האם יש כזה דבר לבגוד כדי לשמור על הנישואים

אבל התחתנת, כמו אשה שלא ב"רצף". וילדת ילדים, כמו אשה שלא ב"רצף". ואת אוהבת את בעלך, כמו אשה שלא ב"רצף". ואת מתחמקת מלשכב עם בעלך, כמו אשה שלא ב"רצף". אולי תסבירי לנו מה התבהר? (זו אל בדיחה, זה ברצינות)

למה אתה חושב/ת שאני לא לוקחת אותך ברצינות?
אז ככה. אני אישה שלא מרגישה חשק מיני. אני אוהבת ילדים, מאד. אני אוהבת את בעלי, מאד. אני רק לא רוצה לשכב איתו. לא רוצה ולכן מתחמקת מזה כי החברה בה אני חיה לא מאפשרת (או לא אפשרה לי להגיד) שאני לא רוצה. איך יכול להיות שאת לא רוצה? הרי קיום יחסי מין בחברה שלנו נחשב לדבר מאד מאד חשוב. בהשלכה על דבריו של פילוסוף ידוע: "אני מקיים יחסי מין, משמע אני קיים".

אני לא יודעת בדיוק מה הוא הרצף. זו תבנית נוספת. בכתבה קלילה שאני מצרפת בעברית, כתוב למשל שההומואים בקהילה שאמורה להיות ביתם של האנשים שברצף, אז חלקם מאד מאד מיני. והם, אלו שנאבקו על הכרה בהם, לא מקבלים שיש א-מיניים.

מה שהתבהר לי לפחות הוא שאני בסדר. שאני לא פגומה, לא מסרסת את בעלי, לא דפוקה, לא מקולקלת ולא צריך לתקן אותי. אחוז מהאוכלוסיה הוא א-מיני וכנראה אני כזאת. ל 99 האחרים קשה להבין אותי ואני מבינה את זה כי פעם חשבתי שאני שייכת לאותם 99 אחרים וככה ראיתי את העולם.

פתיח הכתבה

לקהילה הא-מינית נמאס מהשיפוט ומחוסר הקבלה החברתית של נטייתם – כלומר, של העובדה שאין להם דחף מיני ושהם לא עושים סקס כלל. כמה מחברי הקהילה בישראל מספרים איך גילו שסקס לא עושה להם את זה ("הרגשתי פגומה") מה עושים במקום ("לא צריכים תחליף") ומדוע הם רואים עצמם כחלק מהקהילה הגאה, למרות שלפעמים, "התגובות הכי קשות מגיעות דווקא ממנה"

וקישור לכתבה עצמה:

http://www.mako.co.il/pride-weekend/Art ... 341006.htm

אגב, הכותרת היא המין האדיש. אני לא אדישה. בכלל לא. זה פשוט לא מדבר אלי בכלל. כמו שנניח אנשים אחרים לא אוהבים לשמוע שירים, או לצפות במחזות.

אם את מתחתנת עם גבר, ומתברר לך שסקס בכלל לא מעניין אותו, זה לא שונה בעיני מגבר שאת יוצאת איתו, מתאהבת בו, ומתברר לך שהוא נשוי. זו אותה הונאה והטעייה.

זו אנלוגיה שמתאימה לזו שבקשתי ממנה לא להרוס את הדיון הזה ב"אנלוגיות" שלה....

גבר נשוי יודע שהוא נשוי כאשר הוא מתחיל מערכת יחסים עם אחרת שמתאהבת בו. אם הוא לא אומר את זה, זו הטעיה. זו רמאות לשמה. מצג שווא. ואגב, שקרים זה דבר נפוץ בחברה. דן אריאלי טוען ובצדק שכולנו משקרים. לכן, אינני שופטת.

אבל גבר שלא יודע שהוא א-מיני, גבר שהחברה מעודדת אותו להתחתן ולהקים משפחה, גבר שמבחינה מינית הוא מתפקד בסדר לא מטעה אף אחת. הוא מטעה בראש ובראשונה את עצמו כאשר הוא נכנס למקום שבו מצפים ממנו לעשות משהו שלא מעניין אותו. ואופיו האמיתי יכול להתגלות לו במקרה, אחרי שנות נישואים רבות. שנים של חברות טובה עם אשתו, שנים של הורות טובה וגידול ילדים לתפארת. שנים שבהם הוא ואשתו מרגישים טוב בכל היבט אבל מתוסכלים מבחינה מינית. שנים בהן הוא מרגיש שהוא לא מספיק טוב, שהוא לא גבר. שנים שבהן היא מרגישה שהיא לא מספיק טובה שהיא דוחה, אפילו אותו. היא מרגישה עלובה בגלל שהוא לא חושק בה. היא מתביישת שתמיד היא צריכה להיות זו שיוזמת ולפעמים מקבלת תשובה שלילית. היא מרגישה שהוא מחפש תירוצים מתחת לאדמה כדי לא לשכב איתה.

ובעלי, הוא יכול היה לדעת שאני לא מינית אם היה רואה את הדברים כמו שהם.
הן לא היה לי גבר לפניו למרות שהייתי כבר באמצע שנות העשרים לחיי. זה פשוט לא עניין אותי.
חלפה שנה של קשר די אינטנסיבי עד שקיימנו יחסי מין מלאים. ניסיתי כל הזמן לדחות את זה. ברחתי ממגעו.
בשנים שלפני הנישואים, בתקופה בה גרנו יחד לפני הנישואים הוא אמר הרבה פעמים שהקשר המיני שלנו לא סיפק אותו.
ובכל זאת, הוא החליט להתחתן איתי ולהקים איתי משפחה. הוא אהב אותי ועדיין מאד אוהב.

גם הוא חשב שאני פגועה מהטראומה הקשה שעברתי בילדות.
גם הוא חשב שהרבה חום עדין רוך ואהבה יתקנו את החוויה השלילית ההיא.
שמין רך עדין ורגיש ישחרר את המיניות שכלואה בי והוא יזכה בה.
מה לא ניסינו.... וזה לא עבד.

ודווקא הפתרון הכי הזוי, זה שהוא מקבל את סיפוקו המיני מאחרת, זה הדבר שעובד לנו הכי טוב.
ואולי כנשים שיש להן חשק מיני, פשוט קשה לכן להבין אותי. הן לי קשה היה להבין את עצמי.

סליחה?! אבל לא היה בדברי שום
היה גם היה. ההנחה שמישהי לא רוצה יחסי מין כתוצאה מטראומה זה בדיוק זה. ההנחה שאנשים בריאים בנפשם שלא נפגעו אמורים לרצות מין. כמו ההנחה שנשים הן לסביות כי הן עברו אונס או טראומה אחרת כלשהי.
אבל נשים הן לסביות בפני עצמן, לא כי הן עברו טראומה. וא מינייים הם הם א מיניים בפני עצמם, לא כי הם עברו טראומה.

