גמילה מחינוך ביתי

[פלונית*]

נחשפנו לחינוך הבייתי לפני שנה. מאז אנו בבית.
מתמודדים, חיים את החיים ונהנים.
אני מרגישה שאין דרך חזרה. האמנם?
זה כמו לאכול אורז לבן אחריי שמתרגלים לטעם ולאיכות של אורז מלא.
זה כמו לנסות להשתכנע שהנקה לאורך זמן היא מיותרת. ילדים גדלים ומתפתחים נהדר מתמ"ל.
מישהו חווה חוויה דומה?
איך אוכל לחזור לעבודה?

[אימא_טרייה_פלוס*]

זה נשמע מוזר- אבל לפעמים, אורז לבו רגיל יכול להיות לי מה זה טעים.....
את מבינה?

[תבשיל_קדרה*]

איך אוכל לחזור לעבודה?
למה, את רוצה? צריכה? מתכוונת?

[בשמת_א*]

זה כמו לאכול אורז לבן אחריי שמתרגלים לטעם ולאיכות של אורז מלא.
מזדהה!
גם הילדים לא נוגעים באורז לבן, אם יש במסעדה/כשמתארחים. זה פתאום תפל ודוחה...

_מישהו חווה חוויה דומה?
איך אוכל לחזור לעבודה?_
כן.
עזבתי גם את העבודה. אלה לא היו החיים שרציתי יותר.
כל הזמן דברים משתנים, אבל אני מקבלת בחזרה את עצמי עם ריבית דריבית בחיים האלה של החינוך הביתי. כי הרי גם אני בחינוך ביתי. גם אני מתחנכת בשיטת החינוך הביתי. בלי תעודות, בקצב שלי, את הדברים שאני רוצה ללמוד, אני לומדת כל הזמן ומשתפרת מתוך הנעה פנימית, וגם הילדים שלי.
יש אמהות בחינוך הביתי שאוהבות את העבודה שלהן.
אז הן מקטינות את כמות שעות העבודה. או, הן עושות רק חלקים מסוימים מן העבודה. ובשעות שהן עובדות מחליפים אותן אבא או בן משפחה אחר או בייביסיטר.
שמתי לב שיש מין מעגל כזה, שכל פעם שיש תינוק קטן במשפחה, העבודה של האמא מחוץ למשפחה יורדת לאפס. ככל שהתינוק גדל, כך היא חוזרת בהדרגה לפעילות חיצונית לפי הצרכים של התינוק והכוחות הפיזיים שלה והצורך שלה בתחום העיסוק שלה. בהתחלה היא יוצאת קצת וחוזרת מהר. ככל שיש יותר ילדים, בדרך כלל אפשר "לצאת" יותר, כי הקטן ביותר מוקף אחים ואחיות. גם זה פקטור.

[פלונית*]

זה נשמע מוזר- אבל לפעמים, אורז לבו רגיל יכול להיות לי מה זה טעים.....
לי הוא כבר לא יהיה טעים. אני אמנם אוכל לאכול אותו אבל בידיעה שזה לא בריא.
אני אוכל לנסות לשכנע את עצמי שהוא טעים אבל זה לא באמת יצליח. זה יהיה אכיל אבל אני לא אהנה ממנו.
אמנם סוף העולם לא יגיע אם אוכל אורז לבן, אבל אני אוכל אותו ברגשות מעורבים, ורק אם אני אהיה ממש רעבה ולא תהיה ברירה.
ובאנלוגיה לעבודה זה ממש דומה אצלי. אני יכולה לחזור לעבודה ולהכניס את הילדים לגן, תוך שטיפת מוח מאולצת שאולי יש גם יתרונות (להיות בנורמה, להפסיק להילחם עם בעלי, חברת ילדים זמינה, "רק" לחצי יום) אבל לא אהיה מאושרת.
הלב מושך למקום אחר. לבית. ל-3 ילדיי המדהימים. שבמחיצתם אני רוצה להיות. ולמלא את תפקידי כאמא לפי צו מצפוני ורחשי ליבי. להיות שם.
אני מתייחסת לזה כמתנה, כפריבילגיה, כדרך מקסימה ונכונה עבורי לחיות.

_איך אוכל לחזור לעבודה?
למה, את רוצה? צריכה? מתכוונת?_
אני לא רוצה לחזור לעבודה (היום).
אני לא צריכה לחזור.
אני לא מתכוונת לחזור.
אני אמורה לחזור, כלומר מחכים לי שאחזור מחל"ת ארוך.
לאחר לימוד לשני תארים, ועבודה בשכר נמוך כמה שנים, הגעתי למקום עבודה מעולה.
תנאים מעולים: משכורת בטוחה וטובה, מעט שעות יחסית.
תפקיד מעניין, חשוב, קרוב לצלחת עם יכולת השפעה ברמה של המדינה.
מקום עם אפשרות להתקדם באופן מהיר יחסית.
תנאים סוציאליים מדהימים.גמישות יחסית בשעות.
כל מה שיכולתי לאחל לעצמי לפני שהיו לי ילדים.
ולפני שנפתחה בפניי האפשרות להישאר בבית, תודות לחברתי מבאופן ולתמיכה בהמשך הדרך גם מחברות חדשות מבאופן.

בשמת,
עזבתי גם את העבודה. אלה לא היו החיים שרציתי יותר
אין לך חרטה? לא תהיה לך חרטה?
את לא אומרת לעצמך לפעמים: "מה חשבתי לעצמי כשעזבתי את העבודה שהחיים זה פיקניק? שעושים מה שרוצים? שלא חושבים על העתיד? על הקריירה?"

כל הזמן דברים משתנים, אבל אני מקבלת בחזרה את עצמי עם ריבית דריבית בחיים האלה של החינוך הביתי. כי הרי גם אני בחינוך ביתי. גם אני מתחנכת בשיטת החינוך הביתי. בלי תעודות, בקצב שלי, את הדברים שאני רוצה ללמוד, אני לומדת כל הזמן ומשתפרת מתוך הנעה פנימית, וגם הילדים שלי.
כך אני מרגישה...

