גרידה זה לא פיקניק

אנונימי

לצורך העניין שיניתי את הניק שלי.
עברתי גרידה לפני שלושה שבועות.
ההיריון היה ספונטני, ובערך בשבוע ה10 גילו שהעובר לא מתפתח כמו שצריך.
עברתי בערך 3 שבועות של בדיקות, אבחונים, אולטרסאונד וחוות דעת, עד שהוחלט על הפסקת ההיריון.
אושפזתי בערב בשביל למינריה, ולמחרת אחר הצהריים נכנסתי
לחדר הניתוח.
בערב כבר הייתי בבית.
"החוויה" הזו הייתה מאוד קשה בשבילי, (במיוחד הרעיון שהילדים בבית ואני לא אתם).
עד כאן ההיסטוריה.
מאז הגרידה מאוד מאוד קשה לי לחזור לשגרה, לחיי היומיום.
הייתי כל כולי בתוך כל הסיפור הזה, שכל דבר אחר דחיתי
"לאחרי זה".
עכשיו כשאני כבר אחרי זה, שום דבר לא זורם לי.
הילדים כל הזמן חולים, בקושי מצליחה לגרום לעצמי לקבוע תור לרופא, הולכת לסופר, קונה חלב "ושוכחת" לקנות לחם.
מרגישה שיש בתוכי מין חור גדול, ולא יודעת איך למלא אותו.

למרות שפתחתי את הדף הזה כדי לקבל עצות,
גם תמיכה תתקבל בברכה.

מצער.
מנסיון, יש הרבה משמעות "לפעולה" הכביכול פשוטה הזו. זה ממש לא כמו שזה נראה.
מעבר למפולת ההורמונלית ולהסתגלות הגוף, גם הנפש צריכה לעבד ולאבד.
היתי ממליצה לך לעשות תרגילי נשימה אל הבטן למלא אותה האוויר בצבע לבן או זהב, ולתת לעצמך את הזמן להיות לגמרי "לא את" כי הפצע טרי ומדמם.

< לא ממש באתי לתת הצעות, אלא בעיקר חיבוק ותמיכה >

עירית_לוי

קודם כל -

נראה לי שכל מה שאת מתארת (הבלבול, הילדים שחולים וכו') הוא פעמון אזעקה אחד גדול שמסמן לך לעצור ולטפל בעצמך, פיזית ורגשית.
עברת גרידה. חוויה לא פשוטה ולא טריוויאלית, שכפי שנועה כתבה - גם הגוף שלך וגם הנפש צריכים לעבד. לאט לאט. בהדרגה.

מצד אחד - מבאס שכל הדברים הללו קורים דווקא כשאין לך טיפה של אנרגיה בשבילם, כשהדבר האחרון שאת צריכה זה לטפל בילדים חולים

מצד שני - את יכולה להסתכל עליהם כעל איתות מסויים בשבילך.
כאילו מישהו או משהו אומר לך (או צועק חזק באוזן

): "הלו! עברת גרידה! תעצרי רגע, תני לעצמך זמן, תטפלי בעצמך".

מה שאני הייתי עושה ברמה הפרקטית, ומה שאני בעצם מציעה לך לעשות זה שני דברים:

לדאוג לקבל עזרה, לפחות חלקית, עם הילדים ועם עבודות הבית, ולדאוג לעבוד על עצמך כדי לבקש את העזרה הזאת וכדי לתת לאחרים לעזור לך (בני משפחה, חברים, עזרה בתשלום).
לטפל בעצמך, למשל לשקול להתחיל תהליך של טיפול פיזי-רגשי (או רק רגשי) כלשהו. גם אם לא טיפול של ממש, אז לפחות זמן לעצמך.

מבולבלת יקרה, קחי את כל הזמן שבעולם להתאבל על מה שאיבדת...תנוחי, תני לעצמך להיות מבולבלת, את זקוקה לזמן שלך עכשיו...תני לחור הזה שבתוכך להיות, כרגע, זה בסדר...ולהחלים בקצב שלך....
האם מישהו יכול לעזור עם הילדים ומטלות היום יום כדי שבאמת תוכלי לתת מנוחה לגופנפש?
אולי זה יעזור: הפלה ספונטנית
מחזקת אותך...

לפני 3 שנים, בעצם יותר - לפני 3 וחצי שנים, הפלתי טבעי בשלב קצת יותר מוקדם משלך.
לא הרגשתי צער עמוק - נראה לי כמו משהו שקורה ודי, וזה היה ימים ספורים אחרי שני הפסים במקלון. ואם לומר את האמת - זה היה בהחלט זמן בו לא היו לנו אנרגיות מיותרות להריון/לידה/גידול ילד (עם זאת, מאוד מאוד רציתי עוד ילד).
מיד אח"כ נתפס לי הגב ככה שלא יכולתי כלום במשך שבוע. היה כסא יחיד עליו יכולתי לשבת, וסידור אחד של הכרית אתו יכולתי לישון. אח"כ התאוששתי מזה די לאט. מובן שלא יכולתי להרים ילדים, והרבה מהדברים שקשורים בטיפול בהם.
בעלי לקח חופש, טופלתי, עזרו לי בבית, ובהדרגה יצאתי מזה.

