האתר הוקם על ידי אנשים מקהילת החינוך הביתי בישראל בשנת 2000. הוא נועד לתמיכה הדדית, לשיתוף במידע ולימוד משותף וכבמה לדיונים בנושא חינוך ביתי, הורות טבעית, אקולוגיה, וכל נושא שעשוי להיות קשור לדרך חיים טבעית.
האמת היא שהחלטתי לכתוב כאן עכשיו משתי סיבות,
הסיבה הראשונה היא שנתקלתי בדף הזה במקרה, וחשבתי לעצמי שיהיה טוב "להעלות" אותו אולי מחדש, כמשהו שבאמת חשוב שיישאר בתודעה של כולנו...
הסיבה השנייה היא שאני באמת מרגישה שלמדתי ממנו המון, ורוצה להודות (למי שעוד מגיעה לאתר ותראה את מה שאני כותבת כאן...) על כך ששיתפתן אותנו בחוויות שלכן, זה נראה לי מאוד חשוב, ואין אף אחד שיכול להבהיר את זה יותר טוב ממישהי שבאמת חוותה את זה בעצמה...
אני בימים אלה לומדת להיות תומכת לידה ומדריכת קורסים של הכנה ללידה, ואני חושבת שבקריאת העמוד הזה הבנתי הרבה יותר ממה שהבנתי כשהביאו לנו מרצה שתדבר על הנושא ודיברו והסבירו...
אז רק רציתי להגיד לכן תודה על האומץ והפתיחות לשתף
אני רוצה לכתוב ושוכחת מה רציתי. אני כמה חודשים לאחר לידה. היתה לי לידה מדהימה. כעת אני חווה נפילה שנמשכת ונמשכת.
היום כבר מעבר לדכאון. לחוסר יכולת לחייך, חוסר אכפתיות לילדים הגדולים. נכנסתי לחרדות.
אני מפחדת מפחדת מפחדת. אף אחד לא רואה אותי. אף אחד לא שם לב. אני זועקת מתחתית הבטן תעזרו לי אני טובעת. חשה בושה, אני שאני אהיה בדיכאון. מה פתאום!!!
אמרתי לבעל, הוא היה מופתא לא היה לו מושג. אבל עדיין הוא לא מבין...
אני כועסת על הילדים צועקת עליהם. ואפתית לגמרי לגביהם. הם בבית כל הזמן איתי. אני לא יודעת מה לעשות.
מרגיש טוב לזעוק כך לעולם שיראו אותי. אני לבד!!!
איך אני יכולה לעבור את היום. את המחר. אני מפחדת לישון, אני נחנקת בלילה.
מיטה משותפת, מינשא, חינוך ביתי. אני לבד!!! איך אני יכולה לתמוך בילדים שלי, אני שבר כלי.
בטח שלא לאבחן או לשפוט - את זקוקה, צריכה, חייבת המון המון חיבוקים, מנוחה , תמיכה, עזרה.
הייתי שמחה לתת לך אותם אם הייתי מכירה או פשוט לידך - אז תמצאי לך מישהו, רצוי מישהי שאת יכולה לשתף - חברה/אמא/שכנה/מטפלת - זו כבר התחלה חשובה. גם לדבר עם הבעל לחלוק ולשתף זה נפלא אך כמו ששרון כתבה
_תבקשי עזרה
טיפול
זמן לעצמך אפילו קצר אולי יעזור
תאפשרי לעצמך עזרה , זה מגיע לך_
חובה
תודה לכן.
כשיש אור יום, הכל נראה יותר טוב. אבל בתוכי אני מרגישה הר געש מבעבע, מחכה להתפרץ. כשיגע הלילה..
כן אני חושבת שאולי זה יעזור לשמוע על חוויה של אחרים. אולי אני אוכל להפיק מזה כוחות , אני לא יודעת. לדעת שבסוף אפשר להתגבר על זה.
אמא יקרה,
נכנסתי כדי לאמר לך משהו שאת בוודאי יודעת: שיש כל כך הרבה נשים במצבך,
ושיש הקוראים למצב הזה "המחלה הסודית",
לא בגלל שזו מחלה,
אלא בגלל שנשים, מאז ומתמיד, נטו להסתיר את זה.
בגלל שכאילו אחרי לידה מצופה מאיתנו להיות שמחות וטובות לב, ומאושרות.
