האם כעס רלוונטי בגידול ילדים

האם אז הייתי כעסנית יותר? לא נראה לי.
אוי ואבוי! את אומרת לנו שזה לא מצב חולף? שגם כשנאכל, ונשתה, ונישן, ונקרא עיתון ונעשה פיפי בשקט נמשיך להתרגז באותה תכיפות?
P-:

פלונית, אני מתנצלת.
להסביר לילדה שצריך לכעוס על ילדה אחרת כי... כי מה? אולי כי.. אנחנו מלמדים את טעות הייחוס הבסיסית? אולי הכוונה היתה שצריך ללמד שעדיף שיתעורר כעס במקום הזה שאיננו כעס "על", אבל אם מלמדים משהו, איך אפשר לשלוט בזה שלא נלמד בטעות שאחרים עושים דברים בגלל תכונותיהם ולא בגלל נסיבותיהם? והאם לא נילמד ככה לכעוס כי "X מרשעת" ולא כי נפגענו? ולמה לכעוס כשפגועים? האם זה מוביל לפתרון? האם זה עוזר לנו להתמודד בפעם הבאה?

רוזמרין, הכעס הוא תחושה פיזית לגמרי. אפשר למדוד אותה במעבדה. למה הוא מתעורר ומאילו טריגרים רגשיים זה משהו אישי, תרבותי ונלמד. בטבע יש תוקפנות שהיא כנראה דומה פיזיולוגית, אבל שונה בנסיבות. יתר על כן, אני לא מצליחה לדמיין סובלימציה בטבע...

ואם לחזור לעניין האובר פסיכולוגיזציה - בהנתן התסבוכות המהלכות שהן אנחנו, פסיכולוגיזציה יכולה לעזור לנו להתמודד ולהבין. אבל אילולא היינו פקעות סבוכות רגשית, יכול להיות שלא היינו צריכות את כל המלל הזה כדי להבין תהליך פיזיולוגי פשוט. היינו יודעות להרגיש בגוף את הצרכים שלנו בפשטות, ולהענות להם. כעס היה עולה באופן שתואם את הנסיבות, בעוצמות שתואמות את הנסיבות ודועך באותו האופן מבלי להשאיר אותנו מלקקות את הפצעים הרגשיים.
עוד חזון למועד.

מיכל, וואו. תודה. זה כל כך טוב לי לשמוע שאני מובנת...

אולי כי.. אנחנו מלמדים את טעות הייחוס הבסיסית?
וואוו, אני מנסה לחשוב לאורך כל הדף הזה למה טעות הייחוס הבסיסית עולה לי כל הזמן למחשבה ולא מצליחה לנסח.
אני בהחלט חושבת שהרבה פעמים זו הסיבה שאנחנו כועסים.

שליחה על ידי א.ב.* » 10 יוני 2008, 22:51

_עכשיו בואו נהיה אנחנו הילדים ששברו את התריס (=כעסנו על הילד), ואף אחד לא צועק עלינו בגלל זה, אלא רק אומרים לנו: תסתכלו, התריס שבור (בלי "בגללך!", בלי "ואני עכשיו נורא עצובה", בלי "ותחשבי טוב טוב על מה שעשית"), ואנחנו יודעות שתריס שלם עדיף על תריס שבור, כי אנחנו כבר לא במעגל של אשמה, שדוחפת אותנו להתריס מול ההורה הדמיוני שיושב בתוכנו: "לא נכון! תריס שבור זה הרבה יותר טוב!". ואז אנחנו פנויות חשוב מה לעשות בפעם הבאה כדי לא לשבור.
אולי זה לא יצליח לנו, אולי נשבור עוד אי אלו תריסים בדרך, אבל כבר הבנו שכדאי לחתור להפסקת שבר התריסים. ויש לנו פנאי רגשי ללמוד, אף אחד לא צועק עלינו._

נזכרתי שרציתי להגיב לקטע הזה עוד כשקראתי אותו:
עוברת אורח,
את מקסימה.
ממש נגעת בלבי.
@}

אוי ואבוי! את אומרת לנו שזה לא מצב חולף?
עוברת יקרה, אם הכעס הוא תחליף זה כנראה עובר כשיש פחות מצוקות. לי כבר אין כעסים כאלו כמעט.
אם הכעס הוא (ציטוט מניצן):
כעס היה עולה באופן שתואם את הנסיבות, בעוצמות שתואמות את הנסיבות ודועך באותו האופן מבלי להשאיר אותנו מלקקות את הפצעים הרגשיים. אז זה לא משהו בכלל נורא. בדיוק כמו שמחה ועצב. עולה משהו>יוצא>נרגע.

מדוע יש לנו רתיעה מכעס? מדוע כמעט לא נשמע קולם של הגברים בדף הזה? מדוע זה בסדר שיש לנו תחושות אחרות כמו עצב, פחד ושמחה? מה גורם לרצות להמנע מכעס?
ואני מתכוונת- אחרי ששללנו אותו כסובלימציה וכמובן אחרי שעידנו את ביטוי הכעס.

אני מודה לכולם על הדף המרתק הזה. הוא איפשר לי בשבועות האחרונים להעמיק פנימה להבנה ודיוק. תודה תודה.

מה גורם לרצות להמנע מכעס?
אני אענה רק את התשובה שלי:
לא איכפת לי כעס נכון מהסוג שאני אמרת "אני כועסת עכשיו כי" ושמה גבול.
אבל נמאס לי מהכעסים האלה שהם תוקפנות מגוונת כלפי אחרים, ובוודאי כשזה כלפי האהובים עלי ביותר. זה מיותר, מזיק ומטומטם. זה שולט בי ולא אני בזה, ולכן אני לא רוצה את זה.
אבל אני לא רוצה את זה מראש, לא במקום שאני כבר עייפה מרוטה עצבנית כועסת מתפרצת כי אכלו לי שתו לי...

שליחה על ידי א.ב.* » 10 יוני 2008, 23:38

מה גורם לרצות להמנע מכעס?
אני אענה רק את התשובה שלי:
אני כמו בשמת.
לא רוצה לפגוע באהובים לי עם תוקפנות. לא רוצה לפגוע. כי זה פוגע.
וגם
בשביל עצמי, לא רוצה להיות במקום רגשי שבו עולה בי תוקפנות. לא רוצה לחוש תוקפנית.
(וכאמור וכאמור וכאמור, כל זה לא סותר את היכולת להציב גבול בנחישות ובהירות).

הכעס הוא זללן אנרגיה. חבל. עדיף לחסוך. יותר אקולוגי.

לא מרשים לעצמנו לנוח כשאנחנו עייפים? לא מרשים לעצמנו לאכול כשאנחנו רעבים?
הקטע הוא לא שאנחנו לא מרשים לעצמנו, אלא שאי אפשר.
אני האמא, אני הנהגת, אני המאכילה, המטפלת. אני אולי רוצה לישון אבל במקום זה אני חייבת לקחת את הילדה בחזרה הביתה מהחוג. יש לנו לוח זמנים והתחייבויות. אני לא יכולה לעשות מה שבא לי מתי שבא לי.

אוי ואבוי! את אומרת לנו שזה לא מצב חולף? שגם כשנאכל, ונשתה, ונישן, ונקרא עיתון ונעשה פיפי בשקט נמשיך להתרגז באותה תכיפות?

בשמת, את לא יכולה? האמנם? אני דווקא חושבת שכן. את לגמרי יכולה, את רק לא מרשה לעצמך. ויש לך סיבות טובות. את חייבת לנהוג, להאכיל, לטפל.
יש מי שיטען שלישון יותר חשוב מלקחת את הילדים לחוגים. יש מי שיטען שלא. אבל בעיניי חשוב להתייחס למחיר הכולל של הדברים כשמחליטים לעשות אותם.

את אומרת אני לא יכולה לעשות מה שבא לי מתי שבא לי.
אבל מי דיבר על זה למען השם? להשוות את ההיענות לצרכי הגוף הבסיסיים ביותר לפריקת כל עול???

אם לקחת את הדוגמה שלך למקום מאד פשטני - מצד אחד חוג ואמא עייפה ולכן הרבה יותר זועמת, רעבה ולכן הרבה יותר קצרת רוח, שפוגעת בבריאותה בגלל זה, באיכות חייה בהווה ואולי באורך ימיה, או מצד שני לוותר על ההעשרה ולקבל שלווה ורוגע על כל הבא איתם.
(האם שבנו שוב לשאלת השאלות? מה עדיף רגועה או עצבנית?

)

רגועה ו[השלימי את החסר] כנראה יכול לקרות הרבה יותר בקלות אם תרשי לעצמך לישון כשהגוף שלך מבקש.

(())(())(())

_{כן כן, אני מניקה כרגע בעצמי. אני יודעת שעייפים כשיש תינוק קטן. אבל ממתי אומרים "עכשיו אמא צריכה לנוח"? רק לפני התמוטטות עצבים? למה?}

מדוע כמעט לא נשמע קולם של הגברים בדף הזה?
אני דווקא משוחחת עם האיש שלי על הסוגיות שעולות פה.
והוא דווקא מסכים איתי. הוא נוטה מאוד לכעוס ולהתפרץ, אבל בהחלט מאמין שעם תקשורת נכונה אפשרי וכדאי להגיע למצב שבו אין סיבה לכעוס (והוא לומד את זה עכשיו! לא תאמינו איזה תענוג וכמה פחות התפרצויות זעם, בעיקר על הגדולה...)

לא איכפת לי כעס נכון מהסוג שאני אמרת "אני כועסת עכשיו כי" ושמה גבול.
ושנינו חושבים שאין דבר כזה "כעס מאוזן". זה רגש מאוד סוער, להגיד עליו שהוא מאוזן זה אוקסימורון.
לדעתי האישית, כל הפעמים שנתנו פה דוגמאות על "כעס נעים" (כעס ללא כעס, ללכת עם ולהרגיש בלי) הרגש שנחווה באותו הרגע (שאיפשר שיקול דעת וכו') היה רגש אחר, לא כעס. לפעמים גם לא היה שם הרבה "רגש" - יותר הבנה של הצרכים של כל הצדדים המעורבים, ראיה רחבה של התמונה שאפשרה הצבת גבולות באופן ברור וחד-משמעי ויעיל.
היו דוגמאות שעלה לי רגש אחר, אבל אני לא מצליחה להזכר כרגע. אני משערת שהרבה פעמים מדובר פשוט בתסכול. לפעמים מלווה בקוצר סבלנות.

האם אז הייתי כעסנית יותר? לא נראה לי.
סביר שגם אם היית נוחה יותר לכעוס את לא זוכרת את זה, אנחנו נוטים להדחיק (באופן כמעט מושלם) את החלקים הלא נעימים של הזכרון שלנו, אלא אם מדובר בזכרונות מאוד קשים שאותם יותר קשה להדחיק (מנסיון, גם עם הזכרונות האלה אפשר להצליח לא לזכור איך בדיוק הרגשתי - מנגנון השרדותי חיוני, אי אפשר לחיות את העבר באותה עוצמה כל הזמן)

שיכולים לפעמים להיות מעושים רק כדי לנער את הזולת
נאמר פה כבר בדף כמה פעמים, אי אפשר לזייף רגשות. אי אפשר לעבוד על הזולת ולגרום לו לחשוב שאנחנו מרגישים משהו אחר ממה שבאמת (אלא אם אנחנו אלופי פוקר או משהו כזה). גם כשמדובר בזולת פחות רגיש (לא רק ילדים).
ראו במחקרים שרק 7% מהתקשורת שלנו היא מילולית, השאר מתחלק (לא זוכרת איך) בין שפת גוף, הבעות פנים, תנועות עיינים, טון הדיבור, המהירות שלו הגובה שלו ועוד.
כך שמאוד קשה לזייף בצורה אמינה את כל המכלול ולגרום לצד השני להרגיש שאת באמת כועסת עליו כשאת לא.

אצטרך כנראה לגרום לאיזו צלקת או שריטה שתזכיר לו לפעמים הבאות שזה לא כדאי.
לא חבל?
ממש התכווצתי כשקראתי את המשפט הזה. למה לגדל ילד עם צלקות? כי ככה אנחנו גדלנו? כי אנחנו כבר מצולקות?
היכולת שלנו לתקשר ביעילות עם הזולת כ"כ לוקה בחסר שזה פשוט מזעזע, ושכאנחנו מתוסכלות וכבר לא יודעות מה ואיך להגיד כדי שיבנו אותנו סוף סוף (לעזזל! אז מגיע הכעס!)
אנחנו גולשות בקלות בחזרה לאסטרטגיה הזאת של נזיפה (מודה, בעיקר מול הנוער). שהיא מוכרת קלה וחמימה (אזור הנוחות)
למה להתאמץ ולשנות וללמוד מיומנויות תקשורות חדשות, כשאפשר פשוט לנזוף?

רגע לפני שאני גולשת למונחים "מקצועיים" אני ממליצה בחום לכל אמא והורה באשר הוא לקרוא את ספרו של סטיבן ר. קאבי שבעת ההרגלים של אנשים יעילים במיוחד (יעילים כאנשים, התרגום של המילה אפקטיבי הוא בעייתי) עדיף בגרסתו האנגלית The 7 habits of Highly Effective People by Stephen R. Covey, ואם אפשר אז הכי טוב זה להשיג את הגרסה המוקלטת הלא מקוצרת שיש בה יותר חומר ממה שיש בספר! (12 שעות ששינו את חיי)

ולגבי התובנה שהבטחתי, למען האמת מדובר בתגלית של מילטון אריקסון וזה עובד נפלא עם ילדים ובכלל משפר את התקשורת שלנו באופן פלאי ממש. אבל אני רוצה להעזר בחגי לניסוח, מקווה להגיע לזה בקרוב (הוא הבטיח לעזור והוא מכיר את החומר יותר טוב ממני)

כן כן, אני מניקה כרגע בעצמי. אני יודעת שעייפים כשיש תינוק קטן. אבל ממתי אומרים "עכשיו אמא צריכה לנוח"? רק לפני התמוטטות עצבים? למה?
כי תחזוקת בעל ?

מיכל, אם התייחסת רק לתגובה האחרונה שלי בדף הזה, אז אני מבינה את הערותייך. מבחינתי זה היה סיכום לכל התהיות שהעליתי לאורך הדף. אצלי יש עכשיו תובנות ברורות יותר, שהן כנראה לא התובנות שלך וזה בסדר גמור. את תמצאי את שלך. שיהיה לך יום נפלא.

רוזמרין, אני לא מצליחה להבין את התגובה שלך.
האם את כועסת עלי? נעלבת?
אם כן, קבלי את התנצלותי. ממש לא התכוונתי. אני מדברת בעיקר על עצמי.
חשבתי שאפשר לראות את זה.
סליחה.

לא, מיכל, ממש לא נעלבתי. התכוונתי לכך ששזרתי בדף הזה את התהיות שלי ויחד עם התגובות של האחרות הצלחתי להסביר לעצמי את מה שנחוץ לי. אם זה לא מתאים לאחרות, זה ממש בסדר מבחינתי. כל אחת תמצא את מה שנכון לה.