חשבתי לבקש ממקום העבודה לעבוד חלקית, אבל נראה לי שגם אם יאשרו לי (דבר שסיכוייו אפסיים) החיים יהיו ממש מבולגנים. כי כל הזמן נצטרך "לתפור" מי יהיה עם הילדים. לכן בעלי מתנגד לאופציה הזו כי הוא יודע שבסופו של דבר הוא ייאלץ להבריז מעבודתו והדבר יפגע בו. וכנראה שעל אף המסגרת הרישמית של מישרה חלקית, בפועל, היא תתבע ממני יותר.
חוצמזה שזה לא כמו חינוך בייתי טהור, כי אני יודעת שאני אכניס הרבה לחץ הבייתה מהעבודה.

כפי שמשתמע מדבריי, מבחינה תיאוריטית, כבר החלטתי לא לחזור לעבודה. אבל אני לא מסוגלת לעשות זאת.
אני במילכוד שלא יכול לעמוד במבחן המציאות: לא חוזרת ולא עוזבת...

[קט_קטית*]

לא חוזרת ולא עוזבת
D-:

לי זה נשמע מעולה
למה להיות כ"כ מוטרדים מהעתיד?
בכל זמן תחליטי מה מתאים לך
כשאת קשובה לעצמך ולילדיך - מה כבר יכול להיות?

[אמא_לביאה*]

אני בגמילה .
הבנות שלי כבר חצי שני בגן. הגדולה עולה בשנה הבאה לכתה א.
בשמחה שבששון, והפחד הכי עמוק שלה הוא.... לחזור לחינוך ביתי.
זה לא שלא היה לה טוב - אלא שהיא טיפוס כזה שצריך חברים בארבע שעות שהיא בילתה בגן בבוקר, וגם שעתיים אחה"צ.
חברותית.
הקטנה נסחבת אחריה אבל בלתה חצי בבית חצי בגן. טוב - הרבה בבית.
ואני - אני מוחה.
אני לא סובלת את הגן הזה. או את הגננות האו. לא בגלל משהו - סתם. כי ככה אני.
וזה לא עובר לי!!!!!!!!!
הן קיבלו כל מיני אמירות והתנהגויות של גן, מערכת היחסים ביניהן השתנתה, והכי קשה - לוקח להן זמן למצוא מה לעשות בבית.
ופתאום חופש והכל חוזר לאט לאט לקדמותו
ואני מרוצה
ולא רוצה שיגיע ה 1/9 והגדולה תצא.
כי ככה היא רוצה.
והקטנה אולי.
ואני אשאר רק עם שניים בבית.
טוב אולי עד אז אני אלד עוד איזה שניים.
זהו. קיטור ארוך.
אני בגמילה מחינוך ביתי - ולא ממש מרצון שלי.

[פלונית*]

אמא לביאה,
תודה על השיתוף.
מצד אחד, לילדה חופש בחירה. היא רוצה ללכת לגן.
מצד שני, את רוצה לגדל אותה בדרכך שלך. לפי מה שאת חושבת.
את לא רוצה שדמויות חשובות בחייה יהיו הגננות האלו.
את גם לא יכולה לסייג את התנהגותן כי את לא שם וכי את אמורה לסמוך עליהן. אחרת איזה מן מסר זה לילד שאנו שולחים אותו להיות באחריות מישהו שלילי.
ובנוסף, כמו שאת אומרת, כל המרקם של היחסים במשפחה וההתנהלות בבית השתנו
אפילו שהן לא בבית "רק" ארבע שעות.

ולכן אני מרגישה שחינוך בייתי זה תחום טוטאלי
או הכל או כלום
או שחור או לבן
את מחזקת בי את התחושה שמעט שעות בגן זה לא דרך האמצע.
כנראה שאין דרך אמצע בחינוך בייתי
ברגע שהילדים יוצאים מהבית ונכנסים למסגרת מחייבת
כל האווירה משתנה.

ושוב עולה השאלה האם מה שטוב לנו טוב בשביל ילדנו?
כמו שכתבת הילדה מאוד חברותית ונראה לך שטוב לה מחוץ לחינוך הבייתי והיא מבקשת ללכת לגן ולביה"ס.

שאלה למחשבה בשבילך:
כשהייתן בבית לא הייתה מספיק חברה?

[פלונית*]

אתמול היינו - ילדיי ואני, במסיבת יום ההולדת בגן של בת-הדודה.
ברגעים הראשונים עלו והציפו אותי מחשבות קשות:
תראי מה את גורעת מילדייך:
חברים קרובים
מסיבות
פינת בובות
פינת רופא
שירים מוכרים
צוות אוהב
טקסים מיוחדים
תשומת לב
ואז...
לאט לאט נחשפו הצדדים שבגללם אני בבית עם ילדיי:
אסור לרקוד חופשי, חייבים לפי מילות השיר ובכיוון ה"נכון"
צריך להתאפק ולסגור את הפה במפתח דימיוני
שמעתי משפטים כמו:
"למה את כועסת, אסור לכעוס"
"איבדתי את השליטה והאוטוריטה על הילדה כי ההורים שלה פה"
ועכשיו לציוויים:
תעמדי על הכיסא
תבחרי עכשיו איזה ילד שאת רוצה שיברך אותך
תקומו
תשבו
עכשיו לנגן עם הרעשן
עכשיו להפסיק
לשים אותו מתחת לכיסא
לא לגעת

הרגשתי הרבה לחץ
שהיה מהול בחופש מדומה
רציתי ללכת משם

[פלונית*]

הציעו לי בעבודה לחזור למישרה חלקית
אפשרי גם "מאוד" חלקית יום ארוך או יומיים קצרים
שוב אני אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה
לא מחליטה. לא נוקטת עמדה.

אין לי את האומץ לעזוב את העבודה
וכנראה שגם משהו בתוכי רוצה לחזור לשם.

קשה להיגמל ממשהו טוב...

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

_שוב אני אוכלת את העוגה ומשאירה אותה שלמה
לא מחליטה. לא נוקטת עמדה_
אבל למה? למה הלקאה עצמית? זה יופי של פתרון! בניגוד לכל מיני קלישאות, זה מצוין לאכול עוגה ולהשאיר אותה שלמה! ככה יש יותר עוגה!