אבל, זה לא תמיד קורה.
ויש כל כך הרבה נשים שסובלות ( כן, סובלות) מדכדוך ומדיכאון אחרי לידה.
זו לא בושה, ממש ממש לא.זו תופעה. וזה קורה. ואפשר לקבל עזרה ולטפל, ולהרגיש אחרת.
ואכן, בלילה המצב הופך לעיתים לבלתי נסבל.
ביקשתי מחברה , שסבלה מדיכאון אחרי לידה, שתיכנס לדף הזה לשוחח איתך,
אני מקווה שזה בסדר מצידך?
ואני מצטרפת להמלצה על טיפול, שיחה, כל דבר שיעזור לך לא להיות לבד.
את ממש לא צריכה להיות לבד עם זה.
ולגבי "אני לא ארגיש נוח"-
יקירתי- זו לא שאלה של להרגיש נוח או לא,
וסליחה שאני נשמעת מאד חדה כאן, אבל זה מניסיון-
שימי את ה"לא נוח" בצד,
או תהיי עם ה"לא נוח" ותלכי לפגוש נשים, ותבקשי עזרה, ואין מצב שמשאירים אותך לבד עם זה!!!!!
אנחנו שבט גדול של נשים, ובדיוק בשביל זה המציאו את המונח- "שבט נשי".
אז מישהי כאן הציעה לך לבוא ולבקר אותך - בבקשה תגידי "כן!",
יחד עם האי נוחות.
אני מבינה את האי נוחות, אבל זה לא הזמן להאמין לתחושה הזו כעת.
תכתבי לנו היכן את גרה, אולי את שכנה של מישהי מאיתנו, ונוכל לקפוץ ולחבק?
ואם יש מצב שאת מרגישה שזה גדול עלייך, שיבקרו אותך, כי זה כמו לארח,
אז תבקשי שיפגשו אותך ליד הבית, בגינה ציבורית או במקום ירוק ( שזה בכלל עושה טוב).
יש עוד משהו שאפשר לעשות כדי לעזור לך?
חיבוק גדול, את לא לבד,
רונית.
תודה. האמת שהלילה אני מרגישה יותר טוב.
מחר אני הולכת לטיפול.
אני עדיין מפחדת מהחנק בלילה. אני קמה באמצע הלילה בלי יכולת לנשום. פשוט הושת מתכווץ.
האמת שאני מגיע למפגשים בשביל הגדולים, שיפגשו חברים. אבל זה מרגיש לי בודד, אני לא מרגישה שאני יכולה לשתף מישהי בתחושותיי.
אבל טוב לי החשיפה כאן. ההוצאה כאן למרות שהיא תחת מסווה אנונימי.
תודה רונית אני מרגישה את התמיכה שלך עד כאן.
ולעזור? אתן עוזרות לי בכך שאתן מקשיבות, ואומרות לי שזה בסדר. אני מניחה שבסופו של דבר העבודה היא שלי, אני צריכה לרפא אותי. אני רק צריכה למצא בתוכי את הכוחות, לעמוד על הרגליים. אני רוצה לחזור לחייך שוב ולצחוק מהבטן. זו השאיפה שלי עכשיו.
קוראת. נכנסתי לקישור שנתת. אני באמת עונה על חלק גדול מהקריטריונים של דכאון לאחר לידה.
אני מקווה שזה לא יכול להתפתח לפסיכוזה .
אלוהים ישמור. אני בסדר! אני בסדר! אני בסדר!
שלום לך. רק רציתי שתדעי שגם אני באותה הקלחת. בדיכאון כבר כמה חודשים לאחר הלידה, אבל אצלי זה נגרם עקב לידה טראומתית במיוחד. וגם אני מרגישה ריקנות ובדידות נוראה. אשמח אם תרצי להיפגש. את גרה באיזור המרכז? תוכלי לענות לי בדפבית שלי.
אשה בדכאון זקוקה לעזרה. דכאון אחרי לידה לרב לא מתפתח לפסיכוזה אבל הוא מעיב וחבל לסבול , במיוחד כיום שיש כל כך הרבה שיטות טיפול-פסיכולוגיה, פרחי באך, דיקור, שיאצו...... רק תבחרי מה מתאים לך.