המסקנה שלי?
גם אם מרגישים "כאילו כלום", זה נורא נורא גדול.

ביקשתי במיוחד עצות, ולא להאמין כמה התמיכה והחיבוקים
(אפילו שהם וירטואלים) עוזרים ומעודדים.
אתייחס לכולם באופן כללי (ותסלחו לי)
בקשר לעזרה בבית ועם הילדים, זה הדבר היחיד "שממלא"
אותי עכשיו, ואם גם את זה אני לא אעשה, אני חושבת שמצבי
יהיה יותר גרוע.
זה מסיח את דעתי מכל המצב.
לא חשבתי על כל עניין ההורמונים (נקודה מאוד חשובה בכל המצב הזה) וגם לא תיארתי לעצמי שלוקח כל כך הרבה זמן
להתאושש מבחינה נפשית.
מה שכן, העצה בקשר לטיפול רגשי, את זה אני ממש מרגישה
שאני צריכה. עירית לוי, יש לך רעיון בשבילי?

אין לי עצות.
אני רק יכולה להגיד לך, שאצלי זה היה מלווה גם באיבוד דם ממש משמעותי, ולכן אני לא יכולה להפריד.
ביום חמישי יהיה חודשיים ואני עדיין לא חזרתי לעצמי.
צריך לקבל את זה, לטפל בעצמך, לנוח הרבה, לאהוב הרבה.

תמיכה לאחר אובדן הריון. אולי יעניין אותך לקרוא.

את מרגישה ריקנות? סחוטה?
תקשיבי לגוף שלך, לנשמה. תנסי לא לשפוט את עצמך, רק להרגיש, ולאפשר לגוף לאותת לך מה לעשות.
את אוהבת לצייר? לצבוע רהיטים? לסרוג? לקרוא?
מה מרגיע אותך?

גם תשובה של כלום "כלום לא מרגיע אותי, אני לא רוצה כלום" זו תשובה אפשרית.
מותר לך להתעמל?
אם יהיו לי עוד רעיונות אכתוב. תרגישי טוב.

מנסה לכתוב מה אני מרגישה עכשיו ולא כל כך מצליחה.
מרגישה כאילו יש איזה קיר דמיוני שחוסם אותי ולא נותן
לי להמשיך בחיי.
דוחה כל דבר אפשרי, לפני כן כתבתי שהעבודה עם הבית
והילדים "ממלא" אותי, אבל אני עושה רק את המינימום הדרוש.
לא רוצה להתמודד יותר עם שום דבר, אפילו לא עם הכביסה
(שתלויה על החבל כבר ארבעה ימים).
מרגישה פשוט עייפה, עייפה מהחיים ומהתמודדויות הקטנות היומיומית, נגמרה לי כל האנרגיה.
אולי באמת אקח קצת עזרה בתשלום כמו שהציעה עירית לוי.

תנוחי, ותפרגני לעצמך המון עזרה.
תרגישי טוב.

נראה שזה הזמן לדאוג לעצמך...לשים הכל בצד ולהיות עם כאבך-עצמך ולשם זה את זקוקה לתמיכה קודם כל...שהסובבים-אוהבים אותך יפנו לך את הספייס הזה. זה אולי נשמע בלתי אפשרי אבל זו זכותך חובתך כרגע לדאוג לך קודם כל - בכל רמה שנראת לך...
ו'הסביבה' לא מבינה את עומקם של הדברים-התמודדויות בכל הרבדים ובעיקר בנפשי. תני לעצמך מה שאת זקוקה לו - בקשי את התמיכה לקבל את השקט שלך.
אני מקווה שהצלחתי להסביר עצמי ובכל אופן אם את רוצה לשאול או לדבר את מוזמנת - גם אני הייתי שם אחרי גרידה.
תרגישי טוב

מרגישה פשוט עייפה, עייפה מהחיים ומהתמודדויות הקטנות היומיומית, נגמרה לי כל האנרגיה
ב-ד-י-ו-ק.
אני מזמינה אותך להתבונן במלה "מרוקנת".
הרחם זה המקום שאנחנו קולטות דרכו את העולם, במצב נורמלי (סיפור ארוך). זה המקום שלנו לקבל דרכו.
היתה כל כך הרבה תקווה ברחם הזה, כל כך הרבה שמחה, כל כך הרבה רצון בילד, כל כך הרבה מלאות והשתוקקות וציפייה וחלומות. וכל זה רוקן ממנו. בצורה טראומטית.
את מרוקנת.
את פשוט מרוקנת.
את רואה כמה זה קשה? כמה קשה לקום מזה? כמה כל העולם נכנס עכשיו דרך מקום מרוקן? דרך הכאב על כל מה שהיה ולא יהיה עוד?
<אוף לאן את לוקחת אותי>

עירית_לוי

בשמת,

מה שכן, העצה בקשר לטיפול רגשי, את זה אני ממש מרגישה שאני צריכה. עירית לוי, יש לך רעיון בשבילי?
אני מאמינה בטיפולים רגשיים שמשלבים גם את הפן הפיזי, כלומר טיפולים שנופלים תחת הקטגוריה של טיפולי גופנפש.
באופן אישי התנסיתי ב נשימה מעגלית, שיטת חותמ-מרפא ו שיטת אייפק.

