותר קרובה לכדור הארץ בקיץ מאשר בחורף, בחצי הכדור הדרומי), חוגגת לה דרך החור באוזון, ואני מתחילה "להתחמש".

שמש תמיד היתה "אישיו", בגלל שהעור שלי לבן כל כך ורגיש לכוויות. ברמה הטכנית אני מסתדרת עם זה מצוין: משקפי שמש, כובעים, אולטרסול, ואם יהיה צורך אעבור גם לבגדים ארוכים יותר. זאת לא בעיה וזה גם לא מכביד מאוד. אבל חברה שלי אמרה לי פעם שהגישה שלי קצת בעייתית: שאני כל כך בהתגוננות מהשמש, שאני שוכחת שהשמש היא גם מזינה, משהו חיובי, מקור לחום ולאנרגיה, ואני מפחדת ממנה, לא נותנת למתנות האלה לבוא.
ופה זה עוד יותר קשה. כי בישראל הייתי יכולה להניח מדי פעם להתעסקות בכובעים וכו', ולהרגיש קצת את השמש ישירות. לשכב בשדה ולהתמסר. עשיתי את זה פעם-פעמיים, לפני שעזבתי. אבל פה המרווח הוא הרבה יותר צר - אני באמת נשרפת משהייה קצרה בחוץ, וגם אם זה לא ממש כווייה (אף אחד לא רואה עלי), בכל זאת הפנים שלי חמים ויש לי הרגשה "שורפת" ועייפה ולא נעימה.
אז מה עושים? איך לקבל את המתנה של השמש ועדיין להימנע מפני הקיצוניות והשריפה שבה?

לפעמים זה רק לעצור לרגע, לפנות אל השמש בעיניים עצומות, ולהגיד "תודה".
אבל זה לא מספיק.
אולי אני אלך לראות יותר שקיעות.
אולי משהו אחר.

[תמר_בן_חור*]

יש משהו מאוד מוזר בשמש באוסטרליה. אומרים שזה בגלל החור באוזון. אפשר לראות את הנזקים על עור הפנים. אני יודעת את זה בראש אך המודעות שלי עדיין לא באמת הפנימה שהשמש מזיקה.

חברות
חברות בין שתי נשים היא מתנה שמרוממת את החיים, מעצימה את ההוויה ומרחיבה את הנשמה.
אני אומרת תודה על חברות ולא לוקחת שום דבר כמובן מאליו.

משפט של זנטה
להיות לבד זה קשה כמו להיות במערכת יחסים עם עוד משהו.

[תמר_בן_חור*]

שנה טבה ומתוקה שנה של בריאות ושמחה אור ואהבה הגשמה והתפתחות שנה של שפע ויצרתיות של הנאה ומזל של קלות וזרימה של הארה והתבוננות של התרחבות ואיזון של עוצמה ורכות של חיבור והתבודדות שנה של תיקון ומוכנות לפגוש את כל מה שקשור את כל מה ששייך את כל מה שניתן. אמן

[נועה_בר*]

תודה @} כרגיל, המילים שלך חכמות וחשובות לי.

[תמרוש_רוש]

שנה טובה, ויום כיפור טוב ופורה

[תמר_בן_חור*]

הי. השמיעו קול.

[נועה_בר*]

תמר יקרה, מה שלומך, האם אתם נשארים באוסטרליה? איך מסתדרים הילדים עם המסגרות, או הם בבית?
לאיזה קול את מחכה?
@}

[אמא_בבית*]

הי תמר, אחרי שקינאתי בכל סיפורי הגשמים שלך, סוף סוף נושמים פה קצת סתיו. מה שלומכם?

[תמר_בן_חור*]

נועה, בדיוק לקול הזה אני מחכה, משהו שיפתח שיעורר לי את התקשורתיות. תודה
אמא_ בבית כיף לשמוע את קולך.
שלומי טוב. אנחנו בנתיים כאן.

