דף זיכרון לנעמי

עוד שלושה שבועות ימלאו שנתיים למותה של נעמי. נעמי הייתה אמורה להיות היום כמעט בת שנתיים. אבל היא לא. היא לא תהיה בת שנתיים. נעמי נפטרה שש שעות אחרי שנולדה. אחרי לידה שלוותה בירידות דופק לכל אורכה, ורופא שהחליט שאין צורך בניתוח קיסרי, נעמי נולדה ומיד נלקחה להנשמה, לפגייה ולטיפולים שלא הועילו. נעמי נולדה בחצות, ובבוקר הרופאים הודו שבעצם אין להם מה לעשות יותר וניתקו את ההנשמה. זה היה ב-13 בדצמבר 2003. הריון ראשון. אופטימי, מאושר, רצוי מאוד ותקין לחלוטין. הריון שהושג ברגע שרצינו בדיוק, בלי כאבים ובלי קשיים. העתיד היה נראה ורוד. לא שיערנו שדברים כאלו יכולים לקרות בכלל. ההלם היה עמוק. לקח לי שבועות להבין שזה לא חלום ולא סרט. שזו המציאות ואף אחד לא ידפוק תיכף בדלת וישאל אם זו התינוקת שלי. לקח לנו זמן להבין שהלידה לא הייתה תקינה ושהרופא טעה בשיקול הדעת. החיים השתנו לחלוטין. עברתי טלטול עמוק. חלקו גלוי, את חלקו האחר אפילו אני לא מבינה על עצמי.

יוגב נולד שנה מאוחר יותר. ילד חמוד ומתוק שהיום בן עשרה חודשים. ההריון של יוגב היה קשה ומטלטל. פחדים שלא הכרתי מההריון הראשון, עצב וקושי גדול להיקשר למה שמתפתח בתוכי. פחד שאולי גם הוא יילקח ממני והכאב יתעצם. אבל ההריון התקין הסתיים הפעם בשלום ובלידה נפלאה. צוות רגיש במיוחד ליווה אותי והצליח להראות שהחוויה של לידה יכולה להיות אחרת. והיא הייתה נפלאה. החיים עם יוגב טובים כל כך. יש בו המון נחמה ואושר שלא קשור לנעמי. אבל קשה מאוד לשכוח. קשה שלא לחשוב ולהשוות. ילדות בנות שנתיים עושות לי קווצ' בלב. כל שלב שהוא עובר גורם לי לחשוב איך זה היה אמור להיות עם נעמי. משפחות עם יותר מילד אחד גורמות לי לחשוב שהיו אמורים להיות לי שניים. שנים חלמנו על השמות יוגב ונעמי. הרבה לפני שהרהרנו ברצינות על ילדים ידענו מה יהיו שמותיהם. אני אוהבת כל כך את השם נעמי. כואב לי כל כך שהוא לא משמש ילדה שאני קוראת לה מדי יום, שאני לא משחקת בו והופכת אותו לנעמילה, נומקה, נומוש. השם משמש ילדה של מישהי אחרת וזה מכאיב גם כן. זה כל כך השם שלי.

ההורות הפכה את הכאב לכאב מסוג אחר. עכשיו כואב כי אני יודעת איך זה להיות אמא. אני מכירה את הכאב כשהיוגב מועד, וזה עצוב. אז פתאום הכאב על אובדן כל כך סופי ומוחלט הוא פשוט בלתי נתפס. הסקאלה השתנתה לחלוטין. גם לפני שנה שמתי לב שאת העצב והכאב הבינו רק הורים לילדים. שאר החברים לא היו מסוגלים להתמודד איתנו בכלל. עכשיו אני מבינה למה. רק הורה מבין את הכאב שבלאבד ילד. זה הפחד הכי גדול. ופתאום, במבט אחורה, אני מבינה יותר טוב מה קרה וכמה זה נורא.

הדף הזה מיועד בעצם לכל מי שירצה לכתוב לנעמי, לי, ליוגב או לאבא של נעמי. לחברים ומכרים וגם זרים שמזדהים ורוצים להשתתף. אני יודעת שקשה לי מאוד לדבר על הנושא. קשה לי להסתכל בעיניים ולדבר על נושא כל כך כואב. בכתיבה אני טובה. והדרך ללב החברים אולי תעבור כאן, בדף הזה. דברים שלא יאמרו מעל כוס קפה, מחשש לתגובה יוכלו להיאמר כאן.

חוץ מזה, הדף, שהוא רעיון של חברה יקרה, ינצור את המילים שכתבנו, את התחושות שהרגשנו, ונוכל לחזור ולראות מה אמרנו גם ממרחק הזמן. אולי חבל שהוא לא קם קודם. אולי טוב שהוא לא קם מאוחר יותר. הנה הוא.

את פרטי הסיפור כתבתי לראשונה בפורום אובדן הריון בתפוז כ-10 ימים אחרי האירוע. הרבה דברים עוד לא הבנתי אז, וכך הוא צריך להיקרא, אבל הנה הוא:
http://157.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... sc=0&ssc=0

רק שתדעי שיש מישהו שקורא.
מעניקה לך

גדול.

(כתבת גם על הרבה נחמה, ובכל זאת)

אוייש...כמה קשה ושובר את הלב...
אני לא יודעת לעשות אייקונים
קבלי חיבוק ארוך וחיזוק ממני.

קראתי את הסיפור ודמעות חנקו את גרוני. איזו חוויה קשה וטראומטית. סיפור דומה קרה אצלינו במשפחה תינוקת שנפטרה מספר שעות לאחר הלידה המשפחה שם דתיה והדרך שלהם להתמודד עם הסיפור היתה דרך הבנה שזה התיקון שהנשמה הזאת היתה צריכה לעבור. אני יודעת שצריך להיות מאמין כדי להתחבר להסבר הזה ובכל מקרה הנחמה קשה והגעגוע וההחמצה גדולים.

אין לי מילים.
שולחת לכם חיבוקים מחזקים.

קוראת.

שולחת לך כוח
ואין לי מילים...

קוראת אותך ומנסה להשתתף (ככל שיכול זר שלא עמד בסיטואציה האיומה הזאת) בכאב שלכם.

גם אני פה. מקשיבה ונושמת עמוק.

