ברוש בלבוש סופרמן

הי ברוש,

עיצות אינטרנטיות הן דבר שקל לחלק. הרי אני לא מכירה את הפרטים, ולא אני אשא בתוצאות.
אני יכולה לחלוק איתך מחשבה או זוית ראיה.

לו היית נמצא בעמדה של האחרים בסיפור חייך (כלומר היית הופך להיות אשתך, או הורה מבוגר, או ילד נכה או מוגבל, או האדם שבגללו אתה במצב של תחושת חובה להשאר), והיית מודע לכך שמישהו שונא את היומיום שלו, מגיש קורבן, מנוצל, מבזבז את חייו (כן הלאה וכן הלאה תחושות מחשבות ורגשות שאתה חולק פה), ונשאר בזה רק בשביל להתחשב בך, האם היית רוצה שהאדם הזה ישאר וימשיך להקריב את עצמו?

בבקשה לדמיין את עצמך במצב לפני המשך הקריאה.

אם התשובה שלך חיובית, אז לפי הבנתי יש דחיפה פנימית מוסרית להשאר במצב המסגרת, אז צריך למצוא דרך להפוך את זה לחיים מתוך בחירה ורצון, כלומר להפוך את התוכן למשמעותי ואיכותי, ולצאת מהקורבנות, שהיא זו שממררת את חייך.

אם התשובה של הדמות היא שלילית, אז כדאי למצוא איך לפרק את החבילה תוך דאגה למזער נזקים לכולם, כולל אתה.

זאת דעתי מתוך ההבנה המוגבלת שלי את המצב ואותך.

חיבוק גדול

ואו, יולי, גרמת לי לחשוב קצת עם התשובה האחרונה שלך.
(ברוש, סליחה שנדחפתי לך....).
תודה, יולי..
וברוש, אני מקשיבה.
ומחבקת.
ץ.

יוליקו,
תודה על התשובה הארוכה. ללא ספק, מהצד השני, לא הייתי רוצה שאף אחד יקריב עבורי.
ומצידי, ברור שלא הכל רק הקרבה, יש גם קרבה. אבל זה האפור שפחות מדברים עליו.
אבל המצב תמיד יותר מורכב. לא תמיד זה מה השני רוצה, אלא צריך.
נניח שהייתי אם, הנדרשת לתינוק פעוט כל היום, וכל הליל, ומותשת.
ברור שהתינוק לא רוצה שהאם תסבול, אבל כן צריך את שצריך מהאם. מה אז?

צפרדעית, רוצה לשתף במחשבות?

ותודה לשתיכן על החיבוק

לילה ללא שינה מרובה
וחלומות על דברים ואנשים שהיו
ויד מושטת, הפוגשת יד אחות, תחת מעיל

הי ברוש, סליחה, אנסה לענות בשישי בערב.... המקום הזה בו אני עובדת גוזל כל רגע, כמעט... כשאני לא עובדת, אני ישנה...
(כל גיל והשמחה שלו...)
ץ

_נניח שהייתי אם, הנדרשת לתינוק פעוט כל היום, וכל הליל, ומותשת.
ברור שהתינוק לא רוצה שהאם תסבול, אבל כן צריך את שצריך מהאם. מה אז?_
אז אולי אפשר לחפש פתרון, למשל עזרה לאם, כך שגם התינוק יקבל את מה שהוא צריך וגם האם תקבל את מה שהיא צריכה. שהצרכים של התינוק לא יבואו על חשבון הצורך של האם לישון למשל. זה משהו שאתה יכול אולי ליישם על המקרה הספציפי שלך?

אני חוזרת על המשפט לחיים שאימצתי לי, ומתחבר יפה להודעה האחרונה מעלי שכתבה פלונית:
במקום ׳האם׳ לשאול ׳איך׳.

במקום לראות את האפשרויות בשחור לבן, עדיף למצוא את גווני הביניים האפשריים ביניהם. לרוב שם הדרך ושם התשובה.