אם לקחת את הדוגמה שלך למקום מאד פשטני - מצד אחד חוג ואמא עייפה ולכן הרבה יותר זועמת, רעבה ולכן הרבה יותר קצרת רוח, שפוגעת בבריאותה בגלל זה, באיכות חייה בהווה ואולי באורך ימיה, או מצד שני לוותר על ההעשרה ולקבל שלווה ורוגע על כל הבא איתם.
אוי, ממי, את כל כך לא בסרט הזה D-:
אני אסביר את הדוגמא, שאמהות לקטנטנים יבינו אותי:
בשלוש וארבעים אחה"צ יצאנו במכונית והבאתי את הילדה לחוג.
נגיד, הילד ואני חזרנו הביתה.
הילדה בחוגים מארבע עד שבע (לסבר את האוזן: תזמורת, סולפז' ומקהלה, כלומר שלוש פעילויות).
השעה שש וחצי והאיש עוד לא בבית.
תוך עשר דקות מקסימום צריך לצאת כדי להחזיר את הילדה מהקונסרבטוריון, שנמצא במרחק עשרים דקות נסיעה במכונית (במקרה הטוב, אם יש גל ירוק ושום פקק בלתי צפוי), במרחק ארבעים דקות רכיבה על אופניים, במרחק שעה וחצי ברגל אם סופרים את הרגליים הקטנות, ובמרחק שני אוטובוסים והרבה הליכה ברגל באיזורים שהילדה לא מכירה (ובכל מקרה, עם כל הכבוד, לא מקובל עלי שילדה בת עשר תסתובב לבד בחושך, כך שאם לא איכפת לכם אני מבטלת את האופצייה "שהילדה תחזור לבד הביתה").
השעה שש וחצי, אני עייפה עכשיו, רוצה רק לנוח, אין לי כוח לצאת לשום מקום.
אין בעל, אין אף אחד שיכול לקחת את הילדה.
עכשיו - בואי נחזור למקום הפשטני שלך?

אני אמורה להשאיר את הילדה שם, רק מפני שאני באפיסת כוחות?

האם אני אמורה להמנע מלהביא אותה לקונסרבטוריון בשלוש וחצי, כי בשבע אני אהיה גמורה מדי להחזיר אותה?

דוגמא שניה:
(רגע, הולכת למחוק את רוב מה שכתבתי). תקציר:
יום ראשון - בבוקר מפגש חינוך ביתי. זה מפגש שאני חותכת, אם אני יודעת שאפילו לצהריים אני לא אגיע בחתיכה אחת.
הילדים מפסידים? בטח מפסידים.
הם חיכו כמה ימים להיפגש עם החברים בחינוך הביתי, ואני אמרתי היום לא נלך, אני עייפה מדי )-:

אוכלים צהריים. מי מכין? נו, מי שהכינה גם את ארוחת הבוקר.

השעה כבר רבע לארבע, הילדה יורדת במהירות לשחרר את האופניים עד שאני יורדת, קטן על הכסא מאחורי, התיקים לסלסילות, יאללה מהר מהר לחוג של הבן. פורקים את הבן בחוג שלו (לצערי הקונסרבטוריון בשיפוצים ודווקא את החוג של הבן השאירו באתר סמוך, בזמן שכל יתר הקונסרבטוריון עבר רחוק), אני ממשיכה עם הילדה באופניים לקונסרבטוריון, מרחק של עשרים דקות רכיבה באופניים הקטנים שלה. מגיעות, היא קושרת את שלה, רצה לשיעור חליל, אני עושה אחורה פנה וחוזרת אל הבן (עשר דקות רכיבה באופניים שלי, הרוב בירידה). מגיעה כמה דקות לפני סוף השיעור שלו, הוא יוצא, קושרת אותו באופניים וחוזרת איתו לקונסרבטוריון של הילדה. הדרך לשם רובה בעלייה. עד חמש וחצי אנחנו מגיעים.
הילדה יוצאת משיעור החליל, מחכים איתה קצת לשיעור תיאוריה. נכנסת לשיעור תיאוריה. אני יכולה לנסות לנוח (להתפרק לגורמים, יותר נכון) אבל הילד משתעמם מאוד לחכות לאחותו שם, אז הוא בדרך כלל מוצא סיבות להעסיק אותי (רעב, צמא, פיפי, סיפור).
נגמר שיעור התיאוריה.
השעה רבע לשבע.
אני ה-ר-ו-ג-ה.
יש לנו עוד רכיבה של 40-45 דקות הביתה, כולל עלייה קשה וארוכה.
והאמת?
גם כשהקונסרבטוריון היה לפני שיפוץ, וכל שלושת החוגים היו באותו בניין, ואפילו באנו באוטו ואפילו מצאתי חנייה בול לפני דלת הכניסה - גם אז, בשעה רבע לשבע, הייתי ה-ר-ו-ג-ה.
וכשרשמתי אותו לחוג, זה היה מפני שממילא היינו שם (הילדה ביקשה לא להישאר לבד שם), אז שגם הוא ייהנה קצת במקום הזה, על חשבון חלק משעות ההמתנה. לא ידעתי שהם הולכים לעבור, ולפצל לי שני ילדים לשני מקומות באותה שעה... (לא נורא, זה נגמר בסוף החודש ובשנה הבאה שוב כולם באותו מקום). אז מה? אז הייתי צריכה לבטל לו את החוג האהוב בפסח רק מפני שגיליתי שזה יחייב אותי לריצה המטורפת הזאת ממקום למקום?
והילדה? אני אגלה לך בסוד, שבגלל שהייתי יותר מדי מותשת בשנים קודמות, היא בעצם הפסידה כמה שנים של מוסיקה. היא מבקשת כבר שנים. ויש לה כישרון. ולפעמים ממש נצבט לי הלב שרשמתי אותה רק באמצע השנה שעברה.
האם באמת יש לי "בחירה" להגיד לילדה: תשמעי, אני עייפה מדי, היום את לא הולכת לחוג?
זאת ילדה בת עשר. היא רצינית. היא בתזמורת, היא במקהלה, יש לה אחריות להגיע לחזרות.
זה לא חוג ג'ימבורי לבני שנתיים, שאמא יכול ה"לוותר על ההעשרה" כי היום אין לה כוח.

והנקודה האחרונה: אם אני עייפה מדי, ומורידה ממני אחת מהתחייבויותי כאמא, אז מישהו אחר צריך לעשות את זה.
מישהו אחר, שגם לו יש צרכים, ומרגיש שה"חופש" שאני אקח לי הוא על חשבונו.
אז זה לא כזה פשוט. אין פה רוגע לאף אחד.
לא תמיד הגברים שלנו מבינים "מה עשיתי כל היום".
אני רק טיפלתי בילדים כל היום, הכנתי ארוחת בוקר, רחצתי כלים, הכנתי אוכל לסיור הלימודי, הלכתי איתם ברגל לסיור הלימודי, הכנתי צהריים, כיבסתי-תליתי-הורדתי-קיפלתי-שמתי במקום, סידרתי-סירקתי-דאגתי-תיאמתי, בשבע בערב אני הרוגה.
אז מה ש-מיכל שץ כתבה, תחזוקת בעל, זה מזכיר שיש כל מיני סוגים של תשלומים במערכת משפחתית, ולפעמים, כשאת אשה נשואה, לוותר בקטע של העייפות או האוכל הם התשלומים הזולים יותר.

איפה החיים שלי, ואיפה
מצד שני לוותר על ההעשרה ולקבל שלווה ורוגע

בשמת - אהבתי! וכמובן -

יש לי שתי תגובות, לגמרי לגמרי לא קשורות.

הראשונה היא שלא כל המקרים של
לא מרשים לעצמנו לנוח כשאנחנו עייפים? לא מרשים לעצמנו לאכול כשאנחנו רעבים?
הם מהסוג שתארת. יש מספיק מקרים שבהם אנחנו אומרות לעצמנו "איך נשב עכשיו לאכול כשהכיור מלא כלים?" ואז נזכרות שהמכונה מלאה בכביסה רטובה, ואז רק מסדרות קצת את העיתונים ואז כבר צריך לקחת את הילדים לחוג ואנחנו מתמוטטות. וזה עוד יותר נכון על שינה. וזה הכי נכון למי שגדלה (אני, אני, אבל אולי גם את?) עם אמא שחוזרת מהעבודה ואומרת: "כל היום לא אכלתי. אפילו זמן ללכת לשירותים לא היה לי" וכמה שהיא כאילו מתלוננת את בעצם מבינה שככה צריך, ושהנטיה הטבעית שלך להעמיד את הרעב והעייפות והפיפי שלך במקום ראשון היא עצלנות ופינוק לשמו.

והתגובה השניה שלי היא לגבי
מישהו אחר, שגם לו יש צרכים, ומרגיש שה"חופש" שאני אקח לי הוא על חשבונו.
אני חושבת שאם הייתי מאבדת פתאום את היכולת (והנטיה...) לדמיין מה אנשים אחרים חושבים ו/או מרגישים הייתי הופכת לאדם הרבה יותר חיובי ומאיר פנים. יש לי עמודים לכתוב על הנושא הזה, אבל בהזדמנות אחרת.

א.ב. - [-:

בשמת, יכולתי לחסוך לך את כל התיאור המפרך הזה, אין צורך להסביר לי אותו רק בגלל שאין לי מתבגרים או ילדים גדולים יותר, חליק.
אני אפילו לא מדברת על לוותר על כל ההעשרה הזאת, אפשר לוותר על אחד מן השלושה. אפשר לקחת מורה פרטית פעם אחת הביתה לשניהם (יקר? ותרי על אייפק אחד. נו, לא באמת, רק שתראי שיש לך הרבה יותר גמישות ממה שאת מתארת ואת שוב ושוב בוחרת לשים את צרכייך הגופניים הכי בסיסיים במקום האחרון.)

וגם מה שעוברת אמרה על עצלנות ופינוק לשמו

אני חושבת שאם הייתי מאבדת פתאום את היכולת (והנטיה...) לדמיין מה אנשים אחרים חושבים ו/או מרגישים הייתי הופכת לאדם הרבה יותר חיובי ומאיר פנים
חכי חכי, תיכף אמחק הכל.
חוץ מזה, זה היה דבר חיובי מאוד שדמיינתי מה הפרצוף שלו אמר כשהוא אמר בטון קורבני, "אני אלך לקחת אותה"...
כי בדרך כלל אני רק נעשית תגובתית, וזה דבר מאוד לא חיובי.
הודות לצורך לנסח עבור הדף הזה, נאלצתי לנסח את מה שקלטתי ולא אמרתי לעצמי.
הודות לזה שניסחתי, בחרתי לא לקחת את זה לריאות והשלמתי עם העובדה שלקחתי לעצמי את הזכות לנוח.
הודות לזה שבחרתי לא לקחת לריאות, שידרתי משהו אחר.
והוא חזר במצב רוח טוב. (-:

אני אפילו לא מדברת על לוותר על כל ההעשרה הזאת, אפשר לוותר על אחד מן השלושה. אפשר לקחת מורה פרטית פעם אחת הביתה לשניהם
לשם מה? ניצן יקירתי, מה מורה פרטית? הם לא צריכים מורה פרטית. יש להם בילט אין.
דווקא חיי חברה הם כן צריכים.
והקונסרבטוריון של הילדה, זאת לא העשרה. את ממש לא מבינה. זאת לא העשרה. זה לא משחק. זה בית הספר שלה. נוסף לחינוך הביתי.
תשמעי, את ממש לא מבינה! בשביל לטפל בצרכים הכי בסיסיים שלי, אני צריכה להחזיק את הילדים בבית כל היום. את תופסת? כי לי אין כוח לצאת. את מבינה? וככה הם היו שנים. לא הלכתי אפילו למפגשי חינוך ביתי כי לא היה לי כוח.
את פשוט לא מבינה על איזה רמות אנרגיה מדובר.
ואת לא מבינה כשאני אומרת לך שיש גם צרכים בסיסיים של ילדים. שאני לא יכולה למנוע מהם את הפיתוח של הכישורים שלהם רק מפני שאנחנו לא חיים במרחק מהקונסרבטוריון שילדה בגילה יכולה ללכת לבד. שאני לא יכולה לבודד אותם בבית כי לי אין כוח לצאת. ואני לא מדברת על שעות מאוחרות נורא, אני מדברת על שעות היום.
כשאת כותבת "העשרה" אז אני מבינה שאת מתייחסת לזה כאל אקסטרה.
כאילו הילדה רוצה "לשחק בלנגן בתזמורת".
לא זו לא אקסטרה. זה לא משחק. זאת העבודה שלה, בגילה. והמגורים, העבודה והעיר בנויים היום ככה שהיא תלויה בנו כדי להגיע לשם.
כשאת כותבת "מורה פרטית", אז אני מבינה שאת חושבת שמה שהיא עושה אפשר לעשות אותו הדבר לבד בבית.
אבל הם בחינוך ביתי! הם פי אלף יותר "לבד בבית" מילדים אחרים!
כשאת כותבת "אפשר לוותר על אחד מן השלושה" את לא מבינה כמה שנים היא ויתרה, וכמה זה לא הוגן כלפיה. וכמה זה לא מה שיציל אותי.
החוג האחד הבודד של הילד, שבגיל חמש הולך לראשונה בחייו לחוג? וכל כך נהנה, וכל כך פורח, מהחוג והפעילות והלימוד והאינטראקציה החברתית, וכל כך מצפה לחוג שלו כל השבוע?
החוגים של הילדה שממילא כולם באותו המקום, אז מה זה משנה אחד או שלושה? להיפך, אני גם משלמת אותו סכום, אז לפחות שבאותו כסף היא תקבל ארבעה חמישה דברים ולא אחד בלבד! (הסכום הוא גלובאלי, משלמים על לימוד כלי. המקהלה, התיאוריה, התזמורת, הסולפז' - הכל כלול).
כשאת כותבת "ותרי על אייפק אחד" אז אני מבינה שאת חושבת שזו שאלה של כסף.
לא, זו שאלה של כוח אדם.
אמא יש רק אחת. ומפרנס גם כן יש רק אחד. ואין עצמאות לילדים.

שוב צינזרתי. אבל בגדול: אין עצמאות לילדים. הילדה לא יכולה ללכת לבד למוסיקה שלה. הילד בטח שלא יכול ללכת לבד לחוג שלו. ויש לו חברה בחולון. אנחנו לא מבקרים אותם כי לי, אין כוח לנסוע!

ואם אני לא אוכלת בזמן, זה כי אני לא תיכננתי נכון את הזמן שלי ואת הפעילויות שלי...
אבל לעניין ההתרוצצות והתשישות - לפתור גם את זה על הגב של הילדים?

יש דרכים אחרות.
למשל, לסגור את המחשב עכשיו ומייד וללכת לישון...

בשמת! לכי לישון!!

השתתפתי היום בשיעור איגרת הרמבן לבנו
ציטוטים בנושא הכעס
"תתנהג תמיד לדבר כל דבריך בנחת לכל אדם ובכל עת, ובזה תנצל מן הכעס, שהיא מידה רעה להחטיא בני אדם,...."
"הסר כעס מלבך "...
"וכאשר תנצל מן הכעס תעלה על לבך מדת הענווה"
מדובר שם על הכעס ומי שמתגבר על הכעס יכול הגיע לדרגת ענווה.
הדיון שינה לי חלק מתפיסת עולם כשהחלה מנקודה שכעס הוא דבר טבעי, עד תובנה שכעס זה בעצם מין אובדן שליטה כי הדברים לא כראות עיני, ברגע שאני לא אהיה במרכז, ההתיחסות תשתנה ואז הכעס בעצם לא יהיה, ברגע שאדע להמנע מהכעס לא ב"כאילו" אלא על באמת זה מביא אותי לשלב אחד קדימה.
הרבה עבודה יש להפטר מהכעס או להפטר מהגורמים לכעס.

יתר על כן, אני לא מצליחה לדמיין סובלימציה בטבע...
אני כן - אחד הזכרים רוצה להזדווג עם אחת הנקבות, אבל זכר האלפא לא מאפשר לו.
הזכר הולך לפינה, בלתי מרוצה, ומציג התנהגות מתוסכלת, או אגרסיבית.

להחזיר את הילדה מהקונסרבטוריון, שנמצא במרחק עשרים דקות נסיעה במכונית (במקרה הטוב, אם יש גל ירוק ושום פקק בלתי צפוי), במרחק ארבעים דקות רכיבה על אופניים, במרחק שעה וחצי ברגל אם סופרים את הרגליים הקטנות, ובמרחק שני אוטובוסים והרבה הליכה ברגל באיזורים שהילדה לא מכירה (ובכל מקרה, עם כל הכבוד, לא מקובל עלי שילדה בת עשר תסתובב לבד בחושך, כך שאם לא איכפת לכם אני מבטלת את האופצייה "שהילדה תחזור לבד הביתה").
נשמע קשה. מה עם לעשות carpool עם אחד מההורים האחרים, אם יש בסביבה?
או לתת לה 25 שקל למונית (פעם בשבוע), שאותה היא תזמין בטלפון רק מתחנת מוניות מוכרת?

