דפקט קיבוצי

[פנים_לקיר*]

והמרגיעון: "כולנו "אני".

[תמרוש_רוש]

הקרחון עצמו הוא ההסכמה של ההורים לוותר על האחריות ההורית שלהם.
נכון.
בדיוק עכשיו ראיתי את הסרט "נאום המלך", ועצרתי על הקטע שבו הדוכס נשאל למי במשפחה שלו הוא הכי קרוב. והוא אומר: "לאומנות שלי".
אבל לא לאומנת הראשונה שהיתה לו, כי היא שנאה אותו והיתה מונעת ממנו אוכל להרבה-הרבה זמן.
ולהורים שלו לקח שלוש שנים לעלות על זה ולהעיף אותה.
וגם זה בדיוק הסכמה הורית לוותר על האחריות הבסיסית שלהם לשלום הילד.
אני מניחה שזה הקטע הבאמת כואב. לא זה שמישהו זר התעלל בך, אלא זה שההורים שלך עצמך ובשרך ויתרו על הזכות והאחריות שלהם לדאוג לכך שזה לא יקרה.

[אבישג_א*]

אבל תמרוש זה נדיר שיש מטפל מתעלל, וההורים מחפשים את הטיפול הטוב לילד שלהם, הם לא תמיד יכולים לדעת מה קורה איתו.
אנחנו לא יכולים להיות בכל סיטואציה עם הילדים, הם יכולים להיפגע ולא נדע מכך, אז בגיל קטן אפשר אולי להיות איתם במקום לשלוח למעון אבל אחר כך הילד גדל וכבר לא צמוד אלינו ואנשים עלולים לפגוע בו וההורים אולי לא ידעו לעולם.

[אבישג_א*]

_ברור שיש טרגדיות גדולות מזה
זו חתיכת טרגדיה!!!!!!_
לגמרי

איזו חוויה קשה, כאם -במיוחד בתחילת הדרך - גם אותי זה החזיר למחוזות הילדות (למזלי לא לחוויות מחרידות כאלה)
הרבה בריאות שמחה וטוב

[אבישג_א*]

כאילו האמהות החדשה שלי פתחה פצע שמעולם נגעתי בו לפני כן (בצורה מודעת, כי מן הסתם הוא מלווה לאורך על חיי). אין ספק שעוזר שיש מקום לחלוק
ואת מוזמנת לשתף עוד

[לילה_טוב*]

כאילו האמהות החדשה שלי פתחה פצע שמעולם נגעתי בו לפני כן
מניסיון, אימהות מסוג מסוים (באופנית כמובן ) יכולה גם לרפא את הפצע הזה או לפחות להיטיב עמו במידה רבה.

[פלוני_אלמונית*]

מניסיון, אימהות מסוג מסוים (באופנית כמובן ) יכולה גם לרפא את הפצע הזה או לפחות להיטיב עמו במידה רבה

לא יודעת.... יש כאלו שהאמהות מרפאה , יש כאלו שהאמהות מחריפה את הטראומה

גם בין ה"באופניות" ...

[צוויליך*]

אני הרגשתי את זה דרך האבהות. קשה לי לומר שזה ריפא. גרם לי להעריך את הזמן בו הפכתי להורה, כשיש כזאת הפצת מידע למעונינים לחפשו, לא רק "עקוב אחרי ההמון". אני אולי ווירדו אבל יש עוד הרבה כמוני....
לאמי לא היתה הפריבילגיה - בגלל עוד כמה תנאים סביבתיים ואישיים, ככה שהיום קל לי יותר להיות עצוב בשבילה (ע"ה) מאשר כועס עליה.
תוקם ועדת חקירה בנושא אימהות שהלכו לעולמן ולא מילאו תפקידן כסבתא. זאת חרפה אמיתית.

צוויל - פיצוי ועכשיו

[אבישג_א*]

תוקם ועדת חקירה בנושא אימהות שהלכו לעולמן ולא מילאו תפקידן כסבתא. זאת חרפה אמיתית.
אוי צוויל, זה באמת מצער

לאמי לא היתה הפריבילגיה - בגלל עוד כמה תנאים סביבתיים ואישיים, ככה שהיום קל לי יותר להיות עצוב בשבילה (ע"ה) מאשר כועס עליה.
רציתי גם לכתוב על התנאים של פעם כתגובה לפנים לקיר (יונת פעם כתבה על זה מאוד יפה) אבל אני לא יוצאת קיבוץ ולא היה לי נעים להתערב, אז תודה.

ושנזכה לגדל את ילדינו בשמחה ובחום ובאהבה (מה אתם אומרים ? יש סיכוי שהם לא יפתחו עלינו דפים בבאופן? )

[לילה_טוב*]

ככה שהיום קל לי יותר להיות עצוב בשבילה (ע"ה) מאשר כועס עליה.
כן, זה.

[מצ'רה*]

יש סיכוי שהם לא יפתחו עלינו דפים בבאופן?
סיכוי גדול. הם יפתחו עלינו דפים (או דברים מקבילים של אז) במקומות אחרים.
ובכל זאת
שנזכה לגדל את ילדינו בשמחה ובחום ובאהבה

[מרינה_מאוהבת_בים*]

יש כאלו שהאמהות מרפאה , יש כאלו שהאמהות מחריפה את הטראומה
תוהה אם זה ניתן לבחירה...