_ואו, יולי, גרמת לי לחשוב קצת עם התשובה האחרונה שלך.
(ברוש, סליחה שנדחפתי לך....).
תודה, יולי.._
כל פעם שקורה לי עצמי דבר כזה, שמשפט של מישהו גורם לי לחשוב קצת, ואולי אפילו לחשוב קצת אחרת, אני מרגישה שהאופקים שלי מתרחבים, שיש לי יותר אפשרויות ממה שתיארתי לעצמי קודם.

ויש ימים, שהכל מתגמד למולם
ואתה נזכר באחד,
ועוד אחד
ובעשירי כבר הפסקתי לספור
יהי זכרם ברוך

חיבוק .
ץ

לפעמים החיים מביאים אותך למקומות שמעלים זכרונות - טובים, רעים, מוזרים
אתמול זה קרה לי פעמיים. בהפרש של שלוש שעות, אותו מקום.
בתחילה זו היתה סתם שוטטות, ורגלי נשאוני למקום
בשנית, נתבקשתי לאסוף דבר מה, מאותו מקום בדיוק, פינת רחוב בו פוגש רב את הרופא
אני זוכר שער, וחולצה מכופתרת, עננים כבר היו בשמיים, אך עדיי התכחשתי לסערה שעמדה לפרוץ
חלף זמן רב מאז הייתי שם
מעניין למה דווקא אתמול

הי ברוש,
זו תמיד שאלה מצוינת, למה הדברים קורים כשהם רואים...
איך אתה מרגיש?
ץ

תלוי...

מה שתלוי..
.
אתה יודע

אני הבוקר עזרתי לעופר קטנטן (ביכורי איילים?) לחצות את הכביש לאמא שלו...
טוב, נו, לא בדיוק עזרתי.... בעיקר לא דרסתי אותו..
ואז ישבתי בצד וצילמתי סרטון...
זה חימם את ליבי כל היום.

שבועות משמח.
ץ.

תאריכים
מזכירים
משכיחים
אולי מפקיחים

סוף העולם
זה התחיל כשהפסקנו לחלום
כשהפסקנו כבר לקוות

בימים שהכל שחור מסביב
וקוים אדומים נחצים תדירות
כמה נקודות אור שחברו יחדיו
מעלות חיוך על שפתי
גם אם זה שיר כאב

ברוש!!!
קיוויתי לראות אותך כאן.
מה שלומך?
ץ

מורכב..
אז מתמקדים בפרטים ושמחות קטנות

שמחות קטנות זה תמיד נפלא.

ומותר לכעוס)
ץ
ץ

ולפעמים אתה כמו רומאו, ואיזה פנטזיה נהדת היתה לו
אבל מתעורר ומגלה
שזה רק תעתוע חולף
זה רק געגוע בתוך הלב

ומחר יש לי מבחן, כזה שלא ניתן להתכונן אליו.
אם כי החיים הכינו אליו, או אולי הכווינו אליו.
וייתכן, שהחיים אחריו לא יהיו... אותו הדבר.
בהצלחה.

והצהובון:
"שמיכת ההווה, לא רק שתעטוף את פחדיך, אלא שבהציצך אל מתחת לשמיכה את עשויה לגלות שהם פשוט התפוגגו"
הצצתי, הם לא.

לילה טרוף שינה,
הבוקר טרם בקע.
אור מוזר ומוכר לא בא, רק צל כבד הגיח
ובראשי מתנגן לי שיר שחלמתי

חיבוק.
ץ

תודה.
המבחן עבר.
התוצאה, סבירה בנסיבות.
והברוש מתנדנד בין מה שהיה
ומה שיכול, או לא יכול להיות
מן תקווה אבודה שכזו.
אשר עוד עונה לשם תקווה
תתארו לכם

גוגל שב ומזכיר לי, את חלוף שלוש השנים מאז השבירה.
תמונות שרציתי לשכוח, מוצאות שוב את דרכן למסך. כואבות, מלחיצות.
וכל זה,בשבוע שבו לקחתי לי פסק זמן קטן מן העולם, לטובת אתגר לעצמי, בדומה לשנה שקדמה, אבל השנה הזו התאריכים התלכדו.
ואם לא די בכך, רכבת ההרים של חיי ידעה מורדות ועליות, שוב ושוב השבוע. נעה לה בין איימה וחשש לבין שמחה ותקווה לא ריאלית.
והצהובון, נכון ונבון כתמיד - "כולנו זקוקים לחיבוק".
ברוש ישמח לאחד

