דרך שונה להתמודד עם הדיכאון

אנונימי

מדור לבטים ורגשות

"חיים עם תרופות הם מרשם לחיים אומללים" {{קינגסטון קליניק}}

כדי להביא את הפרח שלי לעולם הייתי צריכה להפסיק לקחת כדורים ששימשו שלי עור ומגן מפני העולם. זה לא היה פשוט אבל היה שווה.
אני כבר יותר משנתיים ללא הכדורים.
הפרח שלי יונק. לא רוצה ולא יכולה לגמול אותו.
אבל אני שוב בדיכאון.
קושי עצום לצאת מהבית.
קושי לשמור על קשרים חברתיים או משפחתיים.
לא רוצה לקחת כדורים. לא יכולה להמשיך במצב של דיכאון. נראה לי גם שיש תהליך הדרגתי של החמרה.
אני לא עובדת. אני בבית עם הפרח.
זה נותן לי הרבה אויר אבל גם מאפשר ימים שלמים בתוך הבית וזה לא המקום הרצוי לפרחים.

אני מחפשת דרך שונה להתמודד עם הדיכאון.

קראתי פעם שמחקרים גילו שפעילות גופנית יעילה באותה מידה כמו תרופות למניעת דיכאון.

דווקא לא מזמן מישהי כתבה רשימה מאוד יפה של דרכים להתמודד עם דיכאון, אבל אני לא זוכרת באיזה דף זה היה...

יצא ספר חדש ללא פרויד ללא פרוזק
"חווד
וגם באתר book]רכישה id[/po]=106625
אולי שווה לקרוא?

שליחה על ידי עינב* » 08 מרץ 2005, 23:31

שליחה על ידי עינב* » 08 מרץ 2005, 23:32

ה(()) לפרח כמובן. ועוד

Pלונית אחרת קראתי. תודה!
לא את הספר את החוו"ד.
טרה רוסה תודה. ניסיתי למצוא את הרשימה ללא הצלחה.
אבל קראתי בדף תרופה נגד דיכאון :
אני מכירה אשה שלוקחת סרוקסט כבר שנים ולקחה גם בהריון, יש לה בת משגעת והכל הולך מצויין, התרופה ממש הצילה אותה ואת כל המשפחה שלה, הדיכאון נעלם לו (כמובן שבשנים רבות יש גם ירידות אבל אין להשוות למצב של לפני התרופה) הטיפול הכי טוב שידוע לי...פשוט מציל חיים. חובה.
חברה שלי ילדה והיניקה שני בנים עם סרוקסט. אני ניסיתי לעבור לסרוקסט כדי שאוכל להכנס להריון ועברתי שנה של סיוט עד שוויתרתי. התרופה שנמצאה טובה לי היא אמנם קרובה של הסרוקסט אך אסור להכנס להריון בעת שלוקחים אותה ואסור להניק.
אני לא רוצה להתחיל לקחת אותה כי ההפסקה שלה היתה סיוט בפני עצמו.
אני כן צריכה לחזור לפעילות גופנית. מה שמאוד מאוד קשה לי משתי סיבות
א. קשה לי לצאת מהבית וקשה לי להתארגן, אלו חלק מהתופעות של הדיכאון כך שזה מן מעגל קסמים מדכא שכזה.
ב. מאז הלידה ממש אבל ממש לא חזרתי לעצמי מבחינה פיזית. אמנם עברו חדשים הרבה (יותר מעשרה) והלידה אפילו לא היתה קשה ולא היתה כל התערבות ובכל זאת.

עינב ו חני בונה תודה.

שליחה על ידי איילה* » 09 מרץ 2005, 08:41

בנוסף לטיפול תרופתי ושיחות עם איש מקצוע מומלץ:

לא להשאר במיטה וQאו לישון יותר משמונה שעות ביממה.
להיות בחוץ, באור, לפחות חצי שעה ביום
פעילות גופנית (הליכה נמרצת, שחיה וכו') לפחות חצי שעה ביום
לא להשתמש באלכוהול ו/או סמים. לחלוטין, בשום אופן!
לקחת תוסף מזון של אומגה 3. לשים לב שהתוסף כולל גם אומגה 6 וגם אומגה 9 (בשונה ממה שכתבתי בפעם

שעברה). עודכנתי שחייבים לקחת את שלושת המרכיבים כי אחרת נוצר חוסר איזון שעלול לחזק דיכאון. יש לי שם
של תוסף. במידה ומישהו מעוניין, תשאלו.

לא להשתמש במאכלים או שתיה המכילים אספרטים (תחליף סוכר).

מומלץ מאד להתייעץ עם פסיכיאטר עליו סומכים. (יש פסיכיאטרים טובים, הם לא מכריחים לקחת תרופות)
מומלץ טיפול פסיכולוגי. חשוב למצוא מטפלים ורופאים הקרובים לדעותיך ותחושותיך.(כן, יש כאלה שמשתדלים שיהיה כמה שקרוב לטבעי ). לוקח זמן למצוא מטפלים ורופאים טובים - אבל שווה את המאמץ. יש לי כמה שמות, שוב מוכנה להמליץ אם למישהו יש שאלה פרטנית. כל טוב, אל תתיאשי, יש הרבה הרבה פתרונות.

אולי זה יכול להתאים - ליאת הולר-הררי היא גם מדריכת הנקה (בוגרת הקורס של בתיה דייוויס), גם פסיכיאטרית, גם אם שמיניקה פעוט וגם עוד כל מיני דברים. אם את רוצה את הפרטים שלה - רק תגידי.

עודכנתי שחייבים לקחת את שלושת המרכיבים כי אחרת נוצר חוסר איזון שעלול לחזק דיכאון
פה יש בעייה:
הסיבה שאנו חייבים לקחת אומגה 3 היא מפני שבמזוננו הנוכחי יש עודף אומגה 6 . מה נועיל אם ניקח תוסף שיוסיף עוד פעם אומגה 6?

דכאון שגעון , גם שם יש טיפים והמלצות על ספרים.

לא להשאר במיטה וQאו לישון יותר משמונה שעות ביממה
אני אמא ליליד 2004. אין חשש שאני עושה אחד מן השניים

אני גם מניקה אז אני נשמרת מ4. ו6. בכל מקרה.

אני בטיפול (שיחות) ולא רוצה לפנות לטיפול תרופתי. הייתי שם. שנים.
הדרך למקום הטוב היתה ארוכה וקשה והדרך החוצה היתה דרך ייסורים.

רינ צ'י,
אם את רוצה את הפרטים שלה - רק תגידי. רוצה

הולכת לקרוא דכאון שגעון

קראתי.
מפתיע כמה אני (לא) לבד בבדידות הזו ובקושי.
אני לוקחת איתי את דברי החכמה של יונת אפשר לקחת את הכסף שהיית מוציאה על פרוזאק, ולהוציא אותו על עזרה
ונראה לי שכשיהיה לי זמן אקרא שם שוב. יש שם הרבה חיזוק.
חלק מהדברים ש מדוכאת כותבת הם תיאור מדויק של המציאות שלי. שלנו.