תודה לכם על קבלת הפנים החמה...

קראתי אותך עוד בתפוז, קוראת אותך גם כאן.
תודה שפתחת לי חלון - יחד עם עוד נשים חכמות, מצחיקות, רהוטות ועצובות - לסערה ולטלטלה שהיא חייכן.

בנצי מקסימה.
כל פעם מחדש את חודרת ללבי (גם כשאת לא כותבת, אני חושבת עלייך לא מעט).
את מה שהיה לי להגיד - כבר אמרתי, ורגשות לא עוברים טוב מסך.
לא יודעת איך את מצליחה, לעמוד בטלטלה הזאת, בין כאב אינסופי, לאושר מופלא, בין כעס, לבין ההבנה ששום דבר בעולם כבר לא ישיב אותה אלייך.
הלוואי ויכולתי להיות יותר.

שליחה על ידי gani* » 26 נובמבר 2005, 15:05

רק רוצה לאמר לך שבכל פעם שאני שומעת את השיר עולות בי דמעות|U|
גם אני חושבת עליך מעת לעת, והסיפור שלך הולך איתי כשאני נתקלת במקרים כאילה במחלקה: תגובות שגרמו לך לבכות מול תגובות ש"עזרו" או "ניחמו".

אבל גם (ואם לא מתאים לך פה - תמחקי) |שמש| גדולה ומאירה ליוגב. כמה שמחתי כשהוא נולד!
כמו השתתפות בשמחתה של חברה טובה.

קראתי

תודה אם פי 3 יקרה. תדעי לך שרגשות עוברים מסך מצוין. אפילו לפעמים יותר טוב מפנים אל פנים. לפחות בשבילי זה כך. גם אני לא ממש יודעת איך זה שאני עומדת בטלטלות המשונות האלו. הערב ישבתי, הדמעות זלגו, ויוגב שיחק על השטיח. כשהוא הסתובב - חייכתי וצחקתי איתו. כשחזר לעיסוקיו, חזרתי לדמוע. החיים משונים. ותדעי לך שאת שם בשבילי. אני יודעת. והלוואי וידעתי להשתמש בכל החוכמה שיש בך הרבה יותר.

את אמא אינקובטור ואת gani אני לא מזהה מתפוז, אבל נשמע שאתן מכירות את הסיפור, וזוכרות. וזה מרגש. תודה לכן, ותודה לכולן... מותר לשמוח בשמחת לידתו של יוגב, גם אם זה הדף של נעמי (והנחש הפנימי מזכיר שאם נעמי הייתה יוגב עוד לא היה איתנו בכלל...). תודה על הברכות.

הדף לא הפך למקום לדיון לחברים (לפחות עוד לא) שחשבתי שיכנסו ויכתבו. אולי לא הבנתי נכון את כוונותיהם. אבל הוא כאן, לפחות בשבילי.

זה מחר. מחר היא הייתה יכולה להיות בת שנתיים, ומחרתיים זה שנתיים למותה. וקשה להאמין, וקשה קצת לנשום עם כל זה. מחכה שיעבור, וקצת כועסת על עצמי בגלל זה. יודעת שעומדים לפני כמה ימים כאלו - של דמעות וכאב שעולה יותר מכרגיל, ומקווה מאוד שלא אסחף למטה.

מחזקת אותך יקרה,

זוכרת איתך.
זוכרת שרצית כל כך תאריך לידה יפה, וקיבלת - אבל במקום יום של חג, קיבלת יום זכרון.
זוכרת את ההפתעה והכאב - המוחץ הכל. ויכולה רק לקוות, שהיום הכאב כבר יותר ארוג בחיים, קיים אך לא משתלט.
ואולי לא היום, כי היום זכרון - אבל מחר, כששוב תזרח בחוץ השמש, וגשם טוב ירד וילד אחד מתוק יחייך אלייך את חיוכו המקסים.

זוכרת איתך.
והיום שמעתי את השיר ונזכרתי בך. @}

מחזיקה לך אצבעות ביום הקשה שלך.

אני כאן, קוראת. תודה שאת משתפת אותנו.

גם אני קוראת...
ובוודאי זוכרת...
זוכרת את נעמי.. וחייבת לספר לך שאתן הולכות איתי עוד מאז...
מדי פעם כשאני מסתכלת על שלי שנולדה קצת לפניה.. אני נזכרת וחושבת עלייך...
ומאד שמחתי והתרגשתי כשנולד יוגב..

קוראת.

זוכרת אותך ואת הסיפור שלך מאז. שולחת לך הרבה כוח לשמוח במה שיש (כמהנ התרגשתי כשיוגב נולד...)ולזכור את נעמי. עצוב.

נכנסת ויוצאת מהדף הזה ועד עכשיו לא העזתי להשאיר עקבות.

חוץ מהשתתפות אמיתית וקרובה עם הכאב שלך ושלכם אין לי מילים

עדי היקרה
אני נכנסת ויוצאת מהדף. נכנסת ויוצאת
כן, זה היה רעיון שלי, אני מודה, אבל אולי פתאום נבהלתי מהפומביות שהמסרים פה מקבלים.
אני לא יודעת מה עמד לי בראש. אולי איזו מגירה וירטואלית שבה נוכל לכתוב ולהוסיף ולשפוך את הלב. וזה יהיה נסתר מהעין. משהו שאת ויריב תוכלו לפתוח בימים של זכרון ולשחזר מה חשבנו ומה אמרנו באותם ימים קשים.
פחדתי שעם הזמן הזכרון יטשטש והכאב יתעמעם, ואז נוכל לפתוח את מה שכתבנו ולהזכר. בכאב. בדמעות ובתהליך שעברנו.
עדי,
היינו אצליכם שבוע שעבר. יום הזכרון השני לנעמי.
חשבנו שנבכה. ערימת הטישויים המוכנים תעיד על הכוונות...
וזה נהיה משהו קצת אחר.
אני מתלבטת אם זה הפורום לכתוב בו את כל המחשבות שעלו לי אז ומאז. וזה הדבר שחסר לי כל כך באנונימיות המבורכת שלפני עידן ה"כולם רואים.."
חשבתי להוסיף למגירה הוירטואלית את מה שכתבתי. את מה שאת כתבת. אבל זוהי לא מגירה סודית ואני לא יודעת אם זה המקום. זה משהו שתצטרכי להחליט...
אבל להשאיר את הדף הזה בלי יחס הולם? חס וחלילה!
אז הנה אני שוב פה. קוראת אנונימית. אני רואה את האהבה את הרגישות ואת הכאב שרבות כל כך מרעיפות
ואני יודעת שזה נותן כח. ויש לזה עוצמה כל כך אחרת מהמילים האינסופיות והאישיות כל כך שיש לי לומר.
תני לי אוקי ואני שופכת פה ים של דמעות וכאב.
באהבה