הכרתי לא מעט נשים שחוו דיכאון וחלקן הגדול לא פנה לטיפול, אלו שכן-מצבן השתפר פלאים. כשנמצאים בדיכאון אין כוח לקבל עזרה הרבה פעמים. שבירת המעגל על ידי פניה לעזרה יכולה לחולל פלאים.
אשה שמרגישה לא נוח לבוא למטפל ולומר-אני בדיכאון, יכולה פשוט להגיע ולבטא את מה שהיא חשה באופן ספציפי:עייפות, חוסר אנרגיה..... חשבי עם עצמך מה יהיה לך נוח לומר כדי לקבל כוחות.
כשאנחנו רעבות, אנחנו לא מתביישות לגשת לספר, למעדניה, לחברה והגיד את זה. אבל מה קורה כשאדם זקוק לקחת חיזוק כוחות אחר? זה לא פחות חשוב ממזון.
רונית סיפרה לי עלייך, ובמהלך השבת לא הייתי ליד מחשב, אך המחשבה עלייך נשארה עימי, וחיכיתי לחזור הביתה ולכתוב לך...
אני זוכרת כמה חיפשתי אמפתיה והבנה ממשהי שעברה את זה כשהייתי בזמן הדיכאון לאחר הלידה, ובעיקר נתקלתי בשיפוט ובהסתרה.
רק כשיצאתי מזה, הסתבר לי כמה נשים עברו זאת, ולא היה להן את האומץ לדבר איתי על זה, כשזה כל מה שהייתי צריכה, לדעת שזה נורמלי, ושאני נורמלית לגמרי, ושזה יעבור...
אהובה, את לא לבד!!! נשים רבות עוברות תהליכים דומים לאחר הלידה, בעוצמה זו או אחרת, ואם נבין שהפסקת ההסתרה והפתיחה של הנושא לשיחה ולקבלת עזרה, יסיעו לנו להחלים, נצא מזה יותר מהר ובקלות, ובפחות סבל לנו ולמשפחתנו...
יש לך מעגל שלם של נשים אוהבות ותומכות, שאת חלק ממנו, וכדאי לשאוב כוחות מעוצמת הריפוי הנשית הזו כדי להחלים, אין צורך להתמודד לבד. אנא, העזרי בנו! העזרי בי. את לא צריכה להישאר לבד עם זה. אני אשמח להיות איתך בקשר אישי, גם מחוץ לפורום, נוכל לדבר בטלפון או להיפגש, אם תרצי.
זו כתובת האי מייל שלי: hagit viess@walla.com
אשמח להיות בקשר ולסייע בכל דרך שתבחרי,
רפואה שלמה.
באהבה, חגית.
תודה תודה חגית.
מילותייך מאוד מרגשות אותי. בכלל כולכן כאלה נפלאות.
אני מרגישה שאני בעלייה עכשיו. אני מאוד מקווה שזה לא חלק מהגלים. ושאני במגמה לצאת מזה.
הייתי אתמול בטיפול פיזי. זה היה נפלא. לראשונה מאז הלידה הצלחתי לחבק את ילדיי, לראות אותם באור חיובי. ולחייך לתינוק שלי.
אני מרגישה שעוד לא לגמרי אני מצליחה להיות פנויה נפשית אליהם. אבל פתאום ראיתי שבריר של אור שנתן לי כ"כ הרבה תיקווה.
חגית, אני לא בטוחה שאני אכתוב לך, אבל יכול להיות שכן. אני צריכה לחשוב אם אני מרגישה בטוח לצאת מהאנונימיות שלי, שנוחה לי כרגע. או רורה .
אני כל כך שמחה שאת מרגישה יותר טוב, ושהקשר עם הילדים מביא לך שוב אושר וחיוך...
אכן, ההתבוננות בהם, בפלא הזה שבא אל חיינו, ועל כל השמחה והאהבה שהם מביאים איתם, עוזר מאוד לאסוף את עצמנו בחזרה לחיים ולתפקוד בריא...
מה שלי מאוד עזר בתקופה הזו, היה דוקא פעילות גופנית . בשלב מסויים לאחר הלידה החלטתי שאני חייבת למצוא דרך שתחזק אותי. הבנתי שהבכי החליש אותי מאוד וגרם לי לשקוע. בכל פעם שהרגשתי עצובה, שמתי את ביתי במנשא, עטפתי אותה בשמיכה חמה והתחלתי לצעוד ולומר לעצמי דברים חיוביים: "אני בסדר, אני מתחזקת, אני בריאה, יש לי תינוקת מקסימה..."וכולי.