אלה הדברים שמתארים את המציאות שלנו
_שקט? חיבוק? פינוק? מסאז'? זמן לקרא? זמן לצייר? אמא? כתף לבכות עליה?אוכל בריא? להתלח בשקט? להוריד שערות ברגליים?
כן, תודה, כולם חסרים. הבנתי בימים האחרונים שאני לא מרגישה שזה לגיטימי לקחת לעצמי זמן לדברים האלו._

אני חושבת שהגעתי אל אותה תחתית שלא קיימת בתהום. והגעתי אליה בזכות בן זוגי היקר שנשבר.

שתי שיחות.
שתי חברות.
יציאה מהארון.
למה זה כל כך מפחיד? דיכאון.
רק מעצם שיתוף החברה הראשונה הוקל לי.
משיתוף חברה נוספת קיבלתי מספר טלפון של מטפל בדיקור וצמחים. רופא סיני.
נתחיל מכאן

אני לא מרגישה את הטירוף המתואר בדפים שונים העוסקים בדיכאון.

נעה בין עייפות גדולה לעצבנות ומתח.
מותשת

דמיון מודרך (יסודי ומקצועי) וטיפול בתזונה.לי זה שינה את החיים.יש לי המלצות אם תרצי.

הי פרח,
את לא נשמעת לי כמו פרח משוגע כלל וכלל, אלא כמו פרח שזקוק לאוויר, לאור, לדשן ולמים, ולא מצליח לקבל אותם כרגע.

איפה בנזוגך בתמונה הזו? האם הוא מודע לצרכים שלך בפנאי, בחברה, בעזרה, במנוחה, בתנועה, בטיפול? האם יש לכם אפשרות לשבת יחד, לסער מוחות, להבין מה חסר ומה נחוץ, ולחשוב איך אפשר לתת מענה חלקי לפחות לצרכים שלך בתוך מציאות החיים שלכם?

נתנו כאן (ובדף דכאון שגעון) עצות מצוינות. הייתי מתחילה מהשאלה מה יכול לעזור לך להתארגן ולצאת מהבית. כי יציאה מהבית בכל יום בצהריים יכולה לספק גם חשיפה לאור, גם פעילות גופנית, גם איזושהי מסגרת / תכלית ליום שלך, ואפילו מפגש עם אנשים שמפיג את הבדידות (בחופשת הלידה הראשונה שלי נהגתי לעשות סיבוב יומי כזה בשכונה - לדואר, למכולת, לחנות הספרים ולחנות הצילום. המצאתי סידורים לא לגמרי נחוצים וזה עזר מאוד, גם לבדידות).

אז מה באמת יכול לעזור לך להתארגן לצאת מהבית? כמה נשים כתבו באתר שאחד הדברים שעוזרים להם מאוד הוא להתלבש כל בוקר, על הבוקר, עד לנעליים. הנה ציטוט של בשמת מהדף fly lady:
_אני די על הפנים כבר הרבה זמן. עייפה, מותשת, שחוקה, עלובה.
יומיים קמתי, התרחצתי, התלבשתי, עד הנעליים (כי תיכננו לצאת ובסוף לא יצאנו ורק החלפתי חזרה לחולצת "עבודה" במקום ללכלך את חולצת ההנקה שלי).
הייתי בפוקוס, הייתי רגועה, מרוכזת, נמרצת, מסודרת, מאורגנת, וכולל תשומת לב ויכולת הכלה לבתי הבכורה, שחולה בימים אלה ומתנהגת די נורא בגלל החום.
הבוקר, בגלל שרשרת נסיבות מצערת, לא יצא לי לרחוץ פנים-להתלבש-לנעול נעליים.
פתאום קלטתי שאני עייפה, עלובה, חסרת כוח, חסרת חשק, חסרת אנרגיה, מרגישה לא בפוקוס, מעורפלת, עם תחושה (...) זהו, ראיתי את האור ואני מאמינה
ממחר אקפיד לפתוח כל בוקר (טוב, אחרי שהינוקא עושה פיפי) בהתלבשות, עד הנעליים!_

מדבר אליך? אולי אפשר לסכם עם בנזוגך שכל בוקר לפני שהוא יוצא לעבודה הוא יאפשר לך (ויעודד אותך) להתלבש ולהתארגן ליציאה, כולל הכנת תיק? ולחשוב על מין סיבוב יומי כזה שיש לו איזו "תכלית" או משהו מספיק נעים שימשוך אותך החוצה? (עבורי, הידיעה שאני זקוקה לתנועה, אוויר ואור לא הספיקה. המפגש היומי עם המוֹכְרים שהפכו למכָּרים - כן).

מאחלת לך טוב.

תודה נוסעת.
את לא נשמעת לי כמו פרח משוגע כלל וכלל בחרתי בניק בגלל השיר. לא מרגישה משוגעת.
ובכל זאת מתביישת בדיכאון. מסתתרת.

איפה בנזוגך בתמונה הזו?
איכשהו נראה לי שזה עיקר הבעיה. הדיכאון אינו בשלו. כלומר הוא אינו הגורם אבל אני יכולה איכשהו להתמודד עם הכל כשטוב.
כשרע בינינו אז הכל מתמוטט לי. אנחנו מטפלים בזה. בכל זאת לפעמים צונחים לתהומות שמהם נראה כאילו כבר עדיף לסיים. לסגור הכל.
עכשיו אחרי יומיים טובים הכל נראה פשוט יותר וניתן לטיפול.

מקווה שגם אתמול היה יום טוב יחסית, בזוגיות ובכלל. @}

ביטלתי את הפגישה עם הרופא הסיני. שעה וחצי נסיעה לכל כיוון. גדול עלי.

נוסעת, תודה על העידוד. יהיה טוף.

אני אוספת רגעים של שמש כדי להמשיך הלאה.

נסעתי לרופא הסיני למרות הכל. שלוש פעמים קבעתי. פעמיים ביטלתי.

הדרך ארוכה ועוברת במקומות שונים שיש להם נגיעות בעברי.
אני מתענגת על השמש החמימה. על בוקר עם אישי, אהובי. שותקת. מקשיבה למוזיקה חדשה.
המילים לוקחות אותי איתם למקומות שונים והכל מתבהר.
האיש שנוהג לצידי הוא האיש שחלמתי עליו. איש רחב לב ואוהב.

אני מגיעה אל הרופא ומצבי טוב משהיה מזה שבועות.
הנסיעה הרגיעה אותי. השמש מרפאה אותי. המוזיקה נשאה את פחדי וחבקה את חרדותי.
הוא בודק אותי. שעה וחצי. שואל שאלות. בעיקר אותי. גם את האיש. עונה כשאנחנו שואלים. בודק בדיקות פיזיות.

