דברים שאמא אמרה לי

אמא אחת יכולה לגדל עשרה ילדים אבל עשרה ילדים לא יכולים לגדל אמא אחת .

ואם כבר, אין דף כמו דברים שאני אומרת לבתי (בסגנון הדף הזה)
אז אציין את הדבר כאן:
כשהבת שלי קופצת במקרה על הספה או מציירת על השולחן בטעות, אני אומרת לה:
"את צריכה לשמור על הסלון הזה, הוא יהיה שלך כשתתחתני, את תקחי אותו אתך לבית שלך"

טוב, האמת? זה כבר נפלט לי כמה פעמים!

אה, ועוד משהו שאמא שלי אומרת לי עד היום:
"הבת שלך היום מחזירה את כל מה שאת עשית לי"

"אם את לא רוצה ללמוד אל תלמדי, העיקר שתהיי בן אדם (טוב)"

" איזה יופי את כותבת, ממש מרגש אותי, ואת שלא למדת שום דבר, כלום"

שמעתי באיזה מקום שאבא של יאיר לפיד (ברח לי השם לרגע) היה אומר לו משהו כמו: "לא חשוב איזה ציון תביא, העיקר שתהייה שלם עם עצמך, שתהיה בטוח שעשית כל מה שיכולת, בכדי לעבור את המבחן הזה" - וזה כל כך יפה.
.

"הבת שלך היום מחזירה את כל מה שאת עשית לי"
זה האח של: "נראה איך תרגישי כשהילדים שלך יתנהגו אלייך ככה"

_"הבת שלך היום מחזירה את כל מה שאת עשית לי"
זה האח של: "נראה איך תרגישי כשהילדים שלך יתנהגו אלייך ככה"_

ואצלנו: "חכי חכי שיהיו לך ילדים. את כבר תראי מה זה".

שמעתי באיזה מקום שאבא של יאיר לפיד (ברח לי השם לרגע) היה אומר לו משהו כמו: "לא חשוב איזה ציון תביא, העיקר שתהייה שלם עם עצמך, שתהיה בטוח שעשית כל מה שיכולת, בכדי לעבור את המבחן הזה" - וזה כל כך יפה.
מספרים על חמותי שהיתה בת 15 וחזרה יום אחד הביתה עם ציון שלילי במבחן. אמה הפטירה מבט על המבחן, ואמרה: "המורה אידיוט".

מספרים על חמותי שהיתה בת 15 וחזרה יום אחד הביתה עם ציון שלילי במבחן. אמה הפטירה מבט על המבחן, ואמרה: "המורה אידיוט".
זה נשמע כמו אבא שלי (אצלנו: "המורה מטומטמת").

שליחה על ידי שרה_ק* » 13 מאי 2005, 09:27

_ומשפט המחץ שלו:
כשהייתי קטנה ובטיול הייתי משתובבת או משהו או לא רוצה לעשות מה שאמרו לי, ולא היה לו כוח להתעסק אתי בדרך. אז היה שומר בבטן. ובבית, כשהייתי חוזרת לי שמחה וטובת לב, ברגע שהיינו נכנסים בדלת היה מנחית עליי את המציאות המרה:
'חכי חכי, יש לי עוד חשבון ארוך אתך...'._
מצמרר. מה הוא עשה לך? הרביץ לך בחגורה?

שליחה על ידי שרה_ק* » 13 מאי 2005, 09:28

במקומך הייתי קודם כל בורחת מהבית הכי רחוק שאפשר
כילדה קטנה לברוח? חה, לאן?

שליחה על ידי Manty_T* » 13 מאי 2005, 10:57

לא שרה, עכשיו! היא עדיין גרה עם בבית הוריה וכבר אינה כ"כ קטנה

שליחה על ידי תמר_ס* » 13 מאי 2005, 11:53

"אני כבר סיימתי את ביה"ס" או "אני בבי"ס כבר הייתי"...
אמא שלי היתה אומרת משהו דומה שרצינו עוד תינוק.
אני כבר גמרתי ללדת, עכשיו תורכם".
נורא עצוב הדף הזה. ממש נותן הרגשה שהרבה הורים עסוקים באושר של עצמם יותר מאשר בזה של הילדים שלהם. לא מבינה את זה. זה לא קשור אחד בשני? הרי אנחנו הכי מאושרים בעולם כהילדים שלנו מאושרים, לא? ככה אני גם מרגישה שההורים שלי מתנהגים איתנו.

אמא שלי תמיד אמרה לי:
"עדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים"

הכוונה היתה טובה - שיהיה לאן להתפתח, לקבל השראה מאחרים שהם טובים וכו'

אבל בפועל, זה גרם לזה שרוב הזמן הייתי "זנב לאריות" כלומר הלכתי למקומות שהיו מאתגרים, והייתי שם בין החלשים.

זה לא עושה טוב לבטחון העצמי.

"הלוואי ותהיה לך בת דומה לך"....
זה יכול להיאמר גם לחיוב.

"עדיף להיות זנב לאריות מאשר ראש לשועלים"
אני חושבת ש זה המשפט שסיבך גם לי קצת את החיים.
שיפוטיות לשמה.
המוח ה'ילדי' שלי אףףף פעם לא הצליח לתפוש את ההיררכיה הזו, בין האריות לשועלים.
למה שועל פחוּת ערך מאריה לעזעזל?? ואיך זה שאין בסיפור הזה אמצע? כי הכי טוב זה להיות באמצע, גם של האריות וגם של השועלים.

הכי טוב זה להיות באמצע, גם של האריות וגם של השועלים.
הכי טוב, בעיניי, זה פשוט להיות. ללא דירוג וללא ציון על אף סקאלה.
יש המון בהישגיות הזו שהחדירו בנו שסיבך את החיים בין אם אתה בקרב האריות, השועלים או האווזים.

אחרי שקראתי את הדף הזה פתאום המשפטים המעצבנים של אמא שלי , שעד היום היא לא חוסכת ממני נראים לי כל כך קלים ולא נוראיים .
אמירות כלליות לגבי המראה המרושל שלי והבלאגאן בבית שלי תמיד היו ותמיד כנראה יהיו .
עכשיו שקראתי את הדף הזה האמירות החיוביות שלה נראות לי גן עדן של אמא .
מאז שאני זוכרת אותה ואת מערכת היחסים שלנו זה כלל משפט אחד נעים שניים מעצבנים חבוק נשיקה ריב צרחה .
אין דרך להמלט מאמא שלי אז מצאתי דרך ללמוד לקבל אותה.
ובסופו של יום היא החברה הכ טובה שלי .

הכי טוב, בעיניי, זה פשוט להיות.

הלוואי שהיינו יודעים איך לחזור למקום הזה, היום, אחרי שכבר הוטמעו בנו כל-כך הרבה "אידאות"...

הכי טוב, בעיניי, זה פשוט להיות. ללא דירוג וללא ציון על אף סקאלה.
כן, זה באמת ניסוח מוצלח יותר @}

אמא של נבט, כל החלק הראשון של דבריך- מתאים גמלי.
בחלק השני- אני רוצה להיות ולא מצליחה...
אשרייך!

הדף הזה מזכיר לי את הקטע הבא שקיבלתי עם באי מייל על היחס לאמא בכל גיל. לא בדיוק הנושא, אבל בכל זאת..

בגיל 4 אמא שלי יכולה לעשות הכל!
בגיל 8 אמא שלי יודעת המון! באמת המון........
בגיל 12 אמא שלי כנראה לא יודעת הכל.
בגיל 16 אמא מיושנת כל כך וחסרת תקנה!
בגיל 18 האישה הזקנה הזאת???...עבר זמנה...
בגיל 25 טוב, ייתכן שיש לה מעט ידע בנדון...
בגיל 35 לפני שנחליט, בואי נתייעץ עם אמא.
בגיל 60 מעניין מה אמא הייתה חושבת.....
בגיל 65 מי ייתן ויכולתי לדבר שוב עם אמא.......

שליחה על ידי רווית* » 16 מאי 2005, 10:10

האי מייל הזה הכי מדוייק ואומר הכל, וחבל שאי אפשר קצר בו פה ושם.
וגם לי יש הרבה מה להוסיף, והנה מחר אמי מגיעה אלי ומשום מה בזמן האחרון היא נורא מציקה לי עם כך שאני מובטלת ולא יצא ממני כלום וחושבת שאני רוצה לחזור בתשובה רק בגלל שאני רוצה ילד נוסף, אז אמרתי לה שיש לי סידורים מחר ושאני אאחר קצת, על מנת לא להיות כלכך ביחד...ההמשך עוד יבוא ,פשוט חייבת ללכת לרופא.

שליחה על ידי רווית* » 17 מאי 2005, 09:03

דברים שאמא ואמא שלה אמרו לי, מספיק משפט מחץ בשפת הלאדינו של סבתי כדי שאני ארגיש מפגרת , בילדות היו כל מיני אמירות וקללות, ותמיד גירשו אותי כמו איזה זבוב טורדני, גם כשהתחתנתי לא נגמר הסיוט והתחילו ההשוואות שעשו אמי וסבתי ביני לבין גיסתי -אשת אחי שהיתה מוצלחת ביותר, אני זוכרת 10 שנים אחורה לקחנו אני וגיסתי חוג תפירה והצגנו את עבודותנו הראשונה בפני סבתי ואז סבתי אמרה לאימי בלאדינו זאת לא יודעת כלום מהחיים שלה, ותראי את כלתך איזה מוכשרת, כלתי הבינה היטב את השפה וחייכה באושר לעצמה. תודה סבתא זה זכרון מתוק. היום כשיש לי ילדים גם אני מוצאת את עצמי בזמן כעס אומרת דברים שמקווה שלא יחוקקו בלבם, ומוצאת את עצמי נפגעת גם מהם...ולגבי אמי כן היא תמיד תהיה אוזן קשבת אבל גם בקורתית ודווקא עכשיו כשאני מתקשה למצוא עבודה ומתקשה בכלל למצוא את עצמי היא פשוט יורדת עלי :חבל שלא למדת תראי מה יצא ממך, היית צרכה להיות כמו גיסתך, ולמה הבית לא מסודר ותראי איך היא מסתדרת ומשפצת יפה, וחבל וחבל וחבל..