זה מאוד עזר לי. זה נתן לי תחושה שכוחותי חוזרים אלי ושאני מסוגלת להתמודד עם המצב.
אם תוכלי למצוא עשייה כלשהי, שתסייע לך לצאת מתחושת חוסר אונים כשהוא מגיע, זה יכול לסייע מאוד להחלמה שלך.
רציתי לעדכן.
מצבי הולך ומשתפר מיום ליום. אני לוקחת ויטמינים במיוחד אומגה 3 שמאוד עוזר. יש ירידות לפעמים אבל לא קריטיות כמו שהיו בהתחלה.
רציתי להלל את הלינה המשותפת. בעקבות מצבי כל התקופה הראשונה לאחר הלידה, לא הצלחתי לגשת מייד לבני הבוכה. כאילו הייתי אטומה לבכי שלו, היום יותר טוב. אבל עדיין, אני לא מייד נענת לבכי שלו כמו שעשיתי עם הגדולים. אני יודעת את זה בראש אבל אני מתקשה לנהוג אחרת. המצב הנתון שאנחנו ישנים ביחד כל המשפחה מאוד השפיע לטובה. זה שהוא ישן קרוב אלי ומרגיש את החום שלי ואני רק מסתובבת ומניקה, למרות שהיו לילות שגם את זה לא רציתי לעשות ובכיתי תוך כדי באמצע הלילה. אני חושבת שאם הוא היה ישן בחדר משלו אני חושבת שמצבו היה רע.
היציאה מהדיכאון בשבילי זה כמו לצאת מחדר דחוס (כזה שיש בו מלא אנשים ומעט חמצן) החוצה לאוויר הפתוח ולקחת נשימה עמוקה. זו התחושה שלי הכי נכונה שאני יכולה להביע במילים.
איך יודעים אם מה שעובר עלי זה דכדוך או ממש דכאון אחרי לידה?
האם יש הבדל בהתייחסות?
אני שנה (!) אחרי לידה, מרגישה קצת יותר טוב, אבל עדיין סובלת מתחושת האפטיות ומדהיה של הרגשות שלי.
מישהי שעברה דכאון אחרי לידה יכולה לספר איך יצאה מזה? רק תרופות? פסיכולוג? עבר עם הזמן?
תודה...
אמא אחרת יקרה,
עברתי דכאון אחרי לידה (אשר הופיע מייד אחרי הלידה) ולדאבוני ידעתי בוודאות שזה זה...
לא עניתי להגדרות הרישמיות- תפקדתי טוב והתחברתי לתינוק שלי אבל בפנים הרגשתי נורא- הרגשתי עננה כבדה שרובצת עלי ולא מאפשרת לי לשמוח, הרגשתי חרדות בנוגע לתינוק ולדרך הטיפול שלי בו, הפעולה הכי פשוטה (כמו לשטוף כוס) נראתה לי קשה, לא הבנתי איך אחרים כל כך שמחים והרגשתי שנפלו עלי השמיים.
התחלתי עם טיפול של שיחות אך כשראיתי שהמצב לא משתפר והרגשתי שאיני יכולה יותר להמשיך כך, עברתי לכדורים.
לאחר שבועיים הייתי בן אדם חדש! חזרתי לעצמי, התאוששתי לחלוטין וכיום, 9 חודשים אחרי, אני מאושרת.
מחזקת אותך- זה יעבור! וממליצה בחום שאם את סובלת, פני לעזרת התרופות.
בהצלחה
שלום לכל האמהות.
גם אני אמא לשתי בנות מקסימות.
לאחר לידת ביתי הראשונה אני מבינה בדיעבד שחוויתי דיכאון לאחר לידה שלא טופל ועבר לבד.
לצערי לאחר לידת ביתי השנייה חוויתי הפרעת חרדה, מאותו סוג שדובר עליה-חרדה שכוללת כל מני תמונות שאני הורגת את היתי חונקת אותה ועוד...
היום שנה אחרי עדיין אני רואה את אותן התמונות.כמובן שאני מטופלת בכדורים ואחרי טיפול פסיכולוגי.