חיבוק.
ץ

חיבוק.
ץ

תודה רבה

ממש עוד מעט האתגר מתחיל
שלושה ימים שיבחנו מי אני ומה למדתי
אני מגיע מוכן חלקית, מכל מני סיבות ותירוצים, אבל נתמודד

ובמקביל, מתקיים לו אתגר חיים ארוך יותר, קשה הרבה יותר, ונמשך כבר כל כך הרבה. ללא סיכוי לנצח, ללא חוקים שיקבעו מה הוא הניצחון. ומצד שני, לא להתמודד דינו לחדול, ואת זה אינני יכול. בינתיים לפחות

נשימה. צעד אחר צעד. חיבוק גדול!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

תורות החיים השונות ועוד הרבה אנשים חכמים ניסו לפצח את סוד החיים. לענות על השאלה המטרידה משהו, מה לעשות עם היום החד פעמי הזה? מה לעשות כדי שכאשר נסתכל מהעתיד להווה שהפך לעבר, נרגיש שהשתמשנו נכון במתנת החיים.
כל מיני מתווכים ראו את הנכס המדהים והחינמי הזה והחליטו לשווק אותו. אבל איך מוכרים משהו שלא עולה כסף? איך מוכרים אויר?
נראה שהדילמה שלך נמצאת במקום הזה. בפער שבין תורת החיים המקורית ובין זו שמשווקים.
תורת חיים אמיתית, אמורה לגרום לך להתפתח גם אם אוביקטיבית אתה במצב קשה. מצוקה בריאותית, רגשית, כלכלית..
תורת חיים שהפכה למוצר אמורה לגרום לך לתלות במשווק. שימכור לך תמיכה, רווח והצלה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אם אינך מאושר, אם אתה מרגיש ברוש בלבוש סופרמן זה בדיוק הפער שבין הגישות. אתה ברוש. נקודה. סימן קריאה.
לבוש הסופרמן יכול לתעתע רק במי שרואה אותך מבחוץ אבל לא בך שיודע שמתחת לשקר של הגלימה יש עץ ברוש יפה ומושלם.
אמור שלום לגלימה. אף אחד לא צריך אותה. לא אתה כדי להסתיר את ברושיותך המושלמת ולא מי שצופה בך וטועה לחשוב שלפניו סופרמן ולא ברוש.
הגלימה מושכת אליך כאלו שצריכים סופרמן. הם מתאכזבים כאשר הם מגלים שמאחריה יש ברוש.
הגלימה שלך גם מרחיקה כאלו שמחפשים ברוש כי הם חושבים שאתה סופרמן

אז מה אתה באמת?

יולי קו - תודה רבה!
אלמני/ת, מי אני באמת? שאלה טובה
פעם מזמן ידעתי לומר, היום אני פחות בטוח. לפעמים מרגיש שהגלימה דבוקה לגוף.

ורואים שאת/ה אינך מכיר אותי... אכן אני ברוש. יפה ומושלם, קצת פחות
כבר אמרה חוה:
הרגל הופך לטבע,
וטבע קשה לשנות.
וכן, אני יודע שיש לנסות.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אתה ברוש מושלם. לא הברוש המושלם שנשתל בתודעה הקולקטיבית/פרטית אלא הברוש המושלם שאתה. לא ברוש סימטרי. לא כל עליך ירוקים וכמו ברושים אמיתיים אחרים, בעת הזאת של הסתיו היהודי בארץ אבותי, אתה מאובק ומחכה לגשם שישטוף אותך כי צריך לשטוף הכל.

ברור שאינך מוכר. על סמך חלק מהשיקוף שלך שכאן עולה דמותך בעיני רוחי. אדם נבון. אמיץ. חזק. ברוש לבדו. מישהו ששווה לי לכתוב אליו.

האם אתה זקוק לגלימה?
האם היא משרתת אותך?
לו היית ללא גלימה, האם היית שוב בוחר להסתיר את ברושיותך המושלמת בעזרתה?