מה עם לעשות carpool עם אחד מההורים האחרים, אם יש בסביבה?
אין בסביבה. הם מאזורים אחרים.

או לתת לה 25 שקל למונית (פעם בשבוע), שאותה היא תזמין בטלפון רק מתחנת מוניות מוכרת?
היא לא רוצה לנסוע במונית לבד, והאמת, גם לי לא נראה. "תחנה מוכרת" לא מבטיח כלום.

אבל שוב, הפיתרון לא יימצא על הגב של הילדה (-:
זה לחפש את המטבע מתחת לפנס.

בכל אופן, תיכף אלך לערוך ולמחוק .

מתאר במדויק את מה שהיה אצלנו - כולל נוזלים באוזניים וירידה בשמיעה שהתרפאה מעצמה. מה שכן, הרופאים אמרו לי את זה כבר אז - שאם אין פגיעה ברכישת הדיבור והסיבה היחידה לירידה בשמיעה היא נוזלים באוזניים בהקשר של אדנואידים מוגדלים, אז פשוט מחכים וזה עובר לבד.
בעצם הסיבה היחידה שאני לאוקחת את הילדים (ואת עצמי) לרופאים זה כדי לדעת אם אפשר להזניח עד שהבעיה תעלם או לא.....

בשמת, אני מבקשת שלא תמחקי יותר מדי. בעיני הדוגמאות האלה חשובות יותר מהשיחה התיאורטית שהתקיימה לפני כן.

בעקבות הדף הזה ובעקבות קורס אדלר שאני עושה הבנתי כמה דברים:
אני כועסת יותר מדי. לא טוב לי עם זה.
אני כועסת כי אני עצבנית. אני כועסת כי אני מתוסכלת. אני מתוסכלת כי פתאום הבנתי שאני אמא לשלוש בנות (כן, ממש כך), וזה מגביל אותי. להיות אמא לילדים קטנים זה תפקיד. תפקיד לא משהו. תפקיד לא זוהר. התפקיד שלי במשפחה כולל עוד כל מני דברים שהם לא הכי כייפיים, לא הכי מהנים, ולא כל כך בא לי לעשות אותם (סתם לדוגמה, לנגב פיפי מהרצפה 20 פעמים ביום). אני מתוסכלת מזה שיש לי תפקיד שאני בעצם לא ממש רוצה אותו, שלא ראיתי את כל מה שהוא כולל כשהתחלתי עם זה. כלומר, לא הבנתי מראש, שלהיות אמא זה כולל גם להיות האחראית הבלעדית על הבית ועל הילדים (כי אחד מבני הזוג עובד בחוץ ומביא פרנסה, ואחד מבני הזוג עובד בכל מה שקשור לתפעול הבית והמשפחה).
אחרי כך וכך שנים שאני אמא, מיציתי את ה-"לא לעשות כלום עם עצמי", ואני רוצה לעשות דברים אחרים, להתקדם, להתפתח. אני מעמיסה על עצמי יותר מדי דברים, כי אני מנסה גם להתפתח מקצועית, גם להיות אמא וגם לדאוג לכך שהבית ייראה סביר. התוצאה היא לחץ לחץ שאני מביאה על עצמי בניסיון לברוח מהתפקיד שלי. אבל זה לא אפשרי. הילדות עדיין קטנות מדי!
אם אני לא רוצה לצעוק על הילדות ולכעוס, אם אני לא רוצה שהילדות שלי יגדלו בבית בו אמא כועסת ועצבנית, אם אני לא רוצה שזכרונות הילדות שלהם יהיו אני בג'ננה, אני צריכה לעשות שינוי בחיים שלי.
כי כבר ברור שהכעס הוא לא אובייקטיבי, שהרי הסכמנו שבאותו מצב, התגובה שלי תהיה שונה, בהתאם למצב הרוח שלי. אז אני חייבת את זה לבנות שלי, לשנות את מצב הרוח שלי, כדי שאוכל להיות יותר רגועה, וכפועל יוצא מזה, פחות כועסת.
השינוי הזה הוא להבין שאין מה לעשות, אני אמא, וההתפתחות שלי תצטרך לחכות (כי אני לא מסוגלת לעשות הכל יחד, אולי אחרות כן).

טוב, מאז שהבנתי את כל זה, לפני שבוע, הורדתי מעצמי לחץ (שהיה קיים בעיקר בראש לי). הבנתי שעכשיו זה לא זמן מתאים להתפתחות מקצועית. שאני צריכה לקבל את המציאות שמגבילה אותי, ולהמתין שהילדים יגדלו קצת. שזה בסדר להיות רק עקרת בית. או לפחות שזה בסדר לתקופה מסוימת. (האמת, זה ממש לא בסדר מבחינתי כרגע, אבל זה המצב, ואי אפשר לשנות אותו!)

ו- הפלא ופלא - חזרתי להיות בנאדם יותר רגוע. והרבה פחות כועס.

_הזכר הולך לפינה, בלתי מרוצה, ומציג התנהגות מתוסכלת, או אגרסיבית.
???? אפשר הסבר?_
מה לא מובן? ההתנהגות האגרסיבית היא סובלימציה לצורך המיני שלו שדוכא.

אגב,
כשהייתי "אמא בחינוך בייתי" לא הייתה לי הבעיה הזאת. התפקיד שלי היה להיות אמא-מחנכת, וזה היה בסדר לא להרוויח כסף, לא לתחזק את הבית בצורה מושלמת, ועוד כל מני. ובאמת הייתי רגועה יותר, כי גם לא ניסיתי לעשות עוד דברים בזמן שהייתי עם הילדים (אופס, בעיקר הייתה לי ילדה אחת, אז אולי בגלל זה הייתי יותר רגועה D-:)
רק אחרי שהתחלתי לשלוח את הילדים שלי לגן, התעוררה לי הבעיה הזאת: "טוב, הילדים שלי במסגרת. מה מצדיק את זה שאני בבית ולא עובדת?"

טוב, אני מבינה שהבעיות שלי לא רלוונטיות לכולן, אבל המסר העיקרי הוא לשנות את מה שאפשר לשנות, כדי שאני אהיה בפחות לחץ ומתח, שמעוררים תגובות של כעס.

שליחה על ידי רותם* » 12 יוני 2008, 13:00

המסר העיקרי הוא לשנות את מה שאפשר לשנות, כדי שאני אהיה בפחות לחץ ומתח, שמעוררים תגובות של כעס.

המסר העיקרי הוא לשנות את מה שאפשר לשנות, כדי שאני אהיה בפחות לחץ ומתח, שמעוררים תגובות של כעס.
בדיוק!

עוברת, ערכתי את שלי. אולי תרצי לערוך קצת את שלך בעקבותיו?
לא גמרתי לערוך.
יאללה, להת', שוב לקונסרבטוריון באופניים (-: ולפני זה לרחוץ כלים (-: בנחת ובחיוך D-:

_או לתת לה 25 שקל למונית (פעם בשבוע), שאותה היא תזמין בטלפון רק מתחנת מוניות מוכרת?
היא לא רוצה לנסוע במונית לבד, והאמת, גם לי לא נראה. "תחנה מוכרת" לא מבטיח כלום._
בת גילה נסעה במונית עם נהג שאני הכרתי ובפעמים הראשונות אני 'שמתי' אותה במונית.
היא היתה אז בת 7 וזה עבר בשלום ואפילו מצויין. צריך רק לעבור את המכשול של נהג שמכירים. אולי בישוב קטן זה יותר קל, אני לא יודעת.
אבל אני חושבת שיש חרדות שאפשר לשחרר

מישהו אחר, שגם לו יש צרכים, ומרגיש שה"חופש" שאני אקח לי הוא על חשבונו.
אולי את באמת צריכה להפסיק לחשוב במקומו?
אולי אם את תהיי במקום שבו את שלמה עם ה"חופש" שלך - הוא ירגיש עם זה הרבה יותר טוב?
בת'כלס, יש לך כבר ניסיון אחד שמוכיח לך שאני צודקת (דיברת עליו פה)
עכשיו את רק צריכה לשחרר את המקום הזה שהוא שלך, ולהפסיק להאשים אותו...

קל להגיד...

לפני כמה ימים חברה ישבה אצלנו בחצר בשבת, כולם סביבנו משתכשכים ונהנים. שאלתי אותה "להביא לך כסא לרגליים?" (כי רציתי שמנוחתה תהיה מושלמת) והיא ענתה "לא, אני לא רוצה שהאיש שלי יחשוב שאני נחה יותר מדי."

אתמול, האיש התיישב בערב על כורסה עם אזניות והאזין לרדיו, אחרי שהוא אמר שהוא יכין ארוחת ערב ויסדר את המטבח. הוא עצם עיניים, זרק את הראש לאחור, ונח.

ואני ישבתי מולו ובמקום לנג'ס שאני רעבה, ושהוא הבטיח, ושבלה בלה.. וכמה זה לא בסדר.. וכמה שאני עייפה, ושעשיתי היום ככה וככה...
שיננתי לי בראש "סמכי עליו שהוא זקוק למנוחה הזאת, ולניתוק הזה. סמכי עליו. סמכי עליו... הוא זקוק למנוחה."

מקווה שנסמוך יותר, לתת זה לזה את האפשרות למנוחה ואת האמונה שאנחנו זקוקים לה באמת, ולא סתם מתעצלים על חשבון הצד השני...
@

אולי אם את תהיי במקום שבו את שלמה עם ה"חופש" שלך - הוא ירגיש עם זה הרבה יותר טוב?
אני שלמה לגמרי. תני לו קצת זמן, האיש שלי מוכיח את עצמו. אני אמנם נשואה לגבר האידיאלי, אבל אי אפשר שהוא יהיה גם מושלם נוסף לכל! זה לא אנושי (-: תנו לו להשתגע קצת מהיורוליג. ואני מבקשת, קצת קרדיט! הוא הפסיד שני גולים עכשיו מפני שהיה עסוק בהכנת ארוחת הערב...
(האם כעס רלבנטי בגידול רעיות? הוא כעס, ואז אני הזכרתי שאני טיפלתי בכביסה, ותיכף אטפל בהשכבת הילדים. אבל אם צריך להכין אוכל, אז אין סיכוי שיהיה לי כוח לזה... ).

הוא הפסיד שני גולים עכשיו מפני שהיה עסוק בהכנת ארוחת הערב...
תגידי, אין לכם מכשיר הקלטה בבית?
תבטיחי לו שלא תגלי לו את התוצאה!

הטלביזיה היתה פתוחה והוא עבר בינה לבין המטבח, כל הזמן צפה, ודווקא בשנייה שהיה גול - קפץ רגע למטבח לעשות משהו, וככה הפסיד... (-: אבל כשבאמת איכפת לו מהמשחק, הוא גם מקליט (-:

קראתי שוב את הכותרת לדף ופתאום עלה בדעתי:
האם כעס על בני הזוג רלבנטי בגידול ילדים?
כן. הוא רלבנטי ביותר...
ברוב הפעמים שהוצאתי כעס על הילדים, הכעס היה בפועל על בן הזוג, לא על הילדים.
האם נבון לכעוס על בן הזוג?
מה פתאום. אפשר היה לפתור את הכל טוב יותר אילו הייתי חכמה.
ואני באמת משתפרת, ולכן אני פחות כועסת.

מה פתאום. אפשר היה לפתור את הכל טוב יותר אילו הייתי חכמה.
ולמה לא "אפשר היה לפתור את הכל טוב יותר אם הוא היה חכם"?
לא מדברת עלייך כמובן אלא עלי (ועליו)... כלומר כל אחת ובן הזוג שלה והכעסים שלה, אבל הציפייה שלנו מעצמנו להיות חכמות יותר ולפתור הכל - הציפייה הזאת איכשהו כמעט תמיד נשארת (ואני עוד לא פגשתי בגבר שציפה מעצמו להיות חכם ולפתור טוב יותר וגו'. את הבעיות שלו כן, לפעמים; את הבעיות המכעיסות שלנו - לא).

ברוב הפעמים שהוצאתי כעס על הילדים, הכעס היה בפועל על בן הזוג, לא על הילדים.
בשמת
כשהכנתי את הסדנא על הכעס, כתבתי את דף התקציר ובתוכו היה המשפט:
האם לפעמים כשאנו כועסים על הילד (או אפילו מתאפקים, אבל מרגישים כעס) זה בעצם כעס על משהו אחר לגמרי? על מישהו אחר ?
וממש התכוונתי למה שכתבת פה. אני זוכרת כל כך הרבה פעמים שזה קרה לי. שזיהיתי שהכעס שיוצא ממני ומופנה לילדי, הוא בעצם כעס על בן הזוג, שלא רואה שקשה לי...שלא משתף פעולה....
ואיך שהוא דיברנו פה בעיקר על כעסים "לא רלוונטים" כשהם על משהו אחר, וקצת שכחנו את ה מישהו אחר

ואז באה גלית וכותבת את המשפט הבא, שכל כך מתקשר לכל זה:

ולמה לא "אפשר היה לפתור את הכל טוב יותר אם הוא היה חכם "?
אבל :
למדנו כבר....(כולנו חכמות, כולנו נבונות, כולנו יודעות את כל התורות...) שאנחנו יכולות לשנות רק את עצמנו, ורק אנחנו אחראיות להיות יותר חכמות, (למשל, לשוחח עם הבן זוג על הלחצים שלנו, ולא לצפות שהוא יראה ויבין ויהיה חכם) וכל זה נכתב לא כהטפה ולא בהתנשאות, אלא פשוט להזכיר לעצמי את מה שכל כך קשה, אך בסוף מתגמל, והראיה:
בשמת כותבת:

ואני באמת משתפרת, ולכן אני פחות כועסת.
ואני מסכימה ומזדהה איתך!

ולמה לא "אפשר היה לפתור את הכל טוב יותר אם הוא היה חכם"?
רק מפני שאין לי זכות לדבר עליו.
על עצמי יש לי שליטה. אני יכולה לשנות את עצמי, ללמוד דברים חדשים, להשתפר.
ועוד כמה דברים:

לאשה יש חשיבות גדולה יותר בזוגיות ובמשפחה. 'צטערת. ככה זה. המערכת קמה ונופלת על האשה )-:
מספיק שצד אחד משנה את התנהגותו, והדפוס נשבר. לא משנה מי. כיוון שאני המודעת ואני הכותבת כאן, אז זאת אני. אילו הוא היה המודע והוא היה הכותב, זה היה הוא.

-
ואני עוד לא פגשתי בגבר שציפה מעצמו להיות חכם ולפתור טוב יותר
זה לא מקרה. זה כנראה אחד ההבדלים בין נשים לגברים, ויש לו כנראה בסיס ביולוגי.

הי, כתבנו יחד...

ולמה לא "אפשר היה לפתור את הכל טוב יותר אם הוא היה חכם"?

_ואני עוד לא פגשתי בגבר שציפה מעצמו להיות חכם ולפתור טוב יותר
זה לא מקרה. זה כנראה אחד ההבדלים בין נשים לגברים, ויש לו כנראה בסיס ביולוגי._
אני פגשתי.
כשפגשתי אותו הוא לא היה כזה. אחרי כמעט 17 שנות חיים ועבודה משותפים משהו מהשינוי האישי שלי מחלחל גם אליו והיום הוא בהחלט מצפה מעצמו להיות חכם ולפתור יותר טוב וכו'.
ההשקעה משתלמת. (בו ובזוגיות)
מעבר לכך שצד אחד משנה את התנהגותו, והדפוס נשבר
אחרי שהדפוס נשבר גם הצד שלא יזם את שינוי ההתנהגות יעבור שינוי, אולי הוא יהיה יותר הדרגתי ויותר איטי, אבל אם הצד היוזם מצליח להתמיד, השינוי קורה לכל הגורמים במערכת (לפעמים ההורים משתנים והילדים בעקבותיהם לפעמים הילדים ואחריהם ההורים ולפעמים אחת מבני הזוג ואחריה השני).