קוראת עכשיו את "מר פיי", איזה כיף כשיש ספר טוב. מחפשת חלונות לקריאה, לוקחת אותו לכל מקום. מחכה שהילדים ירדמו. קוראת בזמן שהקטן ישן ואומרת לעצמי עד עמוד 50 ואז אני אעשה את הכלים. מגיעה לעמוד חמישים ואומרת לעצמי עד 11:30 מה שהספקתי הספקתי. ולבסוף מגיעה לנקודה שצריכה במילא לעצור, כדי להכיל כדי לעכל, מורידה את הספר, נגשת לכיור, שמוביל לריצפה במטבח, שמובילה לרצפה בסלון, שמובילה לכביסה, שמובילה לחדר שינה, שמוביל לחדריי הילדים ולאמבטיה ולשירותים... עד שהקטן מתעורר.
חוצמזה קניתי לי נעלי בירקנשטוק שווה כל גרוש, אני פשוט גרה בהן.
עברנו את החגים ונכנסים לקיץ, זה נורא מוזר, אני בדיס אוריאנטציה עם הזמנים והחודשים זה פשוט לא מסתדר לי.
הגדולה עדיין הולכת פעמיים בשבוע לגן האנטררופוסופי. נחמד מאוד, היא לא רוצה ללכת, אבל חוזרת הביתה מוארת. אני מרגישה אותה, הכל בסדר. היא כל כך גדלה, הייתה בת חמש באוגוסט, והיא טסה קדימה עם הגדילה, אך עדיין נמצאת "בסיבוב הראשון". שטיינר אומר שעד גיל שבע הילד עדיין מחובר לשלב הראשון של ההתהוות, הוא עדיין בזמן חלום.
והקטן בן שנה ועשרה חודשים, עדיין יונק. הוא ממש בן, מדהים לגלות את האנרגיה הזו מהזוית האימהית. הם נורא מצחיקים הבנים האלה, כל כך שונים מאיתנו. מאיפה זה בא האינסטינקט התוקפני הזה שלהם. למה הם חושבים שאם משהו לא מתאים להם הם צריכים להיכנס בו פיזית. מדהים. אני עדיין בהתבוננות, מגיבה, אך עדיין לומדת מה בעצם קורה כאן. חייבת להודות שאני חוטפת לא מעט. מה עושים. מה הוא מבין? איך אפשר להגיע אליו?

[נבט_חיטה*]

תמר יקרה,
איזו נפלאה את!!!
מאחלת לך שנה טובה, שלווה, בריאה ונעימה. @}
מי ייתן וניפגש. אמן! (-:

אוהב יואב...
את זה מצאתי בדף שלך.
יואב זה שם מלא אהבה... שם מקסים. השם של בני הקט.

קוראת עכשיו את "מר פיי", איזה כיף כשיש ספר טוב
איזה כיף!
ממליצה לך בחום על נטליה גינצבורג. סופרת מדהימה שתאהבי. כך נראה לי. כל ספריה נפלאים. מרגשים. אנושיים.

והקטן בן שנה ועשרה חודשים, עדיין יונק. הוא ממש בן, מדהים לגלות את האנרגיה הזו מהזוית האימהית.
שלי בן 10 חודשים עוד חמישה ימים. ועדיין יונק. עונג. פשוט תענוג.
מסכימה עם כל מילה שכתבת.
הנאה צרופה לראות אותו הופך מתינוק לפעוט. סקרן כל כך, לומד וחוקר ומתבונן וגדל. ואני איתו. צופה עליו. גדלה איתו.
נהנית ומתענגת מנוכחותו.
מריחה אותו. נושמת אותו. אוהבת אותו כל כך.
לפעמים בוכה כשאני מניקה אותו. ולא מעצב חלילה אלא מהצפת רגשות מדהימה. מוזר ונפלא.

