האם אני רוצה ומוכנה לאמהות

אנונימי

ראו גם איך יודעים שהגיע הזמן לעשות ילדים

אוקי, אני חייבת לשתף ולהעזר בכל הידע והחוכמה שלכם לגבי הורות ובשלות להפוך להורה.

בת 33, נשואה טרייה, עדיין ללא ילדים.

כשהייתי צעירה הייתי בטוחה שבגילי המופלג כבר יהיו לי 2-3 ילדים ובטוח ארגיש שאני מאוד רוצה להיות אמא.
זה לא ממש קרה, חיי עמוסים ומלאים בתחומי עניין שונים ומגוונים - אני גם סטודנטית, גם עובדת במשרה מלאה וגם ברקע מתפתחת לאט (ועם הרבה עצירות ובלבול) בעסק קטן בתחומים שעוסקים במהות שלי ובייעוד שלי - והרצון לוותר על חלק מזה לטובת אמהות טרם התגבש ונבנה סופית.

אני מרגישה צורך לברר מה עוצר אותי מלהתקדם להורות. מד אחד אני מאמינה שאהיה אמא מסורה ואוהבת ויתכן ואשאל את עצמי איך לא עשיתי את זה קודם.
מצד שני יש בי המון פחדים וחרדות מההריון והלידה, ובעיקר מהחיים אחרי הלידה ומה זה יעשה לגוף, לנפש שלי ולזוגיות.

חברה פסיכולוגית שיקפה לי שיתכן והפחדים שלי לא רציונלים ושכדי לברר מה בדיוק כל כך מפחיד שאני דוחה ודוחה את ההחלטה להיכנס להריון.
עכשיו הלחץ גובר כי אני אוטוטו בת 35, ומפחדת שיהיו לי בעיות בריאותיות וקשיים להכנס להריון
וגם אחרי החתונה יש מן ציפייה כזו מהסביבה שאם כבר הגענו לגיל המופלג הזה - הגיע הזמן.

לרוב אני לא מושפעת מלחץ חברתי אבל אני מרגישה מאוד מבולבלת וגם עם רגשות אשמה שאולי אני פשוט כל כך אגואיסטית ואגוצנטרית שאני מפחדת שהאמהות תפריע לי להמשיך ללמוד ולהתפתח ולהיות חופשיה כמו היום.

הבלבול מחריף עקב תחושה פנימית חזקה שההורות היא הצעד הבא, השלב הבא בתהליך ההתפתחות והצמיחה האישית שלי - אז למה אני בורחת מזה.

האם יכול להיות שלעולם לא אהיה מוכנה יותר מעכשיו? די השלמתי עם זה שאולי לא "יצעק לי הרחם" ורק אחרי שהאמהות תגיע - אתחבר לפן הזה בהתלהבות ושמחה.

אשמח לתגובות ולשאלות שיעזרו לי לעבד את הפחדים שלי ולהתקדם קדימה בתהליך להיות מוכנה להורות.

לילה טוב

אולי מה שעוצר אותך זה המצב בעולם וביחוד העובדה שהנפט נגמר (יש ויכוחים אם זה יקרה עוד חמישים שנה או עוד מאה שנה) וכתוצאה מכך תפוקת המזון שהיום מספיקה בקושי לכלכל את אוכלוסיית העולם (וגם על זה יש חולקים) - תרד בצורה משמעותית. עם הירידה הזו ובנוסף גם הדלדלות השטחים, המשאבים, רעלים באדמה ועוד ועוד - ימות חלק האוכלוסיה העודף (וזה בהחלט יכול להיות כל אחד בעולם וזה כפולות של מיליארדים).
יכול להיות ?

הרצון להיות הורה לדעתי הוא לא רציונלי, הוא בא מתוך דחף שלא קשור למחשבות... ובטוח שאצל רוב האנשים משבר הנפט לא עוצר אותם מלהקשיב לדחף הפנימי והבסיסי להפוך לאמא אבא... העובדות לכך נמצאות בשטח, רוב האנשים סביבנו הופכים להורים.
אמא לעתיד אין ספק שמעבר להורות עושה שינוי גדול מאד, אבל הדרך והסגנון הם אישים שלך/שלכם. חשוב כמובן לזכור שהילד/ה באים לעולם עם גרעין חזק שהוא שלהם ושהתפקיד שלנו הוא ללוות אותם. לדעתי הילדים שלנו הם המורים הכי טובים שיש, הם מפגשים אותנו עם שמחה התרגשויות ואתגרים שלא נוכל לחוות בשום מקום אחר. וזה כמובן כרוך גם בוויתורים על דברים אחרים.
לרוב לא מגעים לנקודה בה ממש מרגישים שזה הזמן להפוך להורים. צריך בשלב מסוים לקפוץ למים ... לשחות לומדים תוך כדי תנועה, התפקיד מורכב מידי בשביל שיהיה ניתן אי פעם להתכונן...
בהצלחה בכל דרך שתיבחרי
...

אמא לעתיד....
לגבי אגואיסטיות- אפשר להגיד את זה על מי שעושה ילדים באותה המידה. ממש לא כולם חייבים להביא ילדים לעולם! כל אחד והתפקיד שלו...
קשה להתלהב ולשמוח ונורא לרצות משהו כשבעצם אין לך מושג מה הוא. לכן אם את לא מאוד מחוברת לצד האינסטנקטיבי שבך שפשוט מונע מדחף- רוצה/לא רוצה, אולי יהיה לך קשה להגיע למקום של בהירות בנושא.
פעם אולי היו עושים ילדים כי- ככה עושים...זה החיים. זה היה ברור ומובן מאילו.היום יש הרבה יותר בחירה ואינדבידואליסטיות והחופש הזה הוא אכן מבלבל לפעמים. אך האם החופש המבלבל הזה הוא לא בדיוק הדבר ממנו את מפחדת להיפרד?
האם יכולת הבחירה האינסופית לא משאירה אותנו בסופו של יום לא בוחרים בדבר שמא נפספס דבר אחר?
לפחד להיפרד מהבילבול, מכך שעדיין הכל יכול לקרות, עוד לא להתחייב סופית למשהו......מוכר לך או ששיך לדמות מסרט אחר? זו סתם הצעה...
אם כן, האם את מכירה עוד תחומים בחייך עם דפוסים של "ישיבה על הגדר", בלבול נצחי,חוסר יכולת להתחייב, להחליט וכו'... או שזה שמור לנושא הספציפי?
עוד דבר, מה הכי הכי מפחיד אותך בתמונה שיש לך בראש על אימהות (ממש לא משנה אם זה רציונלי או לא..) ומה הדבר שהכי מושך אותך ברעיון האימהות?
ומעניין גם לשמוע מה בן זוגך חושב ומרגיש ומה הדינאמיקה בינכם בענין...

שני הסנט שלי -

אולי יעניין אותך להיכנס לפורום "נשים שלא רוצות ילדים" בתפוז

(לא אומרת שאת לא רוצה ילדים, אבל הפורום הזה נותן מקום לאפשרות שלא ללכת בתלם)

אני רוצה לפתוח ולהגיד שאני מאוד מתרשמת מנשים מתוכננות ובעצם מאנשים מתוכננים.
אני מתרשמת במידה דומה מכאלו שהתחילו בגיל צעיר ועשו הרבה ילדים (ולא כי לא שמעו על אמצעי מניעה

) וגם מכאלו שדחו את המעבר להורות מתוך החלטה מודעת.
אולי בעצם אני מתרשמת מהמודעות ולא מהתכנון, משום שגם אני די מתוכננת: שני ההריונות שלי (והילדים בעקבותיהם) באו כשביקשתי. מצד שני, עד יום לפני הלידה של הבכור לא הבנתי שסופו של הריון הוא ילד.
קצת קשה לי להסביר.
אולי אשתמש במילים שלך.
כתבת: אני מפחדת שהאמהות תפריע לי להמשיך ללמוד ולהתפתח ולהיות חופשיה כמו היום
אני לא חשבתי מחשבות כאלה לפני הלידה.
אבל אחרי הלידה המחשבות האלו באו.

וזה היה מבהיל, ומשיחות עם נשים הבנתי שזו תופעה מוכרת ואולי אפילו התחושה שמתוארת כ"דיכאון אחרי הלידה" - תחושה שזהו. החיים נגמרו.
זה מתעצם בתקופה הראשונה אחרי הלידה, ובמיוחד הראשונה, ומלווה פעילויות יומיומיות כמו לצאת החוצה מהבית.
כשאת לא הורה, את יכולה לצאת מהבית תוך 2 דקות.
כשאת אמא לתינוק בן חודש-חודשיים ההתארגנות יכולה גם לקחת שעתיים.

צריך בשלב מסוים לקפוץ למים
למרות מה שכתבתי, ואני מניחה שאני נשמעת מבולבלת, אני ממש לא מסכימה עם המשפט הזה. ועם אף משפט שמתחיל ב"צריך". המילה צריך משקפת נורמה חברתית. ונורמות חברתיות מטבען טובות לחברה ולאו דווקא לפרט.

היום אני אמא לשני ילדים גדולים יחסית.
אני ממש לא אותו בן אדם שהייתי לפני שהגיעו.
אמנם מרבית השינויים הם פנימיים, אבל נדמה לי שבחברה שלנו אין הרבה קבלה לשינויים חיצוניים שגוררת האמהות.
אני מכירה המון נשים (אקדמאיות) שהאמהות שינתה את כל מהלך הקריירה שלהן באופן שלא צפו אותו מראש.

בתפיסה שלי, מותר לאשה להיות אגואיסטית כל עוד אינה אמא. כשאת אמא זה פשוט בלתי אפשרי.

הי אמא לעתיד, קודם כל מעריכה אותך על הכנות מול עצמך. זה לא קל ולא מובן מאליו.
אני יכולה לספר רק מנסיוני האישי. אני בת 31, בהריון (מתוכנן ורצוי ). והאמת שהרבה זמן חשבתי בדיוק כמוך. החיים שלי מלאים וגדושים לכאורה כלום לא חסר, וגם כשהתחתנתי לא חשבתי על ילדים מיד. ואיך שאני רואה את זה, זה מעין תהליך שקורה ( או שלא, וגם זה בסדר אם זה הרצון האמיתי שלך כמובן ). ובתהליך הזה שלקח אצלי משהו כמו חצי שנה, הרגשתי לאט לאט את הצורך והרצון לילד, שאני מסכימה עם מה שכתבו לך שהוא לא ממש רציונלי. הרגשתי שאני רוצה להיות אמא. שאני רוצה ילד עם כל המשמעויות. וזה לווה בהמון חששות בדיוק כמו שאת מתארת של איבוד החופש והקריירה ומה זה יעשה לזוגיות, והמצב הכלכלי. והאמת, גם היום כשכמעט חצי הריון מאחורי אני עדיין עם החששות הללו. וזה טבעי תמיד לפני שינוי גדול.אני מנסה ללמוד לחיות איתם בשלום...
וכן, יש מצבים שבהם הרחם לא "צועק" אבל יש רצון ומפה ממשיכים. אין ספק שהגיל הוא סוג של גורם ( גם אני הרגשתי ככה למרות שיותר צעירה ממך ).
לא כתבת מה מרגיש בן זוגך ? האם אתם מדברים על הנושא ? ועוד שאלה היא האם את באמת מרגישה שאת רוצה כמו שכתבת להתקדם להורות, האם זה הקול שיש בך היום, מעבר לקולות של החששות ? אני הייתי ממשיכה לשאול את עצמי שאלות ולנסות לענול עליהן (האתר הזה הוא מקום נפלא להתחיל בעיני..יש פה כל כך הרבה אנשים מדהימים ). בכל מקרה חיבוק

שיואו, אני בשוק.
היתכן שמישהו נכנס ומחק את שתי ההודעות האחרונות שלי???
עם כל המסקנות וההרהורים והלבטים?
לא יודעת מה לחשוב.

מישהו מכיר ספר שעוסק בפחד להיות הורה?

מוזר, למה שמישהו ימחק את ההודעות שלך ?
..ממש חיכיתי לקרוא אותך.
לא מכירה ספר רלוונטי, אולי תשאלי גם בכיכר השוק .

שליחה על ידי ג'* » 18 דצמבר 2010, 19:53

מישהו מכיר ספר שעוסק בפחד להיות הורה?
אני בזמנו חיפשתי הרבה ספר כזה, בעיקר על הפחד של גברים מהורות.
לא מצאתי משהו טוב בעברית והאמת שגם לא באנגלית.
אשמח מאד גם כן לדעת על ספר כזה...

יש ספר מעניין בשם "הולדתה של אם".
הוא בהחלט לא מקיף את כ-ל מגוון החששות הקשורות בהורות, אבל הוא בהחלט עוסק בחשש אחד שמתגנב למשפט די השלמתי עם זה שאולי לא "יצעק לי הרחם".
אם הבנתי נכון, התכוונת לכך שאולי את עוד לא מרגישה לגמרי בשלה להורות, אולי את מרגישה שטרם "צמחו" לך האינסטינקטים האימהיים האלה שנראה שיש לכל האמהות. שאולי, דווקא כשתצטרכי הרחם שלך לא ילחש לך את כל התשובות מבפנים.
מחבר הספר (דניאל משהו) טוען ש(בניגוד לדיעה המקובלת) בנות לא נולדות עם הכישורים האימהיים, אלא רוכשות את חלקם במהלך החיים ואת חלקם לאחר הלידה, בתהליך של ניסוי, טעייה ותהייה.
הזהות שלך כ"אמא" נולדת עם התינוק, וכמותו גם היא צריכה להתפתח.
הספר קריא מאוד, ויכול להיות שעל הדרך תמצאי בו תשובות להרהורים נוספים שהעלית כאן.
גם אני מאוד מעריכה אותך על הכנות מול עצמך. זו שאלה גדולה שהרבה מאוד נשים נמנעות מלהתייצב מולה, ובוחרות במקום פשוט "לזרום" עם הציפיות של הסביבה. מקווה שהכתיבה משחררת אותך קצת ושאת אכן שואבת עצה ותמיכה מהשיתוף.
שבוע נהדר שיהיה!

קצת מטריד אותי מה ששיני חלב כתבה, כאילו חוסר רצון להיות אמא מגיע תמיד עם בלבול נצחי. מכירה נשים מוכשרות ומוצלחות שאין להן ילדים, ואין בזה רע.

יש בי המון פחדים וחרדות מההריון והלידה, ובעיקר מהחיים אחרי הלידה ומה זה יעשה לגוף, לנפש שלי ולזוגיות.
אין ספק שילדים משנים את החיים לבלי היכר.
בעיניי, החיים אף פעם לא חוזרים להיות מה שהיו, וטוב שכך.
אבל חשוב לזכור ולהבין לעומק שהחיים נמשכים. הם פשוט שונים, אבל הם חיים, במלוא מובן המילה.
ואני חושבת שאישה בעלת מודעות, בשלות ונכונות אפילו יכולה למנף את ההיריון, הלידה ובעיקר ההורות לטובת ההתפתחות האישית שלה.
אצלי, עוצמות הרגש שמעוררת האמהוּת, המורכבות שבה, הניואנסים, האחריות, הקשר החדש, האהבה העצומה שלא דומה לאהבה אחרת בעולם -
כל אלה הופכים את החיים שלי לחוויה חדשה, מרתקת, דינמית.
אני יכולה להמשיך ולהמשיך אבל הרעיון בעיניי הוא לקבל את השינוי, להשלים איתו, להתמסר אליו, לגלות איזו מן אמא את רוצה ויכולה להיות,
ולהמשיך לחיות.
ההרגשה שלי היא שיש משהו מאוד חי בגידול ילדים והחיות הזו דווקא עוזרת להתפתחות, גם של הזוגיות, גם שלי, של כל המכלול שהוא חיי.
אפילו היחסים שלי עם אמא שלי עברו פאזה - מה לחיוב, מה לשלילה (-:

מאוד יכול להיות שלא תרצי לעשות את אותם דברים כשתהיי אמא. מאוד יכול להיות שדווקא כן.
ויכול להיות שתרצי לנוח לתקופה מעיסוקים "קודמים" ולחזור אליהם בשמחה מקץ זמן. הכל אפשרי.

