בר מצווה למי מתי למה ואיך

[אנונימי]

{ש מים וארץ (2004-07-08T13:31:06)

במהלך שנת הבר- מצווה של ג'וניור אני רואה את גדילתו והתבגרותו המואצת וגם מוצאת את עצמי מתלבטת בשאלות לגבי ציון הדרך, חגיגות,טקסים וכו'.
תוהה האם וכיצד לציין לפנינו, איתו ועבורו את השנה הזו, שהרי היא ממילא מתרחשת מעצמה, מצויינת וחשובה כמו שנים אחרות שכבר היו ושעוד יהיו.
במשפחתנו המורחבת נהוג 'לעלות לתורה' בבר-מצווה. בקיבוצים נהוג לחגוג ולציין עם 'בני המצווה' בקולקטיב....כך גם בבתי הספר. 'טקסים אזרחיים' אחרים גם כבר יצא לי לראות.
במרחק הזמן מחגיגות ה'בת-מצווה' של בתי הבכורה אני חושבת שעניינית היה הרבה יותר נכון 'לחגוג' ולציין את גיל 11 או 15 שלה, שהיו הרבה יותר משמעותיות בדרכה.
מהבת-מצווה שלי אני זוכרת בעיקר את הערמונים הטעימים (קַסטַאניַאס) שהורי הכינו לאורחים ולעומת זאת זוכרת בצורה משמעותית ועמוקה יותר את היום והתקופה בה קיבלתי את המחזור. "ברכות עם הצטרפותך לחוג הנשי" כתבה לי אמא.

בנתיים סבא שלנו כבר שוחח עם הנכד, דאג שתהיה לו קלטת מהרב עם הדרשה והפסוקים המתאימים, והוא, בני מחמדי (גייס את תאי התורשה המיינסטרימים הבריאים שלו) ועל אף כי ידע שמבחינתי הוא לא מוכרח- החליט ללכת על זה.

יהיה מעניין לשמוע מכם על חגיגות הבר/בת- מצווה שלכם. איזו חוויה זכורה לכם משם, איך אתם רואים זאת היום בעיניים בוגרות או הוריות, ומה המשמעות הדתית/חילונית של הדבר הזה בעיניכם?

@}

[ש_מים_וארץ*]

מקפיצה את הדף למעלה...

אולי לא נרשמו כאן תגובות כי עוד מוקדם מידי לבר-מצווה באתר שוקק אמהות לילדים צעירים.
ואולי בר/בת מצווה באמת אינם 'נרשמים' בזיכרון הילדות שלנו כאיזה עניין מי-יודע-מה...

<מעניין מה יבוא>

[מאמאבל*]

אני עוד ממש רחוקה מהסוגיה הזו (עוד 12 שנים פלוס), אבל אני חושבת שבגיל 13 הילד (נער?) יכול להחליט בעצמו האם ירצה לעלות לתורה או לא, ולגבי חגיגה או טקס כלשהוא, שוב הייתי מעלה את זה לדיון יחד איתו.

[שרון_ג*]

סורי, אורית.
אין לי הרבה מה לומר כאן.
זוכרת במעורפל את הבר-מצווה של אחי ושל דוד שלי שמבוגר ממני בחמש שנים.
זוכרת שרציתי לקלוע סוכריות באנשים למטה (זה מה שקורה כששמים ילדות בעזרת נשים...)
אין לי תובנות,
יש לי רק בנות,
וגם הן עדיין קטנות.
שיר ראפ אפשר כך לִבְנוֹת
יואו מאן!

[ש_מים_וארץ*]

<להמשיך בקצב הראפ>

ומהבתמצווה שלך?
כלום לא נשאר?
זיכרון עמום?
חוויות?
זכרונות?
שום כלום?
שום כלום....

[שרון_ג*]

לא היה לי בתמצווה. למיטב זכרוני בכולופן.
בגיל 13 היתה לי מסיבת כיתה בבית (עברנו בדיוק לבית חדש), ואמא שלי כמעט התפרקה מזה (כל מיני נזקים נעשו).
וזהו.
אני חייבת לשאול את אמשלי. אני לא זוכרת שחגגו לי. בטח היה משו משפחתי. לאזוכרת. מוח סְפוֹג.

[ש_מים_וארץ*]

זהו בדיוק העניין- לא מוח ספוג, אבל אולי תיזמון לא נכון למה שמתיימר להיות 'חגיגות הבגרות'. כנראה שבת-מצווה 'צריכים' לחגוג בגיל מאוחר יותר.

[שרון_ג*]

אני זוכרת שמהעבודה של אבשלי עשו לנו טיול "בני מצווה".
(גם ספוג שומר קצת מים )

[ש_מים_וארץ*]

אפרופו זוכרת שרציתי לקלוע סוכריות באנשים למטה (זה מה שקורה כששמים ילדות בעזרת נשים...)

משהו שתפסתי ברשת על בר- מצווה,
Making]מטר סוכריות וחוכמת האחים הקטנים Merry[/po]!.asp

[עוף_החול*]

בר מצווה הוא טקס התבגרות וכניסה של הילד לחברת המבוגרים. זהו קו שהחברה משרטטת ומגדירה לילד שמעתה הוא אחראי למעשיו ושלחברה יש ציפיות מובנות ממנו. יש בזה משהו מקסים מחכמת השבט.
מהנקודה הזו אני הייתי יוצאת.
הייתי בונה לנער מס' טקסי התבגרות "ומבחנים" שבהם יוכיח לחברה ולהוריו שהוא ראוי להיכנס לחברת המבוגרים.
העליה לתורה יכולה בהחלט להיות חלק מזה אבל כידוע לנו החיים כמבוגרים עשויים מהרבה יותר מאשר שינון של קטע מהתורה וסוכריות על הראש. זה סוף הדרך, זו החגיגה אבל על מנת להגיע לחגיגה עליו להוכיח את עצמו.

• אולי הייתי שולחת אותו לטיול אתגרים מיוחד עם אביו (אחוות גברים) או עם חברת טיולי אתגר. משהו שכולל מאמץ פיסי והתגברות על קשיים ופחדים.
• ואפשר גם שיתנדב במשך שנה שלמה לטפל וללוות קשיש או קשישה ויארח להם חברה מס' שעות בשבוע (מחוייבות אישית לזולת)
• הוא יכול לעשות פרוייקט בבית - צביעה או שיפוץ הגינה - כסמל לאחריות שהוא לוקח על חייו הפרטיים ועל סביבתו...