בעקבות הדברים של טרה חשבתי הרבה
במידה מסויימת אני מרגישה - חושבת שאנחנו כועסות בצדק.
זו מחשבה לא סגורה עד הסוף אבל אנסה להסביר עצמי
אנחנו (= נשים מודרניות, משכילות, בעולם המערבי)
נדרשות להצליח מאוד בהמוני תחומים ויש עלינו עומס לגמרי לא סביר

להיות אשת איש (שמחה עליזה סקסית אוהבת)
להיות אשת קריירה (רגע רגע אל תקפצו)

3 ו/ או להיות אמא מצויינת

לדאוג לבית שלנו
להגשים את עצמנו באיזה שהוא אופן
לקיים חיי חברה ומשפחה מורחבת

לטעמי בין קריירה (לא עבודה אלא קרירה) ואמהות יש סתירה built in משום שבשתיהן נדרשת השקעה אדירה של זמן ואנרגיות נפשיות מוחיות וכו'.
כך או כך יש מסרים חזקים שעלינו להצליח בשני התחומים מי ש"מוותרת" על קריירה לטובת אמהות מקבלת נזיפות והטפות על "הביזבוז של עצמה (וכבר דובר על כך רבות באתר) אבל גם מי שבוחרת קרירה מקבלת "על הראש" לא מעט - על שהיא מזניחה את הילדים ושהיא אמא לא טובה מספיק (ודי לקרוא כל כתבה על אשת קרירה עם השאלה מי טיפל בילדים - שאלה שלא מופנית לגברים) כלומר עלינו להצליח גם וגם ואם ויתרנו על האחד מייד יש כוחות שמסבירים לנו שאנחנו לא מספיק טובות.

אמהות (לקטנים בכל אופן) היא מאוד .. תובענית,
במיוחד למי שמחזיקה בעמדות "באופניות" וכן להסתובב בחוגים "שלנו" מגדיר מהיא האמא הטובה : מניקה, מנשא, שינה משותפת, מטפלת בעצמה בילדים, נשארת איתם הרבה בבית אם אפשר חנ"ב בכלל עדיף, וכו')
(כמובן שבמליה אחר שבו מה שחשוב זה לעשות קריירה אז את אף פעם לא יכולה להשקיע כמו עמיתיק בעלי הפין שהרי הדרישה להשקעה מקצועית לא באה עם פטור מחובות הבית)

ועוד יש המסר של "טבל את חייבת לדאוג לעצמך, אחרת לא יהיה לך מאיפה לתת... (שימו לב גם עד כמה האמירה הזו מפנימה את התפיסה של האם ככלי - מלאי עצמך כדי לתת לא כי את זכאית לזה בזכות היותך אדם.

עבור רבות "לדאוג לעצמי" פשוט עוד משימה ועוד מקור לתחושת כישלון [ כי כמובן ש"היא" מצליחה גם גם גם גם וגם ]
וככה יש לנו 6 תחומים שכל אחד מהם מייצר מספיק משימות בשביל 10 אנשים

בקריאה ראשונה התחברתי : המסר העיקרי הוא לשנות את מה שאפשר לשנות, כדי שאני אהיה בפחות לחץ ומתח, שמעוררים תגובות של כעס. בקריאה שניה אני תוהה הרי אפשר לשנות כל כך מעט!

כסוציולוגית מעניין אותי אם אמהות בחברות יותר קהילתיות - מסורתיות כועסות פחות (פחות קונפליקט תפקידים)

הרבה פעמים אנחנו מדברות פה על שינוי התפיסה של המציאות - שני את האופן שבו את תופסת את החובות הללו ותרגישי אחרת אורנה ובשמת מדברות על כך בהרבה דפים. תמיד נטיתי להסכים ואילו היום תהיתי אם זה לא בעצם אימוץ של "תודעה כוזבת" הרי המציאות היא "לא הוגנת" אולי עדיף לשנות אותה ולא את האופן בו תופסים אותה.

עדיין זקוק לחידוד אבל נראה לי ברור ככיוון מחשבה

לגבי עצמי אני רואה שיש איזה תחושת מחנק מאז השני נולד אני פשוט רוצה יותר זמן לעצמי, ואין.
הילדים מטבע הדברים רוצים הרבה אמא (קטנים עדיין)
הבית תובע את שלו
גם הפרנסה (וכן אני יודעת שיכלתי לבחור לא להתפרנס כרגע אבל לא זו הבחירה שלי)
הזוגיות זקוקה לפחות לתחזוקה בסיסית - ההורות אמנם דוחקת אותה כרגע בסדרי עדיפות אבל לא בא לגלות עוד שלוש / שלושים שנה שחייתי לצד אבא של ילדי שהוא לא החבר שלי. אז משהו מינימלי הישרדותי לכל הפחות נדרש גם פה.
ואז נשארת "אני" אתם יודעים מה שאני עושה בלי שהוא יהיה חובה
העניין הוא ש"אני" תמיד בא על חשבון שינה (לפגוש חברות, לצייר, לקרוא ספר, לכתוב בבאופן )
מאחר וכך, המחיר הוא נטיה מוגברת לעצבים למחרת
כלומר על "לדאוג לעצמי" יש מחיר לא נעים של עייפות (וכעס)

על התפתחות מקצועית ותור ויתרתי (טוב האמת עוד לפני שהיו לי ילדים, אני כמו החרדיות - רואה בעבודה פרנסה לא ייעוד)
אבל על התפתחות במקומות אחרים לא ויתרתי ועל הרצונות שלי ועל שיהיה לי קצת זמן לעצמי,

למה זה רלוונטי לכעס? כי זיהיתי שהמחנק הזה גורם לי כעס - מין כעס שנמצא שם מחכה למשהו שידליק אותו
ואז יש הרבה התפרצויות כשהם עוברים את הגבול ורוצים ולי אין מאיפה לתת עוד

הרבה פעמים אנחנו מדברות פה על שינוי התפיסה של המציאות - שני את האופן שבו את תופסת את החובות הללו ותרגישי אחרת אורנה ובשמת מדברות על כך בהרבה דפים. תמיד נטיתי להסכים ואילו היום תהיתי אם זה לא בעצם אימוץ של "תודעה כוזבת" הרי המציאות היא "לא הוגנת" אולי עדיף לשנות אותה ולא את האופן בו תופסים אותה.

מודה שלא קראתי את כל הדף ובכל זאת מעיזה להתייחס -

השאלה הגדולה בעיני היא האם הכעס באמת עוזר בשינוי המציאות.
אני מצאתי שבשבילי הכעס אינו עוזר ותומך בשינוי אלא דוקא בקיבוע של אמונות, דעות, מחשבות, הרגשות.

אני חושבת שכעס הוא לא הטריגר היחיד לפעולה (אם מדובר בשינוי המציאות) ויודעת, מניסיוני, שהכעס כטריגר מייצר גם הרבה תופעות לוואי לא נעימות בכלל. או במילים אחרות - זו לא הדרך היעילה, הנוחה והנעימה להניע שינוי באורח חיינו או במעגלים רחבים יותר.

אני חושבת שאפשר לראות מה קורה לכל המהפכות שמונעות מכעס - לאן הן היגיעו?

ומצד שני, ברור לי שזו דרך מאד מקובלת ומאד נתמכת בעולם שלנו - הכעס.
באופן אישי אני יכולה לספר שהמשפט שאמרתי בסרט (אנשים חופשיים) שהחלטתי לוותר על הכעס, גרר אחריו הרבה תגובות נזעמות.

אז אני באמת שואלת את עצמי האם זה שהכעס הוא תגובה כל כך נפוצה וכל כך נתמכת, באמת מעיד על כך שהיא טובה, יעילה ונחוצה?

"תודעה כוזבת"
מהי תודעה לא כוזבת?
אני מוצאת שלעיתים קרובות התודעה שלנו שנראית לנו כאמת לאמיתה מסתירה מאיתנו מציאות ממש - באופן הכי מציאותי והכי לא פילוסופי. אז מהי תודעה לא כוזבת?
מבחינתי הרבה יותר יעיל לברר איך התודעה הזאת משפיעה עלי, מכיוון שאני מראש חושדת בכל העניין הזה של "תודעה", והרבה פעמים, אם לא תמיד, אני מגלה שברור כזה דוקא מאפשר לי לראות באופן יותר בהיר את המציאות.

אז מה, אני לעולם לא כועסת?
לא. אני כועסת, אבל הרבה הרבה פחות מפעם. והמציאות שלי? משתנה כל הזמן.

אני באמת לא רוצה לצייר איזו אוטופיה. החיים שלי הם חיים ויש בהם מהכל, אבל אני משתדלת לא לקחת אותם כל כך ברצינות, וזה שהילדים שלי גדלו זה מאד עוזר. (למרות שאני מכירה גם הורים לילדים בוגרים שממשיכים לכעוס. מאד!!)

לקרוא מהר את הספר החדש של ליהיא לפיד "אשת חיל"
(הפניה מיועדת בעיקר לנושאת שמה...)

_העניין הוא ש"אני" תמיד בא על חשבון שינה (לפגוש חברות, לצייר, לקרוא ספר, לכתוב בבאופן )
מאחר וכך, המחיר הוא נטיה מוגברת לעצבים למחרת
כלומר על "לדאוג לעצמי" יש מחיר לא נעים של עייפות (וכעס)_
אוי, כל כך נכון.
אני הבנתי ש"לדאוג לעצמי" באמת זה לישון לפני הכל.
אבל הנה עכשיו אני

במקום להתקלח ולישון...

שני את האופן שבו את תופסת את החובות הללו ותרגישי אחרת אורנה ובשמת מדברות על כך בהרבה דפים.
הו, לא לא.
הכל תלוי מה הנושא.
בדפים שעוסקים באירגון החיים או למשל ב פליי ליידי, אני דווקא כותבת הרבה על משהו אחר - איך להוריד מעצמנו המון דברים שאנחנו תופסים אותם כ"חובות" אבל הם בעצם לא חובה.
כל דבר לגופו.
את מה שאפשר לשנות, משנים.
מה שאי אפשר, מקבלים. ומה זה מקבלים? משנים את התפיסה.

_להיות אשת איש (שמחה עליזה סקסית אוהבת)
להיות אשת קריירה (רגע רגע אל תקפצו)
ו/ או להיות אמא מצויינת
לדאוג לבית שלנו
להגשים את עצמנו באיזה שהוא אופן
לקיים חיי חברה ומשפחה מורחבת
לדאוג לעצמנו._
הממ. נכון.
אבל כל זה גם מצופה מהאיש (רגע, מצנזרת):
להיות בעל טוב לאשתו, לפרנס, להיות אבא נהדר, לדאוג לבית, להגשים את עצמו, לקיים חיי חברה ומשפחה, לדאוג לעצמו.
אם הוא רוצה לדאוג לעצמו, אז זה יבוא על חשבון לדאוג לבית או לקיים חיי חברה או להיות בעל טוב או להיות אבא נהדר.
ולהיפך, אם הוא מתאמץ ביום אחד גם לפרנס, גם להיות אוהב כלפי, גם לטפל בילדים, גם לדאוג לבית - כמה זמן בכלל נשאר לו לדאוג לעצמו? זה מייצר תיסכולים.
כולנו באותה קלחת.

כולנו באותה קלחת.
זה מה שנראה לי לא כל כך מדוייק.
בעצם מהתיאורים שלך בשמת עלתה לי תחושת בדידות גדולה.
האם זה חייב להיות ככה? ואני לא מדברת על הבעל שלא יכול לבוא לעזור ואני לא מדברת על עזרה בכסף שלא תמיד היא מתאימה
אלא על איזשהו סוג של שיתוף
אפילו ברמה הכי פשוטה שכמה אמהות מהחוג יתחלקו על ההבאה וההחזרה של הילדים
למה זה לא אפשרי?

הרבה פעמים אנחנו מדברות פה על שינוי התפיסה של המציאות - שני את האופן שבו את תופסת את החובות הללו ותרגישי אחרת אורנה ובשמת מדברות על כך בהרבה דפים. תמיד נטיתי להסכים ואילו היום תהיתי אם זה לא בעצם אימוץ של "תודעה כוזבת" הרי המציאות היא "לא הוגנת" אולי עדיף לשנות אותה ולא את האופן בו תופסם אותה.
אני חושבת שזה הולך יד ביד. ראיתי שאם אני משנה את הדרך שבה אני תופסת/ את המציאות אני מבינה הרבה יותר טוב גם איך לשנות אותה וגם את מה בדיוק אפשר לשנות.
אני מאוד ממליצה לכולן לקרוא את ההבחנות של סטיבן קאבי לגבי הסטת פארדיגמות הוא מסביר את זה הרבה יותר טוב ממני.

לפעמים, אגב, כשעושים את זה המציאות משתנה, באופן "פלאי" כמעט. התהליך הזה מתואר פה ובדפים אחרים לא מעט. מי שרוצה דוגמאות מוזמנת לבקש (אני חייבת לרוץ)
תודה

אבל כל זה גם מצופה מהאיש
לא בדיוק. מבחינה חברתית ההגדרה של "אבא טוב" לעומת "אמא טובה" היא הרבה פחות תובענית. כנ"ל לגבי השאר, חוץ מפרנסה והגשמה עצמית.
אבא שמגיע חצי שעה לפני שילדיו נרדמים ומספר להם סיפור לפני השינה - אם הוא עושה זאת יום-יום או אפילו כמעט יום-יום - נחשב לאבא טוב.
אבא שגם מחליף חיתול מדי פעם - ואפילו מקלח לפעמים - וואוו!! אבא מעולה!
ואם הוא מוריד את הזבל - הוא עוזר בבית
ואם הוא מגיע לפגישה עם ההורים שלו שאת ארגנת ודאגת וסידרת, אז הוא בן טוב...
וכן הלאה וכן הלאה
אני באמת צריכה להזכיר לך את כל זה? את הפערים העצומים בציפיות?

_להיות אשת איש (שמחה עליזה סקסית אוהבת)
להיות אשת קריירה (רגע רגע אל תקפצו)
ו/ או להיות אמא מצויינת
לדאוג לבית שלנו
להגשים את עצמנו באיזה שהוא אופן
לקיים חיי חברה ומשפחה מורחבת
לדאוג לעצמנו_

או.קי.
הכל עניין של סדר עדיפויות. ויותר מכך, לפעמים להתמקד ברשימה הזאת ולהחליט על מה אני מוותרת, משפיע בצורה ישירה על סעיפים אחרים. (אגב, אני חושבת שזה ממש "מה אני מוותרת, כי חלק מהרשימה הזאת, הציפיות הללו, הוא שלי מעצמי, ובכלל לא קשור לסביבה. הרי בדברים אחרים לא אכפת לי מה חושבים עלי, אז מדוע פתאום כן ? הציפיות האלה נובעות מקול פנימי, ולכן אני זו שצריכה ללמוד להעריך את עצמי גם אם אני לא מצליחה לעשות את כל הרשימה הזאת).

נגיד שאני מסתכלת ברשימה ורואה שמה שכרגע הכי מכניס לחץ למערכת הוא הצורך שלי להיות אשת קריירה (זה תופס גם את הקריירה זה רק עסק זעיר ולא רווחי

).
אם אני מוותרת על הסעיף הזה, ההשפעה היא מיידית על שאר הסעיפים, בלי מאמץ מצידי לשפר אותם.
לדוגמה: אני פחות לחוצה, פחות כועסת, יותר נעימה עם הילדים >>> אמא טובה יותר בעיני עצמי, דבר שמשפר את תחושתי לגבי הסעיף "להיות אמא מצויינת".
יש לי יותר זמן >> הבית יותר נקי. יש לי יותר זמן לחיי חברה ומשפחה. יש לי יותר זמן להגשים את עצמי (באופן שאינו קשור לקריירה). יש לי יותר זמן לדאוג לעצמי (יותר זמן ל-4 סעיפים נוספים! זה משפר את התחושה הכללית החיובית שלי לגבי עצמי. מבן אדם שעושה הכל לא על הצד הטוב ביותר, אני הופכת לבן אדם שאולי אין לו קריירה, אבל כל השאר מצויין!)