אם הבנים שמחה (, יום אחד הבנתי שגם אני כבר גדולה , בוגרת בשפת המבוגרים , הבנתי שיש לי יתרון על אימי , יש לי מודעות למצב ביננו ( לה אין מודעות כמעט לכלום ) . לאט לאט טפטפתי לה את האני מאמין שלי , ובמקביל הפסקתי לנסות לשנות אותה .
זה מאוד לא קל , הרבה חריקות והעלבויות משני הצדדים בהתחלה , אבל בסופו של יום אני גרה לידה אני מבלה איתה כמעט כל יום ( בעיקר עכשיו עם נבט ) . וזה שווה .
ועוד דבר אחד ,עזר לי מאוד טפול בדמיון מודרך

רווית

אני מקווה שקראת את כל הדף, בנוסף לציטוטי אמהות יש כאן כמה דברים ללמוד על התמודדות ויחס לביקורת. בטח יש גם דף כזה איפשהוא...

למה את לא מגדלת ציפרניים
את צריכה לרדת קצת במשקל
תעמדי זקוף
את צריכה להתלבש קצת יותר אלגנטי/ לגילך
אולי תבואי איתי למספרה/ פדיקור
בואי נקנה לך איזה תיק יפה
את חייבת לעשות קצת ספורט

< חייבת לציין שאני שוקלת בהתאם לגבהי וגם די יפה...>

את צריכה להתלבש קצת יותר אלגנטי/ לגילך
את לא יודעת ללכת בשמלה, תלבשי מכנסיים!
עוד לא החלטתי אם זה טוב או רע. היא תופרת לי מכנסיים יפות ונשיות וגם כמה חצאיות...
(אולי זה בכלל שייך לדף נשים לבושות באופן טבעי)

כשקראתי את רשימת המשפטים שאבא של שרה ק אמר לה, למרות הכאב שהיא בוודאי גרמה לה הרגשתי שהלוואי שאבא שלי היה מראה שבכלל אכפת לו ממה שאני עושה או לא עושה. הוא פשוט לא אמר כלום ולא התעניין אפילו קצת. מטחים כאלה מראים לפחות שיש רגש.

תעמדי זקוף.
את זה אני שומרת דוקא לזכותה. עד היום אני זקופה.

"החצאית הזאת מתאימה לגבוהות ורזות."

תרגום מפולנית: את נמוכה ושמנה.

אני רוצה לדבר בנושא התמודדות עם מטענים של דברים שאמא אמרה לי, ובכלל הפצעים שאני מרגישה שטבועים בי בהקשר של התייחסויות של שני הורי. ביחס לאימי הפצעים קשורים להרבה משפטים והתייחסויות שלה, ובהקשר לאבי הפצעים קשורים גם למשפטים שלו, אך הרבה להתרחקות שלו.
אני ובעלי עושים הדרכה זוגית בשיטת "אימגו". מבחינתי התחלתי את הדרך לשם באתר הזה

, כשקראתי על הספר של הארוויל הנדריקס "לבסוף מוצאים אהבה" , מדריך לזוגיות בשיטת אימגו. (אני רוצה בהזדמנות זו להביע את רחשי ההוקרה שלי לאתר הזה ולתכנים הנהדרים שיש בו

.) הקשר של זה לנושא הדף הוא שבמסגרת התרגילים הזוגיים יש תרגיל שמאוד חשוב לי והוא ריפוי פצעי ילדות בעזרת הבן זוג.
בגדול אחד מבני הזוג מדבר מהמקום של הילד שהיה , בגיל מסוים, והשני הוא ההורה. והכל מאוד ספציפי, למשל "אני מיכל ואני בערך בת 10" ו"אני חיה, אמא שלך".
ו יש סדר דברים שבו הילדה מיכל מספרת לאמא שלה מהם הדברים שהיא עושה שמכאיבים לה, ומהו הדבר שבמיוחד מכאיב לה, ואז הבן זוג בתפקיד האמא מכיל את דבריה.
להמשך יש כמה גירסאות מתרגילים שונים .

הבן זוג בתפקיד האמא אומר איך הדברים צריכים להיות ולמה מגיע לה והגיוני שיתנהגו אליה באופן שבו היו צריכים להתנהג אליה.
הבן זוג בתפקיד האמא שואל מה היא מבקשת , מה הדבר שהיא רוצה ממנה (מהאמא). ואחרי שהילדה אומרת מה היא רוצה, הוא אומר למה הוא רוצה לתת לה את הדבר הזה, ולמה זה מגיע לה (והוא בתפקיד האמא).

החוויה שלי מהתרגיל הזה היא של ליטוף עדין ומרפא על הפצע. הפצע נמצא עדיין, אך שכבת גלד מתווספת מעליו.
זהו.
אני מוסיפה כאן קישור לאתר ישראלי של אימגו שיש בו אינפורמציה על השיטה ועל סדנאות (השתתפנו באחת , וזו היתה חוויה משמעותית מאוד לשנינו) . אני מברכת את הטוב שהוסיפה לחיי ומקווה שעוד אנשים יהנו ממנה.

www.imagoisrael.com

תראי איך את נראית. אף אחד לא ירצה אותך....
וכמה שהיא צדקה !!!!!!!! עד גיל 45 במשקל 90 ק"ג אכן "אף אחד לא רצה אותי" ומתי בכל זאת מצאתי את אהבת חיי המופלאה?? אכן. כפי שאמא שלי נבאה.. כשירדתי כמעט 40 ק"ג. (למרות שהוא טוען.. שלא בגלל זה.. וגם במשקל של 120 ק"ג הוא עדיין היה מתחיל איתי.. )

שליחה על ידי תום* » 27 יוני 2005, 23:37

תפסיקי לבכות, אחרת אני אתן לך סיבה.

איך שנאתי את המשפט הזה! אני חושבת שהוא אצלי בראש רשימת השנואים.

"הלוואי ותהיה לך בת דומה לך"....

אצלנו זה היה (ועדיין) בדיוק כמוך. (אני לא אתנגד. אני אשמח להראות לאמא שלי איך להתייחס אליה...)

"אני מקווה שתיוולדנה לך רק בנות." (לא מזמן, כשדיברנו על-כך שאנחנו לא מתכוונים לחתוך לבננו שום אבר שלא מזיק לו.)

את בדיוק כמו דודה שלך (שבעיני אמא שלי נתפשת כקרה, מרוחקת, ומי שנטשה את הבת שלה.)
כמה שאת דומה לאבא שלך (שעזב את כולנו, אחרי שהתעלל באמא שלי.)

ועוד משפטים שלא שמעתי פה, וכנראה חיזקו אצלי את הפמיניזם:

תהיי יפה ותשתקי.
טוב, טוב, תפסיקי להתפלסף. (נאמר על כל דבר שלא הבינה.)
אל תדברי כל-כך הרבה.
זה שונה, הוא בן. (על כל מה שניתן לאחי ונאסר עלי.)
תוותרי לו, הוא סבל הרבה. הוא הכיר את אבא שלכם יותר זמן ממך. (כדי לתרץ את כל מה שאחי עשה לי.)
אם תהיי חכמה מדי אף אחד לא ירצה אותך. תפסיכי להתחכם.
לא תמיד צריך להיות כל-כך חכמה.
פרא אדם.
מה פתאום קרטה? לכי ללמוד בלט. הנה, אני למדתי בלט. (בסוף היא הרשתה לי ללמוד קרטה, אחרי שאנס סדרתי תקף כמה ילדות ברחוב שלי.)

וגם: תום-בוי, תום-תום. (בימים בהם זה עוד לא היה שמי הרשמי.)
היו זמנים שהיא החלה להפנים שאני לא "אישה" לפי הקריטריונים שלה, והחלה בעיתות חיבה לדבר אלי בלשון זכר. אהבתי את זה מאוד, אבל זה הפסיק יום אחרי שיצאתי מהארון.

ומצד שני: יא עיני, יא רוחי, יא אלבי. אללא ינעם עליכי (ביציאה מהמקלחת.) אנא בחובק, כם אל בחר וסאמאקאתו. (אני אוהבת אותך, כמו הים ודגיו.) נשמה שלי. כפרה.
לא אכפת לי אם מי תתחתני, ערבי, יהודי, לבן, שחור - מצדי שיהיה ירוק, העיקר שתהיי מאושרת.

אמא שלי יודעת להיות מקסימה במזרחית ומגעילה באשכנזית.

מדהים!!
הדף הזה פשוט מדהים..
ולא עולה לי לראש אף לא משפט אחד של אמא'שלי...שתחיה.
אולי בהמשך..

לכי במרחק של מטר ממני. שלא ידעו שאת הבת שלי. (כי לבשתי את החולצה שהיא לא אהבה.)
ובגיל 35 לראשונה בחיי שמעתי: "סוף סוף אני גאה בך.." (כשלבשתי חולצה שהייתה מאוד יפה בעיניה.)

שליחה על ידי נוקי* » 28 יוני 2005, 04:06

"כשאת נכנסת הביתה, השמש זורחת"

"כשאת נכנסת הביתה, השמש זורחת"
מותר להשאיל כדי להגיד לבת שלי?

אמא שלי לנכדה שלה: "תיראי איך אמא נוטשת אותך"
אחרי שהשארתי את ביתי/נכדתה בידיים שלה לדקה כדי לקרוא לאבא של האפרוחית...