ומי את שתקבעי למה אנשים מתחתנים? מבחינה היסטורית, אנשים מתחתנים בעיקר כדי להביא ילדים, ולגדל אותם. למרות שבימינו נפוץ מאוד המיתוס של האהבה והנישואים מתוך אהבה רומנטית, וזו נחבת הסיבה הנכונה להינשא, זה לא הופך את זה לאמת. אנשים רבים נמצאים בזוגיות רומנטית ולא מתחתנים עד שהם לא מחליטים להביא ילדים. ואנשים אחרים שרוצים להביא ילדים מתפשרים על החלק הרומנטי בזוגיות למען היציבות, החברות, האהבה, התמיכה. למען בן זוג שאפשר לבטוח בו ולגדל ילדים יחד איתו.

אני אוהבת את בעלי, מאד.

מעניין מאוד מה שאת מספרת, לא יודעת.
האם את מאוהבת בו באופן שונה מאיך שאת אוהבת אחרים? אני מנסה להבין איך מרגישה אהבה ללא משיכה. ובכלל, איך זה להיות נטולת יצר מיני.

ברור לי לחלוטין שיש אנשים א-מיניים, או עם יצר מיני נמוך יחסית. לי זה היה ברור מאז ומעולם. בכל הדפים שבהם סיפרו על בן/בת זוג שנמנע/ת ממין העליתי את האפשרות שהם א-מיניים ושאז זה ניסיון אבוד מראש.

היה סרט מרתק שראיתי ב 85 שנקרא "נשיקת אשת העכביש". זו הפעם הראשונה בה אני נחשפתי לחוויה ההומו-סקסואלית.
כשקראתי את הספר, היה שם דיון מעמיק האם הומוסקסואליות היא מולדת או תוצאה של אירועים שהאדם עובר במהלך חייו?
זה היה אז. מזמן. אני חושבת שהיום כבר מבינים שיש המון סיבות לכל מה שנקרא רצף. אין סיבה אחת. זו תערובת.

אני חושבת שאנשים לא נורמטיביים תמיד מאיימים על הנורמטיביים. הן בתוך הנורמטיביים יש תמיד מקרי קצה שמתנהגים כאילו הם בנורמה בזמן שהם לא.
לכן, חשיפה ללא נורמטיביים עלולה לפרום את השוליים של הנורמטיביים ולהקטין את כוחם. במהלך חיי, חוויתי תהליך בו חד מיניות הפכה למשל מסטיה לנורמה. מבושה למשהו לגיטימי שמדברים עליו ומרגישים טוב איתו.
פעם היה קשה מאד להורה להגיד, הבת שלי לסבית ולהרגיש טוב עם זה. לא לחשוב שזה מעיד על כך שהוא הורה גרוע.

ואגב, למרות שגם אני חשה ביקורת מרומזת, אני משתדלת להגיב לעניין.

האם את מאוהבת בו באופן שונה מאיך שאת אוהבת אחרים? אני מנסה להבין איך מרגישה אהבה ללא משיכה.
ראשית, אנחנו מורגלות להרגיש סוגים שונים של אהבה. לאבא, לאמא, לילד הזה, לילד ההוא לאח לאחות.
אינני יודעת איך להשוות את אהבתי לבעלי לאהבה שהייתי חשה אליו או לאחר שאני כן מרגישה משיכה אליו. לא חשתי משיכה מימי.
ובכלל, להבנתי, אהבה, היא היכולת שלך לקבל את האחר כמו שהוא בלי לרצות לשנות אותו.
את בעלי קל מאד לקבל. הוא אדם טוב. מאד טוב.
הקושי היחיד שלי היה בכך שהוא רצה לשכב איתי ואני לא רציתי. עם זה היה לי קשה.
קשה עם עצמי וקשה איתו כי ברחתי ממנו ומקרבתו. למשל, נזהרתי לא להתפשט לידו כדי שלא יתגרה וירצה.

ובכלל, איך זה להיות נטולת יצר מיני.

בחברה מינית מאד כמו שלנו, מאד מאד קשה. זה ללכת עם סוד כבד ומועקה.
פחד שיגלו מי את. פחד שיגלו שאת פגומה ושבעלך סובל בקשר שלך.
השפה איננה השפה שלך. נותנים לך להרגיש שאת לא אישה. שאת לא שווה.

היה לי גם קשה עם התחושה שאני מדכאת את בעלי. זה היה מאד קשה.

ואגב, למרות שגם אני חשה ביקורת מרומזת, אני משתדלת להגיב לעניין.

שכולם יקפצו (סליחה על הביטוי)!
הדבר היחיד שאי פעם הפריע לי בסיפורים על א-מיניים הוא במקרים שבני הזוג סבלו מאוד ושהיתה הכחשה מצד הא-מיני ובזבוז של שנים של מישהי שמאוד רצתה מין וביטוי ארוטי ליחסים. זה לא המקרה שלך.

בכלל, להבנתי, אהבה, היא היכולת שלך לקבל את האחר כמו שהוא בלי לרצות לשנות אותו.
זאת הכללה של אהבה. את כנראה סבורה כך גם בגלל שאת א-מינית.
כשהאהבה כוללת ארוטיות, אז יש לה היבטים פיזיים מיניים--משיכה, רצון לגעת ולקבל מגע, לבטא את האינטימיות ברגעים מיניים שמאוד נפתחים בהם או נרגעים בהם או מרגישים מאושרים בהם וכו'. לא סתם לעתים קוראים למין love making
הארוס גם יוצר סוג של התרגשות והתקרבות מהרצון לרגש זה את זה באמצעות מין.

כמובן שלא כל מין קשור באהבה. אני מדברת על מקרים שבהם אהבה כרוכה ביחסים ארוטיים. אז הם מכילים היבטים רבים שלא קשורים רק לקבל את האחר.

זה ללכת עם סוד כבד ומועקה.

באמת נשמע קשה.

נוודית, אל תמחקי בבקשה.

סיפור חיי שוב נפרש לפני. ילדותי, נעורתי, התבגרותי. כשהכרתי אותו. והשנים הארוכות והרבות יחד.
כל העובדות הללו מסתדרות עכשיו לאורכו של חוט שדרה חדש. פרדיגמה חדשה שמסבירה את שלל התופעות שחוויתי.
פתאום דברים תלושים מתחברים. פתאום כל מיני דברים חסרי פשר מקבלים מובן.
אני לא יכולה לספר על רוב הדברים, כי יש סיכוי שיזהו אותי. רובם הגדול גם מאד מאד אישי. אני לא מרגישה נוח לפרסם אותם.
אני כבר לא מרגישה יותר מוזרה, פגומה, מקולקלת. מרגישה שזכיתי בעצמי.