אבל יש עוד המון. את צריכה לקרוא, לשמוע, ולבחור מה מתאים לך.

למשל, עוצמת הרכות - לא חוויתי אבל זה נשמע לי נהדר. הנה עוד הפניות על השיטה דרך גוגל

או הילינג (תקראי את הילינג ריפוי באנרגיה).

_הכאב על כל מה שהיה ולא יהיה עוד?
<אוף לאן את לוקחת אותי>_
בשמת

התיאור שלך כ"כ חי, מדוייק, חד וכואב.
אני הייתי שם. לצערי יותר מידי פעמים, אבל תמיד נשארה התקווה והצורך והרצון לנסות שוב.
גם היום היא קיימת ...
למה שלא יהיה עוד?
הלוואי וכן. לכל מי שתרצה.

_מרגישה פשוט עייפה, עייפה מהחיים ומהתמודדויות הקטנות היומיומית, נגמרה לי כל האנרגיה
ב-ד-י-ו-ק._
בדיוק ככה הרגשתי לפני שנים, אחרי סיפור דומה מאד לזה שאת מספרת.
שכל החיים שלי היו ממוקדים ומרוכזים בהריון (גם עוד לא היו לי ילדים אז, וכבר נורא רציתי). והגרידה רוקנה אותי בבת אחת.
זה לקח המון זמן להתאושש. אני חושבת שבזמן הזה לא כדאי להאבק. לקבל את הכאב, ולהאמין ביכולת ההתאוששות של הגוף והנשמה שלנו.
בשבילי זה כיום זכרון של כאב. זכרון כבר קצת דהוי (אני לא יודעת אם זה מעודד, שהכאב הזה התקהה עם השנים.)

ללא ספק זה גרם לי להעריך ולא לקחת כמובן מאליו את ההריונות שבאו אח"כ, את האימהות שלי, ואת הילדים שלי. זו המתנה שקיבלתי מהחויה הזו, שהיתה אולי הקשה בחיי.
לחיים יש המון כוח.

מבולבלת יקרה,

ראשית

.

מסכימה עם הדברים החכמים שכתבו לך.את כבר יכולה לראות את הדקויות ואת הדרך המיוחדת שכל אחת מוצאת כדי להתאושש, להחלים ולהסביר לעצמה את מה שעברה.
העייפות שאת מדברת עליה היא אמיתית, היא הורמונלית, כך שהיא פיזית ונפשית כאחד, וזה בסדר.

_מרגישה כאילו יש איזה קיר דמיוני שחוסם אותי ולא נותן
לי להמשיך בחיי._
שלושה שבועות אחרי גרידה זה מעט מאד זמן. אל תרגישי רע לגבי העייפות ולגבי השכחה. מהו "המשך החיים" אם לא התאוששות והחלמה לאחר מה שעברת? המשך החיים הוא לא במרוץ כרגע אלא במנוחה, בהאטה-לצורך-החלמה.

[...]פתחתי את הדף הזה כדי לקבל עצות,

אני יכולה לספר מנסיוני מה עזר לי:

הרבה עזרה עם הילד (ולך יש שניים...)
צמצום אחזקת הבית למינימום למשך כמה שבועות (קניות, כביסה, בישול, ניקיון)

הרכבת תפריט מאוזן ומותאם למצב החדש עם דיאטנית, כדי להחזיר אנרגיה.
שימוש בתמצית צמחים סינית שדיאטיקנית התאימה, כדי להחזיר אנרגיה .
תמצית פרחי באך לעידוד שהרכבתי לעצמי.

בנוסף, בשמת א כתבה כל כך יפה שדרך הרחם אנו קולטות את העולם. זה ממש הזמן להקיף את עצמך רק במי שמכיל אותך, תומך ומקבל.

שוב,

, זו תקופה לא קלה, מבלבלת ועצובה, ואני שולחת לך כוחות לבריאות ושלוות נפש במידת האפשר.

מבולבלת יקרה,
אני כל כך מזדהה איתך, בתור אחת שעברה גרידה אחת ועוד שלוש הפלות טבעיות. מה שעזר לי להבין את עצמי, היתה ההכרה שאיבדתי...מישהו, ילד שלי, שיכל היה לגדול ולפרוח. דוקא שאמרו לי לא לחשוב על זה, ולהתייחס לצעד הזה כאל צעד טכני בלבד (מה אמרו? אמרה, האמא הפרטית שלי, שחוותה את זה בעצמה, ולא הבינה על מה המהומה)- הרגשתי הרבה יותר גרוע. ברגע שהבנתי שאני חווה אובדן אמיתי, ולא סתם יש לי "חור" בבטן, התהליך היה טוב יותר. איטי, כואב, מהורהר ומכונס בעצמו, אבל טוב יותר. שולחת לך חיבוק וירטואלי (הלוואי והייתי יודעת גם איך עושים אותו)

_למה שלא יהיה עוד?
הלוואי וכן. לכל מי שתרצה._
אותו הילד שהיה, לא יהיה עוד.
אני מאחלת למבולבלת, שבהחלט יהיה ילד אחר, אם היא תרצה בזה.