"אני הכי חכמה בעולם" (על עצמה)
"אין לי זמן לבקר אותך בבית חולים" (כשהעליתי רעיון על אופניים או אופנוע, אחד מן השניים)
"אני מאחלת לך שיהיו לך בנות שיתנהגו כמו שאת מתנהגת" (כשכעסה עלי)
"את עושה רק מה שאת רוצה !" (בביקורת ובמרירות)
"את תדרכי על גוויות " (- בשביל לעשות מה שאני רוצה )
"אני יודעת הכי טוב מה טוב בשבילך " (היה לי על זה וויכוח תיאורטי איתה לפני שנה, שבו לא הצלחתי לשכנע אותה שהיא לא אובייקטיבית )
"כואב לך הראש ? זה בגלל שאת לא אוכלת נכון ולא ישנה מספיק ! "
"רק רותי ילדה טובה, היא אוכלת את כל מה שבישלתי " (מופנה כלפי כל אחד מהילדים שהוא לא רותי, כולל אותי)
"כשיהיו לך ילדים את תראי שאני צודקת"
"את חושבת שאת הכי חכמה ואז את נופלת "

אפשר משפטים של אבא? "אם תקשרי את חייך עם לא יהודי אשב עלייך שבעה" ! (והוא כבר יודע מה זה לשבת שבעה על תינוקת שנפטרה לו בגיל שנה. איך הוא יכול לבחור באבל מרצונו שוב???????? )

אני חושבת שזה הדף הכי מדכא פה באתר

משפטים של אמא וגם של אבא:

לא נורא יש לך עוד תשע..(בעת חבישת אצבע פצועה)
גם אם תלבשי סתם שק - את יפה.
איך יכול להיות שאת יוצאת יפה ומסודרת מחדר כזה מבולגן?
חכי שיהיו לך ילדים משלך...(היום היא אומרת ש..לא התכוונה ברצינות)
קראתי בעיתון הבוקר ש- יש לימודים/דירה/עבודה בדיוק בשבילך..
איך אפשר לישון עד הצהריים?
נו? מה מתקדם עם...(כל דבר שאמור בעיניה להתקדם)
ומה אם תרצי להיות זמרת? (כשזרקתי לפח את ה"פלטה" ליישור שיניים)
יש לך אחים קטנים...(התנהגות כזאת לא מקובלת..)

ורק שמישהו יפול למלכודת סיפור לידתי וילדותי ה"מחוננת"..
"העיניים הגדולות והאצבעות הארוכות, כל כך יפה, שמרוב התרגשות עצרנו בדרך הביתה כל כמה דקות כדי לבדוק אם היא אמיתית.." "היא היתה מקריאה סיפורים לילדים בגן, הגננת כל כך אהבה אותה.."

שליחה על ידי נוקי* » 29 יוני 2005, 01:26

אמא מאמצת - go for it
אני אנסה עכשיו לדבר מהלב בלי להפעיל ביקורתיות ושיפוטיות, אוקיי?
יכול להיות שכולם כאן מנסים לפרוק מהלב את שצרבו להם בילדותם וחושבים שעל ידי כך זה יעלם. אני מרגישה שזה לא כך. אני רואה שלכולנו יש את אותה אמא פולניה (בשם אחר) עם אותם הביטויים שהן שמעו, מן הסתם, מהאמהות שלהן. הן הרי אוהבות אותנו המוווון. אז איך המשוואה הזאת עובדת? נראה לי שהן עשו את הטוב ביותר שידעו, והשתמשו בכלים היחידים שהיו להן. אני מרגישה שהדרך היחידה לעשות "קונטרול זי" (undo) ל"תוכנה" הזאת שצרבו בנו היא להבין, לחמול, לסלוח ולאהוב. עד כאן - ידע. איך עושים את זה? טוב נו, לא טענתי שאני יודעת את הכל... אבא שלי פעם אמר לי, כשחייתי בארה"ב ונורא התגעגענו, שצריך להמציא שיטה להתרומם קצת מעל פני כדור הארץ, לחכות שהוא יתקדם בסיבוב ואז לרדת איפה שאנחנו רוצים. אמרתי לו: "יופי של רעיון. איך עושים את זה?" תשובתו היתה: "אני הבאתי את הרעיון, שמישהו אחר יחשוב על הדרך..."
אז אני לא יודעת איך מכילים ומוחלים, אני מנסה, אבל אני יודעת שלהתחרבש בתוך אימרות הכנף האלו עושה לי רע נורא, אז אני מעדיפה להתמקד בדברים הטובים כמו כשאת נכנסת הביתה השמש זורחת_ או _את השמש שלי .
אני בעוונותי הרבים גם שילחתי כל מיני פנינים בכיוונה של ביתי, כי עליהם הרי גדלתי. אבל תמיד הקפדתי לאזן לה את זה בדברים טובים כמו ביום שנולדת זכיתי בפיס . מקווה שהצלחתי לאזן... ימים יגידו. בשנה האחרונה אני מרעיפה עליה חיבוקים ונישוקים כל הזמן ובכל הזדמנות אומרת לה שאני אוהבת אותה. וכל השאר, שאלוהים יסלח לי, שהיא תמחל לי ושנדע רק לאהוב ולקבל אחת את השניה וכל אחת את עצמה - כמו שאנחנו.
ואני אוהבת את כוווולכן ושולחת לכן המון אהבה

נוקי, אני כבר התייחסתי פעם להצעה שאת מעלה פה: שהסליחה תרפא.

ומה שכתבתי בערך זה שאלה שני דברים שונים:
זה שאני אומרת שכואב לי, זה לא אומר שאני כועסת או מאשימה.
אני סלחתי וסלחתי וסלחתי. אבל הפצע שנפצעתי עדיין פעור.
זה לא משנה שאין אשמים בסיפור הזה. אני פצועה עד עמקי נשמתי.

(הדוגמא שהבאתי אז:
שאם מישהו יעשה תאונה ויוריד לשני רגל. אז גם אם בשום פנים זו לא הייתה אשמתו, וגם אם השני יסלח לו בלב שלם, עדיין העובדה היא: שעכשיו חסרה לאותו אדם רגל.)

הסליחה היא רק חצי ריפוי, וזה המון. אבל העובדה היא שהאיבר שנכרת כבר נכרת. וזה ממשיך לכאוב.
ואולי יש דרך להצמיח אותו מחדש.
השאלה איך?

השיתוף כאן מאוד עוזר לי, (ואולי לנו).
קודם כל להכיר לעומק בפגיעה שנפגעתי. שאני עדיין פגועה.
לראות בעיניים פקוחות איך זה ממשיך ללכת אתי.
עובדה היא שאני ממשיכה להתהלך בעולם עם תחושה שאני לא רצויה, אותם משפטים של דחייה ממשיכים להדהד במוחי, ואין לזה שום קשר לשאלה אם הוריי היו אשמים או לא.
אז ההבנה הזאת היא חשובה. לראות איך זה משפיע על חיי היום.

ההבנה למשל שהתחושות האלה שלי אין להן בסיס במציאות, אלא הן שידור חוזר של הקולות ששמעתי בילדות.
וההבנה הפתאומית הזאת עד כמה הצורך שלי באהבה הוא לגיטימי לחלוטין.
זה עוזר לי יותר לחבק את עצמי.

ואם מסתכלים איך דברים דומים קרו להרבה מאתנו - זה מביא אותי להבנה עמוקה עד כמה אנחנו פצועים. כמעט כולנו. וכמה צריך להתייחס זה לזה בחמלה.

מעבר להבנות האלה, אני מקווה שיש דרכים לריפוי של ממש.

נראה לי שבאמת שיטת האימגו ע"פ הספר 'לבסוף מוצאים אהבה' יש בה פוטנציאל להביא לריפוי. אלא שזה רק כשעושים עבודה משותפת עם בן הזוג.
ואם בן אדם רוצה להתרפא בעצמו? לא יודעת. בטוח שיש דרכים. אני עדיין לא מצאתי...

שהן עשו את הטוב ביותר שידעו
זה משפט ש"מוציא אותי מדעתי"..בכל פעם מחדש.
הטוב ביותר שידעו....זה לא מספיק טוב.

מרעיפה עליה חיבוקים ונישוקים כל הזמן ובכל הזדמנות אומרת לה שאני אוהבת אותה.
ומצד שני, זה - נפלא.

אני חושבת שזה הדף הכי מדכא פה באתר
אבל גם מאד משחרר.

זה שאני אומרת שכואב לי, זה לא אומר שאני כועסת או מאשימה.
זה כל כך כל כך נכון

להבין, לחמול, לסלוח ולאהוב
נכון, אבל זה תהליך. אני בתוכו כבר לפחות כמה שנים, אבל לפעמים ניראה לי שאני ניתקעת בקיר. לפעמים ניראה לי שכמה שאני מנסה הפער גדל. אני מרגישה לפעמים שעד שגם היא לא תבין, תחמול ותסלח לעצמה, לאמא שלה, וגם לי, זה לא ירפא. ניראה לי שגם היא מאד מנסה, רק לה קשה יותר כי החסכים שלה גדולים יותר.

ולאהוב זה לא תמיד מספיק. כמה פעמים היא "הכריחה" אותי להגיד שאני אוהבת אותה. הרבה פעמים סוחטת את זה ממני לפני אנשים אחרים. מחפשת אישורים. לפני שנה היא הצליחה להוציא ממני בפעם הראשונה "אני שונאת אותך" אמיתי (לא כזה של גיל ההתבגרות

). לא אמרתי לה את זה, אבל יש "עדות" לכך במחברת שלי. באותו הרגע הרגשתי שחזרתי אחורה כמה שנים.

שליחה על ידי נוקי* » 29 יוני 2005, 22:42

אמא מאמצת, יש לי המון תובנות. איך ליישם אותן? שאלת השאלות. פעם ראשונה שנדהמתי נוכח שינוי אצלי אל מול אמא שלי היה כשלושה חודשים לתוך הלימוד אצל ימימה (נפלה בידי הזכות ללמוד מפיה שני שעורים!), כאשר בשיחת טלפון עם הורתי, היא כמובן אמרה לי מה עלי לעשות עם ביתי, ופעם ראשונה בחיים שלי שהרגשתי שהיא לא הצליחה להזיז אותי, קרי, לגרום לי לכעוס. אמרתי לה בשקט רגוע לחלוטין: "לא שאלתי אותך, אמרתי לך!". השתררה דממה בצד השני של הקו, ואז אמרה: "אה" ובזה תם הסיפור. הייתי מאושרת עד הגג. זה היה לפני 8 שנים בערך... מאז אני מנסה ליישם את התובנות שלי, פעמים ביתר הצלחה מפעמים אחרות אבל לאורך התקופה אני מבחינה בשיפור. היתה תקופה שטיפלתי בכעסים שלי מולה בעזרת הומור. זה היה נפלא. יש פעמים שאני אומרת לעצמי שוב ושוב כמו מנטרה - "את לא נותנת לה לזעזע אותך במקומך" ואני מאושרת מכל הצלחה ולו הקטנה ביותר.