לשאלתך לגבי אורגזמות (על זה אפשר לדבר כי אף אחת לא יודעת כלום עליהן....)
אז כאמור, לפני שהכרתי אותו לא היה לי אף פעם בן זוג. היו כאלו שניסו ועפו ברגע ששמו עלי יד. אני חושבת שחווויתי פעם או פעמיים אורגזמה עם עצמי. לא הרגשתי שקרה לי משהו מופלא תוך כדי או אחרי. הרגשתי אפילו סוג של ריקנות ולא חזרתי על זה יותר אף פעם.

איתו חשתי הרבה פעמים אורגזמה. כמו שאמרתי, הוא רגיש, עדין, מתחשב ומדויק מאד. הוא זוכר כל מה שאני אומרת, זוכר את שפת גופי ומה טוב לי. אז מבחינתי אורגזמה זה בהחלט סוג של כיף. אבל אף פעם לא הרגשתי שבא לי להרגיש אורגזמה. באנלוגיה לאוכל, אז נניח שזה כמו גלידה. אם יציעו לך גלידה טובה יש סיכוי שתאכלי ממנה ותהני. אם לא יציעו לך, אז אולי לא תחשבי על זה בכלל. לא תלכי ביוזמתך לגלידריה או אפילו לפריזר כדי לכבד את עצמך במנה גדושה מן המתוק הזה. אף פעם לא הרגשתי צורך באורגזמה או רצון בה. אף פעם לא הרגשתי רצון שיגרום לי לחבק אותו וללחוש באזנו, אני רוצה אותך, בוא אלי, רוצה אותך עכשיו.

איך מרגישים...
בהעדר נקודת השוואה רצינית, אני יכולה רק להשוות אותי אליו. כשהוא מגיע לאורגזמה, זה תמיד תהליך. המתח שלו נבנה ונבנה מגיע לשיא ולאחריו בא הפורקן אדיר נפילה ענקית במתח. יש הבחנה ברורה מאד בין לפני ואחרי. אצלי, זה לגמרי אחרת. אצלי זה מצב שאני יכולה לתאר אותו כמצב של ריחוף. ללא משקל, ללא גוף, ללא כוח כבידה ופתאם יש ריגוש חזק שמטלטל הכל ולאחר פרק זמן אל-זמני אני חוזרת למצב הריחוף שהיה קודם. אין בנייה של מתח ואין נפילה של מתח. אני יכולה גם להרגיש אורגזמה כמה פעמים. לפעמים אפילו בהפרש של דקות. אבל למרות שזה די נעים, אף פעם לא הרגשתי רצון להרגיש את זה.

אני לא מרגישה דפוקה. אני קודם כל נבוכה, נרגשת, נסערת אוהבת ונאהבת.
אני מרגישה אהבה גדולה לבעלי. אני מרגישה שזכיתי לחיות את חיי עם אדם נפלא.
הדבר האחרון שבא לי לעשות איתו זה מין וטוב לי שאני מרגישה עם זה בסדר.

ולסיכום:
הדבר היחיד שאי פעם הפריע לי בסיפורים על א-מיניים הוא במקרים שבני הזוג סבלו מאוד ושהיתה הכחשה מצד הא-מיני ובזבוז של שנים של מישהי שמאוד רצתה מין וביטוי ארוטי ליחסים. זה לא המקרה שלך.

זה הדבר שהכי מפריע לי. לא היינו בהכחשה. היינו בורים. לא הבנו מה קורה לי. לא הבנו מה קורה לו. מוחנו היה עסוק בפרדיגמות של מונוגמיות ולכן הפתרון שמצאנו לא נראה נכון לו ולי. להבדיל ממני, הוא תלה את האשם בטראומות שעברתי, ניתק קשר עם אלו שהיו מעורבים בזה. הוא רצה שאלך לטיפול ואני סרבתי. אולי כי ידעתי.

כן צר לי על כל השנים בהן היה איתי ולא מיצה את עצמו ואת מאוויו מבחינה מינית. אמנם היה לו טוב איתי. בנינו בית טוב וחם. גידלנו ילדים וחינכנו אותם להיות אנשים טובים. טיילנו, ראינו, עשינו, אבל בסוף כשנשארנו לבד, בלילה במיטה הוא סבל. בכל פעם שרצה בי ואני סרבתי, הוא סבל. נפגע למרות שלמד להמשיך. אני בכלל לא מעלה את זה שאני כמעט אף פעם לא יזמתי. אז כן, אני יודעת שהוא סבל.
זה כואב לי לפחות כמו שכואב לי על עצמי. גם אני סבלתי.
לכן, אני כל כך שמחה לדעת שזה נגמר. אני והוא נאמנים לעצמנו.

טיילנו, ראינו, עשינו, אבל בסוף כשנשארנו לבד, בלילה במיטה הוא סבל.

מאוד מאיר עיניים מה שאת מספרת, לא יודעת.
נשמע קשה לשניכם ובאמת קשה להבנה מצד מי שארוס הוא חלק בלתי נפרד מזוגיות בעבורה. משום שבעבורי העניין הוא לא רק מה שבלילה במיטה, אלא הפלירטוטים במשך היום, הנגיעות ה"גסות" מדי פעם, הבדיחות והרמיזות שהם חלק מהתקשורת הכללית והמבטים. אני מתקשה ממש לדמיין איך מרגישה מאוהבות בלי משיכה ארוטית ותקשורת פיזית וכמיהה פיזית. זה רק מראה כמה צריך עוד ללמוד. אני חושבת שזו פעם ראשונה שאני נחשפת לדוברת מהצד הזה.

היה גם היה
לא היה. וגם לא הזכרתי טראומה, אבל נניח. אם מישהי נפגעה, או שהבינה דברים כאלה מתוך דברי, אז לא משנה אם התכוונתי או לא. אני מתנצלת.
אף פעם לא עלה על דעתי שיש בני אדם שלא רוצים סקס בכלל. ידעתי שיש נשים שסקס לא כל כך מלהיב אותן, והן מסתפקות במעט. ידעתי שיש נשים שהן יצריות מאוד, ופעם סבלו מאוד מכך, בגלל הסטיגמה. היתה לי חברה כזו בצבא, שהיתה חזקה מספיק להגיד שכולם יקפצו. אני כן יודעת שיש זוגות, שאחרי שנים טובות יחד, הקשר המיני ביניהם דועך, והם חדלים לקיים יחסי מין. אני מכירה זוג כזה, שבגיל הזה, אפילו חיים טוב מאוד יחד, ויכולים לגעת לחבק ולנשק, בלי שזה יוביל למין. אבל כשהיו בני 20, 30, היו הרבה יחסי מין. וגם בשנות ה40. לא ידעתי שיש נשים או גברים שאין להם חשק מיני כלל. או כמו שפלונית אומרת - חוש מיני. אני חושבת שיצר מיני הוא לא חוש, אבל זה לא משנה.
בכל אופן לא יודעת, את בוודאי לא זקוקה לאישור ממני, ולא היתה לי כוונה לבקר את דרך החיים שלך. מה שכתבתי היה רק הבעת התמיהה שלי, רק מתוך מה שמוכר לי ומתוך מה שלא מוכר לי.