אבולה,
רק לחדד- הכוונה ב "בלבול נצחי" היתה ספציפית לאמא לעתיד מתוך תחושה שעלתה ממה שכתבה (ולוקחת בחשבון שאולי גם תחושה לא נכונה).
ברור שלא כל אחת שלא עושה ילדים זה מהסיבה הזו וכמו שכתבתי לדעתי זה יותר מלגיטימי לא להביא ילדים, כל אחד והמסע שלו, לכן חשוב להפריד בין התניה חברתית לרצון האישי.
מקווה שהבהרתי.
(-:

אם את משתמשת באמצעי מניעה הורמונלי, תעשי הפסקה כמה חודשים, ותראי אם את מתחילה לרצות ילדים פתאום... ההורמונים עובדים עלינו (לכאן ולכאן, אגב).

_אני מרגישה צורך לברר מה עוצר אותי מלהתקדם להורות. מד אחד אני מאמינה שאהיה אמא מסורה ואוהבת ויתכן ואשאל את עצמי איך לא עשיתי את זה קודם.
מצד שני יש בי המון פחדים וחרדות מההריון והלידה, ובעיקר מהחיים אחרי הלידה ומה זה יעשה לגוף, לנפש שלי ולזוגיות._

אז בואי תתחילי

תתחילי לפרוט את הפחדים שלך, אחד לאחד. על הנייר. או פה. את הטפשיים והמגוחכים והרציניים והמפחידים ביותר.
תמיד טוב להסתכל לפחד בעיניים.

אני מפחדת שהאמהות תפריע לי להמשיך ללמוד ולהתפתח ולהיות חופשיה כמו היום.
לי זה נראה כמו הפחד הכי רציונלי שאפשר

בתור אמא לילד אחד, מה אני יכולה להגיד? שאת צודקת?
את צודקת.
ילד = זמן. ילד=כוח.
משרות שרציתי לפני הלידה - עכשיו אני לא מסתכלת עליהן.
היכולת והרצון שלי להישאר בעבודה אחרי שעות העבודה להשלים דברים - נמחקו. הם מופיעים לעתים נדירות, ורק בתיאום מראש עם המשפחה.
קצב הלמידה המקצועי שלי - הואט.
המטרות המקצועיות שלי - נדחות, מוגשמות בהדרגה יתרה, ומילת המפתח בהקשר הזה היא "סבלנות, סבלנות, סבלנות".
המשאבים הרגשיים שיכולתי להשקיע קודם בעבודה - פשיייייי. עזבי. היו ואינם עוד.
חופש?

אז הכל נכון.
חוץ מדבר אחד, כמובן:
הכל {{מבחירה שלי}}
כלומר, לפני הלידה היה לי ברור שמתישהו אחזור לעבודה, ארצה לחזור לעבודה.
אבל גם היה לי ברור שגם הילד שלי יהיה בעדיפות.
אז כל ה"מחיר" שאני משלמת, באבדן אנרגיות וכולי, זה משהו שאני בדרך כלל שמחה בו. כי אני נותנת אותו בתמורה למטרות אחרות: לבלות עם הילד שלי ארבעה ימים שלמים כל שבוע. לראות אותו גדל. לשמוע אותו מדבר. לצחוק אתו. ליהנות אתו. זה כיף.
ולצמוח בתחום "מקצועי" חדש, שההזדמנות לו באה רק עם הילד: מדריכת הנקה מתנדבת.
ויש גם סוגים חדשים של חופש:
החופש לא לעבוד במשרה מלאה

(איזה שיחוק!)
החופש ללכת למסעדה עם הילד (כן, זה חופש. אנחנו לא צריכים בייביסיטר, אנחנו פשוט יכולים ללכת למסעדה. כולם ביחד)
החופש לנוח מנוחת צהריים באמצע היום.

הדבר היחיד שאני לא שמחה בו, היה הקריעה הזאת כשהוא היה צעיר מכדי לעזוב אותו לבד, וחוסר האפשרות לשלב אותו בעבודה מקצועית משמעותית. זו היתה קריעה. זו היתה סיבה חלקית לדכאון שלאחר לידה.
בשביל זה אני לומדת להיות מדריכת הנקה, כי זה משהו שאוכל לעשות עם ילד שני, ולאף אחת באגודה האוסטרלית להנקה לא יהיה אכפת שאני עם הילדים, כי כולנו ככה.

הבלבול מחריף עקב תחושה פנימית חזקה שההורות היא הצעד הבא, השלב הבא בתהליך ההתפתחות והצמיחה האישית שלי - אז למה אני בורחת מזה.
למה לא לברוח? אני תמיד ניסיתי לברוח משלבים-באים חשובים. הרי זה נורא מפחיד, לא? |חיבוק| צריך לצמוח, צריך לגדול, צריך להיפרד מחלקים מסוימים ב"אני" הישן - מפחיד!
(בסוף אין ברירה, קופצים פנימה)

אני חושבת שטליה בהודעה שמעלי - צודקת. אפשר לבדוק את העניין ההורמונלי.

אני גם מסכימה עם רקפת: טוב להיכנס לפורום "נשים שלא רוצות ילדים". האופציה הזאת [לא להביא ילדים] מדוכאת מדי בחברה שלנו, ונשים וילדים משלמים עליה את המחיר.
לפעמים נשים שלא רוצות ילדים מואשמות באגואיסטיות - זה נראה לי אבסורד גמור. הכי יש בזה משהו מאוד אחראי ומתחשב בזולת - לא להביא ילדים לעולם אם הם אינם רצויים באמת. מה יותר אלטרואיסטי מזה?
מההודעות שלך, זה נראה כאילו האמהות היא השלב הבא הנכון והאמיתי בשבילך, אבל בידיעה עד כמה התרבות שלנו לוחצת לכיוון הזה, לא יזיק לאוורר את האפשרות השניה (שאולי זה לחץ מבחוץ ולא צמיחה מבפנים) ולבדוק אותה.
טוב להביא ילדים לעולם אם את רוצה ילדים. טוב לא להביא ילדים לעולם אם את לא באמת רוצה.

מישהו מכיר ספר שעוסק בפחד להיות הורה?
לאכול, להתפלל, לאהוב מאת אליזבט גילברט. ספר מצוין בלי קשר, וגם עוסק (קצת, אבל בצורה טובה) בנושא הזה.

שלום לך,

קראתי הרבה ממה שכתבת.
הבלבול הוא הרבה פעמים תוצאה של הרבה קולות סותרים בפנים.
התרבות שלנו מלמדת אותנו לבחור, להחליט, לגבש קו אחד יציב, הגיון אחד מגובש.
אבל הבפנים שלנו לא כזה. הפנים שלנו מכיל הרבה קולות סותרים, שרוצים דברים שונים, שלא רוצים דברים שונים, שמנסים לשמור עלינו ולכוון אותנו לכוונים שונים.
תראי אם אפשר להקשיב לכל קול בתורו. בלי לבחור כל כך מהר.

אמא לעתיד, מה שלומך?

בוקר טוב
יש לי המון מה להגיב, יותר מאוחר אשב ואכתוב, הכתיבה עושה עבודה מחשבתית מופלאה.
כבר מהתגובות התחלתי להסיק הרבה מסקנות.
לקח לי זמן להתאושש מהבאסה ששתי הודעות מאוד ארוכות ומפורטות שלי פשוט נעלמו מהדף.
לא ברור לי למה שמישהו ימחק אותן אבל אין לי הסבר אחר.
בכל מקרה שיהיה יום טוב והמון תודה על התגובות התומכות והמעוררות מחשבה.

לקח לי זמן להתאושש מהבאסה ששתי הודעות מאוד ארוכות ומפורטות שלי פשוט נעלמו מהדף.
לפעמים זה קורה גם לי, שהודעות שכתבתי ושלחתי איכשהו לא נקלטות באתר.
בדקת ב"עריכת כל הדף"? (בתחתית העמוד, בראש החלק הצהוב מצד שמאל) אם את לוחצת על זה ומגיעה למצב עריכה, יש שם אופציה של "הצג גרסאות קודמות". אם ההודעות נקלטו ונמחקו את תמצאי אותן שם, אבל אם הן לא נקלטו בגלל איזה באג בתקשורת בין המחשב שלך לשרת של האתר - אז לא...)

מישהו יכול להסביר לי למה הודעות נעלמות וחוזרות לי מהדף?
יש איפשהוא תמיכה טכנית לאתר? זה לא הגיוני.
וזה לא מופיע בגרסאות קודמות, שאתמול הכל כן הופיע.

מעתיקה שוב (מזל ששמרתי בקובץ וורד) את כל מה שכתבתי: (סליחה על האורך - אלו הודעות של כמה ימים שנמחקו)

הילדים שלנו הם המורים הכי טובים שיש, הם מפגשים אותנו עם שמחה התרגשויות ואתגרים שלא נוכל לחוות בשום מקום אחר. וזה כמובן כרוך גם בוויתורים על דברים אחרים.
תק וה - אני מאמינה שאת צודקת, מבחינה לוגית זה נראה לי מאוד מאוד נכון, אבל עדיין הידיעה הזו כנראה לא מספיק מפחיתה את החששות שלי, אולי רק מגבירה.
מכיוון שאני אדם מאוד טוטאלי, כל דבר שאני לוקחת על עצמי אני משקיעה 100% מעצמי (אם לא יותר) ולהביא ילדה לעולם נראה לי פרויקט על, כזה שידרוש ממני המון משאבים נפשיים, פיזים ורגשיים.
מן תחושה כזו שכדי להיות האמא הכי טובה שאני יכולה להיות אני אצטרך לוותר על המון דברים ולהתיש את עצמי לגמרי, וזה משתק אותי מפחד.
מצד שני אין מצב (בתפיסה המחשבתית שלי) שאני לא אתן לפרויקט הכי גדול של החיים שלי 110% מעצמי, כי אז ארגיש שאני לא נותנת לילדה שלי כל מה שמגיע לה.

לרוב לא מגיעים לנקודה בה ממש מרגישים שזה הזמן להפוך להורים. צריך בשלב מסוים לקפוץ למים ... לשחות לומדים תוך כדי תנועה, התפקיד מורכב מידי בשביל שיהיה ניתן אי פעם להתכונן..
אני מניחה שיש הרבה מן האמת במשפט הזה, השאלה באיזה שלב אני מחליטה לקפוץ למים.
אני רוצה ללכת על זה מתוך בחירה מודעת ושלמה ובעיניים פקוחות לרווחה, כדי שיהיו לי כמה שיותר כלים ומוכנות נפשית להתמודד עם הקשיים שיגיעו אחרי הלידה.

האם יכולת הבחירה האינסופית לא משאירה אותנו בסופו של יום לא בוחרים בדבר שמא נפספס דבר אחר?

פחד להיפרד מכך שעדיין הכל יכול לקרות, עוד לא להתחייב סופית למשהו......*

שיני חלב?? - את ממש צודקת. נתת לי המון חומר למחשבה, אני אנסה לענות.
בהחלט יתכן שאני בוחרת לא לבחור כדי להשאיר את האופציות פתוחות, כדי להמשיך להרגיש שאני עדיין צעירה וכל החיים עוד לפני, להמשיך להזין את הפנטזיה שהכל אפשרי.
וגם מהפחד לטעות ולא להיות מושלמת במה שאני עושה.
כל עוד אני לא יולדת יכולה להמשיך להיות לי בראש אידיליה מופלאה איזו אם מדהימה ומושלמת אני אהיה.
איך ברגישות וסבלנות אין סוף אני אעניק אהבה ותמיכה לבת שלי, איך אני אפסח על כל הטעויות (הרבות) שאמא שלי עשתה איתנו, איך אני אהיה חברה וגם אמא חמה ויציבה עבורה.
אני אומרת עבורה כי הייתי מאוד רוצה שתהיה לי קודם כל בת
אם כן, האם את מכירה עוד תחומים בחייך עם דפוסים של "ישיבה על הגדר", בלבול נצחי, חוסר יכולת להתחייב, להחליט וכו'... או שזה שמור לנושא הספציפי?.
זה מאוד מאוד מוכר לי, כמעט בכל תחום בחיי.

השאיפה הזו להיות מושלמת והבחירה לעיתים קרובות בלא לעשות, כדי לא לטעות ולהשאיר את כל הפנטזיות פתוחות איזה מעולה אני אהיה כשכן אעשה, מניעה אותי מאוד.
גם בכל התהליך של ההחלטה להתחתן וכל תהליך תכנון החתונה - היה לי מאוד מאוד קשה לקבל החלטות וללכת על זה.
זה נתפס אצלי כמשהו ששייך לתחום התוכן של מבוגרים, ואני עדיין תופסת עצמי כצעירה ולא רוצה לקחת על עצמי אחריות של החלטות כאלה "הרות גורל".
היום, חודשיים אחרי החתונה אני כמובן צוחקת על זה בפרספקטיבה של זמן.
איך הייתי חייבת להתמודד עם לקבל החלטות שברחתי מהם כל חיי איך החתונה שלי תראה, כי לא ידעתי מה בדיוק לדמיין ולא רציתי להתחרט אחר כך, אז העדפתי להדחיק את המחשבות האלה, עד הדקה ה 99. שכבר הדד ליין לחץ עקב התאריך המתקרב.

לאורך התהליך של תכנון החתונה והפגישות עם ספקים התמלאתי לא אחד מן כעס כזה, שהחיים מאלצים אותי כיביכול לבחור. לקבל החלטה. להתבגר.
מצד שני זה היה שיעור חשוב, שאפשר להתמודד עם החלטות של מבוגרים וצלוח אותם בשלום.
מה גם שאני מאוד מרוצה עם רוב ההחלטות שהחלטתי וגם מה שבדיעבד הייתי בוחרת אחרת - לא כזה קריטי.
גם בתחום המקצועי שלי - אני עוסקת במקביל ב 3 תחומים שונים ועוד לומדת לתואר.
יכול להיות שזה גם קשור לקושי לבחור ולהתחייב על תחום אחד שאתמקצע בו.
אני תמיד רוצה גם את זה וגם את זה, מן רווגוניות כזו, פחד ואפילו התנגדות לקבע ולהגדיר את עצמי כדבר אחד מסוים. כמו ילדה שרוצה לצייר בכל הצבעים.
ההחלטה ללדת היא בהחלט בלתי הפיכה ואולי הפחד נובע מזה שכשאהיה אמא כל שאר התחומים ידחקו לצד ואני לא אוהב את התווית הזו של להיות רק "אמא".

מה הכי הכי מפחיד אותך בתמונה שיש לך בראש על אימהות (ממש לא משנה אם זה רציונלי או לא..) ומה הדבר שהכי מושך אותך ברעיון האימהות?
הכי מפחיד אותי שאני אכנס לדכאון אחרי לידה, שאני אשנא את עצמי, שאני לא אתחבר לתינוק/ת ואהיה אכולת רגשות אשמה עקב כך, שאני ארגיש אמא גרועה, שהכאבים הפיזיים שיש לי כיום ביד שמאל יחריפו ולא יהיה לי זמן ומשאבים לטפל בעצמי.
מפחיד אותי שארגיש כלואה, שאין יותר אפשרות לברוח כשקשה, שאני ארגיש חנוקה ושהאמהות היא עול ולא שמחה.
יצא לי ללוות חברה טובה שילדה לפני כמה שנים ולראות כמה שהיא סבלה אחרי הלידה והיתה בדיכאון. ברור שאני זו לא היא אבל זה היה מפחיד לראות שזה יכול לקרות.

הכי מושך אותי ברעיון של האמהות: שתהיה לי תינוקת יפיפיה ומדהימה שדומה לי ולאישי היקר, שתכניס הרבה אור ושמחה ללב שלנו.
מושך אותי להוות מודל לחיקוי, ללמד, לכוון ולהקנות ערכים, לחוות ילדות שניה דרכה, דרך כל המשחקים והגילויים על העולם.
המחשבה שהחיים יקבלו פרופורציות אחרות מה חשוב יותר ופחות ושאעלה מדרגה בהתפתחות הרוחנית שלי בעקבות האמהות. שאלמד מהי אהבה ונתינה בלתי מותנת דרכה.
המון תודה על התגובות, אמשיך להגיב קצת יותר מאוחר.