אני מרגישה לפעמים שעד שגם היא לא תבין, תחמול ותסלח לעצמה, לאמא שלה, וגם לי, זה לא ירפא. אני לא מסכימה איתך. במצב כזה את נותנת לה המון כוח. את נותנת לה שליטה בחיים שלך. כל אחת מאיתנו צריכה לשאוף לעשות את התיקון שלה. לא לקחת אחריות על מישהו אחר ולא לתת אחריות למישהו אחר. מתוך השינוי שלך אם יבוא גם שינוי אצלה (חוק שיווי תדר) מה טוב. אבל לך יהיה טוב כיוון שלא תצליח להפעיל אותך כמו קודם. קאפיש?

ולאהוב זה לא תמיד מספיק. במידה והאהבה לא באה ממקום נקי. אהבה ללא תנאי, אהבה מתוך לב פתוח מלא נתינה. מאוד קשה להיות במקום כזה עם כל התוכנות זבל שרצות לנו כל כך הרבה שנים בלב. אבל ככל שרמת המודעות שלנו עולה, כך עולה היכולת שלנו, כי כבר קשה לנו להיות במקום לא טוב מולה. זה יותר מידי כואב כי כבר טעמנו טעמו של מקום נקי יותר. כמו שאמרה פעם מדריכה שלי באחת הסדנאות: כל עוד אני מכבסת בנהר, הכל בסדר. ברגע שלמדתי לכבס במכונת כביסה, החזרה לכביסה בנהר תהיה לא נוחה ואף כואבת.

לפני שנה היא הצליחה להוציא ממני בפעם הראשונה "אני שונאת אותך" אמיתי
לאור היחסים הנפלאים (באמת) שיש לי עם הורי, מצאתי את עצמי מסוגלת לאמר לאבי, בהיותי בת 19 שאני שונאת אותה. פעם ראשונה ואחרונה שהשתמשתי בביטוי כה חזק כלפיה. אבי הצדיק, שיכול לאהוב ולהכיל אותי עד אין קץ, היפנה את תשומת ליבי לכל התכונות הטובות שלה, אמר שמאוד מצער אותו לשמוע את זה אבל בטוח שיבוא יום, כשאתרחק ממנה קצת (פיזית), אלמד להעריך אותה. היום, אני הרבה יותר מקבלת אותה ובאמת באמת אוהבת ומעריכה אותה. עדיין כועסת על השטויות, אבל מסוגלת לאהוב באמת, בו זמנית. אני גם רואה כמה היא השתנתה לטובה. עברה את התהליך במקביל אלי, רק שיש דברים שחזקים ממנה, כל תוכנות הרעל שנצרבו בליבה מההורים שלה. היום, הטוב ביותר שהיא יכולה נמצא במקום הרבה יותר טוב ואני אוהבת אותה מאוד. טוסט עליה

ומצידי - אני רוצה שהם יחיו עד שאני אמות ושלא ילכו דקה אחת קודם.

פלוני אלמונית, את צודקת מאוד. הכאב נשאר חרוץ עמוק בתוכינו כי עם השנים הוא הפך להיות שלנו. אמנם השלב הראשון והחשוב שאי אפשר בלעדיו הוא שלב הזיהוי. ברגע שאנחנו מזהים, זה הזמן לעצור ולהגיד תודה ליקום. להתמלא שמחה. כיוון שזה מראה לך שעלית מדרגה. שאת נמצאת במקום שמסוגל לראות ולא מדחיק יותר. רק מהמקום הזה את יכולה להתחיל לעבוד. וואחד עבודה שיכולה לקחת שנים רבות. אחד הדברים שנחוצים באופן אבסולוטי במקום הזה הוא אהבה וקבלה עצמית. שם צריך להתחיל. ו-לא, אי אפשר לעשות את השיעור הזה לבד. אל תנסי אפילו כי רק תצאי מתוסכלת יותר. זה הזמן לקרוא ספרים ואולי אפילו להצטרף לסדנת מודעות (לא הפורום, לדעתי). אני לא יודעת איפה את גרה, אבל אם היית גרה בצפון, הייתי יודעת לאן להפנות אותך. אני מצאתי שדרך כל הסדנאות שעברתי, הצלחתי לעזור לעצמי בצורה מדהימה. להגיד לך שאני "מוארת"? ממש לא! אבל אני שמחה עם כל "צעד תינוק" קטנטן שאני מזהה שעשיתי ומאוד גאה בעצמי. אם הייתי מנסה לבד לא הייתי מצליחה.

שמחה שמצאתי, למה? למה מוציא אותך מדעתך מאמי? זאת האמת לאמיתה! לפני 40 שנה לא ידעו מה זה דיסלקציה, תייגו את הילדים האלו כילדים מפגרים ושלחו אותם למוסדות אחרים. הם השתמשו אז בכלים ובידע שהיו זמינים להם, ועשו כמיטב הבנתם. אז אפשר לכעוס עליהם? דרך אגב, אפשר לכעוס, זה רק לא יביא תועלת לאף אחד. אותו הדבר לגבי חינוך. כל תחומי החיים שלנו נתנו תנופה אדירה ב-40 השנים האחרונות, כמו שלא קרה ב-200 השנים הקודמות. לפני שזה קרה, לא היו להורים שלנו הידע והכלים להבין. מי שלא יודע לדבר סינית, לא יוכל לעזור לסיני בהכוונה. הם לא ידעו, פשוט לא ידעו והזיקו לנו, בתום לב, לא מזדון. על מה הכעס? כשאת כועסת על דבר כזה, את לא במצב של לקיחת אחריות על החיים שלך. ואם את רוצה, כמו כולנו, לשפר את איכות החיים הרגשית שלך ולתת יותר מקום לנשמה, הצעד הראשון הוא חמלה. חמלה כלפייך וכלפי ההורים. אחרת מתקיימת תקיעות.

עוד פעם אני משתפכת. שמישהו יעצור אותייייי

הרבה אהבה

נוקי יקירה,
לא יודעת איך הסקת שאני כועסת, אולי כדאי לי להבהיר שאני יוצאת מדעתי, לא משלוותי ובטח לא בכעס. ברור שאני מבינה את הרציונל שמאחורי ההגדרה "אמא מספיק טובה", כן, גם אני למדתי בשיעורים האלה..
אני לא מקבלת את הטענה הזאת - לא היו להם כלים, לא ידעו על דיסלקציה וכו', אמא אמורה, לדעתי, להכיר ולדעת את ילדה מ..הבטן, מההקשבה, מהידיעה העתיקה. נקודה.
אמא שמתעלמת מתחושות הבטן שלה לגבי ילדה היא לא אמא מספיק טובה. ולא משנה למה היא לא קשובה..(זה לא היה מקובל, כך סברו אז, כך היה נהוג וכו').
ושוב אני מדגישה, הדברים נאמרים ללא כעס, בהבנה מוחלטת, אפילו באמפטיה...
אז הרשי לי לעצור אותך.... ממש נסחפת... אני מאתגרת אותך להרחיב על הנושא של איכות חיים רגשית.
אולי זה לא המקום...אני מזמינה אותך לדף שלי.

כולי ציפייה...נוקי

, לאט לך יקירה, קחי ת'זמן.

שליחה על ידי נוקי* » 01 יולי 2005, 00:27

אוקיי, חזרתי. קצת מתסכל שצריך לפעמים לחכות יום עד שיש תשובות. אני מרגישה כמו ילדה קטנה ב-wonderland רוצה עוד ועוד, ועכשיו! אז כמו שאמרתי, ההתמכרו הזאת לא מאפיינת אותי. אני כל היום מול המחשב בעבודה וכשאני מגיעה הביתה, לא רוצה ל'סתכל על מסך. מרגישה שאם אשב עוד רגע מעל מקלדת - אצרח. וכשאישי * אומר לי שיש לי דואר, אני אומרת לו "מחרכך" ולפעמים לוקח לי חמישה ימים לקרוא את הדואר שלי. ממש מצחיק אותי המצב הזה. חה חה חה...

אני מכנה אותו אישי ולא בעלי. למה? או, אז אני אגיד לכן. הגבר מכנה אותה "אשתי". אז למה אנחנו מכנות אותו "בעלי" שגזור מתוך המילה "בעלים של" - owner? אם "בעלי" עובד, אז הוא צריך לכנות אותה "בעלתי". לא? חה חה. אבל אם אני אשתו, אז הוא - אישי. נכון או כן?

לא עלה בדעתי להיות "מובילה". מעבר לזה שאני לא יודעת איך לפתוח דף שלי מבחינה טכנית, אני (מתוך פירגון עצמי לוהט...) לא חושבת שאדע מה לכתוב. ואולי אתייבש? ואולי אף אחד לא יקפוץ לבקר? מהזה מבאס מצב כזה, אה?! אז אולי אחכה עוד קצת, לצבור בטחון קצת...

שמחה שמצאתי, זה משפט ש"מוציא אותי מדעתי"..בכל פעם מחדש המשפט הזה שלך הביא אותי לחשוב שכעסת. כי בשפה שאני מדברת, לצאת מהדעת הוא צורה אחרת של להגיד שאני כועסת. אז אם לא פגעתי במילימטר, איתך הסליחה. אבל עוד פעם סליחה, גם מההסבר החדש שלך עולה תחושה של תסכול, שהוא פורמט אחר של כעס. אלא אם כן גם עכשיו אני לא מבינה טוב.