ברגע מסוים אני נסערת כשהוא אומר לי משפט שאני שומעת שנים רבות ממטפלים שונים אבל הוא מבין. מבין שהכוחות והאנרגיה שהוא רואה אינם זמינים לי. רואה שאני תקועה. מבין שאני באמת לא יכולה. ולא טועה בי וחושב אותי לחזקה.

הוא מאתר בעיה פיזית ברת טיפול ולדבריו אופיינית ואומר שלהערכתו הטיפול לא יארך זמן רב.
אנחנו חוזרים הביתה. נשוב אליו בקרוב.
אני כבר לא רואה את השדות והפריחות. אני חשה תקווה והקלה אבל יותר מכל עייפות גדולה.

ועכשיו בבית כשכולם ישנים אני שוב ניצבת מולו לבדי. הוא כאן. מסרב ללכת. דיכאון.
כזה שמקשה לנשום. כזה שלא מאפשר לשוחח עם איש. סוגר עלי. מחשיך את עולמי.

רוצה לעצור את העולם ולרדת. אני אעלה חזרה כשיחזרו כוחותי.
זה לא עובד ככה. אני צריכה למצוא את הכוחות תוך כדי תנועה.

הפסיכיאטרית שטיפלה בי פעם אמרה לי שאני בתנאי סביבה נכונים אפרח. והיא צדקה.
אבל עכשיו אני לא מצליחה להגיע לאיזון הזה וגם לא מצליחה ליצור את הסביבה הנכונה לי.

הימים האחרונים קשים לי במיוחד. אין לי סבלנות.
ביטלתי עכשיו תור לרופא שיניים. לא מסוגלת להעמיס על עצמי עוד משהו.
פנים רבות לו לדיכאון
חולשה, אפטיות, אבל גם עצבנות וחרדה.
אני שותה אבקה סינית מזעזעת שלוש פעמים ביום ועוד כמה תוספים. אני נוסעת לבדיקה ולדיקור פעמיים בשבוע ואני משתדלת לזכור לנשום.

אני לא הולכת לבדי חצי שעה ביום - ואני צריכה לעשות את זה.

הימים האהובים עלי ביותר הם אלו בהם אני מתעוררת עם הפרח שלי ונמצאת איתו בבית ובסביבה הקרובה במשך היום.
ימים נטולי נסיעות. ללא סידורים. ימים שחברה הקופצת עם בנה לשעה זה הדבר המסעיר ביותר.
חסרים לי ימים כאלו.

אני מקשיבה בשקט, עוקבת אחריך ומאחלת לך טוב @}

יש לי הרגשה שאת לא זקוקה לעצות אלא למקום לחשוב עם עצמך איך להגיע לאיזון הזה_, _ליצור את הסביבה הנכונה_ לך, להצליח לצאת מהבית וללכת ברגל ולייצר יותר _ימים נטולי נסיעות. ללא סידורים.
כדי שהדף הזה ישמש לך מקום למחשבה, אני מבטיחה להמשיך להקשיב ולעקוב.

נוסעת תודה!
נעים לדעת שאת כאן@}.

סיפרתי השבוע לחברה נוספת מה מצבי ומה אני עושה כדי לטפל בעצמי.
היא הקשיבה.
הלכה לחדר אחר וחזרה עם הספר "שביל הזהב לריפוי טבעי" של שרה חמו.
זה ספר שלא הייתי קוראת בו יותר מכמה עמודים בכל תקופה קודמת בחיי ופתאום זה בדיוק מה שהתאים לי לפגוש.
אני רושמת למעלה את הציטוט שמצאתי בעמ' 23

"חיים עם תרופות הם מרשם לחיים אומללים" {{קינגסטון קליניק}}

האיש במילואים.
הפעוט השכים ב-05:30 ולא רצה לחזור לישון.
שיחקנו במיטה עד שהוא גלש לו, נעמד ליד הדלת ודרש לצאת.
גם ככה הימים עכשיו קשים וההשכמה הזו לא ממש הועילה.

יצאנו לגן שעשועים בדרך עברתי במכולת
> את לא צריכה להכנס לכאן זה ייגמר לא טוב.
נכנסתי
> הגוף שלך שווה יותר מזה. כבר כמה שבועות שאת מסתדרת יפה. די. זה רעל לגוף שלך.
לחמניה מקמח לבן כבר ביד שלי והיא גם תצא איתי החוצה
> כל כך הרבה כסף את מוציאה על הטיפול הזה וזמן ואנרגיות ומאמץ וככה את מוחקת.
גבינה צהובה בסל
ומה שדווקא מותר- שני תפוחים.

אז אכלנו ארוחת בוקר בגן וקצת שיחקנו.

כל היום אני רק עסוקה בלמצוא משהו מתוק לאכול. עכשיו חיסלתי פודינג אינסטנט וניל בחלב 1%.
אפילו את החמש דקות שצריך להמתין מזמן ההכנה לא חיכיתי.
כאילו לא די לי אני עוד מוסיפה לבחילה הקיומית גועל אקסטרא.

אני חנוקה מלהיות לבד.
יגעתי שהיום יהיה קשה וניסיתי להתארגן אבל לא ממש הצליח לי.
כשהקטון יקום ממנוחת הצהריים שלו ניסע לחברה.
בינתיים אני מנסה לשרוד את שעות הלב שהמילואים האלו הכפילו ושלשו לי.

חושבת שהטיפול דוקא עוזר אבל עכשיו נפילה.
מחנק.

דיכאון. איך חיים איתו??

דיכאון. איך חיים איתו??
ממאבק למאבק. לחשוב רק על עכשיו, לא על מחר ולא על מחרתיים ולא על...
לוקח על עצמי כמה שפחות. איפה שאפשר לוותר - מוותר
תזונה טובה. שההכרח במתוק יסופק ע"י מתוק מזיק פחות (פירות, פירות יבשים)
ללמוד לבקש ולקבל עזרה (אז מה אם אני גבר. גבר גבר יודע לבקש עזרה

)
כשהדיכאון עובר אני יודע שעכשיו אני אוסף כוחות למאבק בדיכאון שיופיע (אני רוצה לכתוב עלול, אבל יודע שהוא יופיע. )

פרח משוגע
קשובה לך.

נאבק בדיכאון
גבר גבר יודע לבקש עזרה

פרח שלום,
אפשר לשאול אותך שאלה? (שאלה כנה, לא קנטרנית).
תוכלי להסביר מה פשר המשפט שכל כך דיבר אליך ("חיים עם תרופות הם מרשם לחיים אומללים")?
מבחינתך, מה ההבדל בין מניפולציות על מצב הרוח באמצעות תזונה, פעילות גופנית או חשיפה לאור, לבין מניפולציות באמצעות טיפול תרופתי?

מבחינתך, מה ההבדל בין מניפולציות על מצב הרוח באמצעות תזונה, פעילות גופנית או חשיפה לאור, לבין מניפולציות באמצעות טיפול תרופתי?