רקפת - תודה על העצה, אולי באמת אכנס להציץ בדף הזה.
לא כי אני לא רוצה ילדים אלא כדי להתרשם ולראות אם יש שם משהו שיכול לעזור בתהליך שלי.

סוף מעגל - חן חן על המחאה, אני מניחה שאם לא הייתי במודעות לקשיים שלאחר הלידה אולי לא הייתי בבלבול הזה ופשוט יולדת ומגלה את זה לאחר מעשה.
כך שיש יתרונות וחסרונות לשני צידי המתרס (מודעות/חוסר מודעות).
המילה צריך משקפת נורמה חברתית. ונורמות חברתיות מטבען טובות לחברה ולאו דווקא לפרט.
מסכימה איתך, בייחוד בהיותי סטודנטית לסוציולוגיה, נורמות אכן עוזרות לשמור בראש ובראשונה על טובת הכלל.
אני בוחרת שלא לבחור בצורה אוטומטית ללכת עם הזרם, אלא לברר לעצמי מה אני באמת מרגישה ולצבור יותר ידע לגבי לאן אני נכנסת ואיזה כלים כדאי שיהיו לי כדי שאהיה מרוצה מההחלטה שלי.
כתבת שהיית בדכאון לאחר לידה, איך יצאת מזה? אחרי כמה זמן?
האם יש לך תובנות והמלצות איך להקל על התקופה לאחר הלידה כשהכל כל כך חדש ומפחיד?
כתבת שהיום את אשה אחרת, באיזה מובן אחרת?
האם השינויים עשו לך טוב בסופו של דבר?

ים של טורכיז - טוב לשמוע שיש מישהי שעברה תהליך דומה ושאת מתמודדת עם חששות גם אחרי ההחלטה.
אצלי הרצון כפי שאת מבינה הוא אמביוולנטי, אני רוצה ולא רוצה ביחד להיות כרגע אמא. השאלה מה יותר חזק? אני מקווה שברגע שהפחדים קצת יחלשו הרצון יגבר.
אני מאוד רוצה לרצות להיות אמא בשלמות. ואני עדיין לא שם לצערי. אבל מתעודדת מכך שאני בדרך, ואיזה כייף לי שאני נתמכת ומקבלת עזרה והארות כאן בדף הזה.
לא כתבת מה מרגיש בן זוגך ? האם אתם מדברים על הנושא ?
עד החתונה היה נראה שהוא חושש מההורות ולא לחוץ על זה.
לאחרונה נראה לי שהוא יותר מוכן נפשית ממני, למרות שאין לו מושג מה בדיוק זה הולך להיות ואיך זה ישנה אותנו.
הוא בגישה של "כשנגיע להר נטפס עליו" ולמה לדאוג ממשהו שאין לנו מושג איך הוא באמת יהיה.
הוא מאוד תומך ואני בטוחה שהוא יהיה אב נוכח ודומיננטי (מקוה שזו לא פנטזיה שתתפוצץ לי בפנים, חס וחלילה).

השבוע שיתפתי אותו לראשונה בחששות שלי מההורות ומכך שאני אפילו התחלתי לחשוב שהכאבים שיש לי ביד, שלא מרפים כבר כמה חודשים, אולי נובעים מתוך דפוס מחשבתי שהחיים (וההורות המתקרבת) הם עול וקשים ושעלי לסחוב אותם על הכתפיים והידים שלי.
אני מתחברת לספרים של לואיז היי ובספר שלה היא מסבירה שכאבים בכתף וביד נוצרים מדפוס חשיבה כזה.
אז התחלתי גם להגיד הצהרות חיוביות כמו: אני מתמודדת עם כל חוויותי בקלות שמחה ואהבה. אני בריאה ומרגישה מעולה פיזית ונפשית.
בינתיים עוד אין שינוי אבל אני ממשיכה.
בן זוגי היקר הגיב בצורה מאוד תומכת ואמר שאנחנו יכולים לחכות ושהוא לא לחוץ על זה בכלל, שהוא הבין ממני שזה מה שאני רוצה,
כי כל הזמן דיברתי על זה שאפסיק את הגלולות אחרי החתונה.
זה הרגיע אותי כמובן אבל עדיין אני מרגישה צורך לעבד את החששות שלי, עם אנשים שיש להם יותר ניסיון בתחום.
באישזהוא מקום אני מרגישה שהכדור אצלי, שהוא יזרום עם מה שאחליט.
הוא גם לא היה מתנגד לאמץ, אפרופו מצב כדור הארץ וכל זה.
אני ארצה בהמשך ילדים ביולוגים משלנו.
זה מסקרן אותי איזה לראות במה הם יהיו דומים ושונים מאתנו.

ומשפט אחרון לבינתיים: אני אומרת לעצמי שזה מוזר ללדת באמצע תואר.
האם יש זמן באמת מתאים ללדת?
יכול להיות שכל החיים יהיה משהו לסיים לעשות לפני

לרוב לא מגיעים לנקודה בה ממש מרגישים שזה הזמן להפוך להורים. צריך בשלב מסוים לקפוץ למים ... לשחות לומדים תוך כדי תנועה, התפקיד מורכב מידי בשביל שיהיה ניתן אי פעם להתכונן...
זו בדיוק ההתלבטות שלי, איך אדע אם היום אני במקסימום מוכנות ובשלות להורות או שעדיף לי לפתור עם עצמי כמה פלונטרים ולהגיע עם רצון גדול יותר. מסכימה גם עם זה שלומדים תוך כדי תנועה ועם זאת יש בזה משהו מאוד מאיים מבחינתי שאין לי מושג מה יהיה ואולי עולמי יחרב עלי מבחינה נפשית.

האם יכולת הבחירה האינסופית לא משאירה אותנו בסופו של יום לא בוחרים בדבר שמא נפספס דבר אחר?

לפחד להיפרד מהבלבול, מכך שעדיין הכול יכול לקרות, עוד לא להתחייב סופית למשהו...... האם את מכירה עוד תחומים בחייך עם דפוסים של "ישיבה על הגדר", בלבול נצחי,חוסר יכולת להתחייב, להחליט וכו'*

שיני חלב? – נגעת בנקודה מאוד משמעותית ונכונה לגבי.
בתמציתיות זה ממש מוטיב חוזר. מאוד קשה לי להחליט החלטות, בעיקר כאלה הנתפסות כהרות גורל. גם ההחלטה להתחתן לקחה כמה שנים טובות.
וכל שלבי תכנון החתונה שבהם היה עלי לבחור ולקבל החלטות בכל כך הרבה דברים – היו לי מאוד טעונים וקשים.
כי כל בחירה בדבר אומרת שעלי לוותר על משהו אחר, שיתכן שיותר יתאים לי או ימצא חן בעיני וגם מן הרגשה כזו שאני עדיין ילדה ולא רוצה להחליט החלטות כאלה משמעותיות. מן סוג של שימור הרגשה של "הכול פתוח", אם משהו יתפקשש תמיד יש לי תוכנית מגירה וחופש לברוח. למרות שבגדול כשאני בוחנת את חיי, תמיד התמודדתי ולא ברחתי ישר. אבל עצם הרעיון שלא תהיה לי אפשרות לברוח – מאוד מאיימת עלי.

מה הכי הכי מפחיד אותך בתמונה שיש לך בראש על אימהות (ממש לא משנה אם זה רציונלי או לא..) ומה הדבר שהכי מושך אותך ברעיון האימהות?
מפחידים אותי מלא דברים:
קודם כל מפחיד אותי שארגיש פיזית מאוד רע בהריון, שיהיה לי קשה לתפקד מרוב עייפות וכאבים. אני עוברת בשנה האחרונה כאבים שלא מרפים בצוואר, כתף ויד שמאל שמקשים עלי לתפקד.
אני מטפלת בזה כרגע בטיפולים אלטרנטיבים אבל הפחד הזה שזה לא יחלוף ולא יהיה לי זמן ומשאבים כספיים ונפשיים לטפל בעצמי כשיהיה לי תינוק מפחידים אותי.
הלידה מאוד מפחידה אותי, שמעתי שהרופאים לא ממש שמים עליך בחדר לידה ודי מחליטים בשבילך. אני מאוד פריק קונטרול וזה מפחיד אותי שדעתי לא תחשב בזמן הלידה. מפחיד אותי שהלידה תמשך המון שעות וארגיש חוסר אונים. לאמא שלי היו 4 לידות מאוד קשות וארוכות ויתכן שזה יקרה גם לי. מפחיד אותי להיכנס לדיכאון אחרי לידה, שאאבד טעם לחיים או חלילה לא ארגיש מחוברת לתינוק.
מפחיד אותי שאני ובן זוגי האהוב נתרחק ושזה יפגע בזוגיות שלנו, פחד שנובע מהמון זוגות שאני רואה מה ההורות עשתה לזוגיות שלהם.
מפחיד אותי שאני אהיה כל הזמן עייפה. היום אם אני לילה אחד לא ישנה טוב אני מאוד מרחמת על עצמי למחרת ומרשה לעצמי להמרח אחרי העבודה בלי לעשות שום דבר אפקטיבי. לא תהיה לי הפריוילגיה הזו עם תינוק.
מפחיד אותי שאני ארגיש שבגלל התינוק יהיה לי תירוצים למה אני לא עוסקת בתחום האמנותי שקורב לליבי ושלא אסיים את התואר שאני לומדת עקב חוסר בזמן ועייפות נוראית.
וכמובן מפחיד אותי שלא אהיה אמא מושלמת. זו אחת הבעיות המרכזיות אני חושבת.
שכל דבר אני לוקחת כפרויקט ומשקיעה בו מאוד. וכדי להיות אמא מספיק טובה אני אצטרך לקרוע את עצמי ולוותר על המון דברים. ואם לא ארגיש שאני לא אמא מספיק טובה. מפחדת שזה יצור אצלי מצוקה נפשית.

נעבור לצד החיובי יותר - מה הכי מושך אצלי באמהות?
המחשבה שתהיה לי בת מקסימה שתמלא את כל חדרי ליבי באהבה ללא תנאי. המקום של לחנך וללמד ולעצב תינוקת שהיא תוצר אהבה שלי ושל בן זוגי גורם לי לחיוך רחב ולסקרנות גדולה. שדרכה אחווה ילדות שניה ואטייל בארץ וכל חוויה תהיה גילוי של עולם חדש ונפלא.
שאלמד דרכה מהי נתינה בלתי מותנת, שיהיה לי איתה קשר אמיתי ותומך, שאוכל לתת לה כל מה שאני מרגישה שלא קיבלתי מאמא שלי.
אני אומרת היא כי אני רואה את עצמי כאמא לבת קודם כל. אבל ברור שגם בן יתקבל בברכה.(-:

סוף מעגל – תודה על הפידבק לגבי המודעות. יש בזה יתרון וגם חסרון, הרי אם הייתי יותר זורמת ופחות מנתחת אז פשוט הייתי יולדת ומתמודדת עם מה שיבוא. אני רוצה לקוות שעבודת ההכנה הנפשית הזו שאני עושה עם עצמי תעזור במשהו אחרי הלידה.
כתבת שמאוד השתנת בעקבות האמהות – האם אלו שינויים טובים מבחינתך?

ים של טורכיז – שמחה לשמוע שגם את עברת את ההתלבטויות האלה ושבסופן את בהריון. מקוה שגם אני אגיע ממקום שלם להורות. את צודקת שזה טבעי שיש חששות לפני שינוי כל כך מהותי בחיים. מקווה שגם אצלי הרצון יבשיל לכך, למרות שהרחם לא צועק.

מה מרגיש בן זוגך ? האם אתם מדברים על הנושא ?
אישי בעבר פחד מאוד מהשינוי הזה, היום לדעתי הוא יותר בשל ומוכן לו ממני.
שיתפתי אותו לפני שבועיים שאני מפחדת ולא בטוחה שאני עדיין מוכנה להורות, הוא מאוד תמך ואמר שמבחינתו אפשר לחכות עד שאהיה מוכנה ובלי לחץ. הוא חשב שאני רוצה ישר אחרי החתונה לנסות להכנס להריון, וזה באמת משהו שאיכשהוא שידרתי לו בלי שהייתי קשובה לפחדים שלי. לשאלתי אם הוא מפחד מזה הוא ענה שכן אבל שהוא לא רואה טעם להתמקד בפחד הזה כי אין לו מושג מה באמת יקרה וכשזה יגיע נתמודד עם זה. נראה לי שהוא לוקח את זה פחות קשה ממני וגם הוא פחות ורבלי לגבי הרגשות שלו אלא יותר פרקטי.
מבחינתו אין בעיה גם לאמץ, הוא מאוד נאמן סביבה, אפרופו מה שכתב בערך מוחלט.
אני בכל זאת מעדיפה ילדים ביולוגים, נראה לי מאוד הגיוני שאקשר יותר למישהו שאני ילדתי ושדומה לנו.

עדולי – תודה על ההמלצה לספר, אפשר למצוא אותו בסטימצקי? מי המחבר?.

בקשר לכך שלא יצעק לי הרחם הכוונה הייתה שאין בי את הכמיהה והרצון החזק והברור להפוך לאימא. לא הפחד שאין לי את האינסטינקטים האימהיים. אני בטוחה שיש לי כאלה, מהניסיון שלי עם ילדים ותינוקות והטיפול בהם, אין לי ספק שיש לי את זה.

מי יודע? – תודה על השיתוף שלך, נשמע שגם את מתמודדת עם דילמות בקשר לרצון להיות אמא.
האם נושא ההורות עלה בינך לבין בעלך?

דניאלה – תודה על מה שכתבת. זה מאוד מעודד אותי הידיעה שהחיים נמשכים, פשוט בצורה אחרת ואולי אפילו עם יותר שלמות ועוצמות רגשיות.
בהחלט גישה נכונה שאשמח לאמץ (-:

טליה אלמתן – האמת שהפסקתי לפני חודש את הגלולות ואפילו שאני עדיין בהתלבטויות אין לי כוונה להמשיך איתן. בהחלט יתכן שגם השינויים ההרמוניים ישפיעו בצורה זו או אחרת.

תמרוש רוש – תודה על הפרספקטיבה והכנות שלך, בעקבות מה שכתבת מצד אחד אני מרגישה לגיטימציה לפחדים שלי ומצד שני האפשרות שהחיים יפתחו עבורי אפשרויות תעסוקה ועניין חדשים בהחלט קיימת ומעודדת.
בקשר ללאכול, להתפלל, לאהוב – זה ספר מדהים ונפלא, מאוד התחברתי אליו, אבל לא זוכרת שהיו שם הגיגים על הורות. אני ממש מעריצה את אליזבת גילברט – אישה מדהימה ומעוררת השראה בצורה בלתי רגילה. לא זוכרת אם היא כבר אימא, באמת מעניין לבדוק מה היא אומרת בנושא.

לאכול, להתפלל, לאהוב.
היא לא אמא, וכן חשה עצמה נלחצת תחת מכבש הנורמות של אמהות.
איטליה, סיפור מס' 30, עמ' 112. וגם: סיפור 2, עמ' 14-15.

הלידה מאוד מפחידה אותי, שמעתי שהרופאים לא ממש שמים עליך בחדר לידה ודי מחליטים בשבילך. אני מאוד פריק קונטרול וזה מפחיד אותי שדעתי לא תחשב בזמן הלידה. מפחיד אותי שהלידה תמשך המון שעות וארגיש חוסר אונים. לאמא שלי היו 4 לידות מאוד קשות וארוכות ויתכן שזה יקרה גם לי.
נגד זה יש מה לעשות

פורום לידה פעילה בתפוז - מומלץ!!!!
יש שני דברים שאת יכולה, פרקטית, לעשות בעניין:

חיצונית: ללמוד על אופציות לידה, לחנך את עצמך מחדש בכל הנוגע ללידה (לא כל מה שסיפרו לנו אמת... ) ולבחור בהתאם את מקום הלידה, המלווים שלך, את עצמך... אפשר לעשות המון בעניין.
פנימית: לעשות עבודה רגשית להרפיית האמביציה המגוחכת הזאת לשלוט . לפני הלידה שלי המורה הרוחנית שלי נמתנה לי את המילה כניעה. צדקה, זאת. אין לנו שליטה על החיים שלנו וזה בסדר גמור.