<קרוטונית בולסת עוגת שוקולד מוזרה במיוחד, עם קישואים(!). הייתי מתה שתישאר שלמה>

[בתנועה_מתמדת*]

הי פלונית,
אני חושבת שאני מזהה אותך אז רק כדי שתזהי אותי אומר שאני אמא של ליבי והלל ונפגשנו השבוע בשנית (והיה לי מאד נחמד הזמן שבילינו יחד (-:)

אין לי תובנות מי-יודע-מה רק רוצה לומר שאני מכירה מעצמי את מצבי התקיעות וחוסר היכולת להחליט, ולכן מזדהה מאד.

מאחר ואמרת לי שיש לך עוד לא מעט זמן עד לסוף החל"ת (מבחינת מקום העבודה), אולי הכי טוב שפשוט תתני לעצמך את הזמן המקסימלי להתבשלות/התבוננות/מחשבה, ואולי הידיעה מה לעשות תצוף יום אחד מעצמה?

ובמישור אופרטיבי יותר - אם המשרה שמציעים לך היא כזו חלקית מינימלית ואטרקטיבית, למה בעצם את חייבת להכניס את הילדים למסגרות, ילד ילד למקום אחר?
אולי שווה לשקול את האפשרות להביא מישהי שתהיה בייביסיטר/תחליף אמא ליום -יומיים בשבוע, כך הם ישארו יחד וזה יהיה יותר דומה לחינוך ביתי מאשר לכל דבר אחר.
כך תוכלי לבחור מישהי עם גישות דומות לשלך ויותר "לשלוט" באיכות הזמן שהם לא במחיצתך. חומר למחשבה?
@}

[פלונית*]

קרוטונית,
תביאי ביס מהעוגה?
תסמכי עליי היא תישאר שלמה...

אבל למה? למה הלקאה עצמית? זה יופי של פתרון!
זה באמת פיתרון,
אבל הוא פרווה.

מחד, לחזור למישרה מלאה אני לא מסוגלת
אני יודעת שזה יפגע בילדים ובי.
זה יהיה בלתי הפיך ולא אהיה מאושרת.
מאידך, "הנזק" בלעזוב הוא לא כל-כך נורא
הוא אולי אפילו טוב.
אבל אין לי תעוזה
אין לי את האומץ ללכת עם הלב עד הסוף
החלק המחושב בי עולה וצף
החלק שחושב על העתיד
על העצמאות הכלכלית
קשה לי לוותר על השאיפות שהיו לי לפני הילדים
הקריירה, ההצלחה, ההשפעה.

בתנועה מתמדת,
שמחה להכיר אותך
חבל שלא נפגשנו קודם

אולי הכי טוב שפשוט תתני לעצמך את הזמן המקסימלי להתבשלות/התבוננות/מחשבה
אני עושה את זה
זה בדיוק המקום בו אני נמצאת

_אולי שווה לשקול את האפשרות להביא מישהי שתהיה בייביסיטר/תחליף אמא ליום -יומיים בשבוע, כך הם ישארו יחד וזה יהיה יותר דומה לחינוך ביתי מאשר לכל דבר אחר.
כך תוכלי לבחור מישהי עם גישות דומות לשלך ויותר "לשלוט" באיכות הזמן שהם לא במחיצתך. חומר למחשבה?_
זו האפשרות הנרקמת...
אני בוחנת...
ספטמבר יהיה מבחן

[יהללוך_מלאכים*]

ממליצה לך בחום על הבלוג
אני אמא התחילה בהתלבטות כמוך, חזרה לעבודה, ואחרי תקופה
התפטרה.
אם יש לך זמן תקראי ותהני יש שם המון תבונות לגבי זה

[יהללוך_מלאכים*]

התכוונתי
בלוג אני אמא

[פיצה_והתוספות*]

שמחה לשתף. אנחנו נגמלנו מהחינוך הביתי לפני כשנה וצופצ'יק. קטניה היתה בת כמעט שנתיים. אני חזרתי לעבוד, האבא נשאר בבית עוד מספר חודשים וזה היה עצוב ולא מתאים לכל המשתתפים. היא היתה מבולבלת (אבא שלנו לא ממש יודע לבנות סדר יום, לשים גבולות וכדומה), אבא היה מבולבל, תשוש ומוטש. הבית התנהל בבלאגן אטומי, החיים התנהלו בלי ארוחות מסודרות (שאבא לא ידע לקבוע ולהכין), עם שינה אחרי 12 בלילה (כי אבא לא ידע להבהיר נמרצות מתי קמים בבוקר ובלילה היא היתה ערנית) וכו'. היה קשה לארח חברים כי בתוך הבלאגן היה בלתי אפשרי למצוא משחק שבדיוק רוצים או טושים או סוודר כשקר. היא היתה צמאה לחברה ואנחנו היינו עייפים. פרט לכך אבא היה מתוסכל והרגיש שהוא מתבזבז ולא מתקדם ולא צומח. מהרגע שהיא הלכה למשפחתון והוא יצא לעבוד העסק השתנה בצורה מהותית. יש סדר יום מוגדר וברור, לאבא יש עבודה אהובה, היא מקבלת המון אהבה בגן. נותנים לה שם לגמרי לזרום עם הרצונות שלה והיא חוזרת מאושרת. האם הכל ורוד בסיפור הזה? בהחלט לא. האם זו הדרך עבורנו? בהחלט כן! לא הייתי רוצה לחזור לחינוך ביתי, זה נראה לי לא מתאים לנו כמשפחה ולכל פרט ופרט בתוכה. אני נהנת מאוד מהעבודה שלי. כשאני נעדרת (ואני נעדרת) ימים שלמים ומטפלים בה אבא, סבתא זו או אחרת או הביביסיטר הנפלאה שלה אני מקבלת למחרת בבוקר פה מלא חוויות, סיפורים, בדיחות וצחוקים. ממש, אבל ממש לא רע לה בלעדי. אני לוקחת אתגרים שאני רוצה בהם וממשיכה בחיי בשילוב עם החיים שלה ושלו. לדעתי זה לא מתנגש. אני אפילו מתכוונת (זהירות, עוד פרה קדושה הולכת לשחיטה במשפט הבא) לצאת לעבוד מוקדם יותר כשיהיה לי עוד תינוק. בתנאי, כמובן, שזה יראה לי מתאים ונכון באותו הרגע.
ורק להבהיר- אני בעד החינוך הביתי עבור מי שבוחר בו ונהנה ממנו. אני רואה בו כלי נפלא ויש לי דוגמה חיה מול העיניים של המשפחה של שרית אמיר. לי, לנו, זה לא מתאים.