ד"ש לאוסטרליה. לתוכים. לציוצים. לרוחות. לשקיעות. לאויר. לאנשים.
נגיע. עוד נגיע לשם.
<תודה על מה שכתבת. גרמת לי לדמוע קלות>

[תמרוש_רוש]

מאז שהגעתי לפה
ועד לא מזמן, נרתעתי מכל סוג שהוא של מדיטציה או ישיבה שקטה. חששתי שאם אני אנסה לעשות את זה, אני אשבר לחלוטין, כל הרגשות יציפו אותי, אני אתפרק. ישיבה שקטה זה אומר להפסיק להחזיק את עצמך במובן המערבי (המעשי, החומרי) של העניין, זה להקשיב על אמת ולמצוא את המקום האחר, העמוק יותר, של שליטה-בהרפיה, של להניח לאלוהים-שבתוכי לקחת פיקוד. ואני נורא נורא פחדתי מזה. מפחדת שהאלוהים שבתוכי נשאר בארץ, שלא לקחתי אותו לפה. שכחתי אותו באחד הארגזים. ובלעדיו אני אפול לתהום. הוא איננו.
ואז מה אני אעשה?

זה מגוחך. זה אמיתי. איך יכול להיות שאני מרגישה ככה? הרי אני יודעת שזה לא נכון. מאיפה ההרגשה הזאת באה?

לא הצלחתי לאחד את "אני" עם "זה" ב"אוסטרליה". ולא הבנתי את הקשר, למה פתאום זה נהייה קשה מתוקף המעבר למקום אחר, לצד השני של העולם.
אבל סוף סוף הבנתי: זה לאחד את "אני" עם "זה" ב"הפוך". העולם התהפך. זה לא רק "שתיים עשרה שעות טיסה". זה לא "שפה חדשה". זה לא "תרבות דיבור אחרת". זה עולם הפוך. פתאום המילה אוסטרליה נראית לי כל כך לא שייכת למצב הנוכחי, איזה שם רדוד וחיוור שאנשים המציאו כי לא היתה להם מספיק רגישות לשוני האמיתי שיש פה. העולם הפוך. אפילו המים זורמים בכיוון ההפוך. האדמה מדברת ברוורס, המקצבים שונים. איך ייתכן שזה לא ישפיע עלי?
עשיתי שגיאה, והתרכזתי בבני האדם. בחברה האנושית. עלי לגלות את האדמה שמתחת, את הבסיס האנרגטי של המקום הזה, כדי להצליח לעבוד אתו בהרמוניה.

יום אחד הלכתי עם חברה למוזיאון של מלבורן. היה שם אולם המוקדש לאבוריג'ינים, עלוב ועצוב, אבל היה חדר עם כסאות וסרט וידאו שבו איש מבוגר הולך באזור בו הוא גר, מראה לצלמים את העץ הזה, הסלע הזה, פיסת העמק הזו, ומספר עליהם דברים. לא יכולתי להבין כמעט כלום, בגלל המבטא, אבל כל הזמן הוא חזר ואמר: "לעץ הזה יש משמעות בשבילי". "למקום הזה יש משמעות בשבילי". וזה היה משפט שעמד בפני עצמו – הוא לא "הסביר" ישר מה המשמעות. לא היה צורך להסביר. ואני שמעתי את זה והצלחתי להרגיש משהו מהשפה שמתחת, והבנתי שכדי להבין מה הוא אמר אני אצטרך ללמוד שפה חדשה. התייחסות חדשה לחלוטין לדברים. כי יכולתי להרגיש את המשמעות, יכולתי להרגיש משהו ממה שהוא התכוון. לעץ הזה יש משמעות. הוא חלק מהשלמות של המרקם הפיזי, ושל הסיפור האנושי שבנוי עליו, הסיפור שאפשר לאבוריג'ינים לחיות באוסטרליה מתוך קשב אדיר לארץ ולרוח המרחפת עליה.