(יש לנו שליטה על המעשים שלנו, וזה המון. ובני המזל בינינו לומדים לקנות שליטה על המחשבות שלהם, וזה כבר לזכות בפיס לא נורמלי. לא צריך יותר)
יכולה להיות לך לידה ארוכה שתימשך שעות, ועדיין תרגישי שאת בשליטה - במובן הנכון של המילה: שאת בוחרת איפה לשים את עצמך בכל רגע נתון, איך להתמודד, איך לזוז, מי יהיה אתך בחדר. ושהאנשים סביבך מכבדים אותך. גם זה המון.

_וכמובן מפחיד אותי שלא אהיה אמא מושלמת. זו אחת הבעיות המרכזיות אני חושבת.
שכל דבר אני לוקחת כפרויקט ומשקיעה בו מאוד. וכדי להיות אמא מספיק טובה אני אצטרך לקרוע את עצמי ולוותר על המון דברים. ואם לא ארגיש שאני לא אמא מספיק טובה. מפחדת שזה יצור אצלי מצוקה נפשית._
אוי, חמודה

אמא מושלמת היא בפירוש לא מספיק טובה, תאמיני לי. היא אמא עייפה ומתוסכלת שמנסה לעשות יותר ממה שנכון, וגרוע מזה: יותר ממה שצריך.
הילדים שלנו בסך הכל מגדלים את עצמם ברוב המובנים... כמובן שיש כאלה שמגדלים את עצמם יותר ויש שפחות (שלי יותר, אז זה לא הוגן מצידי ליצור תמונה וורודה מדי), אבל באמת הבסיסית היא שבהרבה מאוד מובנים, אין לנו כל כך מה לעשות בעניינם, כל מה שאנחנו צריכים זה להיות שם.
זה כמו הריון: פעם אמרתי לזוט שזו העבודה הכי מוזרה שעשיתי בימי חיי. דרישות התפקיד: לבכות כל ערב 3/4 שעה על השעון, לא להיכנס לאמבטיה רותחת, ולנוח רוב שאר הזמן.
ככה בונים תינוק??
כן, ככה בונים תינוק. זה לא את בונה, זה משהו אחר בתוכך. לא נתפס... את לא עושה כלום. את רק נכנעת למצב שבו מישהו אחר נכנס לגוף שלך ונותן לו הוראות מה לעשות כדי לגדל אותו.
אמרנו אבדן שליטה?

כן, אבדן שליטה בריא ונכון. זו הדרך.
וזו דרך שאת יכולה ללמוד לקבל. אז עכשיו את לא שם וזה מפחיד. בסדר. עד סוף ההריון תהיי שם קצת יותר, תוכלי - לפחות מדי פעם - לקבל את זה באהבה.

וגם אחר כך. הם צריכים אותנו שם, והם צריכים את תשומת הלב שלנו, אבל הם לא צריכים שנגדל אותם בפועל ממש, במו ידינו. אנחנו שמים אוכל על השולחן - הם אוכלים אותו (חלק ממנו, בכל אופן, וגם זה בסדר). אנחנו מחבקים אותם - הם כבר דואגים להוציא מהחיבוק הזה את המשמעויות "אהבה" "ביטחון" "היקשרות" "בסיס רגשי יציב" וכל זה.... אנחנו מיניקות, וזה די הרבה זמן-פעילות ואפילו עבודה בהתחלה, אבל הם אלה שלוקחים את החלב הזה ובונים ממנו, בתהליך פלאי, עיניים וידיים ואזניים ועצמות, ואת פשוט לא מבינה איך.

היום אם אני לילה אחד לא ישנה טוב אני מאוד מרחמת על עצמי למחרת ומרשה לעצמי להמרח אחרי העבודה בלי לעשות שום דבר אפקטיבי. לא תהיה לי הפריוילגיה הזו עם תינוק.

אבל בשביל זה יש תינוק

תני לי לספר לך משהו: בעבר, הייתי יכולה לצאת מדעתי מאוד בקלות ולהיות מכשפה רוגזנית, אם לא הייתי אוכלת בזמן. או אם הייתי חשופה מדי לרעש.
אז הייתי נהיית רוגזנית ונוהמת, ובנזוגי שיתברך למד כבר לא להתרגש וכן לשים לפני צלחת ולהתעלם ממני עד שהביס החמישי מתחיל להתעכל. או להוציא אותי החוצה לשקט.
אז היתה לי את הפריווילגיה לעשות את זה.
עכשיו, רבאק, אין לי אפילו את הפריווילגיה להתעצבן ולכעוס על בנזוגי בצדק, כי הבן שלנו ליבו נשבר כשצועקים והוא בטוח שזו מלחמת עולם.
אז מה? אז לומדים. לומדים שליטה עצמית. אפשר ללמוד את זה לאורך זמן, זה בסדר. אפשר ללמוד את זה רק כשאת מגלה שאת נוהמת על הבן שלך מתוך עייפות גרידא, ורק אז להתחיל להגדיל, בתהליך של למידה קוגניטיבית ומשמעת עצמית, את גבולות הסבלנות והשליטה העצמית שלך.
לומדים לריב בנועם, או לא לריב בכלל עד לזמן המתאים (קצת מסוכן ה"לא לריב בכלל" הזה, צריך להשגיח שלא יווצר סיר לחץ, אבל הרבה פעמים יעיל פחד, כי ממילא רוב הריבים הם על שטויות)
לומדת לנשום עמוק, ופשוט לא לצעוק רק כי משהו עקץ אותך, לא ישנת בלילה או כל סיבה דומה.
קונטרול פריק אמרת? תארי לך איזה כיף להרחיב את גבולות השליטה העצמית שלך. להיות מסוגלת להיות סבלנית ומאירת פנים ולא להתרגש משטויות וכן למצוא דרכי ניקוז יעילות גם תחת לחץ. ליז גילברט מדברת בדיוק על זה, פה ושם.

אבל בשביל זה צריך מוטיבציה וצריך סיבה. כל עוד אין לך סיבה - ילד עם צרכים רגשיים - לא תעשי את התהליך. בשביל מה? את מסתדרת מצוין כרגע, ויכולה להרשות לעצמך למזמז חצי יום רק בגלל עייפות. זה בסדר. כשתצטרכי - תתחילי לגדל את היכולת.

אה, וחוצמזה, כן אפשר להימרח אחרי העבודה עם תינוק. ועם פעוט.
אני זוכרת את עצמי יום אחד, חוזרת מהעבודה עייפה, אוספת את הילד מהגן, ואז פשוט נמרחת חצי שעה בפיסת הדשא הזערערה שיש לנו בחזית הבית. מבטלת תכנית ללכת לחברה, לא עולה הביתה, לא מורידה כביסה, ופשוט יושבת שם עם הפעוט שמאוד נהנה לשבת אתי ולקשקש בדבר זה או אחר (נדמה לי שזה היה הפלאפון שלי) ונחה מכל היום המשוגע הזה.
ואז עולה הביתה ומכינה ארוחת ערב טובה אבל מינימליסטית מבחינת זמן ומאמץ. ביצה תמיד הולך

אפשר. עובדה שאפשר.

חברה שלי עם שלושה ילדים נוהגת לומר שהיעילות נלמדת. היא אומרת: עם תינוק אחד, את לא מצליחה לצאת לתיבת הדואר שלך לקחת את המכתבים. אבל עם שלושה ילדים את יכולה לצאת לקניות בשוק תוך חמש דקות. את פשוט לומדת להתארגן.
=> וחלק מזה זה ללמוד איפה אפשר להתבטל, לזוז לאט, לאגור כוחות.
(בייחוד עם ילד אחד, אפשרויות הבטלה די גבוהות

)

_הכי מפחיד אותי שאני אכנס לדכאון אחרי לידה, שאני אשנא את עצמי, שאני לא אתחבר לתינוק/ת ואהיה אכולת רגשות אשמה עקב כך, שאני ארגיש אמא גרועה, שהכאבים הפיזיים שיש לי כיום ביד שמאל יחריפו ולא יהיה לי זמן ומשאבים לטפל בעצמי.
מפחיד אותי שארגיש כלואה, שאין יותר אפשרות לברוח כשקשה, שאני ארגיש חנוקה ושהאמהות היא עול ולא שמחה._

וזו באמת דאגה רצינית, ומוצדקת.
וגם כאן יש מה לעשות

תראי, העובדות הן שכך-וכך נשים בעולם המערבי חוטפות דכאון שלאחר לידה. אל תשאלי אותי על מספרים, אבל זה די גבוה.
זה מצב נפוץ

ובואי אגלה לך משהו: אין לזה שום קשר למחלת נפש, לבעיה רגשית. 95% מהפעמים, זו תגובה למצב חברתי חולה ודפוק. מצב של מחסור בתמיכה.

בשלב כלשהו, עם תינוק צעיר, כשהוא בכה היו לי המון פעמים תמונות בראש, על איך אני זורקת אותו מהמרפסת, על איך אני מטיחה אותו בקיר עד שהראש שלו מתרסק ו<תיאורים פלסטיים. צונזר>.
אזרתי אומץ, וכתבתי על כך למורה שלי. ומה היא אמרה: אלה מחשבות שמאוד אופייניות לאמהות שלא מקבלות מספיק תמיכה.
פשוט וקטן. ישיר ומובן מאליו. שום קשר לכישורי האמהות שלך, שום קשר לתכונות אופי, שום קשר ל"נורמליות" או אכזריות - את אתו לבד מדי ואת צריכה עוד מישהו לידך. פשוט ככה.

אז אפשר להתכונן. אפשר להבין את ההקשרים הסביבתיים שמדרבנים או מפחיתים דכאון שלאחר לידה - ולהתכונן מראש, לעשות אתם משהו.
למשל:
לדאוג, כמה שרק אפשר, ללידה במקום טוב ותומך ומוגן, שיאפשר לך אחר כך (עד כמה שרק אפשר) חיבור טוב לתינוק בשעות ובימים הראשונים, תמיכה לך והמון תמיכה בהנקה.
למשל, לדאוג למה יהיה אחר כך: לברר על פעילויות לאמהות, מפגשי אמהות, קבוצות לאמהות באזור שלך. חברות עם ילדים.
כי להיות אמא לבד עם תינוק, זה מתכון בטוח לדיכאון ושגעון. אבל להיות אמא עם תינוק באותו חדר עם הורים נוספים, נראה פתאום שיא הנורמלי. המון לחץ יורד רק מהנוכחות. מלהיות-עם.
למשל, לגייס משפחה וחברים ובעל ותחליפי-משפחה ועזרה בשכר (כל שקל שאפשר לחסוך על ציוד תינוקות מיותר, להכפיל ולהשקיע בעזרה אנושית. משתלם). לבקש מאנשים שיבואו לעזור, לתת יד, ופשוט להיות אתך.

לברר אופציות על עבודה התנדבותית, שאותה תוכלי לעשות עם התינוק שלך אתך. מסגרת שתוכל לתת לך משמעות, סיבה לצאת מהבית, מטרה משותפת עם אנשים אחרים, תגייס את האנרגיות הלא-אמהיות שלך וגם תקבל אותך כמו שאת: יחידת אם-תינוק עם קצב משלה וצרכים משלה. ותעריך אותך כמו שאת. ותתן לך גמישות.

לחשוב על דברים שיעזרו לך. דרכים לתמוך בעצמך. אנשים. טיפולים. כתובות למתי שצריך.

ואני יכולה להגיד לך מניסיון, שאפשר להיות מודעות לכל זה, ולהתכונן כמיטב-יכולתך, ועדיין למצוא את עצמך בדיכאון שלאחר לידה. זה קרה לי. מה לעשות? הייתי בסיטואציה מתבקשת - בארץ אחרת, רחוק מהמשפחה. עשיתי מה שיכולתי, ומה שיכולתי לא הספיק. אבל - מה שעשיתי עזר לי מאוד לדעת מה לעשות. זה לא בא אלי בהפתעה. זו היתה יותר תחושה של אנחת-השלמה - נו, טוב, עשיתי מה שיכולתי וזה לא הספיק, חטפתי אותה בכל זאת. בואי נראה מה אוכל לעשות עכשיו. ולא חיכיתי שניה אחת מיותרת לפני שיצאתי למסע גיוס-עזרה-וטיפול. וכשתהחלתי, היה די קל לצאת מזה... אילו לא ידעתי, אילו לא התכוננתי, הייתי עלולה למזמז שבועות וחודשים לפני שהייתי מגיבה.

ואני זוכרת מה אמרה לנו יועצת אחת בטיפת חלב: להיות אמא לתינוק זה המון עבודה והרבה קשיים, אבל גם הרבה כיף. כשאתן מרגישות שזה לא כיף, שאתן לא יכולות (גם) ליהנות מהעסק - זה הזמן לבקש עזרה. כי אין סיבה להשלים עם זה.

פורום לידה פעילה וביתית

יכול לסייע רבות גם לסעיף 1 (חיצונית) וגם לסעיף 2 (פנימית) בפוסט הראשון שלי.

זו תגובה למצב חברתי חולה ודפוק. מצב של מחסור בתמיכה
לגמרי!
את אתו לבד מדי ואת צריכה עוד מישהו לידך. פשוט ככה.
כי להיות אמא לבד עם תינוק, זה מתכון בטוח לדיכאון ושגעון
תמרוש, מלים כדורבנות.
הלידה מאוד מפחידה אותי, שמעתי שהרופאים לא ממש שמים עליך בחדר לידה ודי מחליטים בשבילך. אני מאוד פריק קונטרול וזה מפחיד אותי שדעתי לא תחשב בזמן הלידה.
אני חייבת לספר שכשילדתי, לא עשו שום דבר ללא רשותי. למשל, הרופא שאל אם אפשר לפקוע את המים. כיוון שהיה חשש (מוניטור לא תקין) והוא רצה לשים ניטור פנימי הסכמתי. המים נפקעו רק לאחר הסכמתי (ואכן היו מקוניאליים). רק את האפיזיוטומיה לא היה זמן לשאול כי העובר היה במצוקה וילדו אותי מהר.
חוץ מזה, יש מקומות עם גישה יותר טבעית כמו לניאדו וכו'. אפשר לבוא עם תוכנית לידה. אותי לא הכריחו לכלום, שאלו, הציעו ועשיתי מה שחשבתי לנכון.
כל עוד אין לך סיבה - ילד עם צרכים רגשיים - לא תעשי את התהליך.
מאוד מסכימה.
אמא מושלמת היא בפירוש לא מספיק טובה, תאמיני לי. היא אמא עייפה ומתוסכלת שמנסה לעשות יותר ממה שנכון, וגרוע מזה: יותר ממה שצריך.
לגמרי!
תמרוש, את האמא האוניברסלית.

תמרוש, את האמא האוניברסלית
והראיה היא, שאני רחוקה מאוד מלהיות אמא מושלמת

_{פעם ניסיתי להיות מושלמת, והתוצאה היתה שלא עשיתי כלום בחיים והייתי משותקת מהתחלה ועד הסוף}

שכל דבר אני לוקחת כפרויקט ומשקיעה בו מאוד. וכדי להיות אמא מספיק טובה אני אצטרך לקרוע את עצמי ולוותר על המון דברים.
המשפט הזה נורא הזכיר לי חברה רחוקה אחת שלי, שהיה לה מין סדר יום שכזה לתינוקת שלה... חצי שעה על הרצפה על הבטן, אחר כך על הגב עם ה"אוניברסיטה" (איזה שם מבחיל לצעצוע) כדי לפתח הושטה, אחר כך פעילות כזאת, אחר כך אחרת, אחר כך תרגילי פיזיותרפיה לצוואר (טוב, זה באמת היה נחוץ, היה לה את התסמונת-מה-שמה של הצוואר הקצת קצר מדי בצד אחד) אחר כך אכילה, אחר כך הרדמה.... אשכרה טירונות.
ואני הסתכלתי עליה מהצד וחשבתי: לא חבל? כל המאמץ הזה? בשביל מה את מתישה את עצמך? בשביל מה "לתת לה את המקסימום" ולהקיז על זה כוחות ולהשתעבד לזה? בשביל תינוקת שממילא תתפתח נהדר (חוץ, כאמור, מהתרגילים הספציפיים הנחוצים) גם בלי הפיתוחים והפעילויות האלה? ומה אתך? מה את עשית היום שהיה לך נעים?