לכן, אני כל כך שמחה לדעת שזה נגמר. אני והוא נאמנים לעצמנו.
אני מאד שמחה בשמחתך ומזדהה עם התחושות. יש עוד כמוך בעולם. התיאור שלך בפוסט האחרון מתאר גם את מה שקורה אצלנו פחות או יותר מזה כעשור.
כל-כך מקל להצהיר שלא עוד מין ולהפסיק להרגיש רגשי אשם ומפנה הרבה אנרגיה לאהבה אחרת בינינו.

תודה, יקירה. היה ברור שזה בתום לב. חבל שמחקת את דברייך המעניינים.

אתמול, שאלתי את בעלי שאלות רבות. אמרתי לו שהוא לא חייב לענות. שאלתי:
למה הוא שתק כל השנים?
למה הסכים לחיים עם כל כך מעט מין?
למה לא נפרד ממני ביאושו ותסכולו?
למה לא בגד בי?

התשובות לסקר הלא מחייב הזה, לא מחמיאות, אבל החלטתי לשתף.

הוא ענה לי שרוב הגברים איתם הוא עובד מספרים על חוויות דומות בבית שלהם. אציין שבמקום העבודה שלו יש רק גברים.
לדבריו, רובם אומרים שיחסי המין שלהם לא מספקים. שהאישה כמעט ולא יוזמת מין ובעיקר הם יוזמים וזה גורם מדכא חשק.
הוא אמר שהם רגילים לשמוע מהנשים שלהם הסברים ללמה לא לקיים יחסי מין. בעיקר, הדברים הרגילים כמו עייפות, חוסר חשק, או סתם כעס על כך שהם לא ממלאים אחרי כל הציפיות שלהן במשך היום.

הוא חשב שהוא לא שונה מהם. אפילו הוא חשב שאני יותר הגונה מהן כי אף פעם לא השתמשתי במין כאמצעי להשיג משהו.
דבר שחברים רבים אמרו לו שדי מקובל אצלם.

הוא אמר שהוא לא נפרד ממני כי הוא אוהב אותי. במשך השנים הוא הצליח להפריד בין העדר התשוקה שלי אליו והרגשות האחרים שאני מפנה אליו. הוא יודע שאני אוהבת אותו ומעריכה אותו וזה הדדי. לכן, הוא למד לחיות איתי בלי שאספק אותו מינית. הוא גאה במשפחה שהקמנו. בילדים שגידלנו. הוא חושב שאני חכמה וטובה.
שמח שאני אשתו. הדגיש שהוא אוהב אותי ושמח עם הגילוי המרעיש שלי על עצמי.

על השאלה בקשר ללמה לא בגד בי, הוא חייך את החיוך המקסים שלו ופשוט לא ענה....

לא יודעת, תודה על העדכונים שלך. קוראת את דברייך בעניין.

קןראת, החזרתי.
?

קראתי שוב, כמעט הכל. כמה אנחנו שבויים של המילים.
כמה קל לשקר ולהיות מי שרוצים שנהייה ולא מי שאנחנו.
כמה קשה לשקר ולהיות מי שרוצים שנהייה ולא מי שאנחנו.

פשוט, השקר הזה מוריד לנו 10 שנים מהחיים....

סרט מדהים
https://www.ted.com/talks/[po]morgana bailey the danger of hiding who you are[/po]

בהמשך לשיחה על הרצף של המיניות והרצף של הג'נדר: פלמינגו

יש הרבה מאד מידע ברשת. המון. זה מרתק לקרוא.
זה מרתק לדעת כמה הנושא נפוץ ומקובל.

סיפרתי לחברה שלבעלי יש בת זוג אינטימית. היא אמרה לי שגם לבעלה יש.
אני הייתי בטוחה שהם חיים טוב. שיש להם אינטימיות טובה.
היא אמרה שאחרי 30 שנות נישואים פשוט לא בא לה יותר
זה משמעם, מיותר, גורם ללחצים מיותרים. סתמי.
אני אמרתי לה שאצלי זה היה ככה מההתחלה.

לא הייתי כאן כמה ימים. אני חושבת שלא ידעת צריכה לקבל את עצמה. את לא נשמעת בת 20 ונראה לי שבאמת גילית והודית במשהו חשוב שהוא חלק ממך וכך שחררת את עצמך את זוגך. מה שכן, מה שאותי הכי מטריד הוא תשובותיו לסקר. העובדה שהוא מתאר שהמצב הוא דומה אצל כל החברים שלו ושהם מרגישים שהנשים שלהן מנסות להשיג משהו דרך הסקס. בסופו של דבר, אם היה ממש מתחשק לנשים שלהן סקס הן לא היו מתנות את זה בשום דבר אז נשמע שגם הן לא כל כך רוצות ובעצם מרצות. כל העניין שנשים משיגות דברים מהגבר דרך סקס ממש צורם לי. בסופו של דבר, הגבר אינו מבין שאולי החשק אינו הדדי ובמקום לנסות לשפר או לעבוד על זה הוא מעדיף להאשים במניפולציות ילדותיות. אני בטוחה שגם הן, כמוך, הוגנות ולא רוצות להשיג דבר.

משום מה, נראה לי, שאם הייתי מגיעה למצב כזה עם בנזוגי הייתי מעוניינת בחופש למאהב גם אני. כמו שנאמר מעלי ואחרי שקראתי במקרה עוד דבר שקשור לנושא- נשים מתמלאות ממגע פיסי. שמעתי שכשנשים מניקות ומגדלות תינוקות קטנים שרוב הזמן על הידיים הן מסופקות ממגע והחשק המיני לא מתעורר. אני יכולה להתחבר לזה לגמרי (שוב, יכול להיות שיש קשר לפרולקטין של ההנקה). בנוסף, מה שחסר בקשר ארוך זה בדיוק המגע היוצר מתח מיני. ה"חיזור" ההדדי, השובבות, שהרבה פעמים נעלמים בחיי היומיום ושמאוד קשה לשמור עליהם בצורה מלאכותית.

לפי מה שאת מספרת, במקרה שלך זה לא היה קיים לעולם. ובמקרה של החברה שלך? נשמע כאילו אצלה מדובר בשחיקה. היא לא הייתה מעוניינת במאהב?

למדתי לקבל את עצמי בקלות. החיבור ביני לבין הזהות החדשה שלי נעים לי. סוף סוף יש לחריגות שלי שם וכבר אני לא חריגה. אני על רצף.