ראשית, תודה על המחמאות, ועל שאת כותבת.
אני נוטה לחשוב שלא הייתי מסתיר את ברושיותי, אבל מלכתחילה לא ניסיתי להסתיר אותה.
אבל כמו שאמר לי קולגה, רגע אחרי שקיבלתי בשורה שכנראה יש החמרה בבעיה רפואית שלי- "בן אדם נאלץ בחיים להתמודד רק עם בעיות שהוא מסוגל להן". - עוד אחד שמלביש...
הגלימה כמו נארגה סביבי, לא מרצון או תכנון.
לו ניתן היה לשוב לאחור, אך לשמר את הניסיון, יש להניח שהייתי נוהג אחרת.
מצד שני, זה אומר גם לוותר על הדברים הטובים שפגשתי בדרכי.
כך שה- מה אם, הוא לא ממש ברור

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שמתי לב למשהו מעניין בדבריך אבל אולי זו אי הבנה שלי. לתפישתך היית פסיבי בתהליך הסתרת ברושיותך בעזרת הגלימה.
אנשים רבים מרגישים בושה כאשר הם נקלעים לצרה. גם אדם וחווה בגן העדן הרגישו בושה כאשר ביקשו לדעת להבחין בין טוב ורע וכיסו חלקים נבחרים בגופם עם עלה תאנה.

לא חושב שאני חש בושה.
מניח שהגלימה.היא סוג של התלובש, על משקל התפוטר.
בחלקה לפחות הייתי אקטיבי, בחלקה יותר פסיבי, ותמיד - כי צריך.

הכי קל להאשים אחרים, אבל ברור שלי יש אחריות לא פחותה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אין כאן אשמה. אפילו לא בדל.
אחריות היא גם חסרת ערך ממשי.
אם נניח נהג דורס הולך רגל, מה זה משנה מי אחראי? האם זה מפחית כאב לנפגע?

ולפעמים, הקורבן חש בושה רבה יותר מזו של העבריין.
לחברה, נוח לעטוף אותך בגלימה שתחריג אותך משאר הברושים כדי לא לנרמל את מה שקרה לך.
מה שקרה לך הוא מה שקורה כל יום למאות ואולי אלפי אנשים בישראל. אנו מגלים שאנו פוסעים על קרח דק. קרח דק מאד. והעיקר, לא לפחד כלל.
אנו מדחיקים את הקרח הדק אבל זה רק תעלול תודעתי.

זכותך להודות בכל רגע נתון לגלימתך שעטפה אותך. שבודדה אותך. שהחריגה אותך ואז להיפרד ממנה לשלום.

כך אני פעלתי

חלילה, לא התכוונתי שאת מאשימה
התכוותני שהכי קל לומר שמישהו אחר אשם, לא אני.
אבל זו לא הגישה שלי.
בעבודה, כשאומרים לי - ברושת אתה טועה, אני מייד אומר - נכון, עכשיו רק תראו לי במה, כדי שאוכל ללמוד.
לשמחתי, לרוב, לא אני הטועה, אבל זה מקצר את משחק האני מאשים.

יכולה לשתף, בדיסקרטיות המירבית, איך את פעלת?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ראשית, אני גבר אולם מעדיף לפנות בלשון שאינה מתייחסת למין מסוים או למין שלי.

יש הסכמה מלאה לגבי האשמה. אף אחד לא מונה להיות הקטגור, השופט והתליין. אלו תפקידים שמונעים התפתחות אישית ועוסקים באחר.

כאשר אני גיליתי עד כמה הדק הקרח עליו אנו פוסעים. כאשר אני גיליתי כמה קרים המים שמתחתיו סרבתי להיכנס לקטגורית המסכן. היא משרתת צורך חברתי אבל לא את זה שמתחת לרגליו נשבר הקרח. סרבתי להצטרף לקטגורית הזקוק לתמיכה והבנה בזכות אותו ארוע קשה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני חושב שאצלי זה קצת אחרת.
"פוזת המסכנות" הגיע הרבה אחרי שהיתה צריכה
יגם היא נחשפת בעיקר כאן.
עד שנשברתי הייתי סוג של קזבלן, כולם ידעו שיש על מי לסמוך - הרי ברור שברוש יכול הכל - בחיים, בבית, בעבודה ובצבא.