אני לא מקבלת את הטענה הזאת - לא היו להם כלים, לא ידעו על דיסלקציה וכו', אמא אמורה, לדעתי, להכיר ולדעת את ילדה מ..הבטן, מההקשבה, מהידיעה העתיקה. נקודה. אם את לא מקבלת, אז את לא מקבלת וזו זכותך המלאה. אבל אם תרשי לי, אביע בכ"ז את דעתי. אמנם אמא אמורה להכיר ולהבין, בהגדרה שלה כאמא. 9 ירחים אמורים לחבר אותה לאינסטינקטים האימהיים הבסיסיים ביותר. אבל, וזה לדעתי אבל גדול, בין מה שאמא אמורה לבין מה שהיא מסוגלת, יש לפעמים מרחק. ושימי לב שלא השתמשתי באחת המילים שאת השתמשת - לדעת. רק אלוהים יודע כליות ולב! ואנחנו כאן, בעולם הזה, הננו בני אדם וברגע שנולדנו, התחלנו לעבור תהליך שיכחה שהלך והתגבר במקביל לתהליך בניית האגו שלנו. וככל שאנחנו מתבגרים, אנחנו מתרחקים מהידע שאיתו נולדנו ומהנשמה והמשימה שלה. לאט לאט אנחנו מתחילים לספוג את כל הרעלים הרגשיים (דון מיגל רואיז) שעושים לנו פצעים בלב ובכל הגוף הרגשי שלנו. כשאנחנו מגיעות לשלב של אמהות, אנחנו פתאום צריכות להתמודד עם כל הרעלים האלה שלרובם אנחנו אפילו לא מודעות. היום, רמת המודעות בעולם עולה ואני מודה (במובן של תודה) שאני חלק מהתהליך הזה. ההורים שלנו וכל הדורות אחורה, לא היו במקום הנפלא שבו אנחנו נמצאות, ואפילו לא ידעו לזהות שהן מורעלות. הרי לא הגיוני שכל האמהות שלנו הן נשים רעות ולכן גידלו אותנו כמו שגידלו. שעשו לנו מעשים נוראיים בזדון ובכוונה תחילה! לכן לא כל כך ברור לי מה את לא מקבלת פה. זה כאילו שאת אומרת: אני החלטתי ואתם לא תבלבלו אותי עם העובדות

אמא שמתעלמת מתחושות הבטן שלה לגבי ילדה היא לא אמא מספיק טובה. וואלה, איזה משפט שיפוטי! גם אמא כזאת עושה את הטוב ביותר שהיא יודעת / מסוגלת / יכולה. אפילו אם אני חושבת שאני יכולה לעשות את התפקיד הזה יותר טוב ממנה, עדיין אין לי זכות לשפוט אותה.

סיפור מדגים:
אמא שלי, שתחיה, לא לימדה אותי לפתח את הטעם האישי שלי, ואני מכוונת את דברי לנושא של בגדים, נעליים וכד'. לאורך כל הילדות שלי עד שיצאתי מהבית כאשה צעירה, היא תמיד לקחה אותי לקניות והכתיבה לי מה יפה ומה לא וממש הכריחה אותי לבחור (עלאק) במה שמוצא חן בעיניה עלי. זה גרם אצלי לשני דברים: אחד, לקח לי הרבה שנים לקבל בטחון בבחירה שלי. שנים רבות לא הייתי מסוגלת להחליט מה אני רוצה, כי הייתי רגילה שאני רוצה מה שהיא רוצה, אבל אם היא לא על ידי כשאני קונה, אני לא יודעת מה אני רוצה. הדבר השני שזה גרם, שאני נשבעתי לעצמי שלבת שלי אני לא אעולל את זה. והנה דוגמא למימוש השבועה שלי. הג'וניורית היתה בת שלוש ואנחנו באנו ארצה לביקור מולדת. הסבתא המאושרת לקחה את עצמה ושני הדורות שאחריה לקנות סנדלים לנכדה. מצא חן בעיני שלושתינו זוג מסויים שבא בשתי קומבינציות של צבעים. האחד כחול-ירוק והשני ורוד-סגול. כמובן שהורתי ואני אהבנו מיד את הכחול-ירוק (אני אהבתי את הקומבינציה הזאת עוד כשהיה no-no אופנתי מוחלט). אבל המצייצת, ראה זה פלא, אהבה את הוורוד-סגול. למרבה צערה של הסבתא, אני הייתי שם כ"באפר" ולא יכלה להכתיב. אסון. הגדולה מתעקשת על ירוק-כחול והקטנה מתעקשת על ורוד-סגול. ואני בחירוף נפש יוצאת להגנת הקטנה. אמא שלי אומרת לי: היא רק בת שלוש, איך את נותנת לה להחליט? ואני אמרת: "נכון, אבל היא צריכה לנעול אותם, לא את. אז היא תחליט איזה צבע היא אוהבת יותר. התבצע מו"מ קצר, והקטנה נענתה לבקשתי רק למדוד כדי שנראה. מדדה ופסקה לא. אמרתי יהי כן. ורוד-סגול הוא הצבע המנצח של היום.

מה שעבר לי בראש היה "אוף, שוב היא בטריפ של שליטה" ומה שעבר לי בלב הוא "אוקיי, זה מה שהיא רוצה, וזה בסדר, אבל לא תמיד אנחנו מקבלים מה שאנחנו רוצים והנה השיעור הקטן הראשון שלה. תיקח - טוב, לא תיקח - גם כן טוב". אבל לא היה בי כעס על נסיון ההשתלטות, והיתה בי שמחה על כך שעשיתי מה שחשבתי שנכון - בלי לכעוס עליה.

אני מאתגרת אותך להרחיב על הנושא של איכות חיים רגשית אני מוכנה להיענות לאתגר, אבל אוי לאותה בושה - אני לא מבינה מה הוא... אנא פרשי לי מה כוונתך ב איכות חיים רגשית ואין לי בעיה לעבור עם הדיון הזה אלייך הביתה (לדף שלך). יש כוס קפה? העוגיות עלי...
הרבה אהבה

נוקי יקירה,
הרשתי לעצמי לפתוח לך נו קי, ותשובותי אלייך שם.
אם לא נראה לך פשוט שני שם/בטלי...כרצונך, פשוט נראה לי (סליחה ומחילה על ה...חוצפה..) שהדיון כאן הלך לכיוונים אחרים קצת. (-:

נוקי ו-שמחה שמצאתי, נדמה לי שאני מבינה את מקור האי-הבנה ביניכן.
ולדעתי זה קשור להבחנה שהעליתי לעיל.

נוקי, את אמרת את המשפט 'זה הטוב ביותר שהאמהות שלנו ידעו לעשות' ושמחה שמצאתי אמרה שהמשפט הזה מוציא אותה מדעתה.

אני חושבת שנוקי התכוונה לומר שאין טעם לכעוס על האמהות, משום ש'זה הטוב ביותר שידעו לעשות'.
ו-שמחה שמצאתי מסתכלת על זה מהכיוון של הילד הפגוע, ואומרת שהידיעה הרציונאלית הזאת לא עוזרת לו, כי 'הטוב ביותר' הזה בכל זאת פגע בו.

בעצם יוצא לדעתי שאין חילוקי דעות ביניכן.
כי, נראה שכולנו מסכימים בערך על:
א. שאין מה לכעוס על האמהות או להאשים אותן, משום ש'זה הטוב ביותר שידעו לעשות'.
ב. שלמרות ש'זה הטוב ביותר שידעו לעשות' ושאנחנו כבר לא כועסים ולא מאשימים, אנחנו מאוד נפגענו מהיחס שלהן. והפגיעה הזאת לרוב נשארה אתנו.
ושהידיעה הרציונאלית ש'זה הטוב ביותר שהן ידעו לעשות' לא מצמצמת את מידת הפגיעה שנפגענו ושאנחנו עדיין פגועים.

כרגיל, בהירה ומבריקה.IYI

לכבוד שבת
מעט על "זיכרון":
"הזיכרון מעביר את הטמיר בחביון הנפש לפני השכל, בשעה שרכסי-המוח בהווה נתקלים בדברים הדומים שבעבר - לשם תיקון העתיד".
(א.ל. גרוסמן)
נדמה לי שזה די מסכם את הדיון האחרון. מן סיכום שמסכים עם כולם, וגם נותן תיקווה.
דברים שאמא אמרה לי - זיכרונות, בגוף, ברגש, בשכל..
שבת שלום

שליחה על ידי נוקי* » 02 יולי 2005, 00:18

תודה, שמחה שמצאתי. לכבוד הוא לי על הכבוד שאת עושה לי.
יאללה, מוזמנות אלי לליהוג על כוס קפה. עוגיות אחרי הדיאטה... סתםםם

אתם קולטים שאיפשהו כולנו עדיין מסתכלים על אמא ואבא שלנו כ
כל יכולים ואלוהיים - וכך נפגעים קשות כשהם לא עומדים בציפיות שלנו?

_אתם קולטים שאיפשהו כולנו עדיין מסתכלים על אמא ואבא שלנו כ
כל יכולים ואלוהיים - וכך נפגעים קשות כשהם לא עומדים בציפיות שלנו?_
רחוקה מזה שנות אור... כבר לא נפגעת קשות, והוריי רחוקים מלהיות כל יכולים...(גילינו את זה ברגע שנפגענו, לא? מתי זה היה...בגיל 10,12...), עם זאת, מודה, שהם יקרים לליבי ולכן אני מקבלת אותם כפי שהם. בדיוק כמו שהם - מאז ומעולם, מסתבר, קיבלו אותי כפי שאני. (לקח לי המוווווווווווון זמן ליישר קו עם עצמי בקשר אליהם, אבל זהו.). הגיוני?

שליחה על ידי נוקי* » 03 יולי 2005, 18:13

אני גיליתי את זה בגיל מבוגר יחסית, ובכלל לא בהקשר אלי. כאשר אבא שלי עבר ניתוח לב פתוח בפעם הראשונה, לפני
כ-20 שנה, חיכיתי עם אימי מחוץ לחדר הניתוח עד שהעבירו אותו למחלקה. כשראיתי אותו אחרי הניתוח מונח על המיטה, קטן ותשוש, בגוף הלום טרואמת הניתוח, הוא פתאום כבר לא היה אלוהים. הוא היה בשר ודם חלש ותלוי. אוי כמה הגילוי הזה היה כואב! אבל גם נתן לי זפטה של התעוררות לכיוון הבגרות. התחלתי אז תהליך משלי ופתאום קלטתי שאני אדם מבוגר בפני עצמו, ומותר לי לעמוד על שלי גם אם זה לא מקובל עליהם.