עדי, אני לא יודעת אם גם אני מוזמנת בתור חברים, אבל אני יודעת שמבחינתי את בהחלט כזאת. אפילו אם השנים יצרו מרחק, אצלי בלב יש לך תמיד מקום חם.
כולי חנוקה מדמעות של צער בשבילכם. אבל גם משמחה על יוגב. קשה לי מאד למצוא מילים...
רק רוצה שתדעי שיש עוד מישהי ששולחת לך חיבוק חם ומחשבות טובות.

שליחה על ידי חמדת* » 09 יולי 2006, 21:51

אולי גם את נכנסת לפה מדי פעם...
אני נכנסת לפה מדי פעם. פעם בשבוע שבועיים. לבדוק מה חדש ולהשקיע כמה רגעים בזכרון.
הזמן שחולף לא משכיח, והיום כשאני אמא לשתי בנות ואת אמא לילד אחד מדהים, יוצא לי הרבה לחשוב על איך היה אם ואילו.
כל מחשבה על הריון, או משפט תמים לאשה בהריון "זה שווה את זה", כל סיטואציה קטנה שמזכירה לי וצובטת את הלב.
כבר עוד מעט שלוש שנים. לשקד יש עוד חודש יומולדת. עוגה ונרות. אני נזכרת בהריון שלפני הכל. באושר הצרוף. בתקווה ובשמחה.
עדי, רק רציתי לומר שאני זוכרת. זוכרת ואוהבת.

פתאום גיליתי את הדף הזה.
לא מזמן חשבתי עלייך, וחשבתי שחבל שנעלמת מהמרחב הוירטואלי...

עדי, רק רציתי לומר שאני זוכרת. זוכרת ואוהבת.

תודה מיכל. כן, אני לא כאן הרבה (בתפוז קצת יותר), אבל דווקא אתמול שמעתי עליכם מניצן אמ ונכנסתי לראות מה נשמע. תודה תודה תודה.

ולחמדת יקירתי...

מקווה שיהיה לנו זמן לדבר גם על זה מתישהו בקרוב... אבל איך אפשר לשכוח? כל כך הרבה דברים הם זכרונות מדי יום. אנחנו ממשיכים, צוחקים, כאילו הכל כרגיל. כבר לא נעים "לפתוח את הנושא" ולדון בו שוב. אבל זה כל כך כאן. דווקא כשיש אצלך שתי בנות ואצלי בן. ודווקא כשנפגשים ומתכננים להיות יחד...
ומדי פעם אני שולפת מהמגירה את המכתב שכתבת ליום הזיכרון האחרון ומגירה עוד דמעות לידו...

אתמול ניצן סיפרה לי את סיפור הלידה שלה. כמעט כמו זה של נעמי, אבל... אצלה הוא נגמר עם ילדה בריאה וחיה בידיים. ושוב הכל מתקיף ומציק היום. כמה זה היה קרוב, וכמה שטותי לאבד אותה. אילו רק...

ראיתי שכתבת אז נכנסתי..

גם אני זוכרת..
כל שנה מחדש... מסתכלת על ילדתי שגדלה וחושבת על שלך...

שמחתי לראות שילדת..

ורציתי שתדעי שלא רק את זוכרת את נעמי...

שליחה על ידי חמדת* » 16 יולי 2006, 21:09

חיכיתי לתגובה שלך. הסתקרנתי לדעת אם העמוד הזה עודו ערוץ תקשורת פתוח ביננו.
החיים. המרוץ האינוספי הזה, שבבסיסו הרצון להספיק הכל. להיות אשת קריירה מפוארת. לנהל אנשים במרץ ובהצטיינות. לחזור הביתה ובמלוא האנרגיות להיות שם בשבילם. וגם לחייך. וזוגיות...
ושלא לדבר על פרוייקטים. חופשה לארגן, בית לעבור. איפה מוצאים את הזמן בין לבין גם לדבר...
ואם לדבר אז בין לבין. שיחות חפוזות, על היום יום. על מה עושים.
ואיך ישאר זמן לדברים האמיתיים? לדברים המהותיים שמעסיקים אותנו.
לפעמים אני מרגישה שאני חיה חיים כפולים. אלו השטחיים שכלפי חוץ, ואלו האמיתיים שאין לי את הזמן לחיות...
ונעמי? איפה היא ממוקמת אצלי? ואיפה היא ממוקמת אצלך?
מזמן לא דיברנו, כלומר, אנחנו מדברות די הרבה, (בעיקר על גרמנים מניאקים:))... אבל "מדברות" במובן "מדברות" כבר מזמן לא. ובאמת שסיבות לא חסר. אבל אם לא נדע להפריד את הדחוף מהחשוב, זה לא יקרה...
אז עדי יקרה. כל כך הרבה שאלות יש לי שלא הספקתי לשאול... איפה נעמי בחיים שלך? איפה היא נכנסת במארג החיים האינטנסיבי הזה? מה מקומה שנתיים וחצי אחרי. ועם אח מדהים שגדל מיום ליום? איך יריב עם הזמן. איך אתם? איך ההורים? המשפחה? החברים?
אני לא יודעת אם פה זה המקום בכלל... אבל מכיוון שזה לא ממש קורה במקומות אחרים אז הרשתי לעצמי.
את יכולה גם לענות במייל

פדידה יקרה, שלא תהססי לפתוח את הנושא, זה לא נושא סגור מבחינתי. אני איתך עדיין בכל הלב, גם אם לפעמים קצת קשה להבחין...