גם היום עדיין, במקומות רבים אני יכול לבוא ולומר שנכרתה לי יד, והתגובה תהיה: איזה באסה, אבל חוץ מזה איך אתה,

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אינך יכול לעצב את תגובות סובביך. לך יש השפעה מועטה עליהן. אם יגיבו כך לכריתת היד שלך, כנראה שכך אתה נתפס אצלם. אולי הם מגיבים לגלימה ולא לברוש שהיא עוטפת.
מה היית רוצה שיקרה לך, אפילו מחר?

מחר?
להשיל את הגלימה
להשיל את לבוש הברוש
ולרוץ ערום וחופשי

לגבי הגלימה. מסכים. מה מונע ממך?
לגבי הברושיות, זה אתה. האם אתה מתחבא מאחורי הברוש?

אינני מסתתר מאחורי הדבר
אך האדם אינו אלא תבנית נוף מולדתו.
כך גדל לו הזרע לברוש.

הצהוב טוען שגישתך לעולם היא הביטוי המדויק לגישתך לעצמך. אכן מדויק.
אם גישתך לעולם היא שאנשים לא יודעים מי אתה כי חושבים שאתה סופרמן ובעצם אתה ברוש וכעת מתברר שגם הברוש הוא מעטפת שמאחריה אתה מתחבא בלבוש שלבש האדם הראשון בגן העדן עד לרגע בו לא פעל לפי הוראות היצרן וגורש.

אני חושש שלצורך עניין האנונימיות, עניין המטפורה לקח את זה רחוק מכוונת המשורר

לשאלתך, הייתי רוצה לשוב לאחור, ולבחור בצמתים שונים בחירות יותר מודעות.

הבוקר מאיר, אחרי לילה חסר מנוחה
מסיר את החושך אט אט

פסק הזמן מסתיים לו בקרוב

באתגר שהצבתי בפני עמדתי בצורה סבירה
אפשר היה יותר, אבל... ואם... ואולי..
זהו האתגר הקל, תמיד יש את שנה הבאה, אם צריך.

אבל פסק הזמן נתן לי גם הזדמנות
להסתכל עמוק פנימה
להסתכל רחוק החוצה
לקבל תובנות -
לא קלות לעיבוד
לא קלות להכלה
לא נותנות הקלה
לא קל להודות בן
לא בטוח מה משמעותן

ומירי מככבת שוב, הפעם עם - דמעות
מטלטלת אותי מצד לצד לצד לצד
בנוקשות רכה כל כך

יש מה להוסיף שואל הדף? כן אני עונה והצהוב כהרגלו תומך בדברים.
לחזור לאחור אי אפשר וגם אם היה אפשר אין ערובה שאם היית בוחר בדרך אחרת מצבך היום היה טוב יותר. הן טוב הוא דבר יחסי. ואם כך, ביחס לאיזו נקודת ייחוס אתה קובע את רמת הטוב שלך?
האם את זוכרת למה התכוונה זאת שאמרה שהחכמה היא כמו מים

כמו שכתבת, חלק מהדברים בהודעה השנייה זרים לי במידה ופירטת אותם למעלה. לא פסק הזמן שעומד להסתיים ולא מירי.
אבל עצתי היא שתיקח את מה שכתבת ותנסה לתאראת אותו המצב בדיוק כאשר אתה מתחיל עם המילה כן.

דבר על מה שיש. תעריך את מה שיש. יש לך הרבה יותר ממה שאתה חושב.

אני יודע מה יש לי
אבל יש לי גם שמן גם מים
והם לא מתערבבים

השלט אמר פנדורה
השכל אמר לא
ערמות ענפים כרותים כיסו
גלימות ניסו להסתיר
תבה בת למעלה מעשור

השלט אמר פנדורה
השכל אמר לא

ולמי בחרת להקשיב?
ולמה?
ל.