ועוד ועוד דברים מהסוג הזה..
צריך לשבת ולעשות רשימה של תחומים מהם בנויים חיי המבוגר ושילדים צריכים לרכוש ולמצוא פעילויות שהוא יכול להשתלב בהן.

זה בכל אופן מה שאני מתכוונת לעשות עם בנַי.

[אמא_של_יונת*]

בקיבוצי מקובל לקיים שנת-בר-מצווה לכל ילדי כתה ז', שפזורות לאורכה י"ג משימות. לכל משימה יש כותרת: עצמאות, עבודה, תרומה לקהילה, עבודה עיונית, עבודת שורשים, הכרת מוסד ממלכתי, הכרת המסורת וכו'.
בסוף השנה טקס, מסיבה ותערוכה.
חלק מהבנים (אלה המעוניינים בכך) עולים לתורה. ידוע לי גם על בת אחת שעלתה לתורה.
המשימות שבקי תיארה דומות מאד למשימות הקיבוציות.
אגב, בקשר לעליה לתורה: מאד מפריע לי שברוב המקרים מלמדים את הילד לשנן את ההפטרה בטעמי המקרא כמו תוכי, ולא מלמדים אותו בכלל מה הם טעמי המקרא, תפקידם ומשמעותם, ולאחר הבר-מצווה הוא לא ידע לקרוא בטעמים קטע אחר. בדיוק כמו לימוד לבגרות.

[תבשיל_קדרה*]

אולי הייתי שולחת אותו לטיול אתגרים מיוחד עם אביו (אחוות גברים) או עם חברת טיולי אתגר. משהו שכולל מאמץ פיסי והתגברות על קשיים ופחדים
שומרי הגן, למשל.

[ש_מים_וארץ*]

בר מצווה הוא טקס התבגרות וכניסה של הילד לחברת המבוגרים. זהו קו שהחברה משרטטת ומגדירה לילד שמעתה הוא אחראי למעשיו ושלחברה יש ציפיות מובנות ממנו. יש בזה משהו מקסים מחכמת השבט.
מדברת אלי חוכמת השבט, אני רק לא 'סגורה' על למה דווקא גיל 13. החברה (באופן שריריותי?) משרטטת ומגדירה לילד שמעתה עליו להיות ולהתנהג כבוגר? זה קצת כמו לקבוע לפעוט זמן מוגדר לגמילה לא?
גם בדתות אחרות קיים טקס בגרות כלשהו, מתישהו? או האם זהו עניין יהודי שאני מנסה לבדוק/להבין מחדש את הרלוונטיות שלו....

עד הזמן שבני 'יעלה לתורה' אני בנתיים אנסה להבין מה באמת עומד מאחורי זה.

אמא של יונת, יש לך בנים גם?

גילה, שומרי הגן אמרת??

[מ_י_כ_ל*]

אמא של יונת, יש לך בנים גם?
יותר מאחד...
ואחד מהם אפילו כותב כאן לא מעט...

<סליחה אמא של - לא התאפקתי...>

[אם_הבנים_שמחה*]

גם בדתות אחרות קיים טקס בגרות כלשהו, מתישהו?

ודאי. בהמון דתות ותרבויות ברחבי העולם ולאורך השנים.

>אמבנים עייפה מכדי לפרט<

[תבשיל_קדרה*]

אמא של יונת, יש לך בנים גם?
בעיקר בנים (-:

[תבשיל_קדרה*]

מדברת אלי חוכמת השבט, אני רק לא 'סגורה' על למה דווקא גיל 13
אורנה כתבה פעם איפשהו שזה בערת הגיל בו ילדים מתחילים להיות מסוגלים לקחת על עצמם משימות הדורשות אחריות, מחויבות, התמדה.

[תבשיל_קדרה*]

גילה, שומרי הגן אמרת??
אכן. שומרי הגן (האתר בבניה).
אני מנסה למצוא לך מספרי טלפון של מדריכים.
מאיזה איזור בארץ את?

[יונת_שרון*]

אני חושבת שהבעיה בבר-מצווה היא שהיא איבדה את משמעותה כטקס מעבר. טקס מעבר אמיתי מציין מעבר אמיתי, כלומר: היחס של החברה לאדם אחרי הטקס שונה מהיחס לפניו -- האדם מקבל "רשות חברתית" לבצע כל מיני דברים שקודם היה אסור לו. למשל, למי שקיבל תואר דוקטור לרפואה מותר לעשות דברים שאסור למי שלא, ולכן לימודי רפואה הם טקס מעבר אמיתי ומשמעותי.

בדרך כלל טקסי מעבר כוללים ביצוע של הפעולות שהאדם יצטרך לדעת לעשות לאחר הטקס. העליה לתורה היא דוגמא קלאסית: אחרי הטקס הילד יצטרך לדעת להתפלל כמו כל הגברים, ולכן הוא צריך להפגין את יכולתו לקרוא בתורה, מיומנות חשובה בתפילה ביהדות.

אם את רוצה למצוא משמעות אחרת בטקס הבר-מצווה, אולי תחשבי במה תהיי מוכנה לשנות את היחס שלך לבנך, ומה הוא יוכל לעשות כדי שבאמת תרגישי בטוחה בו מספיק לשנות את היחס אליו.

[תבשיל_קדרה*]

יש לדעתי משהו מאוד נכון בטקס קיים, שלא צריך להמציא. טכס שכל הקהילה מכירה, הילד מכיר, האמא מכירה, כל הנ"ל מכירים גם במשמעותו.
אפילו - יש משהו אבסורדי בלהמציא טכס בר-מצווה.
זו לא ביקורת על אורית, להפך - כי אנחנו במצב בעיתי בו הטכס היחיד שמוכר לנו (לבר מצווה) חסר משמעות (כמעט?) לחיים (היומיומיים) שלנו (הלא-מגזריים).

[אם_הבנים_שמחה*]

העליה לתורה היא דוגמא קלאסית: אחרי הטקס הילד יצטרך לדעת להתפלל כמו כל הגברים, ולכן הוא צריך להפגין את יכולתו לקרוא בתורה, מיומנות חשובה בתפילה ביהדות.
לא מדויק.
לא צריך לדעת לקרא.
גם לא צריך לקרא, אפילו לא מילה. גם לא צריך לעלות לתורה. אבל מותר. והילד, שמאד שמח שהגיע הרגע, רץ ועולה לתורה ביומולדת 13. ומכוון שהוא מאד מאד מאד שמח, הוא לא רק עולה לתורה אלא גם קורא בא. מזל טוף.

