את פתרון 2 אני לא רואה איך אני מיישם בחיים
יפה. אם כן, רק פתרון 1 ישים לגביך כרגע. באמת בגלל זה שמתי אותו ראשון...
שים לב, שכלפי חוץ פתרון 1 מתבטא בזה ש-
- אתה לא עונה. כלומר, אין תגובה, אין הצטדקות, אין התנצלות, אין התנגדות, אין הודאה באשמה, אין שום דבר שהיא יכולה להיתפס בו ולהמשיך ללבות את האש.
- אתה מקשיב הקשבה פעילה שמתבטאת בצלילים מסכימים, כגון "אהמ", "אה", "כן". מסכימים אבל לא מחייבים! וככה, מצד שני, אמנם לא נכנסת לויכוח אבל ברור לה שאתה מקשיב לה. ואתה באמת מקשיב, ומתאמן בלהקפיד "לא להכניס לריאות" בשום פנים ואופן.
הוא עדיין איזה חוצץ שאני מחפש להוציא מהיחסים שלנו
זה לא חוצץ, אלא אם כן אתה מתכוון לזה שאתה לא יכול לדבר איתה בכנות כרגע, כי אז רק תזין את ההתקפה שלה. נכון, מה לעשות. לכן אני אומרת להימנע מדיבור.
זה לא אותו דבר כמו שיריון. אתה לא מסתגר בפנים, אתה לא בורח מהרגשות שלך - להיפך. אתה נשאר עם הרגשות שלך, אתה לומד להקשיב לרגשות שלה, ואתה לא מתחבא ולא "חוסם".
האמת היא, שכשעושים את מה שאני מציעה באופן מוצלח, התחושה שמתארת את זה יותר מכל היא תחושה של חופש, של שיחרור ושל הקלה.
אתה תהיה ב"כאן ועכשיו", זורם, מקשיב לעצמך ולה, ולא במקום "תגובתי". אתה לא חוסם, אתה לא מתגונן, זה לא שיריון.
לגבי המצבים שבהם אני לא מצליח להגיע לשם.
הי, אתה יודע, גם מסע של אלף קילומטרים מתחיל בצעד אחד... P-: או במלים אחרות: פרה פרה כל העדר. טוב, יאללה, בלי פתגמים: אנחנו נפרק סיטואציה אחרי סיטואציה, ולאט לאט זה יילך יותר בקלות. יחד עם זה, אני לא מכירה אף אחד מושלם.
כרגע אנחנו מפרקים סיטואציה שמתרחשת מחוץ לבית, ושבה אתה מואשם באיזו פשלה שהיא לכל הפחות משותפת.
הבעיה שלי היא בנקודה שבה לא הצליח לי, אני לא מוצא את הרגש שמאחורי התקפה שבאה משום מקום כי לא מצאתי איזה רגש גרר אותה
אוקיי.
זה באמת נורא קשה. האמת, זה הדבר שהיה לי אישית הכי קשה. אני לא ידעתי לזהות רגשות. גם לא את הרגשות של עצמי. למשל, בלבלתי בין כעס לעלבון בלי סוף.
אבל במקרים האלה, שמשפריצים עליך כעס שאתה לא מבין את מקורו - אתה חוזר לשתי התגובות ה"טכניות":
- לא עונה לה. רק מקשיב ועושה קולות של הקשבה.
- מנסה להתחבר לרגש שלך ולהרגיש אותו. המטרה בלהרגיש אותו היא לא להגיב ממנו. כשאנחנו לא מחוברים לרגש, אנחנו מגיבים מתוך האוטומט. כשאנחנו מרגישים לגמרי את הרגשות שלנו, אנחנו יכולים להצליח לבחור לא להגיב.