כמה עצוב שכל הסיפורים שלכם מחזקים אותי.
טוב לדעת שמה שאני מרגישה זה ממש נורמלי, (זה גורם לי לראות את מצבי בצורה ברורה יותר).
כל כך הרבה מחשבות רצות לי בראש ומאוד קשה להוציא אותם לאור.
נתתן המון עצות, ואני צריכה לשבת בשקט ולחשוב מה מתאים לי.
כל הזמן הזה העמדתי פנים בפני הקרובים אליי, כולם חושבים שהכל בסדר איתי ועברתי את כל הסיפור הזה בשלום.
נורא קשה לי עכשיו לבוא ולומר להם: "קשה לי, אני לא מתמודדת, עזרו לי."
מפחדת לבכות (עד עכשיו לא בכיתי עליו).
מפחדת להיכנס למרה שחורה ואחר כך אני לא יודעת מתי אצא ממנה, מרגישה שלא יכולה להרשות לעצמי את הפריבילגיה הזו.
כותבת עכשיו והדמעות עומדות בקצה העין, ואני לא נותנת להם לצאת.

הבטחתי לעצמי שיבוא אחד "במקום".
מקוה שאצליח.

בשמת, אני קוראת את מה שכתבת לי ומרגישה כאילו
נכנסת לי לתוך המחשבות והוצאת אותן החוצה.
מצטערת שאני דורכת לך על הפצעים.

נורא קשה לי עכשיו לבוא ולומר להם: "קשה לי, אני לא מתמודדת, עזרו לי."

זה שקשה לך לא אומר שאת לא מתמודדת.
זו התמודדות קשה, את לא אמורה לעבור את התקופה הזו לבד. להפך, את אמורה להיות מוקפת באמפתיה ובעזרה.

את יכולה להסביר לקרובים לך שאת עושה כמיטב יכולתך ועדין צריכה אותם מסביב. זה לא אומר שאת נשברת/לא מתפקדת.

מפחדת לבכות (עד עכשיו לא בכיתי עליו).
גם לי היה מאד קשה לבכות.

<האם את מכירה את פורום אבדן הריון תמיכה בתפוז? >

למבולבלת.
הרשי לעצמך לבכות ולהתאבל על מה שאיבדת. כמו שכתבה אור הירח, זה לא צעד טכני.
החברה מסביב משדרת שבעצם לא קרה כלום ועלייך להמשיך מהמקום ממנו התחלת. אבל זה לא כך. ( מנסיון גם באובדן של תינוקת חייה זה המסר ששידרה לי החברה. גם אנשים קרובים. ואוליי ביחוד אנשים קרובים.)
מותר לך להגיד לאנשים הקרובים "חשבתי שהתגברתי אבל קשה לי . איבדתי הריון/ילד."
"קשה לי ואני צריכה עזרה..." כמו שכבר כתבו לך גם ההורמונים שלך משתוללים.
נישמע לי שבאופייך את חושבת שאת צריכה להיות חזקה וזקופה ולא להישבר. אם זה כך....
קבלי את המשל של ערבי הנחל מול קני הסוף הצומחים לאורך הנהר.
קני הסוף בהיותם חזקים וזקופים אם נושבת רוח חזקה הם נשברים. לעומתם ערבי הנחל... בנשוב רוח חזקה מתכופפים וכשהרוח מפסיקה לנשוב מזדקפים שוב.
הרשי לעצמך לקבל כל עזרה שנכונה לך. פיזית, נפשית, טיפול בילדים בבית. וכו
מאחלת לך שתהרי שוב. מאחלת לך שבפעם הבאה זה יסתיים בתינוק בריא (לא במקום) בנוסף.
קבלי

.

לך מבולבלת.
קודם כל, אני חייבת לומר שבאמת העצות של כולן מרגשות אותי. אתן חכמות ובעלות נסיון.
אנסה לתת עוד גוון.
אני אתחבר למשפט שלך- _מרגישה כאילו יש איזה קיר דמיוני שחוסם אותי ולא נותן
לי להמשיך בחיי._
אני לא מבינה בדמיון מודרך אבל אולי כדאי להשתמש בקיר ובדימוי כדי לאט לאט לצאת מחוזקת ממה שאת עוברת.
אז אולי קודם כל לתת לקיר מקום של כבוד. הוא נמצא כי הוא מגן עלייך כרגע. את הלא הראית כלפי חוץ תדמית חזקה, את היית רוצה לבכות אבל את פוחדת. אז דמייני אותו חזק ומוצק אבל בעיקר מאוד מאוד מגונן ותומך. אולי תרגישי שהוא כה מגן שהוא מאפשר לך להישען עליו ולהיתמך בו ואולי לשחרר עליו איזו דמעה (אני מאמינה שהדמעות לא יובילו אותך למרה שחורה אלא יהיו פורקן בריא ומקל).
בהמשך תוכלי לדמיין את הקיר אוורירי יותר, תצבעי לך אותו בדמיון בצבעים שאת אוהבת ותקשטי אותו אפילו. לאט לאט תרגישי שאת יכולה לפתוח בו פתחים לחלונות. ואור חמים ונעים נכנס פנימה.
ואולי בהמשך תרגישי שאת יכולה להעביר את התפקיד של התמיכה לאנשים הקרובים אליך.
מחזיקה לך אצבעות
אני בטוחה שאת תרגישי טוב יותר עם הזמן @}