[פלונית*]

יהלולך מלאכים,
תודה.
עוד לא קראתי את בלוג אני אמא
אני בדרך...
חשבתי על הדרך הזו.
אם התפטרות היא הדבר הנכון עבורי, אוכל לנקוט בה רק אחריי שאחזור!
וזה מה שמפריע לי
לזה התכוונתי שכתבתי שאני לא נוקטת עמדה
אני פרווה
בוחרת תמיד את שביל האמצע
ומשאירה את כל האפשרויות, שביניהן קשה לי לבחור - פתוחות
חשבתי:
אם בסוף אתפטר אז מדוע להעביר את המערכת המשפחתית את הרעש הזה
רק בגלל שאני אוהבת לרבוץ בביצת ההתלבטויות?

פיצה,
מעניין שאנו נפגשות פה
אנחנו המשפחה שמגיעה לצפון
נקווה שניפגש
אתקשר לשרית. יש נוספים שמעוניינים להיפגש.

תודה על השיתוף
הניסיון שלך מוכיח שלכל משפחה דרך שמתאימה לה
והחוכמה היא למצוא אותה
אני עוד לא מצאתי
זה מקסים בעיניי שהצלחתם לבחור...
לזהות את הטוב ביותר עבורכם. עבור כולכם.

[פיצה_והתוספות*]

_בוחרת תמיד את שביל האמצע
ומשאירה את כל האפשרויות, שביניהן קשה לי לבחור - פתוחות
חשבתי:
אם בסוף אתפטר אז מדוע להעביר את המערכת המשפחתית את הרעש הזה
רק בגלל שאני אוהבת לרבוץ בביצת ההתלבטויות?_
לא לבחור משמעו לבחור. בחרת באופציה של התמודדות מינימלית ושליטה מינמלית על החיים. האם בזה את מעונינת? לא לקחת אחריות על מסלול חייך?

נקווה שניפגש
גם אני. בשמחה!

_זה מקסים בעיניי שהצלחתם לבחור...
לזהות את הטוב ביותר עבורכם. עבור כולכם._
תודה! המסלול אינו קל. אצלנו היה נסיון בגן הראשון שהיה לגמרי לא מתאים וגרם למשבר לה ולי. אבל עצם החיפוש וההתנסות הוא הצלחה. הרי אם לא אנסה אך אדע מה מתאים לי?
מה שלא תחליטי- מאחלת לך התנסות מאתגרת ומספקת. לכי על זה!

[בתנועה_מתמדת*]

אם בסוף אתפטר אז מדוע להעביר את המערכת המשפחתית את הרעש הזה

לעניות דעתי מגיע לך להתלבט וזה לא שאת שולחת את הילדים לפנימייה באנגליה ואז עלולה להתחרט ולהביא אותם חזרה. הרי את מדברת על מציאת פתרון חלקי שיהיה קרוב לרוח שלך, כך שלא תהיה להם טראומה כלשהיא בגלל שאת צריכה לנסות בכדי להחליט.

כפי שכבר כתבתי לך, אני מכירה את תחום הלבטים וחוסר היכולת להחליט מק-ר-ו-ב, והלקאה עצמית על תכונה זו כפי שאת עושה לעצמך לא תביא טוב לאפאחד.
יש אנשים כמונו שצריכים את הזמן וה"התבוססות" בסוגיות החיים השונות, עד שהתשובה צפה ומגיעה בדרכה.
פרגני לעצמך את הנסיון לחזור למשרה חלקית בתנאים שנראים לך הכי מתאימים לכל המשפחה יחד ולכל פרט בה בנפרד, ורק כשתהיי שם תדעי איך זה מרגיש לך.

אולי תגלי שמה שאת זוכרת כנורא מעניין בעבודה בעצם היום כבר פחות מרגש אותך מאשר לבלות כל יום עם הילדים? ואולי תגלי שבעצם זה עדיין מרתק אותך ונהדר שחזרת לעבוד.
את כל זה אי אפשר לדעתי לנחש רק במשחקי סימולציה בדמיון.

ומילה לפיצה-

לא לבחור משמעו לבחור. בחרת באופציה של התמודדות מינימלית ושליטה מינימלית על החיים

אני מסכימה שלא לבחור משמעו לבחור. אבל בעיני זו ממש איננה בחירה באופציה של התמודדות מינימלית ושליטה מינימלית על החיים לא במקרה זה ולא בכלל.
אם משהו אז זו התמודדות בלתי פוסקת במקום מצב בו כש"מחליטים וזהו" ואז את יודעת שזה מאחורייך.
מנסיוני, מצב "כל האופציות פתוחות" לא מביא את המתלבט אל המנוחה והנחלה ודווקא משמר סוג של נסיון לשלוט בכל הכיוונים, וממש לא נסיגה לשליטה מינימלית.

ואפרופו שליטה בחיים, אם התכוונת שבחוסר הבחירה יש מצב בו מישהו/משהו אחר יבוא ו"יחליט במקומי", אז נכון, אבל זה יכול לקרות בכל אופן גם לאחר שהחלטנו, כי אין לנו למעשה שליטה מוחלטת על חיינו. זו רק פיקציה (-:

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מצב "כל האופציות פתוחות" לא מביא את המתלבט אל המנוחה והנחלה ודווקא משמר סוג של נסיון לשלוט בכל הכיוונים, וממש לא נסיגה לשליטה מינימלית
מסכימה לגמרי (כמתלבטת ידועה...). מדובר ב"שליטה" לעומת "אחריות". כשאני מתלבטת אני מנסה לשמור שליטה על כל האופציות - כשאני בוחרת סוף סוף, אני מחליטה לקחת אחריות על אופציה אחת, לטפח רק אותה ולהעמיק בה.