הטיפול התרופתי מביא איתו תופעות לוואי לא סמפטיות.
הוא גם מסכן הריון טבעי ובריא. חלק מהתרופות אסורות בכלל בהריון וחלקן אסורות בהנקה.
הדרך אל המינון הנכון קשה וארוכה. כך גם התרופה המתאימה, לא היה לי המזל למצוא אותה אלא לאחר ניסיון רע עם כמה תרופות אחרות.
השתחררות מהתרופה כנ"ל: קשה וארוך.

זה מה שעולה לי כרגע

ותודה.

תודה על התשובה. היה לי חשוב להבין, בין היתר בגלל חברה יקרה במצב דומה, שלא הצליחה לנסח את התשובה לעצמה או לי.

כל הגוף תפוס.
הצלחתי לצאת להליכה ראשונה מאז הלידה שלשום בערב. הליכה בחוץ. לבד. בלי ילד במנשא.
בקושי יכולתי לזוז. הרגשתי שאני הולכת בתוך ענן כבד.
הבוקר יוגה.
הלוואי ואצליח להחזיק מעמד.

איזה יופי, פרח, שהצלחת לצאת להליכה הראשונה. (באמת כל הכבוד לך. אני עדיין לא הצלחתי לגייס את הכוחות לצאת להליכה ראשונה אחרי הלידה, ואני במצב רוח תקין).

אני מבינה שלא היה קל.
תגידי - אולי באור? אולי עם חברה? אולי עם בנהזוג, והוא ייקח את הילד במנשא?
ואולי שווה לבדוק אם יש בסביבה שיעורים אירוביים? כשמצאתי מקום עם שיעורים כאלה ומורות סימפטיות, הרגשתי לראשונה שאני ממש נהנית מפעילות גופנית. המוזיקה כיפית, אני רוקדת בלי שום מודעות לעצמי "מבחוץ", והזמן עובר מהר (בניגוד להליכה שהיא פעילות מונוטונית, שמזמינה שקיעה פנימה במחשבות).
אני סתם זורקת לך רעיונות, בתקווה שמשהו יהיה רלוונטי.

וגם:
הלוואי ואצליח להחזיק מעמד.
אם זה מתייחס לפעילות הגופנית: אל תהפכי את היוגה או ההליכות לעוד זירה של מאבק עם עצמך. תהיי נחמדה לעצמך, טוב? הפרוייקט שלך עכשיו בחיים הוא לחפש מה עושה לך נעים וטוב ולא לנהל עם עצמך קרבות התשה. נסי לזכור שפעילות גופנית (בדומה להנקה) קשה בהתחלה וממכרת בהמשך. נסי להתרכז באור שבקצה המנהרה הזו.

@}@}@}

פרח יקרה, מה שלומך?

שורדת.
משתדלת לזכור לנשום וגם לזכור שיבואו ימים קלים מאלה.
תודה.

לרקוד. אני צריכה לרקוד.
מזכירה לעצמי.

מה מונע ממך לרקוד עכשיו?

לרקוד. אני צריכה לרקוד.
וכמובן גם לשוטט בבאופן

מייק, אני גרה כאן לא משוטטת

מה מונע ממך לרקוד עכשיו?
נוסעת, יכולתי לכתוב רשימה של דברים אבל בסופו של דבר
אני.
רק אני תקועה ומונעת ומציבה סדרי עדיפויות שלא מאפשרים.
אני.

@}
<בכל פעם שאני מתפתה להציע לך משהו, אני נוכחת מחדש שזה מיותר. אז הפרח הוא דרכי לבטא הקשבה אוהדת.>

אין ממה לפחד אלא מהפחד עצמו

אין לי אויר.
אני יוצאת החוצה לתלות כביסה ומזכירה לעצמי לנשום. הכל מכווץ מבפנים. חיה בתוך ענן אפור של בהלה. משהו נורא עומד להתרחש.
לא מאפשר לי לנשום. לא מאפשר לי לזוז. מקפל אותי פנימה. פחד.

כשהבן שלי עלי הכל נפתח. אני רכה. אני אישה. מותר לי לחייך ולצחוק ולשיר. אני רוקדת איתו.
עכשיו הוא ישן ואני שוב נוקשה ותקועה ועיפה.

נוסעת תודה@} ובכל זאת אשמח אם תמשיכי לשתף אותי במחשבותייך

תודה על השיתוף

במקום אחר אני קוראת חלקים ממני :"זה לא שהשיעור לא נלמד, זה היה לבדוק האם הוא אכן נלמד?" (תמר בן חור בשלום מאוסטרליה). וגם אני מרגישה ששום דבר אינו מקרי ושמה שמגיע אלינו קשור בנו.

אני יודעת שאצלי השיעור לא נלמד. ולכן הוא חוזר וחוזר וחוזר. על כל כאביו ועכירותו.

ד"ר סוס כתב סיפור על מלך, עכבר וגבינה הצהובה.
היוהיה מלך שיותר מכל אהב גבינה צהובה. יום אחד הגיעו לארמון עכברים בהמוניהם והפריעו את שלוותו של המלך.
קרא ליועציו והם הביאו חתולים שיסלקו את העכברים. עכשיו החתולים היו בכל מקום ושוב קרא המלך ליועצים.
הפעם הם מביאים כלבים וכך הלאה עד שלבסוף מחזירים היועצים את העכברים כדי לסלק פילים.
כשהמלך תקוע שוב עם העכברים הוא (להבדיל ממני) מחליט שלא להוועץ יותר עם חכמיו אלא קורא להם, לעכברים, ומגיע איתם להסכם כזה שכולם יכולים לחיות איתו.

אני מספרת לבני את הסיפור ותוהה מתי סוףסוף אזהה את העכברים ואגיע איתי למקום שאפשר לחיות בו בשלום.

מיסוך הכאב והפחד באמצעים כימיים שונים טוב עבורי פחות מלמצוא את המקור לכל אלה. אבל לפעמים הכמיהה לקצת מנוחה ושקט מפתה מפתה. אבל אני כאן. בלי כדורים.
ואני אמצא דרך שונה להתמודד.

ואגיע איתי למקום שאפשר לחיות בו בשלום
אבל לפעמים הכמיהה לקצת מנוחה ושקט מפתה מפתה.

מיסוך הכאב והפחד באמצעים כימיים שונים טוב עבורי פחות מלמצוא את המקור לכל אלה.

פרח, אם הבנתי נכון, את מניחה שהדיכאון משקף את הרגשות "האמיתיים" שלך, אולי את "העצמי האמיתי" שלך, ואילו התרופות יוצרות אשליה, שקר. האם זה בהכרח כך? אין לי תשובה, אני באמת שואלת. החבֵרה שהזכרתי למעלה - אני מלווה אותה כבר 10 שנים, מתוכן 3 שבהן היא לוקחת תרופות, וההרגשה שלי לגביה היא כמעט הפוכה - כאילו התרופות מנקות אצלה שכבות של אבק שחור מהחלון שדרכו היא רואה את העולם, ומאפשרות לאישיות האמיתית שלה להתגלות, ולה עצמה לחיות, לעשות עבודה עם עצמה, להתפתח ובסופו של דבר ללבלב.