לגבי הסקר, ראשית, אני הכתובת הכי לא נכונה לחקר עוצמת החשק הנשי והתשוקה של נשים לקיים יחסי מין.
מנגד, אולי דווקא בגלל שאני לא שם, ואולי אפילו לא חוויתי אף פעם במה מדובר, אז אני יכולה אולי להיות קצת יותר אוביקטיבית מנשים שרוצות משהו מסוים ולא מקבלות אותו מהגבר שלהן. כלומר, אני לא טוענת שבעלי ואני לא מקיימים יחסי מין כי הוא לא מבין אותי ולא רגיש ולא משקיע אלא כי אני לא רוצה.

כפי שניתן להבין ממה שכתבתי, אני עוסקת בתחום כלכלי. לכן, אתן כאן דוגמה לניסוי קלאסי שנערך וניתן לאמץ את המסקנות ממנו לקשר מונופליסטי בכלל ולקשר מונוגמי בפרט. זה קצת מזכיר את מה שתיארת, את מה שקרה לנו ואת מה שקורה אצל החברה שלי. הניסוי הוא כזה:
את וחברה שלך משחקות במסגרת ניסוי. במסגרת הניסוי את מקבלת 100 שקל ואת מחליטה איך לחלק אותו בינך ובין החברה.
אם החברה שלך מסכימה לאופן בו חילקת את ה 100 שקל כל אחת תקבל את חלקה כמו שאת החלטת.
אם החברה שלך לא מסכימה את מחזירה את ה 100 שקל ואף אחת לא מקבלת אגורה.
מה היית מציע במקרה כזה אם היית זו שצריכה לחלק?
מה הייתה ההצעה הגרועה ביותר שהיית מסכימה לה?

ישנן גישות שונות לחלק את אותם 100 שקלים. הגישה הקלאסית השוויונית טוענת שיש לחלק את ה 100 לשתיכן ולתת לכל אחת 50 זה נראה הוגן, לזה בטח הצד השני יסכים וזה גם עומד במבחן ההדדיות, כלומר אם היינו מחליפים תפקידים עדיין כל צד היה מקבל את אותו הסכום בדיוק.
אבל יש גם גישה שאומרת את תקחי 90 שקל, ותציעי לחברה שלך 10 שקלים. בעצם ההצעה שלך מבחינתה היא לבחור בין לקבל 10 שקלים לבין לא לקבל דבר. מה משנה לה אם את מרוויחה 90? ויש אפשרות סבירה שככל שהמצב הכלכלי של החברה יהיה גרוע יותר, היא תסכים להצעה של 90, 10.

יש אפשרות סבירה, שגם אם החברה שלך תסכים ותקבל את 10 השקלים שלה בלי כל מאמץ, היא תכעס עליך שלא היית הוגנת איתה. זאת למרות שגם יכלת להציע 95 ו 5 ועדיין היה כדאי לה לקבל 5 שקלים במקום כלום - לא? ויכול להיות גם שהחברה שלך תגיד שיותר הגיוני שתציעי לה יותר מ 50 כי בעצם היא זאת שמאשרת את העיסקה. בקיצור, מעניין.

להבנתי, גברים בקשר מונופליסטי מרגישים הרבה פעמים כבולים לעסקה שהאישה מציעה. הם מרגישים שהם חייבים לקבל את מה שהצד השני מציע במגבלות (מחזור, ביוץ, לידה הנקה, בלות). הם מרגישים שהצד השני הוא זה שמחליט אם כן וכמה ומתי ואיפה ועליהם לקבל את זה כי עדיף משהו על פני כלום. בעצם הקשר המונופליסטי מכתיב לשני הצדדים שאו שתקבלי את ההצעה או שלא תקבלי כלום.

והפתרון של המשחק הזה הוא בדיוק מה שאת אומרת. צריך לשבור את המונופול הזה. אם את רוצה חיזור ושובבות ובעלך לא נותן לך אותם למה שתעמדי במצב בו את בוגדת, מוותרת או מתגרשת. הכי פשוט זה זה מאהב. ככה את לא חייבת להסתפק במה שהוא מציע. חשוב לזכור שגם הוא לא חייב לקבל את העסקה שאת מציעה. כלומר, במקום השקעה ולעבוד על זה, הוא יחפש את סיפוקו בחוץ. אחת מהדרכים הטובות ליעל מונופול הוא להציע תחרות. זו למשל תרומתם של בתי הספר היחודיים למערכת החינוך. אם הנהלת בית הספר יודעת שאין לך ברירה אלא לשלוח את הילד שלך לשם, למה להם בעצם להתאמץ?

מעניין אם החברה שלי תרצה מאהב. נראה לי שהיא פשוט עייפה. אשאל אותה

למדתי לקבל את עצמי בקלות. החיבור ביני לבין הזהות החדשה שלי נעים לי.
כאמור אני מזדהה איתך ונמצאת במצב דומה.
רק רציתי להוסיף שבמקרה שלנו, לא רק שאיפשרתי לו לחפש את מחסורו בחוץ (ומסיבות שלו הוא בחר שלא) אלא גם הכנתי את עצמי נפשית למצב שהוא יתאהב באחרת. כי יחסי מין הם משהו אינטימי שבהחלט יכול להוביל להתאהבות גם אם זו לא היתה הכוונה מלכתחילה.

כאמור אני מזדהה איתך ונמצאת במצב דומה.
תודה. כיף לי שאני לא לבד כאן. האם עקבת אחרי מה שכתבתי?

כי יחסי מין הם משהו אינטימי שבהחלט יכול להוביל להתאהבות גם אם זו לא היתה הכוונה מלכתחילה.
נכון. נכון מאד. אולי בעלי, כמו גברים רבים בעולם מסוגל לאהוב שתי נשים למרות שזה לא מקובל תרבותית.
ובכלל, אמנם הוא מסרב לענות ואני מכבדת את זה, אני לא בטוחה שהיה מונוגמיסט במשך כל השנים.
יכול להיות אפילו שזה שהוא מסופק אינטימית (לא מינית) מאפשר לו לחיות איתי בהרמוניה.

את צודקת. בהחלט יתכן ואני מכירה עוד מקרים דומים.
ההחלטה שלי להכין את עצמי נפשית היא לאו דווקא להתאהבות במקביל אלא לאפשרות שזה יוביל לפירוד. ככה גיליתי על עצמי שאני מוכנה לשלם גם את המחיר הזה כדי להיות נאמנה לעצמי.
בכל מקרה, אצל בעלי קרו תהליכים שונים מאשר אצל בעלך. לפחות עד עכשיו

ממה שקראתי, הרבה פעמים בני זוג של א-מיניים הם אנשים שלא סגורים על הזהות המינית שלהם
קשר עם אדם א-מיני מאפשר להם לחיות חיים רגילים כלפי חוץ כאשר סודם שמור מעין כל.

סרטון עשוי טוב. קליל וקצר. אהבה א-מינית.

https://youtu.be/eTggTJt0rXM

הרבה פעמים בני זוג של א-מיניים הם אנשים שלא סגורים על הזהות המינית שלהם
אני חושבת שזהות מינית היא דבר נזיל. אפילו א-מיניות יכולה להיות נזילה.
בקשר לבן זוג שלי, אני חושבת שזה לא קשור לזהות המינית שלו אלא אולי לתפיסת הנאמנות שלו ויכול להיות שגם לחרדות או בעיות בביטחון עצמי.