"לתת לה את המקסימום" זו עוד רעה חולה של הורות מערבית. את שומעת ממש את כל יזמי הג'ימבורי למיניהם מעיזים הורים קדימה עם מלמד הבקר המרומז של "תנו לה את המקסימום!! אחרת...." אחרת מה? אחרת התינוק לא יתפתח? יפגר בכתה א' אחרי כל הילדים המג'ומברים? ילמד לשחות רק בגיל שמונה המופלג? לא יידע מי זה מוצרט ושהוא תמיד חייב לבוא עם תמונות של בועות סבון צבעוניות? חליק!

בעלי זרק אותי מהמחשב... עכשיו יכולה לסיים:

הורות זה לא בדיוק פרוייקט. זה חיים. חיים שלמים. אז "לקחת את זה כפרוייקט" ולהשקיע המון - וואללה, אפילו כשיש את התירוץ הכי אולטימטיבי לקחת את זה כפרוייקט (למשל, ילד עם צרכים מיוחדים), עדיין אמהות בסוף חוזרות ואומרות: להירגע. להוריד הילוך. זה לא פרוייקט לטווח קצר, ואפילו לא לטווח בינוני, זה חיים. ואני צריכה לחיות אותם, לא לבצע אותם, ובטח לא להשלים בהצלחה... כי אין להשלים ואין, לצערנו, שום ערובה להצלחה. וגם שום דרך לעצור ולהגיד: הגעתי. נו, בדיעבד כן, כשאת בת שבעים ומסתכלת אחורה ורואה שלמרות הכל, כל הקשיים והאסונות הבלתי נמנעים, יצא טוב. די טוב. אבל עד אז... וגם אז.... אין מנוס מדאגות קיומיות. מהידיעה שדברים עלולים להשתבש. וזה לא בידינו.
וההצלחה היא אולי רק יום טוב, סיפור טוב על מה שקרה, תקרית משעשעת, פינה מפתיעה ומאירת עיניים אצל הילדים. ככה, בקטנה.

וכמו שכתבה תמי גלילי הדגולה, בהקשר של לקיחת הילד כפרוייקט ולהריץ את עצמך עד למקסימום שאפשר:
גיליתי שגם אמא היא משאב סביבתי מתכלה.
ואנחנו הרי לא רוצות להתכלות מהר מדי.

תמרוש את נפלאה. הייתי חיבת לכתוב. אני פשוט לוקחת המון המון ממה שאת כותבת, זה מרגיש לי כ"כ שפוי והגיוני ( לעומת מה שאני רואה בחוץ ).
מאחלת לי לזכור גם את עצמי ולהפנים שזה באמת חיים שיש לחיות, יחד עם הילדים שלנו .המילים שלך עושות לי חשק להיות אמא

טוב יש עוד 4 חודשים לחכות לו...
תודה תודה תודה.

תמרוש רוש תודה רבה, את מדהימה!
אני קוראת בצמא את התגובות המפורטות, המלאות במילות תמיכה והבנה ותובנות חכמות מהחיים. מהחיים של אמא אמיתית.
את לגמרי צודקת, אני מסכימה עם כל מילה.

מעודד לשמוע שיש הרבה דברים לעשות כדי שהלידה תעבור יותר בקלות, אני די בטוחה שאני אקח בבוא העת דולה שתתמוך בי.
הדבר שנשמע לי הכי נכון לגבי ואני גם שומעת אותו בכל שיחה שיש לי עם בחורה שילדה, פשוט לשחרר.
לתת לשינוי לקרות, זו ההכנה הכי נכונה, כי בלאו הכי אני לא יכולה ממש להתכונן למה שיבוא.
אבל אני כן יכולה להזכיר לעצמי את הכוחות שלי,
את מערך התמיכה שיש לי היום ואבנה ואוסיף לי בהמשך כאמא כדי להתמך בו
ובעיקר לסמוך על ההוא שם למעלה שכל מה שצריך לקרות יקרה ויהיו לי הכוחות והתובנות לצלוח את הדרך.

וכן, נשמע לי מאוד אמיתי ונכון שבעקבות ילד תהיה לי מוטיבציה לעבוד על עצמי באספקטים נוספים - כמו סבלנות, אחריות, נתינה ללא תנאי ועוד.

אמא מושלמת היא בפירוש לא מספיק טובה, תאמיני לי. היא אמא עייפה ומתוסכלת שמנסה לעשות יותר ממה שנכון, וגרוע מזה: יותר ממה שצריך.

הילדים שלנו בסך הכל מגדלים את עצמם ברוב המובנים... כל מה שאנחנו צריכים זה להיות שם.*

אני מאמצת את זה לעצמי ומבטיחה לחזור ולקרוא את השורות האלה כשהפרפקציוניזם יחזור לתמונה בלי הזמנה (-:
אין לך מושג כמה שהתחברתי לזה כאמרה מעצימה. נשמע לי גם מאוד נכון, למרבה האירוניה.

ולא חיכיתי שניה אחת מיותרת לפני שיצאתי למסע גיוס-עזרה-וטיפול
מעודד לשמוע שהמודעות עוזרת לצאת גם ממצבים קשים כאלה, איזה יופי שידעת לבקש עזרה ושזה באמת עזר ויחסית מהר.
אם זה לא אישי מידי הייתי שמחה לשמוע מניסיונך איך מטפלים בדכאון לידה? דרך שיחות עם פסיכולוג?

זה לא פרוייקט לטווח קצר, ואפילו לא לטווח בינוני, זה חיים. ואני צריכה לחיות אותם, לא לבצע אותם, ובטח לא להשלים בהצלחה...
אנסה להזכיר לעצמי את זה, ריצה למרחקים ארוכים והדגש על לחיות את הדרך ולא לסמן וי ולהגיע. מאוד נכון. תודה על החידוד.

אני חייבת לספר שכשילדתי, לא עשו שום דבר ללא רשותי.

ההולכת באתרים איזה יופי לשמוע שיש מקומות שמתחשבים ברצונות של היולדת.
עד כה שמעתי רק סיפורי זוועות מחברות. טוב לשמוע גם צד חיובי ואחר.

המילים שלך עושות לי חשק להיות אמא טוב יש עוד 4 חודשים לחכות לו...
ים של טורכיז - העלת חיוך על פני, איזה יופי שתא מתרגשת ומתמלאת בתחושת ציפייה מופלאה ללידה.
אמן וגם אצלי זה יהיה כך.

שלשום היתה לי שיחה מצוינת עם אמא שלי.
לא זוכרת מתי דיברתי איתה על משהו אישי שלי והייתי מוכנה להודות בפניה שאני מפחדת מההורות.
היא היתה מקסימה ולמרבה תדהמתי אמרה לי שהיו לה 4 לידות מאוד קלות ומהירות, בלי אפידורל.
אין לי מושג איך נחרט לי שהיו לה לידות קשות וגם זה הטריד את מנוחתי בנושא.

בשבועיים האחרונים אני קצת כמו מטוטלת.
יום אחד מרגישה שיאללה, אני רוצה ללכת על זה ולהתחיל לנסות להכנס להריון.
יום למחרת שמחה שעדיין לא ושיש לי זמן לקדם את התחומים שחשובים לי כיום בחיים.
היום בא לי עוד פעם...נראה לי פחות מפחיד ונכון לשחרר ולזרום...(-:

אם זה לא אישי מידי הייתי שמחה לשמוע מניסיונך איך מטפלים בדכאון לידה? דרך שיחות עם פסיכולוג?
הדעה האישית שלי, שצריך גישה מערכתית.
קודם לנסות להבין מה היה המקור, ומה היו הטריגרים.
ואז לעבוד עליהם, בהתאם.
האם הבעיה המרכזית שהפילה אותי היתה בדידות?
האם היא היתה מחסור בעזרה פרקטית?
חולשה או קשיים פיזיים?
אולי לא היתה בדידות, אבל היה מחסור מדויק בחברה מתאימה או פעילות מתאימה שתתן לי אנרגיות ותגייס אותי?
אולי זה היה ציפיות לא ריאליות, ושחיקה שבאה בעקבותיהן?

כן, שיחה עם פסיכולוג שתעזור להבין את המרכיבים האלה ומה אפשר לעזור אתן - תעזור, או יכולה לעזור.
כמו כן כל מתודה אחרת שבאמת מתאימה לך (אני הלכתי על רייקי ופרחי באך. לא מחייב אף אחת אחרת)
ואיתור הדברים שאורח החיים הניתנים לשינוי - ולשנות אותם, כדי לייצב את מצב המערכת המשפחתית.

בחו"ל המסוים שלי, יש "יחידות אם-תינוק" שמיועדים לאשפוז של האם והתינוק ביחד, במקרים של דיכאון שלאר לידה ומצבים בעייתיים אחרים. שירות נהדר. אני מכירה נשים שהלכו ליחידה כזאת באופן פרטי (ושילמו בהתאם) פשוט כדי לקבל תמיכה מקיפה של כמה ימים, מישהו שיטפל בהן, עד שיתאוששו. פה גם מחברים לזה "בי"ס לשינה" שבו מלמדים את התינוק לישון יותר טוב או יותר ברצף.... משהו שאני לא משתגעת עליו אישית (בלשון המעטה). אבל שאר הקונספט נהדר בעיני.

בארץ? לא ידוע לי על כאלה....

כן, שיחות ותמיכה מאנשים נוספים בהחלט יכולים לעזור.

בינתיים עוד זוג חברים בהריון ואני באמת שמחה בשבילם.

החששות מתחילים להתפוגג במעט, למרות ויחד עם הקשיים שבטח יגיעו.

השבוע (בלי עין הרע) קורים לי דברים טובים מבחינה אמנותית ויחד עם זה הולך ומתבהר הרצון להיות אמא.
רוצה בת, מפחדת להתאכזב אם זה יהיה בן למרות שברור שמה שחשוב באמת שיוולד בריא ושלם או בריאה ושלמה.
סוג של הבנה מחלחלת בי שההתפתחות האישית שלי רק תלך ותתעצם ולא תעצר כמו שאני מפחדת.
ושאספיק מה שבאמת חשוב.
אולי פשוט נתחיל לנסות.
בנוסף מצאתי גם קורס הכנה ללידה רוחני שמתאים לי.

רוצה בת, מפחדת להתאכזב אם זה יהיה בן.
תרצי, תרצי. זה בסדר גמור

הרי את יודעת שזה יכול להיות בן, יכול להיות בת, אין כל רע בלחשוב על מין מסוים, לרצות מין מסוים, כל עוד את לא קונה הכל קומפלט ורוד עם פיות בטרם ידעת

אני חייבת לומר משהו (ואסתכן בלהישמע "לא רגישה"):
מבחינתי כל הדיון הזה הוא הזוי. מבחינתי כל הדיון והתתלבטות של אמא לעתיד הוא "טחינת מים" מסוימת, שכן לעולם לא נדע לקראת מה אנחנו הולכים, איך זה יהיה ואם זה ישנה אותנו - עד שנחווה זאת בפועל.

אני ילדתי את בתי הבכורה כשהייתי בת 22 (מתוך בחירה) ואת כל חיי הבוגרים העברתי עם ילדים: עבודה, לימודים אקדמיים, טיולים לחו"ל וכל מה שיש לחיים להציע.
מעולם לא חייתי ללא ילדים ואין לי מושג מה זה ואיך זה לגור לבד, לטייל ספונטנית, ולנסות לתכנן "אם זה מתאים לי ומה זה יעשה לי"
יחד עם זאת, תמיד הסתדרתי, למדתי (ואני עדיין לומדת), עובדת ועושה כל מה שצריך.
כל התהייה הזאת היא לדעתי תוצר של תקופת "העידן החדש" אשר מעלה על נס את הפרט, את האינדיבידואל, את העצמי.
תקופה שבה אין משפחה מורחבת, אין לנו ידע לקבל מאמהות וסבתות על לידה, הריון, זוגיות וגידול ילדים - שזה לדעתי מאד חסר לנו כחברה ולנו כנשים.

מה שאני בעצם אולי רוצה להגיד: שאין מתכון פלא ואין תרופת קסם. יש חיים לחיות אותם. וזהו. עודף מחשבות מוביל לעודף בלבלות שלא תורמים לשום דבר.
ולסיכומו של דבר: גם אני רציתי בת, השני יצא בן. מקסים ונהדר מאין כמותו. דיברתי אל הבטן שלי כל ההריון ואמרתי לו (לילד) לצאת מהר, חלק וצ'יק צ'ק וזה באמת מה שהיה.
ילדתי אותו ללא שום אפידורל או עזרה רפואית תוך 10 דקות, ללא תפרים ועם צירים של כחצי שעה (חצי שעה עברה מפתיחה של 4 עד ללידה עצמה).
תחשבי חיובי והחיים יחייכו בחזרה.
בהצלחה

אין כל רע בלחשוב על מין מסוים, לרצות מין מסוים, כל עוד את לא קונה הכל קומפלט ורוד עם פיות בטרם ידעת
למה לא, בעצם? הבן שלי ממש אוהב ורוד עם פיות

טוב, הוא לא דוגמה... יש לו 3 אחיות גדולות

אבל הוא מעדיף בפירוש ורוד.

היי
אני מאוד מזדהה עם "אמא לעתיד" אתמול חגגתי יום הולדת 34. גם אני חוששת מההריון והלידה. בעלי רוצה ובצדק שנרחיב את המשפחה. ובכל חודש אני נלחמת עם עצמי ומנסה לקבל החלטה נכונה של לנסות להכנס להריון. ואז שוב פעם הפחד עוצר אותי. מרוב לחץ אני מהדקת שיניים בלילה, ונתפסים לי השרירים של השכמות. היתי 5 פעמים אצל פסיכותרפיסטית בתקווה שהיא תעזור לי ללמוד להרגיע את עצמי אך חוץ משיחות היא לא תרמה לי בכלום. היחסים ביני לבן בעלי מתוחים בעקבות המצב. כשאני רואה את שכנותי ואחיותי בהריון ויולדות אני חשה קנאה וצביטה בלב ומרגישה שגם אני רוצה ושגם לי מגיע. אני אפילו לא עובדת כך שיש לי זמן בשפע ולצערי אני עדיין ממשיכה למנוע את ההריון.

שוב מה שכתבתי נמחק, ממש מוזר מה שקורה כאן בדף.
אולי בודקים מלמעלה את הסבלנות והנחישות שלי בעניין...(-:

בכל מקרה, בת 34 חוששת מהריון - טוב לשמוע שיש מישהי שמתחברת ללבטים שלי.

היום קניתי ערכת ביוץ והחלטתי שפשוט נתחיל לנסות ושזה יגיע כשזה יגיע, כנראה כשאהיה מוכנה לכך נפשית.

אני די רגועה לגבי העניין, אפילו מתהוררת בי כמיהה קטנה לנס הזה שיתחולל.

אז היום, במקלון הרביעי, גיליתי את ימי הביוץ שלי - שמתחילים עכשיו.
זה גרם לי שמחה אינסטנקטיבית לא מוסברת, רצתי לאישי היקר לבשר לו את הבשורה ובהחלט אנחנו מתכוונים להתחיל לנסות.
מוזר, זה מרגיש פתאום שיש לי מעין חוסר סבלנות, כאילו אם עכשיו החלטתי שאני רוצה - אז שיבוא עכשיו.
נראה לי שהחלטתי שאני רוצה, שאני מוכנה וגם ככה כל החיים אמשיך ללמוד ולצמוח, זה לא שאני באמת מוותרת על עצמי, רק צומחת בכיוון אחר.
איזה יופי (-:

הי אמא לעתיד אני גאה בך על האומץ וגם קצת מקנאת. רציתי לשאול אם נעזרת במישהו או במשהו ואם כן אני אשמח לנסות את זה. תודה ובהצלחה שיהיה לנו

הי בת 34 חוששת מהריון?

עזר לי בעיקר לדבר על זה, על הפחדים, להודות בפני עצמי ובפני חברות ואפילו אמא שלי שאני מפחדת.
גם השרשור הזה מאוד עזר לי להתבשל ולהבשיל לכיוון וכן לקרוא באינטרנט על הורות וקשיים כדי להכין את עצמי נפשית לשינוי.
והכי חשוב, לא ללחוץ על עצמך, לתת לעצמך לעבור את התהליך עד שתהיי מוכנה.