ולא שאני ממעיטה בחשיבות של פסיכותירפיה. אין לי ספק שבטווח הארוך פסיכותירפיה יעילה יותר מתרופות.

נוסעת אין לי מה לומר. מה שכתבת מרגיש לי מדויק.
התרופות מנקות אצלי שכבות של אבק שחור מהחלון שדרכו אני רואה את העולם, ומאפשרות לאישיות האמיתית שלי להתגלות, ולי עצמי לחיות, לעשות עבודה עם עצמי, להתפתח ובסופו של דבר ללבלב.
ואצלי התרופות מסוככות ומגוננות מכל מה שחודר והכל חודר. בגלל זה הפיתוי. לנוח.
ויחד עם זה כל מה שכתבתי קודם מתקיים גם כן.

<אני דוקא לא בונה בעיקר על הפסיכותרפיה למרות שנעזרת גם בה. >

קראת את דמון של צהריים - אנטומיה של דיכאון ?

לא קראתי. אם אחזור אי פעם לקרוא יותר ממה שמופיע ב מה חדש אנסה להגיע לזה.

אבדתי את אהבת החיים.
פעם הכל היה עושה לי את זה; לחם טוב, פרח בר, ספר טוב, שיחה עם חברה, חוף הים.
היום רק הבן שלי משמח אותי באמת.
פעם יכולתי להאריך גם קושי ומחלה ותהליכים פיזיולוגיים יומיומיים כחלק מבורך של החיים.
היום הכל קשה לי כל כך וחונק.
שום דבר אני לא עושה טוב מספיק. אין לי סבלנות.
אני נפגעת בקלות. מתעצבנת במהירות. אני אישה שלא נעים לי במחיצתה.

לעצמי

אני חושבת עליך הרבה בימים אלה, וגם דיברתי עליך ארוכות עם החברה שכבר הזכרתי כאן.
מתלבטת מאוד איך לנסח את הדברים שרוצה לומר לך.

לבי יוצא אליך. אביב בחוץ. גם לך מגיע אביב.

פרח אני אוהבת אותך.
אני יכולה לומר לך שלדעתי הכדורים מראים לנו לאן אנחנו יכולים להגיע לבד, בלי הכדורים. נראה לי, שאת עכשיו בדרך. מהנסיון שלי, אני יודעת כמה הדרך יכולה להיות כואבת וקשה, אך זה משתפר, וכל יום שעובר, רק נהיה יותר טוב. תזכרי המציאות יכולה להשתנות בשנייה. כל מה שקורה לך הוא הבסיס שממנו יצמחו ויצאו כל הפרחים שבתוכך. תתפללי. תבקשי את מה שאת רוצה ואת איפה שאת רוצה להיות. את תראי שבלי לשים לב פתאום תהיי שם, ואז כבר בטח תהיי בדרך אל המקום הבא. אחות יקרה, הדכאון שלך מהחיים מוצדק, אך הוא רק שלב בדרך. את אמיתית עם עצמך ועם מה שקורה לך ואלו הכלים החשובים ביותר בכדי שהכל יעבור וישתנה ויתחלף. אל תדאגי רק תבקשי שוב ושוב תגדירי לעצמך מה את רוצה. תכתבי הכל. את כל התפילות, את כל הרצונות. תכתבי איך את רוצה לראות את עצמך בעוד חמש שנים? תהיי מרוכזת ורצינית. את תראי העולם הזה הוא כולו קסם וכישוף. יש לך את הכוח ויש לך את הידע את רק צריכה להיזכר.

איך את רוצה לראות את עצמך בעוד חמש שנים?

מהלכת בקלילות בשבילים. רואה מרחבים. מריחה פריחה. שומעת חיים.
עוד ילד אחד לפחות. אולי שניים. בזוגיות מחזקת. אוהבת. נוגעת. זורמת.
משוחררת מהחרדה והפחד שעוד רגע יקרה משהו נורא. משוחררת מהמתח והעצבנות.
רגועה. נינוחה. מחייכת. רואה צלול.
חיה בבית עם חלונות גדולים. קוראת שוב. ספרים. יוצרת. נושמת. רוקדת.

אני יכולה לומר לך שלדעתי הכדורים מראים לנו לאן אנחנו יכולים להגיע לבד, בלי הכדורים.
יש לך את הכוח ויש לך את הידע את רק צריכה להיזכר.
הזכרת לי כמה אנשים בדרך שהאמינו בי.
גרמת לי לחשוב אחורה לימים שהיה לי יותר כח. הזכרת לי למה אני מתגעגעת ולאן אני חותרת.
תודה.
|דמעות|

נראה לי שהכל בסדר איתך. אני מציעה שתעברי על מה שרשמת. תחדדי את זה, תכנסי לזה, כמו משחק דמיון, כשהיית ילדה קטנה. תתענגי על הדמיון, תראי בעיני רוחך סיטואציות שקורות. איך את נראת? מה את לובשת? מה בעלך אומר לך? תראי כמה שיותר סצנות. תבני את העתיד לא במילים אלא בתמונות. תכנסי פנימה. שימי דגש על מה שאת רוצה שיהיה ולא ממה את רוצה להמנע. תנסי לנגוע באיך זה מרגיש להיות בתוך העתיד שאת מזמנת לעצמך. זכרי שיש למשחק הזה הרבה עוצמה, הוא קורה בבלאו בכי, לכן כדי להתרכז בו ולבקש מאלוהים, או מהיוניברס, או כל כח עליון שאת מוצאת לנכון (זה יכול להיות גם האני העליון שלך עצמך), להיות באור. להיות מוגנים באור. פשוט תתחילי לדבר עם עצמך מבפנים. נראה לי שהבפנים שלך צמא לתקשורת מזינה עם עצמו.

אני נפגעת בקלות. מתעצבנת במהירות. אני אישה שלא נעים לי במחיצתה.
מזדהה כל כך, עד שזה צובט בלב. הרגשתי כך המון שנים.
עכשיו משתפר מאוד.
מי שעוזרת לי כל כך בייעוץ וליווי היא אורנה שפרון הנפלאה.
וגם, מסכימה עם תמר ב-
שימי דגש על מה שאת רוצה שיהיה ולא ממה את רוצה להמנע.
@}