_בשמת, אני קוראת את מה שכתבת לי ומרגישה כאילו
נכנסת לי לתוך המחשבות והוצאת אותן החוצה_
קראתי היטב את מה שכתבת, ופשוט חשתי מה המלים שלך אומרות לי עלייך. והרגשתי מה בוקע מתוך המלים שלך ואומר לי איפה את.
ובחרתי מתוך כל מה שכתבת את מה שנראה לי מבטא את הדבר הכי מרכזי, וציטטתי אותו, וניסיתי להגיד לך את עצמך כמו שקלטתי אותך מהמלים שלך. ככה אני עושה את זה.
זה הגוף שלך שדיבר, אלה המלים שלך שתיארו אותך.
אני רק הקשבתי, ורשמתי את זה בשבילך.

מצטערת שאני דורכת לך על הפצעים
חס וחלילה, יקירה. אבל אחרי שאני כותבת לך אני קוראת מה כתבתי.
וזה לא דבר רע. חלק מהריפוי הוא לתת לזרימה לחזור, להפסיק לחסום.

לכולנו.
גם אני באותו מצב כמעט. כתבתי על זה בבלוג הריון חצוף.
היום, חודש אחרי, יש לי תור אצל רופא הנשים שלי. בפעם האחרונה שהייתי אצלו הייתי בהריון. מאוד קשה לי עם זה.
הדף שלך, ומה שבשמת כתבה, מעלה בי דמעות - ואני מודה על כך, כי זה ההיפך מלשים את הדברים בצד. זה גם מראה לי שהדחקתי את הדברים בזמן האחרון.
הייתי עסוקה והרגשתי כאילו זה קרה מזמן ולא חשבתי על זה יותר מדי - אבל עובדה, היום אני מבינה שעבר בסה"כ חודש. גם הפנים שלי מתחילות להיות פחות חלקות - היה לי עור נהדר בהריון, וזה גם ממחיש לי שאני כבר לא.
מאוד עזר לי הספר של כריסטיאן נורת'רופ 'גופה של אשה, תבונתה של אשה'.
מאוד מאוד עזרו לי בשמת, תבשיל קדירה וכל המקסימות שכתבו לי בבלוג.

אני מפרגנת לעצמי רביצות על הספה, אכילה, מצבי רוח, פחות השקעה בבנות, פחות השתדלות לנחמדות למעצבנים.
הצטרפנו למפגשים של הוםסקולינג באיזור - מפגשים באוויר הפתוח, באווירה ביתית.
אני הרבה בחשבון נפש עם עצמי לגבי ההריון שהיה ולגבי יחסים במשפחתי: סבתי, אמי, ילדיי, זוגי.

אני מאחלת לך שיהיו לכם רק דברים טובים @}

נישמע לי שבאופייך את חושבת שאת צריכה להיות חזקה וזקופה ולא להישבר. אם זה כך....
נשמע לך נכון מאוד.
ככה זה כשגדלים עם הורים פסיבים.
ביצת הפתעה, כשקראתי אותך על הדמיון המודרך, חייכתי,
רעיון נפלא איישם בלילה.
בשמת, הרגישות שלך פשוט מדהימה.
מעיזה, קראתי את כל הבלוג שלך.
ובחלק מהזמן גם אני הייתי בתוך הסיפור הזה והבלוג שלך
שיתק אותי.
בגלל זה לא הגבתי ולא תמכתי.
ומה שבשמת כתבה, מעלה בי דמעות - ואני מודה על כך,
מחכה שהדמעות יצאו כבר.

ושוב תודה על כל החיבוקים והאיחולים
התמיכה הזו עוזרת לי המון.

שלום, שלום.
לפני כ5 ימים חברה שלי עברה גרידה. התהליך התחיל עוד קודם כאשר לא נמצא דופק בעובר אבל משום מה נתנו לה תיקווה עוד שבוע ורק אז הוחלט לבצע את ההפלה.
מאז ההפלה היא סובלת מכאבי בטן וגב, כאילו כל הגוף מתמוטט. רק כשהיא הולכת לישון הגוף נרגע.(גם היום).
רציתי את עזרתכן, אם משהיא מכירה, עברה כאבים כאלו, האם זה הכאב הנפשי שמדבר פה בצורה כל כך קשה או שזו יכולה להיות דלקת או סיבוך של הגרידה...
או שפשוט לוקח הרבה יותר זמן להתאושש גם פיזית ולא רק 4 ימים כמו שהרופאים אמרו (וכל ימי המחלה שנתנו לה...).
תודה

לאל"א
למה לחכות ולא לגשת לרופא נשים ולהתייעץ בקשר לכאבים. וכן הכאב הוא לא בן 4 ימים אלא בן כמה זמן שלוקח לכאוב פיזית ונפשית. לא כולנו שוים. "שבעה" נמשכת 7 ימים. גם בהפלה יש צורך באבל, לעיתים מתמשך יותר.