גם עכשיו אני עדיין ברגשות מעורבים, אבל שלמה עם ההחלטה להתחיל לנסות.
קחי בחשבון שלוקח זמן גם עד שנכנסים להריון וגם 9 חודשים של הריון הם הכנה נפשית לבאות.
אולי תפרטי פה את החששות שלך? יש פה אמהות שיכולות להגיב ואולי זה יעזור.

בכל מקרה לא להתייאש, ולהיות סבלנית ורכה עם עצמך. (-:

קניתי אתמול את הספר המדריך הישראלי להריון ולידה.
בטוח יש עוד מיליון ספרים מומלצים, היה חשוב לי להתחיל ממשהו קריא ומקיף.
קראתי בו קצת לאורך הסופ"ש ואני מרגישה שהידע הזה לאט לאט עוטף אותי ברוגע והכנה לבאות.
עוד שבוע בערך לביוץ...מחכה לו בסבלנות.

הי
האמת היא שאני תמיד נלחצת מדברים חדשים. ותמיד אני מרגיעה את עצמי בידיעה שאם אני אתחרט אז אני אוכל לסגת. בהריון שנמשך 9 חודשים אין הדבר כך. אי אפשר להתחרט. צריך לרצות את זה ב 100 אחוז

כנראה שאת עדיין לא מוכנה, וזה בסדר גמור, קחי את הזמן.
אני לקרת הביוץ בסופ"ש הקרוב, פעם ראשונה שממש ננסה באמת.
בהצלחה לנו (-:

בימים האחרונים אני סקרנית בטירוף לדעת האם אני בהריון.
יש לי הרגשה שכן, כי היו לי ימים של בחילות וסחרחורות. אבל אין לדעת, אולי זה רק נראה לי.
שמחה מאוד שאני במוד שלצפות לזה בשמחה והתרגשות,לאחד השינויים המשמעותיים ביותר של חיי.
עוד 5 ימים אדע בוודאות.

בהצלחה

כשאני רואה את שכנותי ואחיותי בהריון ויולדות אני חשה קנאה וצביטה בלב ומרגישה שגם אני רוצה ושגם לי מגיע. אני אפילו לא עובדת כך שיש לי זמן בשפע ולצערי אני עדיין ממשיכה למנוע את ההריון.
אולי פספסתי משהו.. איך הגעת למסקנה שאת מונעת את ההריון?

האמת היא שאני תמיד נלחצת מדברים חדשים. ותמיד אני מרגיעה את עצמי בידיעה שאם אני אתחרט אז אני אוכל לסגת. בהריון שנמשך 9 חודשים אין הדבר כך. אי אפשר להתחרט. צריך לרצות את זה ב 100 אחוז
רוב ההחלטות הגדולות בחיים, כאלו שהן בחירה בדרך ולא בחירה ברעיון, או חפץ או מזון, יש להן משמעות רב מימדית, ומניעים הכרתיים ותת הכרתיים רבים. אנשים רבים אף לא רואים חלק גדול מהדרך שלהם כהחלטה אישית או בחירה מודעת, הם פשוט "גדלו" לתוך זה, או החיים התגלגלו כך, והם הסכימו
עם המציאות, לעיתים המציאות נכפית עליהם (שלא נדע) או פתאום יש הריון "לא מתוכנן" והנה - עובדה בשטח.
לכל צעד בדרך יש משמעות, סיבה וגם מחיר.
במקרים רבים אולי הצלחת לסגת - מעניין כמה משמעותיים היו המקרים האלו בחייך. שווה לך לבחון זאת, ולו רק כדי שלא תמשיכי להתהלך עם המחשבה הזו שאת יכולה לסגת. ואולי תגלי שזו האמת, ואכן כך פעלת.

הצורך לסגת הוא מנגנון הגנה.
לא טוב לי - אני הולכת, זו בריחה. צד אחד של מנגנון הגנה, לרוב נראה קל יותר מלהילחם, שהוא הצד השני.
לא טוב לי - אני נשארת, זו המלחמה. המלחמה להיטיב, לצלוח את החששות, את הקשיים והסבל, והסבל מלחיץ ומפחיד.

לא באמת אפשר לברוח מקשיי התמודדות עם מציאות, כי הסבל תמיד רודף

אני פחדתי פחד מוות מהאמהות. חששתי שלא אוכל לספק את הצרכים של הילד, שהדאגות ישתלטו עלי ויטריפו את דעתי.
בגיל מאוחר התעורר אצלי הרצון לילד, ואז החששות כאילו נעלמו ולא היו.
כמובן שהן לא נעלמו באמת, אלא ישבו מאחורי הקלעים וחיכו לי. שחקן מרכזי אחר תפס את קדמת הבמה.
עם כל הקושי הגדול של האימהות (ועוד קודם עם ההריונות) לא היה רגע אחד שבו עלה הרצון לסגת.
זה לא קיים באימהות, הסירי דאגה מליבך!
אם יש חששות, פחדים ושאר מעצורים זה לגמרי לגיטימי, ונכון להסתכל עליהם. וטוב לעשות עבודה לקראת האימהות, אבל חשוב שתראי מה עוצר אותך.
חשוב שלא תמהרי להאשים את עצמך, וחלילה לא תרגישי שאת 'לא נורמלית' או לא בסדר.

מגיע לך להיות אימא, את רוצה בכך, זה יקרה!
תנשמי ותתבונני בחששות שלך בחמלה ואהבה.

מצטרפת לחיבוק של נועה ברוך ומסכימה איתה ששווה לך לבדוק מה באמת עוצר אותך.
באמת מעודד לשמוע שעם כל הקשיים בהריון ואמהות לא עלה הרצון לסגת.

"הצורך לסגת הוא מנגנון הגנה.
לא טוב לי - אני הולכת, זו בריחה. צד אחד של מנגנון הגנה, לרוב נראה קל יותר מלהילחם, שהוא הצד השני.
לא טוב לי - אני נשארת, זו המלחמה. המלחמה להיטיב, לצלוח את החששות, את הקשיים והסבל, והסבל מלחיץ ומפחיד."

נועה, אני ממש מתחברת לזה, בכמה אספקטים, תודה על ההארה הזו, אתשדל להזכיר אותה לעצמי כל פעם שאני בוחרת בלברוח מלהתמודד (-:

רוצה לשתף אתכן שאני מתחרפנת....המחזור מאחר לי כבר בין 2-5 ימים וכבר שתי בדיקות הריון ביתיות יצאו שליליות.
מה זה אומר????? אני ממש במתח לדעת כבר.
ומוזר לי שבלי הפניה של הרופאת משפחה אני לא יכולה לגשת לבדיקת דם פשוטה שתסלק את הערפל סביב החידשה הזו.
לא בא לי לדבר איתה על זה. זה משהו פרטי, שלי, שרוצה לדעת לפני ואז להחליט מתי לספר ולמי.

שתהיה שבת שלום

יכול להיות שהמתח גורם לאיחור במחזור. אני רוצה להפיג קצת את החששות שלך: 1. תיכנסי להריון. יש סיכוי שיהיו בחילות. הנה אמרתי. לא נורא. מרגישים לא טוב, מרגישים עייפים. עובר. לא נעים לא נורא. 2. אם את מפחדת ממצב העובר, אל תחיי לפי איזו דוגמא באופן טבעיית (שאומרת לא לבדיקות). תעשי כמה בדיקות שמתאים לך. אם את רוצה הרבה אז תעשי. את קובעת!

לידה: אם את מפחדת מכאבים: יקירתי, יש המצאה כזאת שנקראת אפידורל. אם הכאב קשה מנשוא מותר לבקש. לא צריך בשם אידיאולוגיה כלשהי ו"מה יגידו" לסבול. זה לא מתאים לכל אחת. ועוד דבר, למרות שאני מאלה שלא מוכנות לעבור קיסרי (אלא אם כן מדובר במצב חירום כמובן) אפשר לעשות קיסרי אלקטיבי. יש נשים שמוצאות שזה הכי מתאים להן. זה לא באופני-לא נורא. לא חברות הבאופן צריכות ללדת במקומך. הלידה כולה שלך ורק את תקבעי.

דרך אגב, לגבי הלידה הראשונה שלי זה היה בקפלן.
גם השניה. שם היו הרבה התערבויות כי ההריון היה מלווה בסוכרת+אינסולין. הלידה הופעלה כלומר בלון וזירוז ואחר כך כמובן פקיעת מים. לא עשו שום דבר ואני חוזרת שום דבר בלי לשאול אותי. אם את נותנת לצוות תחושה של הבנה ושואלת שאלות ולגבי השלכות וכו' תקבלי כבוד ויציגו בפנייך אפשרויות ואת זו שתחליטי. קיבלתי אפידורל. הלידה גם ככה היתה לא טבעית, מלאת התערבויות בניטור צמוד ולכן החלטתי שאין שום טעם לסבל. לידה טבעית כבר לא תהיה כאן. ולאחר שני הריונות ושתי לידות גנזתי את רעיון הלידה הטבעית שבמקרה שלי לא תתרחש.
בלידה הראשונה בהחלט באתי במטרה לחוות לידה טבעית. לא הלך. צריך לזרום עם הדברים ולא להתאכזב.
החיים לא שחור ולא לבן. תעשי את מה שמתאים לך ולא מה שמישהו אחר חושב שצריך לעשות.

הולכת באתרים - תודה על תגובתך.

בקשר לאיחור, בחצי שנה מאז הפסקתי עם הגלולות המחזור היה מאוד סדיר, כל 30-32 יום.
זו פעם ראשונה שזה מאחר והאמת שכבר שבועיים אני מרגישה פיזית שמשהו קורה (קצת בחילות וחולשה).
מצד אחד אני מאוד רוצה ומפחדת להתאכזב, מצד שני משתדלת להכניס את עצמי לפרופורציות,
זו בתכלס הפעם הראשונה החודש שממש החלטנו ברצינות וניסינו שזה יקרה.

העניין שאני לא מפסיקה לחשב בראש כמה ימים עברו ואיזה שבוע אני בעצם נמצאת (נכנסת היום לשישי בע"ה).
קשה להתנתק מזה. קראתי שיש נשים שעד שלא איחר להם ב 10 ימים הבדיקות לא הראו תוצאה חיובית.
אתאזר בסבלנות...

בקשר לבדיקות אני מניחה שאעשה לפי איך שארגיש. בדיקות גנטיות עשיתי את רובן, גם אלו שכיביכול לא היו חובה או בהמלצה מיוחדת, סתם כדי להיות יותר רגועה.

החיים לא שחור ולא לבן. תעשי את מה שמתאים לך ולא מה שמישהו אחר חושב שצריך לעשות.

מסכימה איתך לגמרי. כייף לשמוע שהתחשבו בדעתך בזמן הלידה, כך אמור להיות בעיני.

בת 34 חוששת מהריון? - מה שלומך? איפה את בתוך התהליך עם עצמך? אשמח לשמוע.

הי
מה שלומך?
תודה על העידוד והתגובות. אני מקווה בשבילך שאת אכן בהריון. אני אישית לא התקדמתי בכלום.

הי לך,

אני עדיין בחוסר וודאות, מחר אלך לעשות בדיקת דם ואדע יותר מה קורה. מקוה לטוב.

למה את מתכוונת "לא התקדמתי בכלום"? אני חושבת שעצם המודעות למחשבות שעוברות עליך זו כבר התקדמות.

מה עובר לך בראש בנושא הריון כרגע? שזה עדיין מפחיד? את יכולה לתאר מה מפחיד אותך? מה הדבר הכי גרוע שיכול לקרות מבחינתך?

ספרי קצת, זה יכול לעזור לך לפרוק.

בינתיים שולחת לך חיבוק גדול.

אמא לעתיד, חוסר הסבלנות הוא נורמלי (לגבי הספירה

וילווה אותך כל ההריון הראשון. גם בשני בעצם

זה בסדר. גם אני נורא רציתי כבר לדעת אם זה באמת חיובי. ואני אגיד לך עוד משהו שלא מקובל להגיד: יש הרבה הריונות שלא שורדים את השליש הראשון. צריך לחשוב חיובי אבל גם לקחת את זה בחשבון. אני לא לקחתי בחשבון והיה לי מאוד קשה עם הרעיון שההריון הראשון שלי נכשל. מקווה בשבילך שהכל ילך למישרין ותלדי ילד בריא.

אני יודעת שמבחינת סטטיסטית את צודקת, למרות שקשה לי להאמין שאצליח לא להתבאס עם כל הציפיה וחוסר הודאות.
היה תור בלתי נסבל לבדיקות דם ואין לי תור, אז ויתרתי על התענוג.
מחר אלך בבוקר מוקדם.
לא התאפקתי עשיתי שוב בדיקת שתן (רביעית כבר...) הרגע, שיצאה שלילית.... והיום כבר היום ה 39 מהמחזור ואף פעם לא איחר לי ככה...
איזה מעצבן זה.
אני לא לוקחת שום תרופה ולא מורחת קרם להרגעה בגב בגלל שאולי אני כן ורוצה כבר לדעת בודאות.
מתחילה לחשוב שאולי משהו בשתן שלי לא בסדר אם זה לא מזהה כל כך הרבה זמן, או שחס וחלילה זה הריון מחוץ לרחם או שהריון שלא צלח וטרם הגיע המחזור.

? מי יודע. אחכה למחר.

הי מה שלומך אמא לעתיד
אני סקרנית לגבייך מקווה בשבלך שתקבלי את התוצאה שאת רוצה. שאלת אותי ממה אני חוששת אז כך לפי תאורך את סובלת מכאבי גב ובשל הסיכוי להריון כרגע את לא מורחת קרם או משתמשת במשככי כאבים למינהם, ובצדק. אז לי יש את אותה הבעיה בשכמות, בעורף ובלסת. נתפסים לי השרירים וכואבים מאוד ואני נעזרת במשחות מחממות וכדורים כשזה מאוד כואב ולכן אני אומרת לעצמי שאם אני אהרה מה אני אעשה בזמן כאב. זו הסיבה הראשונה.הסיבה השניה היא שתינוק וכל מה שרוך בגידולו הוא אומנם כיף אבל גם קשה ומלחיץ ומפחיד אותי שאני לא יסתדר או שלא יהיה לי מספיק כוח פיזי ונפשי לעשות את זה. ביי בנתיים ובהצלחה

אהלן בת 34,

בקשר לכאבים בצוואר ובשכמות, שמעת על פרו טנס? זה מכשיר של אלקטרודות קטנות שמעביר זרמים חשמליים קטנים.
לי זה מאוד עוזר לכאבים ולפי מה שהבנתי יש נשים שמשתמשות בו כדי להקל על צירי לידה.
צריך לבדוק אם אפשרי לשימוש בתחילת הריון, אני מאמינה שכן.
חוץ מזה יש דברים אחרים טבעיים שיכולים לעזור, כמו דיקור, פיזיוטרפיה והלהיט האחרון שגיליתי - שחייה.

תינוק וכל מה שכרוך בגידולו הוא אומנם כיף אבל גם קשה ומלחיץ ומפחיד אותי שאני לא יסתדר או שלא יהיה לי מספיק כוח פיזי ונפשי לעשות את זה.

מבינה את החששות וגם מזדהה איתם.
האם לדעתך יש מי שיוכל לעזור לך אחרי הלידה? האם דיברת עם בעלך על החששות שלך מהאמהות?
האמת שממה שאת כותבת עולה בעיקר הצד של למה לא כדאי ללדת. האם יש בתוכך גם צד של למה כן כדאי לך ללדת?
האם את מצליחה לזהות דברים שיכולים להיות חיוביים בהרחבת המשפחה?

אני ממש מבינה אותך והתלבטתי המון עם עצמי לגבי הפחדים, עד שאיכשהו, אחרי כמה חודשים, באופן טבעי הגעתי להחלטה שאני רוצה.

אני חושבת שהתעסקות עם השאלות שמפחידות אותך בהחלט יוכל להוביל אותך להחלטה (לכאן או לכאן).

מה לגבי טיפול פסיכולוגי? זה גם יכול להיות מקום להעלות את כל הפחדים ולהגיע לתובנות.

מאחלת לך שלווה ושלמות פנימית.