[פיצה_והתוספות*]

אם משהו אז זו התמודדות בלתי פוסקת במקום מצב בו כש"מחליטים וזהו" ואז את יודעת שזה מאחורייך.
שום החלטה אינה החלטה סופית אלא משתנה בהתאם לנסיבות שהחיים מזמינים. החלטה שקיבלתי עכשיו נכונה לכאן ועכשיו. אם בעוד שתי שניות תפול לי לבנה על הראש היא לא תהיה רלוונטית. לכן לא מדובר פה בשליטה במובן שבו הבנת אותי אלא על לקיחת אחריות כפי שכתבה קרוטונית. יש קבלת החלטות מעמדת לקיחת אחריות. הן בדרך כלל מעצימות, מובילות למעשים חדשים, פתיחת כוונים חדשים וכו'. יש החלטות שמחליטים מעמדה מתקרבנת- "אין לי ברירה" או "החלטתי לא להחליט, מה שיהיה יהיה". זו עמדה שגם בה מחליטים החלטות, אך בניגוד לעמדה הראשונה היא לא מובילה ללקיחת אחריות ולכן אין בה את האפקט של שמחה, עשיה, צמיחה וכו', אלא להפך- הלקאה עצמית, תחושת פיספוס, רגשי אשם וחרטה על מה היה יכול להיות אילו....
מצב "כל האופציות פתוחות" לא מביא את המתלבט אל המנוחה והנחלה ודווקא משמר סוג של נסיון לשלוט בכל הכיוונים, וממש לא נסיגה לשליטה מינימלית
במידה והנ"ל נעשה כמו כל החלטה אחרת מתוך לקיחת אחריות ולא מתוך התקרבנות ופאסיביות. כל החלטה היא החלטה מעצימה, אם מקבלים אותה מתוך לקיחת אחריות.

[בתנועה_מתמדת*]

לקיחת אחריות היא השם השני שלי (-:
ואני משערת שגם של פלונית פותחת הדף כי אחרת לא הייתה מסוגלת להוציא את ילדיה מהמסגרות....

[פיצה_והתוספות*]

_לקיחת אחריות היא השם השני שלי
ואני משערת שגם של פלונית פותחת הדף כי אחרת לא הייתה מסוגלת להוציא את ילדיה מהמסגרות...._
האמרתי משהו אחר? אני לא אומרת את דברי מתוך נקודת הסתכלות שיפוטית. כשאת מחליטה להוציא את ילדיך מהחינוך הרגיל את לוקחת אחריות על ההחלטה הזו. כשאני מחליטה שחינוך ביתי לא מתאים לנו אני לוקחת אחריות על ההחלטה הזו. כשאני מגיעה למסקנה שמערכת היחסים שלי עם אמא שלי לא טובה לי אבל ככה זה כבר שנים, וממלא שום דבר לא ישתנה ואין מה לעשות אני נוקטת באי לקיחת אחריות. העמדה הזו מתסכלת, מכאיבה ולא מניבה תוצאות. אם אני אחליט למשל לפתוח איתה בשיחה על מערכת היחסים שלנו זו תהיה לקיחת אחריות. האם זה ישפר את מערכת היחסים? לא בהכרח! אבל אז אני יכולה להעריך שוב את המצב ולהחליט החלטה חדשה. למשל ללכת איתה לטיפול פסיכולוגי יחד. או לצאת יחד לבית קפה כמו חברות. וכו' וכו'. זו לקיחת אחריות. אני מקוה שכעת את מבינה את כוונתי. אין פה ביקורת כלפיך או כלפי מישהו אחר. יש פה הצעה להסתכל על הדברים מנקודת מבט אחרת.

[פלונית*]

קראתי את בלוג אני אמא.
לקח לי כמה ימים.
זה היה מאוד אינטנסיבי בשבילי.
אני אמא דיברה את רגשותיי.
היא הצליחה לבטא כל-כך מדויק את המקום הזה שמתלבט, שקרוע בין שני העולמות.
זה עזר לי.
כקוראת מהצד התשובה הייתה ברורה:
רציתי להגיד : "לכי על המאהב החדש- החינוך הבייתי - זו האהבה האמיתית, היא בת-קיימא".
אבל לעשות את הצעד ולהתפטר - זה קשה!
אני חושבת שהקושי אינו נובע מאי-הידיעה מה נכון עבורי לעשות (ונראה לי שגם עבור אני אמא). הקושי נובע מכך שלשני העולמות (הבית והעבודה) יש קיום עצמאי ובלתי תלוי אחד בשני. הבעיה היא שהם מקבילים ובאים האחד על חשבון השני.
אני מפחדת שבניסיון שלי לחזור לעבודה אני אפר את ההרמוניה המשפחתית ואת השלווה של כל אחד בה.
אני יודעת שזה יקרה. גם אני אמא תיארה זאת.
היום אנו נמצאים "בהכל בתואם מושלם". אם אחזור לעבודה הכל יתפזר. האיזון יופר.
אני אקלקל את הנפלא שהשגנו בשנה הזו.

נראה לי שזה בלתי נמנע אני חייבת את ה"לחזור" כדי לקחת החלטות
זה מצב אבסורדי...
לא רוצה לעזוב את הילדים
לא יכולה להתפטר

[בשמת_א*]

_בשמת,
עזבתי גם את העבודה. אלה לא היו החיים שרציתי יותר
אין לך חרטה? לא תהיה לך חרטה?
את לא אומרת לעצמך לפעמים: "מה חשבתי לעצמי כשעזבתי את העבודה שהחיים זה פיקניק? שעושים מה שרוצים? שלא חושבים על העתיד? על הקריירה?"_
אין לי.
אני מאושרת.
אבל שתדעי שלקח לי הרבה שנים לעשות את זה, כי את שלב הפחדים עברתי קודם. את ההתלבטויות שלך עברתי, בזה שנשארתי על אש קטנה הרבה שנים.
החיים זה לא פיקניק - לא עולה בדעתי.
עושים מה שרוצים - לא יודעת. אולי כן? שוב, אלה לא הפחדים שלי.
חושבים על העתיד - לא, אני עובדת קשה לחשוב על ההווה. וזה כולל מחשבה על מקורות כספיים.
על הקריירה - אני לא רוצה את הקריירה שהיתה לי. לא רוצה. הרגשתי שם בעונש במשך כמה שנים לפני שהשתחררתי.