לא סיימתי.

עכשיו לגבי להיות אשת איש:

אני חושבת, שאחד הדברים שהכי חשובים לי, הוא שבנזוגי יהיה מאושר. גם בגלל שאני אוהבת אותו ואני רוצה שיהיה לו טוב, גם בגלל שאם טוב לו אז טוב לי (אם יש לו מצב רוח מחורבן, ישר גם לי נהיה מצב רוח מחורבן, ואז הילדים סובלים! כן, כן. כשלשנינו מצב רוח מחורבן, אין סבלנות לילדים וכועסים עליהם בלי סיבה), וגם בגלל שאני לא רוצה שהוא יעזוב אותי (כי אני רוצה מערכת יחסים מונוגמית ארוכת טווח- זה מה שטוב לי, וכי יש לפרידה הרבה השלכות נוספות, שישפיעו על כל שאר הסעיפים ברשימה לעיל: יש פחות סיכוי שאני אוכל "לממש את עצמי" כחד הורית, אני אראה את הילדים שלי פחות - כי הם יהיו אצלו חצי מהזמן. אני אהיה בהרבה יותר לחץ - כי אצטרך להתפרנס, אם הייתי בחינוך בייתי, אז רוב הסיכויים שגם כאן הייתי צריכה להתפשר, וכן הלאה. יש גם צדדים חיוביים בחדהוריות, אבל פחות).
בקיצור, יש לי אינטרס שלבנזוגי יהיה טוב.
דוגמה קטנה: לא יודעת איך זה אצל אחרים, אבל אצלינו מה שעושה לו טוב זה בית נקי. והאמת, זה עושה לכולם הרגשה טובה, ומשפיע בצורה חיובית על האווירה בבית. אם כל יום הוא יחזור הביתה לבית נקי זה יגרום לו אושר. זה גם יוריד ממנו לחץ, כי הוא לא יצטרך לנקות את הבית בלילה כשהוא עייף או ביום שישי כשסוף סוף יש לו זמן פנוי. כתוצאה מכך, יהיה לו יותר זמן לעצמו, לתחביבים, למשל. זה גם יגרום לו אושר. יהיה לו גם יותר זמן לילדות שלו, זה גם יגרום לו אושר. הוא גם ירגיש אבא יותר טוב וזה גם יגרום לו אושר. ולי יהיה בעל יותר רגוע ומאושר, וזה כמובן, יגרום לי יותר אושר. בקיצור, מעגל כזה.

אבל, מה, אני לא אוהבת לנקות. בשבילי זה עול. למה זה עול? כי אני תמיד בלחץ כשאני עושה את זה. כי זה תמיד בתחתית סולם העדיפויות שלי. אם יש לי זמן לעצמי, אעדיף לעשות בו דברים שלי, דברים שקשורים לקריירה שלי, או דברים שעושים לי טוב, אבל לבזבז את הזמן המועט היקר שיש לי על ניקיון!?! זה, לא.
אבל, אחרי שעשיתי סוויץ' במוח (לפני שבוע בערך), החלטתי שגם להקדיש בוקר לניקיון זה בסדר. כשמקדישים לזה זמן, ולא עושים את זה בלחץ, זה לא כזה עול. כשמקדישים לזה זמן, יש בסופו של דבר פחות עבודה בכל פעם. וגם, הבת שלי פתאום בא לה לנקות כי הבינה את הערך והכיף של הסדר והניקיון וראתה שבזמן קצר היא מסדרת את החדר, כי אני מתחזקת אותו ברמה יומיומית, וזה עושה לה יותר מוטיבציה.

יש המשך

גירושין - פתרון קבוע לבעיה זמנית...

מזדהה לחלוטין בעניין הנקיון...

מחכה להמשך

לבקשת אשתי...

איך כעס יכול להיות בסדר?
הרי עצם הכעס הוא הלא בסדר והלא טוב והלא רצוי.
כשאנו אומרים שזה נכון להפגין כעס לילדים וזה בריא, איזו בריאות יש בזאת?
האם כך אנו מלמדים את ילדינו שהם גם יכולים להפגין את הכעס שלהם במקום לשמור זאת בביטנם?
אבל כעס הוא האשמה, בו אני מאשים את האחר במצב שלא רצוי מבחינתי, האם את זה אני רוצה ללמד את ילדי?

אם אני כועס אז אני כבר כועס. אם אנסה לבטל את הכעס שלי זה יהיה ע"י כעס כלפי זה שאני כועס ואז אני אפילו כועס יותר.
אם אומר לעצמי שהכעס שלי לא בסדר, אז יש לי עניין עם הכעס שלי ולכן אני כועס על זאת גם.
ובכל זאת, מה אפשר לעשות עם זה?
אפשר לראות שהכעס נמצא בגלל שאנו נקשרים לרעיון מסויים, והוא נשאר בגלל שאנו עדיין רוצים להצדיק את הרעיון. נדמה לנו שאנו חייבים להצדיק את הרעיון משום שכך זה מחזק אותנו. ברגע שנקשרנו לרעיון מסויים עשינו משהו, כמו כל דבר שאנו עושים חשוב לנו להגן עליו ולהציק אותו כאילו הוא חלק מאיתנו. אנו מרגישים שאנו מגינים על עצמנו כאשר אנו ממשיכים להצדיק אותו. ברגע שאין לנו צורך להצדיק את הרעיון, הכעס מתפרק.

הילדה שלי שברה את החלונות בבית
אם אכעס עליה מה היא תרגיש?
האין היא תרגיש שתוקפים אותה?
כל אדם שמרגיש שתוקפים אותו מתגונן בדרך כלשהי. ההגנה שלה תהיה קודם כל להצדיק את עצמה, אפילו אם היא לא תצדיק עצמה מולי היא תצדיק עצמה מול עצמה. היא תכעס עלי שאני תוקף אותה והיא תנסה להאחז בכל הצדקה אפשרית לגבי מעשיה. האם זה מה שאני רוצה?
הרי אם היא מצדיקה את מעשיה, ולא משנה אם ההצדקה נעשית באופן הכי לא הגיוני שיש מבחינתי, היא עדיין מצדיקה את הרגש הכועס שהיה לה וגרם לה לשבור את החלונות. במקום שהיא תישהה עם ההרגשה של מעשיה ותראה את עצמה ומצבה היא עסוקה בלהתמודד ולהגן על עצמה מהכעס שלי. כך בפעם הבאה שהיא תכעס היא שוב תביע את זעמה באופן דומה או מוחצן אף יותר או, אם היא תפחד ממני מספיק היא תפנה אותו להרס עצמי גדול יותר.
החלונות כבר שבורים! הכעס לא ישנה זאת. אם אני מתכוון כך לשנות את העתיד של חינוכה של ילדתי, אז על פי אמות המידה שלי רק פגמתי בחינוך זה.

אנו חושבים שכעס יחנך את הסובבים אותנו לנהוג על פי רצוננו, וההיפך מכך נולד מכך. הילד שמרגיש חייב להגן על עצמו מפגין כעס מאשים חזרה וכך הוא מתרגל לנהוג כמונו. אין כעס בריא שהוא בניגוד לכעס חולה, כל כעס הוא מחלה. אבל מה שכבר יש כבר ישנו, וכל שנותר הוא לראות כיצד אנו פועלים. כשאנו רואים כיצד אנו פועלים דברים נפסקים. כשאנו חוקרים לפני ובזמן שאנו פועלים וגם אחריו, דקויות של רגשות מתגלות. אז אנו מגלים כי הכעס שייך לנו בלבד, אנו שמדליקים את עצמנו בו ואנו שמנסים לשרוף עימו אחרים בכדי להשיג שיחרור ממנו.

אם הילדה שלי נושכת את אחיה התינוק, ואגעור בה על כך, היא אולי גם תרביץ לו בפעם הבאה. אם אסביר לה שזה כואב לו כשנושכים, היא תהיה מוכנה להבחין במה שאני אומר במקום להיות עסוקה בהגנה עצמית. כשהיא עשתה זאת, שמתי לב שזה קורה כשהיא חסרת מנוחה והיא עושה זאת בכדי להשיג פורקן של ההתרגשות שלה. לא היתה לה כל כוונה לפגוע בו אלא רק להשתחרר מהמתח של עצמה. אם הייתי כועס עליה, הייתי מאשים אותה ואז לא הייתי רואה זאת, וגם אם הייתי מבחין בזאת זה לא היה מקובל עלי והייתי מגנה את התנהגותה. ומי רוצה לשמוע גינוי של עצמו?

אך בראש ובראשונה, מי סובל מהכעס אם לא אנחנו.
אם אני רוצה לעשות משהו עם הכעס שלי זה קודם כל בגלל שאני מרגיש רע כשאני כועס. אם אתעסק במה שהכעס שלי עושה לאחרים לא תהיה לי מספיק לגיטימציה לדאוג בעבורו. אנו קודם כל ותמיד דואגים רק לעצמנו, ולכן הבה ונסתכל לכעס בעיניים - זה אנו שלא סובלים אותו!

מה לצלחת שנשברה ולכעס שלנו?
רעיון!
כשיש לנו רעיון שאנו מפסידים משהו אנו רוצים להגן על עצמנו.
שיש לנו רעיון של יכולת לחנך אחרים על פי רצוננו, אנו רוצים להשפיע עליהם.
כשאנו כועסים, הם מפחדים,
וכשהם מפחדים הם יתקנו את מעשיהם בפעם הבאה.
כשאנו רואים שהם מפחדים אנו נרגעים בתחושה שהשגנו שליטה מסויימת עליהם.
אם השגנו שליטה עליהם אנו יכולים להפסיק לנסות להגן על עצמנו.
כשאנו מפגינים את כוחנו אנו גם מרגישים את כוחנו, וכך התחושה שאיבדנו את הכח לשליטה על חיינו הופכת לתחושה שהחזרנו את היכולת.

כעס אינו מתוך כוונה של אהבה, אלא רק מאנוכיות שלנו.

נותר לנו, כשאנו כועסים, אפילו אם הכעס קטנטן, לשהות עם הכעס.
ברגע שאתם כועסים הבחינו בתחושותיכם את הכעס, אז במקום להמשיך להבחין במצוקה שלכם אתם תבחינו ברעיון הקשור אליה. במקום לנסות לעשות עם הכעס משהו, הישארו עימו וכך הוא יתפוגג מעצמו. באין מתדלק אין שריפה.
אתם מרגישים שמשהו הדליק אתכם, שימו לב גם איך אתם מרגישים זאת. התשומת לב לאיך שאתם מרגישים זאת, כבר מעצמה תפסיק את התדלוק. כך אתם מאפשרים לעצמכם לראות את מה שבד"כ אתם לא מוכנים להסתכל עליו.
בכעס אתם עסוקים כל כך בלהיות צודקים בכעסכם שאתם לא מוכנים לאפשר לראות את האשליה שעימה אתם נקשרים.

לוותר על פרשנות שלילית של התנהגות
ציטוט מתחילת הדף..
אם לא תשתחררו מפרשנות חיובית של התנהגות לא תשתחררו גם מפרשנות שלילית.
אם אתם אומרים שהיו לאדם זה כוונות טובות אז אתם יודעים גם להבחין בכוונות רעות, וכך לא השתחררתם מפרשנות שלילית.
כאשר אתם מפרשים, אתם מפרשים, זה כבר מידה כנגד מידה, ואיך תיראו מידה טובה אם אין לכם מושג לגבי מידה רעה.
אם יש לכם מושג לגבי מידה רעה אז אתם עדיין רואים אותה, ז"א, מפרשים אותה.

אם לא תשתחררו מפרשנות - לא תשתחררו!

_אבל כל זה גם מצופה מהאיש
לא בדיוק. מבחינה חברתית ההגדרה של "אבא טוב" לעומת "אמא טובה" היא הרבה פחות תובענית. כנ"ל לגבי השאר, חוץ מפרנסה והגשמה עצמית.
אבא שמגיע חצי שעה לפני שילדיו נרדמים ומספר להם סיפור לפני השינה - אם הוא עושה זאת יום-יום או אפילו כמעט יום-יום - נחשב לאבא טוב.
אבא שגם מחליף חיתול מדי פעם - ואפילו מקלח לפעמים - וואוו!! אבא מעולה!
ואם הוא מוריד את הזבל - הוא עוזר בבית
ואם הוא מגיע לפגישה עם ההורים שלו שאת ארגנת ודאגת וסידרת, אז הוא בן טוב...
וכן הלאה וכן הלאה
אני באמת צריכה להזכיר לך את כל זה? את הפערים העצומים בציפיות?_

לדעתי את טועה, ובגדול.
לדעתי הציפיות, הנטל והלחץ שיש כיום על גברים הוא אדיר.
האם את באמת היית מגדירה את בעלך כבעל טוב אם היה מגיע חצי שעה לפני שילדיו נרדמים? נראה לי שהתשובה היא לא. עזבי מה מקובל. מה את מצפה מבנזוגך? האם תסתפקי בהורדה של הפח? נראה לי שלא.
אנחנו (אני ושכמותי. ברור לי שדברי בכלל לא רלוונטיים לכולן) מצפות מהם הרבה הרבה יותר! קודם כל, שיפרנסו. שיהיו גם אבות מצטיינים - שתמיד ישושו להיות עם הילדים, גם אם חזרו מהעבודה הרוגים. האם היה מקובל עלי שבן זוגי יבוא הביתה, ישב מול הטלוויזיה וירים רגליים? ברור שלא. אני מצפה שמיד ייכנס לפעילות ויעזור לי, כמובן להיות אבא מכיל וסבלני, ולא עצבני, אפילו שהיה לו יום קשה בעבודה. אני גם מצפה שיהיה בן זוג מבין ותומך בכל שיגיונותי, שיקשיב לקיטורים שלי על כמה שהיה לי קשה עם הילדים ועל תסכולי המקצועיים, למרות שאותי לא תמיד ממש מעניין מה קרה לו בעבודה באותו יום.
והכסף. אני כמובן מצפה ממנו שירוויח מספיק כסף. לו אין את הפריווילגיה לעבוד רק במה שמתחשק לו, כמו שיש לי. לעשות כמעט רק את מה שבא לו מתי שבא לו, כמו שיש לי. להתלבט לגבי קריירה או לראות את הילדים כמה שבא לו, כמו שיש לי. גם אם הוא עובד בעבודה בתחום שמעניין אותו, היוםיום כמעט תמיד לו כזה מהנה.
הציפיה שלנו ושל הסביבה מהגבר לפרנס, היא כבדה מאוד-מאוד.
עכשיו, אני שמתי לב שהערכתו של בן זוגי מאוד חשובה לי. בתקופה האחרונה רציתי יותר פידבקים חיוביים ממנו. שיאמר לי כמה הוא מעריך אותי. ואז פתאום הבנתי. האם אני אומרת לו כמה אני מעריכה אותו על כך שהוא מפרנס אותי? לא! זה כאילו מובן מאליו. אבל אני רוצה חיזוקים על התפקיד שלי בבית, כאימא, אבל לא מחזקת אותו על זה שהוא ממלא את החלק שלו במשוואה. האם אני מודה לו יום יום על זה שהוא קורע את התחת, כדי שאני אוכל לשבת בבית ולהתלבט מה בא לי לעשות? גם לא. יש לי פריווילגיות שאין לו. יש לו יכולות שאין לי (אם היה רוצה להתחלף איתי, ו"לממש את עצמו", אי אפשר היה. אין לי היכולת להרוויח את מה שהוא מרוויח. אולי בהמשך החיים, כרגע זה לא אפשרי).