( ( ) ) חיבוק גדול

שליחה על ידי בת_34* » 20 יוני 2011, 13:39

הי
מה שלומך? נעלמת מהאופק. אני מקווה שהכל בסדר

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חג שמח

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חג שמח

המון זמן לא עדכנתי, האמת שהיה איזה יום שכתבתי ושוב נמחק לי הכל ולא היה לי כבר סבלנות לחוזר על עצמי שוב.

בלי עין הרע, אכן נכנסנו להריון בניסיון הראשון שממש הלכנו על זה וכיום אני באמצע חודש שביעי, עם בת שמאוד מרגשת ומשמחת אותי כבר מהבטן (-:

כשאני קוראת את החששות והפחדים אני כמובן מזהה אותם מהעבר שלי אבל כבר לא מזדהה איתם בכלל.

מרגישה שעברתי חתיכת מסע ודרך מופלאה, המון בזכותכן נשים מדהימות שעזרתן ותמכתן במילותיכן החכמות והעוטפות.

תקופת ההריון מאוד מיוחדת בשבילי וכמובן שכבר עשיתי דוקטורט בקריאת ספרים, פורומים ואגירת מידע רב ככל האפשר - זה מרגיע אותי ומעניין בטירוף.

עוד שבועיים אני ובן זוגי היקר מתחילים קורס הכנה ללידה באופן פרטי עם הדולה שלנו ומאוד מקוה שזה יעזור לנו להגיע מוכנים ללידה טבעית ושאוכל לעמוד בכאבים הללו ללא אפידורל.

בת 34? מה שלומך?

מזל טוב
אני מאוד שמחה בשבלך.

ומקווה שהכל ימשיך כשורה. דרך אגב מה עם כאבי הגב?

הכאבים ביד ושכמה שמאל אכן המשיכו גם בהריון, אבל אני מתמודדת איתם בעזרת מדקר מצויין שהולכת אליו מחודש רביעי
ובעזרת כדורים הומופטים שמאוד עוזרים כשהכאבים מתפרצים.
גם בגלל שחורף וקר אז יותר כואב מבקיץ, לעיתים גם מחממת את המקום עם בקבוק מים חם או כרית חמה.
בשבוע האחרון (אני כבר בתחילת שמיני) החלו גם כאבי גב באמצע הגב,

הבנתי מהרופא שלי שזה מאוד נפוץ בגלל שהבטן משנה את שיווי ומרכז המשקל בגוף,
כשזה קורה משתדלת לשכב או ללכת, בעיקר קשה לשבת במצב הזה.

בסך הכול אפשר להסתדר, אני לא חושבת שזה החריף עקב ההריון, רק שלא יכלתי להשתמש בעיסויים ומשחות שהקלו על הכאב כמו לפני ההריון.

מה איתך? איך את מרגישה כיום ביחס להריון? האם החששות עוד קיימים? באותה העוצמה?
אשמח לשמוע מה שלומך.

איזה דף מגניב @}

אהבתי מאוד את התהליך שנפתח כאן, את הדיבור הפתוח על הפחדים, הפרספקטיבה המופלאה של בעלות הנסיון, והסיוע לאחת מאיתנו להיות אמיצה ולהעיז להתקדם לקראת השלב הבא בחיים... אמא לעתיד אני חושבת שהכתיבה שלך כאן שירתה ועוד תשרת הרבה נשים, קוראות שקטות שמזדהות והולכות עם אותן מחשבות וחששות... הרי כל מה שכתבת מוכר לרבות וטובות מאיתנו, אבל לא מספיק מדברים על זה...

לגבי הלידה זה מצוין שיש לך דולה, וטוב שתעשי תהליך עם הפחדים ממש כפי שעשית כאן לפני הכניסה להריון.
אני בטוחה שאם תכתבי על זה, תעברי דרך הדברים ותגיעי ללידה עצמה הרבה יותר רגועה ועם תחושת יכולת.
המהלך הפיזיולוגי של הלידה מאוד מושפע מרגשות ותחושות, ויש מה לעשות עם זה כדי לכוון לתוצאה מיטבית.

המשך הריון כיפי ושיהיה בהצלחה!

ההולכת בדרכים - תודה (-:
כייף לשמוע שאת חושבת שהדף הזה יכול לעזור גם לנשים נוספות ואכן פתחתי אותו כי לא מצאתי באתר דף דומה שעוסק בחששות שהיו לי.
אשמח להמשיך לשתף בלבטיפ והחששות, שכרגע מתרכזים בלידה המתקרבת.

כן, לקחתי לי דולה מקסימה, שאנחנו גם עושים אצלה קורס הכנה ללידה טבעית באופן פרטי.
אתמול היה מפגש ראשון ויצאתי עם תחושה טובה, שאכן בחרתי לי צלע נשית שתעזור ותתמוך בתהליך של לפני ותוך כדי הלידה.

כהכנה לפגישה הראשונה היא ביקשה שנכתוב רשימת פחדים, חששות ושאלות לגבי הלידה וההורות והיא היתה קצת בשוק (חיובי) מכמות הנושאים והעומק והפירוט שהבאנו ואמרה שמאוד שמחה לעבוד עם זוג כל כך מודע, שמוכן לעשות עבודת הכנה רצינית.

אני נהנתי מאוד לשמוע את בן זוגי היקר מדבר ומשתף,
ביום יום הוא פחות ורבלי ונוטה לניתוחים כמוני והיה לי כייף להקשיב ולראות איך הוא מנתח דברים שאנחנו עוברים.
בכלל אני מלאת שמחה ומן תחושת סיפוק עצמית גדולה שהצלחתי להכניס לו בדלת האחורית מעין טיפול זוגי ..חחחחח
זאת מכיוון שעקרונית הוא לא אוהב ולא הסכים לעולם ללכת לסדנאות או טיפול זוגי, הוא לא מאמין בזה ואוהב לפתור דברים בעצמו ובפרטיות.
כאן כיביכול יש סיבה ותירוץ מספק כדי לרתום אותו לעניין ורק זה בלבד כבר שווה לי את כל התהליך (-:

בשישי היינו בסיור בחדר לידה הטבעי בבית חולים מאיר ולמרות שמעבירת הסיור לא היתה מי יודע מה בגישת לידה טבעית,
התרשמתי שזה אכן בית החולים שאוכל ללדת בו בצורה הכי קרובה ללידה טבעית, בפרטיות ובביות מלא ללא הפרדה מהתינוקת.
כך שזה כנראה המקום שנלד בו בע"ה.

חברה טובה ילדה אתמול בלידה טבעית בלי אפידורל.

מצד אחד זה גרם לי לשמחה גדולה גודלה.

מצד שני לפחד גדול הולך ומתגבר, האם אוכל לעמוד בכאבי הצירים ללא אפידורל.

אולי בגלל זה אני בהתקף שלשולים כבר חצי יממה.
יהיה טוב

אני שקלתי בעבר ללדת בלי אפידורל לכשאלד. הרעיון הזה עבר לי אחרי כמה שנים.
למה?
כי כל כך הרבה לחץ סביב העניין הזה, כאילוש אין מספיק לחץ גם ככה.
את עומדת ללדת
תינוד עומד להיוולד
את הופכת להיות אמא
זוגך - אבא
תינוק הולך לקבל הורים
כאבי צירים
ירידת מים
מילדת ורופא
בית חולים
המתנה
אי ודאות
כאבים
תפירה
הלחץ שהכל יעבור בשלום
שהילד יהיה בריא
שלא יחתכו מהר מדי את חבל הטבור ( למשל על זה כדאי להתעקש, שישאירו אותו מחובר כמה דקות ארוכות)
שלא יהיו נזקים
שהיחס שתקבלי יהיה מכבד
ועוד...

מה הקטע של לחוות יותר כאב ולחץ ממה שכבר יש? ויש שם הרבה כאב ולחץ והתרגשות גם עם אפידורל. רגשית ופיזית.
נשים שיולדות מהר בכניסה לבית חולים או ברכב לא חוות את עוצמת הלידה כי לא חשו המון כאב?

נשים שמשתמשות בגורמים מקלים, כמו מסג' וזרמי מים וכאלה, ושיש להן סף רגישות איתן, ולידה קלה במילא - מה ההבדל בין לידה כאובה למרות אפידורל ללידה שלהן ללא אפידורל? מי מודד את עוצמת התחושה?
ואלו שילדו קיסרי צריכות להרגיש חרא כי הנרתיק שלהם לא ** לכל הכיוונים?!

סליחה, אבל אפשר להסתכל על זה בפרופורצייה.

מה זה לידה טבעית?
טבעית זה לבד בשדה. בלי חימון או מזגן או לקרוא מאמרים, או עיסויים או סיפורים. בכריעה בשדה לבד.

הרעיון בבסיס המחשבה שלידה ללא אפידורל מעצימה יותר הוא רעיון שבעיניי מחפש עניין איפה שאין. אני מכבדת כאלו שילדו ללא, אבל אם מלווה לזה כל כך הרבה חששות ולחץ חבל על הזמן. תפרגני לעצמך לידה מעצימה כמו שהיא ותקלי היכן שאפשר כי במילא לידה היא חוויה מטלטלת ומיוחדת וכל עניין האפידורל זו היטפלות לשמה (בעיניי). באותה מידה יכלולצאת על הענייןה זה הפוך, לומר שהכי חשוב לילד זה שאמא שלותהיה רגועה שלא יחווה צירים וכאבים ולחץ דם גבוה של האם ושיוולד לעולם במינימום של רעש ומצוקות של הגוף שנושא אותו. ואז היתה נהירה ללידות רק עפ אפידורל. אני אגב מאמינה בזה ולכן מוותרת בשמחה על הרעיון ללדת ללא אפידורל.
ולגבי נזקי אפידורל - כל לידה מעלה חששות בגלל מיליון אפשרויות לנזק. האפידורל לא מככב בראש הרשימה ולא בשני השלישים העליוניים.

מאחלת לך שתלדי בשמחה בששון, בכיף, תבואי זורמת, תקפידי על הדברים החשובים לך - אבל כאלה שיתרמו לתחושת הבטחון והנוחות ובריאות שזה הכי חשוב שלך ושל העוברית ולא כאלה שישבו לך על יסורי מצפון.

אם היו שואלים את הנשים של פעם אם היו יכולות לבחור באפידורל היית מקבלת תשובה חיובית בהחלט. כי פעם לנשים האותנטיות, החזקות, האמהות הגדולות של כולנו לא היה זמן ורצון ונכונות להתקשקש עם החיים שלהן או של ילדיהן. הן חיו עד הסוף וילדו עד הסוף בלי להתעכב על המצאות רוחניות.

הרעיון בבסיס המחשבה שלידה ללא אפידורל מעצימה יותר הוא רעיון שבעיניי מחפש עניין איפה שאין.
אני לא חושבת שזה קשור להעצמה כן או לא. זה עוד אספקט של הבחירה, אבל אני חושבת שעיקר הרצון להימנע מאפידורל הוא בשל הסיבוכים שהאפידורל גורם, למשל: עליה באחוזי קיסרי, עליה באחוזי לידות מכשירניות, יותר קרעים, יותר חתכים, שלב לחיצות ארוך יותר (שיכול להוביל לפגיעה ברצפת אגן), וזה בלי לדבר על התופעות הממש לא נעימות כמו שיתוק או כאבי ראש שנגרמים עקב הכנסה לא נכונה של המחט ואז צריך לתקן, חוסר יכולת של האמא לטפל בתינוק מיד לאחר הלידה (כי היא לא יכולה לקום) ומזה נגזרת הפרדה, ותינוק ישנוני שמתקשה לינוק. וזו רק רשימה חלקית. האפידורל בהחלט מככב בשני השלישים העליונים של הסיבוכים, בהנחה שלא מדובר בלידה בסיכון. השלווה בלידה לא משתווה לזה. זה כמו להגיד שעדיף אמא שלווה ומתמל"ת על פני מניקה ולחוצה. למה לא לעזור לה שתהיה שלווה ומניקה גם?
למה להיכנס לכל הבלגאן הזה אם אפשר לא? נראה שאמא לעתיד דואגת לעצמה לתמיכה ולהימור בטוח ככל האפשר מבחינת היחס המכבד וכל שאר הדברים שכתבת. נכון הכל מרגש, ומסחרר, אבל אני חושבת שאחרי לידה שנגרמת בלי כל רשימת הסיבוכים הזאת קל יותר להיות זמינה לטיפול בתינוק ולהקשרות אליו, ולכן שווה להשקיע ולעשות את מירב המאמצים כדי לסיים את הלידה בשלום.

ולאמא לעתיד: ברור שאת יכולה. את חזקה ותעמדי בזה. כן, יהיו רגעים מייאשים, אבל את תזכרי תוך כדי שהם אומרים שהסוף קרוב, ותצלחי אותם, כי את רוצה.
בהצלחה ולידה קלה!

קוראת - תודה על נקודת המבט שלך אבל הסיבה שאני מעדיפה לידה ללא אפידורל נובעת בעיקר מהפחד מהסיבוכים שיכולים לקרות ומכאבי גב שלא יעברו, בייחוד שכבר סובלת מכאבי צוואר ויד כרוניים.

_הרעיון בבסיס המחשבה שלידה ללא אפידורל מעצימה יותר הוא רעיון שבעיניי מחפש עניין איפה שאין.
אני לא חושבת שזה קשור להעצמה כן או לא. זה עוד אספקט של הבחירה, אבל אני חושבת שעיקר הרצון להימנע מאפידורל הוא בשל הסיבוכים שהאפידורל גורם, למשל: עליה באחוזי קיסרי, עליה באחוזי לידות מכשירניות, יותר קרעים, יותר חתכים, שלב לחיצות ארוך יותר (שיכול להוביל לפגיעה ברצפת אגן), וזה בלי לדבר על התופעות הממש לא נעימות כמו שיתוק או כאבי ראש שנגרמים עקב הכנסה לא נכונה של המחט ואז צריך לתקן, חוסר יכולת של האמא לטפל בתינוק מיד לאחר הלידה (כי היא לא יכולה לקום) ומזה נגזרת הפרדה, ותינוק ישנוני שמתקשה לינוק. וזו רק רשימה חלקית. האפידורל בהחלט מככב בשני השלישים העליונים של הסיבוכים, בהנחה שלא מדובר בלידה בסיכון._

פלונית כרגע - מסכימה איתך לגמרי.

_ברור שאת יכולה. את חזקה ותעמדי בזה. כן, יהיו רגעים מייאשים, אבל את תזכרי תוך כדי שהם אומרים שהסוף קרוב, ותצלחי אותם, כי את רוצה.
בהצלחה ולידה קלה!_

תודה רבה (-:
מקוה שאכן כך יהיה.

מה הקטע של לחוות יותר כאב ולחץ ממה שכבר יש? ויש שם הרבה כאב ולחץ והתרגשות גם עם אפידורל.
אני בחרתי בלי אפידורל כי רציתי לסבול פחות.
רציתי להימנע מתחושת תלות במרדים, ברופא, בצינור.
רציתי להימנע מהתערבות פולשנית, וממחט שתקועה לי בגב אחר כך
רציתי להימנע מאינפוזיה.
רציתי להימנע מלהפוך מ"יולדת" ל"חולה" (או לכל הפחות "מטופלת").
פשוט לא רציתי את כל הגועל נפש הזה. זה היה מנמיך ומשביז אותי.

וכן, אני חסידה גדולה של צמצום הכאב במיליון דרכים אחרות (תנועה, מוסיקה, תרגול מדיטטיבי והיפנוטי), כי אני ממש לא מקדשת את הכאב כחלק מהחווייה או ההעצמה.

וכן, כאב לי, בייחוד בשעה שלפני צירי הלחץ, והסתובבתי כל הזמן ולא יכולתי למצוא מנוח לגופי, אבל ברגע שבו נזכרתי באפידורל ואמרתי לעצמי "תמרוש, את יכולה. את באמת יכולה לבקש אפידורל אם את רוצה, הוא מעבר לקיר", התשובה הספונטנית שלי היתה: "אה, עזבי. עוד מעט כבר צירי הלחץ, זה לא שווה את הבלגן" והמשכתי לשוטט, לכרוע ולהתמתח בחדר בכל מיני תנוחות משונות.