[אילה_בשדה_הדגן*]

קראתי בעינין את הדיון פה ושמחתי לקרוא את מה שכתבת פלונית יקרה .
שמחתי , כי בעיניי , ההתלבטות שלך שווה המון. טעמתם משהו מהחינוך ביתי ואת לא ממהרת לשלוח אותם לגן ולמסגרות ,זה לא כמו שהיה פעם כשבעצם אף אחד לא ידע אחרת ואת כל הילדים הכניסו לגנון של העיריה .

אני עושה עכשיו הרבה עבודה ,בעקבות "העבודה " של בירון קייטי, מכירה ?
אני אולי יכולה לשאול בנוסח קייטי:"מה היית בלי ההתלבטות ?"


תעני את על השאלה הזו , אסור להפריע לאנשים בעבודה שלהם.

++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++++

אני יכולה לספר לך שאצלי זה קרה בבת אחת , ישבנו באוטו ונסענו מביקור משפחתי בחגים, היה ראש השנה והדרך היתה יפיפיה ,כי כשרואים את הזהב של הסתיו הלב פשוט עולה על גדותיו מרוב יופי.
היה לי נעים להיות בחברת בני , פשוט נהנתי מהנסיעה איתו , כל הפחדים שלי לגבי זה שאיך אני אעשה את הנסיעה הזו לבד (בן זוג היה במילואים)התאדו ,כי הוכחתי לעצמי שעמדתי יפה במשימה ,הייתי רגועה ושמחה .ואז הבנתי שאני הולכת לכתוב מכתב התפטרות ולא מחכה עוד יום.(עבדתי בחלקיות משרה וקיבלנו עזרה מחמי ששמר על הילד , אבל לא היתה לי הרגשה שהוא נהנה לעשות את זה ובטח שלא יעמוד בלהיות גם ביבי סיטר של התינוקת שבבטן).

היום , כבר 3 שנים שאני לא עובדת , עוד מעט יום נישואין, אני חולמת לפעמים על העבודה במחלקה .זה מתבטא בעיקר שם.אני חושבת שבחלומות הללו יש מסר של 'זו היתה התקופה ההיא , עם ההלכי רוח הלחוצים של אז , תראי אילו החלטות שגויות קיבלת כשהיית בסביבה שכזו ולאיזה סיטואציות בלתי אפשריות נקלעת .טוב שניקית את זה.'

תראי , בניגוד אליך , אני רק עבדתי . לא עשיתי לעצמי קרירה .אומנם הייתי משקיעה בלימודים והיתה חשובה לי הערכה מהפצינטים שלי והצוות עד מאוד , אבל החשבתי את עצמי לעובדת מהשורה .אני מניחה שהיה לי קשה לותר יותר אם זה היה מחייב ויתור על פיסת אגו.לא שאני רומזת שמי שיש לו/ה קרירה הוא בעל אגו מנופח , זה רק עינין שאתה רגיל לקבל את החיזוקים שלך מהכיוון ההוא ,אם הקרירה משגשגת אז זה חיזוק חיובי ,זה זריקת מרץ , למה? -לעבוד עוד יותר קשה , להשקיע עוד .
ככה בנוי העולם הזה .מזהירים אותנו שאם נרד לרגע מהסחרחרה נשאר על האדמה כמו אסטרונאוט שהמעבורת שלו המריאה זה עתה לחלל.
לסחרחרה יש תנועה מעגלית , אבל אופקית ולחללית יש תנועה אנכית (לפחות עד שהיא נכנסת ל'מסלול' ,ואת זה אני יודעת ,כי אני מקריאה לבן שלי ספר בנושא ).סתם מענין.

אני חושבת שאישה עם קרירה יכולה לבחור להסתכל על הקרירה שלה כמו על תחום בחיים ,סחרחרה , משהו שמסתובב לו שם בגינה בפינה מסוימת ,ולא להרהר בעינין כמי שעומדת סמוך לכן השיגור ובאוזניה הספירה לאחור.או לפחות אם להיות אוביקטיביים ,לדמיין שיש שתי מעבורות חלל : הקרירה ,וגם הילדים,

[פיצה_והתוספות*]

אני יכולה להעיד רק מנסיוני ומנסיון משפחתי. בתחילת היציאה לעבודה מערכת האיזונים הופרה, זה נכון. גם בתחילת הכניסה לגן. לאיזון אחר ברמה של שמחה ואהבת המצב החדש הגענו לאחר כ- 10 ימים- שבועיים. אני מדברת על כל המשפחה, על כל אחד מאיתנו. להסתגלות מלאה הגענו תוך מספר חודשים. ההסתגלות היא מציאת מקורות תמיכה, ארגון של המצב הנתון כך שיהיה נח לכולם. בסה"כ אני מרגישה שרק הרווחנו. אני מאושרת ופורחת, האבא מבסוט ומלא סיפוק עצמי, הקטנה מלאת אנרגיות ושמחת חיים. הקטניה שלי (עוד מעט 3) היא ילדה מאוד עצמאית, מאוד חברותית, מאוד בוטחת בעצמה ובאחרים ומאוד שמחה. עד כה אני לא רואה שהיא איבדה אף לא מיליגרם אחד מכל הנ"ל. להפך, אני מרגישה שהיא התעצמה, שהיום היא מתמודדת עם אתגרים חדשים.
בקיצור, זה אישי מאוד אצל כל משפחה וכמובן תלוי עם איזה מטען את באה. אם תצאי לעבוד כדי להתפתח בעבודה, להנות ולהישאר שם ותאמרי לעצמך שאת רוצה ויכולה אז תצליחי. אם תבואי בתחושה שאת יוצאת לעבוד על מנת להתפטר לחזור הביתה- אז תחזרי הביתה. זה תלוי בך.