קראתי את הדף ויש לי מה להוסיף - בתקופה שאני גדלתי חשבו שילדים צריכים לאכול הרבה גם אם הם לא רוצים ולא צריכים וגם לא נתנו אפשרות בחירה - היו תכתיבים רפואיים מה צריך לאכול.
כאשר לא רציתי לאכול אמא היתה אומרת ואבא מוסיף: בהודו יש מיליוני ילדים רעבים ואת לא אוכלת? לי היה פה גדול ועניתי - אז תשלחו את האוכל להודו... או שאמא היתה אומרת כל הבוקר עבדתי קשה ובישלתי ואת לא אוכלת? ותשובתי: לא ביקשתי ממך לבשל, אני אוהבת רק סלט. זה נשמע מצחיק אבל עד היום יש לי סיוטים מהויכוחים ההם על אוכל וברור שעל ילדי לא לחצתי בעייני אוכל. (אגב, שמעתי מעוד בני גילי שזה היה סגנון הדיבור של אמהות אז).
חשוב לדעת שאימי לא היתה פולניה - וקשה לי להבין את השגעון שלה בנושא האוכל. (משפחתנו נמצאת בארץ ישראל כבר מראשית המאה ה-19. ברור שאז כולם היו חרדים אבל הורי כבר היו חילונים גמורים).
צריך להגיד גם דברים טובים: אף פעם לא אמרו לי שאני יפה או לא יפה - לא ייחסו לזה חשיבות. הורי היו אנשים משכילים ובעיקר אימי הקדישי שעות רבות לשיחות איתי על כל מיני נושאים, כוכבים, ספרים, אומנות וכו' - אח"כ גם עם אחותי הצעירה ממני בלמעלה מ-7 שנים. אימי עבדה קשה בשעות היום אבל בערב מצאה זמן לשיחות האלה. לא היה רדיו או מחשב או טלוויזיה אבל היו ספרים והספרים נשארו אהבתי הגדולה. אבי שוחח איתי על נושאים אחרים ועד היום כאשר הם כבר לא חיים יותר מ-20 שנה אני פתאום חושבת: על זה צריך לשאול את אימא -למשל, על העיר העתיקה בירושלים וגם ילדי שגם הם גדולים אומרים לפעמים את זה סבתא או סבא היו יודעים.
ובנושא יופי - כאשר אני הייתי קטנה תלתלים נחשבו ליפים ולי היה שיער חלק והצטערתי על כך. כפיצוי היו לי צמות ארוכות ועבות הרבה שנים עד שנמאס לי לטפל בהן. אז איך אמהות אומרות לילדות שהשיער המסולסל מכוער? ובכלל איך אפשר להגיד לילדים שהם מכוערים או טפשים?

אמא שלי מעולם לא אמרה לי שהיא אוהבת אותי.
כשהעלתי בפנייה את הנושא היא אמרה: אני לא צריכה להגיד לך את זה, זאת האחריות שלך לדעת.
וזאת לא האחריות היחידה שהוענקה לי.
היא הייתה אומרת לי (יותר מפעם אחת) שאילולי היו לה ילדים - היא הייתה מזמן מתאבדת.
ואני ילדה קטנה (הייתי בתחילת היסודי) הבנתי שהחיים הם סבל, ולא רק שאני לא יכולה לעזור לאמא שלי, אני אחראית לסבל, לא בגלל שעשיתי משהו לא טוב (כך שאני לא יכולה להועיל אם אעשה משהו נהדר), אלא מעצם קיומי.

וכשהייתי מתנגדת להחלטות שהיא מפילה עלי, היא הייתה אומרת: חכי חכי שתהיי אמא.

ופעם אחת, הייתי חולה ונשארתי בבית, אמא שלי ביקשה שאסדר את המטבח, וסידרתי.
כשהיא חזרה הביתה, הלכתי איתה למטבח ולהראות לה. היא הסתכלה ושתקה.
שאלתי: נו, נקי?
היא ענתה: כמו הפרצוף שלך.
מאז לא דיברתי איתה יותר. והיא מתפלאת למה הבת שלה שונאת אותה.

אני חושבת שזה נורא, מעליב ולא הוגן להשליך כזאת "אחריות" על ילדה קטנה.
התגובה של אמא שלך היתה כל כך ביקורתית ולא מפרגנת
ככה לא מתייחסים לילדים!

>מאוד מקומם, אצלנו היה בדיוק אותו דבר<

חייבת להוסיף - אני אומרת לקטנטונת שלי כל הזמן שאמא שלה אוהבת אותה מאוד, אפילו שהיא עדיין לא מבינה.
אין סיפוק גדול יותר מלרפא את כאבי הילדות בעזרת הילדים שלנו.

אוף. הדף הזה כל כך קשה. איך אם בכלל מנקים הכל??

איזה דף קשה ומבלבל...
אמא שלי, מלכת הסתירות הפנימיות, אשה חמה וקרה, אוהבת ומבקרת, מכשילה ומרימה... יחס אמביוולנטי שכנראה כבר לא שיתנה.

"את יפיפייה"
"תפסיקי ללכת עם חולצות צמודות, זה עושה לך בטן"
"את נורא מוצלחת"
"לא חבל על בזבוז הזמן הזה?" (כשהחלטתי לא ללכת ללמוד אלא לחכות עוד קצת ולהבין מה אני רוצה לעשות עם עצמי כשאגדל
"מה יהיה איתך?"
"מה אני אעשה איתך?"
"קלפטע" - חזר אצלנו המון
"כי ככה אני אמרתי" (אחד השנואים עלי, כיוון שאמא שלי תמיד חינכה אותי - במסגרת הדיכוטומיה הכוללת - להאמין שלכל דבר יש סיבה טובה, ולא סתם קריזה של מישהו...)
"את הביצית הכי מוצלחת שלי" (אני מאד נהנתי, אני מניחה שאחותי קצת פחות אהבה לשמוע את זה...)
"אני דואגת/מפחדת/עצובה בגללך" (ועל זה אפשר לכתוב מגילות שלמות, על אמא שלא משחררת, פעם אני אפתח על זה דף נפרד, אבל לא עכשיו).
"נורא נעלבתי ממך" (בעיקר בפעמים שבהן אני נעלבתי ממנה עד מוות והיא לא הבינה למה...)

שני דברים מעצבנים שהיו אצל אמא שלי (סה"כ היא היתה ממש בסדר, רק אחרי שהתחתנתי משהו בתקשורת שלנו השתבש משום מה), שניהם קרובי משפחה מדרגה ראשונה של התשובה-שהיא-לא-תשובה "ככה":

אני שואלת בהתקוממות "מה פתאום?!" על whatever, והיא עונה: "מה פתאום? פיתום ורעמסס"

"למה? כי כך נהוג" - תשובה שתמיד השתיקה אותי, פשוט מרוב תדהמה שאמא שלי, הכי אינדווידואליסטית מכל האמהות שהכרתי, יכולה להוציא כזה משפט מהפה (ונשבעתי שאני לעולם לא אשתמש בו. עוד לא הועמדתי במבחן).

הנה משפט שאמא שלי אמרה לי:

את רוצה לבכות? ואין לך סיבה ממש? אז תבכי קצת ותרגישי יותר טוב. (ולעיתים נדירות: אולי נבכה קצת ביחד).

"לידה זה לא נורא כואב, כמו כאבי מחזור."

אפשר משפט על אבא?
אם את לא רוצה להכאיב לבן שלך יומיים (יעני.. לא עושה לו ברית ) אני אמות ויכאב לך כל החיים

תכניסי את הבטן!
תתחילי לרזות.... (לא, אני לא סובלת מעודף משקל קיצוני)
יש לך רגליים ארוכות ויפות.... (מאידך גיסא)
בשנים האחרונות, כשאומרים לנו יותר ויותר שאני דומה לה, היא מוסיפה - 'אל תדאגי, את יותר יפה ממני.' לא בכעס, באמת באהבה למראי.
כשלא התקבלתי (בניסיון הראשון) למגמה ריאלית בתיכון, חשבתי ללכת למגמת ערבית. היא אמרה: 'אין לך כישרון לשפות'. אני חושבת שעד עכשיו לא השתחררתי מזה לחלוטין. רק אחותי (שבעצם, בגלל ההשואה אליה אימא שלי אמרה שאין לי כישרון לשפות, כי אחותי באמת תותחית בשפות) טורחת להשמיע באוזניי מדי פעם שיש לי! יש לי כישרון לשפות! אני טובה גם בזה! כפרה.
יש עוד כמה זניחים, כמו - אם מסתכלים על מים שרוצים שירתחו, לוקח להם יותר זמן!

נזכרתי בעוד משהו - כששאלתי אותה איך יודעים אם רוצים להתחתן עם מישהו או לא... היא ענתה - 'כשאת מרגישה שאת רוצה להיות איתו כל הזמן.'

נזכרתי אחרון בהחלט - כל ציון על עבודה או מבחן מתחת למאה (הרוב היו כאלה...) שהייתי מספיק טיפשה לספר לה עליו, היא היתה שואלת - למה לא מאה?

את יודעת למי מראים חצי עבודה? (התשובה הנכונה: לחמור!) ... במקרה ששואלים שאלה על מתי זה יהיה מוכן, או למה זה בלי משהו, או מה עם ה... וכו'.