משונה שזה היום לפתוח שוב את הנושא. כלומר, הוא בעצם נשאר פתוח כל הזמן, אבל יותר בצביטות קטנות כאלו. צביטה כשיוגב ונועה השכנה, שגדולה מנעמי רק בחודש, עושים אמבטיה ביחד, והראש מדמיין את יוגב ונעמי ביחד. צביטות קטנות כשהורים לשני ילדים מספרים כמה שזה יותר קשה... צביטה כשיש מישהי אחרת עם השם הזה וקוראים לה. במיוחד אם היא ילדה קטנה, ואז אני מקנאה בהורה שזוכה לגלגל את השם המתוק הזה על השפתיים כל כך הרבה.

כבר לא נכנסתי לכאן הרבה זמן. וגם לא לפורומים העצובים של תפוז ("הורות אחרי" הוא פורום די שמח...). משתדלת לשמוח ביוגב וזה לא קשה. הוא ילד מקסים. וקל מאוד להישאב למעגל הזה - אמא, עובדת, חברות, זוגיות, תחביבים שלי, העייפות...

אני מקווה שניצן לא תכעס שאני משתפת כאן חלקים מסיפור הלידה שלה. ישבנו אתמול בסלון שלך ניצן, ושמעתי בעירפול את הסיפור. כלומר בהתחלה ממש שמעתי, אבל עם כל משפט הצטמררתי יותר ויותר. כל הסימנים הבעייתיים חוזרים על עצמם. צמרמורת עם התיאורים של ירידות הדופק, הלידה הנמשכת עוד ועוד, הרופאים האטומים מסביב. וכמה אני מתביישת לומר - אני מקנאה בך כל כך, שידעת לזעוק, לומר שמשהו לא בסדר. שזה לא יילך ככה. שחייבים להוציא אותה כבר. וכל החלקים שניסיתי לדחוק בעצמי, כל האשמה העצמית הזו על שלא ידעתי לומר זאת בעצמי לסביבה ולהציל את הילדה שלי... הכל מתפרץ דווקא היום. המחשבה הזו שמספיק שהיינו הולכים לקיסרי חצי שעה קודם והייתי מחבקת אותה היום... אוף, זה פשוט מכאיב מדי. מה לומר? מקנאה. מאוד. סיפרת שאת מקנאה באלו שלידתן הייתה קלה ופשוטה. אני מקנאה בך. וזו לא אשמתך, אין סיבה להתנצל. אלו החיים. אני שמחה כל כך בשבילך שכך זה נגמר ושהיא כאן איתנו. באמת, מכל הלב אני שמחה. שם בסלון היו כל מיני אנשים. ואת הדמעות היה צריך לחנוק, מהר. לרגע הן ביצבצו, ומהר נדחפו למטה, לאוסף הדמעות הלא ממומש שלי.

אז היום זה מציף במיוחד. יריב הלך לצבא. כוננות. מקווים שלא משהו רציני ועד מחר הוא יחזור הביתה. אבל זה מצטרף לשבריריות שהתחילה אתמול ובמקום להיות כתף רטובה, אני צריכה להסתפק בכרית... אבל לא כל יום הוא כזה. הרי אי אפשר לחיות שנתיים ושבעה חודשים ושלושה ימים באותה עוצמה. בד"כ, זה רק צובט. היום זה קצת יותר.

לא תמיד יש זמן לדבר. לא תמיד בא לי. אבל כמה טוב לדעת שאת כאן, וניצן, ותראי עוד כמה חברות מלאות אהבה וזיכרון לנעמי. ויש לי פה פינה להשתפך בה בפעמים שזה קשה יותר מהרגיל. כי לא תמיד ליריב מתחשק, ועם המשפחה כבר לא מדברים על זה בכלל. וגם עם החברים לא ממש... יש פורום, יש "באופן" ויש בלב.

אני איבדתי עובר בשבוע 26 ולמרות שלא ילדתי אותו חי אני לגמרי יכולה להזדהות עם מה שכתבת. גם לי היו צריכים היום להיות שניים, גם לי כואב כשאני רואה תינוק בן כמעט שנה. הגיל של הילד שלי אופק שנולד מת. תאריך הלידה שלו, תאריך הלידה המשוער תמיד יהיו ימי זיכרון בשבילי. והלידה שלו שהייתה כל טובה ומעצימה וחוויה מתקנת ללידת הבת שלי היא חוויה שאותה אני צריכה לנצור כי מי רוצה לשמוע על לידת עובר מת. הדרך היחידה בשבילי לספר הייתה על דפי גיליון "באופן" (מס' 60)
ליבי איתך באהבה

אין לי מילים

עוד שבועיים ימלאו כבר שלוש שנים. שלוש שנים ליום הנורא.
אין כמעט יום שישי שאני לא נזכרת ככה כמה דקות לפני שבת בטלפון שלך שאת בדרך לבית החולים.
התאריך מתקרב ואני מתמלאת בעצב. עצב על נעמי, עליך. על כל מה שהיה יכול להיות.
תקופה קצת מעיקה עברה עלינו בזמן האחרון אבל אנחנו מאחוריה. שתמיד נזכור מהם הדברים החשובים בחיים ומהי פרופורציה.
עדי, אני איתך. עמוק בלב. באהבה גדולה.

זוכרת אתכן בכל פעם שהשיר מתנגן. אולי זה מנחם מעט שעוד אנשים זוכרים את נעמי?
שיר כזה שמח וקופצני ואני תמיד על סף דמעות, מצטמררת ממילות הפזמון.

גם אני זוכרת...
כל שנה מחדש...
חושבת עלייך..
והשמחה על ייום ההולדת של ביתי הגדולה תמיד נמהלת אצלי במחשבות על נעמי שלך...

יש פורום, יש "באופן" ויש בלב.
אני כבר כמעט לא שם, בפורומים ההם... וכבר מזמן מזמן שלא נפגשנו, אבל אני חושבת עלייך. הדף הזה מקפיץ אותי כל פעם מחדש...
זה בלתי נתפס ש עוד שבועיים ימלאו כבר שלוש שנים. שלוש שנים ליום הנורא.