[מירב.ב*]

שמעתי פעם משפט שמשקף חלק מתפיסת עולמי בכל הנוגע לחינוך ביתי; אינני זוכרת אותו במדויק, אך אכתוב את רוח הדברים: משפחות רבות בוחרות לחיות ולגדל ילדים בחינוך ביתי, לא רק כי רע בחוץ או בגלל שנורא במסגרות חינוכיות חיצוניות (למרות שאלו סיבות טובות), אלא כי הן רוצות לחיות אחרת, לגדל, לגדול ולהתפתח עם ילדיהם באופן המיטבי ביותר.
נדמה לי כי הישארות בבית מתוך תפיסה בסיסית ש"לא רוצים שהילד יילך לגן", איננה מספיקה; הלב צריך להגיד (ללחוש או לזעוק) "זה זה!" - מעין תחושה פנימית חזקה ואמונה בצדקת הדרך. או אז הדרך נסללת (אם כי לא בהכרח ידועה...).

העניין הוא שלא כולם נולדים טייסים, לא כולם יודעים מלידה מה הם רוצים להיות ואיך חייהם ייראו. יש אנשים (כמוני למשל) שזקוקים לזמן שלהם לבחון ולבדוק ואז להחליט ממקום מאוד בטוח של השלמה עצמית.
כצופה מהצד, חשתי שאת זקוקה לזמן, לאפשר לתהליכים פנימיים לקרום עור וגידים. לא רציתי להתערב בשלב כה עדין וחשוב שאת נמצאת בו, כיוון שלדעתי את כבר ממש קרובה לאמת הפנימית שלך. את משדרת ביטחון, גיבוש ועוצמה שלא ממש היו שם לפני כמה חודשים. זו הדרך שלך!

אולי קשה לך לראות זאת, אבל ההתלבטות הגדולה שאת שרויה בה מובילה אותך ומקדמת אותך. בעיניי, את לא פאסיבית, את לא נותנת לחיים לגרור אותך, את לוקחת אחריות ולא מקבלת את הדברים כמובן מאליו. אולי את לא ממש חייבת לחזור בכדי לקבל החלטות; הרי קיבלת החלטות עד היום ואת ממשיכה לקבל. ההדרגתיות בניתוק שלך מהעבודה ברמת החשיבה: משרה מלאה, חצי משרה, יומיים בשבוע, יום בשבוע, משקפת את התהליך הפנימי שאת עוברת. את לא משליכה בבת אחת את החיים שקדמו לאימהות, אלא בוחנת את מי שהיית אז ואת מי שאת היום, בודקת אם ניתן לאחד את שתי היישויות הללו קריירה - אימהות ועוד. אני מאמינה שאת מוצאת את הדרך האידיאלית בשבילך-בשבילכם, אני מאמינה שאת יכולה לקבל החלטות מבלי ממש לחוות אותן, כי את כבר יודעת ממקור ראשון איך זה מרגיש בכל דרך - היית שם!!!
את צריכה רק עוד קצת זמן כדי לשמוע את הלב לוחש או זועק "זה זה!". למביטה מהצד, הדרך נראית כבר ממש סלולה.


<מקווה שאת יודעת מי אני>

[פלונית*]

מירב
תודה-רבה!
הלב צריך להגיד (ללחוש או לזעוק) "זה זה!" - מעין תחושה פנימית חזקה ואמונה בצדקת הדרך. או אז הדרך נסללת (אם כי לא בהכרח ידועה...).
נגעתי בתחושה הזו. אני רואה מה השנה האחרונה עשתה לילדיי. ומה היא עשתה לי. כמה ילדיי מלאים, כמה הם עשירים ברוגע, ביכולת להתמודד, בשמחה ובתום. כמה הכל שלם. איך הקשרים ביניהם השתפרו והשתבחו. כולם מכירים את כולם הכי טוב שיכול להיות. כולם משלימים את כולם. איזה כייף שאני יכולה לתת להם את מה שהם צריכים ורוצים. זה משהו שאין לא תחליף. העדרו הוא חסך שלא ניתן יהיה להשלימו.
ולי - אין מצפון כואב, יש לי מצפון אוהב ושקט. יש בי סבלנות עמוקה שהתפתחה וצמחה. יש בי שקט בסיסי. לפעמים אני חושבת כמו שהמרגיעון אומר כרגע: "המציאות היא החלום האולטימטיבי". החלום האולטימטיבי שלי הפך למציאות!
אז מדוע לקלקל? מדוע לא לקבל את זה שהמציאות היא חלום והחלום הוא המציאות? זה בסדר לקבל את הטוב.מדוע להוכיח לעצמי שבחרתי בדרך הנכונה? מדוע להעביר את כל המערכת את הרעש הזה?

נראה לי שאני מושפעת מחברותיי המותשות מהחופש. הן צועקות "אני רוצה לחזור לעבודה" "מתי כבר החופש הזה נגמר?" "זה פשוט סיוט!" "איך את עושה את זה?"
המשפטים האלה מחלישים אותי. כי זה באמת לא קל.
ומצד שני, אני יודעת שלברוח לעבודה זו לא התשובה בשבילי. לחזור לשם זה להתנתק מהלב. אני לא אוכל לסבול את זה. העבודה תישאב אותי ותכניס מתח הבייתה. אני לא אוכל להיות שם במיטבי כי כל הזמן אחשוב על הילדים ובזמן עם ילדיי אני אהיה טרודה, עייפה ומצפונית.

[בתנועה_מתמדת*]

נראה לי שאני מושפעת מחברותיי המותשות מהחופש
יקירתי את מוקפת ב פחות מדי אמהות חינוך ביתי!!! אין ברירה אלא להחליף את חלק מהחברות ולשנות את האיזון הקיים (-:
<ככה אני עשיתי שלא במודע לפני כשלוש שנים...>
<מעקרונות החינוך הביתי המוצלח- תמיכה תמיכה ושוב תמיכה>

[אילה_בשדה_הדגן*]

מדהים לקרוא את מה שאת כותבת.
בכלל, דף מקסים.