קראתי את כל מה שכתבתם למעלה ועלו לי דמעות בעיניים. עם חלק מהדברים, נורא מזדהה, וחלק אחר מעודד.
פרח-את לא לבד. אף פעם לא לקחתי תרופות,אבל לפעמים חושבת\מרגישה,שאם מישהו היה רואה אותי עכשו
בטח הוא היה מכניס אותי לבית משוגעים ואז אני חושבת בעצם אני כבר בבית כזה-הבית שלי ואני משגעת את,
הילדים שלי. מה שהכי מחרפן אותי (אני חושבת) זה הפער בין המצוי לרצוי וכל פעם שאני מצליחה לזרום עם החים זה אחרת,כ"כ טוב ונעים,אם אני צוחקת ממה שהילדים עשו או מבינה שזה לא אישי נגדי אלא התנסות שלהם. אבל כל-כך חסר לי שקט ופרטיות ולפעמים יש את העיפות הפיזית,שטובעים עמוק בפנים ואני מקוה שאין לילדים שלי טראומה מזה...יש לי 4 ילדים 2בבית כל היום ושניים במסגרת .החלום:חינוך ביתי,אבל כשזה במבחן בזמן אמת(חופש של הילדים ממסגרותיהם) אני רואה שזה לא הולךכמו שרציתי(מתחיל מבעיות משמעת בעיקר)והתסכול שהם לא בחינוך הביתי עדין קיים,אין השלמה ואז מגיעה הבעיה, אני חושבת שאני אמא לא מספיק טובה כמו שרציתי להיות! תגידו(מיישמי החינוך הביתי) איך אתם עושים את זה,בלי להתחרפן?
נ.ב.
לא יודעת אם השם הזה שבחרתי ישמש אותי לזמן רב. פעם ראשונה שאני כותבת.קראתי פה ושם ב"באופן"(אין לי מחשב בבית-אני כרגע אצל ההורים)וטוב שכך כי נראה לי שאני מתמכרת לאתר..וחשבתי ימים מספר איך לחתום,כי הגדרה זו או אחרת מקבעת מה שאני חושבת על עצמי(וזה לא היה הכי חיובי).רציתי פשוט לכתוב את שמי,כי אני זאת אני כולל הכל-אך מהרצון להשאר אנונימית חתמתי עם הרצון הכי גדול כרגע.
שיהיה לכולם יום מקסים.,

ברגע שתחזרי למחשב, או אולי אפילו קודם, קחי לך חופש כי זה מה שאת הכי צריכה _באלי חופש יקרה.
גם זמן קצר ביותר יכול להיות חופש.

באלי חופש, אני אמנם אמא לקטון אבל נראה לי ש חופש של הילדים ממסגרותיהם_ הוא לא _מבחן בזמן אמת.

"ההיפך מפחד זה אהבה"

מעניין. מה שהיקום מזמן לנו.
המטפל הסיני שלי מקשר את הדיכאון שלי עם פחד. אחד לאחד.
"אין ממה לפחד חוץ מהפחד עצמו".
ועכשיו שוב אהבה. האהבה תמוסס את הפחד??

"ההיפך מפחד זה אהבה"/ מתוך אמונה שיחות עם פתאאה/ג'אני קינג בהוצאת אופוס
הרבה אהבה

ממליצה מאד על הספר: הלילה האפל של הנפש, של ד"ר אולף קוב. בהוצאת הומני.
זה ספר לא גדול, שנכתב על ידי רופא אנתרופוסוף שעבד עם הרבה אנשים שסבלו מדיכאון בצורות שונות ושבעצמו מעיד שעבר ב"מקום ההוא". הוא מתבונן בדיכאון על פניו השונות, ממליץ על טיפולים לגוף ולנפש (וגם מתאר את הקשרים שביניהם) ובעיקר מסביר מאד מדויק וטוב מהו דיכאון ומהי הדרך להתמודד איתו.
הייחוד של הספר, לדעתי, היא בראיית הדיכאון על היבטים השונים שלו, כולל אלו הרוחניים.

אני פגשתי את החויה של "פחד הוא ההיפך מאהבה", אחרי שהתחלתי להבין, שאהבה זה מצב קיומי ולא רגש שנקרא אהבה. המצב הקיומי של אהבה הוא מצב שבו אני הכי אני, הכי בסנטר עם עצמי, והכי בקבלה, כל זה מוביל למצב הוויתי שמח. כשאני שם אז אני לא בפחד וכשאני בפחד אני לא שם. בהתפתחות הרוחנית יש שלבים. השלב הראשון הוא מודעות. השלב השני הוא התכווננות, לשים את עצמי על התדר הנכון. אני מרגישה, כשאני לא עליו. מזה אני לומדת, וכך אני מתקדמת להיות במקום הזה יותר ויותר. זה קצת כמו למצוא תחנה ברדיו. הדרך הזו אין לה גבול ואין לה סוף. כשנמצאים על התדר האינפורמציה מתחילה להגיע, והיקום מתחיל לדבר. מתחילים לקרוא את הסימנים ולתרגם את הסמלים. אני חושבת שהדכאון הוא הגעגוע שלנו לתקשורת הזאת עם עצמנו ועם היקום. כשאנחנו לא שם אנחנו נורא לבד, ואין באמת הגיון לכלום, מלבד מה שבני האדם מחליטים, שהוא הגיוני באותו הזמן ובאותו המקום, וזה באמת מאוד מפחיד.
נאמר לי בתיקשור, שכבר כמה גילגגולים אני מחפשת אחרי שמחת החיים שלי, ובגילגול הזה אני מוצאת אותו אחת ולתמיד, כך שאני רואה עצמי כמדברת מתוך המסע הפנימי האישי שלי, מהדיכאון לשימחת חיים. אני יודעת שבכל שלב אנו עיוורים לשלב הבא, כך שאני מניחה שגם אצלי זה רק הולך וגדל.

יום-עצמאות שמח,אפרופו עצמאות,מהי עצמאות איך היא מתבטאת אצלי? אני עסוקה כבר כמה שנים(מדי פעם,לא כל הזמן"אל דאגה") בשאלת ה"שורשים/כנפיים"-כהגדרתי,ולעתים מוצאת את עצמי תקועה בשורשים ומשתוקקת לפתח בעצמי את היכולת לנסוק לגבהים-אם כי יודעת שברוב הפעמים אני היא זו שקוצצת לעצמי את אותן כנפיים נכספות, אם זה מפחד גבהים או מהפחד להכשל. וכאן החיבור לאי-חופש (למרות,שאין דוקא קשר בין חופש לעצמאות,אצלי יש)והחופש אותו אני מחפשת ,הוא החופש מהאמונות המגבילות שלי וכל הקשור בזה.
חני ופרח-תודה ונראה לי שהחופש שלי או בכלל של כולם מתקשר עם הדברים שכתבה תמר-עם הקבלההעצמית. מאחלת לכולנו לזכור,כל אחד ואחד,"שבשבילו נוצר העולם", ולעשות את הדבר שרק הוא\היא יכול\ה לעשות בעולם. תמר-את מוכנה לפתח את נושא הגילגולים,זה נשמע ממש מענין ?

יש מקום לכולם, גם לי.

ובכל זאת קשה לי להמשיך ולכתוב כאן. נעשה לי עמוס.
אני מרגישה לא הוגנת לכתוב את זה כי היו כאן התייחסויות שעזרו לי מאוד. מאוד.

אבל אני צריכה מקום לעצמי. אז אני עוברת למקום שאולי יהיה לי נוח יותר לפתוח בו חלונות לאור ולרוח.
התלבטתי מה לעשות כשראיתי שאני פשוט לא מסוגלת לכתוב ככה. ונראה לי שכרגיל הכל לטובה-

ההתמודדות היא עם יותר מדיכאון והרבה בעזרתכן אני פחות מחפשת את הדרך החוצה מהחושך ויותר מתכווננת לחפש את האויר ואת האור.