[פלוני_אלמונית*]

תוהה אם זה ניתן לבחירה...

זה באמת מעניין... גם אני תוהה. (אני כתבתי את זה למעלה)

זה תלוי בהמון גורמים וזה לא חד משמעי

גם כשאישה מטפלת בעצמה ומתחזקת ועומדת באומץ ונחישות מול טראומות שעברה, תמיד נשאר שם משהו
והוא יכול לצוץ בכל מיני סיטואציות לא צפויות ולפעמים הוא יכול להכריע אותה לזמן מה...

אני לא כותבת את זה כדי לייאש אלא כדי לתת את זווית הראיה הרחבה שהחיים הם מה שקורה בחיים ולא מצב אוטופי שכשנגיע אליו הם יתחילו ויהיו שווים...

ובמילים אחרות- נולדתי בלינה משותפת וכן... מגיל יומיים... ויש לי דפקט קיבוצי אבל הוא חלק ממי שאני הוא לא כל כולי והחיים יכולים להיות בסדר גמור... בעלי משמעות ואהבה יחד עם הדפקט הזה...

[לילה_טוב*]

נדמה לי שמה שאת מתארת הוא סוג הריפוי שאני מדברת עליו. מובן שזה לא נעלם. אבל יש שם סליחה ואהבה, כמו שאמר צוויל, וקבלה והשלמה, כמו שאת מתארת.
אני פשוט הרגשתי פיזית שהתינוקת הקטנה הזאת שנישאת לי על הבטן וישנה לצדי ממלאה את החלל הזה. גם זה אולי לא הכי בריא, אבל זה היה אושר גדול.

[מצ'רה*]

לילה טוב
מה שאת כותבת מאד מאד מרגש וממלא תקוה.
לריפוי בכלל, לא רק של קיבוציות.

[לילה_טוב*]

תודה.@}

[פלוני_אלמונית*]

גם אני עם דפקט קיבוצי. נתקעתי על מה שאורן כתב שהוא לא נוסע לקיבוץ, גם אני ככה בשנה האחרונה.
אמא שלי אומרת "אבל את באה אלינו לא לקיבוץ" ואני לא מסוגלת להפריד (כי אין הפרדה).
גם כשהייתי מגיעה, הייתי מסתגרת בבית ההורים, לא רוצה קשר לשם, אבל אי אפשר לנתק את הקשר הזה.
ודרך אגב אני לא ישנתי בלינה קיבוצית, אבל ביליתי ולא מבחירה יותר זמן עם חברת הילדים שלי מאשר עם המשפחה ושנאתי כל רגע.

[פלוני_אלמונית*]

קראתי לאט לאט את רוב הכתוב כאן...אני תוהה איך זה שילדי חוץ לא כתבו כאן??
למה הם לא אומרים כלום פה.?
אני הייתי ילד חוץ , מאלו שעברו תופת בקיבוץ.
תמיד חשבתי שתחושת הבדידות ,חוסר האונים,והמלכוד הם נחלתם של ילדי החוץ בלבד , לנו באמת לא היו הורים גם לא מ1600עד 2000.
ולפעמים כמוני בכלל לא.
כך שהקריאה כאן האירה את עיניי.
הבנתי שטופלתי על ידי אנשים שהיו במצוקה בעצמם.
וילדי הקבוצה שלי היו כמעט כמוני ילדים נטושים..לא פחות...ואני ציפיתי מהם להבנה והתחשבות.
בית הילדים עבורי היה המקום האומלל ביותר בעולם,ממש "חוות החיות".
יתכן ותגידו שהקיבוץ הציל אותי...לדעתי הקיבוץ היה נורא בדיוק כמו בית יתומים או פנימיה...אבל לא הודה בכך.
אין בי הכרת תודה,אני לא מבקר שם,ואני לא מבין איך ילדים יכולים להיות כל כך מרושעים ומבוגרים כל כך אטומים.
היה צריך לאסור על הקיבוצים לקחת ילדי חוץ,הרבה פעמים הטראומה הנוראה מכל הייתה הקיבוץ...טרגדיה גדולה כמ שנאמר פה.
כהורה לא הייתי נותן לילד שלי להיות שם אורח לא כל שכן לחיות שם.

[ילדת_חוץ_אלמונית*]

בית הילדים עבורי היה המקום האומלל ביותר בעולם,ממש "חוות החיות".
נוראי כל הדף הזה מזכיר נשכחות, לצערי.

[תמרוש_רוש]

[עדיין_אלמונית*]

גם אני "ניצולה" של השיטה, לשמחתי הצלחתי לסלוח, אבל עדיין שאני שומעת את שיר הלילה של שלום חנוך אני מזילה דימעה, אחד מהשירים הכי יפים בעברית נכתב על אחת משיטות החינוך הכי נוראיות שחוו תינוקות בארץ.
{{בביתני התינוקות
מיללים בהפסקות.
נצבט הלב

• "היי אמא, עורי"

אומר הלילה ושוכב."}}