והצהובון:
"עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך"

זה בסדר, כבר לא נותר בי

ולמי בחרת להקשיב
שכל אף פעם לא היה הצד החזק

או כמו שנהגה לומר לי מכרה בעבר
אחרי כל תיבה שפתחתי במסגרת הכרותנו:
"פנדורה, אתה לא רואה כתוב פה פנדורה"
בדיעבד,
על התבות שפתחתי איתה,
אין בי חרטה.

ולמה?
כנראה בשל חלקו השני של הסיפור
שרבים מתעלמים ממנו

שכל אף פעם לא היה הצד החזק
ובניגוד לאמור לעיל,
ברוש מספיק חכם היה לפתוח את התיבה,
בשלב זה,
רק בחדר ליבו,
ובו ספה והרבה טישו.

עכשיו ברור מדוע לב רחב יש לו לברוש

החלק השני -דמעה או תקווה?
אני כבר לא זוכרת... בכל מקרה, שתיהן חשובות.
אני מקווה מאוד שתמצא את מי שאתה, ותאהב אותו.
חיבוק.
ץ

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מצאתי,
יתכן גם שכלל לא איבדתי, רק החבאתי הרחק.
ועכשיו נדרשת משלחת חילוץ בין יבשתית.

בסיפור מדובר על תקווה, אך שתיהן חשובות.
ובכל מקרה, תודה.

ובבוקר הזה
נאור הברוש מחלום מתוק
ומוצא עצמו
צולל חופשי ללא מצנח

איך לא לאכזב
לא את עצמי
לא את הסובב
וכשהמעגל מתרחב
וכך גם הלב
זה פשוט מאוד כואב

אי אפשר לא לאכזב את כולם.
תמיד מישהו יתאכזב.
ברגע שמבינים את זה זה זה קצת מרגיע...
מעבר לכך, כשהם יתאכזבו - מה כבר יקרה?
(גם אני תוהה... כשתבין- תספר לי גם?)
ץ.

ברור שאי אפשר לא לאכזב אף אחד
ויש גם כל מני אכזבות, ומאוכזבים.
ותמיד מצפים מאיתנו למשהו - המורים, הורים, חברים
"ממך הייתי מצפה ליותר"
אבל פחות על זה אני מדבר.
כשאני מבטיח משהו, ואני משתדל שלא להבטיח את שאין ביכולתי לקיים, עדיין נותר חשש לאכזב.
מה יקרה אם לא אצליח?
מה יקרה אם אתחרט?

ומה כבר יקרה?
כנראה שעוד שם יתווסף לרשימת מאוכזבי ברוש.
מזל שיש גם רשימות מאזנות

אני חושבת שלא ממש ענית לי...
כשהם יתאכזבו, מה כבר יקרה?
ץ

לו רק ידעתי בדיוק...
דבר ראשון, אני ארגיש קצת לא בנוח
דבר שני, תלוי את מי ובמה אאכזב, לא?
שלישית - הם יגיבו, אני מניח, כל אחד בדרכו. ויש קצת חשש מהתגובה

הי, הרי גם את לא יודעת את התשובה, מה את מפילה את השאלה רק לפתחי?

הרי כתבתי שגם אני תוהה...
>ץ.מחפשת תשובות<

זה בסדר.
מותר לך לשאול ומותר לך גם לענות, אם תמצאי תשובה לפני.

ואולי לפעמים צריך פשוט לפעול
אולי אפילו לא לשאול
ופשוט לומר לעולם - fuck it
ויקרה אשר יקרה

השחר מפציע
יום חדש עולה
ברדיו מתנגן לו יום חולין
חיוך עולה על שפתיו של הברוש

אך למה זה אמא, למה
בוכות הדמעות בעצמן

אני חושבת שהתחלתי למצא התחלות של תשובות...