ובכלל, אני חושבת שרשימת הציפיות הזאת מעצמינו, משקפת לא את הקושי של הנשים המודרניות, אלא את הפינוק שלנו. אנחנו הן אלא שרוצות גם וגם וגם ולא מוכנות לוותר על אף דבר. גם להיות אמא טובה, אבל גם שיהיה לי זמן לעצמי. גם לפתח קריירה, אבל גם להחזיק בית מושלם. כל זה כדי שנוכל להעריך את עצמינו. כל אחת והשריטה שלה (נגיד אני, לא אעריך את עצמי אם אשלח את בנותי לגן עד ארבע. אחרת לא תעריך את עצמה אם תיקח עוזרת במקום לנקות לבד, שלישית, לא תעריך את עצמה אם לא תהיה בעלת מקצוע חופשי יוקרתי). הפכנו למפונקות וקצת אגואיסטיות. שאני אעבוד בעבודה שלא בא לי? מה פתאום. שאני אוותר על מימוש עצמי? מה פתאום. שאני אנקה את הבית על חשבון זמני הפנוי היקר? מה פתאום. שאני אשכב עם בעלי אם לא בא לי? חס וחלילה. ועוד ועוד. אנחנו רוצות שהכל יהיה בדיוק בתנאים שלנו, ושוכחות שלאחרים (למשל לבעל שלנו) אין את הפריווילגיה הזאת.
המסקנה שלי היא, שאנחנו, הנשים (משכילות, באופניות, שאינן במצוקה כלכלית), לא יכולות לעשות הכל בו זמנית (כמו שכתבה עוברת בדף על הפרדוקס). אם אני רוצה להיות אמא טובה ובת זוג טובה, אני צריכה לממש את עצמי בזמן המתאים. לממש את עצמי או לפתח את הקריירה, כשילדי כבר לא זקוקים לי. זה הפיתרון. להבין שהחיים שלנו צריכים להיות במין פליי-פאוז. כמו הגריין של יונת: "לעשות בן אדם זה פרוייקט של שנים. אם את נכנסת לפרוייקט כזה, אל תצפי שתוכלי לעשות יותר מדי חלטורות מהצד.".

(ולגבי ואם הוא מגיע לפגישה עם ההורים שלו שאת ארגנת ודאגת וסידרת, אז הוא בן טוב... זו דוגמה מצויינת למשהו שאת יכולה להוריד מעצמך.)

אם הילדה שלי נושכת את אחיה התינוק, ואגעור בה על כך, היא אולי גם תרביץ לו בפעם הבאה. אם אסביר לה שזה כואב לו כשנושכים, היא תהיה מוכנה להבחין במה שאני אומר במקום להיות עסוקה בהגנה עצמית. כשהיא עשתה זאת, שמתי לב שזה קורה כשהיא חסרת מנוחה והיא עושה זאת בכדי להשיג פורקן של ההתרגשות שלה. לא היתה לה כל כוונה לפגוע בו אלא רק להשתחרר מהמתח של עצמה. אם הייתי כועס עליה, הייתי מאשים אותה ואז לא הייתי רואה זאת, וגם אם הייתי מבחין בזאת זה לא היה מקובל עלי והייתי מגנה את התנהגותה. ומי רוצה לשמוע גינוי של עצמו?

גיא, אם אתה רק מסביר לה שמה שהיא עשתה הכאיב או עשה עצוב למישהו- האם לא כלולה שם האשמה? גם אם זה בנועם שפתיים? ושנית, אם היא ממשיכה שוב ושוב ושוב, מה תעשה? בעצם, כמו שאתה כותב שיש לנו רעיון של יכולת לחנך אחרים על פי רצוננו, אנו רוצים להשפיע עליהם. אתה לא אמור להגיד כלום ולא לחנך ולא להשפיע, נכון?

כעס מהתנהגות של הזולת קורה אחרי שלא היה שינוי במצב רוגע. ברור שלא מדובר על כעס שנובע מעייפות או רעב או רגשות שליליים שקשורים במישהו או משהו אחר או בעצמי. אני מדברת על הכעס כתוצאה ממה שהבת שלך עשתה, גם אם היית במצב רוח נפלא קודם לכן. והמחשבה שאם אנחנו מסבירים יפה לילד מה נכון ומה לא נכון (או מה יפה/לא יפה) אז הילד מקבל את זה בהבנה ובלי רגשי אשמה וכעס עצמי - על מה המחשבה הזו מבוססת? באמת כך זה קורה אצלך?
נסה לדמיין מה אתה מרגיש כשמישהו מסביר לך שעשית משהו פוגע. או שתצטדק ותמצא הקלות למעשיך או שתחוש רגשי אשם, לא כך? כי אצלי זה ככה בדיוק.

משתקפת כאן מערכת ציפיות מאוד גדולה שכולה נמצאת בתוך הזוגיות.
הרבה מאוד ציפיות של האישה מהגבר כמו שטרה כתבה והרבה מאוד ציפיות של האישה מעצמה שגם זה די מובן כי אם אני מצפה לכל כך הרבה מבן הזוג שלי אני חייבת גם לתת לו איזושהי תמורה לא?
אני מרגישה שזוג זאת פלטפורמה מאוד דקה שבחברה המודרנית מונחים עליה משקלים מאוד כבדים.
בעצם בזוגיות מודרנית בן הזוג אמור למלא בשביל חברו לזוג המון פונקציות שצריכות למעשה להתמלא על ידי יותר מאדם אחד - חבר/ה, ידיד/ה, שותפ/ה, מאהב/ת, שותפ/ה עיסקי, עוזר/ת בגידול הילדים, לוקח/ת חלק בשמירה על בית מסודר ונקי.
לדעתי זה פשוט לא משנה איך מחלקים את זה ומי עושה יותר בחוץ ומי יותר בפנים בסוף זה תיק גדול מדיי לנהל את החיים ולגדל את הילדים בשניים.
אבל זאת הבחירה. זה לא חייב להיות ככה ובכל זאת רוב האנשים בוחרים בזה על פני לשתף בחייהם עוד אנשים. בסוף זה יותר קל להתמודד את כל התמודדות הקשה שמתוארת כאן מאשר לנסות ליצור שיתוף עם עוד אנשים.
בעיני הבחירה הזאת יוצרת ניכור ובדידות אבל היא בחירה וכאשר מסתכלים על הקשיים האלה שמתוארים כאן בדף חשוב לזכור שזאת הבחירה שעשינו וזאת הדרך שבה בחרנו ושהיא כניראה עדיפה לנו על פני הקשיים שביצירת חיים שיש בהם שיתוף.

אם ארצה להבהיר לבתי כי היא עשתה משהו פוגע, זו תהיה האשמה.
והאשמה מביאה להתגוננות.
אך אם אומר שהנשיכה שלה כואבת לאחיה זה יהיה פשוט תיאור של המקרה. בלי הכעס שלי אליה יתאפשר אצלה קבלה במקום התגוננות.
אם הבת שלי נושכת את אחיה, היא יודעת טוב מאוד שהוא בוכה בגלל זה, לא צריך להאשים, מספיק לאמור מילים של תשומת לב לעניין וזהו.
בכל מקרה השורה התחתונה זה אנחנו. אם נתעסק רק ב-איך להתעסק בעניינים של אחרים לא נטפל ב"מקור הבעיה" שהיא אנחנו. מי שסובל זה אנחנו, לכן אם נעשה עבודה עם עצמנו, ההתקשרות עם ילדינו תהיה קלה יותר ולא נצטרך למצוא פתרונות לכל עניין, ההתרחשות כבר תהיה משוחררת יותר מבחינתנו.

כעס מהתנהגות של הזולת קורה אחרי שלא היה שינוי במצב רוגע.
נכון, בד"כ זה קורה כך, השאלה מה אנו חושבים שהוא מצב רגוע. אצל הרבה מאוד אנשים הסיבות למצב של כעס קשורות לסיבות של מצב שימחה. לכן כתבתי שאי אפשר רק לוותר על פרשנות שלילית למצבים ללא פרשנות חיובית. קשיים בגידול ילדים בעניין הכעס קשור לעולם שלם של קשרים עם הילד, לא רק בענייני כעס. אפילו כשהורה אומר לילד שלו שהוא אוהב אותו בגלל סיבה מסוימת, זה משפיע על סגנון יחסים אחר עימו.
לאמור לילד ברוגע זה לא רק נימה, זה גם מילים, זו גם הבעה, זה גם עיתוי, זה הכל וזה גם הלא לאמור.
אם ההורה עושה הצגה לילד של רגוע, הוא קולט גם את זאת. הילד קולט את המניפולציות שאנו עושים. לכן עם עבודה על הבעיות שלנו עם עצמנו, ברגע האמת לא נצטרך לעשות הצגה והקלות תהיה פשוטה ביותר.
נסי לדמיין מה את מרגיש כשמישהו מסביר לך שעשית טעות ושכחת לשים רווח בין שני מילים שכתבת במעבד התמלילים. את לא ממש תרגישי רגשי אשם, נכון?
כך אם זה מועבר לילד, מדוע שירגיש אשם מדבריך?

אתה לא אמור להגיד כלום ולא לחנך ולא להשפיע, נכון?

נכון, אנו לא אמורים להשפיע. ברגע שאנו מנסים להשפיע זה כבר גורם לנו להרגיש לא טוב. בזאת אנו מתייחסים לחיים שלנו כמשהו שיש לתקן. הדבר היחיד שיש לתקן נובע מהמחשבה שיש לתקן, ז"א במקרה זה - הילד מקולקל.
אם כך אנו רואים אותם, איך נאפשר להם להיות הכי נכון שלהם? איזו אהבה זו לילדנו, ואיך לא יהיה מאבק?

מעבר לכך, אנו רואים יום יום את גודל ההצלחות והקלות של האלטרנטיבות שלנו להשיג את שאנו רוצים, לא?
במקום להמשיך לעשות, אפשר להפסיק לרגע ולראות את מה שיש באמת.

השורה התחתונה היא כיצד אנו מרגישים, ולא איך העניין מתנהל.
אם אני מרגיש שמה שאני אומר לביתי זה מתוך תחושה של מצוקה שלי אז אני עובד עם זה.
אם אני מנסה להשפיע עליה, אני מיד מרגיש אי נוחות, ואני עובד עם זה.
אם אני מנסה לחנך אותה אני סובל, אז אני לא מנסה.
העניין במקרים רבים, נמצא אצל הורים במקום של התנהלות עם הילד ולא במקום של עצמם, לכן הם נכנסים לסחרחרת של תחושות סבל.
אצלי אני נמצא בהתנהלות עם עצמי ואין לי האשמה לילדי או לאיזה שהוא גורל, ולכן אני עושה עבודה עם עצמי.
למרות שאני לא מנסה לתקן את יחסי עם ילדי אלא רק לגלות את עצמי, נהדר לי עימם. הילדה שלי רגועה מאוד כשהיא עימי. ודברים שלאחרים נראה שקשה להשיג ביחסים עם ילדיהם, ביני לילדתי הם נעשים בקלילות רבה.

קשה להבין שכמה שפחות זה נכון יותר. אנו מרגישים שאנו חייבים להחזיק כלים שיתנו לנו תחושה של שליטה על החיים שלנו בכדי שיהיו יותר קלים, ואנו לא רואים כי דווקא הכלים הללו הם שמקשים עלינו את החיים.
כל שתלמדו לעשות בכדי להשיג את שאתם רוצים יהיה שיטה מניפולטיבית להשפיע על אחרים. לעשות מניפולציות זה מסובך וקשה, מי רוצה בזאת?
כשתראו שאתם לא צריכים להשיג, לא תצטרכו להשתמש בתכססנות מניפולטיבית, ולא יהיה בכם כעס.

גיא, אתה עושה מה שנראה לך הדבר הנכון. אתה מסוגל להבין שיש בחירות אחרות? או שכולנו צריכים להגיע לאותה תובנה לדעתך? אם תקרא את מה שכתבה חווה מעליך (שאני מזדהה יותר עם מה שהיא כתבה) לגביי חיי שיתוף, אז אני מאמינה גדולה בחיי שבט. כך אנחנו בנויים, חיה חברתית שכמונו. וגם אם היום כל אחד לנפשו ולזוגו ולילדיו -זה לא טבעי לנו לדעתי. אי לכך (ומאותה זוית הסתכלות שלי) אני אמורה להתאים את גוריי לחברת בני אנוש. ממרום שנותי וממראות עיניי מעולם לא נתקלתי בהורים אשר אינם מחנכים את ילדיהם (כל אחד לפי ראות עיניו וכפי אופיו) ובמיוחד כדי שיתאימו למה שנראה להורים כהתאמה לסביבה הנכונה בעיניהם. אתה טוען שאינך עושה זאת. יתכן ואנחנו משתמשים באותה מילה (חינוך) לדברים שונים. אתה נותן דוגמא אישית? אז לדעתי אתה מחנך. אתה מסביר ומפרש את המציאות לילדיך? כנ"ל.
אתה מגביל אותם (סכנה לעצמם או לאחרים או אפילו רק נזק)? כנ"ל.

ואגב, כשאני כועסת אז זו לא תכססנות מניפולטיבית. אולי זה משהו אצלך?

כעס מהתנהגות של הזולת קורה אחרי שלא היה שינוי במצב רוגע.
רוזמרין, אצלך זה ככה. יש כאלה שכועסים ישר על הפעם הראשונה...

רוזמרין, אצלך זה ככה. יש כאלה שכועסים ישר על הפעם הראשונה...
מיכל, אני מעריכה שמי שכועס על הפעם הראשונה היה במצב רוח כעוס ולא קשור לסיטואציה בהכרח.
את יודעת, אני מבחינה בכמה טריגרים לכעס (לפחות אצלי). הכעס שכתבתי לגיא קשור לעשיה או אי-עשיה של הזולת.

מה שתרצי אהיה רוזמרין.

סתם נזכרתי במשהו שקרה לי, מנקודת המבט של מי שכועסים עליו...
לפני די הרבה שנים, עשיתי פדיחה די רצינית לחבר הכי טוב והכי ותיק שלי (אני כבר לא זוכרת מה!)
אני זוכרת שניגשתי אליו בדחילו ורחימו והתנצלתי, ותירצתי ומה לא. (הייתי עוד קטנה

) והוא? הוא לא עשה כלום. הוא לא אמר "לא נורא, זה בסדר." הוא לא כעס עליי, לא צעק, לא הביט בי במבט מאוכזב, לא שנא אותי. כלום!
בסוף לא יכולתי יותר! צעקתי עליו "תכעס עליי כבר! שחרר אותי מההרגשה הזאת!"
אז הוא חייך ואמר "למה לכעוס עלייך? את עושה עבודה די טובה בעצמך."

בדיעבד, רציתי שהוא ייקח ממני את האשמה, ויעביר אותי למצב של התנגדות כלפיו.
הוא כועס עליי -> זה לא בסדר לכעוס עליי! -> הוא לא בסדר! -> אני כן בסדר!

הוא לא עשה את זה.
למדתי מזה המון. המון המון.

עולה בדעתי שאולי העניין באיך שאנחנו מביטים על דברים קשור גם לאיך שגדלנו. הרבה אנשים כאן מתארים ומתייחסים להורות של הוריהם בתור תמרור לאיך לא לעשות. רפרנס כזה שצריך להציב מולו אלטרנטיבה (אלטרנטיבה "מתריסה" של ההיפך או אלטרנטיבה "רכה" של למידה דינמית).
מאד מסכימה. ובעצם מתוך לקרוא אותך, אני מבינה שזה הדבר שאני שואפת אליו. אם הילדים שלי ירגישו בבגרותם שהם קיבלו רפרנס חיובי ומכבד להורות ולגידול ילדים (לא סותר כמובן טענות שיהיו להם כלפינו), זה יהיה נפלא מבחינתי.