גילה, כ"כ נכון מה שכתבת. וגמצוב לדעתי...אז אולי כדאי להוסיף תוכן, לעבות ולא להמציא.

[ש_מים_וארץ*]

<טוב, הלשינו לי על הפמלייה השושלתית של משפ' אש"י- התעדכנתי ואני רושמת לעצמי שלב נוסף בהרחבת השכלתי הפורום-באופנית>

יונת, את מאירה ומחדדת לי נקודה מעניינת בדברייך- תודה.

(תבשיל קדרה) יש משהו אבסורדי בלהמציא טכס בר-מצווה. בדיוק!!!
אבל גם מרגיש די אבסורדי להשתתף בטקס שלא ממש מדבר אליך.
במובן הזה אולי כיף (??) לילדים שגדלים במגזר הדתי. אין מקום לשאלות בסוגיה הזו, כולם עושים, כולם שמחים, כולם יודעים את התורה.......וכולם מצפים ומחכים לרגע ה מותר הזה.

ובכן, ג'וניור לא נמצא במקום הכַמֵהה הזה דווקא, אבל בכל זאת יעלה לתורה כי זה באמת הטקס המקובל וזה יוצא טוב אפילו מבחינתי (פותר אותי מלהמציא את הגלגל).

אורנה כתבה פעם איפשהו שזה בערך הגיל בו ילדים מתחילים להיות מסוגלים לקחת על עצמם משימות הדורשות אחריות, מחויבות, התמדה.
כן, זה כנראה ככה אבל אני לא בטוחה שנכון 'להכניס לשַם' את כלל הילדים.
אשמח אם צפריר ואורנה יתנו כאן את התיחסותם.


ודאי. בהמון דתות ותרבויות ברחבי העולם ולאורך השנים.
אם הבנים אני מקווה שאני לא מקוממת אותך יותר מידי בהתלבטויות שאני מעלה. אני מתרשמת שאת אישה דתיה ואני מכבדת את דרכך, לכן במיוחד אשמח לשמוע ממך עוד- כשיהיה לך כוח.

[אם_הבנים_שמחה*]

אני מקווה שאני לא מקוממת אותך יותר מידי בהתלבטויות שאני מעלה

כלל וכללא. התלבטות הוא שמי השני.
אני אישית מעדיפה מתלבטים שאינם "דתיים" ל"דתיים" שלא מתלבטים.

טקסי מעבר כמו מילה, ציד, קפיצה ממצוקים ועוד ועוד. יש תרבויות שבהן זה אקט קבוצתי תלוי גיל. יש כאלה בהן זה רב גילי. כל מי שמוכן מצטרף לטקס. בשבטים מסוימים אלה טקסים ממש מסוכנים ומפחידים, אולם אי "התבגרות" שוה גזר דין מוות בגין יציאה מהשבט.

[ש_מים_וארץ*]

את מדברת על טקסים בתרבויות עתיקות,
מה עם טכסי-בגרות בנצרות או באיסלם למשל, האם קיימים, באיזה גיל מקיימים?

[אם_הבנים_שמחה*]

באיסלם זו המילה. בגיל 13. בטורקיה עושים טקס מילה קבוצתי עם ארוחה שלמה באולם.

והתרבויות ה"עתיקות" האלה אכנתיקות. אבלדין קיימות וחיות.

[ש_מים_וארץ*]

המקור לטקסי בר/בת מצווה

• המקור הקדום ביותר בו נמצאת התייחסות מיוחדת לגיל

בר-המצווה נמצא במשנה:
בן חמש שנים למקרא,
בן עשר למשנה,
בן שלוש עשרה למצוות,
בן חמש עשרה לתלמוד,
בן שמונה עשרה לחופה...*
(משנה מסכת אבות פרק ה משנה כא).

ובן עשרים וחמש לגרושין

<רגישה ביותר לתיוג ומיון, רשימה כזו יכולה 'להקפיץ' אותי>

[תוספות_יוםטוב*]

מי קבע דווקא את גיל 13

עקרונית, גיל 13 הוא גיל ההתבגרות המינית.
עכשיו אני עייף מדי, אבל אני אשתדל למצוא את המקור אצל חז"ל שקובע כי יש יחס בין הרגע שבו עול מצוות חל על הנער - לבין הזמן שהוא "מוציא שתי שערות" (אם אני לא טועה - שערות ערווה. אבל אולי שיער פנים? אבדוק). זה מעניין בעיניי שחז"ל יוצרים זיקה בין הבשלות המינית לבשלות הדתית-רוחנית (או החברתית, אם רואים מצוות כקריטריון המגדיר שותפות בחברה. במקרה כזה, זה די דומה לחברות אחרות - כמו יוון העתיקה - שבה פעילות מינית והקמת משפחה מהווים קריטריונים להגדרת הגבר האזרח היווני הבוגר).
כמובן שלכל נער ונערה יש רגע אחר של ההתבגרות הזו. 13 הוא סוג של סטנדרט חברתי. (ואולי חז"ל גם קובעים רגע אינדיווידואלי שכזה? אולי. אבדוק. מחר. עייף.)

[שגיא_רז*]