תודה על ההתיחסות, אכן זה כמו שבעה!!! לא חשבתי על כך בצורה כזו. חברתי התיעצה עם הרופא שלה שטען שזה לא קשור לגרידה אלא בעיות עיכול.... הוא לא נחמד במיוחד, ובמצבה לא נראה לי שהיא תרצה להתיעץ איתו שוב.

שלום נשים יקרות,
הבוקר התקשרה אליי חברה בדואית שלי.
היא נכנסה להריון לא רצוי,
היא לא נשואה , חיה בשבט במשפחה מאד מאד שמרנית ( אסור לה לצאת בערב למשל) והיא בת 26.
מאד מודעת לעצמה, מחוברת לרוחניות ולעבודה והתבוננות פנימית.

השאלה היא כזו-
לאחר בדיקה רפואית - היא לקחה כדורים כדי לעשות הפלה טבעית.
אך זה עזר חלקית וכעת הורו לה לעשות גרידה.

יש לה התנגדות עלשות גרידה והיא רוצה לעשות הילינג ומדיטציה ודימיון מדורך כדי לעודד הפלה טבעית נוספת של השאריות, של מה שלא נפל בעזרת הכדורים.

האם למישהי יש ניסיון עם זה?
אני חוששת שהיא תאחר את המועד לגרידה, תנסה ותנסה בצורה טבעית ואז מה? אם זה אל יצליח?

הצעתי לה ללוות אותה, כי היא כל כך מפחדת, וחייבת להשאיר את זה בסוד.
אבל לי אין ניסיון בזה בכלל, ואינני יודעת, חוץ מתמיכה רגשית, פרטים טכניים כדי לעזור לה ( הרי ידע עוזר, לא?).

היא מפחדת שכמה סיבות-
הבינה שזה עשוי לקחת זמן- החלמה-
ואין לה תירוץ מתאים לצאת מהבית.
( תבינו- אם במשפחתה יגלו- זה עלול להוביל לסכנת חיים)
אז רציתי לדעת- כמה זמן עורכת הגרידה?
האם מישהי יכולה לכתוב בכמה מילים מהו התהליך?
מה משך ההחלמה?
כמה זמן שוהים בבית החולים?
עד מתי אפשר לעשות גרידה? ( עד אישה שלב של ההריון?).

עוד דבר שנשמע לי מזור-
אבל היא טוענת שהיא קראה איפשהו שגרידה עלולה לפגוע בהנאה מיחסי מין- כי זה מרחיב נורא את הנרתיק.
זה נשמע לי כמו עוד פחד טכני שהיא נתפסת אליו,
אבל אמרתי לה שאני אברר -
האם יש אמת במה ששמעה/ קראה?

אשמח לתגובות, ואעביר לה אותן.
תודה,
דפנה.

_האם מישהי יכולה לכתוב בכמה מילים מהו התהליך?
מה משך ההחלמה?
כמה זמן שוהים בבית החולים?
עד מתי אפשר לעשות גרידה? ( עד אישה שלב של ההריון?)._

אנסה לענות על השאלות,
כעיקרון מגיעים לבית חולים מוקדם בבוקר וכבר באותו יום בערב משתחררים הבייתה. אפשר לדבר עם עובדת הסוציאלית על המצב הרגיש ולדאוג לכך שהיא תהיה הראשונה בתור וכך תצא מוקדם יותר.
את הגרידה יעשו לה בכל מקרה בלי שום קשר לשלב ההיריון כי ההיריון כבר לא קיים, הם צריכים להוציא רק את השאריות.

אבל היא טוענת שהיא קראה איפשהו שגרידה עלולה לפגוע בהנאה מיחסי מין- כי זה מרחיב נורא את הנרתיק
תגידי לה שלידה מרחיבה את הנרתיק עוד יותר, ואני אחרי שלוש לידות וזה לא פגם לי בהנאה המינית.

בקשר להפלה טבעית תכף יבואו חכמות יותר ממני וייתנו עצות.
בהצלחה.

תודה רבה!
יש קשר לשלב ההריון כנראה-
לא הבנתי ממנה- כי היא לא הבינה עד הסוף מהרופא-
אבל אמרו לה שיש סימני חיים ברחם, לא רק שאריות.
לפי מיטב הבנתי אם יש סימני חיים יש עובר, לא? ואולי אני לא מבינה נכון...

זה רעיון טוב לדבר עם העובדת הסוציאלית- ואציע לה לעשות את זה.