[אמא_בבית*]

_מדהים לקרוא את מה שאת כותבת.
בכלל, דף מקסים._

[פשוט_אני*]

אני קוראת אותך, ושומעת את עצמי.
בעיקר כי בינתיים גם אני בחרתי שלא לבחור, בינתיים.
הייתי אמורה לרשום את הילד לגן, אבל לא מצליחה להביא את עצמי לידי כך.לא יודעת מה לעשות, אז בינתיים אני בבית, רגל פה רגל שם...
כל כך אוהבת להיות בבית עם הילדים, כל כך מרגיש נכון...
אני פחות עובדת ויותר לומדת, אבל גם כאן יש מחשבות של "מתי כבר אסיים את התואר", "מתי אתחיל קריירה"... היום זה בכלל לא פשוט לנו הנשים.
אני חושבת שבכל התהליך הזה של "שחרור האשה" וחופש בחירה לנשים איבדנו לגמרי את החופש להחליט.

[רונה*]

אני כבר החלטתי. האם אני שלמה עם ההחלטה? בהחלט לא.
בתי בת 3, נכנסת עכשיו לגן עירוני. אני יודעת שזה לא אידאלי, אני יודעת שזה לא הדבר הטוב ביותר לבתי. הגדולה שנה שניה בגן, כמו הקטנה מגיל 3.
אני בבית, עובדת מהבית ועדיין החלטתי לשלוח את הבנות לגן.
היה לי קשה לשלוח לגן, אבל היה לי יותר קשה בבית. עם הבכורה, היה נפלא עד שהקטנה נולדה, בוכה בוכה בוכה, במנשא רוב שעות היום (לא מאמונה כלשהי, אלא צורך שלה ושלי). עד גיל שנה אף אחד לא הסכים להשאר אתה, כולל בעלי. נקרעתי. וזאת הסיבה שהבכורה החלה ללכת לגן.
והאמת, אני מחכה מאוד לחופש שלי, ל-4 שעות של שקט. להתפנות לעיסוקיי- התעמלות, יותר עבודה, דברים שדחיתי כבר 5 שנים.
אני מודה שאני קצת דואגת לעצמי על חשבון הבנות, אבל כבר הבנתי שאני לא יכולה להיות אמא מושלמת.
ברור לי שאני נוהגת בניגוד גמור לאמונה שלי, כי אני יודעת שהגן הוא רע, אבל , אין אבל, אני לא מוצאת את המילים... אני , אני.. אולי אני פשוט אגואיסטית?

[בתיה*]

אני , אני.. אולי אני פשוט אגואיסטית?

אולי את פשוט עושה את הכי טוב שאת יכולה כרגע, במסגרת המגבלות שלך.

מה שחשוב בעיני, מנסיוני (כמישהי שהייתה בבית עם הילדים, שלחה אותם לגן ואז החזירה אותם הביתה), זה להישאר ערה . ייתכן שיגיע זמן שבו תרגישי אחרת, או שמשהו בתנאים החיצוניים ישתנה ויאפשר לך לבחור בחירה שתואמת יותר את האמונות שלך.

[פלונית*]

פשוט אני,
אני מרגישה שכל בחירה שלי עד כה באה ממקום פמיניסטי
גם לעבוד וגם להישאר בבית
שתי האלטרנטיבות פמיניסטיות באותה מידה ברגע שאני בוחרת בהן
הקונפליקט אצלי הוא להגיע לאמת הפנימית שלי ו"ללכת" עליה
אני עדיין לא שם
שתי האלטרנטיבות הן אתגר
להישאר בבית זו אלטרנטיבה לא פחותה בעיניי אם כי אפילו נעלה

[פלונית*]

אני מודה שאני קצת דואגת לעצמי על חשבון הבנות, אבל כבר הבנתי שאני לא יכולה להיות אמא מושלמת
את אמא נהדרת. אמא שלא דואגת לעצמה היא אמא לא טובה
לדעתי, אמא שדואגת לעצמה מטיבה עם ילדיה

[מירב.ב*]

_הקונפליקט אצלי הוא להגיע לאמת הפנימית שלי ו"ללכת" עליה
אני עדיין לא שם._

כשאני מסתכלת על חיי אני מאתרת תקופות של התנתקות מאנשים מסוימים, מסביבה מסוימת עד כדי חיים בבועה די מבודדת - כי זה אפשר לי להתחבר לרצונות האמיתיים שלי ללא השפעה של הסובבים (להתחבר לאותו קול פנימי חלוש שנעלם ככל שמתבגרים ולא מתייחסים אליו), כי זה לא ערער את הבטחון שלי בדרך בה בחרתי לפעול ואולי עוד כמה מניעים שהשעה המאוחרת מונעת ממני לחשוב עליהם.

במקביל השתדלתי/משתדלת בכל תקופה כזו לרפד עצמי באנשים שונים (בד"כ חדשים) שתומכים בדעתי (גם אם לא הייתה מגובשת דיה). אינני יודעת אם זה נבע מחיפוש אחר מקורות ידע שתומכים בדרכי, נבע מהצורך במתן לגיטימציה, נבע מהצורך להרגיש שאני לא כל כך יוצאת דופן, נבע מתוך רצון לחזק את הבטחון או האמונה בצדקת הדרך ואולי מכל הסיבות יחד ועוד אחרות.
בכל אופן, אני מאמינה שכאשר ממש שקטים, מצליחים לשמוע את הקול הפנימי - ומניסיון, לא כדאי להתעלם ממנו...

<קל להגיד, לא תמיד קל לבצע...>

[פשוט_אני*]

פלונית,
גם אני חושבת שלגדל את הילדים זו אלטרנטיבה לא פחותה בעיניי אם כי אפילו נעלה, יחד עם זאת הסביבה חושבת אחרת ולמרות רצוני העז ללכת אחרי ליבי.... מתביישת להודות, זה משפיע עלי. מאוד. לא הסביבה הרחוקה אבל הורים, אחים וכו' הסביבה הקרובה מאוד רואים בלימודים וקריירה ערך עליון ובמיוחד לגבי, סטודנטית מצטיינת, אני קולטת כל הזמן גישה של "היא מתבזבזת". איפה שהוא זה מחלחל...
אני מצידי חיה בחלום שלי. זה מה שרציתי לעשות כל חיי (להיות בבית עם האנשים שחשובים לי באמת). ויש פה קונפליקט רציני. לתת לבעל לשאת במלוא עול הפרנסה זה עוד דבר שמחליש.
וזה מה שלא פשוט לי.
מתנצלת שיצא ארוך ומשתפך, פשוט הנושא "חם" אצלי- הקונפליקט הפנימי בוער...