בקושי יש לי זמן אז אנגיד רק שאני מסכימה עם מיכל בטענה שמנשים מצופה יותר
אבל גם עם טרה (לכאורה סתירה) - יש מהלך חברתי שמתחיל להטיל עומס דומה גם על גברים

ילד עם חום ואמא בלי ציצי
אחזור בהמשך אולי דיון מעניין אבל לא יודעת מתי אוכל להגיע למחשב

דברים שאנו חושבים שאנו מעבירים לילדינו הם בסופו של דבר הדברים שאנו מרגישים. לכן אם אני שואל איזה סוג של עטיפה קיבלו ממני ילדי, אני יכול לראות עטיפה זו ברגשות שאני חוויתי כלפיהם. אם אני מרגיש שאני נאבק בכדי לחנך אותם, אז זה חלק מהעטיפה שלי כאב.
כשאני חושב על הורי ודרך גידולם אותי אני יכול לראות עטיפה על פי דרכיהם, ואני יכול גם לראות את העטיפה שאני שמתי להם. העטיפה שאני שמתי להם היא העטיפה שיותר קרובה לי. מתברר לי כי לא דרכם היא שגידלה אותי אלא דרכי לראות אותם היתה לי לאב ולאם.
כשאני רואה את בתי כמשהו מסויים שלו מוצא חן בעיניי, אני שם לה עטיפה. בעצם במקום לראות אותה באמת אני רואה את סבך הרגשות שלי הקשורים לרעיונות של כיצד המציאות צריכה להיות. אותו דבר אם אני רואה בבתי כמשהו שמוצא חן בעיני, גם אז אני עוטף אותה ברעיון. כשיש לי רעיונות של רצוי ולא רצוי אז מתעורר בי כעס כשדברים לא קורים כפי שאני רוצה.
כעס זה תמיד בגלל משהו שאני חושב על המציאות והוא לא מוצא חן בעיניי. כשיש לי רעיון של מצב לא רצוי, אני רוצה לתקן אותו. אם אני רוצה שילדתי תפעל לפי רצוני במקום מה שהיא עושה משום שאני תולה את הרגשתי הטובה בזאת, אני מחפש רעיונות ליצור שינוי. כל רעיון כזה הוא למעשה טריק מניפולטיבי ליצור שינוי. לעומת זאת, אם אני מסביר לה בפשטות את שאני רוצה, אני מאפשר לה להגיב לדברים כמו שהם. אני יכול לאמר לה שהיא תקבל גלידה או שהיא לא תקבל גלידה אם היא לא תשתף עימי פעולה. אז היא תפעל עבור פיתוי. בהמשך פיתוי ואיום קטן לא יעבדו ואני אצטרף לעלות את הסטנדרטים. אם היא תשתף פעולה, העניין שלה לא יהיה בכלל הרצון שלי אלא השגת הגלידה. ואם לא אציג פיתוי ואיום ואסביר לה בפשטות את רצוני? גם אם היא תעשה זאת בהתנגדות מסויימת, הסיבות שהיא עושה זאת הם סיבות שלה והם לא ענייני. כאן זה כבר לא גלידה, אלא היא תעשה זאת מסיבות שכבר יש לה.
אם אני מפגין כלפיה כעס בכדי לשנות את דרכה, מה יהיה עם דרכי.
מה שאני אומר כאן הוא שאף אחד מעימנו לא רוצה את התחושה של הכעס, ואנו רוצים שההתנהלות עם ילדינו תהיה נטולת כעסים, אז אם זה ברור לנו מדוע שנחפש דרך טובה לכעוס על ילדינו. המילה טובה לא מתאימה לחיפוש הזה משום שכעס עושה לנו בסופו של דבר רע.

יש לנו עטיפה של רעיון לגבי חיינו, ואם לא נאפשר לעטיפה להתפוגג, ונמשיך לנסות להחזיק בה, כעסים יהיו חלק מחיינו כאשר המציאות בעיננו לא תתאים לעטיפה.

הכעס שכתבתי לגיא קשור לעשיה או אי-עשיה של הזולת.
לא הבנתי...- ?

מעולם לא נתקלתי בהורים אשר אינם מחנכים את ילדיהם.
מה שנראה שאחרים עושים לא אומר שהם מחנכים ולא אומר שלא. חינוך הוא רצון לעצב את הילד. אם אדם אומר לילדיו שיושבים עכשיו לאכול (לדוגמא) אין זה אומר שהוא מחנך אותם. היחיד שיכול לאמר שהוא מחנך אותם זה הוא ולא אנחנו שמביטים מהצד. חינוך הוא רצון לעצב, כל רצון כזה יוצר תחושה לא נעימה אצל זה שמנסה זאת. אם אין תחושה לא נעימה אז הוא לא מנסה זאת. אם הוא אומר לילד שיגיע עכשיו לאכול אין זה אומר כלום עליו. הרגשתו היא שלו, לא המעשים.
קשה לראות כיצד אפשר לעשות משהו מבלי שתהיה היקשרות של רגש מסויים אליו, אך אין זה אומר שזה בלתי אפשרי.
אתה נותן דוגמא אישית? אז לדעתי אתה מחנך.
מה שתרצי אהיה רוזמרין.
אולי לא הבנת את שכתבתי. מה שאת רואה, ודעתך, זו תפיסת המציאות שלך. את רואה מחנך, אבל מה שאני זו התפיסה שלי את המציאות שלי.

אפשר לבקש דברים, זה לא אומר שצריך לכעוס אם הם לא נעשים. זה לא אומר שלמי שמבקש יש רגש מטריד בעניין. ועשיה אינה מניפולציה, אלא רעיון כזה שקשור אליה.
כעס הוא תמיד ניסיון כוחני, והפעלת כוח היא מניפולציה.

בסופו של דבר כל אחד יעשה את שנראה לו,
רוזמרין, אני מבין שישנם דרכים אחרות,על זה למעשה כתבתי.
אם מה שכתבתי נראה לכם כדרך, זה מה שנראה לכם. אך מה שכתבתי הוא אפילו לא ההיפך מדרך, זה א-דרך, זה להשתחרר מכל הדרכים. אי אפשר לתפוס זאת דרך המילים שאני כותב, אפשר רק שתראו משהו שנראה לכם כמרמז עליו. זה טבוע בכולנו, רק שאם אנו מתעקשים להידבק לדרכים קשה לראות דרכו.
כל הדרכים סתומות, בכולם ניתקל בקירות. אבל אנו מפחדים לאבד שליטה ולכן אנו נצמדים לרעיונות שכביכול מכשילים זאת.

ובכל זאת אנו כועסים. השאלה מה אתם רוצים?
אם אתם רוצים לפתור את הבעיה, אתם כבר יוצרים קונפליקט מול המציאות.
אם תשהו בכעס, הוא יתפוגג, אז הא-דרך יהיה ברור לכם יותר.
שהייה היא אינה אלטרנטיבה, היא כבר מה שאתם עושים. אם זה כעס ואתם שוהים בכעס, זה לא שאתם עושים עימו משהו אלא נשארים עם התחושה שכבר ישנה. אי אפשר להחזיק בתחושה שכבר ישנה אם שוהים עימה, התחושה מתודלקת רק כשממשיכים לנסות לעשות עימה משהו. כך אנו מנסים לשנות את המצב בגלל רעיון שהוא לא רצוי.

אם תשהו בכעס, הוא יתפוגג, אז הא-דרך יהיה ברור לכם יותר.

ואם אני מרגישה שמחה וצהלה, לשהות בה עד שתתפוגג או לבטא אותה?
ואם אני מרגישה עצב, לשהות בו עד שיתפוגג או לבטא אותו?

_הכעס שכתבתי לגיא קשור לעשיה או אי-עשיה של הזולת.
לא הבנתי...- ?_

זה קשור לדברים שכתבתי במעלה הדף:

כעס מהתנהגות של הזולת קורה אחרי שלא היה שינוי במצב רוגע. ברור שלא מדובר על כעס שנובע מעייפות או רעב או רגשות שליליים שקשורים במישהו או משהו אחר או בעצמי. אני מדברת על הכעס כתוצאה ממה שהבת שלך עשתה, גם אם היית במצב רוח נפלא קודם לכן

_אפילו ברמה הכי פשוטה שכמה אמהות מהחוג יתחלקו על ההבאה וההחזרה של הילדים
למה זה לא אפשרי?_
במקרה הספציפי שלנו, כולם גרים בכיוון הנגדי! הם כולם מהאיזור ודרומה, אנחנו מאוד צפונה.
כמו כן, זה לא "חוג" אחד, כך שכל ילד מגיע בשעה שונה ויוצא בשעה שונה.

_והמחשבה שאם אנחנו מסבירים יפה לילד מה נכון ומה לא נכון (או מה יפה/לא יפה) אז הילד מקבל את זה בהבנה ובלי רגשי אשמה וכעס עצמי - על מה המחשבה הזו מבוססת? באמת כך זה קורה אצלך?
נסה לדמיין מה אתה מרגיש כשמישהו מסביר לך שעשית משהו פוגע. או שתצטדק ותמצא הקלות למעשיך או שתחוש רגשי אשם, לא כך? כי אצלי זה ככה בדיוק._
[רוזמרין]
_ואם אני מרגישה שמחה וצהלה, לשהות בה עד שתתפוגג או לבטא אותה?
ואם אני מרגישה עצב, לשהות בו עד שיתפוגג או לבטא אותו?_
[רוזמרין]
כל רגש שאת מרגישה, את מוזמנת לשהות בו. אם הוא רגש שעושה לך ולאחרים טוב, אולי הוא בכלל לא יתפוגג אלא יתעצם!
בכל אופן, כאשר אנחנו מרשים לעצמנו להיות עם הרגש אנחנו מפסיקים להיות תגובתיים.
כל התנהגות שלנו כלפי הזולת או כלפי הסביבה בכלל תהיה ממקום מפוקס, שבו אנחנו גם מרגישים את הרגשות שלנו במלואם וגם השכל שלנו פועל ובמקום, כך שיש לנו בחירה.
כשאנחנו מרגישים את הרגשות שלנו במלואים, אנחנו נותנים לרגש להיות, ולא בורחים ממנו - לכן זה חשוב במיוחד כשמדובר ברגשות שאנחנו נוטים לברוח מהם, כמו עצב, כאב וכדומה, ולא כל כך חשוב כשמדובר ברגשות שאין לנו שום בעיה איתם. עם זאת, אני באופן אישי הכי קשה לי עם התרגשות (שיכולה להיות משמחה!). רוב השטויות שאני עושה הן במצב של התרגשות בגוף, בעיקר כשיש יותר מדי אנשים סביבי.
כשאנחנו כועסים ומגיבים מהבטן, זה לא בא ממקום של בחירה. זה הטייס האוטומטי, ואילו היינו מצלמים סרט עלינו ועומדים מהצד השני של המצלמה, אז היו לנו הרבה הערות על מה שעשינו בזמן הכעס, והרבה רצון לשנות את התסריט...
גיא מדבר על מצב שצריך לעבוד הרבה כדי להגיע אליו.
ואת העבודה הזאת עושה מי שלא רוצה יותר את הכעס וחוסר השליטה בחייו, כי הוא מבין/תופס אותו כמשהו שלא טוב לי, לא רק לסביבה.
זה לא טוב לי להיות אדם כועס, אני לא סובלת את עצמי ככה, והתנהגותי במצבי כעס לא מקובלת עלי כשאני במצב שפוי, ולכן אני רוצה לשנות.
זו המוטיבציה.
כאשר הולכים לשנות, ולעבוד על זה, אז לדעתי אין מגוון גדול של אפשרויות... כל הדרכים יביאו אותך לאותו המקום: לתובנה, שהתנהגות כעוסה לא יעילה ומזיקה.
כשאת, רוזמרין, שואלת את גיא שאלות כאלה, אני רואה בשאלה שלך שאת מתקשה פשוט לדמיין מצב שבו אדם מדבר אל ילד באמת ממצב נקי. באמת בלי האשמה. גיא מסביר לך שהוא לא מאשים את הילדה ולא כועס על הילדה שנשכה את אחיה, ואת פשוט לא מסוגלת להאמין לזה, לכן את מחזירה "האשמה" לתוך המשוואה.
אז אני אומרת לך ביושר: אני יודעת על מה הוא מדבר.
הצלחתי לעשות את זה.
ברור שאני לא מצליחה ב-100% של המקרים, אבל תיארתי את זה קודם בדף הזה:
כשאתה מצליח להיות במקום, שבו מישהו (לאו דווקא ילד, יכול להיות גם אבא (-: או בן הזוג או כל אחד, ניצן אמ הביאה חבר ותיק כדוגמא) עושה משהו ש בעבר היית מאשים בו וכועס, ואילו בהווה אתה ממש לא מרגיש שום האשמה ושום כעס, אלא רק רואה בגובה העיניים ילדה קטנה שעשתה משהו מתוך סערה פנימית, אתה יכול גם לעזור לה וגם לא להאשים אותה, וגם לטפל בקטן שבוכה בגלל הנשיכה.
אבל קשה מאוד לתאר את המקום הזה למישהו שלא חווה אותו. זה מקום משחרר, אבל זה גם מקום חדש.
לפני שהייתי בו לא יכולתי בשום אופן לדמיין אותו. וכשעוד לא הייתי בו אבל כן כבר רציתי - לפחות לא להיות במקום של הכועסת והמאשימה - לא ידעתי איך מגיעים לשם! ידעתי שאני רוצה להגיע למקום דימיוני, שכבר ידעתי שהוא קיים אבל לא ידעתי "איך הוא נראה", ולא היתה לי מפה איך להגיע אליו!
זה לא פשוט.
אבל הגעתי. וגיא הגיע. וא.ב. הגיעה. וניצן אמ הגיעה. ועוד כמה בדף הזה הגיעו לשם. אני מתערבת איתך שאף אחד לא עשה את זה בדקה ורבע ובלי מאמץ. ואני גם מתערבת איתך שאולי יש גורו אחד בן 90 בהודו שמסוגל להיות במקום הזה 100% של הזמן... ובכל זאת, מי שעבר דרך טבעות של אש (ככה זה מרגיש כשאת "נשארת עם הרגש" ושוהה איתו במקום לברוח, זה פשוט נורא...) והגיע לצד השני - פשוט יודע שהמקום הזה קיים. ורוצה להגיע אליו עוד ועוד.

לא בדיוק. מבחינה חברתית ההגדרה של "אבא טוב" לעומת "אמא טובה" היא הרבה פחות תובענית.
עזבי הגדרה חברתית. אני התייחסתי להגדרה שלי.... (-:

_בקושי יש לי זמן אז אנגיד רק שאני מסכימה עם מיכל בטענה שמנשים מצופה יותר
אבל גם עם טרה (לכאורה סתירה) - יש מהלך חברתי שמתחיל להטיל עומס דומה גם על גברים._
לדעתי זו לא סתירה.
מיכל שץ דיברה מהזוית של תחזוקת בעל.
אבל אם הנושא של הדף הזה הוא כעס כתוצאה מעומס של לחצים סותרים - אז מה שיותר רלבנטי הוא מה שאנחנו מרגישים בפנים.
אם אני כועסת בגלל הציפיות שלי מעצמי לעשות גם וגם וגם (מה שטרה רוסה תיארה, כל מה שהיא כתבה אני ממש מסכימה) - אז גם בעלי כועס בגלל הציפיות שלו מעצמו לעשות גם וגם וגם (וכמו שטרה רוסה כתבה, בגלל הציפיות שלי שהוא יעשה גם וגם וגם...).