אם יש מישהי שחוותה כמוני מקרה דומה, אני יותר מאשמח לדבר איתה, אני מרגישה לבד בסרט הזה!!!
כל מישהי שיכולה לתרום לי בנושא-יתקבל בברכה.
אני חוויתי דיכאון אחרי לידה שהופיע בעקבות ניתוח וזיהוםנוראי.
הייתי חולה ומותשת פיזית קרוב לחצי שנה, וכל דבר היה גדול עליי. כל דבר.
לקום בבוקר, לישון, לטפל, לאכול...
המחשבות לא היו ברורות, העלתי 30 קילו....
אה, ולא הייתה לי תמיכה בכלל מהמשפחה המורחבת.
אמא שלי העדיפה להגיד לי כמה אני מפונקת ושלא אלך לטיפול פסיכולוגי כי זה "למשוגעים".
עם בעלי ועם טיפול ממושך בשיחות יצאתי מזה אחרי שבעה חודשים פחות או יותר.
היום כל החודשים האלה... אני לא זוכרת מהם הרבה כי עננים אפפו לי את החשיבה.
שלום לכולן
כתבתי גם בדף של עזרה לאמהות טריות, ואני גם אכתוב כאן
אני 3 שבועות אחרי לידה. היתה לידה טובה. יש לי תמיכה והסביבה ומבעלי המקסים שכל הזמן איתי
אני לא חושבת שאני חווה דכאון ממש, אבל כן חווה דכדוך, ובעיקר קושי גדול רגשי, שאני לא מצליחה להתמודד איתו יותר ואני מרגישה שפוגע בי, בבן זוגי, וגם בתינוקת שלנו, שכשאני בתוך קושי, אז קשה לי גם לעשות לה טוב, אני ישנה פחות, ואפילו התפרקתי פעם אחת ממש כשהיא בזרועותי, ואחרי זה חווינו שהיא מין נרדמת עמוק יותר, כאילו ברחה לה לעולמה....
לא רוצה שהמצב ידרדר, ומרגישה שצריכה עזרה עכשיו.
ממש לא בעניין של לקחת כדורים. מה שאני מרגישה שאני זקוקה לו הוא שיחות עם מישהי מקצועית בתמיכה במצבים כאלה. זקוקה להבין, זקוקה לאישור, זקוקה לעיצות איך להתמודד ולתחושה שאני בסדר. זקוקה לעזרה איך להסביר לבן זוגי מה עובר עלי, מה אני צריכה, ואיך להימנע מהפערים שנוצרים ביניו כרגע, כשהוא גם כבר בעומס מהמצב שלי, וזקוק להקלה בעצמו. בהחלט נראה לי מתאים לשלב טיפול אלטרנטיבי במגע או תמציות או משהו, אבל שזה יבוא יחד עם השיחות.
מישהי מכירה מטפלת מתאימה? שעושה אולי גם וגם (שיחות +טיפול משלים)? או רק שיחות ושתפנה אותי כבר לטיפול משלים?
אני מפחדת שמצב יחמיר. וגם אם לא יחמיר- מספיק לא טוב עכשיו.
תודה...
קצת על דיכאון אחרי לידה
את עבודת הגמר שלי בלימודי צמחי מרפא עשיתי בנושא דיכאון אחרי לידה. קראתי המון מאמרים וחומרים אחרים, ולמדתי הרבה מאוד על הגורמים (לא ידועים), האבחון (שטחי) ההשלכות (מרחיקות לכת) והטיפול (בלתי מספק).
הנתון שהכי הפתיע אותי היה שכיחות התופעה. כי תמיד נדמה לך שאת לבד בתוך זה, זה לא קורה לאף אחד חוץ ממך, כולן נורא שמחות ומאושרות ואף אחד לא מבין אותך. את קצת משונה ואולי קצת לא בסדר, ולפעמים אפילו את לא מבינה את עצמך.
האחוזים המדווחים נעים סביב 30-40%. האחוזים המשוערים מגיעים אפילו עד תשעים אחוז. מדהים, נכון? כי זה לא מדובר. אף אחד לא מדבר על זה. חוץ מהאחות בטיפת חלב ששואלת אם את מרגישה עצובה. כן, כאילו שאיתה תדברי. זה קצת מבייש, או מביך, לגמרי לא לגיטימי, ולפעמים זה לא כל כך גרוע ונדמה לך שהנה זה עובר.