בתוך התגובות ה"טכניות" האלה אתה גם מקשיב לה מתוך מטרה ברורה: אתה מחכה לשמוע מתי היא תסגיר את עצמה, אתה מחכה לקבל בכל הדברים שהיא שופכת רמז לאיזה רגש, כל עוד אתה לא מזהה. זה מועיל מאוד ליחסים, כי זה עושה אותך עוד יותר עסוק בהקשבה מתעניינת ועוד פחות עסוק בלהגיב מתוך עלבון ופחד.
במצב מאוד מתקדם של שלווה והקשבה, אפשר אפילו לשאול אותה פשוט:
- מה את מנסה לומר לי? אני לא מצליח להבין מה את מרגישה.
אבל זה תרגיל למתקדמים, ויכול לבוא רק מתוך ביטחון עצמי וחוסר פחד. הטון הנכון להגיד משפט כזה הוא של התעניינות ואהבה צרופות, מתוך חיבור מלא לרגשות שלך, ומתוך חוסר פחד. אני מספרת לך על זה כדי שתראה איזה כיוון אפשר לקחת, לא כדי שתיישם את זה.
זו התחושה של הילד שפתאום קיבל סטירה מאבא, לא אחרי ששבר את האגרטל בסלון אלא כששרק לידו קצת כשהיה עצבני.
כשהילד הזה מתבגר, הוא קולט מהר מאוד שאבא עצבני וזה לא קשור אליו, ודואג להמנע מהסטירה, וגם לא שורק לידו כשאבא עצבני.
כיוון שזה לא האבא, זו אשתך, אז כשאתה קולט שהיא עצבנית אתה לא מחכה שהיא תתפרץ עליך עם סטירה - אתה מקדים תרופה למכה.
איך מקדימים תרופה למכה?
למשל, מנחשים למה היא עצבנית.
עומס עושה אותה עצבנית. איחורים. אי נעימות כלפי אחרים (כמו בדוגמא עם המטפלת). בלגאן. הילדים טיפסו עליה יותר מדי. היא רעבה. היא עייפה. מה עוד?
נסיון לעשות כאילו לא נפגעתי
לא לא לא. אתה לא מנסה. זאת בדיוק הטעות שאתה מנסה להפסיק לעשות. אתה מרגיש היטב שנפגעת, בינך לבין עצמך - אבל לא מגיב מתוך זה. רק מרגיש את הפגיעה, ולא פועל מתוכה.
בהדרגה, אתה גם תפסיק להיפגע מהדברים האלה, כי כל פעם - בהתחלה הרבה זמן אחרי הסצינה, לאט לאט יותר סמוך לסצינה - אתה תיזכר שזה לא קשור אליך, שזה סתם הזימזום שלה כשהיא מרגישה לא טוב עם עצמה.
מה אני צריך לעשות כשאני בפנים?
מה שאתה שואל בעצם בלתי אפשרי.
אני אומרת לך מה לעשות כשיש לך בחירה.
אם אתה כל כך "בפנים" שאתה מגיב בלי בחירה, בלי שליטה, מתוך תגובתיות, מתוך האוטומט - אז זה מה שאתה מסוגל לו באותו רגע. אין מה לעשות. אולי רק לסלוח לעצמך, ולהגיד לעצמך שבפעם הבאה אתה תיזכר להמהם ולא להגיב ולהקשיב לרגשות.
גם אני מגיבה לעתים קרובות לא מתוך מחשבה, אלא מתוך התגובה האוטומטית הישנה שלי.
אבל לאט לאט אני קולטת יותר ויותר מהר מה קרה. איפה טעיתי.
למשל, מישהו קרוב לי [ברשותך, לא מוסרת פרטים מזהים] אמר לי לפני כמה שבועות כמה דברים. זו היתה ביקורת, שהוסוותה כהגזמה הומוריסטית.
אני הגבתי לביקורת, הסברתי והעמדתי דברים על דיוקם.