תודה.
דפנה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום בנות, רציתי לספר את הסיפור שלי בתקווה שאולי זה קצת יעזור לבנות אחרות כמו שהסיפורים שקראתי בפורום עזרו לי..
אני ובעלי החלטנו שהגיעה הזמן ליצור לנו משפחה קטנה משלנו. הייתי בפרשת דרך בחיים בלבחור מה להמשיך ללמוד.. רוקחות או סיעוד, כשגיליתי את הדבר המדהים הזה כשרואים 2 פסים על המקלון. לא הייתה יותר מאושרת ממני. כמובן שנאלצתי לוותר על הרוקחות מתוך הבנה שלא אחזיק מעמד בזה כאימא טרייה אבל הבחירה הזו נעשתה בלב שלם. אני הייתי מאלו שהחליטו לשמור הכל בסוד עד סוף טרימסטר הראשון.. ומזל שכך. כמה ימים אחרי שגילינו על הכל הלכנו לגניקולוג והוא ראה שק אך עדין לא היה עובר, הוא אמר שזה בסדר וכניראה היה ביוץ מאוחר ושנחזור אליו בעוד שבוע. וואו.. זה היה שבוע כל כך אבל כל כך ארוך כשאתה מבין שאולי משהו לא בסדר אבל מתפלל שאתה טועה. במפגש השני טפו טפו איזו הקלה הרגשתי כשבאולטרסאונד הוא הראה לנו את הקטנטן שלנו ואת הלב שלו זז מהר מהר מהר.. זה מהרגעים שעד שהאדם לא חווה הוא בחיים לא יבין! יצאתי משם בהרגשה של זהו.. את אימא! זה פשוט כל כך מדהים איך נקשרתי אליו עוד לפני שהוא נולד או גדל.. פשוט משהו בי כל כך אהב אותו כי הוא שלי.. הוא גדל בתוכי ולכן גם הרבתי לדבר איתו וללטף את הבטן כשאחרים לא ראו.
בערך במהלך שבוע 8-9 התחלתי לראות מדי פעם הפרשות חומות (בעיקר אחרי קיום יחסי מין) אך קראתי בפורומים שזה טבעי ובסדר וקורא המון להרבה בנות.. זה הרגיעה אותי ולא הרגשתי צורך להיבדק, חוץ מזה ההפרשות היו בקטנה וחומות לא אדומות. היו לי בחילות בבוקר ובערב אבל למזלי זה לא היה נורא וכאב בטן תחתונה אבל לא משהו מיוחד ואופייני לגדילת הרחם. מה שהטריד אותי בהמשך הוא שגם כשלא קיימנו יחסי מין ראיתי במקלחת הפרשות חומות שהתגברו-החלטתי שהשבוע אלך לרופא. זה היה יום שלישי והיתי כבר במהלך שבוע 10, הלכתי כרגיל לעבודה, בסוף היום כשנכנסתי לשרותים ראיתי קצת דם על התחתונית.. אני לא יכולה לתאר במילים איזה פחד וצמרמורת עברו עלי באותו הרגע..הרגשתי שאני לא יודעת מה לעשות..בדיוק בעוד כמה שעות הייתי אמורה לעבור בדיקות גנטיות במרכז לבריאות האישה, התקשרתי לבעלי שיקח אותי עכשיו מעבודה ונקדים כדי לראות גניקולוג. כל הדרך פחדתי לספר לו על מה עובר עלי כל כך פחדתי ממה שיכולנו לשמוע מהגניקולוג בעיקר כי חברה טובה שלי גם עברה הפלה בהריון הראשון שלה.. לפני שנכנסנו לרופא בעלי לקח לי את היד ואמר הכל בסדר זה סתם בדיקה רגילה ואני עניתי שנראה לי שהוא טועה.
כמה דקות אחרי שכבתי עם העיניים למסך האולטרסאונד ועם תפילה בלב.. אבל כשראיתי שהשק לא גדול מספיק ואין בו עובר הרגשתי כאילו הלב שלי נקרע לחלקים קטנים ומתנפץ! התסכול, הפחד, אי יכולת לעקל את מה שאומרים לך באותו הרגע.. פשוט הפכו לפריצת בכי של דמעות..
כל הזמן הסתובבו לי בראש המחשבות שזה לא פייר!! הייתי כבר בחודשיים וחצי וזה פשוט לא פייר!! לקח לי יום שלם להתאושש.. בכיתי המון, עברו אצלי מליוני מחשבות בראש ובסופו של דבר התחלתי לחשוב בהגיון.
אז ככה.. קודם כל אני בשבוע 10+ ולפי דברי הרופא העובר כנראה היה לא תקין ולכן ניספג באיזהשהוא שלב, השק עדין בפנים מה שאומר שעלי לעבור הפלה, אני בשבוע מאוחר לכן זה חייב להיות גרידה.. ואז התחלתי לפחד באמת.. מה עם יקרה לי משהו לרחם?!