מסתבר שההשפעות על הילדים לטווח הרחוק הן מרחיקות לכת, שימי לב, אפילו אם הטיפול בתינוק אופטימלי. כלומר זה לא עניין של את בדיכאון ומזניחה את הילד. לא, את מטפלת בו בצורה אופטימלית, ובכל זאת, כל עוד את לא מטפלת בעצמך הוא ניזוק.
אז מה לעשות?
קודם כל- עזרה פיזית. לא להיות סופר וומן, להכין קציצות לבעל, לנקות את כל הבית ולהכין עוגה לפני שאמא שלו באה. לקבל כמה עזרה שרק אפשר. ואם את לא יודעת- תלמדי. שמישהו יקפל כביסה, ידיח כלים, ישים סיר במקרר. דברים קטנים, נכון? למה להטריח מישהו כשאת יכולה לתקתק את זה בעצמך תוך חצי שעה. מסתבר שזה מצטבר, והעייפות הפיזית משחקת תפקיד חשוב.
לכן, סעיף מספר שתיים הוא לישון. לכי לישון. אל תגידי עד שהתינוק ישן ויש לי חצי שעה פנויה לקרוא מיילים. אל תחשבי אפילו על לנקות, לסדר, או לעשות סוג כלשהו של עבודות בית. קיבלת פטור ממני לחצי השנה הקרובה. אם מישהו אומר לך משהו- תשלחי אותו אלי. וכן, קראת נכון, חצי שנה. דיכאון אחרי לידה יכול להופיע אפילו שמונה חודשים אחרי הלידה, ולרוב לא מופיע מיד אלא אחרי בין חודשיים לארבעה.
יש לך זמן פנוי ואין לך מה לעשות? תנוחי. תקראי. תסרגי. מקרמה, למרות המוניטין המפוקפקים שיצאו לו, הוא אחלה דבר. אפילו סתם שבי על הספה ותחשבי מחשבות שאין לך זמן אחר לחשוב.
לביאות בטבע, אחרי פציעה, יושבות ובוהות. הן מעבדות את החוויה. אנחנו, משום מה, לא עושים את זה. פשוט לשבת ולחשוב בינך לבין עצמך.
כיוון שזה לא תמיד מספיק, הסעיף הבא הוא לדבר. עם אמהות אחרות, עם אמא שלך, אחותך, חברות. את כל השיפוטיים תוציאי לחופשה מרצון לכמה חודשים, דברי רק עם מי שעושה לך טוב.
הסעיף הבא הוא פעילות גופנית. משהו קל שאפשר לעשות עם תינוק במנשא, נגיד הליכה. אני מחשיבה לך את זה אפילו אם זה רק עשר דקות. צאי, צעדי חמש דקות ותתחילי לחזור. עושה לך טוב- תגדילי. לא ללכת עם זה רחוק מדי (!), כי גם אם נדמה שזה בקלות זה מעייף.
ואחרון- צמחים. אחרון כי הם לא לב העניין, הם רק התמיכה בתהליך, הם מתחילים אותו ועוזרים לו אבל הם לא העיקר. יש כמה צמחים שעושים עבודה טובה. חלקם באים גם בחליטה ולכן קל להשיג אותם, וכולם מותרים לחלוטין בהנקה. חלקם אפילו מעודדים ייצור חלב.
המינון- כף צמח יבש, לחלוט בכוס מים חמים, שלוש פעמים ביום.
ורבנה- Vebena או Vervain.מעודדת את האם וגם ייצור חלב.
סקוטלריה- Scutellaria lateriflora או Skullcup- צמח שמשמש מזה דורות לטיפול בדיכאון אחרי לידה.
שני אלה הם העדינים יותר, וקל יחסית למצוא אותם.
שני הצמחים הבאים הם קצת חזקים יותר, ועדיין מותרים לשימוש בהריון ובהנקה. אני מציינת מפורשות גם לגבי הריון כי נמצא שדיכאון בהריון הוא אחד מגורמי הסיכון העיקריים לדיכאון לאחר לידה- ולכן אפשר וכדאי להתחיל לטפל מוקדם.