<אם את לא מזהה - נפגשנו בפעם הראשונה במפגש הפורום בפארק הירקון>

אינך מכירה אותי אך גם אני זוכרת את נעמי.

|U|

גדול
מאם פי 3 במחשב זר

דף בן שנתיים. מוזר. נכנסתי כדי לראות אם משהו קרה בדף. לא הסתכלתי בו כבר המון זמן. ואני רואה שגם לפני שנתיים, בדיוק באותה התקופה, כתבתי את הדף. כלומר - התחלתי להרגיש שזה הזמן, התקופה הזו שבה אני כאילו מתכוננת נפשית ל"יום השנה". היום שבו אני תוהה מה לעשות עם עצמי, איך לזכור, איך להתייחס, איך לעבור את היום הזה.

מאז שיוגב איתנו, זו גם התקופה שבה אני נלחמת ביני לבין עצמי בין השקיעה למחשבות על נעמי, ובין המחשבות על יומולדת ליוגב (איך ומה חוגגים, עם מי, איפה וכדומה). כאילו שהמחשבות על נעמי תוקעות את היכולת להתמסר לחגיגה של יוגב.

השנה נציין ארבע שנים. יצא לי להיות בשני ימי הולדת של בני ארבע לאחרונה. להסתכל מהצד, להעריך את הגודל הזה. את השלב הזה בהתפתחות. השכנה בדירה ממול בת ארבע. נועה. המחשבות על נועה ונעמי שהיו יכולות להיות חברות... בדלת ליד, ילדה בת חמש. זו הייתה יכולה להיות שלישיה מפוארת. אני עדיין קצת מתכווצת כששתי האמהות יושבות יחד לקפה, ואני יודעת שיוגב לא מתאים שם. שהן לא מחפשות את חברתו, ולא יודעות שבעצם חסרה שם מישהי שהייתה משלימה את התמונה.

והשנה אני בהריון (עד עכשיו הוא היה קצת סודי. והנה, אמרתי את זה). זו בת. וזה מערבל לי את הבטן. המחשבות מדי פעם על תינוקת מתערבבות עם אלו שהיו לפני נעמי. אני מחפשת לה שם, ולא מוצאת שום שם שנוגע לליבי כמו נעמי. יש בי רצון עצום ללחוש לה את השם הזה, ואני יודעת שהוא לא שלה. שזה לא יהיה נכון לעשות את זה, ועדיין. כל כך רוצה שתהיה לי נעמי. מקנאה בחברה לשעבר שהחליטה לקרוא כך לבת שלה ונהנית ממנו (ומאז אני נמנעת ממנה).

ההריון תקין ועדיין אני מפרפרת במחשבות על איך ואם ומה. חושבת איך אגיב אם בבדיקה הרופא יאמר שאין דופק, אם הוא יאלץ להסביר שצריך להפסיק את ההריון, אם בסיום הלידה היא לא תבכה ותילקח להחייאה. כל משפט על העתיד מסויג. כל מחשבה על חופשת הלידה היא תחת "אם הכל יהיה בסדר". מתכננת בלב, אבל לא מעיזה לעשות שום דבר לפני שאדע שהיא יצאה והיא בסדר.

פגשתי איזו מין מכשפה. לא מרצוני. חמי הביא אותה הביתה. "לברך" את הילד. היא דיברה איתי. אמרה שרק אחרי שתיוולד הבת - אוכל להשתחרר מהכאב. להשאר עם הזיכרון, אבל שהוא כבר לא יכאב. כמה מתוק ומפתה הרצון להתמסר לדבריה. לחשוב שאוכל לזכור את זה בלי לכאוב. זה לא נשמע לי הגיוני. אבל אצטרך לחכות לשנה הבאה כדי לדעת אם היא צודקת. החיים ממשיכים, גם היום אני צוחקת, מאושרת, שמחה. אבל יש נקודות שמנקרות את הלב. יש זמנים, רגעים וצירופים שמעלים את הכל.

ברדיו, 103, משמיעים כמעט בכל שבת את השיר. מישהו שם אוהב אותו. כשמטיילים, אנחנו שומעים ברדיו את 103, ואני קצת מחכה וקצת חוששת שהנה תיכף ישמיעו אותו. אז הנה, רק הפזמון, לנעמי שלי:

חכי, עמדי עוד רגע קט נעמי,
רק בחלום את פה איתי.
וכשהבוקר יעלה נעמי,
אהיה כאן לבדי.

עדיין רלוונטי, כמעט ארבע שנים אחרי.

קראתי עכשיו את כל הדף,
עדיין חנוקה מדמעות.
שתצאי בידיים מלאות.

<והמרגיעון: "כולנו זקוקים לחיבוק">

חייבת לספר לך שאני זוכרת..
כל שנה כשאנחנו חוגגים יומולדת לגדולה באיזשהו שלב [איכשהו כמעט תמיד באמצע המסיבה] אני מוצאת את עצמי דומעת וחושבת עלייך...

אז מאחלת שוב ושוב ושוב הרבה טוב, ובריאות ואושר..
שהלידה תהיה קלה והריון ארוך, משעמם ונטול אירועים מיוחדים..
וגם שבאמת תצליחי להגיע ללידה הזו מתוך מקום לילדה החדשה והנפלאה הזו ולשחרר את הכאב שכרוך בחיבור בינה לבין נעמי

וגם אני לא מאמינה שהזמן או משהו אחר מעלים את הכאב אבל הוא כן קצת מחליש אותו, הופך אותו ליותר צובט ופחות קורע..
ובהחלט מחזק את הגעגוע והזיכרון...

קראתי את כל הדף, פעם ראשונה, חנוקה מדמעות, שולחת לך ולכם חיבוק ענק ועוטף

אוי עדי

אילו רק ידעת כמה שהייתי איתך בדיאלוג בשנה וחצי האחרונות...
אני לא יודעת אם שלחתי או לא, הכל מעורפל לי, אבל כתבתי ומחקתי המון פעמים. אז אם לא אמרתי - עכשיו הזמן לומר תודה...
אני יודעת שזה עשוי להשמע מזעזע למישהו מהצד, אולי אפילו לך, ואני ממש לא רוצה שזה יצא ככה... :-\

אבל כן. בירכתי הכרתי ההזויה בלידה ישב הסיפור שלך. רק כשקראתי אותו שוב הצטמררתי מכמה הדחקתי אותו וכמה הכרתי אותו.
אני זוכרת שצעקתי שוב ושוב שאני בסרט, הרגשתי שכולם משחקים תפקיד שכבר שוחק. שצריך לצאת מהתסריט הזה כי הוא הולך לאבדון. לאובדן.