התשובה, אני חושבת, היא מי ומה שאנחנו.
זה חשוב לנו מה חושבים עלינו האנשים שחשובים לנו... אני חושבת....
אנחנו הרי מסתכלים על עצמינו דרך העיניים שלהם, של כולם... של ההורים, החברים, הסביבה, ואז, חשוב יותר, של בני הזוג והילדים שלנו... אוי, הילדים שלנו .. הם הרי אנחנו במוקטן, הם התקווה... הם מי שאנחנו רוצים לראות את עצמינו האמיתיים בהם (ומכאן האכזבהה וגם הגאווה שלנו.... מעצמינו...), וכשהם, כל האמור לעיל, אך בעיקר המשפחה הגרעינית שיצרנו, מאוכזבים מאיתנו, גם אנחנו מאוכזבים מעצמינו, וכשזה קורה, קשה לנו להסתכל על עצמינו, ולחלקינו פשוט קשה לחיות.
(כשאני מסתכלת על הכלב שלי במבט מאוכזב ממשהו שהוא עשה, הוא מסיט את הראש ולא מסוגל להסתכל אליי בחזרה... זה בדיוק זה. ואם אני משמיעה קול מאוכזב יוצר, הוא בכלל נשבר.).
זה כל כך עמוק טבוע בנו שאנחנו יכולים לדמיין מראש איך תיראה תגובה מסויימת למעשה שלנו, ומראש נרגיש רע, על עצם המחשבה לעשות אותו. כי יתאכזבו (אולי) מאיתנו בעתיד...
על זההרי בנוי כל הרעיון של עדר. ערבות הדדית שכזו, שבנויה על רגשי אשם מחד, ועל סכם הפסדים מאידך.
והמרגיזון: "אין אדם שיוכל להכיל את כל זה, וכל אדם הוא גם חלק מכל זה"
ץ

כי יתאכזבו (אולי) מאיתנו בעתיד..
בדיוק - אולי.
ומה יקרה עם כן?
ומה עם אכזבה מעצמנו, שאנחנו עושים רק בעבור לשמר אחרים לא מאוכזבים?
לא מצליח לגרד מהיכן הציטוט הבא - "דעתך על עצמך חשובה לא פחות מדעת אחרים עליך, הרי כולנו שווים"

ברוש מנסה להפעיל שכנוע עצמי

כל העולם דממה.
כל העולם שממה.

פסק הזמן שלקחתי עבר לו מזמן,
כל האנרגיות, השחרור, החופש שקיבלתי בו, חלפו עברו והתפוגגו, כאילו לא היו כלל

ותמיד כשאני חושב לי על פסק זמן, שני שירים מתרוצצים לי בראש
אריק במיטבו -
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים

אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף

ולמולו אדם, כפי שהיה בסדרה על נוער מכלל העולם - העולם שלנו , או משהו דומה בפרק הישראלי כיכב אלון אבוטבול, אך לא הצלחתי לשים ידיה
זריחה על המדבר, עולה לאט לאט
נדרך אל המחר, בלי להרגיש כמעט
הילד בתוכי הולך לי לאיבוד
עכשיו זה אמיתי, קרב סף הבגרות
עוצם את העינים, שוכח את כולם
חובק את השמיים
ולוקח פסק זמן מהעולם.

והצהובון - כאשר ההורים ניזוקים, קל וחומר ילדיהם.
מה אתה רוצה לומר?

ואני, נע ונד בין המחשבות
בין הרצון לטעום, לבין מה הטעם
בחיים

ואלה הם חיינו בזמן האחרון
יכול להיות יותר טוב
יכול לבוא אסון
ערב טוב יאוש ולילה טוב תקווה
מי הבא בתור ומי בתור הבא

ותיקי מנסה להפיח רוח, לתת שביב של תקווה

עוד יומיים או שלושה
סוף יבוא להרגשה
שנמאס לי ודי
לי יותר כדאי
לטפס אל ראש מגדל
להשליך עצמי לרחוב
אל חיק הסוף הטוב
שיהיה ברור שהלב שבור
כמו שכבר קרה לא פעם
חיכיתי לחתן בן שטן הוא לא הופיע
וכל המוזמנים אמרו נלך הוא לא יבוא כבר
נותרה המסכנה בשמלה הלבנה
ושוב לבד כמו תמיד

נדמה לי שרבים בינינו
זקוקים עכשיו ליד אוהבת
אני חושבת אולי אתם?
אולי אתם?