איך אני לומדת דבר כזה? אולי אין צורך או אפשרות שאלמד את השפה המילולית של האבוריגינים, את המיתוסים שלהם (ממילא אין שום קהילה אבוריג'ינית במלבורן, אפילו לא שכונת עוני) אבל ללא ספק אני צריכה ללמוד את השפה (במשמעות הכי יסודית של המילה) שתאפשר לי את הדיאלוג העדין עם המקום, עם הסלעים והשורשים. שתאפשר לי להבין איפה אני באמת נמצאת ולהשתלב בזרימה של היבשת הזאת, בשירה האיטית שלה שלא דומה לשום מקום אחר בעולם.

הרי אפילו האקלים פה איננו מחזורי. לפעמים יש שנים גשומות, לפעמים שנים שחונות. אין ריתמוס אחיד כמו שהורגלנו אליו במקומות אחרים. וכנראה זה מה שיצר את יכולת ההקשבה של האבוריג'ינים, את הרגישות לסביבתם – הם היו חייבים את זה כדי להישאר פה, לא היתה להם את הפריבילגיה של לשקוע בשאננות, לסמוך על מחזור העונות ולהרגיש כאילו הטבע משרת אותם, ואז לקחת את זה עוד צעד הלאה לאמונה שהטבע אמור לשרת אותם. ואוי ואבוי לו אם לא. הא הא.

אבל אם זה נכון – אז כולנו עכשיו זקוקים נואשות לאבוריג'ינים, ליכולת שלהם להקשיב לטבע הבלתי צפוי ולקבל אותו, ולהתאים את עצמנו אליו. בכל העולם. הידע הזה הוא חיוני בשבילנו במיוחד עכשיו, עם כל הבעיות הסביבתיות. ועם הקושי שלנו להקשיב, ועם הנחת היסוד שכל טיפת גשם, כל משב רוח, אמורים לשרת אותנו.

כמה ימים אחרי שהבנתי את זה עצרתי באמצע הדרך לאיזו השתלמות, שכבתי על הדשא והקשבתי לאדמה. ביום כיפור יצאתי אל מחוץ לעיר, והנחתי לעצמי להתחבר, להקשיב.
וזהו, חזרתי. אתמול עשיתי מדיטציה. בדיוק כמו פעם. אוי, כמה נפלא שזה היה. לא יכולתי לשבוע מזה, המשכתי אותה עוד ועוד.
יש לי עוד הרבה מה להקשיב, אבל את המחסום הראשוני מסמסתי: עכשיו אני יכולה.

[תמר_בן_חור*]

תמרוש, תודה על מה שכתבת.
נבט אני מרגישה את הויברציה של האנרגיה שלך. כיף למי שמכיר אותך.

עשר וחצי בלילה עכשיו, אכלתי עוד קוביית שוקולד אורגני מריר עם 70% שוקולד, בכדי להתעורר לעוד כמה דקות של חסד. לא שאני צריכה תרוצים לאכול את השוקולד המדהים הזה, אני פשוט מתפתה להשאר ערה למרות ההשקמה הצפוייה מחר בבוקר, ליום נוסף שבו הכי כדאי לי להיות בשיא המרץ, העירנות והסבלנות, כי זה מה שמפריד בין יום ניפלא ליום שעדיף שיעבור.

בחוץ לילה ויש סופת רעמים וברקים. יורד גשם בכמויות, וחם. איזה שילוב מיסטי. במקום להסתגר בבית אני מדליקה את האור במרפסת ויוצאת החוצה לתוך ההתרחשות העוצמתית. בום תאורת שמיים מאירה את היער סביבי, מאפשרת הצצה חטופה אל תוך החושך. מרגש. לא פלא שעוד לא הלכתי לישון.