ראשית כל מזל טוב לבר המצוה ולמשפחתו ההוגה והשמחה. בתור יליד עיר הקודש בני ברק וגם כ"מלמד" בדימוס לבר מצוה , למרות שאין לי זקן ואף לשיעורים הגעתי ללא כסוי ראש. ענין בר המצווה קרוב אלי ביותר גם מבקשתך לחוויות אישיות וגם בכלל.
הגיל י"ג אצל הבנים וי"ב אצל הבנות מסמל פחות או יותר בגרות מינית. בעבר ילדים בגיל זה כבר היו נישאים ומביאים ילדים לעולם ובאמת באמת משתייכים באופן טבעי או באופן אחר לעולם המבוגרים. הציטוט:" בן שלוש עשרה למצוות" מציין מעמד חדש מבחינת הילד. כל המשימות שציינתם מהקיבוץ וכד' מאוד מתאימות לענין, אם כי יש לי תמיהות לגבי משימות המולבשות על ילד כאיזה כורח של חברה או של ממסד או של הורים או של עולם.
מכל מקום הרעיון הוא המחויבות: עד עתה היית ברשות הוריך, לכן גם האב "מתכבד" במאמר הפסוק:
" ברוך שפטרני מעונשו שלזה" במעמד עליית הבן לתורה, ומעתה אתה בעצמך מחויב בכל תרי"ג מצוות שהן למעשה אורח החיים היהודי למי שמאמין ולמי שמקיים. אלא שבמאות השנים האחרונות חלה התרחקות בין הבגרות המינית של הילד ושל הילדה ובין הכניסה לעולם המבוגרים עד למצב הטשטוש והבלבול בו אנו נתונים היום:
מתי באמת הילד מבוגר ? (כך נותרו גם הגדרות פסיכילוגיות כתקופת התבגרות וכו' )
בגיל 13 כשהוא בן מצוות ובוגר מינית
בגיל 16 כשקבל ת.ז כרטיס אשראי ורשיון להרוג על 50 סמ"ק
בגיל 17.5 כשקבל את תעודת הבגרות של מדינתו המליצית
בגיל 18 כשהתגייס לצבא
בגיל 21 כשהשתחרר מהצבא
וכו' וכו'
אני מאמין בהתבגרות של ילד מעצמו אל עצמו לתוככי החברה המשפחה בה הוא חי באיטיות שלו ובמהירות שלו אשריהו וטוב לו.
כך נשאר ביהדות כמו דברים רבים אחרים שנותרו המנהג, ולא הדין המנהג הטקסי בלבד לעלות לתורה לזרוק סוכריות וכל האבוג'רס הזה.
כשאם מסתכלים מבחינת המהות, הרי היא מחויבות. כאן נשאלת השאלה שאותה הפניתי תמיד גם לתלמידי:
" למה אתה מחויב? " כנראה שקודם כל לעצמך וחלק אלוה שטמון בתוכך. אבל כאן לכל אחד פתרונים כהורה וכבן מצווה.
ועוד אוסיף מאמר חשוב:" גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה" והיום יודע אני הצו אינו צו חיצוני דתי גם לא צו השעה, אלא צו התפתחות פנימי שהוא גם בעיני הצו האלוהי צו האמיתי . אנו כהורים יכולים רק לראותו ולהתבונן בו ולתמוך.
_

לענין טעמי המקרא.
אלו כשמם כן הם נותנים טעם למקרא. שכן ספר התורה כפי שהוא מצוי בידינו כיום אין בו ניקוד ואין בו פיסוק ואין הטעמה למילים, אלא רצף אותיות ומילים המכונה :" מסורה" שעל פי האמונה מסור תורה למשה מסיני.
ותפקידם של הטעמים מחומש:
א. מפסיקים בין הפסוקים השונים.
ב. מפסקים בוך הפסוק.
ג. מטעימים מלה, מלעיל או מלרע.
ד. צתוך כל האמור לעיל וגם בלי קשר לחלוטין מפרשים ושופכים אור אחר על מובן הפסוק.
ה. מוסיפים ניגון טעם מוסיקלי לקריאה.


חוויות אישיות מבר המצווה שלי אשתף בפעם אחרת

רוב תודות, ולילה טוב.

[יונת_שרון*]

בר מצוה באתר חגים

[עשב_בשדך*]

ב. מפסקים בתוך הפסוק.
לצערי, רבים ממלמדי הטעמים, אינם מתייחסים לפיסוק של הטעמים. לא מספיק רק לנגן את המנגינה, הטעמים צריכים גם לשמש בתוך מפסקים. הטעם המקופח ביותר לדעתי הוא הטיפחא, גם הפשטא קצת מקופח. זה לא דף על טעמי המקרא. אם תרצו אפרט.
אבל אולי כשרבים ממלמדי הקריאה כלל לא מתייחסים למשמעות הפסוקים, להקפיד על הפיסוק הוא כבר "דרישה מוגזמת".

[שרון_ג*]

בביצפר למדנו טעמי המקרא (לא שאני זוכרת הרבה מזה היום) לצורך פיסוק המשפטים.
היה נחמד.
אני זוכרת בכיתה יוד את המורה כותבת פסוק על הלוחעומדת עם הגיר ושואלת "מי מוכן לפסק ?"
והבנים נחנקים מצחוק עד שאחד מהם מודיע "מורתי, אני מוכן לבוא ולפסק..."

[ב_דחילו*]

בדרום-אמריקה הגיל שבו ילדה הופכת לנערה הוא חמש-עשרה ואני זוכרת את יום ההולדת בשנה הזו כמרגש במיוחד - הרשו לי לשנות את החדר ולהתחיל לישון על מזרון במקום על מיטה...

טקסי מעבר מסמנים את סיומה של תקופה ותחילתה של אחרת. בתרבויות שונות יש לטקס ממד אכזרי הכולל חטיפה ואפילו אונס. קצת שונה מתפיסה של 'עקרון רצף', או אולי מאפשר אותה.

לי נראה מרגש לאמץ את 'שנת בר-המצווה' הקיבוצית ואת הרוח של הטקס הדתי במובן של שילוב בין חובות וזכויות. יותר זכויות במשפחה ומשימות חדשות שמאפשרות לילד לממש את היכולות שלו ולתרום למשפחה ולקהילה. בכלל, זכויות לא כמשהו שאתה מקבל, אלא לוקח על עצמך.

[אורנה_שפרון*]

ראשית, אודה כי בענייני טכסים אני חלשה ביותר. מאד, אפילו.

אבל לעניין המהותי,
בדיעבד, למדתי את משמעות הגיל הזה דוקא בעבור ילדי. בדיעבד, משום שכשבני בכורי הגיע לגיל הזה לא הבנתי על מה כל המהומה. זה היה נראה לי כמו יומולדת מורחב לקבלת מתנות מיותר אנשים.

אבל,
ברבות השנים למדתי כי אכן מתחיל שלב חדש בגיל הזה. הוא רק מתחיל ונמשך על פני השנים הבאות, ולכן יש משמעות לציון הגיל הזה דוקא.
באופן כללי, מה שמתחיל הוא אכן שותפות יותר משמעותית בעולם המבוגרים, על כל המשתמע מכך.
הטעם, 'להכניס לשַם' את כלל הילדים. נובע מכך שזו התחלה, היא לא תמיד גלויה לעין, לא תמיד אנחנו, ההורים, מבחינים בקיומה, אבל עדיין השינוי מתחיל. ויש טעם לציין זאת בעבורנו ובעבור ילדינו.