זה הסיפור שלי. שום מסקנות גורפות לשום צד

מצד שני לפחד גדול הולך ומתגבר, האם אוכל לעמוד בכאבי הצירים ללא אפידורל.

אז אל תעמדי

. תלכי, תכרעי, תשירי, תמתחי רגל אחורה, תזוזי.
כל ציר בעיתו.

אפידורל...
אפידוקל , פטוצין, האטות בדופק, קיסרי, ניתוק מהתינוק ל15 שעות,דיכאון אחרי לידה...
עוד מישהי מכירה את זה ?
אני עברתי את זה , לקח לי שנתיים לחזור
לחייך, לחיות , להרגיש מאושרת.
האם לידה עם אפידורל שווה את זה , נכון שיכול להיות שזה לא יקרה .
אבל לי זה קרה!!!!
בלידה השניה שלי במרכז לידה בלניאדו , בשיא הכאב , ברגעים הכי קשים אפילו לא חשבתי על אפידורל. זאת בככל לא היתה אופציה מבחינתי.
לידה שלישית היתה בבית . זה היה כואב בטירוף, אבל זה היה כל כך מדהים.
תסלחו לי כל הנשים שיולדות עם אפידורל , אני באמת לא רוצה לפגוע או לשפוט , ממש לא , אני מדברת רק על עצמי . אז מבחינתי ללדת עם אפידורל זה כמו לנסות להסתתר מהחיים עצמם, אולי נפגעים פחות ( רק אולי) אבל גם מפסידים את החיים עצמם.
ולאמא לעתיד, את יכולה! אפשר להתכונן , אפשר לנצח פחד, אפשר כל כך הרבה דברים, אפידורל לא יכול ״להציל״ אותך מהלידה שלך. מאחלת לך לידה טובה ,בכל דרך שתבחרי.

_אז אל תעמדי . תלכי, תכרעי, תשירי, תמתחי רגל אחורה, תזוזי.
כל ציר בעיתו._

(-:
תמרוש רוש: צודקת, זה נשמע לי הכי הגיוני לזוז, לשיר, לשחרר קולות - מקווה שלא יזרקו אותי מחדר הלידה בגלל הרעש שבטח אעשה...
או יותר חשוב - שזה לא יטריד את מחשבתי ויפריע לי להיות משוחררת ולהתנהג כמו שארגיש שהכי עוזר לי.
ואגב - חייבת שוב להודות לך על משפטים מדהימים שכתבת לי בדף בתחילת הלבטים שלי, חלק מהם הולכים איתי עד היום ונותנים לי כוח (-:

בלידה השניה שלי במרכז לידה בלניאדו , בשיא הכאב , ברגעים הכי קשים אפילו לא חשבתי על אפידורל. זאת בככל לא היתה אופציה מבחינתי

חלומות מתגשמים - זה מאוד מעודד לשמוע, הלוואי וארגיש בדיוק ככה גם במהלך הלידה
כי אני מאוד מבועתת מכל הסאגה של אפידורל-מחט לגב-אינפוזיה-שיתוק ברגלים-התערבויות נוספות שיכולות לתקוע את הלידה ולהוביל לקיסרי.

אולי החששות גוברים אצלי בגלל שמרגישה שכל מי שפוגשת (אמהות שילדו בעיקר) מן מגחך לעצמו על הפנטזיה ללדת טבעי בלי אפידורל,
ואפילו שאני סופר אסרטיבית ותמיד מסבירה בסבלנות את דעתי והבחירה שלי ומנמקת אותה - עדיין זה מכניס איזה ספק קטן שאולי אין לי בכלל מושג על מה אני מדברת,
לעומתן שכבר ילדו ויודעות מה זה.

כך שטוב לשמוע גם עמדות אחרות שמחזקות את הבחירה האינטואיטיבית והאפריורית שלי לגבי הלידה שמאחלת לעצמי.

גם הדולה המדהימה שלקחתי מחזקת אותי שזה אפשרי ומרגיע אותי שהיא תהיה איתי ברגע האמת, אמן.

ממליצה לך מאד לעשות תהליך של hypnobirthing מאד מקל על כאבים
נותן "שליטה" ונראה מקריאת הדף שעשוי להתאים לך כל המדריכות מקסימות.אני מכירה במיוחד את פולה אגי.
להעזר במשאבים שלך !בהצלחה

גם אני ממליצה על היפנוברתינג ועל פאולה אג׳י. מאוד עזר לי.

אמא לעתיד

לא קראתי את כל הדף, ואם אני מגיבה כאן לא לעניין ומסיתה את הדיון תרגישי חופשי למחוק.

גם אני רציתי ללדת בלי אפידורל. מסיבות דומות למה שנכתב כאן: פחדתי ממפל התערבויות.
וזה לא הלך - ולא אלאה אותך בפירוט, אבל בגדול הלידה התארכה, ונכנסה המיילדת לחדר ה"טבעי" במאיר, שאם הבנתי את נכון את מתכננת ללדת שם, ואמרה בלי להתבלבל: "זאת צריכה אפידורל".
מפל התערבויות עד לקיסרי., המיותר, המיותר, המיותר כל כך.

אני לא חושבת שללדת באופן טבעי זאת פנטזיה - אבל אני חושבת שלידה טבעית בבית חולים זאת אופטימיות גדולה. לא כי את לא יכולה, אלא כי הם לא יכולים, כי אם את יכולה בלעדיהם, אז מה הם?
בגלל זה הלידה הבאה שלי תהיה בבית. גם אם זה אומר שהיא תהיה בחו"ל.
אני חושבת שאת צודקת מאוד בכך שאת מפחדת מהתערבויות בלידה, ומציעה לך לוודא שאת עושה הכל להימנע מהן.
לדעתי, הכל אומר לא להגיע לבית חולים, ואם לבית חולים אז ללניאדו, עם מיילדת פרטית.

ואם כבר בית חולים - אז לקחת בחשבון מה יקרה אם הלידה כן תהיה התערבותית בסופו של דבר. גם מבחינת איך תרגישי את, וגם מבחינת להכין את הבן זוג למה קורה אם כן יש קיסרי מבחינת התינוק (למשל, שלא ישאיר אותו בתינוקיה, שלא יתנו לו תמ"ל, לא יודעת מה את חושבת על חיסונים ושאר טיפולים), מה קורה מבחינת הנקה, בקיצור, מה קורה אם לא הולך.

גם אני ממליצה על היפנוברתינג. מאוד עזר לי.
גם לי.

_אולי החששות גוברים אצלי בגלל שמרגישה שכל מי שפוגשת (אמהות שילדו בעיקר) מן מגחך לעצמו על הפנטזיה ללדת טבעי בלי אפידורל,
ואפילו שאני סופר אסרטיבית ותמיד מסבירה בסבלנות את דעתי והבחירה שלי ומנמקת אותה - עדיין זה מכניס איזה ספק קטן שאולי אין לי בכלל מושג על מה אני מדברת,
לעומתן שכבר ילדו ויודעות מה זה._
יקירתי, גם אלה שכבר ילדו לא יודעות שום דבר על לידה של נשים אחרות!
(וזה כולל אותי, כמובן

)

זה כמו שכל אמא יודעת איך זה לגדל את הילד שלה. האם היא מבינה, באמת מבינה, איך זה לגדל את הילד שהיא רואה ברחוב, ומתנהג בדרך שהיא לא יכולה להבין?
לא.
אז אנחנו יכולות לפתח הקשבה ואמפתיה לאחרות, להתחיל לנסות להקשיב ולקבל ולהבין את הסיפורים שלהן, אבל משום מה אמנות ההקשבה לא מאוד מפותחת אצל רוב האנשים. הם רוצים לדבר על עצמם, וזהו זה.
עזבי. מי שלא מעוניין להקשיב לך - אל תטרחי בכלל להקשיב לו. או להסביר.
באמונתן ובניסיונן יחיו. מה שהן עברו תקף לגביהן, ללא ספק.
את - עולם אחר. אשה אחרת.
חווייה אחרת.
על העניינים האלה - דברי רק עם מי שבאמת רוצה להבין אותך

_{(תקשיבי לנו ותדברי אתנו . וגם עם הנשים בפורום לידה פעילה וביתית בתפוז. ועם המיעוט הלא-וירטואלי שאת מכירה, שבאמת יודע על מה את מדברת)}

תמרוש רוש, כל מילה.

(תקשיבי לנו ותדברי אתנו . וגם עם הנשים בפורום לידה פעילה וביתית בתפוז. ועם המיעוט הלא-וירטואלי שאת מכירה, שבאמת יודע על מה את מדברת)

תמרוש רוש את צודקת. על זה אני צריכה להתפקס. לדבר רק עם מי שמעצים אותי שאני יכולה ללדת טבעי. את כל שאר התגובות וההפחדות כבר שמעתי והן לא עוזרות יל יותר בשלב זה.

עדי א - אני מעריכה את תגובתך הכנה, אפילו שהיא מזינה חלק מהפחדים שלי.
אני בוחרת במאיר ולא בלניאדו ממספר סיבות: אין בלניאדו ג'קוזי (וגם לא מקלחות בחדרי לידה הרגילים), צריך להירשם מראש לחדר הטבעי, זה גם עולה כסף (למרות שזו לא בעיה מבחינתי), זה רחוק יותר מתל אביב וזה מקום חרדי כך שבשבת לא ארגיש שם בנוח. מה גם שהדולה שלי מכירה כמעט את כל הצוות הרפואי במאיר, מה שיכול להוות יתרון נוסף ללדת שם.

מצד שני אהבתי מאוד את הגישה בלניאדו, למרות שמאמינה שזה מאוד תלוי על איזה צוות את נופלת והאם יש או אין עומס.
מקוה שמערך התמיכה שלי: הדולה ובעלי, הם אלו שבזכותם (ביחד עם ההוא שלמעלה) בע"ה הלידה שלי תעבור כחוויה חיובית.

_ממליצה לך מאד לעשות תהליך של hypnobirthingמאד מקל על כאבים
נותן "שליטה" ונראה מקריאת הדף שעשוי להתאים לך כל המדריכות מקסימות.אני מכירה במיוחד את פולה אגי._

אבדוק את זה, תודה על ההמלצה.

עדי א - אני מעריכה את תגובתך הכנה, אפילו שהיא מזינה חלק מהפחדים שלי.

אמא, הפחד שלך הוא פחד ולא חרדה: רוצה לומר, פחד ראלי ולא איזה עניין לא ראלי שקשור לעולמך הפנימי או משהו.

לכן, מצד אחד אני מצטערת אם זרעתי פחד בנושא שיש מספיק חרדות שקשורות בו, ומצד שני, וואלה, דע את האויב.

את נשמעת מאוד מודעת. אני מקווה שתהיה לך לידה טובה, ואין ספק ש
_יקירתי, גם אלה שכבר ילדו לא יודעות שום דבר על לידה של נשים אחרות!
(וזה כולל אותי, כמובן)_

המרגיעון אומר: הספק מבורך

דולה זה משהו שמאד מאד מגדיל את הסיכויים שלך להתמודד כמו שצריך עם המערכת. דולה טובה יכולה לבוא בדיוק במקום הזה שהמיילדת אומרת עלייך משהו, ולהזכיר לך ולבעלך איפה המרכז שלכם, ומה אתם רוצים.
מאד קל להילחץ ממילדות בלידה, הן מלחיצות וזה מצב רגיש ולא פשוט. אני בגלל זה לא אלד יותר בבית חולים אלא אם אני ממש אצטרך אותם, כי אני יודעת שאין לי אישית יכולת להתמודד איתם ולנצח. בכל ההתמודדויות שהיו לי מול המערכת הרפואית, המערכת התקפלה הרבה, והם מבחינתם ויתרו המון. עבורי זה לא היה מספיק, ועדיין יצאתי בתחושה של תבוסה.
אני חושבת שחשוב להתכונן להתמודדות מול הצוות.

סליחה, ברח לי.
חשוב להכין את בן זוגך להתמודדות מול הצוות. חשוב לזכור שלפעמים הם נותנים עצות ענייניות ואמיתיות, אבל לפעמים נכנסים גם שיקולים זרים (כמו הצורך לפנות חדרי לידה או מיילדת שלא יכולה להכיל יולדות סובלות), ולפעמים שיקולים שאמורים להיות לטובתך אבל הם לא מה שאת רוצה, נניח, אולי אני אחתוך אותך כדי שהתינוק יצא יותר מהר ולא תסבלי כל כך הרבה. לפעמים אני חושבת שהצוות חש צורך לעשות משהו, או שהם חושבים שאת רוצה שהם יעשו משהו, וזה גם לא לטובתך. לפעמים כן.
לדעתי המיומנות החשובה ביותר מול הצוות היא המילה "לא". קודם כל להגיד לא תודה, ואחר כך אפשר לחשוב על זה באמת. חשוב להתכונן ולהכין טוב את בעלך לדברים שהוא צריך לעצור, למשל למנוע מהמיילדת לחתוך אותך (זה מה שבעלי עשה בלידה הראשונה שלי, פשוט עצר את המיילדת שרצתה לחתוך מכוונות טובות. יצאתי ללא שום קרע או חתך). אולי למנוע בדיקות פולשניות כשאת באמצע ציר, למנוע מהמיילדת לחתוך את חבל הטבור לפני הזמן, ולהיות ערני להכל. הדולה היא על תקן מייעצת ותומכת, אבל אסור לה לתת הוראות או בקשות לצוות הרפואי, וזה התפקיד של בעלך בכח.

וכן, כדאי לבוא מוכנה לאפשרות שדברים ישתבשו, אבל לא לפחד מזה ולא לחשוב שזה מה שיקרה, רק לא להתאכזב אם משתבש.

כתבו לך כל כך הרבה דברים יפים, אין כמעט מה להוסיף...

מצד שני לפחד גדול הולך ומתגבר, האם אוכל לעמוד בכאבי הצירים ללא אפידורל.
אם תרצי, אין זו אגדה

וברצינות, אנחנו יכולות, זו עובדה בשטח, עובדה ביולוגית פשוטה.
כל מה שצריך זה לשכוח שהאופציה של האפידורל בכלל קיימת, להוריד אותה מרשימת האופציות (במידה וחשוב לך ללדת ללא אפידורל).
להאמין שאת באמת לא רוצה את האפידורל (חשוב להגדיר לעצמך למה) ולכן לא לוקחת אותו בחשבון, ומסתדרת בלעדיו, כמו אינספור דורות של נשים לפנייך.
ברוב המקרים זה יעבוד, ואם את מחפשת בעלות נסיון שיוכיחו שזה אפשרי - הרי שהגעת למקום הנכון, באופן טבעי מלא בהן @}

חשוב להכין את בן זוגך להתמודדות מול הצוות.
זו הסיבה שלקחתי אותנו לקורס הכנה ללידה טבעית פרטי אצל הדולה,
כדי שהוא יבין בין היתר שלא כל מה שהצוות הרופאי יגיד הוא קדוש וחייבים להסכים.
מצד שני אני הרבה יותר אסרטיבית ממנו, וגם למדתי את הנושא יותר, כך שמקוה מאוד שבעזרת הדולה אצליח להתנהג באסרטיביות הרגילה שלי ולהתעקש על מה שבאמת לא הכרחי.
מצד שני חשוב לשמור גם על גמישות, שזו נקודת תורפה שלי כפריק קונטרול.
והרי בלידה את לא ממש יכולה לתכנן איך הכל יתבצע, יש דברים שקורים מלמעלה.
צריכה לעבוד על האיזון הזה, אין לי מושג איך אצליח להגיע אליו.

אחד הדברים שהכי מפחידים אותי זה שיקחו לי אותה ללא השגחה לתינוקיה.
האם אני יכולה להתעקש שהיא תקבל את כל הטיפול הראשוני (בדיקות, חיסונים) אחרי כמה שעות, אחרי שאתאושש ואוכל לבוא איתה בעצמי לתינוקיה?
בקטע הזה, כמה שאני סומכת על בן זוגי היקר, אני חוששת שהוא לא יצליח להיות אסרטיבי ולדאוג שלא יעשו לה דברים לא בעדינות.

וכן, כדאי לבוא מוכנה לאפשרות שדברים ישתבשו, אבל לא לפחד מזה ולא לחשוב שזה מה שיקרה, רק לא להתאכזב אם משתבש.
מאוד מקוה להצליח בזה.