תמרוש, אני דוקא מתחברת לשם אוסטרליה. זה נשמע לי אסטרלי. כמו העולם האסטרלי של הפיות הגמדים והשדונים. עולם מקביל לעולם שלנו, שמתקיים ממש לצידנו ושאנחנו לא כל כך בקשר איתו. רובנו לא מודעים לו ולא מאמינים שהוא אכן קיים ואמיתי כמונו. יש לנו בתור בני אנוש תיקון שם. אולי באוסטרליה העולם הזה מתקיים בחופשיות יחסית, אולי בגלל שיש הרבה מקום לא מאוכלס, אולי בזכות האבוריג'נים. מי יודע?
בטח קראת את הספר "מסר האנשים האמיתיים" של מרלו מורגן. אני מאמינה שהוא אמת. אני מבינה מה היא אומרת. האבורג'נים שחיו כאן היו כניראה מבחינה רוחנית בגילגול מאוד מתקדם ובעצם הם התאחדו עם האינסוף וכבר אינם מתגלגלים בגוף.
במקום שבו אני גרה מספרים שהאבורג'יניות היו חיות בלי הגברים. הגברים היו יוצאים למסעות והנשים נשארו כאן. יש כאן אנרגיה מאוד נשית. יש פה הרבה חד הוריות. אני כאישה אף פעם לא הרגשתי כפי שאני מרגישה כאן, קשה לי עדיין להסביר למה. יש משהו באויר, באדמה ובמים שמזין אותי ונותן לי חייים. תודה לאל.

[תמרוש_רוש]

תמר, בבקשה תפרטי לי עוד על הספר, כי נדמה לי שאותו קראתי בעמידה בחנות ספרים לפני איזה שנתיים ומאז אני מנסה נואשות להיזכר בשם.
זה על האשה שהאבוריג'ינים "חטפו" אותה למסע במדבר?

אני זוכרת את איך שהם קברו אותה באדמה כדי להיפטר מריח הגוף הרע שלה (וזה עבד) ועל איך היא למדה לחוש אנשים ממרחק, ועל המסרים שהיו להם על הקשבה ל... אני כבר לא זוכרת

[תמר_בן_חור*]

תמרוש - כן זה הספר, שמו באנגלית
MUTANT MESSAGE DOWN UNDER
Marlo Morgan

[נבט_חיטה*]

יש משהו מאוד מוזר בשמש באוסטרליה. אומרים שזה בגלל החור באוזון. שמש שורפת אך לא משזפת, אפשר להיות שעות בשמש יוקדת ולא להישרף, מפחיד. אפשר לראות את הנזקים על עור הפנים. אני יודעת את זה בראש אך המודעות שלי עדיין לא באמת הפנימה שהשמש מזיקה.
פחד. שמרי על עצמך. אני הלכתי שם עם כובע כל העת. שמש קטלנית ביותר!!!


נ.ב.
דוד של אישי האהוב, חי באוסטרליה בכנסייה לשעבר שהוסבה לבית. אי שם בויקטוריה...

חיבוק.
<נבט הקטן סובל מצמיחת שיניים או בשמה האחר שפעת שיניים, כמה סבל. מסכנון קטון. שיהיה לילה שקט>

[תמרוש_רוש]

תמרוש - כן זה הספר
תודה.
אני הולכת לקחת אותו בספריה לקרוא אותו שוב.
בלעתי אותו יום אחד אחרי הצהריים בישיבה על הרצפה של חנות הספרים, ונרדמו לי הרגליים...

[עדי_רום*]

שלום אחות אהובה
מזה יומיים אני מטיילת לי בבלוג המדהים שלך כל כך כיף להרגיש אותך אישה יקרה אני כל כך שמחה בשבילכם
וגאה בכם על האינטואיציה לנסוע ועל החיבור שלא אכזב ואף הפתיע בדיוקו המדהים
בארץ הכל די נחמד אנחנו עוזבים את אמירים ועוברים להוד השרון (קרוב לדין דין) אני דורשת בשלומכם
בכל פעם שאני משוחחת עם רומי ושמחה מאד לשמוע שנרקמו בינכם יחסים מדהימים
עדן של דין דין תינוק מלאכי צריך לראות בכדי להאמין....
חוץ מזה אני בהריון מפתיע ולא מתוכנן אם כי מבורך....
כל כך נעים להרגיש אותך חיבוקים לבן זוגך האהוב נשיקות לך שבת שלום אהבה

[תמרוש_רוש]

פחד. שמרי על עצמך. אני הלכתי שם עם כובע כל העת. שמש קטלנית ביותר!!!
וזה בדיוק העניין מבחינתי: איך ללכת עם כובע כל העת, אבל בלי להרגיש את הפחד, ובלי להתייחס (רגשית) לשמש כקטלנית.