ואני לא יודעת ולא חושבת שהייתי מצליחה למצוא את הכוחות להמשיך ולזעוק את זה במשך שלוש שעות ולתבוע קיסרי ובשארית (באמת באמת שארית. קשה לתאר כמה שארית.

) כוחותיי להתנגד לנסיון לואקום כשאני לבד בלי מלווים בחדר הניתוח אלמלא את.
את ונעמי.
הצלתן נפש אחת. והיא עולם ומלואו. ואני מודה לך שסיפרת ולא השארת בפנים. לא רוצה אפילו לחשוב איפה היינו היום אם לא היית מספרת.
ואז נחמץ הלב. ואני עצובה כל כך שאף אחת לא סיפרה לך את סיפורה שישמור עלייך ועל נעמי

לפעמים אני חושבת לעצמי איך אני אעבור עוד לידה אחרי הטראומה שלנו. ואני שוב נזכרת בך ובתעצומות הנפש שלך להרות, ללדת, ולגדל ילד מקסים בכל כך הרבה אהבה.
אז בתוך הצער, אל תשכחי שאת גם השראה. ואל תשכחי שיש גם מישהי מעבר לאוקיינוס ששולחת גלים גלים של בריאות ואהבה להריון טוב וללידה טובה.
אוהבת אותך המון.
@}

(אני רואה מטושטש, לא מצליחה לקרוא שוב את מה שכתבתי... מקווה שאובן... שולחת...)

בנצ,

מזדהה איתך עם חלקים גדולים במה שכתבת.

טווטי נולדה כ 10 חודשים אחרי דניאל. ולפני היומולדת שלה הבטן שלי התערבלה וצפו הרבה געגועים ושאלות. אני לא חושבת שבת לוקחת את הכאב, אבל אולי זה עוד שלב בתהליך הריפוי. נראה לי שהצלקת תמיד תשאר ויהיו תקופות שתהיה רגישה יותר ותקופות שפחות.

מאחלת לך המשך הריון עגול ושלם ובריא עם סוף טוב ושמח.

רק עכשיו גיליתי את הדף

גם אני עברתי אובדן, אצלי זה היה בשלב מוקדם של ההריון, אבל זכור לי המעקב אחרי הילדים בגיל שהילד שלי היה אמור להיות (אחותי הייתה בהריון באותו זמן באותו השבוע שאני הייתי צריכה להיות, וכל הזמן כשההריון שלה התקדם זה צבט). אוף

ניצן...

אני זוכרת את הרגעים האלו שסיפרת על הלידה שלך. ואני הצטמררתי, וקצת דמעתי, והכל היה נשמע קצת מוכר מדי. אבל הסוף היה שונה. טהר שכבה בינינו, נמנמה. אחרי שהכל עבר עליה - אותם מונחים מהלידה של נעמי. ובכל זאת - היא הייתה שם. וזה צבט. ואכן, אם יש משהו שיכולנו לעשות בו טוב, זה בלהפיץ ולגרום למי שצריכה את זה, את הכוח לדעת מתי הגיע הזמן לוותר, מתי צריך לשנות את הכיוון ומתי צריך לנער את מי שמתרשל בעבודתו. קשה לי לומר "אני שמחה" בזה, אבל לפחות זה.

לא מזמן ביקרנו חברים צעירים שנולד להם בן ראשון. הם הזמינו את כולם לקפה, וכמובן שסיפור הלידה התגלגל לו. הוא כלל מים מקוניאליים, ירידות דופק וואקום. אבל הכל נגמר בטוב. וכשיצאנו לא יכולתי שלא לשאול את עצמי - אז מה השתבש אצלנו? למה כל כך הרבה לידות מכילות בדיוק את הפרמטרים האלה והכל נגמר בשלום? כמה קרובים היינו כן לצאת עם נעמי בידיים כשהיא בריאה ושלמה? כמה הכל חמקמק...

תודה לכולם (כולן?) על החיבוקים, על הזיכרון המשותף. על ההשתתפות, במה שאפשר...

כאן. בדמעות.

וגם בשמחה לגלות שהבנתי נכון, ובהחזקת אצבעות הדוקה לעתיד ורוד (ולא בגלל צבע הבגדים).

_כבר לא בוכה
רואה כמו בהילוך איטי
כל הנשימות, הרגעים
האלה שבחוץ ואת ההם
שלא רואים_

_יש ודאי במקום נסתר
תשובה לכל דבר
אז למה דווקא לי
נגמר הכל
לפני שהתחיל_

((-))((-))

קוראת את הדף וכולי צמרמורות
מכל הלב, בהצלחה
יעל

ליבי אליך
נעמי

השבוע הלכנו לעץ של נעמי. הוא נמצא ליד הבית, ואנחנו משקים אותו. לפעמים לבד, לפעמים עם הילדים. הפעם הלכנו עם הילדים. פתאום יוגב, שכבר היה שם הרבה פעמים שאל "מה כתוב בשלט?" שאלה תמימה וסבירה לחלוטין מבחינתו. הוא כל הזמן שואל דברים כאלו. אבל על השלט הזה כתוב "לזכרה של נעמי, בתנו".
קצת נאלמנו דום, אבל הוא לא ויתר. בסוף אבא הקריא בלקוניות את השלט והמשיך הלאה, הסיט את תשומת ליבו.
אח"כ ניסיתי לחשוב, מתי יבוא הזמן לספר? מתי הוא ידע על נעמי? ברור שהוא עוד צעיר מכדי להבין. בינואר הוא יהיה בן ארבע. אבל הוא חכם, הוא מכיר את המונח מוות ואני מניחה שמשהו מתוך זה יחדור לראשו. למעשה התחושה האישית שלי היא - שעדיף לספר עכשיו, כדי לא לשמור סוד גדול לאיזה יום שיגיע מי יודע מתי ואז זה יהיה דרמטי מדי. כלומר, לנסות לענות לו בפעם הבאה לשאלה בכנות, הוא יבין כמה שיבין ומאותו רגע - זה לא יהיה סוד. זה יהיה משהו שאפשר ומותר לדבר עליו ולשאול עליו. בטח יהיה איזה זמן שהוא יהיה עסוק בלשאול ולחקור בנושא, ואח"כ זה יגווע. אולי פעם בכמה זמן זה יעלה שוב.
התהיה היחידה שלי היא איך לענות לו לשאלה "אבל למה היא מתה?" ואיך לענות בצורה שלא תפחיד אותו לגבי החיים שלו, של אחותו הטרייה (פתאום אני רואה שלא סיפרתי עדיין על אדווה בדף הזה. כמה מתאים לה להיכנס ככה במקרה לתוך העניין). ושלא יפחד אם וכאשר יהיה הריון לילד נוסף.