הבעיה היא\ שבאורח החיים הנפוץ היום אין לנער או לנערה אפשרות להביא לידי ביטוי את השותפות ההולכת וגדלה בעולם המבוגרים.
הם אינם רשאים להחליט החלטות משמעותיות לחייהם.
הם אינם רשאים לקחת אחריות על חייהם (לא רק מבחינת החוק, בראש ובראשונה מבחינת ההורים).
הם אינם רשאים להביא לידי ביטוי את היחודיות של מי שהם, ונאלצים להעביר את השנים הללו "כמו כולם"
וכו' וכו'

ומכאן בכלל מתעוררת השאלה,
שאילו יכלו באמת להתבגר בזמנם ועל פי דרכם, לא היה מתקיים הדיון הזה.

[ב_דחילו*]

שאילו יכלו באמת להתבגר בזמנם ועל פי דרכם, לא היה מתקיים הדיון הזה
אורנה, את מתכוונת שאם הנער מתבגר באוירה של חופש שמאפשרת ביטוי אישי - המעבר לבגרות מתמתן? גם לי יש הרגשה כזו. יחד עם זה טקס הוא ענין חברתי, הצהרתי, מופגן. אם ההקשר הוא אינדיוידואליסטי: בזמנם ועל פי דרכם הטקס כמעט מתרוקן מתוכן.
יש היום תופעה עולמית וישראלית במיוחד של נעורים-בלתי-נגמרים. ילדים שאינם מעונינים לעזוב את בית הוריהם ולהתחיל ב'חיים' ('הילד בן שלושים'), אלא מושכים את הנעורים עוד ועוד לאמצע שנות השלושים ומתלבטים 'מה לעשות' ומי להיות - כלומר, הקטגוריות של ילדות, נעורים ובגרות משתנות. שלא לדבר על קדחת נעורי הנצח. לא כל כך מסתדר עם הסבר של 'חוסר חופש'.

[ש_מים_וארץ*]

תודה לכולם על הברכות והתגובות, אני מרגישה איך הדף הזה מנביט בי נבטוטי מחשבה חדשים.

---

_מכל מקום הרעיון הוא המחויבות: עד עתה היית ברשות הוריך, לכן גם האב "מתכבד" במאמר הפסוק:
" ברוך שפטרני מעונשו שלזה"_
שגיא, זה משפט בעייתי קצת...כשאני מנסה להסביר את פשרו (לעצמי ולג'וניור) מתחדד העניין של חוסר הרלוונטיות שלו לגבינו. שנאמר: ומעתה אתה בעצמך מחויב בכל תרי"ג מצוות שהן למעשה אורח החיים היהודי למי שמאמין ולמי שמקיים. ....בנוסף לכך, עכשיו לך תסביר לילד על תרי"ג מצוות....

חוויות אישיות מבר המצווה שלי אשתף בפעם אחרת
זכוֹר כי הבטחת. מעניין לשמוע.

בדרום-אמריקה הגיל שבו ילדה הופכת לנערה הוא חמש-עשרה
גם להרגשתי זהו בערך הזמן בו מתחולל השינוי המשמעותי.
אבל אולי באמת 'גיל המעבר' הוא תלוי תרבות. סבתי מנסיונה היתה בטח 'ממליצה' על גיל 21, אימי וודאי על 17-18,
אני רואה את זה ב-14-15 וביתי בטח תזהה את ה'קפיצה' של ילדתה בגיל 9 !


בדיעבד, למדתי את משמעות הגיל הזה דוקא בעבור ילדי. בדיעבד, משום שכשבני בכורי הגיע לגיל הזה לא הבנתי על מה כל המהומה
מזדהה עם מה שאת אומרת, האם היתה לך הרגשה דומה גם לגבי הבנות בשעתן?
האם 'עליתם לתורה'?

הבעיה היא שבאורח החיים הנפוץ היום אין לנער או לנערה אפשרות להביא לידי ביטוי את השותפות ההולכת וגדלה בעולם המבוגרים
אני דווקא מרגישה שהיום יותר מבעבר (או לפחות יותר במתקופה שבה אני הייתי נערה), הנערים/ות
חופשיים וחשופים מוקדם ויותר לעולם המבוגרים
אז לא לגמרי הבנתי מדוע _...מכאן בכלל מתעוררת השאלה,
שאילו יכלו באמת להתבגר בזמנם ועל פי דרכם, לא היה מתקיים הדיון הזה._

[שגיא_רז*]

אורית, הבטחתי ולכן אקיים.
הורי התגרשו כשהייתי בערך בן 7. מאז כל קשר עם אבי היה מקרי לחלוטין, על אף שגר באותו רחוב שלנו( כאמור בבני ברק " עיר הקודש " ). עתה כשבגרתי, ותודעתי התרחבה, אני יכול להבין אירועים עמוקים וזכרונות חושיים, שהיו חזקים מאוד בזמנו. לאירוע בר המצוה היתה משמעות עצומה מבחינתי ביחס הלא קיים ביני לבין אבי. באיזשהו שלב התברר לי, כי הוא מאוד נסה להיות חלק מההתארגנות, ואף לרכוש לי תפילין. עוד מנהג וחובה חזקה מאוד של אב, שמעביר את החובה לבנו גם סמלית וגם מהותית. יחסי אב ובן, כך למד אני כהורה מבני בן ה-7, יש בהם הרבה מהמאבק במובן המלא של המלה, יש בהם הרבה מהעצמה, מהגבריות שמתפתחת אצל בן המצווה, יש בהם הרבה אהבה ונתינה של שפה וכח ויראה. אני היום יודע ומתפתח ומתקדם עם בניי, ועם היש אל מול האין הגדול, שהיה לי בילדותי. ובמעמד הקריאה בתורה, כשאבי נוכח בפועל, ועומד מאחורי, אבל לא לידי כמי שקורא את הפסוק:
" ברוך שפטרני מענשו שלזה ", נוכח בפועל אבל חסר לחלוטין, באותו רגע ממש, ומיד לאחריו הרגשתי את כל עמוד השדרה שלי (וכבר אז לא הייתי הנמוך בכתה) מצטמק לגודלה של חוליה אחת. תחושה כזאת המשכתי והרגשתי עוד מס' פעמים בחיי עד לגילוי די עצמי של פריצת דיסק בחוליות התחתונות של עמוד השדרה. פריצה שבגינה הגעתי לכאבים עזים וחוסר יכולת תפקוד. מה שסייע לי היה התוודעות ולימוד אלכסנדר בדרך חוויתית ביותר, שחברה את אותה ראשית פריצה בבר המצווה שלי, עד למצב בו הנחתי לכאב, נתתי לו להיות, אפשרתי לו להתקיים, עד שהוא גווע בתוכי, שם הוא עדין קיים, ומדי פעם מזכיר לי את קיומו. לשמחתי היה בי גם העוז ליצור ביזמתי קשר מחודש עם אבי רק לאחרונה ולעמוד נכחו, לא מתוך כעס ונקמה, אלא בהקשבה קבלה ולב מתרחב.