אני אמשיך לכתוב ב בלוג חלונות לאור ולרוח.

להתראות ובהצלחה.
לגבי הגילגולים, נראה לי שמתחיל להתפתח דיון ב בלוג חדש לניסיון , שאולי יהפוך להיות דיון עצמאי.

מצאתי ציטוט נחמד של מרילין פרגוסון: התרופות הטובות ביותר נגד דכאון הן ביטוי עצמי ופעילות.

כל כך נכון, יונת.
אני ילדתי עם תרופה נוגדת דיכאון, ולא הנקתי בגלל זה.

הבעייה עם דיכאון שהוא, שלא כמו סוכרת למשל, מחלה נפשית. מה שאומר שברגע שמתחילים לצנוח, קשה מאד לעלות חזרה. הנפש שוקעת בעצמה. בסוכרת את יכולה לזהות שרמת הסוכר ירדה ולעשות משהו, פה המחלה עצמה היא השקיעה. לאדם ששוקע בדיכאון קשה מאד להוציא את עצמו מזה לבדו!
כאן נדרשת התערבות הסביבה- תמיכת בן הזוג, תמיכת המשפחה. ולפעמים דברים קטנים שהם יעשו, כמו להוציא אותך לסרט, לים, או לפגוש חברים בעלי חוש הומור, יכול לתת לך את הפוש החוצה.
הבעייה היא- שאף אחד מהם לא טורח...

כאן נדרשת התערבות הסביבה- תמיכת בן הזוג, תמיכת המשפחה. ולפעמים דברים קטנים שהם יעשו, כמו להוציא אותך לסרט, לים, או לפגוש חברים בעלי חוש הומור, יכול לתת לך את הפוש החוצה.
מסכימה איתך מאוד אסור להיות לבד בדיכאון. צריך חברים, משפחה, בן זוג . עברתי קיץ של פחדים, חרדות איומות, חוסר תיאבון, חוסר שינה.
החוזק שלי התבטא בכך שגייסתי את חברי ומשפחתי להיות לצידי. לא נשענתי עליהם. לא שאבתי מהם את הכוחות שלהם. נזהרתי לא להגזים ולעשות את זה בתלותיות רבה מידי (בשביל זה צריך רשת של חברים). פשוט כמעט לא הייתי לבד.
זה לא הוציא אותי לגמרי מהמקום הקשה הוא, וגם פרחי באך לא, וגם מודעות עצמית לא הספיקה.
החלטתי לקחת תרופה. הבנתי שלקחת תרופה לא אומר להוריד אחריות אלא אומר שיש בי כוחות שמסרבים להמשיך לשקוע ואם הפיתרון יהיה הפעם תרופתי, טוב שכך.
יש לי הרבה לספר. אולי בהמשך.

קדימה קדימה...

אני כותבת בכל הזהירות שבעולם שנדרשת במצבים כאלה -
שהרי אין לזלזל בקשיי הדיכאון ובסכנותיו.

לפעמים נדמה לי שהתרבות שלנו סוגדת כל כך למצב הרוח הטוב, וחוששת כל כך מדכאון - שזה רק מחריף אותו.

טוב שיש תרופות למצבים מיוחדים שדורשים אותן.

אבל אולי היה טוב אם, תרבותית, היינו מוכנים לקבל את האפלה שבחיים, להעז לבקר בה, לעיתים עם הליווי המתאים, ולצאת בחזרה.
במקום זאת רובנו מתייחסים לדיכאון אך ורק כמשהו נוראי, שלילי, מסוכן.

אני רוצה לזרוק שאלה לחלל: האמנם תמיד כל כך נורא? האמנם תמיד מסוכן? ואולי יש גם פוטנציאל סודי החבוי בקבלת המצב הדכאוני? לתחושתי יש.

אורה. אני מסכימה איתך שדיכאון הוא לא רק משהו נוראי, שלילי, מסוכן. ושוב,עם כל הזהירות הנדרשת כי באמת יש בו גם המון סכנה.

התכתבתי איתך בתחילתו של המשבר שלי ועזרת לי לקבל את מה שאני עוברת. תודה. עם כל החרדות והפחדים, יום יום אמרתי תודה על מה שיש. ידעתי שאני צומחת. (המון קושי וכאב וגם רגעים יפים). אני שמחה שהייתי במקום של קבלה. זאת אומרת לא הסכמתי לשקוע רק בפחדים. חפשתי דרכים שיקלו על הכאב והקושי אבל נדמה לי שהיתה בי הבנה בסיסית שזו תקופה ושיש לה משמעות בחיים שלי.

לגבי התרופות, עברתי תקופת הסתגלות קשה. הסבירו לי שיש תופעות לוואי ושזה לוקח זמן, אבל לא ידעתי עד כמה. ובכל זאת, התעקשתי לעבור את ההסתגלות הזאת כי ידעתי שהאלטרנטיבה גרועה מאוד. הייתי חייבת עזרה .
שיתפתי אנשים שקרובים לי במה שאני עוברת. זה לא היה פשוט. לפעמים פחדתי שהם יזדעזעו או יפחדו. שמחתי שהיו איתי חברים כאלה נפלאים (בעיקר חברות). כנראה שזה משהו שאנחנו יוצרים.

התקופה הזאת נתנה לי להבין עד כמה אני חזקה, עד כמה אני מעשית. יש בטח עוד המון תובנות.

התקופה הזאת נתנה לי להבין עד כמה אני חזקה, עד כמה אני מעשית. יש בטח עוד המון תובנות.

ענ בל - אני כל כך שמחה לשמוע!

הרהור המשך.... הנכונות לא להיות מכור לתחושות הנעימות (המכונות "טובות"), הנכונות לחוות גם צבעים כהים בפאלטה הפנימית בלי לשפוט אותם כ"רגשות רעים" - איזו בגרות זו וכמה זה מחזק.

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/ ... d=51005584

תמי, ברוכה הבאה! אני קוראת אותך ואת רז בפורומים בתפוז (ואפילו ציטטתי אותך בדף ויטמין K)
אפשר להציע שתפתחי _דף בית אישי?

הקישור שנתת מכיל מידע מאד חשוב, ואני רוצה לחזור ראשי הפרקים, לטובת אלו שלא לחצו על הקישור:
הפוסט מכיל רשימה של גורמים פיזיולוגיים שיכולים לגרום לדיכאון קליני:

גלולות למניעת הריון
הרעלת נחושת, שיכולה להגרם מהתקן תוך רחמי
בעיות בבלוטת התריס
מחסור בקורטיזול (הורמון של האדרנל)
מחסור של נוירוטרנסמיטורים במח - מחסור בסרטונין כמו גם מחסור בדופאמין

וכאמור שם "זאת לא רשימה ממצה והיא לא מסודרת לפי סדר חשיבות" - עוד פרטים, בקישור לעיל.