המרגיעון כותב "הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי" ושוב מתאים לי - אם נקבל את זה שהוא רוצה ומוכן להתחיל לשמוע, ונשמיע, אולי נוכל לשתף ולהקל מעט? האם ההסתרה אינה מכאיבה יותר?

שוב אנחנו מתקרבים למועד. הקדמתי קצת השנה את הכתיבה, בגלל הביקור בעץ, אבל בעצם, עוד פחות מחודשיים זה יהיה חמש שנים מאז שנעמי מתה. ובזמן האחרון אני מפליגה לא מעט בדמיונות על שלושת הילדים שהיו אמורים להיות: נעמי, יוגב ואדווה. זה היה אמור להיות מושלם. אאוצ'.

זה מושלם כבר עכשיו.

זה היה יכול להיות מושלם אחר. אבל זה מושלם כבר עכשיו...
הדברים שאת כותבת נשמעים לי מאד נכונים ונבונים. הסתרה תמיד תלווה אותו כצל ונדמית לי לא בריאה.
הרי המוות הוא חלק מהחיים (כמה קל לכתוב את זה, כמה קשה לחיות את זה...

) אצלו זה יותר קרוב מאצל אחרים. זה לא רע. באמת שלא.
מתגעגעת

אהבה וחיבוק תודה שאת כותבת.

תודה שאת כותבת
מאחלת לכם כל טוב

זה מושלם כבר עכשיו
זה נפלא, אבל מושלם? לא. יש פה משהו חסר. לפחות בלבבות. מתבוננים ביוגב ורואים שלו הייתה לו אחות גדולה הוא היה אחר. הלוואי והייתה לו אחות גדולה שתרגיע אותו קצת, שתהיה יותר חזקה ממנו ותלמד אותו כמה שיעורים בענווה... היא מאוד חסרה. כנראה שהמושלמות קשורה לשאיפה לשלושה ילדים. העדרה של נעמי משאיר אותנו עדיין משפחה קטנה. ממתינים לעוד אחד או אחת שיבואו להשלים את החסר.

מתגעגעת
גם אני. פספסתי את הביקור בארץ כבר, נכון? לקח לנו זמן להתאפס על עצמנו בחזרה לארץ. בפעם הבאה...

אהבה וחיבוק תודה שאת כותבת
כאלה מילים חמות בצורה אלמונית? טוב... אז... בבקשה. אהבה וחיבוק בחזרה.

יש לי המון מילים לאמר לך.
מצד אחד מסכימה עם ניצן, זה מושלם כמו שזה כבר עכשיו.
מצד שני, זה לא שלם, לעולם לא יהיה.
בכל פעם שאנחנו מכירים אנשים חדשים ועולה הנושא הזה של 4 הריונות=3 ילדים, עולה אצלי התהיה הזאת מחדש.
האם אי פעם יגיע היום שבוא ארגיש שהמשפחה שלי שלמה?
אני בספק, יש לי תחושה שהחור הזה לעולם לא יתמלא. כמו פאזל מושלם שחסרה בו חתיכה אחת. לא יכולה לבוא חתיכה אחרת במקומו.
מתוך ההבנה הזאת, שהוא תמיד יהיה חסר אני חושבת שאפשר להגיע לתחושת השלמות עם מה שיש.
(הרי כשיהיו לי 4 ילדים אחשוב על כך שהיו יכולים/צריכים להיות 5 וכשהיו 5 אז שישה? אין לזה סוף)

יש לך שני ילדים מקסימים ואהובים בבית, ואחת בלב.
וזה טוב ומלא ככה, כמו שזה!

חושבת עליכם. העצים כבר כמעט בסוף השלכת, והעץ שמחוץ לחלון הגדול בסלון מזכיר לי אתכם. הוא יכול להיות סניף צפונאמריקאי של העץ של נעמי.

חיבוקים גדולים מאתנו ומהבנות, וגם ממני תודה שאת כותבת.

מוסיפה גם תגובה של ניצן שנכתבה אצלי בדף, אבל לדעתי שייכת לכאן:

רציתי להסביר את עצמי בעניין המושלם.
עכשיו באמת מושלם. ואילו היא היתה היה מושלם. מושלם אחר. כי הפנטזיה והמציאות הם לא היינו הך. התינוקת המתוקה שלך, שתנוח בשלום על משכבה, היא לא הילדה המתוקה שאת מדמיינת. היא לא היתה מאזנת את הכל. והיית מקבלת אותה בדיוק כך, כמו שאת מקבלת את יוגב ואת אדוה המתוקים והנפלאים והמושלמים. עם החולשות שלה ובלי שום ציפיות שתיצור תמונה מושלמת. כרגע היא מייצגת את החסר, את המושלם. היא ילדתך הקטנה-גדולה המושלמת שאיננה. אלא שאני מאמינה שהיא לא חֶסֶר. היא לא רק אבל, היא לא רק "מה היה יכול להיות אם." היא, בין היתר, גם כל מה שיש עכשיו. כל האופן שיש עכשיו.

אז מושלם גם עם החסר. זה חלק מהמושלמות של עכשיו.

הרי כשיהיו לי 4 ילדים אחשוב על כך שהיו יכולים/צריכים להיות 5 וכשהיו 5 אז שישה? אין לזה סוף

האמת שזה נכון. גם אני חושבת על זה. הרי בילד הבא אחשוב שהיו אמורים להיות לי עכשיו ארבעה. הגוף לא שוכח ולא מוותר. ואכן התינוקת המתוקה שלך, שתנוח בשלום על משכבה, היא לא הילדה המתוקה שאת מדמיינת. היא לא היתה מאזנת את הכל. זה נכון. קל לבנות עליה הררי מגדלים כשהיא לא פה.