ולריאן- Valeriana- ייתכן ותמצאי בבית המרקחת מוצר מדף על בסיס הצמח. החוק בישראל מחייב אותי לומר לך להתייעץ עם הרוקח לפני שאת משתמשת בו, אבל עם זאת, הרוקח לא למד צמחי מרפא ואין לו נסיון קליני בטיפול באמצעותם. ולמרות זאת- אנא התייעצי עם הרוקח לפני שאת קונה.
הצמח מופיע גם כתרופה בשם "רילקסין". זו אחת הסיבות שלא ניתן לרכוש אותו באופן חופשי, כי למישהו יש אינטרס כלכלי להרוויח עליו. עבור רילקסין את צריכה מרשם מהרופא המטפל. ועדיין- זה צמח, הוא לא ממכר ואין לו תופעות לוואי, והוא עדיף על כל כימיקל אחר שהרופא עשוי להציע לך.
חשוב להיות עם אצבע על הדופק ולראות איך את מרגישה. אם כל אלה לא עזרו, יש צמח נוסף, שגם הוא מגיע כתרופת מרשם ולכן לא ניתן לרכוש אותו באופן חופשי אלא רק במרשם רופא. הצמח הוא היפריקום, או St. John's wort, והתרופה נקראת רמוטיב Remotive. גם הוא חזק יותר מהשניים הראשונים שהזכרתי, וגם הוא משמש באופן מסורתי לטיפול בדיכאון לאחר לידה. יש יותר מגבלות בנטילה שלו (צריך למרוח קרם הגנה ויש תרופות מסוימות שלא ניתן לקחת איתו), אבל הוא בטוח לשימוש, וגם במקרה הזה לא ממכר, בלי תופעות לוואי ועדיף על כל כימיקל.
אני מקווה שכל זה קצת עוזר. אני אשמח לפרט עוד, תרגישי נוח לשאול.
היי. אנחנו זוג צעיר שגרים אצל ההורים של בעלי, אנחנו משפחה מאוד מגובשת ואוהבת.
אחרי הלידה היה לי מאוד עזרה בבית מכולם, לא היה שעה שהייתי לבד.
היום הבת שלי בת שנה, ואני מרגישה שהקשר שלנו הוא לא עמוק.
היא תמיד מעדיפה את שאר המשפחה על פני, שאני מחזיקה אותה וסבתא שלה עוברת אז היא תבכה שהיא רוצה אותה אבל אם זה ההפך היא לא בוכה שהיא רוצה אותי, וזה תמיד בעקביות שכשהיא בוכה או מקבלת מכה במקום לבוא לאמא שלה היא הולכת לדודה או לסבא או למישהו אחר שבסביבתה ולא באה אלי. רק אם אנחנו לבד אז היא כן תבוא אלי או תבקש ממני. הבנתי שבגלל שמשהיא נולדה היה לה מגוון של אנשים שטיפלו בה לכן היא מתנהגת ככה אבל עדיין זה פגע בי ועורר בי חוסר בטחון ואשמה שאולי הייתי צריכה לטפל בה יותר?
ניסיתי לתת לנו קצת יותר זמן איכות יחד אומנם זה טיפה עזר אבל זה עדיין לא גרם לשינוי משמעותי וזה עדיין ממשיך שהיא מעדיפה אחרים על פניי.
אחרי שישבתי עם עצמי וחקרתי את כל הזמן שעברתי בשנה הזו הבנתי שאני בדיכאון אחרי לידה. אומנם קל, כי אני עדיין עובדת, מטפלת בה, עושה הכל בבית אבל באופן טכני ולא משהו שגורם לי להיות שמחה אלא יותר מתוסכלת ועייפה. אני מאוד רוצה לטפל בעצמי כדי להיות נקייה רגשית ולא לחיות באשמות. מה אני אמורה לעשות? האם אני צריכה ללכת לפסיכולוגית? למאמנת אישית קואצ'ינג? או שיש למישהי רעיון אחר אני ממש אשמח.
מי לדעתך יטפל בך הכי טוב?
מציעה שתחפשי באחד מהדפים של המלצות מטפלים ותראי מישהי מהאיזור שלך ופשוט תדברי איתה. קודם כל זה עניין של כימיה. יש מטפלים שונים מתחומים שונים ומגוונים שיכולים להתאים לך. רק דבר אחד בטוח: את זקוקה לעזרה ולתמיכה כדי לצאת מהדיכאון.
ואיזה מזל שיש לך עזרה...