אני חושבת שהחופש מתפיסת הנאמנות המונוגמית עשה נפלא לשנינו. בעצם זה ערך שאנחנו כבר לא מזדהים איתו.
זה ערך שגרם לנו סבל. אני חושבת שהוא פגע גם בתפיסת העצמי שלו ושלי.
אני הרגשתי שאני משקרת לעצמי כשעשיתי דברים שלא רציתי והוא הרגיש שהוא מדוכא מסיבות הפוכות.
הפגיעה העצמית/ההדדית הזאת הייתה בשם הערך הזה הנקרא נאמנות שנגזר מהמונח הבעייתי הנקרא בגידה.

אם משנים את המילים, אם מבינים שיש לאנשים מסוימים קושי מסוים וצריך להתחשב בו הדברים נהיים פשוטים.
למשל, אם אני א-מינית, אז פתאום יש לי גיבוי להגיד לא לסקס.
לבעלי את ההסבר טוב לעצמו להסביר למה אני אומרת לא.
יש לו את האישור לספק את רצונותיו בכל דרך שיבחר כי אני לא בקטע.

להבנתי, העדר בטחון עצמי המוביל לחרדות מגדיל את העדר הבטחון העצמי.
צריך רק להחליף את המילים. זה משנה את האופן בו רואים את המציאות.

ועוד שאלה. האם היית חשופה להטרדות מיניות בילדות? זה צף ועולה במקורות מידע שונים.
יש גישה שאומרת שאנחנו נולדים עם נטיות מסוימות והחברה מעוררת או מדכאת אותם.
אם בילדות נצרב לך בראש שסקס זה דבר לא טוב, לא נכון, נצלני או שחווית דבר כזה כילדה, זה יכול להסביר.

רק מעדכנת.
הקשר שלו עם בת הזוג שלו מתהדק. הם נפגשים לעיתים תכופות יותר ופעם או פעמיים הוא חזר רק בבוקר.
למרות שלכאורה על פני השטח, כלפי המשפחה והילדים שלנו הכל בסדר, זה כבר לא מרגיש לי אותו הדבר.
משהו משמעותי, משהו עמוק, משהו בסיסי, חסר.
צר לי כי אני לא זוכה בכל הטוב שבו, כמו שפעם זכיתי.
צר לי שעלי להתחלק בו עם אחרת,
אבל כנראה שאין ברירה.

לשמור תחושות כאלו יביא אותך לזוגיות טובה יותר?

אם בילדות נצרב לך בראש שסקס זה דבר לא טוב, לא נכון, נצלני או שחווית דבר כזה כילדה, זה יכול להסביר.
לא הייתי פה זמן מה ופיספסתי את השאלה הזאת.
אני אהבתי סקס. אחרי שנים עם אותו בן זוג השתעממתי (וגם, הוא השמין מאד ובטח עוד כמה בעיות תת קרקעיות). לא רציתי לבגוד בו אז ויתרתי על המיניות שלי לאט לאט.
דיברנו על זה והוא יודע שלא חיפשתי סקס במקום אחר. אני לא מתחרטת על הויתור הזה כי גם כשנהניתי מסקס (נהניתי מאורגזמות נהדרות למי שמחפש הסבר הגיוני) זה לא היה כזה אישיו. יכול להיות שאם היה לי סקס שבאמת מקרב אותנו מבחינה רגשית ופותח אותנו אחד לשני גם מחוץ למיטה אז הייתי מסתכלת על זה אחרת. בכל אופן זה כבר מזמן לא חלק מחיי ואני מרגישה מצויין בלי זה.
_הקשר שלו עם בת הזוג שלו מתהדק. הם נפגשים לעיתים תכופות יותר ופעם או פעמיים הוא חזר רק בבוקר.
למרות שלכאורה על פני השטח, כלפי המשפחה והילדים שלנו הכל בסדר, זה כבר לא מרגיש לי אותו הדבר._
היו לך ציפיות שהכל ישאר אותו הדבר? במצב בו את החלק האינטימי של חייו הוא חולק עם מישהי אחרת קבועה?
אחרי שהיית כל-כך אמיצה להחליט ולהודיע לו על רצונך בהפסקת הסקס, השלב הבא הוא לקבל באומץ כל שינוי שקורה בחייך. אני מחזקת אותך להתבונן בשינויים בלי פחד. שינויים זה תמיד מרתק.

אני מחזקת אותך להתבונן בשינויים בלי פחד. שינויים זה תמיד מרתק.

היו לך ציפיות שהכל ישאר אותו הדבר? במצב בו את החלק האינטימי של חייו הוא חולק עם מישהי אחרת קבועה?
לא ממש לא. ידעתי שאני משנה את המצב מולו ומשפרת משמעותית את המצב שלי מול עצמי. אני פורחת מאז.
אני מתבוננת בשינוי ללא פחד ומוכנה לקבל את השינוי, על כל מה שיקרה, באהבה.