טקסים דתיים אינם רלוונטיים אם הם אינם רלוונטיים לך ולבנך. אם בכל זאת אתם רוצים קשר ברגע חשוב ומיוחד זה לשרשיכם היהודיים אל תחפשו אותו במובן הצר של מה צריך לעשות ואיך צריך להרגיש תנו ללב היהודי שלכם להרגיש איזה פסוק מתאים ומה אתם באמת מרגישים.


עלו והצליחו בלב טוב

תודה

[ש_מים_וארץ*]

שגיא, תודה רבה על השיתוף, סיפור מרגש.
@}

<באמת דמיינתי אותך גבוה (ורזה...)>

[אורנה_שפרון*]

טקס הוא ענין חברתי, הצהרתי, מופגן.

אכן, זאת המשמעות של הטקס - לעגן את המסע הפרטי בהחלט בסביבה המשפחתית קהילתית. הלא בכל מקרה התהליך שעובר היחיד הוא פרטי לגמרי והטקס הוא האמצעי לחבר את היחיד והקהילה בנקודות צומת של חייו - נקודות צומת שמשמעותיות לא רק בעבורו אלא בעבור הקהילה כולה: לידה, התבגרות, נשואין, מוות.....
לגבי הטקס הספציפי הזה - הוא נערך בתחילתו של תהליך ההתבגרות (בשונה מטקסי המוות למשל) ומאיר את כל מה שבא אחריו באור ההתבגרות, גם לנער או לנערה עצמם וגם למשפחה ולקהילה שסביבו. כך שזה בעצם סוג של סימן דרך לנו ולנערים שהתקופה הבאה אחרי הטקס היא תקופה מואצת של התבגרות וכדאי לזכור זאת ולהתחשב בכך.


_אני דווקא מרגישה שהיום יותר מבעבר (או לפחות יותר במתקופה שבה אני הייתי נערה), הנערים/ות
חופשיים וחשופים הרבה ויותר לעולם המבוגרים_

לעניות דעתי החופש הזה שהנערים זוכים לו הוא חופש מדומה, וכך גם השותפות בחיי המבוגרים. בעניינים המהותיים ביותר בחייהם לא יכולים בני הנוער לקבל החלטות באופן אישי. לכל היותר הם יכולים לבחור את המגמה שבה ילמדו, או במקרה הטוב לבחור בית-ספר אחר.
והחופש לבלות עם בני גילם למשל (שאולי בעבר לא היה קיים) הוא מדומה שבעתיים, משום שהלחץ החברתי הוא עריץ לא פחות משליטת ההורים בחייהם ואולי אף יותר. בכל מקרה לא קיימת שם אותה אהבה ודאגה אמיתית שכן נמצאת בהנחיות ההורים.

ולעניין השותפות בחיי המבוגרים - בעולם המודרני ההשפעה העצומה של תרבות בני הנוער על חיי ההורים, לא נובעת משיתוף אמיתי בחיים אלא מתוך תחושת נחיתות ההורים על אובדן נעוריהם בתרבות שמאדירה את גיל 16.
אני קצת מתקשה לנסח זאת כי אני מרגישה שחיי לצד ילדי שינו אותי מהקצה לקצה, אבל בכל זאת ברור לי וגם להם שאני היא בעלת הנסיון, שהם מתקדמים לכוון בו אני נמצאת ולא להיפך, שהידע שרכשתי מתוקף שנות חיי כאן יש לו ערך וחשיבות, כמובן לצד כל מה שהם מביאים לתוך חיי - וזה ה-מ-ו-ן.

תופעה עולמית וישראלית במיוחד של נעורים-בלתי-נגמרים
אנחנו רגילים לחשוב על תקופת הנעורים כתקופה חסרת אחריות, חסרת יכולת מיקוד, שאלו בעצם מאפיינים את תקופת הילדות. אני חושבת שהיום תקופת הילדות היא בלתי נגמרת, מכיון שלא מניחים לילדים את התרגול והאימון שבלקיחת אחריות על חייהם. זה אמור להתחיל בינקות כאשר התינוק מחליט מתי לאכול, ולהתקדם ככל שהילד גדל. בתחילה תחומי האחריות שלו נמצאים עדיין בתחום צר בו להורים יש עדיין השפעה ויכולת לווסת את נסיונותיו של הילד,ולאט לאט תחומים אלה אמורים להתרחב ולצאת אף מעבר לתחום שליטתו של ההורה. כל המהלך הזה מתאים ליכולת של הילד הגדל.
היום מגיעים הצעירים לתקופה בה הם אמורים להתחיל לקחת אחריות מבלי שהתאמנו בזה במשך חייהם, ויש להם הרבה כוח (למעשה הם כבר יכולים לעשות הכל) אבל הם לא ממש יודעים איך להשתמש בו. יוצא שאת האימונים שהיו אמורים לערוך בקטן בשנות ילדותם הם מתחילים לבצע כעת בשנות בגרותם.

ולסיום -
חבר הסביר לי שהמלה זקן היא ראשי תיבות של - זה קנה חכמה (לא בדיוק הבנתי איך, אבל זה לא מה שחשוב כרגע).
בכל אופן כששאלתי אותו מה עם אלה שהגיעו לגיל מופלג אבל נשארו טפשים הוא אמר לי - אלה הם לא זקנים, אלה תינוקות מקומטים.