>פפרי רוצה לציין מראש שהאמהות של כולם נראות לה כמו פיס אוף קייק ליד האמא שלה הפרטית...<
זה לא מה שהיא אומרת- זה בעיקר איך- זריקת הראש קדימה ואחורה (איך להסביר את זה בכלל??) והטון המתנשא והמבט הכועס / מזלזל כשהייתה (ועדיין) אומרת:
אל תדברי שטויות, בסדר?? כשהייתי צריכה יישור שיניים/חזיה/משקפיים/שתגן עליי מאח שלי הגדול ממני ב-11 שנה/רציתי לעבור לבי"ס אחר/היה לי חום ולא יכולתי להתעורר.....
הבנת בטח לא נכון כשהייתי מספרת איך הילדים בביה"ס התעללו בי/קיללו אותי/עמדו כל הכיתה ושרו לי שיר [ולא שיר אהבה...] (מכות וזה, אתם יודעים. לא מזמן היתה כתבה על ילדה בירושליים שעברה יום אחד את מה שאני עברתי במשך שנים ואיך שהיא לא מוכנה לחזור לביה"ס ונתנו לה להשאר בבית..... איך שלי לא האמינו לי אףפעם, עד שיום אחד חזרתי עם סימנים, וההורים וביה"ס עשו מעט מדי ומאוחר מדי (כיתה ג') ואמא שלי הגיבה כמובן ב אל תדברי שטויות המפורסם שלה כשביקשתי לעבור בי"ס...)
כשהיא אומרת נתנו לך הכל והכוונה זה שיעורים בפסנתר/שח/באלט/כו' , כשמה שבאמת הייתי צריכה זה אהבה אליי כמו שאני....
למה את לא יכולה להיות כמו אח/ותך ו... (לנקות/לעשות שיעורים/ללכת לחברים) כי אני הביצית הפחות מוצלחת שלך (בהשראת מי שהיתה הביצית הכן מוצלחת של אמא שלה...). כי יש לי ADD ואני לא מסוגלת להתרכז? כי אין לי חברים בכלל? כי כשהייתי מציעה לתלות כביסה זה לא איך שאת אוהבת, ועדיף שאני לא אגע בכלים כי אני שוברת אותם ואוי ווי, ואני לא יודעת איך לשטוף את הרצפה אז את שוטפת אחרי? כי אני זה אני, ותפסיקי להשוות אותי?
לא מעניין אותי כמה אחרים קיבלו, את המאה אחוז שלי - לעומת המשפט הקודם- מה זה לא אמביוולנטי...... אבל באותה נשימה- 94? אם היית לומדת יותר היית מקבלת 100 שבעיניה זה אולי מראה כמה היא סומכת עליי שאני יכולה הכל, אבל בשבילי זה כזאת סטירה- תראי, כמה שאת מנסה- זה לא מספיק..... אז פשוט הפסקתי לנסות.
כשכולם אשמים בזה שאני לא מסתדרת איתם (כמו האחים שלי, כמובן!) - יוסי חבר שלי מזה כמה שנים (בתקופה אחרת של חיי) , החברה שלי מהצבא, המורים ליוגה, הרבנים/רבניות, ה"חברות האלה שלך" - כולם משפיעים עליי לרעה.... במיוחד הרבנים האלה, שרוצים שיחזרו בתשובה כדי שיהיו להם כלות לבחורים שלהם...... (?????? הם בד"כ לא מתחתנים עם בעלות תשובה, אבל מילא...)
מה עשיתי לך רע??? - את באמת רוצה לשמוע? או שאת שואלת את זה כי את בטוחה שאת מושלמת, ואף פעם לא טעית, ובגלל זה את כל-כך תוהה ולא מבינה על מה אני כועסת?? (רמז, התשובה השניה היא הנכונה.)
אני יודעת שאת רוצה שנמות כבר, אבל מה לעשות, אנחנו עוד חיים. (ולא בנימה פולנית, אלא רצינית, כאילו אני באמת חושבת ככה... ע"ע משפט הבא.)
אני יודעת שאת חושבת ש.... בעיקר בגיל ההתבגרות- מאיפה את יודעת מה אני חושבת.... אה, שכחתי זה כתוב בספרי הפסיכולוגיה של החינוך.... אז את בטוח צודקת...
כשסיפרנו (יוסי ואני לפני 100 שנה בערך.) שאנחנו רוצים להתחתן, והם הגיבו בזלזול- והושיבו אותנו לשיחה על- כמה עולה להתחתן, והאם הוא באמת בטוח שהוא רוצה להתחתן איתי, כי אני תמיד הפסקתי כל דבר שהתחלתי ובטח אני אעזוב גם אותו, והאם הוא רוצה באמת להיות איתי? (תוהים על בחירתו.....) והוא יצא בשוק ואמר- אני לא מבין, למה הם לא שמחים בשבילך, ולמה הם שואלים אותי למה, ואם אני בטוח שאני רוצה אותך? מה, הם לא אוהבים אותך? [לא התחתנו אמנם, אבל זה לא משנה!]
כשעסקתי ביוגה- אז זה כת שסוחפת ומבלבלת אותי, כשרציתי לשפר בגרות- את בטוחה? שלא נוציא עלייך עוד פעם כספים ועוד פעם לא תצליחי. (וואי איזה מוטיבציה, תודה!), כשחזרתי בתשובה אז זה סתם שגעון, כי אני מטורפת.....
ומה, עכשיו - אני כל הזמן אהיה בבית ורק אעשה ילדים ואוכל? מה, אני לא אעשה כלום עם עצמי? מה עם כל מה שהם נתנו לי (חוסר בטחון, וחוסר בטחון, וגם קצת חוסר בטחון?), מה, אני לא אלך עכשיו לאוניברסיטה, ומה אני אעשה בחיים שלי??

בחתונה שלי- חברה שלה באה לצעוק עליי איך אני מתנהגת אליה (תלינו תמונות שלא מצאו חן בעיניה....).
בהריון שלי היא כל הזמן איחלה לי שיהיו לי ילדים כמוני ושאני אסבול מהם כמו שהיא סובלת ממני.
לפני כמה ימים עברתי על פניה, ונגעתי בה בטעות, היא הסתובבה וצרחה עליי- תגידי לי, את מטורפת!!??
מצד אחד "כל הילדים שלנו גרו אצלם אחרי החתונה" בשלב זה או אחר (אחותי במשך 6 שנים..... ואח"כ בקראוון, ולא שילמו להם חשמל אבל עשו חשבונות של אלפי שקלים...) אבל אני עלוקה, וזה שיש לי כיסוי ראש לא עושה אותי ליותר טובה... אבל מצד שלישי הם לא מוכנים לקבל כסף כדי שיסתמו את הפה על העליקות שלי.
היא אומרת לאחותה שאני מתפרזטת, ו "את יודעת איך זה היום, הכל בעזרת השם" בעוקצנות מגעילה.
שמתי תמונה של הבן שלי על המחשב, מהברית- היא צרחה עליי להוריד אותה, כי יש שם קצה של פרצוף של גבר מתפלל והיא לא מוכנה כאלה דברים אצלה במחשב!!!!

לא חשוב איזה ציון קיבלתי בעבודה או מבחן (לא הייתי תלמידה טובה במיוחד), אמא שלי תמיד אמרה לי שהיא גאה בי כי עשיתי כמיטב יכולתי. |אייקון חיוך מריר|

והיא מתפלאת למה הבת שלה שונאת אותה.

אני רוצה לאהוב את הילדים שלי איך שהם צריכים שאוהב אותם.... אני רוצה לזכור להגיד להם שאני אוהבת אותם ושהם טובים ומוצלחים- הרבה פעמים, ושידעו את זה.

ר' שלמה קרליבך אמר שצריך להגיד לילדים כל יום כמה הם יפים,כמה הם חכמים,כמה הם מתוקים...
ואפילו יש שיר כזה(של גלאנץ)

שליחה על ידי נעה* » 01 ינואר 2007, 16:28

רציתי לכתוב ובדיוק אמא שלי התקשרה ונזכרתי כמה היא נהדרת.
היא באמת אשה טובה. היא באה מבית קשה מאוד, עם הורים שהיו לי סבא וסבתא נפלאים אבל כהורים שלה היו לא קלים בכלל. אמא פולניה אורגינל ואבא סוער. היא למדה לגדל את ילדיה אחרת ממה שגידלו אותה.

הכל לטובה (על כל פספוס, קושי, כאב)
מעז ייצא מתוק (כנ"ל)
עזבי, זה באמת לא נורא, זה בסדר (כשאיחרתי אליה, הברזתי לה, או עשיתי דברים שבעיני אמהות אחרות הם סוף העולם. היא לא יודעת לנטור טינה)
היא מעולם לא לחצה עלי למצוא חבר, או להתחתן. גם היום, כשאני רווקה בסוף שנות ה-20, זה לא משהו שמהווה עניין מבחינתה.
ציונים מעולם לא היו מדד לשפוט אם אני טובה או לא.
כשהייתי צריכה עזרה בשיעורים או בכל תחום אחר, תמיד קיבלתי אותה.

ומצד שני:

איך את לא יודעת לגזור ישר? לא לימדו אתכם בשיעורי מלאכה? (אמירה ששילמתי עליה בייסורים איומים ובהבנה המופרכת שאני פשוט לא מוכשרת)
אם את לא שוטפת כלים, איך תנהלי משק בית? (דווקא יפה מאוד, תודה)
אז תתחילי לעבוד בתור מזכירה, ואז תתקדמי בחברה (בשנים שלא מצאתי עבודה במשרה מלאה במקצוע שלי, האהוב עלי מאוד. מבחינתה הסבה מקצועית זה עניין של מה בכך, העיקר שיהיה כסף. הייתי אז בתחילת שנות ה-20 לחיי)
לא שוחחנו מעולם על אהבה, סקס, יחסים. לא לימדו אותי לאהוב את עצמי ואת הגוף שלי.

היום היא משגעת אותי, ומצד שני אני שמחה שיש לי אותה. היא באמת אשה טובה.

והנה דברים שאמא שלי אמרה לי:

זה יגמר בבכי
בהמה
לך לא יהיו בנות (יש לי שני בנים)
לא נכון (על כל דבר)
את הפראיירית של עינת (חברת הילדות שלי)
יש ילדים שהאבות החורגים מרביצים להם (כשהתלוננתי על בן זוגה שמירר את חיינו בילדות
יש לך יותר מזל משכל
אני אעשה הכל בשבילכן (מעולם לא קיימה)
תקני לי סגריות (באמצע בילוי עם חברים / תוכנית טלויזיה / לימודים לבגרויות / שינה)
דנההההההההההההההה (צרחות מהחנייה)
כשלך יהיו ילדים תעשי אותו דבר (ממש לא. כ"כ מפחיד אותי שזה יקרה שאני הולכת לטיפול פסיכולוגי כדי למנוע זאת. הפסיכולוגית כל פעם צריכה להרגיע אותי שאני לא)

עשה לי טוב ולא-טוב הדף הזה. הפסיכולוגית שלי טוענת שבמהות שלי אני מפחדת להיות כמו אמא שלי. איזו שריטה.

יודע איכר נפש בהמתו.
תמיד עיצבן אותי- מה היא חושבת שהיא יודעת עלי משהו?
היום זה מצחיק אותי.