הפנו אותי למיון כדי לקבוע תור לגרידה. קראתי בפורומים והחלטתי ללכת על תל השומר. דיברתי עם המיון והם אמרו שעלי להגיעה אליהם למיון נשים וישירות שם לקבוע גרידה אחרי שהרופאים בודקים אותי. יום למחורת נסענו לשם והעברנו כמה שעות בהמתנה ובדיקות, קבענו תור לגרידה לעוד שבוע בדיוק. באותו הזמן יחד עם הפחד שהרגשתי מהגרידה במקביל היה גם גועל שבא לי להעיף ממני את כל מה שבפנים, להתרוקן, להתחיל דף חדש. קראתי מלא על הפלות טבעיות ולא הבנתי למה לי זה לא קורה. יומיים למחרת בלילה זה היה כבר יום שישי התעוררתי מכאבי בטן נוראיים שלא עברו גם אחרי ששתיתי אדווילX2.. בקושי הרזקתי מעמד עד לפנות בוקר(זה היה טיפשי מצידי שישר לא נסעתי למיון) אבל נרדמתי. כשהתעוררתי היו עדין כאבים אבל הם באו בגלים.. כואב דקה ואז כמהדקות מפסיק ושוב כואב..מפסיק.. חיכיתי כמה שעות את רוב הזמן העברתי באמבטיה חמה כי זה עזר להרפות הכאב עד שהסף שלו הגיעה עד כדי כך שהתחלתי לבכות. בעלי ישר לקח אותי למיון נשים של תל השומר.. בקושי הצלחתי ללכת, כמה צעדים ואז התקפלתי על רצפה מרוב כאב.. כמה צעדים וככה שוב ושוב. הייתי עם פד כי ירד לי מאז הביקור האחרון אצל רופא קצת דם עם הפרשות. אחרי שהאחיות מדדו לי דופק ובקושי הצליחו לקחת לי דם הן ביקשו שנחכה מחוץ לחדר לרופא שיקרא לנו. בזמן הזה היה לי כל כך כואב ולא נעים שאנשים יסתקלו עלי איך אני מתקפלת על הריצפה אז הלכתי לשרותים. ננעלתי שם, הורדתי את המכנס וראיתי מלא דם.. נפלתי על הברכיים ניצמדתי לקיר לא היה אכפט לי מלוכלך, חיידקים ולא מהג'יפה שעל הריצפה.. היה כל כך כואב שחשבתי שאני מתה, בנוסף היה התסכול והשוק מכל הדם שמסביב..בכיתי .. בשיא הכאב כשחשתי שהבטן הולכת להיקרע לחתיכות הרמתי את עצמי מעל השרותים ואז משהו נפלט.. המשכתי להגיד בלי הפסקה משוק "אוי ואבוי..אוי ואבוי.." ופתאום באה הרגשת הקלה.. הכאב פתאום עבר בבת אחת..
בעלי הביא את האחיות אלי, הן נתנו לי חלוק והרגיעו שהכל בסדר ושעברתי הפלה טבעית, והכאבי בטן היו דמויי צירים של הלידה. זאת הייתה כזו הקלה..
בהמשך הרופא ראה שלא הכל יצא נשארו מעט שאריות ולכן עלי בכל זאת לעבור גרידה.. תאמת הרגשתי ביש מזל כי גם סבלתי בצורה לא הגיונית (בעלי היה לצדי כל הזמן ואמר שהוא ניבהל ושהייתי לבנה כמו קיר כשהכל קרה) ועדין אני צריכה לעבור גרידה שתמיד יש סיכוי שמשהו יקרה לרחם =/
נתנו לי כדורי ציטוטק להרחבת הרחם (כי הוא נסגר אחרי ההפלה הטבעית אצלי) ואחרי כמה שעות טובות (באמצע הלילה) לקחו אותי לחדר הניתוח כדי לבצע את הגרידה. שכבתי על שולחן ניתוחים רק עם רגליים מפוסקות כמו אצל הגניקולוג עם דמעות בעיניים ואמרתי למרדים שאני מפחדת, הוא חייך ואמר "אל תדאגי עוד מעט לא תרגישי כלום". פעם הבאה שפתחתי את העיניים הייתי כבר עם בעלי בחדר התאוששות, הרופא אמר לו שהכל עבר מצויין. עכשיו עברו כבר כמעט שבועיים ומחא אני הולכת להיבדק אצל גניקולוג שהכל באמת עבר בשלום. אני חייבת להגיד שכמעט ולא היו לי הפרשות אחרי הגרידה וזה אמור להיות טוה כי ההפרשות והדם שיוצא אחרי זה בעצם כל הג'יפה (סליחה על המילה) של הרחם.. אני כבר לא מרגישה כאבים ומתה לחזור לעשות ספורט ולנסות להביא כמה שיותר מהר קטנצ'יק משלי לעולם =)
הסיפור שלי ארוך אבל אם הצלחתי לעזור לפחות למישהיא אחת בלעבור את ההרגשה המתסכלת שחשים אני שמחה.. ולבסוך אני אגיד שבאמת שהכל עובר.. עדין קצת מעצבן/עצוב אבל מרגיש כמו דף חדש ואני אופטימית לעתיד

והכי חשוב שתבינו שבאמת שאף אחד לא אשם לא אתן ולא הבן זוג.. זה פשוט מנגנון טבעי שקיים בטבע שמשהו בהתחלקות העובר לא הלך ולכן הגוף יוצר הפלה על מנת שלא יתפתח משהו לא תקין.. בהצלחה לכולנו ומחבקת את מי שקוראת את הסיפור וצריכה כתף תומכת!

באופן טבעי

באופן טבעי