אני מגלה שאני מתחילה להסתגל למקום. זה לוקח כמובן הרבה יותר זמן מששיערתי, אבל פעם לא הייתי מוכנה להעז לחשוב על "לשווק" את עצמי למקומות עבודה פוטנציאליים, ולא ידעתי ולא ממש רציתי לדעת איך לשנות את קורות החיים שלי בהתאם לנורמה האוסטרלית, ועכישו אני מוצאת את עצמי עושה את זה, בהדרגה, אבל יותר ויותר בקלות מפעם לפעם.
קראתי שוב את תחילת הבלוג שלך, והפעם שמעתי אותך מתארת את התהליכים שעברו עלי, שעוברים על כל מי שעושה את הצעד הזה.
תודה, חמודה. חיזקת אותי.
תודה גם על ה"אסטרליות". כאן אני לא מרגישה את זה במפורש, ובכלל הקשר שלי עם הצד הרוחני שלי כרגע קצת דל וזקוק לטיפוח.

הלכתי אתמול למפגש שירה ותפילה של הארגון של סאטיה סאי-באבא . למרות הזרות הגמורה של השפה, הטקסים, וכמובן האנשים, הרגשתי נעים שם, וברגעים אחדים אפילו הרגשתי שייכת. יצאתי מהמפגש מזמזמת את "וטהר לבנו לעובדך באמת", ושתיתי את המילים כמו מים צלולים. נראה לי שזה מקום טוב להתחיל ממנו ליצור קשרים עם חלקים נוספים של אוסטרליה.
אני יודעת שיש להם פרוייקט משותף עם הקהילה האבוריג'ינית איפשהו בניו סאות' וויילס. אמנם זה רק שני קילומטרים מפה , אבל אולי בבוא הזמן אני אוכל דרכם ללמוד את מה שאני רוצה ללמוד, להגיע לשיעור שאנחנו זקוקים לו.

בעוד שבועיים או שלושה אנחנו נוסעים לסידני, ואני בהתרגשות של לצאת סוף סוף מהפינה הקטנה של מלבורן, ולפגוש עוד אוסטרליות.

[לוונדר_סגול*]

חודשים נמנעתי מלהכנס לדף הזה,
כי הוא גרם לי לדקירות של... קנאה. כן, לא נעים להגיד אבל זה מה שהרגשתי
קנאה צורבת בך, תמר, בבירון ביי, עם כל הפיות והמלאכים מסביב
עם הזרימה וההקשבה והטבע ומשפחה.
כל זה בעצם הראה לי את כל מה שאין לי ואני רוצה.
במיוחד אחרי שהייתי שם ואני יודעת שזו אמת, זו מציאותכל מה שאת מתארת.
לא רק במובן הפיסי והירוק אלא בעיקר האנרגתי, החי והזורם.

עכשיו נמשכתי חזרה לדף המקסים שלך, קראתי את מה שהחסרתי
ונהניתי כל כך.
הכי ריגשת אותי בסיפור הקש והזהב.
זה כל כך נכון, זה לגמרי בראש שלי האפשרות הזאת, לראות את כל הקסם שקיים גם כאן ועכשיו
ובאמת בעקבות הקשיים באים רגעים טובים יותר.
והתדר הזה שאת מתארת ואני יודעת שיש אותו והרגשתי אותו הוא גם כאן ועכשיו
אני רוצה לבחור בו, לזכור להיות בו.
נכון שזה דורש יותר עבודה מצידי כשאני בפרדס חנה ולא באוסטרליה,
אבל גם פה די נעים יחסית...

תמשיכי...