שליחה על ידי שחר* » 06 יולי 2017, 04:47

פוליאמוריה, מונוגמיה והאם אפשר להצדיק בגידה, כתבתי את זה כפוסט בפייסבוק ואני מביא את זה גם כאן.
בשיח על פוליאמוריה עולה פעמים רבות שאלת הקשר בין מונוגמיה ובגידה. היות ומונוגמיה היא ברירת המחדל בחברה אז אם מישהו נכנס ליחסים מבלי לברר לעצמו מה הוא באמת רוצה, או מבלי להיות לחלוטין מודע לאפשרויות אחרות אז זה אומר שהוא מתחייב אוטומטית לבלעדיות בקשר. היות והלחץ החברתי להיות מונוגמי הוא כל כך גדול, גם אם עולות אצל מישהו הסתייגויות בנושא, לא בטוח שיש לו סיכוי של ממש להתנגד. ומכיוון שהמונוגמיה מתגלה עבור רבים כקשה מנשוא ביחסים ארוכי טווח, אז אפשר לטעון שאם אדם בוגד זה קצת צפוי ואולי אפילו סביר ואי אפשר לשפוט אותו. הרי אם לאדם אין ברירה אלא לומר כן לסידור החברתי המקובל אז גם אי אפשר לבוא בטענות כלפי היושרה הפנימית שלו אם לאחר מכן הוא מתפתל וסוטה מהדרך אותה הוא לכאורה קיבל ולקח על עצמו. כנראה, מציעים הפוליאמורים, שמלכתחילה לא באמת התאים לו להיות מונוגמי אלא שזה נכפה עליו מכיוון שממילא אין לו אפשרות אחרת. ויתכן אפילו יותר מכך שהמונוגמיה היא ממש בסתירה לטבע האדם.
ונכון שהיחסים הפתוחים למינהם פותרים את כל עניין הבגידות בצורה קלה לכאורה כי אין את שאלת הבילעדיות, אבל לדעתי הסוגיה המהותית יותר בבגידה היא אחרת לגמרי והיא קשורה באיכות היחסים. בגידה הרי, יותר מאשר האקט עצמו, היא ההסתרה, השקר ומשבר האמון וזה תמיד קשור לדינאמיקה בין אנשים. משום כך, ולמרות שאנשים לא בהכרח בוחרים במונוגמיה מתוך מודעות, עדיין הייתי אומר שהסיבה המרכזית לבגידה היא תמיד בדינאמיקה שנוצרה ביחסים המסוימים. ושאלת איכות היחסים זו סוגיה שכמובן לא קשורה רק למונוגמיה. השאלה איך לעשות יחסים בצורה טובה זו שאלה שכולם צריכים להתמודד איתה באותה המידה מונגמים ופוליאמורים כאחד.
לכאורה בחברה המערבית, המודרנית, החילונית, יש אפשרות לשיח כנה וגלוי בתוך הזוגיות, אלא שאנחנו, כבני אדם, לא כל כך טובים בזה ואחר כך אנחנו נותנים לעצמנו הרבה תירוצים ללמה היחסים עולים על מסלול הרסני. ניקח לדוגמה דינאמיקה של בני זוג בתחילת היחסים סביב העניין הזה של מונוגמיה. נגיד שבתחילת הקשר הבחור שם לב לכך שהוא עדיין נמשך לאחרות למרות שהוא בקשר שהולך טוב ומספק אותו. אם הוא מעז להיות כנה, וחשוף ומעלה את זה בשיחה וכתגובה חוטף כאפה לפנים בדמות תגובה מאוד קנאית, קשה, היסטרית וכו אז כנראה שהוא לא יעלה את זה יותר. כלומר הוא ניסה להביא את הלבטים או החששות שלו והם נתקלו בתגובה שסוגרת אותו ולא מאפשרת לו להביא ולהביע את מי שהוא. אם גם שאר הניסיונות שלו לשיח כנה לא עולות יפה ובכל זאת הוא נשאר ביחסים ולכאורה מתחייב למונוגמיה, זה באמת נעשה מבלי שהבירור של התחושה שלו בעניין קיבלה מקום ויתכן מאוד שהבירור הפנימי שלו בעניין לא מיצה את עצמו. במקרה כזה יתכן שהוא מרגיש קצת במילכוד ושלא רואים אותו ולא מקבלים אותו כפי שהוא. אחר כך בהמשך היחסים אם הוא נכנס למצוקה מסוימת והפער הרגשי עם בת הזוג גדל ופתאום מתגלה מעשה בגידה אז ברור שהדינאמיקה בין בני הזוג קשורה לכך. אי אפשר שלא לקשור את מעשה הבגידה בין היתר לחוסר המודעות, חוסר התקשורת, חוסר הקבלה ובקיצור לדינאמיקה לא הכי מוצלחת שהייתה בקשר. בדיוק כמו הזוג מהספר של אליין דה בוטון למי שקרא (Alain de Botton: The coure of love) (הספר טוב אבל ההרצאות שלו ביו טיוב עוד יותר ולוקח פחות זמן מלקרוא ספר-:).
אבל כאשר יש פתיחות והקשבה אחד לשני אז אם משהו לא כל כך מתיישב לאחד מהם, זה יצוף ויעלה ויכול להיות מדובר. למשל באותו מקרה, בת הזוג יכולה להקשיב בלי להיכנס ללחץ. לתת לבן הזוג מקום. לקבל אותו ולהבין שככה הוא. אולי בת הזוג תחשוף את הקנאה שזה מעלה אצלה, את הקושי, את חוסר הביטחון, את רגשי הבדידות. בקיצור מתחיל שיח כנה ופתוח על מה באמת יש. על הפחדים על הלבטים. בדינאמיקה טובה כזאת אם בן זוג אחד מתחיל להיות במצוקה במונוגמיה זה לא מגיע כהפתעה זה הכל הדרגתי ושקוף ועל השולחן. הכל מדובר. הקשיים בהדרגה עולים, ונחשפים ומקבלים התייחסות. בן זוג יכול לבוא ולומר, משהו כאן לא עובד בשבילי. אם הפער בן בני הזוג גדל והם לא מצליחים לסגור אותו בהחלט יתכן שבסוף הם יאלצו להפרד אבל כנראה שהמרכיב של ׳׳מאחורי הגב׳׳ שבבסיס הבגידה לא יקרה.
בשורה התחתונה, אם בן הזוג שלי בגד בי יש לו הרבה הסברים שהו צריך לתת. למה הוא שיקר ורימה והסתיר וכו. אבל אם אני באמת רוצה להבין, ולא רק להאשים, כנראה אני גם צריך לשאול את עצמי מה בי לא איפשר את הדיאלוג. מה בי איים עליו כל כך עד כדי שהוא לא יכל לבוא אלי ולפתוח את ליבו לגבי מה שעובר עליו. האם כופפתי את ידו להסכים למונוגמיה נוקשה כשבעצם הוא לא ממש רצה בזה? האם הייתי קשוב לרחשי ליבו אותם ניסה להביא? מה הדינאמיקה ביחסים של זוג, כמובן שכמעט לעולם אי אפשר לדעת מבחוץ. אבל כמעט אין לי ספק שבדינאמיקה של זוג שחווה בגידה, משהו בשיח הישיר והכנה והמקבל היה חסר, ככול הנראה מההתחלה. וזה לא קשה להבין. בסופו של דבר בשביל שיח כנה ברמה גבוהה צריך הרבה אומץ, בגרות, סבלנות, קבלה, בטחון עצמי, אמון, כל כך הרבה דברים צריך ולא תמיד יש. אנחנו עדיין עובדים על זה. בקיצור אני לא בטוח שכל האשמה על כתפי המונוגמיה. אולי יש לה חלק אבל אי אפשר להפיל על המונוגמיה את חוסר היכולת שלנו לעשות יחסים בצורה טובה. זה עלינו.
מונו, פולי, איך שלא נקרא לזה, שנעלה ונצליח.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מנסה להחיות את הדף

האם יש פה מישהו?
מתלבטת בימים אילו בשאלה, האם רומן מהצד יכול להתקיים לצד מערכת זוגית ״חוקית״.
איך לא מאבדים את הראש? איך שומרים על הדברים? אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה?
זה לא גורם לצד הבוגד להפוך לאיזה צל של עצמו?
חי בשקר, בסתר, מנהל חיים כפולים. ומאיזה צורך?
כמה לכת אפשר להרחיק?