ואיכשהו, לקרוא לזה מושלם אני לא יכולה. זה ככה. טוב לי ואני מברכת על היש. והלב גם כואב את האין והחסר. אולי עם ניסוח כזה אני יכולה להשלים.

הוא יכול להיות סניף צפונאמריקאי של העץ של נעמי.
תודה...

קראתי אותך במקום אחר באתר והגעתי לכן בעקבות קישור מהדף שלך, לא ידעתי לאן אני מגיעה ומסתבר שקראתי אותו בעבר (וגם שלחתי חיבוק) את נשמעת חזקה ואופטימית וזה מעורר השראה של ממש.

כמה עצוב - המילים הנכונות להגיב לא יוצאות . שבוע טוב

עוד שנה עברה. התאריך היה אפילו בשבוע שעבר. חלף מהר, ורק בשבת התפנינו לטקס שלנו השנתי. מסימני הזמן. בתאריך עצמו היינו "עסוקים מדי". אז ככה זה, שבע שנים אחרי. הכאב אחר. דברים מתקהים. השלמה. ידיעה ברורה שכבר שום דבר לא ישתנה וככה זה וזהו זה.
שני ילדים בבית, עולם ומלואו. יוגב ואדווה. יוגב כבר בן שש. הוא יודע שהייתה אמורה להיות לו אחות גדולה. אתמול, ליד העץ, כשתחחנו את האדמה ושתלנו ליד פרחים, הוא הבין פתאום שאם נעמי הייתה בחיים, הוא לא היה בן שש, כי "לא הייתם רוצים עוד ילד כל כך מהר" (איך הוא מבין כאלה דברים?). אבל הכל בחיוך, ללא דמעה. מחשבים ביחד שהיא הייתה אמורה להיות בת שבע. בכיתה ב'. אדווה מכרכרת מסביבנו. אם היא מבינה משהו מכל זה, היא עוד לא אומרת את זה. אבל לה לא תהיה הפריוילגיה לא לדעת על נעמי עד גיל מסוים, פשוט כי נעמי נמצאת איתנו ועולה לדיון מדי פעם, וברור שהיא תבין את זה מוקדם ממה שאולי היינו בוחרים לספר לה אלמלא יוגב.
והמחשבות על ילד שלישי מטרטרות. אדווה כמעט בת שלוש. ומחזירות אחורה "הרי כבר יש שלושה. כבר ילדתי שלוש פעמים". ושוב להיכנס למרוץ הזה? לחרדות? אז כרגע לא. נחכה עוד קצת. ננשום, ננוח. כמה נוח שאפשר לנשום, שאפשר לדבר על נעמי בלי הייסורים.
עדיין יש סיפורים מסביב. כל אלו שבסוף הובהלו לקיסרי וזכו לחבק ילד או ילדה בסוף הלידה. כל פעם אחד מסתכל על השני ויודע שעכשיו תחושת ההחמצה בשיאה. ובכל פעם שמשדרים את השיר של נעמי ב-103FM בשבת (ותמיד הם משמיעים אותו בשבת!) מסתכלים אחד על השני ויודעים. אנחנו בסיפור הזה ביחד.

וזהו. דף בן חמש שנים. סיפור בן שבע שנים. נעמי, אנחנו זוכרים.

בחרתי חיבוק עם חיוך כי העצב והאופטימיות שבמה שכתבת מתערבבים לי..

אבל הכל בחיוך, ללא דמעה.
לי לא הצליח. מרגש הילד שלך. וואו.
נשיקות, פרחים, חיבוקים, אהבה.

@}

זוכרת אותה בכל שנה. יש לי ילדה קצת פחות מהגיל שלה והידיעה כמה בקלות ילדה יכולה פתאום לא להיות

זוכרת אתכם. זכיתי להכיר אתכם אישית, ואני עדיין משתאה איך יש בכם מקום להכיל כל כך הרבה עצב וגעגועים יחד עם כל כך הרבה שמחת חיים.
נשיקות לקטנים-גדולים שלך - לא מזמן עברנו ליד הבית הקודם שלנו והילדות הזכירו את אדווה ויוגב.

זוכרת אתכם.

בנצי היקרה.
קראתי את הדף והתהפכה לי הבטן.
מצטערת שאני כותבת בעילום שם אבל אני מרגישה שרק כך אני יכולה.
לי היה הריון מושלם אבל בלידה הכל הסתבך.
הורידו אותי לקיסרי בניגוד לרצוני לאחר מאבקים קשים.
בעלי ואני כמעט התגרשנו בעקבות הלידה הנוראית שלי מכיון שהוא תמך ברופאים ולא בי ואני מאז לא סומכת עליו שיהיה שם בשבילי.
עליתי המון במשקל וחוויתי דכאון לאחר לידה.
לא הצלחתי לסמוך על רופאים ועל בתי חולים מאז הלידה שלי.
עד היום הרגשתי כל הזמן שהרופאים התערבו התערבות מיותרת וגזלו ממני את חווית הלידה שכל כך ציפיתי לה. נשארה לי טראומה נוראית ולא ילדתי מאז (ארבע שנים כבר עברו)
ופתאום הסיפור שלך מאיר לי את הכל באור שונה של מה היה יכול לקרות אם לא היו מנתחים אותי.
פתאום הכעס הגדול שאני סוחבת בתוכי הופך להקלה.
אין מילים.
נעמי.
באמת שם מדהים.
בפעם הראשונה מזה הרבה שנים אני נושמת. פתאום אני מרגישה מוכנה ללידה הבאה ומרגישה שיש גם שם אחד שנכון הכי בעולם לילדה שלי.
נעמי.

גם אני זוכרת את נעמי, וחושבת עליה בכל פעם שמשדרים את השיר. ותמיד בשבריר השניה לפני זליגת הדמעה אני נזכרת בהודעה על הולדת יוגב עם השמש בכותרת, ושיש גם את אדווה

זה מוזר שאני חושבת על ילדים של מישהי שרק קראתי על בסיס כמעט שבועי?! (גם אנחנו שומעים 103FM כל שבת...)

שלום בנצ..אני בנתיים רק קוראת כאן ועוד לא פתחתי דף
לצערי עברתי מקרה דומה אך אחר
קראתי את הדף שלך והזדהתי ובכיתי, זוכרת איתך את נעמי