אני למשל לא מרגישה "בדידות" בכלל. אתמול, למשל, ביליתי את כל היום עם הילדים, עם חברות, ובערב גם עם האיש.
אבל נכון שמתשע בבוקר ועד שמונה בערב כל הזמן עשיתי דברים, ללא עזרה של מבוגר אחר.
זה לא אותו הדבר כמו בדידות.
באותן שעות, האיש שלי לא שיחק! כשאני קמתי הוא כבר היה בעבודה. כשהוא יצא מהעבודה, ואני עוד הייתי עם הילדים בקונסרבטוריון, הוא עשה קניות והכין לכולם ארוחת ערב, וכך כשהגענו הביתה אחרי רכיבה של 45 דקות באופניים, האוכל כבר היה על השולחן והוא עוד היה במטבח (עסוק בשיחזור של איזה תבשיל תאילנדי טעים להדהים ממסעדת ג'ירף (-: איפה האייקון שמלקק שפתיים? הכוונה שהוא ניחש מה המרכיבים ואיך עושים את זה וחיקה את התבשיל במטבח שלנו בהצלחה).

בעצם בזוגיות מודרנית בן הזוג אמור למלא בשביל חברו לזוג המון פונקציות שצריכות למעשה להתמלא על ידי יותר מאדם אחד - חבר/ה, ידיד/ה, שותפ/ה, מאהב/ת, שותפ/ה עיסקי, עוזר/ת בגידול הילדים, לוקח/ת חלק בשמירה על בית מסודר ונקי.
אני לא בטוחה שזה בדיוק נכון. היקואנה, נגיד, חיים בשבט, אבל המשפחה חיה כמשפחה גרעינית: בבקתה יושבים לאכול אבא, אמא וילדים, לא כל המשפחה המורחבת. ומי שמבשל ומנקה הוא אמא, לא אבא. לאבא תפקידים אחרים. מה שמקל עליהן הוא לא שעוד מישהו עוזר להן בבישול, לדוגמא, אלא שחלק גדול מהכנת האוכל נעשה בחברותא עם נשים אחרות, וכך כיף להן לעבוד.
אבל אם לא נלך יותר מדי דורות אחורה או לחברות אחרות כאלה, סתם נסתפק בנשים יהודיות בתפוצות (-: , אז עם כל הכבוד, הן עבדו פי אלף יותר קשה מאיתנו, ואף אחד לא הפציר בהן להוריד מעצמן מטלות ולנוח.
את האוכל בישלו החל מטחינת הגרגרים במכתש ועלי. את הבגדים עשו לבד בבית, חלק מהן (מהנשים, לא הבגדים) החל מטוויית הצמר ומאריגת הבד. כשנוצר חור בגרב, תיקנו אותו (אלה היו המלאכות של אם הבית בערב, לאור הנר, זה כבר היה "לשעות הפנאי"), לא קנו חדש. את הכביסה עשו ביד. בישלו וחיממו על אש, שעליה היה צריך לשמור יום ולילה.

אה, רגע, למה אני מדברת על דורות "קודמים" כאילו שהגעתי לפחות למאה ה-17.
כשאני נולדתי, ההורים שלי בישלו את כל האוכל ממצרכי יסוד, כל יום.
אמא שלי כיבסה בדוד על הגז (את הכביסה להרתחה) או בגיגית באמבטיה (כביסת יד לא בהרתחה) ועלתה ארבע קומות לתלות על הגג.
אמא שלי סרגה ותפרה לנו את הבגדים. מעט מאוד דברים היו קנויים. את השמלות שלה עוד היו תופרים אצל תופרת (וחלק היא תפרה וסרגה).
אף אחד מההורים שלי לא נח דקה כל היום. פשוט היתה המון עבודה!

ההבדל הגדול בין התפישה שלי את הכעס לבין שלך, בשמת, והאחרים שהזכרת הוא שאני חושבת שלכעס כן יש מקום בלקסיקון ההתנהגותי שלנו (אני אדייק יותר- שלי). את מנסה להשתחרר ממנו ואני לא. אני רק מעדיפה שזה יקרה במצב שבו מישהו חודר את הגבולות שלי (לאו דווקא ילדיי) ולא במצבים אחרים שדיברנו עליהם (רעב, עייפות, פחד).
פעם הייתי מעדיפה להפגין כעס במקום כל ביטוי אחר כי הביטויים האחרים קשים לי.

אני חייבת לציין עוד משהו בקשר אלי.
מאז שאני מבטאה גם עצב ופחד, אני מרגישה חלשה יותר. תחושה שברחתי ממנה כל חיי. התחושה הזאת מאד מאד קשה לי כי אין לי סביבה תומכת לזה. לא הוריי ולא אחיי ולא בעלי ולא ילדיי מקבלים את זה כמשהו טוב ומבחינתם זה סימן לדכאון. גם חלק מהחברים הקרובים שלי מתייחסים לזה כמשהו שדורש פתרון.
אני מניחה שזה ברור שגם הם לא מבטאים את הרגשות האלו ולכן אפשר להגיד שאני ב"סביבה תומכת כעס" או ב"סביבה לא מכילה עצב" ובמיוחד- לא מכילה חולשה.

articles]בשמת, טרי מהיום, מאמר על עבודות האישה אי אז item[/po],1057,209,24286,.aspx

אני כועסת כי אני עצבנית. אני כועסת כי אני מתוסכלת. אני מתוסכלת כי פתאום הבנתי שאני אמא לשלוש בנות (כן, ממש כך), וזה מגביל אותי.
טרה רוסה -

- כל מילה!!!!!
אצלי נוסף גם העניין שמסתבר שהפרנסה גם צריכה להיות עלי.

_בת גילה נסעה במונית עם נהג שאני הכרתי ובפעמים הראשונות אני 'שמתי' אותה במונית.
היא היתה אז בת 7 וזה עבר בשלום ואפילו מצויין. צריך רק לעבור את המכשול של נהג שמכירים. אולי בישוב קטן זה יותר קל, אני לא יודעת.
אבל אני חושבת שיש חרדות שאפשר לשחרר_
מספיקה פעם אחת שיקרה משהו שלא צריך לקרות. אצלי החרדה הזאת ממש לא תשתחרר ועד כמה שזה תלוי בי, בנותי לא יסעו עם גברים לא מזוהים לשום מקום.

ברוב הפעמים שהוצאתי כעס על הילדים, הכעס היה בפועל על בן הזוג, לא על הילדים.
גם אצלי.

_נגיד שאני מסתכלת ברשימה ורואה שמה שכרגע הכי מכניס לחץ למערכת הוא הצורך שלי להיות אשת קריירה (זה תופס גם את הקריירה זה רק עסק זעיר ולא רווחי ).
אם אני מוותרת על הסעיף הזה, ההשפעה היא מיידית על שאר הסעיפים, בלי מאמץ מצידי לשפר אותם._
פה אני לא לגמרי מסכימה. מפני שלוותר על צורך שלך רק כדי להשקיט את המערכת יוצר תיסכול מתמשך שיתפרץ במקום כלשהו על המערכת הזאת ש"מאלצת" אותך לוותר על הצורך הזה.
אפשר אולי להסתפק בהגשמה קטנה בינתיים, והרי בינכה ההתחלות ארוכות וקשות ולאט לאט תמיד עדיף.

גיא להב - מסכימה עם מה שכתבת.

אני חושבת שכדי 'לא לכעוס' אני קודם כל צריכה להבין את עצמי - אם יש משהו שאני רוצה או צריכה עכשיו אני צריכה להכיר בתחושה הזאת ולהבין שאם אני לא אתן את זה לעצמי אני אכעס על מי שמונע את זה ממני.
משום כך, כדאי מאוד כבר בזמן זיהוי הצורך שלי לשתף באופן מילולי את הסובבים אותי, כדי שהם ידעו, כדי שהם יוכלו להבין, כדי שהם יעזרו להתארגן, כדי שניראה כולנו שאני לא לבד עם הצרכים שלי אלא אנחנו חברה שמנסה יחד לעזור אחד לשני - ואני מתכוונת בכך גם לילדים, שוודאי יש להם רעיונות יצירתיים.
אבל אם אני שומרת את הצורך שלי בבטן ולא מבטאת אותו מילולית - סביר להניח שגם יהיה פיצוץ.

וגם, הרבה פעמים אני כועסת על עצמי בעצם, שלא הבנתי שזה הולך לקרות, שלא ראיתי את הדברים נכונה וטעיתי.
יוצא שאני הרבה מתנצלת

מתנצלת - אבל נישארת עם התחושה הלא טובה שפגעתי

ההבדל הגדול בין התפישה שלי את הכעס לבין שלך, בשמת, והאחרים שהזכרת הוא שאני חושבת שלכעס כן יש מקום בלקסיקון ההתנהגותי שלנו (אני אדייק יותר- שלי). את מנסה להשתחרר ממנו ואני לא

תוכלי להסביר את החלק האחרון במשפט?

מספיקה פעם אחת שיקרה משהו שלא צריך לקרות
העניין הוא שלרוב זה קורה דווקא עם אנשים הרבה יותר קרובים והרבה יותר "אמינים" מנהג מונית שרק רוצה להרוויח את לחמו ביושר ולחזור הביתה בשלום.

_אם אני מוותרת על הסעיף הזה, ההשפעה היא מיידית על שאר הסעיפים, בלי מאמץ מצידי לשפר אותם.
פה אני לא לגמרי מסכימה. מפני שלוותר על צורך שלך רק כדי להשקיט את המערכת יוצר תיסכול מתמשך שיתפרץ במקום כלשהו על המערכת הזאת ש"מאלצת" אותך לוותר על הצורך הזה._
תראי, אני הגעתי למסקנה, שלגבי, יותר קל לוותר על הצורך, מאשר להמשיך לנסות להשיג אותו. ובין היתר, לאיזו סוג של הבנה, שאחת הסיבות לצורך הזה היא אגו. אבל אם זה בא על חשבון המשפחה, אולי אני צריכה לוותר על האגו, או לקבל את זה במקום אחר. ובנוסף, זה מה שהתכוונתי אליו כשכתבתי על פינוק. אני מפונקת. הרי האמהות הללו שבשמת תיארה, שכיבסו ובישלו וכוכ וכו יכלו לקבל את כל הצרכים הללו? הן בכלל אולי לא ידעו שיש להן צורך לממש את עצמן. אבל לי יש כל כך הרבה שלא היה לאמא שלי, כל כך הרבה אפשרויות, כל כך הרבה חופש, ויכולת לממש כמעט כל דבר שאני אחפוץ בו, חומרית או מקצועית. להן ולהם לא היה את זה, אז איך אני יכולה להיות ממורמרת בכלל? פשוט לוותר. לוותר לכמה שנים. הרי עשיתי ילדים, הם זקוקים לי, והאחריות שלי היא לטפל בהם קודם כל, ורק אחר כך כשיגדלו, לממש את עצמי (כמו שיונת אמרה, נראה לי שכשהקטן ביותר בן 3 זה מתחיל להתאפשר).
כמובן, כל זה לא אפשרי אם את חייבת להיות גם המפרנסת. במקרה כזה, צריך לחפש על מה אפשר לוותר, או איך לקבל עזרה, או איך לשנות את המערכת המשפחתית כך שתוכל להכיל את הצרכים של כל בני המשפחה.

אפשר אולי להסתפק בהגשמה קטנה בינתיים, והרי בינכה ההתחלות ארוכות וקשות ולאט לאט תמיד עדיף.
מסכימה.

תוכלי להסביר את החלק האחרון במשפט?
כן. מתאים לי לבטא דרך כעס (אם זה לא קרה ברוגע) חציית גבולות שלי.

אז מה שכתבתי לא נוגע לך כל עוד כך את אוהבת.

ברוב הפעמים שהוצאתי כעס על הילדים, הכעס היה בפועל על בן הזוג, לא על הילדים.
גם אני
והרבה פעמים כשהבנזוג כועס על הילדים, הוא מוציא עליהם כעס שהוא מתקשה לבטא כלפי.

מי שעבר דרך טבעות של אש (ככה זה מרגיש כשאת "נשארת עם הרגש" ושוהה איתו במקום לברוח, זה פשוט נורא...) והגיע לצד השני - פשוט יודע שהמקום הזה קיים.

התחושה הזו שאת מתארת בשמת א, הרגשתי בה גם בשלבים מסוימים. עם הזמן היא פחתה ופחתה וגם זמן השהות שבו ההיקשרות לרגש השתחררה נעשה קצר יותר ויותר. אני דווקא אהבתי את התחושה הזו, זה היה לי כמו להיכנס ולצאת מהרחם בו זמנית, כמו להיות בשתי המקומות יחדיו.
היום זה עדין מאוד, אני שוהה גם בזמן שאני עושה דברים, זה נעשה מעצמו, זה הפך להרגל אם אפשר לקרוא לזה כך.

_העניין הוא שלרוב זה קורה דווקא עם אנשים הרבה יותר קרובים והרבה יותר "אמינים"
מנהג מונית שרק רוצה להרוויח את לחמו ביושר ולחזור הביתה בשלום._
לצורך העניין - אף אחד לא אמין בעיני.

אולי אני צריכה לוותר על האגו, או לקבל את זה במקום אחר.
הייתי שם. זה לא עובד ככה.

כשאנשים כותבים כאן את דעתם, זה לא מפני שהם חושבים שכולם צריכים לחשוב כמוהם, אלא פשוט הם תורמים את דעתם לדיון הכללי ואפשר להסכים ולקחת מה שרוצים או לא.

זה נעשה מעצמו, זה הפך להרגל אם אפשר לקרוא לזה כך.
ברור!
אני תיארתי את הפעם הראשונה שעושים את זה, את הפעמים הראשונות. למי שעוד לא ניסה אף פעם "להיות עם הרגש", זה מפחיד.
וכשאתה כותב "עם הזמן", אני רוצה להסביר שלפעמים (או בדרך כלל...) "עם הזמן" הזה נמדד במונחים של שנים.

אז מה שכתבתי לא נוגע לך כל עוד כך את אוהבת.
נכון

ואף אחד לא הפציר בהן להוריד מעצמן מטלות ולנוח.
אבל התביעות שלהן מעצמן בתור אמהות היו משמעותית נמוכות משלנו. לא היה כבוד לילד, היתה היררכיה שנאכפה באופן נוקשה, היה שימוש רב באשמה ובושה כדרכים להשגת ציות וכאמצעי "חינוך" והיו ציפיות בכמות שאפשרה להלביש את כל הכריות מוילנה עד אודסה.....

בשמת ,מאוד מתחברת לדברים שכתבת.
גם אני מכירה את המקום הטוב הזה ורוצה להיות בו יותר,
עכשיו גם מלמדת את עצמי לסלוח אם לא הגעתי,אתמול הייתי באטרף של כעס על ילדי,לפני שהוצפתי באשמה קלטתי ,הי,את אמורה לקבל מחר,זאת הצפה הורמונאלית.
אז לא שזה נותן לי אישור להיות מפלצת,אבל לפחות מאפשר לי להיות רכה עם עצמי ולסלוח,כשאני סולחת לעצמי הרבה יותר קל לי לסלוח להם...
(הקטן נרדם מחובק איתי,רק לי היה צביט בלב שכעסתי עליו כל כך קודם....)

מעניין מה שאתן אומרות על כעס ש"שייך" לבנזוג ויוצא על הילדים.

אצלי, אם כבר, ההיפך. כלומר, אני מוציאה עליו כעסים לגמרי לא "שלו". (גם לא שלה... ודאי ששלי!)
אולי זה כי יש לי בטחון גמור בזוגיותנו ובזה שאנחנו יחד בחיים האלה. כמו שיש עם ילדים. אנחנו המשפחה אחד של השני וזה סופי. אז אני לא פוחדת לכעוס עליו. אני לא פוחדת שהוא יעזוב אותי (כמו שילדים קטנים לא יכולים:-()
יותר מזה, הוא איש גדול. הוא יכול להתמודד עם השריטות שעוד נשארו לי... מה היא עשתה רע? היא לא בחרה אותי, הוא כן. (רציונאלית. לא להתחיל איתי...) הוא יכול להתמודד רגשית עם זה שיש לי כעסים, אנחנו יכולים. מה היא עשתה רע שזה יגיע לה? אילו כלים יש לה להתמודד עם זה?

במילים אחרות - אם כבר כועסים "על" מישהו, עדיף שזה יהיה על בן הזוג, לא על הילדים. זו דעתי.