איך אוכלים את העוגה ומשאירים אותה שלמה?
תשאירי את עוגת השוקולד בבית, ותאכלי עוגות גבינה בחוץ. (או ההיפך. תלוי איזו עוגה יש לך בבית). הבגידה היא בלב, ולא במקום אחר. לדעתי, אם את מתייסרת, ומונעת מעצמך לחיות, הרבה יחסים מתנפצים על רקע המרירות המצטברת. בסופו של דבר זה מתנקם ביחסי הנישואים, וזה חמור אפילו יותר ממה שנקרא בגידה.

כמה לכת אפשר להרחיק?
לא תדעי את זה מראש אלא רק בדיעבד כשתיתקלי בגבול עצמו. כל קשר הוא אחר. גם זה עם בן הזוג וגם זה שמתנהל מהצד. לפעמים זה לא מתגלה כל החיים ומנוהל לא רע בכלל. לפעמים לא. רק את יודעת איך זה בשבילך לחיות בשקר. יש אנשים שעושים את זה היטב ויש כאלה שלא.

האם רומן מהצד יכול להתקיים לצד מערכת זוגית ״חוקית״. ?
כן. השאלה היא רק איך ולכמה זמן האיך הזה מחזיק מעמד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשקראתי את מה שכתבתי ואת התגובות, הבנתי שלמעשה שאלתי שאלות ״ מפגרות״.
הרי ברור שיש כאלה שזה מתפוצץ להם בפנים וכאלה שבטח חיים עם זה שנים וכאלה שניסו ״והתחרטו״.

שאלתי שאלות, אבל אני לא ״תמימה״, יש לי מעט ניסיון בזה.
אני חושבת שבגדול, נשים נוטות להתאהב ולפתח רומניטיקה ודרמות (אני בכל אופן) והגבר שם בעיקר בשביל הסקס.

לקח לי זמן להבין שעושים ״השלמות״ וזה לא לטובת פירוק.

אבל איך חיים על ״ההשלמות״ האילו.
זא איך מייצרים ״ביטחון״, אמון בקשר כזה?
נגיד ושרדתי את יסורי המצפון, השקרים והיכולת להתהלך עם חיוך כאילו כלום לא קרה. ולהיות כמעט 100% בבית (זו עבודה קשה מאוד).
איך שמים את הגבול הזה?
אי אפשר לשלוט בלב. אני לא הצלחתי ומפחדת להכנס שוב לסחרחורת.
והאם לא כדאי לעזוב את כל השיט הזה ולפנות לזוגיות שבבית?
לא סתם אומרים שזה כמו סם.
מים גנובים ימתקו ועוד שלל אימרות
הראש שלי כואב מלנסות למצוא את הנוסחא לאיזון נכון.

איך מייצרים ״ביטחון״, אמון בקשר כזה?
לא מיצרים. אין ביטחון. אם יש ביטחון זה נהיה משהו אחר לגמרי. חלק מהריגוש, כמה שלא נעים להודות בזה אולי, זה שאין ביטחון. עם בן הזוג הקבוע יש ביטחון וזה אחד הדברים שהופכים אותו לפחות נחשק בשביל אנשים מסוימים.

לא שמים גבול. לא שולטים בלב. זו תמיד סחרחורת. אם נכנסת דעי שזו תמיד סחרחורת. זו המהות של הבגידה.
יש דרכים להיות במערכות יחסים מקבילות שאינן כאלה, אבל בגידה... זה מה שהיא. סחרחורת עד כדי בחילה. והנה, יש לך כאב ראש באמת רק מלעסוק בזה...

האם לא כדאי לעזוב את כל השיט הזה ולפנות לזוגיות שבבית?
כן. בהחלט כן.

כמה לכת אפשר להרחיק?
לדעתי, ברגע ששיקרת את השקר המהותי הראשון - שיקרת. שברת אמון.
ברגע שבן הזוג יגלה את זה, האמון שלו בך יישבר.
מה המחיר של שבר כזה?

בעלי אמר פעם:
Integrity is like virginity. You can lose it only once, and when you do - you're fucked

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהחלט כאב ראש. מנסה לפתור את הבעיות עם האחר. ככ לא יציב, לא עיקבי בהתנהגות שלו.
זה מרגיש לי מוזר ויחד עם זאת לא מצליחה לנתק
טוב סיטואציה קצת קשה ( נמצאים באותה מסגרת)
חווינו ככ הרבה דרמות ( פרידה, חזרה, ניתוק, חזרה)

תמרוש- אהבתי את המשפט שאומר בעלך. נכון ככ

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ולהרעיב מינית זו לא בגידה? לאבד חשק אחרי הולדת הילדים 7 זו לא בגידה? לקחת את בן הזוג כמובן מאליו זו לא בגידה? כשיד האישה על העליונה ולא אכפת לה להתגרש רק אישה בריאה בנפשה ישרה והוגנה לא תשחק עם הקלפים שיש לה

כמה נאיביות או התחסדות בדף אחד.
מוסד הנישואין בעידן הנוכחי שינה את צורתו.
השינוי פה ויש שמתעקשים שהוא לא.
אנשים היום לא מתחתנים לנצח.
הם מאמינים או מצהירים ככה אבל זה לא מחזיק.
מי שכן בדרכ נשאר מסיבות של שמרנות, נוחות כלכלית, פחד, הרגל.
מעט מאוד נשארים בגלל שטוב להם נכון ומספק. מעט, קמצוץ.

מה עושים בני זוג בחייהם הארוכים יחד? לפעמים בוגדים במציאות, לפעמים וירטואלית, לפעמים בחלומות.

וגברים ונשים ההבדלים משתנים אבל ברור שיש הבדלים. גבר בביולוגיה שלו משתעמם מהמוכר עד דכאון. הוא יכול שהאהבה והכבוד ימנעו ממנו לפזול אבל השעמום מכה בו הרבה לפני האישה. אישה התשוקה יכוחה לבעור בה שנים רק מכח החיבור והאהבה. וגם אמלה יש שחיקה ממקומות אחרים, של עייפות, העדר מספק של רומנטיקה וכו.

אהל גבר יכול לחשוק באישה זרה שהןא בז לה שאין לו שום חיבור אליה שהיא כעורה בעינו אפילו רק משום החידוש. גם לנשים יש כאלה אבל ההבדלים המובהקים בין המינים לא מטשטשים בגלל ץמורות חברתיות מלבד יכולות כלכליות ומעמדות שמשפיעים בעקיפין גם על העצמאות המינית.
ובגידות ברור שיש ויהיו כל הזמן.
לומר שהייתי רוצה בזה אצלי בבית? ברור שלא.
לומר שזה לא הגיוני שזה יקרה? בולשיט.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

גם אני לא הייתי רוצה לבגוד. אבל עין תחת עין אי אפשר להתגרש בגלל הילדים אז הפתרון של שתחיה הוא להזניח שוות אז הפתרון שלי הוא בגידה. אם תתפוס אומר לה שהיא בגדה קודם הרעבה מינית ורגשית יותר גרועים מגידה