[פלוני_אלמונית*]

טקס בגרות בקרב האיסלם. למי יש אינפורמציה

[חניתה*]

בתי הבכורה מחכה לבת מצוה שלה בקוצר רוח כבר כחצי שנה.
היא מצפה למסיבה, למתנות, אולי כפול מהרגיל...
חיפשתי באינטרנת רעיונות איך לציין את היום שיהיה בעל משמעות של "בת מצוה" ולא עוד יום הולדת.
מצאתי כאן רעיונות, יש טובים - תודה.
לאלה שחגגו: אפשר לשמוע חוויות? רעיונות נוספים? (אנחנו משפחה חילונית שאוהבת ללמוד על יהדות ושורשים. אין לנו ידע רב בנושא.)

[בחגווי_הסלע*]

שלום חניתה,
אני עוסקת כבר כמה שנים בתהליך ליווי של ילדות ומשפחות לבת-מצווה,
תוך לימוד המקורות היהודיים והרעיונות הקשורים מתוך בדיקה של מקומות החיבור האישיים.
לרוב גם כתיבה של דרשה אישית של הילדה ומחשבה על טקס/מסיבה משמעותי.
באיזה אזור בארץ את גרה?
אולי אוכל להפנות אותך למי שיכול לעזור.
את מוזמנת גם לשלוח לי מייל -
[email protected]

[סבתא_לשמונה*]

בדיוק מצאתי את הדף הזה כאשר העניין אקטואלי בשבילי. נכדי הצעיר עולה לתורה בשבת - בעוד 4 ימים וזה בדיוק לא my cup of tea בלשון המעטה, כחילונית בהכרה מצד אחד ומצד שני בקיאה בהלכות היהדות.
כאשר בני, אביו של הנער התקרב לגיל בר מצווה, התחיל לחקור את הנושא ואמר לנו: אני לא עולה לתורה. זה עניין רציני, מתחייבים לשמור מצוות ולי אין כוונה כזאת. א. ו-מ. הם דתיים ומתפללים 3 פעמים ביום. ההתחייבות שלהם היא אמיתית. הוא התכוון לשני נערים קצת גדולים ממנו, בנים של שכנים דתיים וגם ידידים בנפש שלנו. הוא לא התרשם מכך שבני כיתתו עולים לתורה - אף פעם לא נסחף עם הזרם ולמרות זאת היה לו מעמד חזק בכיתה.
בנותי הגדולות ממנו רצו לחגוג עם בני כיתתם וכדי להוכיח שהן ראויות לכך הכינו כל אחת בזמנה תוכנית יפה של משחקים ושעשועונים שעברו בהצלחה רבה ואנחנו דאגנו לכיבוד מתאים, לא ארוחת שחיתות, ואח"כ הזמנו גם בני משפחה וידידים קרובים.
הבן הכין לארוחה החגיגית עם בני המשפחה פיליטון היתולי עלינו וגם הירצה על פרק מתוך עבודה גדולה שהכין על שיבת ציון ולדעתנו הוכיח שהוא ראוי לתואר בר מצווה. עם הכיתה עשינו טיול משותף לשישה בני מצווה מאותה שנה - חמישה בנים ובת אחת. השתתפו ההורים התלמידים והמחנכת שבעצם הגתה את הרעיון. ביקרנו בשמורת מעגן מיכאל ובמערות האדם הקדמון. ארוחת צהרים הכינו האבות ואילו חבורת החוגגים הכינה תוכנית אומנותית.
אז הגענו לנכדים. 4 בנים הם בני קיבוץ וחגגו בנוסח הקיבוצי היפה. לבת מצווה אחת עירונית חגגו עם המשפחה והכיתה והיא הכינה כמה דברים. אחיה עלה לתורה - אף אחד לא דתי, אבל הסבתא השנייה שהיא אישה מקסימה, אוהבת לעשות מה שכולם עושים והנער ג"כ רצה להיות כמו חבריו. בשבילי רק המחשבה על עזרת נשים מעבירה חלחלה, הצלחנו לאחר יחד עם הקיבוצניקים ולהגיע ישר למסיבה.
אחותו של בר המצווה הנוכחי לא רצתה חגיגה. לפניה חברתה הזמינה את הכיתה, ההורים השקיעו הון תועפות בשכירת בידור מוסיקה וכו' והתלמידים השתוללו וכלת המסיבה ישבה ובכתה. נכדתי הזמינה אליה 10 חברות וחברים טובים וככה חגגה. ופתאום נפלה עלינו העלייה הנוכחית לתורה. הוא לא שמע על כך מהוריו, לא מאיתנו ולא מסבתו הקיבוצניקית. כנראה הושפע מחבריו ואנחנו לא נוכל לפגוע בו ונאלץ להיות נוכחים. גם לאביו, בני, וגם לאימו בת הקיבוץ, קשה עם זה אבל כנראה שאין ברירה.
אגב, בטיול בר המצווה שתארתי עם כיתתו של בני שוחחתי עם הבנים. כולם עלו לתורה. שאלתי אותם מה זאת הפטרה ותשובתם היתה: זה מה שאומרים בבר מצווה. כלומר, לא היה להם מושג. היחיד שידע הוא בני שלמד את הנושא לפני שהחליט לא לעלות לתורה. היום הוא כבר לא זוכר. ראיתי שנכדי ג"כ לא יודע אז ישבתי איתו והסברתי לו על חלוקת התורה לפרשות, על סדרי הקריאה בתורה ועל ההפטרה. אם הוא כבר עושה את זה שלפחות יידע מה הוא עושה. זה שמלמד, רק משנן איתם כמו עם תוכים.
חלקתי איתכם מה שמעיק עלינו, כאשר אני משוחחת עם ידידים על כך הם אומרים: מה זה כל כך איכפת לך, שילמד קצת יהדות... אבל הוא לא לומד יהדות אלא רק נכנע ללחץ קבוצתי. יהדות הוא לומד אצלי. אמי היתה אומרת "להיות אפיקורוס זו מצווה, להיות בור זו עבירה"...

[סבתא_לשמונה*]

ל-פלונית אלמונית
לא ידוע לי על טקס בגרות באיסלאם אבל זאת לא ברית המילה, כפי שכתב כאן מישהו בטעות. אצל המוסלמים עושים את הברית עד גיל 13 ולא בגיל 13. בשבטים הבדואים של פעם וגם הכפרים שהיו רחוקים מהמרכז היו מחכים עד שהיה מגיע המוהל שהיה עובר ממקום למקום ומלים את כל הבנים שנולדו לאחר ביקורו הקודם.היום הם מלים מוקדם מאוד והרבה פעמים אצל מוהל יהודי.
אולי תנסי בויקיפדיה?