אמא שלי
לא שאין לה קטעים מעצבנים, אבל בד"כ אני מבינה מאיפה הם באים.
למשל: היא כנראה עוד לא התאוששה מהטראומה של "הנשמות הטובות" כשהיא גידלה אותי ואת אחי, אז כששפן היה פצפון לא הצלחתי להוציא ממנה דעה על שום דבר שהתיעצתי איתה. היא כל כך פחדה להגיד לי ההפך ממה שהאנסטינקטים שלי אומרים ולשבש לי משהו... היום זה מקסים בעיני, אבל אז יכולתי לחנוק אותה. לקח לה כמעט חצי שנה להגיד משהו... וגם היום קשה לי להוציא ממנה דעה, חוץ מהתובנה הנחרצת שאני צריכה לתת לילד ויטמין סי. לא תפוזים או ברוקולי (שהוא אוכל המון), ויטמין סי בכדורים. לא משנה שהרופאה אמרה שאין כזה דבר בגילו, לא משנה שהילד נמס לי בידיים מברונכיט בלתי נפסקת וממש לא היתי צריכה לשמוע מה אני לא עושה נכון. ויטמין סי.

היא כן טוענת ששפן הוא בדיוק כמוני בגילו, בפרחחות הבלתי נלאית והמתישה שלו והקסם האישי העצום. היא אומרת "את רואה? הוא בדיוק כמוך. בגלל זה אמרתי לך לא למהר לעשות ילדים. ילד כזה מעריכים רק אם הוא בא בזמן, כי הוא מצריך כל כך הרבה אנרגיה. אבל כמה אושר!" וגם "מזל שעשיתי אותך ראשונה, כשהיתי צעירה והיה לי כח. כמה הינו מבלות ומתרוצצות!"
כששאלתי אותה איך זה שהיא היחידה שמתקשרת ולא שואלת קודם כל על שפן (כמו כולם) אלא מגיעה אליו אחרי 20 דקות שיחה בערך :" הוא הנכד שלי ואני אוהבת אותו נורא. אבל אל תשכחי שאת התינוקת שלי."

אה, והכי חשוב: כל פעם שהיא באה אלי: יש משהו לעשות? כביסה לקפל? אני אעשה כלים. תביאי לי כביסה ואני אחזיר לך נקיה ומקופלת.
ואמא שלי לא אשה בריאה. ולי יש מכונה, ומיבש, וילד שאוהב לכבס. אבל לא נוח לה "להתארח".
והיא קונה אותי כשהיא מקשיבה לנו משוחחים או משחקים, ויום יומיים אחר כך מתקשרת להגיד שזה היה מאד יפה/נחמד/נבון איך שאמרתי לו/שכנעתי אותו/הסברתי לו.
ושהיא גידלה שני ילדים מקופחים (כלומר שכל אחד מאיתנו חושב שהשני מועדף). מה שממש לא נכון, אגב. גם אחי וגם אני משוכנעים כל אחד עד מעמקי נשמתו שהוא המועדף.

" הוא הנכד שלי ואני אוהבת אותו נורא. אבל אל תשכחי שאת התינוקת שלי."
|דמעה, חיוך ולב נמס|

איך זה שהיא היחידה שמתקשרת ולא שואלת קודם כל על שפן (כמו כולם) אלא מגיעה אליו אחרי 20 דקות שיחה בערך
שכה אחיה, את מדברת בטלפון עם אמא שלך (החמודה) יותר מ-20 דקות

אין פלא שהכנסת פה נושא לדף חדש

את מדברת בטלפון עם אמא שלך (החמודה) יותר מ-20 דקות

מה, כל בוקר, לפחות חצי שעה, ועוד כל פעם שיש לנו משהו להגיד אחת לשניה במשך היום. סך הכל כ20 שיחות. לא כולם ככה?

לא כולם ככה?
ררררררררר....

משהו שאני זוכרת מגיל 4! אמא שלי רוחצת אותי ואומרת לי לסבן טוב טוב למטה אחרת כשאני אהיה גדולה בנים לא יאהבו אותי...
אין דבר כזה לא רוצה
אבא: בנים רוצים רק דבר אחד
בשביל להיות יפה צריך לסבול.
ועם זאת הרבה חום,אהבה ,חיבוקים וטירוף מוחלט.

הפסיכולוגית שלי טוענת שבמהות שלי אני מפחדת להיות כמו אמא שלי. - גם אני. ויותר גרוע, לפעמים אני שומעת את אמא שלי מתוך גרוני. בררררר.

"מי היה מאמין שאת ...?" - המחמאה הכי גדולה שקיבלתי מאמא שלי וגם זה כשהייתי בת כמעט 40. בכ"ז כאב.

בשביל להיות יפה צריך לסבול.
בבית הזה אני מחליטה!!

בבית הזה אני מחליטה!!
זה הבית שלי. בבית שלך...

זוית אישית שלי.
פעם היו לי המון כעסים על אמא שלי. על דברים שאמרה לי ולא אמרה לי.
המון פעמים רציתי שלא תהיה בחיי. רציתי שתהיה לי אמא אחרת. דמיינתי איך להיות בלעדיה וחשבתי שזה עדיף מאשר לשמוע ממנה דיבורים מרגיזים.
אבל למרות זאת, כל בוקר היינו מדברות. בדרך כלל רק פעם אחת ביום. אבל כל יום !
כבר יותר מ 11 שנים אני לא מדברת איתה. היא איננה.
אחרי שנפטרה, התגעגעתי אליה מאוד. לפני כמה שנים עברתי תהליך שבמהלכו הבנתי שאמא שלי, למרות מה שאמרה לי , אהבה אותי מאוד. וזה הקל עלי.
ומאז שנעשיתי אמא, הבנתי שאמהות אומרות לפעמים דברים שהבנות שלהן לא רוצות לשמוע. (וגם הן, האמהות, לפעמים לא רוצות להגיד

)
ובדרך כלל, הכל מאהבה.
עכשיו אני מאוד מתגעגעת לאמא שלי, ולשיחות שלנו. היום הייתי בטח מדברת אתה
כל בוקר, לפחות חצי שעה, ועוד כל פעם שיש לנו משהו להגיד אחת לשניה במשך היום. סך הכל כ20 שיחות

"בעולם הזה אין מקום לבינוניים"
"אישה זה דבר מסריח"
"מה את צריכה את הכאב ראש הזה" (לגבי יחסי מין כשהייתי בת 17).
"אח שלך חוזר כל יום בלילה רצוץ מעבודה ואת עצלה" (אנחנו בחינוך ביתי).
"הילד שלך מטונף" (בגלל שאנחנו לא חופפים עם סבון).
" כשתהיי בת 17 אני אממן לך פלסטי באף" (נאמר כשהייתי בת 14 ויש לי אף חמוד מאוד דרך אגב).
ועוד ועוד פנינים....

זה משמין אותך
השמנת
(היא שוקלת מעל למאה קילו)
אני לא הייתי עושה את זה
היא אוכלת מספיק? את מלבישה אותה מספיק חם?
את בטח לא דואגת לאכול ולשתות מסודר.. אני מכירה אותך.
היא מצפה שתמיד אהיה זמינה בשבילה.
היא מתקשרת אינספור פעמים עד שעונים לה ואז אומרת :כמה זמן לוקח להשיג אתכם???? כשבסה"כ מה שרצתה להגיד זה על מה יהיה בשבת בעוד שבוע, מה לקחת, מתי נוסעים....
פעם היא התקשרה המון ולא עניתי כי בדיוק הייתי במקווה (עד איפה תרדפי אחרי אמא???)
כשעונים לה בטון של 'תעזבי אותי' היא עונה ב: 'אה אני מציקה לך נכון?' עם טון של לעורר רגשות אשם פולניים ומנתקת בפרצוף.
בוגר נכון?

_איך זה שהיא היחידה שמתקשרת ולא שואלת קודם כל על שפן (כמו כולם) אלא מגיעה אליו אחרי 20 דקות שיחה בערך
שכה אחיה, את מדברת בטלפון עם אמא שלך (החמודה) יותר מ-20 דקות אין פלא שהכנסת פה נושא לדף חדש_
LOL!!!!!

_כשלך יהיו ילדים תעשי אותו דבר (ממש לא. כ"כ מפחיד אותי שזה יקרה שאני הולכת לטיפול פסיכולוגי כדי למנוע זאת. הפסיכולוגית כל פעם צריכה להרגיע אותי שאני לא)
עשה לי טוב ולא- טוב הדף הזה. הפסיכולוגית שלי טוענת שבמהות שלי אני מפחדת להיות כמו אמא שלי. איזו שריטה._ כן..... (מסכימה עם כל מה שכתבת!!)

אמא שלי גם נהדרת. נתנה לי הרבה חופש, לא הציקה אלא ייעצה ותמיד בעדינות בלי להכתיב.
Manthy קלעה בול עם התאור מ"הנביא" - ילדכם כחץ שלוח" - זה המוטו של אמא שלי! מאז שאני קטנה אני מכירה את הקטע הזה כי היא כלכך הזדהתה איתו תמיד.
כן הפריע לי שבכל פעם שהיה לי רע או קשה היא תמיד אמרה לי לקחת הכל בפרופורציות, והיתה מראה לי שיש ילדים /אנשים אחרים שקשה להם יותר. נכון, זה לא דבר רע להסתכל על החיים בפרופורציות, אבל בעצם לא נתן לי לגיטימציה להרגיש רע ולא הכילה את הקושי שלי.
אבל רוב מה שאני לוקחת ממנה הוא טוב.
איזה דף מקסים!

לא זוכרת מי המחברות, אבל תציצו בספר שלא תגידי שלא אמרתי לך ותראו איך בסוף כולנו שמענו אותם משפטים...

זכרונות מהילדות המוקדמת (עד גיל 5 נניח) -
בכל פעם שאמא שלי ראתה אותה בוכה (לא משנה ממה) היא מייד אמרה לי: "תיכף אני אתן לך סיבה לבכות" (באנגלית זה נשמע לי יותר גרוע...).
די מוקדם הבנתי את הרמז, והלכתי לחפש ניחומים במקומות אחרים.
איכס.

משפט אחד שאמא אמרה לי מאז הילדות כמה פעמים ונחרט עמוק בראש וגם הוכיח את עצמו כנכון ביותר - "מה שאת מרגישה כלפי מיישהו, זה גם מה שהוא מרגיש כלפייך"
תודה, אמא

אמא: "דם סמיך ממיים"
החיים הם לא גן של שושנים
אבא: איך שתציעי את המיטה ככה תשני עליה