לקח לי כמה שעות לקלוט, שבכלל לא הייתי צריכה להגיב לביקורת, ושבכלל לא הייתי צריכה ליפול בפח של ההומור (הפח של ההומור: הוא אומר דברים איומים ונוראים, אבל בצורה הומוריסטית. אז אני משתפת פעולה בהעמדת הפנים שהוא לא באמת אמר דברים איומים ונוראים, אלא הוא רק צוחק. הוא לא רק צוחק. אסור להגיד דברים כאלה. ואני צריכה להפסיק לשמוע בהם ביקורת עלי, לא לאפשר דיבורים כאלה, ולא להתגונן).
רק אחרי כמה שעות הבנתי, שהוא היה לחוץ והאשים את
עצמו, והוציא את זה בפארודיה של ביקורת
עלי.
זה היה ממש ענקי שהבנתי את זה כעבור כמה שעות. כמה שעות ועוד ארבעים וכמה שנים... P-:
הוא עושה את זה כל חיי... וכל חיי אני מתגוננת.
אני מקווה שבפעם הבאה שאני אשמע ממנו "ביקורת הומוריסטית" אני כבר אדע תיכף ומייד לחפש איפה הוא מאשים את עצמו ולהגיד לו את זה.
זה עוזר לך?
אבל דוקא האלגוריה גורמת לי לחשוב שאולי למרות שזה התקפת נגד התשובה פה כן צריכה להיות בוטה שזה לא מקובל אלי בכלל
לא כל כך הבנתי מה אתה אומר פה. אתה יכול לפרט ולעשות את זה מוחשי? כאילו, עם דוגמא?
בכל אופן, תשובה בוטה לא תוביל אותך אף פעם למקום טוב. זאת תגובתיות.
זאת תגובת התקפה/התגוננות לעלבון.
אני מציעה לך - להפסיק להיעלב.
בהתחלה זה יהיה מלאכותי, בהדרגה - אמיתי.
ככל שתיעלב פחות, ותגיב יותר בשיוויון נפש (הטריקים ה"טכניים" שתיארתי יוצרים רושם של שיוויון נפש כלפי חוץ, ונותנים גם מנוחה כלפי פנים, ומפסיקים את ההסלמה לריב, כי אתה פשוט לא רב) - היא תעליב פחות.
לפני שהיא תעליב פחות, אני מצפה שהיא תעליב יותר.
כלומר, התגובה הראשונה שלה תהיה חרדה אדירה על השינוי שחל בך, והיא תנסה בכל הכוח לגרור אותך לתגובתיות המוכרת. שתתגונן, שתתקיף, שתצטדק, שתאשים, שתיעלב, משהו!
המהלך הצפוי הוא שהיא תגביר את ההתנהגות הלא נעימה.
אתה צריך לצפות לזה, ולהחזיק מעמד.
אם תחזיק מעמד ותזכור חלק מהזמן את הטריקים שקראתי להם "טכניים" - היא תתחיל להפנים את השינוי, וההתקפות שלה יתחילו לרדת. או שהיא תעשה משהו אחר. למשל, תתחיל לדבר איתך על השינוי (או! הזדמנות מבורכת לדבר איתה גלויות על מה שאתה מנסה לעשות ועל ההתנהגות שלה שלא נעימה לך).
לכן, גם אם יש לי איזה קצה קצה של אשמה אני לא מרגיש שנכון לי לבחון את עצמי במצבים האלה.
סדר, סדר: אתה לא אמור
לבחון את עצמך. אתה אמור רק
לקבל את זה.
להגיד: טוב, נו, קרה מה שקרה וזהו. ביג דיל, אני בסך הכל בן אדם.
לקבל את זה, לא להלקות את עצמך. אתה מבין את ההבדל?
להסיק מסקנות לעתיד - כמו, בפעם הבאה אני אחשב את הזמנים יותר טוב - לא להיתקע ב"אוי כמה הייתי לא בסדר ואוי הייתי צריך לשים לב ואוי איך לא הסתכלתי בשעון ואוי למה ביזבזנו חצי שעה בדיונים על איזה קפה לקנות".
אם משהו לא ברור, תשאל.
)
)
![:-]](./images/smilies/blush.gif ":]"){kind=small}