[רחל_ה*]

בני החליט ואף ערך את בר המצווה שלו בבית האבות הסיעודי בו גר אבי.
בתחילה, הוא לא היה מעונין בשום אירוע "רגיל" באולם, ואף לא בשום רעיון אחר שהוצע - בכותל, באיזו מחלקה בבית חולים, טיול לאורך שביל חוצה ישראל וכד'.
הוא רצה שסבא יהיה נוכח ואת סבא לא ניתן לנייד.
הוא לא רצה לעשות לתורה, אבל אנחנו חושבים שעצם ההחלטה לעשות כך שאת בר המצווה [למשפחה] ולהביא את כל האורחים למקום, זה בפני עצמו מעיד על בגרותו.
מזל טוב לנכדך ולך!

[סבתא_לשמונה*]

ל-רחל ה
תודה על הברכה וכל הכבוד לבנך. הוא באמת הוכיח בגרות ורצונו לשתף את סבא ממש נוגע ללב.

[סבתא_מתנות*]

בני הבכור הגיע למצוות בדיוק בשנה של הרצח במעלות (כן, נורא מזמן...). כל הטיולים השנתיים בוטלו וכששאלנו אותו איך הוא רוצה לחגוג, ביקש לטייל עם כל הכיתה. שכרנו אוטובוס הבאנו ארוחות מוכנות וכיבוד ונסענו לספארי (הוא היה אז חדש ואטרקטיבי) ושוטטנו באיזור. למותר לציין שעד שלא החזרנו את הילדים הביתה בשלום לא נרגענו...
בני השני עלה לתורה בכותל, וזו היתה חוויה מאד מיוחדת. אני מאד מכבדת את הרצונות של הילדים גם אם הם נובעים מהרצון להיות כמו כולם. אני מאמינה שעם בסיס טוב הם ידעו לפתח לעצמם את דעותיהם ואת עצמיותם.

[סבתא_לשמונה*]

לי באופן אישי מפריע בעיקר נושא עזרת הנשים בבית הכנסת. האפלייה הזו, אפילו בעת שמחה, פוגעת ומעליבה.
אילו נכדי היה מחליט שהוא רוצה לעלות לתורה חצי שנה לפני המועד היינו פונים לרפורמים או לקונסרבטיבים ששם יש סידרה של עשר פגישות ובאמת מלמדים יהדות, אבל הוא טען כל הזמן שאינו רוצה לעלות לתורה וכאשר החליט היה כבר מאוחר לצרפו לפגישות האלה. אצלם אין הפרדה בין נשים וגברים וגם בנות הרוצות בכך עולות לתורה.
ברור שיש לכבד את משאלות ליבם של הנערים עצמם ובגיל זה חשוב להם מאוד "להיות כמו כולם".
אני מסכימה עם סבתא מתנות שעם בסיס טוב ידעו גם לפתח עצמאות וחופש דיעה.

[צוויליך*]

איזה כיף של דיון פותח ראש, אני כ"כ נהנה מהאתר הזה...

<מחכך ידיים בסיפוק>

[סבתא_לשמונה*]

טוב, אנחנו כבר אחרי עניין העלייה לתורה. הבחור קרא יפה ועמד בכבוד, אבל כל התפילה היתה משעממת ונראתה כחסרת משמעות גם לאנשים שרואים שמתפללים באופן קבוע. מסתובבים, מדברים, אבות מביאים ילדים קטנים שמפריעים (כל הכבוד, נותנים לאמא קצת חופש). בס"ה זה היה נראה "מצוות אנשים מלומדה".זרקנו מעזרת הנשים סוכריות לאחר שסיים כמקובל וכמה מהמתפללות ביקשו שניתן גם להם סוכריות לזרוק ואכן הן זרקו. כנראה, לדעתן זו מצווה. הנכד היה מרוצה וזה מה שחשוב. הרב ברך אותו ונשא דרשה קצרה שבסופה אמר שהנער צריך לקיים מצוות. שאלתי אותו אח"כ אם באמת יקיים מצוות והוא אמר: הרב אמר את זה, לא אני...המתפללים זללו בכל פה לאחר התפילה את הכיבוד והגבאי שאל מדוע לא הבאנו גם וויסקי... חשבתי שהוא מתבדח אבל התברר שהוא התכוון ברצינות. אנחנו הבאנו יין קידוש.
בקיצור, הכל עובר חביבי...

[שואל*]

איזה שיר ניתן להקדיש בברכה לחתן בר מצווה (ביאליק, יהודה עמיחי, לאה גולדברג, נתן יונתן או משורר/ת אחר/ת) ?
מודה מראש.

[לאה*]

השנה נחגוג בת מצווה. הילדה לא רוצה מסיבה גדולה. היא ביישנית. אבל בכל זאת אני רוצה לחגוג לה (וגם לי). אשמח לשמוע איך חגגתם. אני מחפשת רעיון לאירוע לא שגרתי, רצוי צנוע ובעל משמעות.

[אתי*]

מה זה כל כך איכפת לך, שילמד קצת יהדות... אבל הוא לא לומד יהדות אלא רק נכנע ללחץ קבוצתי. יהדות הוא לומד אצלי.

יהדות לא לומדים בגיל בר מצווה,
ובטח שלא כמה ימים לפני.

הוא גם לא לומד יהדות איתך, אלא טועם. ועל זה את יכולה להלין רק בפני מי שאמונים על חינוכו,
המלמד שלפני בר המצווה - תפקידו מסתכם בלימוד הטעמים ובקריאה נכונה.

יהדות הוא גם לא למד בבית הכנסת אליו הביאו ילדים קטנים שהפריעו בתפילה,
אני לא יכולה להתחיל לתאר עד כמה אסורים הדיבורים בבית הכנסת - לא לפני, לא אחרי ובטח שלא באמצע התפילה. בגלל זה התפילה נראתה ככה,
אם לא מכבדים את המקום למה שיכבדו את התוכן?

[פלוני_אלמונית*]

שלום

[אלמוני*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מישהו יודע מתי החלו לחגוג את בר המצווה?