ושוב לבד כמו תמיד

ברוש ממשיך להרהר ולערער בחייו
לפעמים לבד, לפעמים מסתייע
ושואל את עצמו, אולי בעצם אני סופרמן, שפשוט הלך ודעך.
הן עד שלב מסויים באמת הייתי כל יכול, מטרות שהצבתי לי השגתי, הרבה אנשים קינאו בי, עשיתי דברים שרביםלא עשו, ולא יעשו.
לא הייתי מושלם, ברור שלא. אבל הייתי.

ואולי לא צריך להיות סופר מן?מספיק להיות אדם?
אולי לא צריך שאנשים יקנאו בך? זה בכלל משנה? מספיק שאתה אתה, לא?
>ץ, מערערת גם...<

אני אדם
את התארים שמים אחרים
לא ביקשתי שיקנאו... עשיתי מה שנכון לי, מה שהתאים לי.
טיפסתי על הרים וירדתי, פשוט כי הם שם.

והרדיו שב ומשמיע. פעם שלישית גלידה:
And I'd give up forever to touch you
'Cause I know that you feel me somehow
You're the closest to heaven that I'll ever be
And I don't wanna go home right now

And all I can taste is this moment
And all I can breathe is your life
When sooner or later it's over
I just don't wanna miss you tonight

And I don't want the world to see me
'Cause I don't think that they'd understand
When everything's made to be broken
I just want you to know who I am

I just want ME to know who I am

ושוב, חיבוק.
ץ

תודה

https://www.youtube.com/watch?v=dg3PberzvXo

This is my earth
And I live in it
It's one third dirt and two thirds water
And it rotates and revolves through space
At rather an impressive pace
And never even messes up my hair.
And here's the really weird thing
The force created by its spin
Is the force that stops the chaos flooding in.
This is my earth and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect...
This is my country
And I live in it.
It's pretty big and nice to walk on.
And the bloke who runs my country
Has built a demagoguery
And taught us to be fearful and boring.
And the weirdest thing is that he is
Conservative of politics
But really rather radical of eyebrows.
This is my country and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect...
This is my house
And I live in it
It's made of cracks and photographs.
We rent off a guy, who bought it from a guy,
Who bought it from a guy, whose granddad left it to him.
And the weirdest thing is that this house
Has locks to keep the baddies out
But they're mostly used to lock ourselves in.
This is my house and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect, but it's mine.
This it my body
And I live in it.
It's twenty-nine and twelve months old.
It's changed a lot since it was new.
It's done stuff it wasn't built to do.
I often try to fill it up with wine.
And the weirdest thing about it is
I spend so much time hating it
But it never says a bad word about me.
This is my body and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect...
This is my brain
And I live in it.
It's made of love and bad song lyrics.
It's tucked away behind my eyes
Where all my screwed up thoughts can hide
'Cause god forbid I hurt somebody.
And the weirdest thing about a mind
Is that every answer that you find
Is the basis for a brand new cliche.
This is my brain and it's fine.
It's where I spend the vast majority of my time.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect, but it's mine.
It's not perfect, not quite sure I worked out how to work it.
It's not perfect, but it's mine.

"שנה חלפה
שנה באה
אני כפרה אמא"

שנה מורכבת היתה זו שחלפה - בריאותית, אישית, חברתית, מדינית...

שנה חדשה.
יש הרבה דברים להם אני מייחל
יש הרבה דברים אותם אני מאחל
בריאות, אושר, שמחה, הצלחה, שלום, שלווה ועוד ועוד

רבים מבטיחים - השנה אני X, השנה אני Y.
אינני אוהב להבטיח הבטחות שלא אעמוד בן - להשתפר , פחות ל, או דווקא יותר...
אני מבטיח לנסות, ולא בקלות לוותר.

שנה טובה.

בהצלחה! ושתהיה שנה טובה ומשמחת!
והמצהיבון מסביר שאגדת המציאות עשויה להיות אחרת לחלוטין רק מעצם השינוי בהגשת המציאות...
כנראה.
ץ

ואז החיים באים ושמים הכל בפרופורציה

פרופורציות זה כל מה שצריך בחיים האלו...