אני כותבת בעילום שם כדי לא להחשף.

המליצו לי לקחת תוספי מזון כנגד דכאון. ביניהם:

אינוסיטול (B8).
GABA
5-HTP
L-thearine
L-Tyrosine

הרעיון היה לנסות ולמצוא איזה מהם הוא מה שאני צריכה, אבל אני לא מצליחה למצוא את המוצרים האלה בשום מקום. יש לסולגר כל מיני תערובות שמכילות חלק מהדברים עם עוד המון דברים שאני לא רוצה, והם גם לא אומרים כמה יש בכל אחד מהם. איפה אפשר להשיג משהו יותר ספציפי?

התרופה הכי טובה ובדוקה שאני אישית מכירה נגד דיכאון, ואני מדברת מניסיון, זה להקשיב לגוף ולהיות שם בשבילו, גם אם זה אומר שהמחיר הוא לעשות דברים שהם נגד מה שאני רגילה או חושבת, או שההורים שלי או מישהו אחר אומר, אז בהצלחה.

גם אני לאחרונה סבלתי מדיכאון, וזו לא פעם ראשונה. לא מדברת על משהו שמאובחן קלינית. יש לי הרגשה שלאכול כמה שיותר ירוק וחי, יעני טבעונאי, יכול לשפר את המצב. אני רואה את עצמי מעלה את כמות הירוקים על פני הדברים האחרים, ובכלל , לא רק ירוק אלא טבעונאי. יש באתר ברוך השם המון דפים בנושא. אני חשה צורך להתקרב לזה למרות שאני מרגישה עדיין רחוקה מאוד.
עוד דבר חשוב שהבנתי מנסיון, שצריך לקבל שדיכאון זה חלק מהחיים. זה בסדר וזה עובר. צריך לזהות איך זה מתחיל, כדי לעלות על זה כמה שיותר מהר. לא לדכא את הדיכאון, להיות שם כל כולי עם הגוף, ואז לראות איך זה עובר. לכולם יש את זה לפעמים, רק שיש כאלו שבוחרים לסבול מזה, מתחילים להזדהות עם התחושות ומבלבלים אותן, את התחושות, עם האני שלהם. שוב, תשומת לב לגוף זה דבר מועיל. בהצלחה.

גם אצלי תקופות של דיכאון ודכדוך מתבטאים בתזונה לקויה. מסכימה שרצוי דווקא במצבים כאלו להקפיד על תזונה בריאה. אפילו שדווקא אז זה הכי קשה לעשות את זה.
זה מאוד קשה כי דכאון ודכדוך הם רגשות מאוד "מושכים" וקשה לעשות משהו בניגוד לזרימה שהם תובעים.
הדבר שלי עוזר הוא לתפוס את התזונה הנכונה כמתנה אוהבת לעצמי.

מדיכא ון מתאוששת באמצעות טיפול הומאופטי קלאסי. וכן, מנוחה, השקעה בעצמי, סבלנות , ותזונה-משפיעה ברמה משמעותית. מסכימה עם שירי לגבי טבעונאות.

שדיכאון זה חלק מהחיים. זה בסדר וזה עובר. צריך לזהות איך זה מתחיל, כדי לעלות על זה כמה שיותר מהר. לא לדכא את הדיכאון, להיות שם כל כולי עם הגוף, ואז לראות איך זה עובר.
תודה!

_אינוסיטול (B8).
GABA
5-HTP
L-thearine
L-Tyrosine

הרעיון היה לנסות ולמצוא איזה מהם הוא מה שאני צריכה, אבל אני לא מצליחה למצוא את המוצרים האלה בשום מקום. יש לסולגר כל מיני תערובות שמכילות חלק מהדברים עם עוד המון דברים שאני לא רוצה, והם גם לא אומרים כמה יש בכל אחד מהם. איפה אפשר להשיג משהו יותר ספציפי?_
באינטרנט.
אלה תוספים שעושים מניפולציה למוליכים עצביים. הייתי לוקחת בזהירות ועדיף מאוד בפיקוח.
כתבתי על זה קצת בדף אני בלחץ .
שדיכאון זה חלק מהחיים.

תיקון קטן: צער וכאב הם חלק מהחיים. דיכאון לא.

אני בדיכאון ,אני לא בדיכאון.
אני עולה ויורדת נזרקת בין גל לגל והים מכה את גליו.
רגע אחד נדמה שאני יכולה לזה לבד
מנסה להקשיב..משהו צריך להשתנות. משהו התחיל להשתנות. כמעט הקאתי מתוכי את כל (או לפחות חתיכה רצינית ממנו)הכאב.
ואז פחד, לא לא פחד- אימה.
מי אני בכלל בלי הכאב הזה. כמה חודשים מסתובבת- כבר לא מי שהייתי,לא יודעת מה עכשיו.
מנוכרת לעצמי, מנסה לנער מעליי את הסיפור הזה שאני מספרת לעצמי ולעולם- על מי שהייתי. הכל נדחף פנימה בחזרה.
הנה -אם רק אקשיב אדע לאן, ידידי דיכאון, אתה מכוון אותי.
שוב שוב אני ואתה חוזרים לאותה נקודה, אבל לא בדיוק.
השבוע הצטרפה למסיבה חברה חדשה, אחת כזאת שכבר ראיתי בשכונה אבל לא העזתי לדבר איתה
בושה
ומה לעזעזל אני כבר עשיתי שאני כל-כך צריכה להתבייש? ( הו מחוזות מחוקים שלי )
אהלן- רחמים עצמיים, גם אתם כאן , יופי, אותכם אני דווקא מכירה טוב טוב. דיכאון פתח שולחן אז כמובן שהצטרפתם למשתה, לבריאות.
*
ברגעים אחרים, נדמה לי שהגל תכף יתנפץ עליי , אני עוצרת את הנשימה, צוללת.
לפעמיים זה כואב לי עד קצות אצבעות הרגליים.
*
המשך אולי יבוא.

אני זה לא הדיכאון, הדיכאון זה לא אני
אפילו לא יודעת מתי הבנתי את זה. אבל עכשיו כשאני מוצאת את עצמי מדברת אליו מבינה שמתישהו זה קרה
אנחנו לא אחד אבל אנחנו הולכים ביחד בדרכים, מתקרבים,מתרחקים. שומר נאמן, מורה דרך קשוח. גובה חובות אכזר.
תביעות האצבעות השחורות שלו מרוחות על כל הסיפור שלי.-בושה מספר אחת.
על איזה עוד בושות כיסיתי? לא נותנת לאף אחד לראות (ולעצמי?) כל הדברים הנוראיים שחשבתי על עצמי. לא נותנת לאף אחד לגעת.
גדלתי הרבה, נשארתי בת 12 בלי שום מושג איך להיות, לתת להתקרב, להרשות לאהוב- בושה מספר שתיים.
יש לי תרופה בארון-בנתיים אני מדברת איתו (עם הדיכאון לא עם הארון)